אור ברסלב
עט סופר חלק א עט סופר חלק א כלל ב › פרט ג

עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק א כלל ב · פרט ג

פרט ב

א קושי' העולם ידוע לפי ר"ן שחכמים עקרו הקידושין והיא פנוי מה הועילו חכמים, היא תאומר טמאה אני לך ונטילה מן היהודים ואם עקרו הקידושין אז אין הבעל נוכל להפיר כי אין הבעל מפיר בקודמין, ולא זכיתי לצייר על איזה אופן שכוונת הר"ן שיעקרו חכמים הקידושין אם לגמרי עקרו וצריך לקדש אותה כעת, א"כ מה נעשה אם אין ברצונה לקבל קידושין, וגם אם מריצה לקבל קידושין א"כ נראה שלא הי' נתנה עיניה באחר ולמה לא תהי' נאמנת, ואם כוונת הר"ן רק על זנות עקרו הקידושין כמשמע מלשונו ונמצא שבשעה שנאנסה פנוי הי' ולא כתב בקוצר שפנוי היא משמע תיכף לאחר הזנות חלין הקידושין, ג"כ לא זכיתי להבין כי כח חכמים לעקור כסף קידושין מצד הפקר ב"ד, ותוס' ביבמות דף פ"ט ד"ה הפקר ב"ד מחדש כיון דבתר הכי נמי שלו הוא לא שייך הפקר ב"ד, ע"ש א"כ כיון לאחר הזנות צריך המעות להיות שלו לא שייך הפקר ב"ד, ע"ד פלפול נראה לישב קושי' הנ"ל עפ"י תוס' שהקשה האיך חל הנדר ותי' יען שחל על הבעל חל על אחרים, אבל אם אמרה טמאה אני לך כבר נאסרה על הבעל א' לא חל הנדר כלל, ואם אמרה מתחילה נטולה ואח"כ טמא אני לך, שוי' נפשה חתיכא אסורה, לשיטת שזה מצד נדר א"כ ג"כ אינה חל כבר נדרה שאמרה נטולה אני:

ב פלתי בסי' קפ"ז הקשה מה הועילו חכמים בתקנתן הלא תוכל להערים וליקח עמה במטה מוך מלוכלך בדמים ולומר דמצאה על העד לאחר קינות ובכדי אותיום והלוא נאמנות לומר כי נדה היא התורה האמינה וא"כ ע"כ תצא ולא תפסיד כתובתה, וש"ש ש"ו פי"ט כתב לומר שראתה נדה אינה מפקעת עצמה מבעלה נאמנות אבל כל שהוא לאפקועו עצמה מבעלה והבעל אינו מאמין לה אינה נאמנות ע"ב, ועי' בשיבת ציון סי' ל"ח באריכות, ומצאתי בש"מ על נדרים שהקשה מגו דאי בעי אמרה לעולם אני שופעת זבה, שהרי יכולות חברותיה לבודקה על זאת ע"ש:

ג ש"ש שם הקשה לפמ"ש דטמאה אני לך אינו בתורת נאמנות אלא משום דשוי' נפשה ח"א, קשה מסוגי' פ' ידיעת הטומאה אם אמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב אע"ג דלא ידע בנדתה אלא על פיה ואם אינו מצד נאמנות אלא משום דשויה נפשה אמאי חייב קרבן ע"ש:

ד הבית מאיר קט"ו ס"ו בירושלמי כאן מבואר באומרת שזינתה ברצון ג"כ אינה נאמנות גם שתפסדה הכתובה ולמה לא אמרי' שנאמנות מתוך שנאמנת להפסיד כתובתה כמו בס"ת שנאמן לפסול מתוך שנאמן לפסיד שכרו וכו' ע"ש שמישב קושי' תוס' שנאמנת מצד מגו מאיס עלי, עפ"י הר"ן שכתב אין האשה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה והרי היא כשדה האיש שמוחזק בה, ולהכי י"ל אף במגו אינו נאמן משום דהוי מגו להוציא ע"ב:

ה אב"מ סי' י"ב ותשובת רעק"א סי' קס"ח הקשו לרל"ק שבועות כ"ד באיסר הבא ע"י עצמו לא אמרי' כולל היאך חל נדרה על יהודים, גם לתוס' שם דוקא איסר הבא מעצמו ע"י עצמו קשה לב"י שמוקמי דוקא באמרה תשמיש כל עולם עלי וכיון שכן הו"ל איסר הבא מעצמו ע"י עצמו:

ו ח"ס א"ע ת"ב סי' צ"ז מביא קושי' מגאון רבי אהרן סודיץ ז"ל לר"ן שעקרו רבנן לקידושין א"כ היא פנוי גמורה א"כ גט אחר מיתת בעל לא תיאסר בתרומה ואמאי אסורה אח"כ, ותי' כי דברי ר"ן שצריכה לאמור לכשר נבעלתי צריך ביאור, דע"כ לא פליגי ר"י ור"ג, דלר"ג נאמנת לכשר נבעלתי אלא היכי דאיכא חזקה אשה בודקת ומזנה וזה שייך בפנויה שזינתה אבל הכא באשת איש דכ"ע פסולים אצלה ולא שייך למימר שבדקה וזינתה עם כשר א"כ גם ר"ג מודה דלא מפיה אנו חיין ואיך כתב הר"ן באומרת לכשר נבעלתי אתי' ליה שפיר, ולישב זאת צריכין לומר הא כל זמן שהיא תחת זה הבעל אינה נאמנת כלל שאני אומרים עיניה נתנה באחר ורק הואיל עשתה עצמה חתיכא דאיסורי ולזה אפקעוה רבנן לקידושין, ומעתה לא תיקשו שמא נבעלה לפסול הלא לא אמרה אלא לכשר נבעלתי ולא אסרה עצמה ביותר ממה שנאסרת ע"י בעילת כשר ולאיסר זה מועיל עקירת הקידושין ומשו"ה מותרת לבעלה ולתרומה, א"כ הא תינח כל זמן שהיא תחת הבעל, אך אחר מיתת הבעל אנו חוזרים לחוש לדברי ראשונים שנבעלה וכיון דליכא חזקה בודקת ומזנה לא מפיה אני חיין וחוששין לבעילת פסולים ואסורה לתרומה לכהן ומיושב קושי' מעלתו עכ"ל, ולא זכיתי להבין למה צריך לאמור באשת איש היא לא שייך בודקת ומזנה, כאן איירי באונס, באונס בודאי לא שייך בודקת ומזנה, ובודאי פסול הי' כמבואר בירושלמי עי' ח"ס ח"ר סי' ט': ז אר"פ בדיק לן רבא אשת כהן שנאנסה יש לה כתובה או אין לה כתובה וכו' ואמרי' ליה מתני' היא האומרת טמאה אני לך במאי עסקינן אילימי באשת ישראל אי ברצון כלום יש לה כתובה ואלא באשת כהן אי ברצון כלום יש לה כתובה אלא לאי באונס וקתני יש לה כתובה, ושעה"מ פ"ט מא"ב מביא קושי' לראב"ד מובא בר"ן כתובות דף ע"ב בעוברת על דת הקשה גמרא מנא ידע, והא דלא אוקמי במודת כתב ראב"ד שאינה נאמנת דאמע"ר, ולא נראה דלהפסיד כתובתה נאמנת דהודאת בעל דין כמאה עדים דמו א"כ מאי מקשה אם ברצון כלום יש כתובה, להיפך הו"ל להקשות כיון דאין אמע"ר אינה נאמנות ואמאי קתני יוצאת ונוטלת כתובה, וביותר תימא שרמב"ם פסק אומרת טמאה אני ברצון אינה נאמנות ואבדה כתובתה. ולא השיג עליו הראב"ד ולומר דלא אבדה כתובתה מטעם דאין אמע"ר כמו עוברת על דת יהודית, ושעה"מ תי' לפי תוס' ב"מ דף ג' בעושה תשובה ומכוין לטובה נאמן גם כאן הוא לטובה מכוונת שלא לעבור עוד, משא"כ בעוברת על דת דאיסור דעביד עביד ולא שייך למימר לטובה קא מכוין מש"ה ס"ל לראב"ד דאין אמע"ר ולא אפסידה כתובתה, ועי' קה"י אות אין אעע"ר לפי רדב"ז שדייק ממאמרם ז"ל שאמרו א"א עושה בעילת זנות היינו דוקא איש ולא אשה, א"כ נאמר כן אין אדם עע"ר איש ולא אשה ועי' ח"ץ סי' ג' ע"ב: ח ולי צע"ג א"כ מאי מקשה אלא באשת כהן אי ברצון כלום יש לה כתובה, כאן קשה קושי' הנ"ל לראב"ד הא אין אמע"ר וליכא למימר כתי' של שעה"מ לטובה קא מכוין שלא לבעול עוד בעילת איסר, לא הי' צריכה לעשות א"ע לרשע שברצון זנה, די אם אמרה טמאה אני או בסתם או באונס ואסורה לכהן:

ט נטולה אני יען שתשמיש קשה לה, צע"ג בדף פ"ב בעא' רבא תשמיש לרבנן עינוי נפש הוא או דברים שבינו לבינה, א"ל תניתוה נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא נטולה מן היהודים ואי אמרת עינוי נפש הוא אמאי נטולה מן היהודים ע"ש, והאיך נפשט מזה דלמא לעולם תשמיש עינוי נפש ורק שם אמרה שקשה לה בודאי אין עינוי נפש, הגם שאינה נאמנות, אבל לאחרים שוי' נפשיה ח"א ולא מהני הפרה שלו כי לפי אמירה שלה אין זה עינוי נפש:

י בתשובת תר"ם שיק א"ע סי' טוב מביא קושיא מאחי מורי הגאון מוה' יעקב שלם ז"ל, על ר"ן דלמשנה אחרונה אמרינן דאפקעינהו רבנן לקידושין, הרי מבואר ברשב"א גיטין דף ל"ג כהאי גונא עבירה היא דבעילת זנות הי' ומבואר בראב"ד פ"י מגירושין דגם אצל האשה שייך חזקה דאין עושין בעילת זנות, וא"כ איך ניכוף אותה לעבור עבירה בשלומא הבעל בידו לגרש משא"כ היא ועוד האריך עכ"ל, מורי הגאון הקדוש המחבר ז"ל האריך שם לישב עם פלגש אסור ע"ש:

יא ברוך טעם הקשה דלמשנה אחרונה האיסור כרוך בקו ההיתר דעי"ז שאינה נאמנות סר החשש באמירתה טא"ל שעשתה כן משום עיניה נתנה באחר דהא יודעת שלא תועיל בדבריה ממילא איכא סברה דאומרת אמת וכה"ג מן ההיתר נמשך סברא לאיסור, מהאיסור יש סברא להיתר צריכין לילך לחומרא וכעין זה כתבו תוס' בפסחים דף כ"ו ד"ה עלה עליה זכר:

יב עוד הקשה לפי' ר"ן בנטולה אני שמא תלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא והרי תהי' באיסר כל ימיה ולמה נחוש לזה הא לצאת מבעלה בגט בלא כתובה בידה לבא בטענת מאיס עלי ואי משום הפסד כתיבה הא במס' גיטין דף ל"ד התקין ר"ג שתהי' נודרת ליתומים הרי אין אשה חשודה לעבור על איסר נדר כל ימיה משום הרווחת דמי הכתובה [אולי יש חילוק שם כשר קבלה הכתובה וכאן להפסיד הכתובה]:

יג עוד הקשה הרא"ש מחזיק דברי רה"מ להלכה מטעם דאין אשה חשודה לקלקל את עצמה שתהי' באיסר א"א כל ימיה, א"כ מה קאמר בגמרא השמים ביני לבינך דמ"א תהי' תיובתא דרה"מ, דהא גבי שמים ביני ובינך תצא בגט ולא תהי' באיסר א"א וליכא אלא חזקה אחד דאין אשה מעיזה ובשעה"מ פ"ט מאשות מפרש כוונת הראש מצד צירף ב' חזקות נאמנות באומרת גירשתני ע"ש שמאריך בגט מעושה פסול ואם משקרת היא באיסר א"א כל ימיה:

יד מרדכי פ' אומר סי' תק"ל, יש לתמוה למה אינה נאמנות לאסור עצמה מגו דאי בעי שאסרה נפשה בנדר שהודר ברבים למ"ד שאין לו הפרה דמשמע דאפי' לדבר מצוה, עי' שעה"ת ח"ר כלל ה' פרט ט' וריטבא כתב יפר חלקי, ואפי' נדרה על דעת רבים דלגבי הפרה לא מהני מידי עכ"ל ועי' בתשובת תועפות ראם א"ע סי' מ"ת:

טו בספר יהושע א"ע סי' צ' כתב לכאורה דברי הגמרא תמוהים האיך התחיל רה"מ לפשוט ממתני' דטא"ל בברי שמא מיירי כדמסיק השמים ביני לבינך דאיהו לא קים ליה, ומטעם ברי ושמא נאמנות, ובאומרת גרשתני שם ברי וברי ע"ש באריכות:

טז בסי' ר"ל הקשה למה לן כולי האי להפקיע קידושין ולישוי' בעילתו בעילת זנות דאם היא חטאה הוא מה חטא, הלא יותר נכון ליתן גט בתנאי אם זנתה שפיר הי' הכפיה להוציאה ואם לאו אז הגט בטלו בודאי תאומר האמת, ותירץ גירושין כי האי לא יועיל לה דהאיך יכיל שים איש לישא אותה דדילמא באמת משקרת ע"ש, מנ"ת תקנ"ד:

טוב מביא קושי' עולם דבאומר פ"פ מצאתי נאמן לאסרה מטעם דשוי' נפשי' חד"א א"כ היאך ציותה התורה במש"ר ולו תהי' לאשה ולא יוכל לשלחה כל ימיו הא שוי' חד"א, לדעתי הקלושה כאשר הבאתי סברת הר"ן עם שעה"ת כיון דאינה נאמנת לבעלה מן הדין לא שייך שוי' נפשי' חד"א, וכן הבעל משועבד לאשה ולא שייך שוי' נפשיה חד"א, אבל זה טעות, היא משועבדת לבעלה כי קנינו היא, אבל הבעל יוכל לגרש בע"כ, ונאמן האומר פ"פ ושוי' נפשי' חד"א, אבל במש"ר שהתורה ציוה לא יוכל לשלחה והוא משועבד לה אז לא מהימן מצד הדין ולא שייך נפשי' נפשי חד"א:

חי רמ"א בסי' ז' כתב אם היא אומרת נטמאתי נאמנת נגד ע"א שאומר טהורה היא, והקשה ח"מ למה נאמנת לומר טמאה אני מ"ש מאשה דעלמא האומרת טמאה אני לך ע"ש:

יט בספר מודעא ואונס בסופו מביא קושי' מגאון בעל קונטרוס הספיקות שהקשה לפי ר"ן דאף דשווי' נפשי' ח"א דאוריי' הוא היינו דוקא במידי דשייכא גבי נפשי' לחודא אבל במאי דשייכא נמי לגבי' חבריה לא אמרי' אף לגבי נפשיה שווי' אנפשי' ח"א ומש"ה מדינא האומרת טא"ל מותרת לבעלה דלא אמרי' שווי' אנפשה חד"א להפקיע עצמה משעבוד בעלה, וכשם שהיא משועבדת לו כך הוא משועבד לה כדאיתא ר"פ המדיר, לפ"ז יקשה בסוגי' דפ"פ אמאי יהא נאמן לאסרה עליו להפקיע שעבודה, וע"כ מאי דאמרי' דנאמן לגבי אשתו לשווי' ח"א הוא מדרבנן ולא מדאוריי' לפ"ז קשה שמתרץ קושי' דהא דס"ס שקבל אביה וכו' דליכא אלא חדא ספיקא, מה בכך אכתי חדא ספיקא הוא ודי בכך כי ספק דרבנן לקולא עכ"ל, ורב הגאון מו"ה אברהם אבדק"ק מונקאטש ז"ל חי' בשלומא באומרת טא"ל משועבדת לו שהיא אשתו מכבר ושפיר שייך סברת הר"ן דאינה נאמנת להפקיע שעבוד שהי' לו עליה קודם שזינתה, אבל בהא דאומר פ"פ לא הי' לה מקודם ביאה זו שום שעבוד, רק השעבוד מתחיל מן החופה הראוי לביאה והוא טוען פ"פ מצאתי ומימי לא נשתעבדתי לך כי מקח טעות הוא, וגאון קצה"ח קלסה בישוב זה עכ"ל וגאון מוה' יואב המחבר ז"ל תי' דשפיר שווי' אנפשי' חיובא לגרשה בע"כ ואשתכח דשעבודא נפקע ע"י גירושין משא"כ האיש אין מגרש אלא לרצונו ולא כייפינן ליה לגרש אלא אם כבר נפקע שעבודו בלא הגירושין עכ"ל:

כ כתובות דף ט' הקשה תוס' איכא ס"ס, ספק באונס ספק מ"ע, ותי' דאין זה ספק דאם איתא דמו"ע היא הי' טוענת דאין גנאי בכך כמו אונס, והקשה הפלאה איך נאסר אותה מדלא טענת דשמא היא רוצה בכך שתאסר עצמה לבעלה כדקי"ל בנדרים למשנה אחרונה אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר, ועי' שו"י סוף קי"א ביו"ד:

תוכן העניינים

עט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה