אור ברסלב
עט סופר חלק א עט סופר חלק א כלל ב

עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק א כלל ב

עט סופר חלק א כלל א

פרט א שויה אנפשיה

שוי' נפשיה פרט א':

נדרים דף צ' בראשונה הי' אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלת כתובה האומרת טמאה אני לך, שמים ביני לבינך, ונטולה אני מן היהודים חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה, השמים בינו לבינך יעשו דרך בקשה, ונטילה אני מן היהודים יפר לחלקו ותהא משמשתו ותהא נטילה מן היהודים, עי' ריף פרק האומר בסופו מה שבמ"ר נאמנות לומר טמאה אני לך, הא אין דבר שבערוה פחות משנים כתב ח"ס א"ע ח"ב סי' ק' במ"ר היתה נאמנות טפי משאר ע"א באיסורים חדא דחזקה לא מבזיה נפשה לומר שקר, ועוד דבמה שבידו כל ע"א נאמן ע"ש וברוך טעם כתב שאם היא משקרת בטענתה הגט שנותן הבעל ע"י כפייה בטל דהוי גט מעושה שלא כדין עי' מרי"ק סי' ק"ז, וחזקה אלימתא דאין אשה רוצה שתהא באיסר כל ימיה וכיון שנאמנת מצד החזקה הוי כשני עדים ומותרת היא בלי פקפוק וכו' אבל למשנה אחרונה כשראו חז"ל שיש לחוש שמא עיניה נתנה באתר אינה חוששת אם היא באיסר א"א ממילא אין מקום להאמינה מדין החזקה ע"ב:

כתב הר"ן, כיון דמדינא דאמרה טמא"ל מיתסרא אבעלה כתש"ר ומשום שלא תתן עיניה באחר היאך התירו וכי איסור שבה להיכן הלך, יש מי שתירץ דאע"ג דמדינא אסורא שרו לה רבנן ומבטלי מילתא דאורייתא משום מגדר מילתא בקום ועשה וכו' והקשו על זה שאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת אלא בשוא"ת וכו' ולדידי לא קשיא דכי היכי דאמרי' בכמה דוכתי' דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ה"נ הכא כל שאמרה טמאה אני אפקעינהו רבנן לקדושי מעיקרא ונמצא שבשעה שנאנסה פנוי היתה ומש"ה שרי לבעלה ואוכלת בתרומה. אלא לפ"ז מצטרך לומר דכי אמרי' הכי דוקא באומרת נאנסתי לכשר נבעלתי אבל באומרת מנתין וממזר אינו מותרת לבעלה ואינו במשמע, והקשה השואל בח"ס סי' צ"ח בא"ע ח"ב, הא לקמן בעובדא דאהלוי' כתבו תוס' והן דמיירי באשת כהן וא"כ איך אר"נ שמא עיניה נתנה באחר הלא נכרי פסלה מכהונה, ומביא תירץ מגאון מו"ה מרדכי טאסק רב"ד ז"ל, דהרי בלא"ה אין האשה נאמנות לאסור עצמה על בעלה וא"כ עיקור קושי' הר"ן מטעם דשוי נפשה ח"א וע"ז מסיים הר"ן שפיר דאם אמרה נבעלה לפסול לה אסורה משא"כ בהנאי עובדא דאהלוי' ודנפטוו' לא שוי' נפשה ח"ק דהיא לא החליטה שנבעלה לפסול כלל כי תלתה בבעלה והוא לא האמין שנבעלה כלל ולזה לא צריכא לדברי ר"ן כלל שעקרהו רבנן לקידושין חינה ודפח"ח עכ"ל:

בני הבחור המופלג כ"ה יודא ני' הקשה לר"ן אם אומרת לפסול נבעלה אסורה לבעלה, א"כ גם באומרת לכשר נבעלה למה לא תהא נאמנות מצר מגו שהי' אומרת לפסול נבעלה:

עוד כתב הר"ן, אחרים תירצו דמשנה ראשונה לא דינא קתני דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טא"ל להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מלתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במ"ר להאמינה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הות מזלזלה נפשה למימר הכי, ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נתנה עיניה באחר אוקמוה אדינא:

תוס' וא"ת טמל"כ אמאי לא מהימני הא שויתה נפשה ח"א, ותי' הרב ר"א דלא מצינו זונה שהיא אסירה לינשא לכהן דודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו הלכך גם לדבריה אינה אסורה בו, וקשה דאמר ביבמות דף פ"ד כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת, ועוד קשה דאמר בגמרא דאוכלת בתרומה ואמאי הא לגבי תרומה שויתה נפשה ח"א, ונ"ל כיון דיש לחוש שמא נתנה עיניה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דברים מכל וכל בסברא גדולה כזאת, ומיהו נראה דאף למ"א אם אומרת טמאה אני ואמר הבעל שמאמינה דאסורה לו דאיהו שויה לנפשיה ח"א ואפי' תחזור האשה והאומר באונס הי', וי"א דמשמתינן ליה על שגרם שתאסר אשתו עליו ועובר על חדר"ג:

ח"ס סי' ק' כתב דברי ר"א כפשוטן והוא דס"ל הא דקי"ל ביבמות פ"ד לא יקחו כל היכי דהוא מוזהר היא נמי מוזהרת הכל לפי מה שמביאתו לאיסר היא מוזהרת ולא משום לפני עיור לחוד והרי זה כמו לא תשיך אחד הלוה ואחד המלוה מ"מ אי לאו משום מלוה אין הלוה מוזהר כמ"ש תוס' ב"מ ע"א, וה"נ דכוותי' וא"כ הכא שהיא עשתה את שלה ואומרת לו טמאה אני והדין הוא שאין צריך להאמינה ומותרת לו שוב אין עליו עון אשר חטא זה הי' כוונת הר"א ולזה נתכוין רשב"א בחידושיו:

כתובות דף ס"ג תוס' אמרה מאיס לא כייפינן לה, י"מ דכופין אותו להוציא, ואין נראה לר"ת דניחוש שמא עיניה נתנה באחר כי ההיא דנדרים, ויש לדחות דהתם נוטלת כתובה דוקא איכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר אבל הכא דיוצא בלא כתובה לא וכו' ועוד קשה מנדרים מההיא נואף דהוה מיהרזק בביתא אמר רבא איתתא שריא דאם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס משמע דאי הוי מירכס הוי אסורה, לכאורה נראה דבאומרת טא"ל איירי דאי לאו הכי אמאי מיתסרא הא אין אשה נאסרה על בעלה עד שיראו כדרך מנאפים, וכיון שאמרת טא"ל מיירי א"כ רוצה להפסיד כתובה דהא מסתמא ברצון הי' אפ"ה כי לא מירכס שרי דאית לן למימר עיניה נתנה באחר ואמאי תהא נאמנת במגו דאי בעיא אמרה מאיס עלי, [בלא מגו לא קשה הגם שמפסיד הכתובה יען שיש רגלים לדבר עי' אחרונים] , וי"ל לעולם לא מיירי באומרת טא"ל וכו' וכן נראה דבאומרת טמא אני לך אין נראה כלל להתירה מטעם דאירכוסי הוה מרכיס כיון דשויה נפשיה ח"א ע"ב, והקשה מהרש"א למה במשנה אחרונה אינה אסורה דהי' שויה נפשיה ח"א, עי' פנ"י והפלאה יען שיש רגלים שמתיחד עם הנואף, ועי' בק"נ בראש יבמות כ"ד משעה"ח פ"ט מאשות כתב תוס' הקשה מצד מגו כי בלא מגו ליכא לאקשויי באומרת ברצון אמאי אינה נאמנת כיון דמשים עצמו רשע אבל משום מגו שפיר הקשה אפי' היכי דמעיר ועי' ש"ך יו"ד קס"ט סקפ"ט, וב"י יו"ד קע"ו, ורמב"ם סובר אאמע"ר אפי' במקום מגו ע"כ שפיר פסק בפרק כ"ד אומרת זינתה ברצון אינה נאמנות גם שאין לה כתובה, ובפרק י"ד פסק במאיס עלי נאמנות ע"ב שמביא תוס' ב"מ דף ג' שמתכוין טובה א"כ ה"נ בזינתה ברצון לא שייך אאמע"ר שמכוונת לעשות תשובה ע"ב, ועי' מהרש"א קידושין דף נ':

יבמות דף כ"ד, אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא אר"ת תצא מן הרוכל אם נשאת לו דאין לומר תצא מבעל דאין אשה נאסרה על בעלה אלא ע"י קנוי וסתירה וכו' והא דאיצטרך בהנהו עובדי דנדרים להנהו טעמים דאם איתא דעביד איסור וכו', נראה לר"י דהתם באומרת טמאה אני כי מתני' דהתם, ואפ"ה שרי מהנהו טעמי ואין לתמוה אמאי שרי כיון שאומרת טמאה הא שויה נפשיה ח"א, דלפי שראו חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהם באחר ורוב האומרת כן משקרות לכך נראה להם להתירן עכ"ל פי' כיון דמשקרת לא שייך למימר שויתא נפשי' ח"א דהיא מעולם לא נתכוונה לאוסרה על בעלה כי אם שרוצה להפקיע מבעלה עי' ק"נ, ועי' ראש כאן ותשובת פנ"י א"ע סי' א': תוס' כתובות דף י"ג מעלה עשו ביוחסין, תימא דמשמע דאין אוסרין על הייחוד וא"ת גבי האי נואף דעייל ואמר לא תיכל מנהון אמר רבא אשה שרי משמע דאי לאו האי טעמא היתה נאסרה ע"י ייחוד, וי"ל דנואף שאני, ועי' תשובת בן יהודא סי' ע"ח כתב קשה לי טובא על תוס' הנ"ל מ"ט הקשו קושתם דוקא מעובד שנית דרבא למה לא הקשה מעובדא ראשון של רבא, וראיתי היפך מזה בכתובות דף ס"ג הקשו באמת מעובדא ראשונה ולא תי' נואף שאני, וביבמות דף כ"ד הקשו משני העובדות יחד, א"כ שלשה דבורי תוס' הללו סותרין זה את זה ע"ב:

סוטה דף ו' אלו אסורות מלאכול תרומה האומרת טא"ל, תוס' אי קשיא בנדרים פליגי רבה ור"ש באומרת טא"ל דרב ששת אומר אוכלת בתרומה, תי' דהכא מיירי אחר קינוי וסתירה דרגלים לדבר אפי' ר"ש מודה והכי מפרש בירושלמי:

נטולה אני יפר חלקו, תוס' ואין לתמוה היאך חל נדרה על תשמיש יהודים אחרים בעודה אשת איש והא אין איסר חע"א, וי"ל דהוי כולל מגו דאיחל בתשמיש בעל שהוא היתר חל נמי על אחרים וצ"ע למ"ד דלעיל דף פ"ב כוליה פרקין כר' יוסי דהא ר"י לית ליה איסור כולל ע"ב, ותויו"ט כתב זה איסור מוסיף ותוס' רע"ק האריכה כאן מיירי דאסרה תשמיש העולם על עצמה דאי באסרה תשמישה עליהם הא לא חל על בעלה דמשועבדת לו, וכיון שכן לא מקרי איסר מוסיף דהיא לא ניתוסף לאסור על בעלה דהיא לא נאסרה עליהם אלא דבעלה מיתסר עלה ושפיר הוי כולל ע"ב ובשעה"מ פי"ז מאיסר ביאה באריכות, גם הקשה על תוס' אע"ג בעודה א"א אין הנדר חל משום אין אח ע"א אפ"ה לכשתתגרש פקע איסור א"א חל כדאמרי' איסור אחות אשה מתלי קאי וכו' ומחדש גם שבועה דחלות האיסור על שהוציא שבועה מפיו ואם לא חל אז גם אח"כ לא חל [חידש שאינה מביא ר"ן נדרים דף יא ביש נדר בתוך נדר כתב סברה זו ע"ש] ואין להקשות על זה מהא דתנן קונם שאני עושה לפיך אין צריך להפיר ריב"נ אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו הרי דאע"ג בעודה תחתיו לא חל הנדר אפ"ה לכי מיגרשה חל, התם שאני דמדינא חל נדרה באותה שעה משום דקונמות מפקיע מיד שעבוד אלא אלמוה דרבנן לשעבודא דבעל, כי אלמוה בעודה תחתיו ועי' ר"ן פאע"פ ומת"א שבועות סי' ח' וכ"כ ר"ן נדרים דף ס"ו דכיון דמדינא חייל אי לאו דאלמוה רבנן לשעבודי כי אלמוה הני מילי דכל היכי דקיימא קמיה לא ליחל אבל נתגרשה כאילו חייל מעיקרא דמי כיון דמדינא ראוי לחול: טור רל"ד פסק אם אמרה קונם תשמישי על כל העולם יפר חלקו ותהא מותרת לו, והקשה הב"י איפכי איבעי ליה למימר קונם תשמיש כל העולם עלי, וב"ח כתב אע"פ שאשה משועבדת לו חל הנדר דכיון שעיקר הנדר הוא על כל העולם והבעל נכלל ביניהם חל הנדר בכולל, וט"ז מאריך בזה, שאין חילק בין שאסרה על הבעל לבד או על כל עולם, וקצה"ח סי' קי"ז כתב אני תמה על עצמי מש"כ הט"ז שאין חילק הא מבואר בתוס' כתובות נ"ט גבי אצטלא היכא דנאסר על כל העולם מפקיע מידי שעבוד ע"ב וכ"כ השעה"מ פי"ב מנדרים באריכות, ועי' הפלאה בק"א סי' פ"א ותשובת רעק"א קס"ח שכתב דברי ב"ח תמוהים איך שייך דחל על הבעל בכולל דאחרים הא בהיפך על אחרים לא מצי חל דאין אחע"א אלא ע"י דנאסרה על הבעל א"כ בתחילה צריכים לדון דנאסרה על הבעל ומכח זה חל גם על אחרים:

נדרים דף פ"ב, אר"י אמר שמואל נדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אין מתענה מתוך שהוא מפיר למתענה מפר לשאינה מתענה, וכתב הר"ן דס"ל לשמואל דיפרנו אכוליה נדר קאי תקשי ליה מתני' נטילה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו ונטילה מן היהודים ואמאי נימא כיון דופרנו אמר רחמנא מתוך שמיפר חלקו מפר נמי חלק היהודים, איכא למימר דס"ל לשמואל דיפרנו דמשמע כוליה ולא פלגיה בעינוי נפש בלחוד הוא דכתיב ולא אשכחן ליה בדברים שבינו לבינה ומילתא בטעמא היא דנדרי עינוי נפש משום קפידא דידה הוא דמצי מפר דעינוי גבה הוא ומש"ה אינו בדין שיפר לחצאין דהא מהני ליה טפי אבל דברים לבינה לבינו משום קפידא דבעל הוא הילכך במאי לא קפיד לא קפיד ובמאי דקפיד שרי ע"ש:

לא זכיתי להבין לפי תוס' שחל על אחרים יען שתל על הבעל, א"כ מאי מקשה בדף פ"ד רבא לר"כ ובעל לאו בכלל בריות הוא והתנן נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתי ותהא נטולה מן היהודים ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא נדרי עינו, נפש ה ויפר לה לעולם ע"ש, לפי תוס' כאן בודאי בעל בכלל בריות הוא, כי בלא זה א"א שנדר חל על אחרים, אבל בעלמא בעל לאו בכלל בריות וצע"ג:

קידושין דף י"ב, ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא יתיב רב חסדא וקא משער וכו' אמרה ליה אימיה והא ההוא יומא דקדשה הוה ביה שוה פרוטה, אמר לה לאו כל כמינך דאסרת לה אבתרא לאו היינו דיהודית דביתהו דרבי חייא דהוית לה צער לידה אמרה ליה אמרה לי אם קיבל בין אביך קידושי כי זוטרת אמר לה לאו כל כמינה דאימך דאסרת ליך עילואי, וכתב בתוס' רי"ד אע"ג דהיא מהימנא לשווי' נפשיה ח"א ותנן לקמן דף ס"ה קידשתני והוא אומר וכו', התם משום דלא אגידא גבייהו הילכך כי קא אסרה נפשה מהימנא כיון דלא מפסדא לאחרינא אבל הכא דאגידא ביה ומשעבדת ליה ומטי איסורא לגביה לא מהימנא והא דיהודית דמיא להנך תרי עובדי בשילהי דנדרים דאמר ר"נ עיניה נתנה באחר ולא מהימנא, וריטבא כתב היינו דיהודית ולא אייתי מהא דתנן הוא אמר קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי הוא מותר בקרובות וכו' אין האם נאמנת לאסור על אחרים, משום דשאני התם שאף הבת מודה לדברי האם ומש"ה איצטרך להא דיהודית כנ"ל, ורימ"ט ח"א צ"ב כתב על תוס' ריד דאטו משום דאגידא ביה לא שווי' חתיכא דאיסורא הא אמרי' הנאת תשמישך עלי אסורה דאין מאכילין דבר האסור, ושעה"מ פ"ט מאשות הלכה ט"ו משיג דהתם משום נדר, משא"כ הכא דשוי' נפשיה ח"א משום הימנותא דאדם נאמן על עצמו הילכך דכל דמשעבד ליה לא מהימן לגביה, ולפי נראה שדעתו ז"ל דהא דאמרי' שוי' נפשיה ח"א מדין נדר ועי' מר"י באסן סי' פ' שמאריך בזה, ושעה"מ הקשה על תוס' בי"ד ממתני' אומרת טמאה אני לך שנאמנית, ועיניה תנה באחר לא שייך כאן שהרי היא אומר שקיבל לביה קידושין בעודה קטנה ואינו יודעת למי ויושבת עגונה לעולם ע"ב, ועצמות יוסף מחדש בהך דאמרי' ראו כל כמינך דהיינו דוקא משום שהי' נשיאה מש"ה לא אמרי' דשויא נפשיה ת"א ותהא אסור לישב עם בעלה מאחר שעד זמן זה בא עליה בעלה בהיתר לאו כל כמינא לחוב לבעלה ולאסור עליו מה שכבר קדם לו, אבל אם היתה מאורסת ואמרה שקבלה קידושין מאחר נראה לי דכיון דשויא נפשיה ח"א מונעים הבעל מלבא עליה ע"ב שמאריך, ועי' שעה"ת ח"ב כלל כ"ח פרט ה', אות כ', וש"ש ש"ו פ"ט מביא מרי"ט ח"א סי' צ"ב מאריך בזה אם בארוסה שויה אנפשה חד"א, עי' בשו"מ ח"ר סי' רס"ב כתב על קושי' מרי"ט על תוס' רי"ד אטו משום דאגידה גבי בעל ל"ש שווי' ח"א ראה דיש לחלק דבמקום דבעי שני עדים כמו בדבר ערוה א"כ ממילא ל"ש שוי' ח"א דכל שמשועבדת לאחרים א"כ אינה נאמנת וכל שאינה נאמנת אף אם נימא דאמת הדבר לא נאסרת כל שאינה עדים ולכך בטמאה אני לך או בדבתהו דר"ח דהוי דבר שבערוה ל"ש שוי' ח"א, אבל בשאר איסורים דכל דאמת הדבר היא נאסרת אף שאין עדים א"כ שייך שוי' ח"א אף דמשועבד' ול"ק קושי' מרי"ט וז"ב כשמש עכ"ל:

פרט ב

רמב"ם פכ"ד מאשות הלכה חי, אמרה לו אשתו שזנתה ברצון אין משגיחין לדבריה שמא עיניה נתנה באחר אבל אבדה כתובתה שהרי הודת בזנות ואם הי' מאמינה וסומך דעתו על דבריה ה"ז חייב להוציאה ואין ב"ד כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזנתה וכו':

פי"ח מאיסר ביאה הלכה ט' אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אע"פ שהיא מותרת לבעלה תרי אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי הודת שהיא זונה ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה האסורה, כתב ראב"ד אע"פ שאמר דבר חכמה אין שמועתי מכוונת שאם אמרה לאחר מיתה בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני למה איני נאמנת והלא לא הודת על עצמה הודאה לאסור ולא נתקבלו דבריה כלל והרי אשה שאמרה א"א אני ואח"כ אמרה פנויה אני ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת אף בזו אם הי' קטטה ביניהם אמתלא גדולה היא זו ונאמנת עכ"ל, וה"ה כתב דינו של רבינו אינו מחכמתו אבל מסוגי' דכתובות דף ט"ז היא אומרת משארסתני נאנסתי וכו' מבואר בדברי רבינו, ומש"כ ראב"ד ז"ל שאם נתנה אמתלא שאמרה כן כדי שיגרשנה אפשר לומר שאין לסמוך על דבריה דהא בעלה לא הי' מצוה לגרשה ע"ש, ועי' ח"ס א"ע ח"ב סי' ק' שמבאר פלגתי רמב"ם וראב"ד, ומר"ם שיק א"ע קנ"ג: פ"ח מתרומה, וכל אשת כהן שאמרה טמאה אני הרי זו אסורה לאכול בתרומה: ב"י בסי' מ"ו מביא תשובת ראש אחד שקידש אשה ובא ר' יעקב ואמר אני קדשתיה תחלה ואין לו עדים, אפי' אם היתה מודה שקבלה קידושין ממנו לאו כל כמינה לאסור עצמה עליו ולא הי' בה שים אם הי' בא עליה אלא דהיה אמרי' דשייתה נפשה ח"א ויוציאנה בגט וכו', והקשה הב"י מיהודית דביתהו דר"ח א"ל לאו כל כמינה דאמך דאסרה לך עילואי, ואיפשר שיש לחלק בין כשהיא עצמה מודה לכשאומרת כן בשם אחרים, וכתב בד"מ ולא נראה לחלק זו דא"כ כל אשה תאסר עצמה על בעלה בכה"ג ואפי' באשה שאמרה טא"ל אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר כ"ש אם אמרה שנתקדשה לאחר דאינה נאמנות, ועי' שעה"מ פ"ט מאישות הלכה ט"ו באריכות ושעה"מ פ"ז מאשות הלכה יו"ד ד"ה שם אם חזר בו:

ולא זכיתי להבין האיך שייך באופן זה עיניה נתנה באחר, כי זה האיש אשר אמרה שהי' מקדשה תחילה אסורה עליו כיון שזנתה עם השני וסוטה היא לפי דבריה, וגם לא יתן לה הראשון אם ידע ששקר אמרה הוא לא קידשה מעולם אין אדם חוטא ולא לי להתיר א"א לעלמא, ואם אמת שהוא קידשה ויתן לה גט אז אמת אמרה ואסורה לשני, אבל בטמאה אני שפיר יש חשש עיניה נתנה באחר אם בעלה יתן לה גט וב"ה כעת מצאתי בבית מאיר כעין זה ע"ב, ושעה"ת ח"י כלל ה' פרט יוד כתב לכאורה קשה על עיקר חשש שמא עיניה וכו' הא גט מעושה פסול מדאוריי' ותהי' באיסר כל ימיה, לסברת הראש שנאמנת גרשתני מטעם זה, אע"כ צ"ל כוונת ראש דלא שייך חזקת כשרות רק היכי דידעה האיסר, ואיסר א"א בלא גירושין כ"ע אפי' נשים גמירי, משא"כ מדרש חכמים דגם מעושה פסול לאו כ"ע גמירי אפי' באנשים עי' קידושין דף י"ג פריך רב אחא, אטו כולה, נשי דינא גמירי, א"כ לא קשה קושי' רמ"א שתאמר נתקדשתי לאחר ע"ש ועי' בני אהובה פכ"ד מאשות: שמעתי מחותני הגאון ז"ל בנזיר דף כ"א מבעי אם בעל מגיז או מפיר ע"ש, והקשה לשיטת רמב"ן שמביא ר"ן בנדרים דף כ"ז שנדר שהותר מקצתה דוקא בהפרת חכם אבל בעל מגיז גייז לא אמרי' נדר שהותר וכו' א"כ תיפק ליה שבעל מגיז וכו' ממתני' נטולה יפר חלקו ואסורה לעולם, ואי אמרי' מפיר א"כ נדר שהותר מקצתה וכו' בע"כ שבעל מגיז גייז ע"כ אסורה לעולם וצע"ג, ותי' יען שתשמש זה מדברים שבינו לבינה עי' דף פ"ב, ואין זה עינוי נפש, א"כ גם לבעל אם מגרשה אסורה לו, ולא שייך נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיון גם לו אסורה לאחר גירושין ממילא אסירה לעולם, ועי' יו"ד רל"ד סעיף נ"ה:

פרט ג

א קושי' העולם ידוע לפי ר"ן שחכמים עקרו הקידושין והיא פנוי מה הועילו חכמים, היא תאומר טמאה אני לך ונטילה מן היהודים ואם עקרו הקידושין אז אין הבעל נוכל להפיר כי אין הבעל מפיר בקודמין, ולא זכיתי לצייר על איזה אופן שכוונת הר"ן שיעקרו חכמים הקידושין אם לגמרי עקרו וצריך לקדש אותה כעת, א"כ מה נעשה אם אין ברצונה לקבל קידושין, וגם אם מריצה לקבל קידושין א"כ נראה שלא הי' נתנה עיניה באחר ולמה לא תהי' נאמנת, ואם כוונת הר"ן רק על זנות עקרו הקידושין כמשמע מלשונו ונמצא שבשעה שנאנסה פנוי הי' ולא כתב בקוצר שפנוי היא משמע תיכף לאחר הזנות חלין הקידושין, ג"כ לא זכיתי להבין כי כח חכמים לעקור כסף קידושין מצד הפקר ב"ד, ותוס' ביבמות דף פ"ט ד"ה הפקר ב"ד מחדש כיון דבתר הכי נמי שלו הוא לא שייך הפקר ב"ד, ע"ש א"כ כיון לאחר הזנות צריך המעות להיות שלו לא שייך הפקר ב"ד, ע"ד פלפול נראה לישב קושי' הנ"ל עפ"י תוס' שהקשה האיך חל הנדר ותי' יען שחל על הבעל חל על אחרים, אבל אם אמרה טמאה אני לך כבר נאסרה על הבעל א' לא חל הנדר כלל, ואם אמרה מתחילה נטולה ואח"כ טמא אני לך, שוי' נפשה חתיכא אסורה, לשיטת שזה מצד נדר א"כ ג"כ אינה חל כבר נדרה שאמרה נטולה אני:

ב פלתי בסי' קפ"ז הקשה מה הועילו חכמים בתקנתן הלא תוכל להערים וליקח עמה במטה מוך מלוכלך בדמים ולומר דמצאה על העד לאחר קינות ובכדי אותיום והלוא נאמנות לומר כי נדה היא התורה האמינה וא"כ ע"כ תצא ולא תפסיד כתובתה, וש"ש ש"ו פי"ט כתב לומר שראתה נדה אינה מפקעת עצמה מבעלה נאמנות אבל כל שהוא לאפקועו עצמה מבעלה והבעל אינו מאמין לה אינה נאמנות ע"ב, ועי' בשיבת ציון סי' ל"ח באריכות, ומצאתי בש"מ על נדרים שהקשה מגו דאי בעי אמרה לעולם אני שופעת זבה, שהרי יכולות חברותיה לבודקה על זאת ע"ש:

ג ש"ש שם הקשה לפמ"ש דטמאה אני לך אינו בתורת נאמנות אלא משום דשוי' נפשה ח"א, קשה מסוגי' פ' ידיעת הטומאה אם אמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב אע"ג דלא ידע בנדתה אלא על פיה ואם אינו מצד נאמנות אלא משום דשויה נפשה אמאי חייב קרבן ע"ש:

ד הבית מאיר קט"ו ס"ו בירושלמי כאן מבואר באומרת שזינתה ברצון ג"כ אינה נאמנות גם שתפסדה הכתובה ולמה לא אמרי' שנאמנות מתוך שנאמנת להפסיד כתובתה כמו בס"ת שנאמן לפסול מתוך שנאמן לפסיד שכרו וכו' ע"ש שמישב קושי' תוס' שנאמנת מצד מגו מאיס עלי, עפ"י הר"ן שכתב אין האשה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה והרי היא כשדה האיש שמוחזק בה, ולהכי י"ל אף במגו אינו נאמן משום דהוי מגו להוציא ע"ב:

ה אב"מ סי' י"ב ותשובת רעק"א סי' קס"ח הקשו לרל"ק שבועות כ"ד באיסר הבא ע"י עצמו לא אמרי' כולל היאך חל נדרה על יהודים, גם לתוס' שם דוקא איסר הבא מעצמו ע"י עצמו קשה לב"י שמוקמי דוקא באמרה תשמיש כל עולם עלי וכיון שכן הו"ל איסר הבא מעצמו ע"י עצמו:

ו ח"ס א"ע ת"ב סי' צ"ז מביא קושי' מגאון רבי אהרן סודיץ ז"ל לר"ן שעקרו רבנן לקידושין א"כ היא פנוי גמורה א"כ גט אחר מיתת בעל לא תיאסר בתרומה ואמאי אסורה אח"כ, ותי' כי דברי ר"ן שצריכה לאמור לכשר נבעלתי צריך ביאור, דע"כ לא פליגי ר"י ור"ג, דלר"ג נאמנת לכשר נבעלתי אלא היכי דאיכא חזקה אשה בודקת ומזנה וזה שייך בפנויה שזינתה אבל הכא באשת איש דכ"ע פסולים אצלה ולא שייך למימר שבדקה וזינתה עם כשר א"כ גם ר"ג מודה דלא מפיה אנו חיין ואיך כתב הר"ן באומרת לכשר נבעלתי אתי' ליה שפיר, ולישב זאת צריכין לומר הא כל זמן שהיא תחת זה הבעל אינה נאמנת כלל שאני אומרים עיניה נתנה באחר ורק הואיל עשתה עצמה חתיכא דאיסורי ולזה אפקעוה רבנן לקידושין, ומעתה לא תיקשו שמא נבעלה לפסול הלא לא אמרה אלא לכשר נבעלתי ולא אסרה עצמה ביותר ממה שנאסרת ע"י בעילת כשר ולאיסר זה מועיל עקירת הקידושין ומשו"ה מותרת לבעלה ולתרומה, א"כ הא תינח כל זמן שהיא תחת הבעל, אך אחר מיתת הבעל אנו חוזרים לחוש לדברי ראשונים שנבעלה וכיון דליכא חזקה בודקת ומזנה לא מפיה אני חיין וחוששין לבעילת פסולים ואסורה לתרומה לכהן ומיושב קושי' מעלתו עכ"ל, ולא זכיתי להבין למה צריך לאמור באשת איש היא לא שייך בודקת ומזנה, כאן איירי באונס, באונס בודאי לא שייך בודקת ומזנה, ובודאי פסול הי' כמבואר בירושלמי עי' ח"ס ח"ר סי' ט': ז אר"פ בדיק לן רבא אשת כהן שנאנסה יש לה כתובה או אין לה כתובה וכו' ואמרי' ליה מתני' היא האומרת טמאה אני לך במאי עסקינן אילימי באשת ישראל אי ברצון כלום יש לה כתובה ואלא באשת כהן אי ברצון כלום יש לה כתובה אלא לאי באונס וקתני יש לה כתובה, ושעה"מ פ"ט מא"ב מביא קושי' לראב"ד מובא בר"ן כתובות דף ע"ב בעוברת על דת הקשה גמרא מנא ידע, והא דלא אוקמי במודת כתב ראב"ד שאינה נאמנת דאמע"ר, ולא נראה דלהפסיד כתובתה נאמנת דהודאת בעל דין כמאה עדים דמו א"כ מאי מקשה אם ברצון כלום יש כתובה, להיפך הו"ל להקשות כיון דאין אמע"ר אינה נאמנות ואמאי קתני יוצאת ונוטלת כתובה, וביותר תימא שרמב"ם פסק אומרת טמאה אני ברצון אינה נאמנות ואבדה כתובתה. ולא השיג עליו הראב"ד ולומר דלא אבדה כתובתה מטעם דאין אמע"ר כמו עוברת על דת יהודית, ושעה"מ תי' לפי תוס' ב"מ דף ג' בעושה תשובה ומכוין לטובה נאמן גם כאן הוא לטובה מכוונת שלא לעבור עוד, משא"כ בעוברת על דת דאיסור דעביד עביד ולא שייך למימר לטובה קא מכוין מש"ה ס"ל לראב"ד דאין אמע"ר ולא אפסידה כתובתה, ועי' קה"י אות אין אעע"ר לפי רדב"ז שדייק ממאמרם ז"ל שאמרו א"א עושה בעילת זנות היינו דוקא איש ולא אשה, א"כ נאמר כן אין אדם עע"ר איש ולא אשה ועי' ח"ץ סי' ג' ע"ב: ח ולי צע"ג א"כ מאי מקשה אלא באשת כהן אי ברצון כלום יש לה כתובה, כאן קשה קושי' הנ"ל לראב"ד הא אין אמע"ר וליכא למימר כתי' של שעה"מ לטובה קא מכוין שלא לבעול עוד בעילת איסר, לא הי' צריכה לעשות א"ע לרשע שברצון זנה, די אם אמרה טמאה אני או בסתם או באונס ואסורה לכהן:

ט נטולה אני יען שתשמיש קשה לה, צע"ג בדף פ"ב בעא' רבא תשמיש לרבנן עינוי נפש הוא או דברים שבינו לבינה, א"ל תניתוה נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא נטולה מן היהודים ואי אמרת עינוי נפש הוא אמאי נטולה מן היהודים ע"ש, והאיך נפשט מזה דלמא לעולם תשמיש עינוי נפש ורק שם אמרה שקשה לה בודאי אין עינוי נפש, הגם שאינה נאמנות, אבל לאחרים שוי' נפשיה ח"א ולא מהני הפרה שלו כי לפי אמירה שלה אין זה עינוי נפש:

י בתשובת תר"ם שיק א"ע סי' טוב מביא קושיא מאחי מורי הגאון מוה' יעקב שלם ז"ל, על ר"ן דלמשנה אחרונה אמרינן דאפקעינהו רבנן לקידושין, הרי מבואר ברשב"א גיטין דף ל"ג כהאי גונא עבירה היא דבעילת זנות הי' ומבואר בראב"ד פ"י מגירושין דגם אצל האשה שייך חזקה דאין עושין בעילת זנות, וא"כ איך ניכוף אותה לעבור עבירה בשלומא הבעל בידו לגרש משא"כ היא ועוד האריך עכ"ל, מורי הגאון הקדוש המחבר ז"ל האריך שם לישב עם פלגש אסור ע"ש:

יא ברוך טעם הקשה דלמשנה אחרונה האיסור כרוך בקו ההיתר דעי"ז שאינה נאמנות סר החשש באמירתה טא"ל שעשתה כן משום עיניה נתנה באחר דהא יודעת שלא תועיל בדבריה ממילא איכא סברה דאומרת אמת וכה"ג מן ההיתר נמשך סברא לאיסור, מהאיסור יש סברא להיתר צריכין לילך לחומרא וכעין זה כתבו תוס' בפסחים דף כ"ו ד"ה עלה עליה זכר:

יב עוד הקשה לפי' ר"ן בנטולה אני שמא תלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא והרי תהי' באיסר כל ימיה ולמה נחוש לזה הא לצאת מבעלה בגט בלא כתובה בידה לבא בטענת מאיס עלי ואי משום הפסד כתיבה הא במס' גיטין דף ל"ד התקין ר"ג שתהי' נודרת ליתומים הרי אין אשה חשודה לעבור על איסר נדר כל ימיה משום הרווחת דמי הכתובה [אולי יש חילוק שם כשר קבלה הכתובה וכאן להפסיד הכתובה]:

יג עוד הקשה הרא"ש מחזיק דברי רה"מ להלכה מטעם דאין אשה חשודה לקלקל את עצמה שתהי' באיסר א"א כל ימיה, א"כ מה קאמר בגמרא השמים ביני לבינך דמ"א תהי' תיובתא דרה"מ, דהא גבי שמים ביני ובינך תצא בגט ולא תהי' באיסר א"א וליכא אלא חזקה אחד דאין אשה מעיזה ובשעה"מ פ"ט מאשות מפרש כוונת הראש מצד צירף ב' חזקות נאמנות באומרת גירשתני ע"ש שמאריך בגט מעושה פסול ואם משקרת היא באיסר א"א כל ימיה:

יד מרדכי פ' אומר סי' תק"ל, יש לתמוה למה אינה נאמנות לאסור עצמה מגו דאי בעי שאסרה נפשה בנדר שהודר ברבים למ"ד שאין לו הפרה דמשמע דאפי' לדבר מצוה, עי' שעה"ת ח"ר כלל ה' פרט ט' וריטבא כתב יפר חלקי, ואפי' נדרה על דעת רבים דלגבי הפרה לא מהני מידי עכ"ל ועי' בתשובת תועפות ראם א"ע סי' מ"ת:

טו בספר יהושע א"ע סי' צ' כתב לכאורה דברי הגמרא תמוהים האיך התחיל רה"מ לפשוט ממתני' דטא"ל בברי שמא מיירי כדמסיק השמים ביני לבינך דאיהו לא קים ליה, ומטעם ברי ושמא נאמנות, ובאומרת גרשתני שם ברי וברי ע"ש באריכות:

טז בסי' ר"ל הקשה למה לן כולי האי להפקיע קידושין ולישוי' בעילתו בעילת זנות דאם היא חטאה הוא מה חטא, הלא יותר נכון ליתן גט בתנאי אם זנתה שפיר הי' הכפיה להוציאה ואם לאו אז הגט בטלו בודאי תאומר האמת, ותירץ גירושין כי האי לא יועיל לה דהאיך יכיל שים איש לישא אותה דדילמא באמת משקרת ע"ש, מנ"ת תקנ"ד:

טוב מביא קושי' עולם דבאומר פ"פ מצאתי נאמן לאסרה מטעם דשוי' נפשי' חד"א א"כ היאך ציותה התורה במש"ר ולו תהי' לאשה ולא יוכל לשלחה כל ימיו הא שוי' חד"א, לדעתי הקלושה כאשר הבאתי סברת הר"ן עם שעה"ת כיון דאינה נאמנת לבעלה מן הדין לא שייך שוי' נפשי' חד"א, וכן הבעל משועבד לאשה ולא שייך שוי' נפשיה חד"א, אבל זה טעות, היא משועבדת לבעלה כי קנינו היא, אבל הבעל יוכל לגרש בע"כ, ונאמן האומר פ"פ ושוי' נפשי' חד"א, אבל במש"ר שהתורה ציוה לא יוכל לשלחה והוא משועבד לה אז לא מהימן מצד הדין ולא שייך נפשי' נפשי חד"א:

חי רמ"א בסי' ז' כתב אם היא אומרת נטמאתי נאמנת נגד ע"א שאומר טהורה היא, והקשה ח"מ למה נאמנת לומר טמאה אני מ"ש מאשה דעלמא האומרת טמאה אני לך ע"ש:

יט בספר מודעא ואונס בסופו מביא קושי' מגאון בעל קונטרוס הספיקות שהקשה לפי ר"ן דאף דשווי' נפשי' ח"א דאוריי' הוא היינו דוקא במידי דשייכא גבי נפשי' לחודא אבל במאי דשייכא נמי לגבי' חבריה לא אמרי' אף לגבי נפשיה שווי' אנפשי' ח"א ומש"ה מדינא האומרת טא"ל מותרת לבעלה דלא אמרי' שווי' אנפשה חד"א להפקיע עצמה משעבוד בעלה, וכשם שהיא משועבדת לו כך הוא משועבד לה כדאיתא ר"פ המדיר, לפ"ז יקשה בסוגי' דפ"פ אמאי יהא נאמן לאסרה עליו להפקיע שעבודה, וע"כ מאי דאמרי' דנאמן לגבי אשתו לשווי' ח"א הוא מדרבנן ולא מדאוריי' לפ"ז קשה שמתרץ קושי' דהא דס"ס שקבל אביה וכו' דליכא אלא חדא ספיקא, מה בכך אכתי חדא ספיקא הוא ודי בכך כי ספק דרבנן לקולא עכ"ל, ורב הגאון מו"ה אברהם אבדק"ק מונקאטש ז"ל חי' בשלומא באומרת טא"ל משועבדת לו שהיא אשתו מכבר ושפיר שייך סברת הר"ן דאינה נאמנת להפקיע שעבוד שהי' לו עליה קודם שזינתה, אבל בהא דאומר פ"פ לא הי' לה מקודם ביאה זו שום שעבוד, רק השעבוד מתחיל מן החופה הראוי לביאה והוא טוען פ"פ מצאתי ומימי לא נשתעבדתי לך כי מקח טעות הוא, וגאון קצה"ח קלסה בישוב זה עכ"ל וגאון מוה' יואב המחבר ז"ל תי' דשפיר שווי' אנפשי' חיובא לגרשה בע"כ ואשתכח דשעבודא נפקע ע"י גירושין משא"כ האיש אין מגרש אלא לרצונו ולא כייפינן ליה לגרש אלא אם כבר נפקע שעבודו בלא הגירושין עכ"ל:

כ כתובות דף ט' הקשה תוס' איכא ס"ס, ספק באונס ספק מ"ע, ותי' דאין זה ספק דאם איתא דמו"ע היא הי' טוענת דאין גנאי בכך כמו אונס, והקשה הפלאה איך נאסר אותה מדלא טענת דשמא היא רוצה בכך שתאסר עצמה לבעלה כדקי"ל בנדרים למשנה אחרונה אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר, ועי' שו"י סוף קי"א ביו"ד:

פרט ד

השעה"ת ח"ר כלל ה' כתב יש לחקור במה דאיתא בכתובות דף ט', כב' קידושין דף ס"ה להלכה פסוקה דאפי' בדבר המותר יכול לשוי' אנפשיה ח"א מאיזה טעם נאסר וראיתי שנחלקו בזה אבות העולם רשב"א מובא בב"י א"ע מ"ת ושל"ג כתובות דף כ"ג ומל"מ פ"ט מאישות וח"ץ מ"ז שהוא מטעם נאמנות שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, אולם מר"י באסן כתב ונראה בכ"מ שאמרו שוי' אנפשיה ח"א אפשר מדין נדר איסור נגעה בו ואעפ"י שאין ממש כנדר דהא לא מצינו בהם התרת חכם אולי החמירו בענינים אלו כמו נזירות שמשון דליתא בשאלה, ואפשר לומר דאינו אלא מדין הודאת בעל דבר ואפי' לענין איסורא במה שנוגע לעצמו עכ"ל, שעה"מ פ"ט מאישות כתב בשם משפטי צדק דחשוב כאלו אסרו ע"ע בנדר ואף דבעינן מתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור היינו דווקא כשאסרה עליו דרך התפיסה אבל יוכל לאסור על עצמו דרך קנס לומר פתי פת כותי ועי' ח"ס ק"א ומרי"ט ח"א סי' צ"ב וח"ב סי' ג' ונב"י ח"ב א"ע סי' כ"ג משיג על השואל שכתב לומר מצד נדר, אם יאומר אחד ביום שני בשבת שהיום שבת יהי' אסור יהי' אסור במלאכה מטעם נדר א"כ איך אמר רע"ק לר"י שילך אצל ר"ג ביוהכ"פ שחל להיות בחשבונו ולמה לא נימא דר"י שוי' אנפשי' חיא מטעם נדר אלא ודאי כל זה שטות והוא מטעם דאדם נאמן על עצמו יע"ש, ושעה"ת כתב לק"מ דהא דאמרי' שהוא מטעם נדר כשיודע צד היתר ומ"מ אוסר ע"ע כעין דין רשב"א ביו"ד סי' א' בעדים מעידים ששחט והוא מכחישם שכוונתו הי' לאסור אף שיודע האמת ששחט, משא"כ ר"י לא רצה לאסור על עצמו אותו יום כי אם מצד שהי' חושב שבאמת הוא יוכ"פ ולכן הי' מיצר וכאשר א"ל רע"ק שכל מה שעושה ר"ג כדין הוא עושה עפ"י תורה אינו יוכ"ט ממילא לא נאסר עליו כי אדעתא דהכא לא אסר על עצמו, כיו"ב כתב בשעה"מ בשם תשב"ץ היכי שאומרת נתקדשתי בפני פלוני ופלוני עדים והן מכחישין אותה דלא שוי' ח"א ותלתה האיסר בעדים וכיון דליכא עדים ליכא איסורא עכ"ל, גם לא זכיתי להבין אם יאומר על שני בשבת שהיום שבת א"א לקבל כי שבת רק היום אשר שבת הקב"ה ולא יום אחר, גם יוכ"פ רק היום אשר נתקדש ע"י ב"ד אשר יש להם הכח לקבוע החדשים והשי"ת מסכים כאחז"ל לאל הגומר עלי, ועיי' כלל נ"א פרט ז' מה שהבאתי ממחנה חיים ודו"ק:

בפרט ב' מבאר שיטת רש"י שווי' נפשיה ח"א מטעם הודאה ולשיטת תוס' מצד נדר, ומביא בית מאיר קט"ו כתב דבר חדש שאפי' לדברי ר"ן שאינה נאמנות להפקיע שעבודא דבעל עדיין צריכין לדברי הרא"ש ביבמות דף כ"ד לפי שראו חכמים קלקול הדוחות (עי' פרט כי דברי הר"ן אינם מספיקים אלא למה שהקשה כיון דמדינא למ"ר חייב להוציא משום לתא דידיה איסר זה להיכן הלכ' ותי' מעיקר הדין לא הי' נאמנת, אבל ודאי משום לתא דידה פשיטא מהני מה משועבדת לו והוצרכני לדברי הרא"ש דלא כיש"ש פ"ב סי' י"ח ביבמות, ע"ש שמשיג כיון שוי' נפשי' אינה מצד נדר רק מטעם נאמנות, וכיון דלא מהני הודאתה לחוב לבעלה ליכא איסורי לגבי דידה כלל ע"ש:

ט"ז א"ע מחדש כלל חדש היכי דלא אסיק אדעתא לא אמרי' שוי' נפשי' ח"א, עי' בא"ע בסי' קנ"ב פסק המחבר אשה שאמרה א"א וגרושה אני נאמנת וכו' אם יש עדים שהי' א"א אינה נאמנת ואם נושאת תצא, אבל חוששין לדבריה ופסולה לכהונה לעולם, והקשה הב"ח למה אין חוששין לדבריה לחומרא להצריכה גם משני עי' ב"ש דהיא אינה נאמנות בשום דבר אלא היא יכולה לעשות את נפשה ח"א לכהן אבל להצריכה גט אין שייך לומר ח"א אלא אם הי' נאמנות היתה צריכה גט ובאמת היא אינה נאמנות ע"ב, וט"ז כתב נראה לתרץ כיון דעיקר טעם פסול לכהונה מחמת דשוי' נפשי' ח"א וכאן לענין היתר בלא גט מן השני אין שייך לומר שוי' נפשיה ח"א דהא לפי דבריה היא מותרת לכל העולם, אלא דאם יקדשני אתר יתפסו הקידושין לפי דבריה ותאסר על אחרים זה לא עלתה על לבה לחשוב על זה ולא שייך שוי' נפשי' ח"א אלא אם יש איסור בשעת דיבורה מחמת דבורה כגון לכהן דעכ"פ אסורה ליה באותה שעה ולא תהי' מותרת לו לעולם ע"ב, ועי' בצ"צ סי' כ"ד ושב יעקב א"ע סי' ג' כתב כעין זה דאם לא ידע שהוא איסר לא שייך שוי' ח"א וקצה"ח סי' פ' כתב לפי שמבואר בסי' ל"ד דהודאה הוי משים נאמנות דהתורה האמינו על נפשו לכל אדם בין באיסור בין בממון אין לחלק כיון דדבריו מקבלין כמו מאה עדים וכן תוכח מהא דאמר לא לויתי כאומר לא פרעתי ע"ב ובשעה"ת פרט י"א הביא כל הנ"ל, ועי' נב"י א"ע ח"ר סי' ט"ו כעין זה:

פרט ה

מביא חקירה נאה בשם שמן רוקח ביו"ד סי' א' כתב המחבר בשם רשב"א השוחט בפני עדים ואמר לא שחטיו אינו נאמן מיהו לדידיה אסורה דשוי' נפשי' ח"א, ויש להסתפק אם אירע כן בבהמה שלו והוא אמר לא שחטיו ועדים מעידים ששחטה אם מותרת לאחרים כגון שמת אי מותרת ליורשיו נימא כיון דבהמה הוא שלו נאמן על עצמו יותר ממאה עדים הרי הבהמה אסורה לכל העולם או דלמא דבתחילת נאמנות שלו אינו נאמן רק לאוסרה על עצמו אבל לא לאוסרה על אחרים ע"ש באריכות, ופרי מגדים סי, א' אות ל"ט כתב לכל העולם ע"ב:

מל"מ פ"ט מאשות מביא תשובת שריב"ל שנסתפק באשה שאומרת נתקדשתי בפני פלוני ופלוני ובאו העדים ואמרו שלא נתקדשה בפניהם אי אמרי' שוי' נפשיה ח"א, ושעה"מ שם מסביר דלא שייך בכה"ג חד"א, כיון שתולה איסורה באותן עדים שהרי אין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' שניהם מודים, וכיון שהם מכחישים ממילא ליכא איסורא, משא"כ בנידון רשב"א בעובדא דשוחט דליכא האי טעמא מודה דאמרי' שוי' אנפשיה ח"א עי' פרט ט"ז בשעה"ת, ועי' בשלטי גבורים כתובות דף כ"ג אם השבוי' אומרת שנטמא ועדים מכחישים אותה ועי' ד"מ סי' ז':

אם עושה על עצתו ח"א ועבר אח"כ בהתראה אם לקין עליו עי' רמב"ם פ"א מאי"ב, ובפרק כ' ומל"מ שם ושעה"ת פרט ת"י, וש"ש ש"ו פ"י, וס"ט קפ"ה, ופרי מגדים סי' א' אות ל"ט כתב דין שוי' אנפשי' ח"א נחלק לששה דינין, א' האומר חתיכה זו אסורה אף שהי' בחזקת היתר, ב' אף שעדים מכחישים אותו, ג' אף שאומר ב' עדים אומרי' לו שחתיכה זו חלב ובאו והכחשוהו לו, ד' מי שאומר קדשתי בתי והמקדש הי' גדול ועדים מכחישין ה' אם בתה דשוי' ח"א חב לעצמו ולאחרים, ו' אם חוזר עתה מדבריו ראשונים ועדים מכחישין, ודין שוי' אנפשי' ח"א דין זה ד"ת לא מדרבנן ע"ש באריכות וח"ס קא כתב קיבל על עצמו שיהי' זה האיסר בכלל שבועות הר סיני וענין קבלה הוא נדר דאוריי' לאו מטעם קונם אלא כמו קבלת תענית ונפקא לן מפיך ע"ב:

מרדכי קידושין סי' תק"ל האומר על אשתו שזינתה שויה אנפשיה ח"א ואסורה לו מיהו לפי משנה אחרונה שהאשה אינה נאמנת לומר נטמאתי משום דשמא עיניה נתנה באחר, ה"נ אחר תקנת ר"ג שאינו יכול לגרשה בע"כ חיישינן שמא עיניו נתן באחרת ומותר בה וכופין אותו להיות אצלה ע"ש, וש"ש יבמות פ"ב סי' חי כתב ודבר זו אין לו שורש וכי סברה לכפות אותו במאי דאסור ליה בע"כ, אם הוא יטעון ראיתי אותה שזינתה או שמעתי מתרי עדים דמהימני איך להתירה לו בעל כרחה ולהאכילו לו דבר האסור, בשלמא שהאשה אינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה שהתורה לא אסרה אותה על בעלה היכא שלא ידע שנטמא אם לא בקינוי וסתירה, וא"כ אפי' את"ל האמת שזינתה התורה התירה לו, והיא משועבדת לו וקרקע עולם לפניו. אבל הוא שיודע בודאי שזינתה ואסורה לו ולב יודע מרת נפשו שלא נתן עיניו באחרת איך נוכל לכפות אותו להיות עמה ולעשות מעשה באיסורה עכ"ל, ועי' בש"ע קט"ו אם הבעל מאמין לה שחייב להוציאה, ומר"י באסן סי' פ"ו, כתב הטעם משום דהוי כאומר א"א בתקנות חכמים דשומעין לו וכיון דמה"ד היתה נאמנת אלא שחז"ל תיקנו שלא תהי' האשה מפקעת עצמה מבעלה כל האומר א"א בתק"ח שומעין לו, עי' בתשובת תועפות ראם סי' ש"ו, ושיבת ציון סי' ע"ד:

ח"ס ק"א, כתב המרדכי בתר חדר"ג אם אוסר אשתו עליו לאו כל כמיניה דהא משועבד לה ע"ב, ואע"ג דתדר"ג תיקון הגאון הוא מ"מ כל שיעבד דאורייתא ולדידהו אפי' קודם דחדר"ג אי הי' מתנה עמה בשעת קידושין ומשעבד עצמה שלא לגרשה בע"כ שוב לא מהימן לאסרה עליו אפי' למ"ד שיעבודא דעלמא לאו דאוריי' היינו שישתעבדו נכסיו ע"י שיעבוד גופו אבל פשיטא דשיעבד הגוף דאורייתא וכל הפועל המשכיר עצמו לבעה"ב גופו קנוי לפעולתו זו מן התורה ועי' ב"ת י"ב ומה לי פעולת זו או פעולת עונתה וכל תנאי שמתנה בשעת השכירות קיימים הם מה"ת ולאו כל כמיניה להפקיע אותו הריעבד ע"י שוי' אנפשיה ח"א ע"ש:

בכור שור יבמות דף פ"ז, שנים שאומרים על דבר אחד שאסור הוא ויש אחד שיודע שמותר ושקר העידו אם מותר לאכול בצנעא, דעת ראב"ד פי"א משגגות נראה להתיר דפסק כר' יודא דנאמן אדם על עצמו יותר ממאה עדים בכריתות דף י"ב, אבל רמב"ם פסק כרבנן, ועי' רמב"ם פ"ח מיסודי תורה וכו', והכי מסתבר שאדם שיודע דבר ברור לא ישוב מפני כל, ובדין האומר דבר אסור ועדים מכחישים לא יאכל אפי' בצנעא אעפ"י שיודע שאמת עם העדים ע"ש אמרי בינה הלכות שחיטה סי' ג':

נב"י ח"ב יו"ד סי' ל"ח מביא קושי' לרמב"ם דס"ד לקולא א"כ מאי מקשה בכתובות דף ט' על ר"א מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה קדשתיך, מאי ראיה מאיסר תורה לאיסר דרבנן, פ"פ רק ספק ולרמב"ם רק איסר דרבנן וקמ"ל דאפי' בדרבנן נאמן לאסרה ושוי' אנפשי' חתיכא דאסורא ע"ש ופנ"י בסוגי' פ"פ משמע דלא אמרי' באיסר דרבנן שוי' ח"א, וסברה נראה בשלומא באיסר דאוריי' זה איסר חפץ יוכל לשוי' אנפשי' ח"א, אבל איסר דרבנן רק חל על גברא ודו"ק ועי' שבית יעקב יו"ד סי' צ"ג, מביא ראיה מתוס' סנהדרין דף נ"ד גם ביי"נ שהוא דרבנן אמרי' שוי' ח"א, ועי' סוף נמ"י על כתובות [נדפס בפ"ב אצל רי"ף] שמאריך בזה ועי' בדה"ב בשער תערובות בס"ס שם כתב בדרבנן לא אמרי' שווי' אנפכי' ת"א עי' אמרי אש א"ע סי' נ"ה, וחידש עצי אלמוגים הלכות עריות סי' א' אות חי כתב פשיט בעיני דדין דשוי' נפשי' ח"א שייך גם באיסר דרבנן גם שלא מצאתי הדין מבואר בפוסקים, ועי' ב"ש קנ"ז סט"ז וחליצה לכהן רק דרבנן עי' תשובת רע"ק סי' רכ"א אות י"ב המתקשה בזה:

ב"ש סי' ל"ט סקי"א מחדש דלא אמרי' שווי' נפשי' ח"א נגד חזקה כאן נמצא כאן הי' ע"ש ופנ"י בק"א כתובות סי' קע"ז משיג אפי' נגד עדים אמרי' שווי' נפשי' ח"א, וכ"כ ב"ש בעצמו סי' ז' ס"ק יוד, וסי' קנ"ו סקט"ו:

תוכן העניינים

עט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה