עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק א כלל א
פרט א הסוגיא דקבוע
כתובות ט"ו:
מתני' א"ר יוסי מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה, א"ר יוחנן ב"נ אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה הרי זו תינשא לכהונה, גמ' א"ל רבא לר"נ, ר"י ב"נ דאמר כמאן, אי כר"ג אפי' ברוב פסולם נמי מכשיר [דאית ליה העמד אשה על חזקתה רש"י] אי כר"י אפי' ברוב כשרים נמי פסול, א"ל הכי אמר ר' יודא אמר רב בקרונות של ציפורי היה מעשה וכדר' אמי דא"ר אמי והוא שהי' סיעה של בני אדם כשרין עוברת לשם וכו', אלא הולכין אחר רוב העיר והיא דאיכא רוב סיעה בהדה, ואין הולכין אחר ריב העיר גרידתא ולא אחר ריב סיעה גרידתא, מ"ט גזירה רוב סיעה אטו ריב העיר ורוב העיר נמי, אי דקא אזלי אינהי לגבה כל דפריש מרובה פריש, לא צריכא דקא אזלי איהי לגבייהו, דהוה ליה קבוע, ואר"ז כל קבוע כמחצה עח"ב, ומי בעינן תרי רובי, והא תניא תשע חניות כולן מוכרת בשר שחיטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסיר, ובנמצא הלך אחר הרוב, מעלה עשו ביוחסין: תוס' דלמא אזלי איהי לגבייהו פי' לתוך ביתם דאפי' בתוך העיר לא חשיב קביע דדמי לנמצא בין החניות דלא חשיב קבוע, וכן גבי תינוק מושלך בעיר לא חשיב קבוע הואיל ולא נמצא בבית ולכך פי' בקונטר' שפי' בועל מביתו וא"ת בנזיר פריך אהא דאמר לשלוחו וכו' הדרא לניחותא, משמע לגבי אדם לא שייך דכל פריש מרובה פריש משים דהדר לניחותיה, ולאו פירכא היא דהתם בשעת האיסור כשזה בא על שום אשה הדרא לניחותא האשה שקידש השליח, אבל הכא כי אזלי אינהו לגבה בשעה שאוסרה הרי הוא נייד עכ"ל, שמ"ק מבואר יותר, וי"ל דהכא כשפרשו מביתם ובעל בשוק אסרוה וכשחוזרין לביתם לקביעתם כבר השלימו האיסור והניחוהו שאחר כך אין האיסור תלוי בהם אבל אישה כשחוזרת לביתה הרי האיסור שאוסרת בעלה בקרובותיה עדיין תלוי בה ומש"ה משני ליה הדרא לניחותא והוי קבוע עכ"ל והבדל בין לשון תוס' לשמ"ק עי' בית אפרים א"ע סי' ה': לכאורה מאי מקשה מט' חניות שם לא שייך הגזירה וליכא לספוקי, אבל הכא חיישינן דילמא אזלי איהי לגבייהו, כתב בש"מ הכא נמי איכא למיגזר נמצא אטו לוקח, ותוס' ב"ב כ"ד ד"ה ש"מ איתא לדר"ז ונראה לריצבא דאע"ג דטעמא דבעינן תרי רובא הוי משום גזירה וכו' מ"מ איכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע ע"ש ש"ש ש"ד פי"ט כתב בחקירה שתינוק נקרא פירוש [עיי' פרט] רק אם האם לפנינו והספק ללוקח ספיקו אסור לכ"ע, ולשטת רש"י בסוגי' דאזלא אליבא דר"י אפי' באחרת ברי לי לכשר נבעלתי לא מפי' אנו חיין וכיון דרוב כשרין ואיהי טוענת ברי לכשר נבעלתי, א"כ לדידה ליכא ספיקא, אלא דאנן לדידן לא מפי' אל חיין, וכון דולד ה"ל פירש אפי באזלא איהי לגבייהוו ואינו אלא משום ספיקא דידה, ואיהי אמרה ברי לכשר נבעלתי וספיקא דידן דלא מפי' אנו חיין נמי מותר כיון דלדידן חשיב הולד פירש, בע"כ צריך לומר דהולד לא חשיב פירש ומשום דבא בודאי ממקום הקבוע ה"ל דין קבוע אפי' בלא ספיקא דלוקח, א"כ הכי קושי' הש"ס מאי איכא דאזלא איהי לגבייהו דה"ל קבוע וכיון דספיקא דלוקח, היא האם, ליכא, דהא היא אמרה ברי ע"כ צ"ל דולד בלא אם נמי חשיב קבוע כיון דבא ממקום הקבוע מש"ה בעינן תרי רובא א"כ מדחשבת כה"ג קבוע תיקשי מט' חניות ובנמצא הלך אחר הרוב והתם נמי ודאי בא ממקום הקבוע דהא אין בשר נכנס אלא מחניות ואפ"ה מותר ומוכח דאפי' בא ממקום הקבוע כיון דהספק לפנינו כד פריש מותר כמ"ש רשבא עי' פרט] א"כ ה"נ אפי' באזלי איהי לגבייהו ה"ל הולד פירש כיון דליכא ספק מליקח היא האם כיון דאומרת ברי לכשר נבעלתי ולזה מסיק מעלה עשו ביוחסין ע"ש: גופא אר"ז כל קבוע כמע"מ דאתי בין לקולא בין לחומרא מנ"ל לר"ז הא אלימא מ"ט חניות כולן מוכרח בשר שחוטה ואחת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור, ובנמצא הלך אחר הרוב התם לחומרא, וצ"ב למה מביא הסיפא ובנמצא כי מרישא רצה לפשוט דין קבוע, גם יש לדקדק למה נקוט בשר נבילה ולא טריפה, ונראה הפרי מגדים ק"י וש"ש הקשו לדעת תוס' נדה י"ח שיש לכל חתיכה חזקת איסור שאינה זבוח אמאי הלך אחר הרוב ולא אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה, ותירצו ברובא דאיתא קמן לא אמרי' סמוך וכו', ע"כ נקוט נבילה לאשמעי' בכ"ז הלך אחר הרוב, א"כ מרישא לא יוכל להוכיח דין קבוע בכל מקום דלמא רק בנבילה שיש גם מיעוט מסייע לחזקת איסור, אבל מסיפא בנמצא הלך אחר הרוב, בע"כ ברובא דאיתא קמן לא אמרי' סמוך מיעוט לחזקה, א"כ גם ברישא לא אמרי' מטעם זה רק מצד קבוע ודו"ק ומצאתי בשער התורה בח"ג ובחתן סופר מזה ע"ב: ספיקו אסור, ולא אמר ספק אסור, כתב בשעה"ת כי קבוע רק בניכר לכל עולם אבל אם לא ניכר לכל עולם כתערובות חניות לא הוי קבוע, ומדוייק לשון ספיקו כיון שהוא רק ספיקו ולא ספק לכל עולם אסור דהוי קבוע דאוריי' ע"ש, ונראה הכוונה, ספיקו, ספק שלו שלקח מקבוע אסור לכל העולם, יען שאסור לו שנולד לו הספק בקביאות מת"כ אסור לכל העולם, ועי' בשמ"ק שכתב היא גופא קשיא דהא חדא ספיקא הוא שמא מן הלוקחין שמא מן מוכרין וס"ד לחומרא, אלא ודאי דאפי' נפל מלוקחין מותר שלא אסרו אלא בלוקח שבא הוא עצמו שנולד לו הספק לפנינו ואינו יודע מאיזה מהם לקח דכיון דנולד לו הספק במקום הקביעות אמרי' כל קבוע וכו' אבל נמצא שהספק נולד לו עכשיו אחר שפירש כל דפריש מרובא פריש ואפי' ברואין שנפל מיד לוקח הוא דמתילד לן ספיקא ועל שעה זו נדון הספק לא על מקום הקביעות ומותר דאמרי' כל דפרש מרובא פריש:
בנמצא הלך אחר הרוב, ולא נקוט מותר כמו ברישא שאמר אסור, אולי כאשר אחרונים כותבים עי' פרט ה'] אם בחנות אחת יש בשר נבילה יותר מכל ט' חניות בשר כשר אז אין אנו הולכין אחר רוב חניות אלא אחר רוב בשר ודו"ק:
ומדאוריי' מנ"ל, אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו, ורבנן אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו, היכי דמי אלימי דאיכא ט' עכו"ם ואחד ישראל ביניהם ותיפק ליה דרובא דעכו"ם נינהו, א"נ פלגא ופלגא ספק נפשות להקל, לא צריכא דאיכא ט' ישראלים ועכו"ם אחד ביניהם דהי"ל עכו"ם קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי, פנ"י פסחים דף ט' כתב גם לרמב"ם דסבר ס"ד לקולא מודה דהאי ספיקא דקבוע כמע"מ מדאוריי' וילפי' מקרא וארב לו וא"כ בכל איסורים כה"ג פשיטא דחייב עליה' אשם תלוי דהוי כמו חתיכה מב' חתיכות כיון דנקבע איסורו וספיקא דקבוע חמור טובא משאר כל ספיקות, וכ"מ שכתב שיש להקל יותר בספק קבוע צ"ע דלרמב"ם ודאי ליתא ע"ש:
תוס' אימא לר"ש קבוע מנ"ל, ובסנהדרין ע"ט תי' תוס' דיש לפרש לר"ש בט' ישראל וחד עכו"ם ואמר לאותו שעומד שם אני מתכוין דמפטר מטעם כל קבוע מוארב לו וכה"ג אם כולם ישראלים חייב, והר"ן שם כתב איכא למימר לר"ש לית ליה מדאוריי' דינא קבוע אלא מדרבנן ע"ש, ובמש"ק כאן, ושעה"ת ח"ג כלל ז' כתב כי תוס' ב"מ דף ו' ד"ה קפץ הקשי דליבטל ברובא ולחייבו כולהו במעשר, ותי' בשמ"ק דבע"ח חשיבו ולא בטלו, ותימא וכבישינהו דניידי ויהי' כולן חייבין במעשר דכל דפריש מרובא כפריש, וי"ל כיון דחזינן דאפי' היכי דיכול לעשורי ממ"נ פטיר משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ואפי' כי אמרי' כל דפריש, עשירי ספק מקרי אלא שהתירה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים להטות ונהפך איסור להיתר ע"י ביטול ברוב אבל הכא לא נפיק מכלל ספק עשירי עכ"ל, א"כ ר"ש סובר רוב רק מצד ספק והא דמהני רובא הוא חידש שחידשה תורה ואין לך בי אלא חידושו במידי דנייד כיון דילפי' מאחרי רבים ודיבור נייד עי' פרטו ובקבוע נשאר על סברא חיצונה ואין צריך קרא לר"ש:
שמ"ק מביא הקשה ר"ש היכי מוכח מהכא האי דינא דילמא דוקא בדיני נפשות דאמר רחמנא הכי להקל דכתיב והצילו העדה אבל בעלמא לא דהא אשתו ואחותו דנתכוון לזו ובעל לזו חייב ולא ילפי' בעלמא פטור כשאין מתכוון מרוצח לרבנן נמי לא נילף מינה קבוע בעלמא, לכן נראה למהרף ז"ל דהא דאזלינן בעלמא בתר רובא נפקא לן מאחרי רבים להטות דכתיב גבי נפשות והכא גלי לן דקבוע חשוב כמחצה גבי נפשות ולא אזלינן בתר רובא ילפינן מינה בעלמא דקבוע כמחצה ולא נחיל בתר רובא, דליכא למימר דינא נפשות שאני, כיון דכל עיקר רובא דעלמא מדיני נפשות ילפי' לה עכ"ל: פנ"י פסחים דף ט' כתב, תקשו לן הך מלתא דט' חניות ילפי' מוארב לו וקם עליו ואכתי מי דמי, דבשלמא התם דלענין ספק נפשות איירי ומספיקא ודאי לא קטלינן לה דכתיב ושפטו העדה והצילו ומוקמינן לגברא אחזקתי' שאינו חייב מיתה מש"ה מהני ביה האי טעמא דכל קבוע לענין דלא אזלי' בחר רובא דמצרפינן האי חשיבות דקביעת לחזקה דגברא דאלים טובא ואיתרע לה רובא לגמרי, משא"כ בט' חניות דליכא חזקת היתר מנלן דקביעות לחוד מבטל הרוב, אע"כ דמכיון דאזלינן בחר רובא בכל דוכתא א"כ בט' ישראלים וחד עכו"ם בינייהו א"כ בודאי ישראל הרג ותו לא שייך כלל חזקת פטור דגברא דהא איתרע הך חזקה לגמרי ע"ש:
תשובת רשב"א ח"ג סי' שע"ח מובא בב"י יו"ד שע"ד בקיצר ואעתיק לשונו, שאלת בפרק הי' בודקין בשאלת מכירים אתם אותם ר"ל שמא מעכו"ם הי' אם נאמר כן אף במקום שרבו ישראל ושאין רגלי עמין מצויין שם אלא מה שראיתי בירושלמי נהרג מטבריה לצפורי חוקה ישראל היה, הא מסתפקא לי דאפשר דאית' להא דירושלמי משום דבאסורי הולכין אחר הרוב ושמא אף בדיני נפשות כן ועוד מדאמרי' בכתובות ט' ישראלי' וכו' אלמא משום קבוע דהוי כמחצה פטרינן ליה הא ניידי בכי הא חייב ונמצא בין טבריה לצפורי' איני קבוע דאנשי טבריה וצפורי אינן קבועין שם בדרך אלא ניידי וכל דפריש מרובא פריש וכו' אלא שאני מסתפק לפי שלא הוזכר כן בגמרין, ועוד בדיני נפשות דכתיב בה והצילו העדה ואפי' בענין שברור אצלינו הולכין בו להקל כרודף אחר חברו ונכנס לחורבה אחריו ונמצא הרוג ואפ"ה אין דנין אותו עד שיראו שנים עדים ממש שהוא הרגו, ומ"מ ההיא דפ"ק כתובות מכרעא לי וכ"ש שר' יוחנן דירושלמי מכריע, וח"ס א"ע ח"ב סי' קס"א מתקשה בו מש"כ ועוד בדיני נפשות כתיב והצילו העדה, היא תמוה דהא בסנהדרין דף ט' מספקא לש"ס בההיא גופי' ומסיק דאפי' ברובא דליתי' קמן אזלי' בתריה וצ"ע, ולפי חומר הקושיא צריך אני לומר דס"ל לרשב"א ע"כ לא החליט הש"ס דאזלי' בתר רובא בדנ"פ אלא היכי דלא איקבע מיעוטא בפנינו כגון ברובא דליתי קמן דגם המיעט לא איקבע בפנינו דליתי' קמן, משא"כ ברובא דאית קמן בין טבריה לציפורי דעכ"פ איקבע פה מיעוט גוים ואפשר שנזדמן להרוצח אחד מהמיעוט גוים שפיר אמרי' והצילו העדה, ולא דמי לסנהדרין דאע"ג דאיקבע מיעוט מזכים בפנינו ומ"מ הולכים אחר הרוב המחייבים התם אין אנו לוקחים מהמועט אלא מבטלים דבריהם כמאן דליתנהי' וסברה זו כתב בס' כריתות [עי' פרט] אבל היכי דאיכא למיחש שנזדמן לו מן המיעט דאיקבע לפנינו כגון בין טבריה לציפורי דאפשר דנזדמן להרוצח ממיעוט גוים, אפשר דשייך והצילו העדה, ומשו"ה נסתפק לרשב"א ופשוט ליה מסוגי' דוארב לו ספ"ק דכתובות משמע דוקא משום קבוע אבל אי פריש אזלי' גם בזה בתר רובא ע"ש עכ"ל, ואעתיק הסוגי' אשר ח"ס מרמיז, סנהדרין דף ס"ט ובדיני נפשות אזלינן בתר רובא התורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה ואת אמרת זיל בתר רובא, אהדרוה קמיה דשבינא א"ל ובדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא והתנן אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלש עדותן קיימת שזה יודע בעבורו של חדש וזה אינו יודע ואי ס"ד לא אמרי' זיל בתר רובא נימא הני דוקא קא מסהדי ואכחושי הוא דקא מכחשי אהדדי אלא לאו משום דאמרי' זיל בתר רובא ורובא דאינשי עבדו דטעו בעיבורא דירחא, א"ר ירמיה מדפתי' אף אנן נמי תנינא בת שלש שנים ויום אחד מתקדש בביאה ע"ש, ובחדר"ן הקשה בדיני נפשות מי אזלי' בתר רובא, וא"ת והא בחולין ילפי' מדיני נפשות דאזלי' בתר רובא משום דלא חיישינן דילמא טריפה הרג, י"ל דהתם מיירי היכא דא"א למיבדק להרוג אי חיישינן למימר שמא במקום נקב נקב ובכה"ג כיון דאמר רחמנא דנקטל רוצח ע"כ סבירא לן דאזלי' בתר רובא דאינשי דלא הוי טריפה אבל היכי שאפשר לקיים את הדין במקום שיש לפטור אחד מפני חשש הי' ראוי לחוש בו כון זה שאפשר שיהא ראוי לקרותו אב ע"ש:
לדעתי הקלושה ליישב קושיי' הנ"ל, בודאי אם אנו דנין עפ"י רוב נעשה עבירה והוא קיבל התראה בזה לא היה מסתפק אם ילך בדיני נפשות בתר רוב כיון שהוא עבר להיות רוצח עפ"י רוב הנרצח אינה טריפה, ועפ"י רוב זה אביו וכדומה בט ישראלים עפ"י רוב הוא חייב כי יהרג ישראל כמש"כ הפנ"י לעיל אבל כאן אין אנו דנין על עבירה שעשה עפ"י רוב, רק מטעם אחר הוא פטור שראוי להיות אב, או עדים שקרים הם ולא עשה שום דבר, בזה מסתפק הגמרא אם ליליך בדיני נפשות בתר רובא, כך עלה בדעתי לישב עפ"י סברה, ורק צ"ע מה ראיה מבת שלש שם עפ"י רוב אינה אילונית וצ"ע: לכאורה למה לא מביא ראיה שהולכין בדיני נפשות אחר הרוב, מדגלי לך קרא וארב וקם בט' ישראל ועכום אחד שפטור מצד קבוע, אבל בלא קבוע חייב יען מצד ריב ישראל, אבל יש לדחות שם רובא דאיתא קמן חייב, אבל לא ידענו מרובא דליתא קמן שיהי' חייב בדיני נפשות, ע"כ ראיה מעדים וקטנה, אבל לפי ח"ס שעדיף רובא דאיתא קמן יען שגם המיעוט איתא קמן, א"כ מכ"ש במיעוט דליתא קמן שחייב וצ"ע: אבל יש לדחות ח"ס כתב שכך סי' הי"מ יען שמיעוט איתא קמן לא ילך אחר רוב, אבל באמת גילה הקרא וארב וקם רק בקבוע פטור, אבל בלא קבוע חייב ברובא דאיתא קמן ולא ידענו עדיין מרובא דליתא קמן ורק צ"ע באמת דלמא צריך קרא וארב וקם לו, אם אחד פורש והולך בל ישראל ועכום אחד, שפטור יען שמיעוט איתא קמן כסברת ח"ס ורשבא והצילו העדה דלמא עכום הי' הנפרש, וקבוע מניין ללמוד לכל דבר כקושי' שמ"ק באות ולא שייך מה שתירץ הרר פרץ דכל דעיקר רובא דעלמא מדיני נפשות ילפי' לה, הא בדיינים אין מיעוט כאן כסברת ח"ס בשם ס' הכריתית, אבל היכי שמיעט איתא, רק בנפשות פטור מצד והצילו העדה וצ"ע, גם ביטל איסר בהיתר שנלמד מאחרי רבים צ"ע, להנ"ל שאין בסנהדרין מיעט, אבל האיסר המיעט בעין ואיתא קמן, ועי' פרי מגדים בפתיחה לתערובות:
פרט ב אם הולד דינו כפירש או קבוע
אלקים ראיתי עולים גדולי אחרונים האריכו למעניתם, ואעתיק בקוצר: הפלאה כתב, והנה צריך להבין דלמה בהלכה אצלו אמרינן דהוי ליה קבוע אע"ג דעתה כבר פירש האשה משם וכן הולד הא בנמצא הלך אחר הרוב אע"ג דידענו בודאי שהי' במקום הקביעות אפ"ה עתה הנמצא פריש ונולד הספק לפנינו אמרינן דמרובא פריש ה"נ נימא בולד זה כיון דהספק בא לפנינו כשפירש כבר, נימא דמרובא פריש, ונראה הטעם בזה דדמי לנמצא ביד פיקח שלקח במקום קבוע אע"ג דהפיקח שכח עתה אפ"ה אסור דה"ל כנולד הספק במקום הקביעות, א"כ הכי נמי כיון דאשה זאת הוא פיקחת וראוי שתדע למי נבעלה ומה טיבו של עובר זה והיא שותקת ואומרת שאינה יודעת אנו דנין על שעת הביאה דה"ל קבוע. א"כ זה שייך דוקא באומרת שמא, אבל מתני' כשהיא אומרת ברי רק שאין אנו ממתינין לה לכתחלה לר"ג או בדיעבד לר"י היי ליה כנמצא ביד חשוד דקי"ל דאמרי' מרובא פריש דודאי אין ריעותא מה שלקח פיקח. ממקום הקבוע כיון שהוא אומר ברי דמכשרה לקח ע"ש: ונב"י א"ע סי' ז' כתב לכן נראה שיש הפרש בין פנויה שילדה ולא ידעינן ממי נתעברה ויש לנו לדון על האם עצמה ממי נתעברה שאז אפי' ברוב כשרים חיישינן דלמא אזלא איהי לגבייהו וה"ל קבוע, אבל בתינק הנמצא בשוק ואין אנו יודעין את אמי ואין לנו עסק לדון על אם כלל רק אנו דנין על תינוק זה שנמצא ואם יש שם רוב כשרים ומיעט פסולים אפי' נימא דאזלא איהי לגבייהו והיה קבוע, מ"מ תינק זה נמצא בשוק הו"ל פירש וכל דפריש מרובא פירש ודומה לעשר חניות וכו' אף דה"ל קבוע מ"מ בשר הנמצא בשוק אמרי' כל דפריש וכו' ע"ש, ובית מאיר סי' ד' כתב תמהני על נב"י איך מפרש רבא דאמר מה איכא דילמא וכו' מה קרוע שייך בד"ת על התינוק הנפרש וכו', ובמחכ"ת נעלם ממני תוס' כתובות ט"ו כתבו וכן גבי תנוק מושלך בעיר לא חשוב קבוע הואיל ולא נמצא בבית, הרי מבואר דשתיקו אם אזלה לגבייהו אף התנוק שאתה בבית לא חשיב פירש כ"א קבוע ודבריהם מוכרח מרבא, ומה שכתב ביו"ד ק"י אם נתערבו ונמצא ביצה ביניהם הביצה מותרת ע"כ צ"ל דלגבי ביצה החצר לא נחשב ביתו ע"ש:
וש"ש ש"ד פי"ח מביא מרי"ט א"ע סי' י"ז שכתב דולד לעולם חשיב קבוע ומשום דנולד בקביעות כל מקום שהולך ספיקו עמו ע"ש, וכתב דנראין דברי נב"י ולא מטעמיה לפמש"כ רשב"א בת"ה מה שאמרו כל קבוע כמע"מ הני מילי בשלקח היא מן הקבוע לפי שהספק נפל לו בקבוע אבל אם לקח אחד מן הקבוע ונפל מידו או שהניחו במקום חוץ ממקום קביעתו ולא נודע אם מן ההיתר המרובה או מן האסור המועט אין זה קבוע שהרי לא נפל לנו הספק אלא בפירש ובכל כי הא אמרינן כל דפריש מרובה פריש, וה"מ בשלא ראינו יוצא מן המקולן אבל ראינוהו לוקח ויוצא מן המקולן הרי נפל לנו הספק בקבוע ואסור ע"ש, ומבואר דין קבוע דספיקו אסור הייני דוקא ספיקא דלוקח וספיקו אסור אפי' לדידן אבל אם נפל מן הלוקח למוצאה כיון דביד המוצא נולד ספק כד פריש, ואע"ג דודאי מן הלוקח לפ"ז אתי שפיר דהו"ל ולד קבוע דאוריי' ומשים דאשה שנתעברה במקום הקביעות אית לה לאשה דין לוקח על העובר והו"ל כלקחה את העובר ממקום הקביעות וכיון דהאשה היא הלוקח לפנינו אסור לכ"ע, אבל אם אין האם לפנינו דהיא הלוקח אע"ג דהעובר ודאי ממקום קביעות בא כיון דלדידן ה"ל פירש ונולד הספק כ"ד פריש הו"ל כנפל מן הלוקח דכיון דאין הלוקח לפנינו מותר בפירש ע"ש: מקנה דף ע"ג כתב דהא דלא אמרי' בשתוקי עצמו דהוי כנמצא ביד פיקח, דהאם נאמנת אם בודקין אותה, אבל לר' יהושע דס"ל אינה נאמנת ממילא השתוקי כשר מן התורה דאזלי' בתר רוב כשרים ע"ש:
בית אפרים א"ע סי' ה' כתב בעיקר הקושי' שעמדו עליו הגדולים חקרי לב לענ"ד מקום הניחו לי להתגדר בו שהדבר ברור דע"כ לא אמרינן כל דפריש וכו' אלא בדבר האסור מצד עצמו ויש לפנינו קביעות או תערובות מן הרוב ומן המיעט ופירש אחד משום דאמרינן דהאי דפריש הי' בתוך הרוב ומשם נפרש ובא לכאן כגון ט' ציבורין וחניות, משא"כ בדבר שאין בו ספק מצד עצמו ומיעט לא חל עליו שם רוב ומיעט והוא לא הי' בתוך הקביעות כלל רק מחמת סיבת הקבועים שנגעו בו נופל לנו ספק עליו א"כ איך שייך לומר דפריש מרובה או ממועט שהרי לא הי' בכלל הרוב או בכלל המיעט לעולם רק שאנו באין לדון עליו מצד הסיבה שנאסר מחמתו והרי הדבר שאוסרו עדיין הוא קבוע במקומו ולא פירש מקביעותו וכה"ג פשיטא דאמרי' כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, והגע עצמך אם הי' לפנינו ט' סכינים בדוקים ואחד פגום והוליכו בהמה אצל סכין ושחטוהו ולא נודע אם בבדוק או בפגום ושוב אח"כ פורשה הבהמה משם ה"נ נאמר כל דפריש, דהא על הבהמה לא הי' מקום לדון עליו רוב ומיעט כלל ואין הספק על הבהמה מצד עצמה רק מצד הסכינים והרי הסכינים קבועים במקומם, ומעתה אי אזלא איהי לגבייהו דה"ל קבוע ואע"ג דולד פירש ממקום הקביעות למקום אחר אין בכך כלום שהרי אין אנו דנין על הולד מצד עצמו רק מצד שאנו מסופקין אם נולד מטיפה כשירה או פסולה א"כ איך שייך מרובה פריש שאותו תינוק לא הי' קבוע מתחלה בין הרוב ומיעט כלל והסיבה שאנו דנין עליו דהיינו הכשרים והפסולים עדיין הם קבועים במקומם ע"ש שהאריך לפי מרדכי (פרט שדיבר פירש, ומסי' ק"י שביצה פירש נגד הנ"ל ע"ב אולי יש לישב רמבם בפי' המשנה טהרות פ"ה שוטה אחת בעיר כל רוקים טמאים מצד קבוע ופלא הא אינו ניכר, בהנ"ל מיושב ודו"ק:
שבלי דוד או"ח שכ"ט כתב ה"ה פט"ו מא"ב לענין יוחסין מחמירן בתינוק דחשיב קבוע והקשה בלח"מ א"כ למה פסק רמבם בתינוק דהולכין אחר רוב כיון דאינא קבוע, ודע שיש לעיין למה לא אמרינן בתינוק הדרא לניחותא כשבא לאיזה בית נימא הדרא לניחותא וכו' נלענ"ד בתינוק ל"ש כן דבשעה שפירש התינוק הי' קביעתיה אצל אמו וממנה פירש כל זמן שלא הדר אצל אמו לא מקרא הדרא לניחותא, ונב"י כתב בשתוקי לגבי ולד אמרי' כל דפריש, לענ"ד לא שייך בזה כל דפריש דאטו יש ספק ממי פריש הולד אם מן כשרים או מן הפסולים הרי ידעינן דמאשה זו פריש רק הספק על האשה למי נבעלה אבל הולד לא פריש כלל ודו"ק ועי' שבי"ד בא"ע סי' ד': לפי כל דברי אחרונים הנ"ל צ"ע מש"כ הפלתי בסי' ל"ט, י"ל בחולין בסוגי' דרוב דטרח למצוא ראי' דאזלי' בתר רובא, ולא דייק איך אוכלין חלב דלמא בהמה טריפה, ונראה דודאי כל בהמות בכלל ספק וברור דרוב בהמות כשרים הרי זה כמו ט' חניות דלא נודע הטריפות, וא"כ פריש מרובה קפריש רק הואיל והכל בבית הספק ה"ל קבוע, אבל החלב ה"ל פרוש כמבואר בסי' ק"י גבי ביצה דהוי לגבי תרנגולת כמו פריש ולכך לא קשה מחלב, וגם קושי' רש"י על מחמירים בבדיקת ריאה אתמול אכלנו מחלב, מיושב דהוי פרוש ומרוב קפריש עכ"ל, ולא זכיתי להבין כמובן ה' יאיר עיני בתוה"ק, ועי' בשו"מ מהדורא תנינא שכתב אני תמה על אחרונים שהי' לזרא בעינים דהולד מקרי פירש והלא הב"ש סי' ד' ס"ך נד כתב סברא זו שהולד מקרי פירש ע"ש סי' חי':
פרט ג כל דפריש מרובה פרש
מתני' זבחים ע"ג כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפי אחת בריבוא ימותו כולן וכו' גמ' ונימשך וניקרב חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש, נימשך ה"ל קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי אלא ניכבישינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובה פריש, אמר רבא גזירה שמא יבא יוד כהנים בב"א ויקרבו, א"ל ההוא מרבנן לרבא אלא מעתה מגיסא אסורה, משום שמא יבואו יוד כהנים בב"א, מי אפשר אלא אמר רבא משום קבוע, תוס' ונבישינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובה פריש, וכגון שלא בפנינו פירשו ממקום קביע דאי הי' הפרישה בפנינו היו אסורין כאילו לקחן במקום קביעות ע"ש [לא זכיתי להבין שניכבשינהו שניידו כולם ונעקר כל הקביעות אז גם פירש לפנינו מותר וכ"כ בתה"ב בשפירש שלא בפנינו או שנתפזרו כולן ואפי' בפנינו כבר נתבטל הקביעות ומותר]: עא מביא תוס' מה שר"ת פסק בעדר שיש בו שה אחד ספק דרוסה דשריא מטעם כל דפריש מרובא פריש, ולא יתכן דיש לאסור גזירה שמא יקח מן הקבוע, אפי' היכי דפריש מאליו רק בדבר שלא נאסר בתערובות כגון ט' חניות התם לא גזרי' שמא יקח מן הקבוע שהרי איסר ניכר וידוע היכן הוא וכו' תדע דטבעת של עכום שנתערבו כולן אסורות ובפירש אחת מהן פליגי רב ושמואל בדף עד אי אוסרת השאר או לא אבל היא גופה אותה שפירשה לא פליגי וכ"ע דאסורא וטעמא משום גזירה שמא יקח מן הקבוע ול"ש חולין ול"ש קדשים, ומיהו יש ליישב ר"ת דלא דמי לטבעת דשאני בע"ח כיון דאפשר ע"י דנכבשינהו דלנוידין, ועוד שאל הרב ר' יצחק מר"ת דקא"ר שמעון סנהדרין ע"ט הנסקלים בנשרפים ידונו בסקילה ניזול בתר רובא להחמיר, ותירץ דלא אזלי' בתר רובא להחמיר כיון שנהרג בלא"ה במיתה אחרת, א"נ לא אזלי' בתר רובא לחייב אותו שהוא ודאי בסקילה, ומה"ט לא תקשי לן הא דאמר שם דאדם רוצח שלא נגמר דינו שנתערב עם אחרים שנגמר דינן כולן פטורים דמשום רובא לא נעביד דבר שהיא שקר ודאי, דודאי יש אחד שאינו בר מיתה כלל לפי שלא נגמר דינו, ועוד י"ל דה"ל קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי ופטור מדאוריי' דספק נפשות להקל, וכ"ת ניכבשנהו ונימא כל דפריש אי אתה רשאי למושכן להחמיר עליו ועוד גזירה שמא יקח מן הקבוע ע"ש, ועי' תוס' חולין צ"ה, וראש שם כתב לר"ת צריך לחלק בין חולין לקדשים: רשב"א בתה"ב כתב מטבעת של ע"ז אין ראיה דהתם כשפירש לפנינו מן הקבוע ובודאי כל שפירש לפנינו מקבוע ה"ז כלוקח חן הקבוע ואסור ואפ"ה אם חזר אותי שפירש לפנינו ונפל לתוך היתר מרובה מותר שאני אומר איסורא לתוך רובא אשתאר דהי"ל ס"ס ומותר וכן דעת ר"ת ז"ל דכל שפירש מעצמו מותר ולא אסרו שם בשור הנסקל גזירה שמא יקח מן הקבוע אלא בכובש ביד כדי שיתפזרו שאם אתה מתיר לכבוש כדי שיתפזרו ויקח מן הפורשים ודאי איכא למגזר שמא לא יתפזר ויקח מן הקבוע, וכן כתב בשאלתות דרב אחא ואלו איערב ספק דרוסה כולן איסורות ודאי איבדי' מנהון להדי' דוכתא רובא ומיעוטא אמרי' איסור בהך רובא איתא והך מיעוטא שריין, ודאי מישקל חוטר ובדורינון לא דילמא אתי למישקל מקבוע ומיכל ע"ב: ב"ח בסי' ק"י כתב לרשב"א איכא ד' חלוקי דינים בתערובות שנפרש ממנו דבר אחד ממילא, א' כשהאיסר ניכר כגון ט' חניות ופי' ממילא שרי' ב' כשהאיסר אינו ניכר אסור אפי' פי' ממילא בחתיכות, ג' אפי' שהאיסור אינו ניכר שרי בפירש ממילא בבע"ח וה"ט דכיון דרגילות הוא שיפרשו ממקומן קא סמיך אינש ומימר אמר מסתמא יפרשו מעצמן ולמה לי למיעבד איסור ליקח ביד, ד' אפי' שהאיסר אינו ניכר ובחתיכות אם לקח קודם שנפל הספק לא ה"ל דין קביע וחשיב כפירש ממילא ושרי ולא שייך גזירה דשמא יקח מן הקביע' כסברת הרא"ש שמביא הטור אם פירש קודם שנודע התערובות מותר דבהא לא שייך למיגזר שמא יקח מן הקבוע דהא אכתי כולם בחזקת היתר הם ואפי' אם פירש לפנינו מותר כיון שעדיין לא נולד הספק א"כ לא נינד הספק במקום הקביעות ותלינן דמרובא פריש דכל זמן שהן בחזקת היתר אין חילק בין פירש בפנינו ובין פירש שלא בפנינו': טור בסי' ט"ז פסק, בהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה באחרות יצריך לשחוט מהם היום כיצד תקנתו נכבשינהו דניידי ממקום קביעתו ויקח מהם אחד וישחוט דכל דפריש מרובה פריש ושנים האחרונים אסורין היום:
בסי' נ"ז כתב הסמ"ג דספק דרוסה שנתערבה באחרות יש בה צד להתיר דהוי ס"ס דכל אחד ואחד שמא לא זו היא ומ"מ גמגם לאסור דכיון דבריה היא איני ניתר בס"ס כיון שקודם שנתערבה הי' הספק אסור מה"ת ונראה שיש תקנה אפי' לודאי דרוסה שנתערבה באחרות דנכבשינהו דניידי יכל דפריש מרובא פריש וכילן מותרות חוץ משנים האחרונים:
בסי' ק"י כתב יהא דחד בתרי בטל ביבש בדבר שאינו חשוב דוקא כשהאיסור אינו ניכר במקומו אז בטל דבר שאינו חשוב ודבר חשוב אינו בטיל ואפי' אם פירש אחד מהן מהתערובות אסור ולא אמרי' מרובא פריש, וד"מ כתב יש מקשין דכאן פסק רבינו פירש אחד מהם אסור, ובסי' ט"ז ונ"ז כתב להיפך, וב"י סי' נ"ז רצה לתרצה דמש"כ בס' נ"ז הייני לדברי סמ"ג אבל כל זה לא מהני לתרץ דהרי גם בסי' ט"ז כתב הטור דמהני כבישה, ע"כ אומר לך שהאמת הוא מה שתי' לי הגאון מורי חמי מו"ה שכנא בישוב קושי' זו, מש"כ הטור כאן היינו בעוד שהדברים חשובים נשארו במקומן רק שפי' אחד מהן ולכן לא אמרי' דפריש מרובה קפריש דהואיל ועדיין מונחין במקומן ה"ל עדיין קבוע וכל קבוע כמע"מ אבל אם פירשו וניידי כולן ממקימן שלא נשאר שם קבוע דהרי פירשו כולן כן השיב לי מסברתו ואני מצאתי בהדי' בטא"ח סכ"ט שזו היא דעת הטור עכ"ל, והנה בתורת חטאת כלל מ"ג מבאר יותר, כ"ל והא דכתב הטור דאף אם פי' ממילא אסור דחיישי' שמא יקח מן הקבוע נראה לפרש דוקא כשפי' מקצת התערובות ונשאר שאר התערובות במקומו דאז איכא למיחש שמא יקח מן הקבוע הנשאר, אבל אם נתפרדו כל התערובות ממקומן עד שלא נשאר שם שום קביעות במקומו ובשעת עקירתן ממקומו פירש מקצתן אז כל איתן שפירשו מותרין דעל כל חד אמרי' מריבה פריש וחילק זה מוכרח בדעת הטור שהרי כתב בסי' נ"ז ט"ז גבי בע"ת שנתערבו דניידי ואמרי' כל דפריש מרובה פריש וא"כ דבריו סותרין למה שכתב בסי' ק"י ולכן מוכרח לחלק כדרך שכתבתי, וכ"כ באו"ח שכ"ט, ומנחת יעקב שם כתב שרשב"א בתה"ב כתב דאפי' פירשו לפנינו כל שנתפזרו כולן מותרים כיון דכבר נתבטל הקביעות בד"א כשנתפזרו מעצמן אב הנידון ונתפזרו אסורין גזירה שמא יקח מן הקבוע ע"ש שמשיג על ש"ך ס"ק ל"ו, וש"ש פרק אותו וא"ב מישב הטור מסי' ט"ז בדשיל"מ אחר הזמן לא חיישינן שיבא ליקח מן הקבוע בשלומא בדברים שאינם בטלים כלל גזרי' שמא יקח מן הקבוע דאדם חס על ממונו משא"כ בדשיל"מ ע"ש, ופלתי הקשה מסי' תקט"ז ביצים שמביא הנכרי למכור ביו"ט אע"פ שרוב ביצים מעיו"ט מ"מ אסור דאין הולכין בדשיל"מ אחר הרוב, וקשה הא מ"מ נכרי המביאן למכור לימא כל דפריש ואי דה"ל קבוע הא איני ניכר וצ"ל גזרי' שמא יקח מן הקבוע, וקשה בדשיל"מ לא חוששין שמא יקח מן הקבוע ע"ש, ועי' צלח ביצה במשנה זימן שחורים ופסחים דף ז' ט' שמאריך אי אמרי' בדשיל"מ כל דפריש וכו':
הט"ז הקשה על רמא, בזבחים פריך ונכבשינהי ואמר רבא שמא יקח מקבוע, א"כ הרי בהדיא דאפי' עקירת כולן לא מהני, וראיה מאו"ח אינו ענין לכאן דשם אין שייך הך גזירה תי קשה אם מהני עקירת כולן למה אמרינן שם דכולן ירעו עד שימותו והא ודאי שיהיו נעקרם כולן לבסוף ע"ש ועי' פר"ח, קצת נ"ל להבין ראיה שמביא מאו"ח, כי שם מבואר החילק בין פירש מקצתן ונשאר הקביעות מפקחין, א"כ נראה שעדיין מה שפירש מקביעות חשיב כקבוע ע"כ מפקחין ונראה סברה להבין גזירה שיקח מן הקבוע אטו ברשיעי עסקינן שיקח בידים מקבוע, אבל הוא יטעה כיון שנשאר הקביעות בכ"ז אנו מתירין לו מה שפירש המקצת גם שנחשב כקבוע בשבת, מכח זה ואומר מה חילק בין פירש אי שיקח בידים ממקום הקבוע, כי הכל חד, אבל אם נעקר הקביעות בודאי לא יטעה ליקח בידים ממקום הקביעות:
רמ"א בסי' קי"ד, אם ידוע שמקצת עכום בודאי נותנין בו יין ומקצתן בודאי אין נותנין בו יין אזלינן בתר רובא דכל דפריש מרובא פריש אבל אסור לקנות בבתיהם דכל קבוע כמעמ"ד וכתב הט"ז כל דפריש, יש להקשות נגזר שמא יקח מן הקבוע, ואין לומר דשאני הכא שאין כאן אלא איסור דרבנן, הא בסי' ק"י ג"כ דרבנן מדאוריי' חד בתרי בטל, ואפשר בסתם יינם הקילו:
חולין צ"ה ט' חניות כולן מוכרת שחיטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב ה"נ בנמצא ביד עכו"ם, תוס' ספיקו אסור דכל קבוע כמע"מ דמי, והא דקיי"ל מדאוריי' חד בתרי בטל היינו היכא שמעורב ואינו ניכר האיסר אבל הכא ידוע האיסר בדוכתיה וחנות המוכרת בשר נבלה ובדבר חשוב אפי' מעורב לא בטיל ואמר כל קבוע וכו', וכ"כ רשב"א וא"ת וכיון דאסור המעורב בהתיר אמרינן ביה קבוע היכא משכחינן אסור בטל ברוב דהא אסור קבוע היא וכמחצה עמיד, י"ל דלא אמרי' הכי אלא באיסר חשוב שאינו בטל כגון שור שחשיב ואינו בטל א"נ חתיכה ר"ל בה אבל בכל אסור בטל לא אמרי' קבוע דהא בטל הוא עכ"ל, לפ"ז באדם דלא שייך ביטול גם באיני ניכר שייך דין קבוע [עי' בכלל י"ט פרט ו':]:
תוס' ובנמצא הלך אחר הרוב, וא"ת במקום שמכריזין והכריזו משום טריפה אחת אסרינן כל המקולין של עכום ולא אזלינן בתר דישראל דהוי רובא וכשר וכן במקום שאין מכריזין לא אזלי' בתר רוב כשרים, מיהו איכא למימר דהתם משום דמקולין הו"ל קבוע' אבל קשה דאסרינן במקום שאין מכריזין לקנות מן העכום במקולין אעפ"י שרוב טבחי ישראל ולא אזלי' בתר רוב בהמית דכשרות אע"ג דמקמן שרי רבדא וכולייתא דשרי עורבא במעלי יומא דכפורי משום דהתירא שכיח טפי ולא חיישינן דילמא של טריפות הן, ונראה דתקנתא בעלמא הוא שעשו חכמים ע"ש וכתב מהרש"א מה הקשה תוס' במקום שאין מכריזין אסור לקנות מעכו"ם במקולין וכו', שכבר כתבו משים דמקולין הוי לה קבוע הקשו הכא דע"כ קבוע כה"ג דלא אתחזק איסורא לא מקרי קבוע כההיא דשרי כבדא וכוליתא, דכיון דלא איתחזק איסורא אזלינן בתר בהמות הכשרים עכ"ל, ולא זכיתי להבין בכבדא וכוליתא שעורבים מביאים גם אם איתחזר איסורא מותר כי מרובא פרוש, גם הט"ז או"ח סי' תר"ה כתב מו"ח ז"ל צ"ע ועי' פרי מגדים שם:
ש"ש ש"ד פ"ב, הקשה בנדה דף ח"י כתב תוס' שכל חתיכה שפי' אנו דנין איסר ודאי משום חזקה שאינו זבוח, א"כ ט' חניות מוכרת בשר שחוטה ואחד בשר נבילה דקיי"ל כל דפריש מרובא פריש, וליתסר מדרבנן על כל פנים דהא לדעת כמה ראשונים אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא, ע"ש:
פרט ד פירש לפנינו אם הוא מד"ת או מדרבנן
פסחים דף ט' תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי מצה שקיל אי מצה שקיל אי חמץ שקיל היינו ט' חניות, פירש ואתא עכבר ושקל, היינו סיפא, דתנן ט' חניות כולן מוכרות בשר שחיטה ואחת מוכרת בשר נבלה ילקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב, פר"ח תל"ח כתב דין קבוע בין להקל בין להחמיר, בט' ציבורין של חמץ ואחד של מצה דתלינן דמצה שקיל וסגי בביטל ולא בעי בדיקה:
תוס' לפי מה שפרש"י לענין בדיקה לא נהירא לר"י דהיכי מייתי ראיה מט' חניות דהוי ספיקו דאוריי' ואזלי' לחומרא והכא סד"ר היא, מיהו י"ל דאיירי שלא ביטל, ועוד קשה גבי חניות ליכא חזקת היתר אבל הכא אוקמא אחזקת בדוק ונראה לר"י דלענין שהביא עכבר לבית ונמצא קבעי אי שרי לאכילה אי לאו, וא"ת כי אתא עכבר ושקל מציבורין אמאי חשיב לי' קבוע מ"ש נמצא בפי עכבר מנמצא ביד נכרי, ואר"י דהכא איירי שראינו שלקח מן הקבוע שנולד הספק במקום קביעות אבל אם לא ראינו הו"ל כפירש ואזלי' בתר רובא ע"ש:
והקשה הפנ"י כאן, וצלח דף ז' אמאי אזלי' בתר רובא אטו מי עדיף רובא דליתא קמן מרובא דאיתא קמן וחמץ אפי' באלף לא בטיל כתב הב"י בסי' תמ"ז הטעם משום דשיל"מ, וא"כ ה"ט גופא שייך הכא בתשע ככרות שהנמצא היא דשיל"מ ע"ש, וי"ל כי לכאורה גם לאחר פסח יהי' אסור בהנאה, רק בתערובות אין זה חמץ שעבר עליו הפסח ומותר בהנאה, א"כ לא צריך לאחר פסח הביטול שפיר מקרי דשיל"מ ולא צריך היתר הביטול, עי' ר"ן פסחים דף אבל כאן הככר יהי' בעין ואסור לאחר הפסח רק שאומר שפריש מרובא ואין הככר חמץ רק מצה, א"כ כיון גם לאחר פסח צריך לסמוך על רוב גם בפסח מותר מצד מרובא פריש ודו"ק:
המחבר תל"ט, ט' ציבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם נטל חמץ או מצה ונכנס לבית בדוק צריך לחזור ולבדוקו, [רמ"א מיהו אם הככר קטן שיכול העכבר לאכול תלינן להקל שאכלו ואין צריך לבדקו] שכל הקבוע כמע"מ, ואם פירש הככר ממקום קביעתו ונטלו העכבר משם אין צריך לחזור ולבדקו דכל דפריש מרובא פריש, מג"א תלינן להקל דהוי ס"ס שמא נטל מצה ואת"ל חמץ שמא אכלו מ"מ קשה ביו"ד ק"י פסק דבעינן שיוודעו שני הספיקות ביחד, והכא כיון שנטל בפנינו ונכנס לבית נולד הספק הראשון ואח"כ נולד ספק השני שמא אכלו, וצ"ל כיון דלא חל איסר חמץ עד שעה, אותה שעה נודעו ב' הספיקות ביחד, וא"כ אם אירע המעשה לאחר ו' שעות לא מהני ס"ס, א"נ כיון דבעוד שאנו רואין החמץ בפי העכבר לא שייך לומר שיבדק אלא לאחר שנתעלם מן העין חל חובת בדיקה שמא הניחה אותה בבית ואז חל ג"כ ספק שני שמא אכלי:
בספר גביל בני נפתלי כתב על רמב"ם שכתב הניח ט' ציבורים של מצה ואחד חמץ, ובגמרא נקט סתם ט' ציבורים, כיון שקבוע חידש י"ל דוקא אם העכו"ם או חמץ הי' קודם שבאו אח"כ רוב ישראל או רוב מצה אמרי' האיסר במקומו יש קבוע לגרוע הרוב שבא אח"כ, אבל אם הי' מקודם הרוב לא יהי' כח המיעט שבא אח"כ לבטל הרוב, ע"כ אשמעינן רמב"ם שאין חילק גם הניח ט' בראשון, ומסיים שכל קבוע כמע"מ דאין חילק איזה קבוע ודו"ק: הנה מבואר בתוס' פירש לפנינו אסור מדאורייתא וכ"כ רוב הפוסקים, אבל ר"ן בחולין צ"ה כתב לי נראה כל שלא בא לידו ממקום קביעות אע"פ שראה אותו פירש מן הקבוע מדינא שרי דמדראוית' לא מקרי קבוע אלא במקום קביעותו אלא שחכמים גזרו בשראוהו פורש מן הקבוע גזירה שמא יקח מן הקבוע וה"ט דתשע ציבורין ואתא עכבר ושקל דאע"ג דמדינא לא מקרי קבוע כיון שלא נכנס בבית אלא לאחר פירש מ"מ דנו אותן כקבוע כיון שראוהו פורש מן הקבוע ע"ש, שך ס"ק כ"ז כתב בשם הב"ח ג"כ פירש לפנינו הוי דרבנן, ובהגת מיימני פ"ח ממ"א כתב ג"כ שרק מדרבנן ועי' בינת אדם אות כ' באריכות:
ברכות נ"ג, ת"ר הי' מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב עכום אינו מברך אם רוב ישראל מברך הא גופא קשיא אמרת אם רוב עכום אינו מברך הא מע"מ מברך והדר תני אם ישראל מברך הא מע"מ אינו מברך, בדין הוא דאפי' מע"מ נמי מברך ואיידי רישא רוב עכו"ם תנא סיפא רוב ישראל, ת"ר הי' מהלך חוץ לכרך והריח ריח אם רוב עכום אינו מברך אם רוב ישראל מברך, ר' יוסי אומר אפי' רוב ישראל נמי אינו מברך לפי שבנות ישראל תקטרות לכשפים, אטו כולהו לכשפים הקטרן ה"ל מיעוטא לכשפים ומיעוטא נמי לגמר את ה לים אישתכח רובא דלאו לריחא עביד וכל רובא דלאו לריחא עביד לא מברך, ירושלמי, רבי אבהו בשם ר' יוחנן מבוי שכולם גוים וישראל אחד דר בתוכו ויצא משם האור מברכין עליה בשביל אותו ישראל ששם, והקשה בא"ר סי' רצ"ח שירושלמי נגד הגמרא, אלא צ"ל דש"ס דילן מיירי בראינו שפירש:
המחבר בסי' רצ"ח פסק הי' הולך חוץ לכרך וראה אור אם רובן עכום אין מברכין עליו ואם רובן ישראל או מע"מ מברכין עליו, והקשה המג"א אם רובן עכום אין מברכין וצ"ע דנימא כל קבוע כמע"מ דמי וה"ל ספק, דקיי"ל דקבוע כמע"מ בין לקולא בין לחומרא ואפשר דמיירי שראה איש אחד הולך ונר בידו דכל דפריש מרובא פריש, אבל בגמרא לא משמע כן, ועי' רי"ז ס"ז, ואפשר דזה לא מקרי קבוע דהאיר פירש וכן ריח הבשמים עכ"ל, והקשה בתוס' שבת, דהא קיי"ל אם פירש מן הקבוע לפנינו מקרי קבוע כיון שנולד הספק במקום הקבוע, וכיון דכאן בעינן שיהא רואה את השלהבת כמש"כ בסט"ו הרי פירש האור מהנר לפניו והוי קבוע כמע"מ וכו' ומחהש"ק כתב לענ"ד אין כוונת מג"א דאמרי' על האור כל דפריש, אלא כוונתי דהאור והנר או העצים הם שני ענינים נפרדים וניהו דהנר והעצים הויין קבועים אבל האור דעלי' מברך לא הוי קבוע כמש"כ המרדכי פ"ק דחולין דמה"ט אזלי' בסנהדרין בחר רוב דיעות ולא מיקרי קבוע משום דהדבור דיפיק מפומייהו ה"ל פירש, אין הכוונה דאמרי' על הדיבור מרובה פריש, דהא הדיבור פירש לפנינו אע"כ גם כוונת המרדכי דהדבור שפירש מן האדם המדבר הוא ענין נפרד ואינו נחשב לדבר אחד עם אדם שדברו ולכן אע"ג דסנהדרין גופייהו הם קבועים מ"מ דבורם לא מקרי קבוע וה"ה הכא באור וריח עכ"ל:
תוספתא מובא בר"ש טהרות פ"ה ט' שרצים וצפרדע אחד ברה"ר ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע ספיקו טהור פי' אחד מהן לרה"י ספיקו טמא לרה"ר ספיקו טהור ובנמצא הלך אחר הרוב, כתב הר"ש צריך לדקדק הי' ניהי נמצא והי ניהו פירש ויש לפרש דפי' היינו שפי' בפנינו שנולדה הספיקא במקום הקביעות לפיכך נידון כמע"מ והא דפריך בזבחים ונכבשינהו כי היכי דניניידו וניחא כל דפריש מרובה פריש, התם אע"פ שפירש בפנינו כבר נתבטל מקודם הקביעות כדאמרי' דניניידי עכ"ל וצרור החיים מביא בשם אהל דוד לשטת הר"ן דפי' לפנינו אינו אלא קבוע דרבנן ומדאוריי' אזלי' בתר רובא א"כ האיך ניזל לקולא לטהר כיון מדאוריי' הוי ודאי טומאה מכח כל דפריש מרובה פריש, וצלח פסחים דף ט' מביא ג"כ תוספתא הנ"ל:
ח"ס או"ח קע"ח, כתב הנה הלבוש הובא בט"ז תרל"ב כתב דסכך פסול מועט מתבטל ברוב כשר אפי' ניכר דילפי' מסנהדרין דאפי' ניכר נמי מתבטל מה"ת ודבריו צ"ב, ונ"ל עפ"י הר"ש מקינון שתירץ על קושי' דסנהדרין היי קבוע, ותי' דהא אין נהנין מן המועט ושבקינן ליה לגמרי ולא דמי לחניות שאנו רוצים ליהנות מהמיעוט ג"כ שם אמרי' כל קבוע וכו', ע"ש בפ' הכריתות, משא"כ בסכך פסיל שצילו מתערב ומצטרף לצילתו מרובה מחמתו אינו דין שיתבטל ברוב וכו', ועי' מג"א שד"מ שהקשה במהולך במדבר וכו' שמעתי מקשים לרמב"ם דאשה כל ימיה סופרת ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה וא"כ ימי זיבה מרובים ואיך משכחת פתח בטועה ניזיל בחר רוב ימים ולא שייך קבוע בשהאיסור אינו ניכר במקומו, ותירצתי כיון דבמי זיבה רוב נשים מסולקת בדמים וא"כ אדרבה ניזיל בתר רוב פעמים דלא חזי' בי"א יום וא"כ אדרבה תיקשי לאידך גיסא איך משכחת פתח בטועה ניזל בתר רוב דמים שהם דמי נדה ולא דם זיבה אע"כ היינו משום דאיכא נמי רוב ימים שהם ימי זיבה ואיכא תרי רובי דסתרי וה"ל ס"ד ולק"מ ע"ש:
פרט ה אי אזלינן בתר רוב חניות או בתר רוב בשר
הפלאה כתב ונראה משום דבאמת צריך להבין הא דלא מפליג בנמצא דהלך אחר הרוב דהיינו אחר רוב החניות שמוכרין בשר כשר משמע אף שיכול להיות דבשר טריפה שבחנות אחד הוא יותר מכל בשר שבכל תשע חניות ביחד אפ"ה אזלי' בתר רוב החניות, כן משמע מכל הפוסקים דלא חלקו בזה והיינו משום דאין חילק בחנות בין רב למעט כיון דחניות קבועין הו"ל כאלו כולן שוות ואזלי' בתר ריב המקומות הקבועין ומזה מוכח דכל קבוע כמע"מ דמי אפי' לקולא ע"ש, ועי' בברוך טעם בשאלות ותשובות:
וחו"ד בסוף הספר בסי' ס"ג כתב נסתפקתי אם רוב המוכרים ישראל ואצל המוכרי עכום יש בשר יותר ממה שיש אצל המוכרי ישראל אם ליליך בתר רוב המוכרים להתיר או בתר הרוב בשר לאיסור והנה מלשון הש"ס דקאמר ט' חניות מוכרות דאזלינן בתר רובא בפריש משמע דהעיקר תלוי ברוב המוכרים ולא בבשר, ולפ"ז כשהמוכרין הן מע"מ אסור אפי' הי' אצל ישראל רוב בשר, ולפ"ז בט' ציבורין של מצה ואחד של חמץ ג"כ אזלי' בתר רוב הציבורין אף שבציבור של חמץ יש יותר מכל הט' כיון דספק הוא רק מאיזה ציבור נטל העכבור ולפ"ז במע"מ ג"כ לא משגיחין בגודל הציבור אמנם משקלים פ"ז משנה א' גבי מעות שנמצא בין שקלים לנדבה כתבו כרע"ב ותויו"ט דאזלינן בתר רוב מעות וכן בפסחים דף ז' גבי תיבה תנשתמש בה מעות מע"ש וחולין ציבורין ציבורין ונמצא מעות אזלינן בתר ריב מעות שבציבור, ולעומת זה יש הוכחה להיפך מאבידה דברוב ישראל חייב להכריז אף דנכרים עשירי טפי ויש להם רוב מעות, לכן נראה לחלק דבדבר שפירש ממילא או אפי' לקחו אדם ואי יודע מאיזה מקום לקח דאזלי' בתר רוב בשר ורוב מעות שבציבור, והטעם דהא אם הי' הציבור גדול של היתר מחולק על כמה ציבורים שיהי' בכל אחד כפי ערך שיש ג"כ בציבור קטן היינו אומרין דמינייהו פריש כיון שיש בהן רוב ציבורין, א"כ מה בכך שהציבור גדול מונח ביחד ונוגע אחד בחבירו מ"מ רואין אותו כאילו הוא מחולק דמה הפרש יש בין אם נוגע אחד בחבירו או לא כיון שהספק הוא ג"כ מאיזה מקום מהציבור נפל זה הרי יש רוב מקומות להתיר אבל באבידה שהספק הוא איזה איש הביאו לכאן וכן כשיש ספק איזה איש נתנו לידו הולכין בתר רוב אנשים שנולד עליהם הספק, וראיה לזה דבממון ג"כ אזלינן בתר רוב כשפירש כמבואר בח"מ רצ"ב, ובאבידה אזלי' בתר רוב אנשים ולא בתר רוב ממון, וכן אם היורש יאמר לשנים אחד מהם הפקיד אצל אבי מנה וא"י מי דלא משגיחין במי שיש לו רוב ממון, אלא ודאי יש חילק בין נלקח או פירש מעצמו ובין כשהספק בא ע"י האיש הנותן והמביא לכאן אזלינן בתר רוב האנשים שהספק נולד עליהם, וה"נ בנ"ד לפי הדין תורה דאזלינן בתר רוב האנשים המצויין כאן ולא חיישינן בשרצים והאנשים המוכרין מכרי לידם והרי הספק נולד מאיזה מוכר בא הבשר הזה דמה לי אם יש ספק אם המוכר עצתו אבדו בכאן דודאי דהוה אזלינן בתר רוב המוכרין כמו באבידה ומה לי כשהספק נולד מאיזה מוכר בא ואזלי' בתר רוב המוכרין כנ"ל ברור עכ"ל, ובסי' ק"י כתב הולכין בחר רוב מוכרין אפי' היה בחנות אחת בשר נגד כל ט' חניות לא היינו משגיחין על רוב בשר רק על רוב מוכרין ע"ש, ועי' בינת אדם סי' ט"ז שמאריך בענין זה ומשיג על חו"ד שמביא ראיה מאבידה בעיר שרובה ישראל למה חייב להכריז הרי הנכרים עשירים טפי, וכתב אטו אם הנכרי הולך בשוק לוקח מעותיו וכלי תשמישו בידו ע"ב: בית אפרים יו"ד סי' מ' כתב ביאור הענין כך היא, דכל שיש לפנינו חנות או צבורין ופירש אחד מהם וכל שאר הבשר שבחנות או שאר חמץ ומצה אשר בציבורין נשאר במקומו אז הכל תלוי ברוב החניות או ברוב הציבורין אע"פ שיש צבור אחד גדול מאוד לא אמרי' בזה זיל בתר רובא כיון שדבר זה שנפרש לפנינו מן הצבורין אפשר לו שיסתלק מן החלק המועט כמו שהוא מסתלק מן החלק המרובה ודבר זה מתורתו של ר"ן בתשובה סי' יוד למדנו שכל ספק שנולד בדברים שאינם נבללים אין תולין אותו אחר חלק הרוב ולא לפי חשבון אלא תולין בחלק המועט כמו במרובה מן הירושלמי באילין אבנים שנגנבו [עי' פרט] אך אין הדברים אמורים כ"א בפירש ע"י תפיסת יד אדם כגון הא ירושלמי שגנב לקח בכה"ג לא אזלינן בתר רוב שהרי היד שולטת בחלק המועט כמו במרובה והדברי' מעצמם לא נתמעטו לפרוש משם שנאמר שפירש מן הרוב משא"כ בפירש מעצמו כגון בע"ח שהי' בעדר אחד קי בהמות ובעדר אחד ק"נ בהמות ופי' אחד מהם ולא נודע מאיזה עדר שפיר אזלינן בתר רובא שאמרינן שתנועת הפרישה הוא מרוב, וכן באבידה שתנועת אדם גרם נפילה זו כמו כן אפשר שיפול תפן אחד מן עשרה חפצים שביד ישראל כמי שיפול חפץ אחד מן המאה חפצים שביד העכום ואפשר שיסתלק מן המועט כמו מן המרובה ולכך אזלי' בתר רוב בני אדם שהי' שם במקום זה אם רוב ישראל או רוב עכום וכו' אבל אם כל הרוב והמועט נעקר ממקומו כגון שעכום אבדו כל חפצים שהי' בידם, וגם ישראלים אבדו כמו כן ועתה נמצא קצת מהחפיצים אולי פשיטא דלא אזלי' בזה בתר רוב האובדים דהיינו רוב ישראל המצויים שם, אלא דאזלי' בתר רוב האבידה שנאבדה שם דהיינו החפצים אשר הם של עכום כי המה הרוב לגבי חפצים של ישראל, וכן בחניות אם יש באחד יוד נבילות ובתשעה בכל אחד ואחת כשירה ומכרו כולם כל הבשר שהי' בחניות פשיטא בכה"ג כל הנמצא בשוק. אזלינן בתר רוב בשר שנמכר היום, דמה איכפת לן בחניות ובמוכרין כיון שמוכר אחד מכר יותר משאר המוכרים כולם ידמי לאבידה אם אחד אבד עשרה חפיצים ושנים אבדו כל אחד חפץ אחד דבתר רוב החפיצים אזלי' ע"ש, ועי' בינת אדם שאר הקבוע סי' ט"ז:
ובסי' מ"ח באמצע תשובה כתב באשה שיש לה מכה למה נידון לספק השקול כיון דדם המקור הוי רובא, ואפשר לומר כיון שהמכה קבוע במקור והוי כט' חניות כל קבוע כמע"מ דמי, וא"ל דזה הוי כנמצא דהלך אחר הרוב, דז"א דכיון דהאשה מרגשת בשעת פרישת הדם הו"ל כפירש לפנינו דלא אזלי' בתר רובא, אך דז"א דא"כ תיקשי בהא דבעינן למימר טעמא דנמצא דפרוזדר ספיקו טמא משים דרוב מן המקור והרי המקור והעליה קבוע הם, אלא ודאי כיון דעיקר טעמת פירש לפנינו משום דנולד הספק במקום קביעות, משא"כ אם במקום הקביעות אין כאן ספק ואחר הפרישה נולד הספק טומאה אית לן למימר דמרובא פריש, שהרי על אחר הפרישה אנו דנין, לפ"ז בנ"ד אפי' הרגישה בשעת יציאת הדם אית לן למימר בתר רובא כיון שבשעה שהם בקביעות עדיין אין כאן ספק ועיקר הספק אחר שכבר הוא בפרוזדר עד שיצא מבין השיניים, ואז כבר אינו במקום הקביעות, מר"ה פ"ב משבת ע"ש, מה שכתב בסי' ח' אם נעקר כל הקביעות כמו שנמצא חפיצים שנאבדו הולכין בתר רוב חפיצים ע"ב, א"כ בתשובת מרי"ל שמובא בש"ך רצ"ב שאנס לקח כל אתרוגים רק והשאר החזיר להם א"כ החזיר מרוב שלקח מתחילה ולמה מפסיד הנותן כ' אתרוגים, לפי הנ"ל החויר שלו כי הי' הרוב ודו"ק:
פרט ו קבוע שאינה ניכר
ר"ש מקינן כתב באות קצ"ט, כל קבוע כמע"מ דמי נפקא לן מוארב לו וקם דהיכא דאיכא ט' ישראל ואחד עכום דמפטר, זרק אבן לגו וכי האי גוונא מקרי קבוע שנודע מקום העכום ומקום ישראל והוא זורק שם ואינו יידע היכן נפלה אבן אע"ג דרובא ישראל נינהו מפטר מטעם כל קבוע וכו', וכן ט' חניות וכן אמרי' גבי אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, ומסיק אי איכא ט' גוים וישראל אחד הכא נמי פשיטא דה"ל קבוע וכו' דהיה ידוע האיסור והיתר וכשעשה הדבר לא ידע אם האיסור אם המותר כמו הכא גלי פקנ"פ כשהיא מציל אולי מציל ישראל ואע"ג דרובא גוים הו"ל כתע"מ דכל קבוע וכו' ובהכי ניחא מה שמקשים העולם גבי סנהדרין ודיינים דאזלינן בתר רוב אע"פ שהן קבועין דסנהדרין ודיינין נודע באותה שעה מי מחייב ומי מזכה ודמי לט' חניות וכולם מוכרת בשר נבילה ואחת מוכרת בשר שחוטה וכי אסרי ליקח מחנות של שחוטה ודאי מותר כיון שנתברר שלוקח מחנות בשר שחוטה, וכן הדרך האחר שכתבתי דלא אמרי' קבוע אלא היכי שנתברר מקום איסור דומיא דזורק אבן לגו שנתברר מקום ששם ישראל וכן מקום עכום ואינו יודע היכן נפל האבן, וכן ט' חניות שנתברר לנו חנות שמוכרת בשר ומקום שמוכר בשר נבילה אבל אינו יודע מאיזה מהם לקח אבל היכא דמקום האיסור לא נתברר לא אמרי' כל קבוע וכו' ובזה ניחא מה שמקשים העולם יאסר כל העולם בחרישה ובזריעה מטעם נחל איתן שהוא קבוע ולמאי דפרישית ניחא כיון דלא ידעינן היכן נחל איתן לא שייך למימר כל קבוע, אבל אי ידעינן מקומו אמינא כי הנזרע בתוכו אסור ואי נסבינן זרע ולא ידעי' אי מינהי אי משאר עלמא אסור אע"ג דעלמא רובא ורובא דרובא ב"פ עכ"ל, ועי' פר"ח ק"י, שמשיג על ב"ח דסובר תערובת חניות שלא נודע באיזה חנות הטריפה זה קבוע דאורייתא, והשיג שאין קרוי קבוע אלא אם ניכר האיסור, וכתב הפלתי ס"ק י"ב לב"ח צ"ל מדרבנן קרוי קבוע, רק קשה איפוא מקום בש"ס ופוסקי' שעשהו קבוע ואסרוהו מדרבנן, ולא זכיתי להבין שמבואר שב"ה סובר מדאוריי' כי כתב דעת רבינו כיון דדין קבוע מוארב לו נפקא פרט לזורק אבן לגו והתם כיון שנודע שיש שם ישראל אע"ג דאינו נודע הישראל כלל הו"ל קביע ע"ב בס"ק ו' וראיית הב"ח לא זכיתי להבין כי באדם לא שייך שאינה ניכר כי הוא ידע מעצמו כמש"כ מעדני יו"ט בפ' גיד הנשה בראש אות ק"ח כשאיסור ניכר במקומו, והך ט' ישראל ואחד עכום אין לך ניכר במקומו גדול מזה שכל אחד הוא בן דעת ובפני עצמו עובד ולא שייך לומר שהם מעורבים מש"כ שאר בעלי חיים ע"ב, ועי' בינת אדם סי' ג' כשיטת ב"ח:
נזיר י"ב א"ר יצחק בר"י אמר"י, האוחר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסיר בכל הנשים שבעולם חזקה שליח ע"ש וכיון דלא פריש ליה הא לא ידע הי ניהו קדוש ליה, איתבי ר"ל לר"י קן סתומה שפרחה גוזל אחד מהן לאויר העולם יקח זוג לשני ואילו קן מפורשת אין לו תקנה ואילו שאר קינין בעלמא מיתקנן ואמאי לימא כל חדא וחדא דילמא האי ניהי, אי קאמנא אנא אשה דלא נייד ואמרת לי את איסורא דנייד וכ"ת הכי נמי נייד אימר בשוקא אשכח וקדיש התם הדרא לניחתא גבי קל מי הדרא:
השמ"ק כתב פר"ש, אשה הדרא לביתה הראשון. לפ"ז משמע דבעינן קבוע במקום ראשון שנולד הספק וזה לא מצינו ועוד יוליכנה למקום אחר שלא הי' שם מעולם:
תוס' אסור בכל הנשים, וא"ת יאסרו כ"ע לישא נשים שמא זאת היא שנתקדשה ע"י שליח ולר"ת דהנשים נאמנות לומר לא נתקדשו תינח גדולות קטנות שאינן יודעת אם אביהם קבל קידושין מא"ל וכבר מת אביהם וי"ל דמדאוריי' אפי' הוא שרי לישא דאזלי' בתר רובא ואינו אלא קנס, וא"ת ולהוי איסור דאורייתא דהוי ליה קבוע וכל קבוע וכו' וי"ל דלא אמרי' קביע וכו' אלא כשהאיסור ניכר לעצמו והיתר ניכר לעצמו אבל כשאין האיסור ניכר לעצמו לא אמרי' קבוע, וכ"כ בפסחי' ובחולין אם אין ניכר האיסור לא נקרא קבוע, לכאורה הטעם כיון שאינו ניכר בטיל מדאורייתא ואין כאן איסר, ופלתי כתב מרמבן גיטין ס"ד שכתב שמדינא אסור בכל הנשים ולא מקנסי' ש"מ דס"ל דהוי קבוע גמור אף שאין ניכר [לא זכיתי להבין יען שעדים או היא ידעה כקושי' אחרונים, אבל אם אין שום אדם יודע לא שייך קבוע:]:
ומיבמות דף ט"ז נכרי שקידש בזה"ז חוששין לקידושיו דילמא מעשרת השבטים הוא ופריך והא כל דפריש מרובא פריש ומשני בדוכתא דקביעי פרש"י הו"ל קבוע והא התם אינו ניכר דאטי ידעינן מי המה מ"מ ה"ל קבוע, וכן בסנהדרין דף פ' כתב תוס' בנסקלין דה"ל קבוע, מזה מבואר דאף דאין האיסור ניכר מ"מ קרוי קביע, ולולי דברי תוס' בנזיר הייתי אומר במקום דחד בתרי בטיל לא שייך קבוע דהא נתבטל ושב האיסור להתיר ורק בניכר דלא שייך ביטול, אבל אדם באדם לא שייך ביטל א"כ אף שאין ניכר לא שייך ביטול אלא הך דנזיר קשיא דמיירי ג"כ באדם ע"ב, והנה מצאתי ירושלמי פ' כיצד צולין צבור שנטמא אחד מהם ואינו ידוע איזהו ר"ז אמר יעשה בטומאה והקשה מריט"א בפ"ה בכורות למה לא יהי' היחיד בטל ברוב ויעשו בטהור ע"ש ובמקנה כלל י"ט פרט ו' יעי' בתשו' תרי"א יו"ד מ"ב מביא ראיה באדם לא שייך ביטול מברכות כ"ח שהתירו עמוני לבא בקהל ע"ש ובקומץ מנחה סי' תקס"ב באריכות:
וד ק"י סק"ו כתב הר"ש מקינון הוכיח דבדבר שלא ניכר האיסור לא מקרי קבוע דא"כ יהי' אסור לכל עולם בזריעה וכו', משמע מדבריו דקרקע בקרקע שייך ביטול, לענ"ד לא שייך ביטול קרקע בקרקע בהדיא כתב רש"י גיטין דף נ"ד ע"ש ועי' במקנה כלל ה' פרט ג' וסוף פרט ח', וח"ס או"ח קע"ח מאריך בזה:
ט"ז בסי' תרע"ג בנר חנוכה הוי קבוע ופמ"א סי' צ"ח כתב שלא זכיתי להבין מה קבוע שייך כאן וכו' שבו"י ח"ב סי' ל"ב כתב כיון דנר חנוכה קבוע במקומו הראשון אלא שהוא אינו יודע איזה איסור ואיזה היתר דהוי ג"כ קבוע כמו מקולין שנתערבה וכו' ופרי מגדים כתב אמת ט"ז ק"י סק"ה סובר תערובת חניית היי קבוע דאוריי', מ"מ אפשר דקביעות נר חנוכה לא דמי לזה:
השלה"מ במגילה מביא ר"ן כתב בעיירות המסופקת אם הם מוקפות חומה מימות יהבי"ינ או לא, הורו הגאונים שהולכים בהם אחר הרוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה, ובספר מ"ק תמה עליו דקיי"ל כל קבוע וכו' ובספר לשון למודים תי' דלא אמרי' כל קבוע וכו' אלא היכא דשקיל או שפירש בפנינו מהקבוע אבל היכא דלא יצא מתוך הקבוע כגון עיירות דבאכי נפשייהו קיימי אזלי' בתר רובא ודמי לבשר הנמצא דאמרי' כל דפריש מרובא פריש, וקשה מר"ש מקינון שהקשה מנחל איתן אע"ג דכל שדה ושדה באפי נפשייהו קיימי ואפ"ה ס"ל דמקרי קבוע, גם בר"פ כל הצלמים ב"ה אוסרין מפני שנעבדין פ"א בשנה דברי ר"מ, וכתב ר"ן שם רמבן פי' לר"מ דחייש למיעט אסור בכל מקומות וכו' ור"ן דחה גם לר"ת מותר משים דרובא דאיתא קמן משמע כר"ש ע"ש ועיי' רמב"ם טהרת פ"ה מ"ח שוטה אחת בעיר כל הרוקין טמאים מצד קבוע עי"ש וב"א סי' ג' שעה"ת חי"ג כלל ח' פרט ה': תמים דעים בהגה לרי"ף כתב לענין עיירות וכו', דל"א כל קבוע רק כגון ט' חניות שנתברר לנו חנות שמוכרת שחוטה וחנות שמוכרת נבילה ונפל הספק בהם עצמם שלקח מאחד מהם ואיני יודע מאיזה מהם לקח אבל אם הי' ט' חניות בעולם מוכרים נבלה ודאי ואחת מוכרת שחיטה ודאי וחניות אחרות מוכרת בשר ואין אנו יודעים אם מוכרת נבלה או אם מוכרת שחוטה לא נדון אותן המסופקי' בדין קבוע, אי ט' עכום ואחד ישראל במקום קביעות ועוד יש שם איש אחד ואינו יודע אם עכום אי ישראל לא נדין איתם דין קבוע אלא בתר רובא דעלמא רק לענין שאם נפל איזה ספק באלו הט' עכום ואחד ישראל כגון שקדש אחד מהם אשה במקום הקביעות ולא ידענו מי היא נדון איתו כמע"מ ולכן יחוייב שהקברות שאני מוצאים שהם מזמן קדמון ואין אנו יודעים אם הם מעכום או אם הם מישראל נדין אותם בתר רובא דעלמא שהם עכום ואין כאן דין קבוע, ועיי' א"ר תרפת, ופר"ח סי' ס"ג מביא תשובה בקבר שנמצא בשכונות ישראל, יעי' במקנה כלל י"ט פרט ו' כתבתי באריכות, שואל ומשיב ח"ד סי' קצ"ג:
ירושלמי פ' כלל גדול, גדול שנשבה בין העכום רב ושמואל חד אמר מונה ששה ועושה שבת, וח"א עושה שבת ומונה ששה, ויתיש לכל הימים כהדא קידש אישה בעילם ח"א חושש לכל הנשים ח"א אינו חושש לכל הנשים [ופי' ק"ע דבטילה היא ברובא, משמע שיש ביטול באדם] תמן יש לו תקנה יכיל לישא גיורת הכא מה אית לן תמן אמרי' חושש לכל הימים ועושה כדי קיים הנפש, ועי' שבת דף ס"ט ועי' מחבר סי' שמ"ד, אם יש לו ממה להתפרנס אסור לעשות מלאכה כלל והקשה המג"א דאע"ג דרוב ימים הם חול זה מקרי קבוע, פרי מגדים כתב לחד תי' תוס' בנשרפין בנסקלין דהיכא דודאי עושין שלא כדין אין הולכין בתר רובא א"ש כפשטא, וקבוע בו מה"ת הוא דניכר לכל העולם והוי ממש כט' חנוית, ועיי' שלום ירושלים פ"ז משקלים שמאריך על ירושלמי הנ"ל, ועי' בפרי מגדים שמחדש שעשה פ"ו דוחה ספק ל"ת שיש בו כרת, אף למ"ד דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ה"מ ודאי כרת הא ספק כרת דוחה ע"ש, ומחנה חיים על א"ע ח"ג סי' ס"ב כתב שקבוע חידש התורה רק אם איסור והיתר שניהם יחדיו בעולם אבל בימים שא"א להיות ביחד ואדם מסופק אי היום קודש או חול מסתבר ליליך אחר הרוב ע"ש:
המגב בסי' ק"י כתב והנה תוס' בנזיר מבואר דלא הוי קבוע בכך וקנסא הוא, ואני תמה על עצמי הא מבואר דכל שיש אחד שיודע מהקביעות אף שלוקח הוא ספק שלא נודע מ"מ קביעות גמור הוא עי' פר"ח ו"ג, א"כ כיון דלשליח ידוע וניכר הוא ואפי' מת השליח מ"מ האשה שנתקדשה יודעת והוה קבוע הניכר וצ"ע, ותו"ד הקשה אם אחד יודע שיש ממזרת בעולם יאסרו כל הנשים, או שמכיר בהמה טריפה אחת יאסרו כל בהמות, ובינת אדם סי' ב' מתקשה בו מאוד לענ"ד כן הסברה, אם אחד בעולם שיודע מקום הקביעות, לא שיודע האיסור רק הקביעות שמכיר החנות של טריפה, גם אם הלוקח שלקח הבשר לא ידע החנות בכ"ז אסור הבשר יען כיון שחתיכה זו אסורה לאחד שיודע מקביעות א"כ דין קבוע לכל העולם, אבל אם אחד יודע האיסור שהיא ממזרת אין לנו לדון לאסור מצד קביעות המקום, כי אין לו ספק ויודע היא אסורה ואחרת מותרת כי לא נתערב האיסור שפיר אזלינן בתר רובא כעין סברת ר"ש מקינון על סנהדרין שלא נתערב מיעוט עם הרובה ודו"ק, בהנ"ל יהי' סתירה מש"כ בצרור החיים לישב קושי' פנ"י האיך נאמן הטבח במקולין שרוב בשר טריפה לאמור שזה כשר הא אין ע"א נאמן נגד הרוב עי' קידושין דף ס"ד ותי' כיון שהוא ידע איזה טריפה ואיזה כשירה וכיון שניכר אצל אדם אחד הו"ל קבוע ואין רוב ולזה שפיר מהימן ע"ב, לדעתי הקלושה אין זה קבוע מי שיודע האיסור בלא תערובות ואין לו שום ספק ועי', שמחתי כעת יצא ספר בית אפרים אשר חיבר אחי מורי הגאון בע"מ מטה נפתלי ני' ומצאתי שכיוונתי בסברה הנ"ל ליישב קושי' פתג"ד: בינת אדם סי' ג' כתב דעת הב"ח דיו"ד חניות ובכ"א יש בהמה אחת ונמצאת ריאה אחת טריפה ואינה ניכרת איזה היא זה היי קבוע דאורייתא, ופר"ח ס"ק כ"ב כתב שגגה הוא בידו דאין חילק בין קבוע זו לקבוע דחתיכות והכל בטל כדין יבש ביבש דבכה"ג לא הוי קבוע וכו', ולא זכיתי להבין איך שייך בזה ביטל דהא אין כאן ספק על החנות רק על בשר שבתוכו ואיך יתבטל הבשר שברשות זה ע"י הבשר שמונח בחנות אחרת אפי' באיסור דרבנן קי"ל בסי' קי"א דא' בבית ושנים בעלי' מצטרפין דוקא באדם אחד ועתידין להתערב, אבל בחניות שאינו עתיד להתערב איך נאמר שיסייע הבשר שבשאר החניות לבטל האיסור, וא"כ אף אם נאמר דלא מקרי קבוע מצד קבוע מ"מ כיון דל"ש בו ביטול מדאוריי' עכ"פ אסור ליקח דהא כ"א ואחד נקרא קבוע לעצמו, וראיית הר"ש אינה מוכרחת, דהתם אנו דנין על הקרקע א"כ שפיר הוא כתערובות יבש ביבש בדאורייתא, אבל בחניות אין אנו דנין על החניות ע"ש:
שעה"ת בח"ג דף נ' הקשה לשטת רמב"ן גרן בגיטין בשליח שקידש אשה סוברים דהוי קבוע אפי' היכי שאינו ניכר, א"כ מנ"ל לש"ס להוכיח דר"מ סובר דחיישי' למיעוטא כיון דסובר קטן וקטנה לא מייבמין, אילי טעמא דר"מ דאסור לייבם כיון דביאה קונה, חייש ר"מ היבם קטן אסור לייבם דאם היא תלך ליבם הוי קבוע וכמע"מ דמי וכמו כן בקטנה אם הולך לגבה א"ש באריכות:
הנה אעתיק פה מה שמצאתי כתיבת יד קודש של אאמ"ו הצדיק ז"ל אשר כתב בימי בחרותו כאשר למד אצל הגאון רבי דוד דייטש זצ"ל בע"מ אוהל דוד קושי' פליאה חולין דף צ"ו פי' תוס' דבמקום שאיסור מעורב בהיתר אפי' פירש לא אמרי' דכל דפריש מרובא פריש משום גזירה שמא יקח מן הקבוע ויש לו דין קבוע וקאמרי קצת פוסקים דוודאי מדאוריי' יש לו דין דפירש אך רבנן גזרו ביה, והקשה אדמ"ו דאיתא בתוספ' טהרות פ"ו ט' שרצים וצפרדע אחד ביניהם פירש אחד מהן לרה"י ס"ט לר"ה ספיקו טהור ומקשי, אמאי בר"ה טהור ולא אמרי' כל דפריש מרובא פריש, ותי' דכל קבוע כמע"מ דמי, וא"ל הא פירש דכיון דאיסר אינו ניכר לא אמרי' כל דפריש מרובא פירש, יקשה לשיטת הפוסקים דמדאוריי' אמרי' כאן דפירש, איך יכולי רבנן להקל וצע"ג, אבל ר' דוד מאטערסדאף תי' דהכ"פ אמר דהא דאמרי' כל דפריש מרובא פריש היינו אלא ספיקא ובמקום שהספק מותר לא אמרי' דין הנ"ל וממילא מתורץ קושי' הכל עכ"ל:
פרט ז קבוע למפרע
חולין צ"ה, ההוא טבחא דאמר לחברה אי היות פייסת מינאי מי לא ספיי לך משור של פטם דעבדי אתמול, א"ל אכלי משופרי שופרי, א"ל מנלן א"ל דזבן פלוני עכום וספא לי, א"ל תרי עבדי וההוא טריפה הוי א"ר בשביל שיטה זה שעשה שלא כהוגן אנו נאסר כל המקולין, רבי לטעמיה דאמר מקולין טבחו ישראל בשר הנמצא ביד עכו"ם מותר, א"ד א"ר חפני שוטה זה דאיכוון לצעורי לחבריה אנו נאסר כל המקולין, טעמא דאיכווין לצעורי לחבריה הא לאו הכי אסור והתניא רבי אומר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד עכו"ם מותר שאני הכא דאיתחזק איסורא:
רשב"א כתב בשם תוס' מה שלקח כבר מוכרו ואפי' במקולין מותר דליכא למימר כל קבוע וכו' אלא כשנולד הספק במקולין קודם שלקח, א"ל כשנודע בברור קודם שלקח זה שהי' שם טריפה ודאית כעין ט' חניות שאחת מוכרת בשר נבילה אבל אם בשעה שלקח מן המקולין עדיין לא נודע שהי' שם טריפה וגם לא נודע שם ספק בהא לא אמרי' כל קבוע שהרי בשעה שלקחו מן הקבוע לא הי' שם ספק ולא נולד הספק מעולם בקבועה אלא בפורש ואז איכא למימר כל דפריש מרובא פריש והיינו דאמרי' ובנמצא הלך אחר הרוב, ולפי תוס' אלו שלוקחין בשר מן המקולין בחזקת כשר ומותר ואח"כ נמצא טריפות באחת מן הבהמות במקולין ואין ידוע מאיזה לקח אם מן הטריפה או מן הכשרות כל מה שלקח כבר מותר דהא לא נולד ספק זה בקביעות אלא בפורש וכל דפריש מריבה פריש וכו' וכ"כ הר"ן מי שלקח בשר מן המקולין ואח"כ נודע שהיתה טרפה ביניהם דשרי כיון דבשעה שלקח לא הי' קבוע דדין קבוע שיהא כמחצה על מחצה חידוש הוא ואין לך בי אלא משעת חדושו ואילך כלומר משנעשה קבוע אבל למפרע לא עכ"ל, אבל הרא"ה בבד"ה כתב אם הי' בעיר עשר חניות מוחזקות לנו כלן בבשר שחיטה קחת מאחת מהן ואינו יודע איזי היא ואח"כ נתברר לנו שאחת מהחניות אלו בשר נבלה הרי מה שלקח מותר שבשעה שנולד הספק כבר פירשה זו ואזלינן בתר רובה, וכדמעיינת בה שפיר משכחת להו דלא דמיין כלל, דאלו בנמצא דאזלינן בתר רובה, הספק שנולד לנו על שעה זו על חתיכה זו עם היות החניות ברורים שאין בהם ספק והספק שעליה היא על שעה זו ולא על שעת פרשתה מן החניות, אבל בשר שניקח מחניות בעידן כלן בחזקת היתר כשנתברר שאחת החניות אסירה אין תורת הספק הזה על שעה זו שאין תולדת הספק מצד עצמה אלא מצד ברירת החניות שנתברר עכשיו שאחת מהן אסירה, ומת"כ נולד בה ספק על איתה שעה שהוא פירשה בידי הלוקח מהן א"כ ספק זה אינו מחודש אלא גלויי מילתא בעלמא הוא שתחלה הי' נעלם ממנו ע"ש, ורשב"א במה"ב מודה לי, וש"ך סי' ק"י סקי"ד כתב ביאר דבריו דדיקא כשנולד ספק טריפה במקולין כגון שנתערב טריפה בין הכשרות בחה"ל או אפי' ודאי טריפה ולא נודע אלא עד אחר שלקח ויש ספק אם היתה הודאי טריפה במקולין זו שלקח אבל מ"מ יודע הוא מאיזה מקולין לקח נמצא אין הספק מצד ברירת החניות אלא שאינו יודע אם לקח מן הכשירה או מן הטריפה וא"כ כיון שלקח קודם שנמצאת הטריפה לא אזלינן בתר האי שעתא אלא בתר השתא דהוי פי' ממילא ושרי כן הוא דעת הרשב"א במשה"ב ע"ש ודו"ק אבל הר"ן כתב אם לא נודע האיסר בשעה שלקח אעפ"י שלאחר שלקח נתגלה האיסור ונעשה קביע לא אמרינן דלהוי קבוע למפרע ע"ב:
פרט ח קבוע בפיקוח נפש
יומא דף פ"ד א"ר יוסי אר"י אמר שמואל לא הלכו בפ"נ אחר הרוב, ה"ד א"נ דאיכא ט' ישראל ועכו"ם אחד בינייהו רובא ישראל נינהו, אלא פלגא ופלגא ספק נפשות להקל, אלא דאיכא ט' עכו"ם וישראל אחד הא נמי פשיטא דה"ל קביע יכל קבוע כמע"מ דמי לא צריכא דפריש לחצר אחרת מהו דתימא כל דפריש מרובא פריש קמ"ל דלא הלכו בפ"נ אחר הריב, איני והאמר רב אסי א"ר יוחנן ט' עכום וישראל אחד באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין, ל"ק הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתייהו, פרש"י הא דפריש כולהו הואיל ואתחזק ישראל בהאי חצר שנפלה בו מפולת מפקחין ואע"ג דניידי ליה לא אזלינן בחר רובא, הא דפריש מקצתייהו, ולא ידעינן אי היה ישראל בהאי חצר אזלינן בתר רובא הואיל ולא איתחזק:
ריף כתב אר"י א"ר יודא אמר שמואל לא הלכי בפ"נ אחר רוב, היכא דמי יכו' לא צריכא דפריש חד מינייהו ואזל לחצר אחרת ונפלה בו דליקה מהו דתימא כל דפריש מרובא פריש ולא מפקחין קמ"ל אין הולכין בפ"נ אחר הרוב, איני יהא"ר אסי אר"י אפי' ט' גוים וישראל אחד באותו חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין, לא קשיא הא דפריש כולהו, והא דפריש מקצתייהו, וכתב הר"ן ילפי דברי הרי"ף שכתב לא צריכא דפריש מינייהו חד ואזיל לחצר אחרת משמע דהני פירישא פירוש מקציהו כלומר אחד מהם אע"ג דמדינא כיין דנייד היה לן למימר דמרובה פריש אפ"ה כיון שהקביעות נשארה במקומה משום חומרא דפנ"פ דיינין ליה כמע"מ יספק נפשית להקל, אבל פריש כולהו והלך אחד מהם לחצר אחרת ונפלה שם מפולת עניי כיין שהקביעות לא נשארה במקומה לא סגיא חומרא דפנ"פ כולי האי דנימא אפי' בכה"ג מפקחין:
רמב"ם פ"ב שבת הלכה כ' היתה חצר שיש בה עכום וישראלים אפי' ישראל אחד ואלף עכום ונפלה עליהם מפולת מפקחין על הכל מפני ישראל, פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו אותי חצר מפקחים עליו שמא זה שפירש הי' ישראל והנשארים עכום, נעקרו כולן מחצר זו לילך לחצר אחרת ובעת עקירתם פי' אחד מהן ונכנס לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת ואין ידוע מי היא אין מפקחין עליו שכיון שנעקרו כולם אין כאן ישראל וכל דפריש מהן כשהן מהלכין הרי היא בחזקת שפירש מן הרוב, לפיכך אם הי' הרוב ישראל אעפ"י שנעקרו כולם ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת מפקחין:
ה"ה כתב ונ"ל שדעת רבינו לפרש דפריש כולהו ובעת פרישיתן בעידן מהלכין נכנס אחד מהם לחצר אחרת בכה"ג אין מפקחין לפי שבטל הקביעות, הא דפריש מקצתייהו ונשארו האחרים במקומן ואותו מקצת שפירש נכנס לחצר אחרת בין שיהי' המקצת רוב כלם או אחד מהם מפקחין עליו, וא"ת אכתי פשיטא דהרי זה כט' חניות מכרת בשר שחוטה ואחת נבילה ולקח מאחד ואינו יודע ספיקו אסור מדין קבוע, יש לי לומר דהתם אירע הספק בקבוע אבל כאן בעת פרישתו ספק, אם היה ישראל אם עכום לא היה צריך לנו בדבר ולא אירע הספק עד שנפלה עליו תפילת בחצר אחרת ה"ז דומה למה שאמרו גבי חניות ובנמצא הלך אחר הרוב ומדין הי' שלא לפקח והודעני שמואל שמפקחין ואין הולכין אחר הרוב זה נ"ל לדעת רבינו:
פרט ט רוב בפיקוח נפש
כתובות דף ט"ו, מצא בה תינוק מושלך אם רוב עכום עכום, אם רוב ישראל ישראל, מע"מ ישראל, אמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא ושמואל אמר לפקח עליו את הגל, ומי אמר שמואל הכי והאמר רב יוסף אר"י א"ש אין הולכין בפ"נ אחר הרוב אלא כי אתמר דשמואל ארישא אתמר אם רוב עכום עכום אמר שמואל ולפקח עליו את הגל אינו כן אם רוב עכום עכום למאי הלכתא אר"פ להאכילו נבילות אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא אר"פ להחזיר לי אבידה מע"מ ישראל למאי הלכתא, אר"ל לנזקין, היכי דמי אי נימא דנגחיה תורא דידן לתורא דידיה לימא ליה אייתי ראיה דישראל את ושקול, לא צריכא דנגחיה תורא דידיה לתורא דידן, פלגא משלם ואידך פלגא א"ל אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ואתן לכון:
תוס' להחזיר לו אבידה, אפי' לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב היינו במוכר שור לחבירו ונמצא נוגחן שבהיתר באו המעות לידו ומדעתו נתנה לו הלוקח אבל הכא מודה דאזלי' בחר רובא, לא צריכא דנגחי' תורא דידיה וכו', כולה מלתא הוה מצי למימר לענין נגיחה, ופלא לענין נגיחה האיך שייך אם רוב ישראל ישראל ויהי' חייב לשלם לו הא אין הולכין בממון אחר הרוב רק באבידה שאין למוצא חזקת ממון, אבל לא לענין נגיחה עי' בה"ה פט"ו מא"ב ברוב ישראל אם נגח שור של ישראל את שורו מסתברא דפטור דלקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ע"ש:
פלתי בסי' ס"ג כתב פלוגתי' דרב ושמואל אי הולכין בפנ"פ אתר הרוב או לא תלי' בשני סברות בהא דאמרי' דכל דפריש מרובא פריש אם זהו ודאי מוחלט ואין בו שיור ספק כלל ואנן סהדי שמרובה קפריש כן משמע מתוס' בדוכתא טובא, אמנם בשמ"ק פ"ק דב"מ בקפץ אחד מן המנויין כתב בשם הראש אע"ג דאמרי' דמרובה קפריש מ"מ ספק הוי רק התורה התירה ספק זה, לרב פירוש מרוב עכו"ם אין מחלל עליו השבת דמרובה פריש ועכום ודאי הוא והיינו דס"ל כתוס' דאין כאן שום ספק כלל, אבל שמואל ס"ל אין הולכין דס"ל דספיקא הוי וספק פקנ"פ דוחה שבת ע"ש שעה"ת מחדש בזה פלוגתי' דרב ושמואל אם הולכין בממון אחר הרוב ג"כ בהנ"ל ודו"ק:
שמ"ק מביא רשב"א כתב ואוקימנא לנזיקין, וקשיא לן אפי' רוב גוים נמי לימא להוא אתיהו ראיה דלאו ישראל ושקולו דהא אין הולכין בממון אחר הרוב לאפוקי ממונא מחזקה מאריה, וי"ל דכיון דמספקא לן דכגוי חשבינן ליה לית ליה חזקה דממונא דנימא אוקי ממונא בחזקת מאריה, אבל בישראל דודאי אית ליה חזקה דממונא לא אזלינן ביה אחר הרוב עכ"ל, ועיי' ה"ה פט"ו מא"ב [וריט"א פ"ב דבכורות כתב אם גזל עכום אסיר יש לו חזקת ממון ע"ש] ומרי"ט בחידושיו לכתובות כתב על הנ"ל כיון דהוא מסופק אם נתחייב או לא הי"ל אינו יודע אם נתחייבתי ועיי' ש"ש ש"ד פ"ז: הפלאה כתב שעה"מ הקשה בפדיון בכור שחת לאחר ל' יום דחייב לשלם דילמא טריפה הוי, כן קשה מקנס דילמא לאו אביה, נלע"ד כיון דאוקמי התורה על רוב דלאו טריפה לענין שער מילי כגון באדם ההורגו חייב וכן מכה אביו, הא לענין ממון שלא אמר שמואל דאין הולכין אלא היכא דלא נפקא מיניה אלא לענין ממונא בשור ונמצא נגחן וכן אינך דמייתי ש"ס א"כ ה"נ לא שייך הא דשמואל הכא לפ"ז קשה מש"כ תוס' ד"ה להחזי אפי' לשמואל דכיון לכל מילי ישראל הוא ועיי' תוס' בכורות דף כ' ודו"ק:
רמב"ם פ"ט, מא"ב הלכה כ"ה, האסופי שנמצא בעיר שיש בה עכו"ם בין שהי' רוב עכום או רוב ישראל ה"ז ספק עכום לענין קדש אשה צריכה גט מספק מי שהרגו אינו נהרג עליו, היה רוב העיר עכו"ם מותר להאכילו נבילות הי' רובן ישראל מחזירין לו אבידתו כישראל, מע"מ מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל בשבת והרי הוא לענין נזיקין ככל ספק ממון המוציא מחברו עליו הראיה, ועי' לח"מ פ"ב משבת שמאריך בסתירת רמב"ם, ותוס' יו"כ ביומא מש"כ רמב"ם אפי' ברוב גוים צריכה גט, כתב ה"ה משום דאיכא מקצת ישראל קבועים בעיר וכל קבוע בין מ עט בין מרובה כמע"מ דמי, עי' ב"י א"ע סי' ד':
מנ"י כלל מ"ג ס"ק ל"ז, בא"ע סי' ד' דאסופי שנמצא בעיר שיש רוב עכו"ם ה"ז ספק קידש אשה צריכה גט, מבואר הטעם בה"ה דכל קבוע כמע"מ, ואף דהתם נמצא בעיר ופי' ממקום הקביעות אפ"ה לא אזלי' אחר רובא, ואפשר דשאני גבי אדם דלא שייך לומר כל דפריש מרובא פריש, מטעם דהדר לניחותא ועי' תוס' כתובות ט"ו ד"ה דלמא, אך קשה לפ"ז אמאי לא חשבינן שם ג"כ לענין שאר דברים כגון לענין נזק ולהחיות ולהאכיל נבילה כמע"מ ועי' שם בדרישה עכ"ל:
ח"ס סי' רמ"ה תינוק זה הנמצא במקום רוב נכרים ולכתחלה מתירים אנחנו לו לחלל שבת ולאכול נבילות א"כ איך נפקח אנחנו הגל עליו בשבת, משו"ה כתב התוס' יומא פ"ה דוחי בהם מורה על ככה כיון דאפשר בשום אפשרות שבעולם דקמא שמיא גליא שהוא מהמיעט והוא זרע ישראל ע"ש ומ"ת יו"ד ח"ב סי' ז':
בחדושי רעק"א כתב קשה דאיך אמרינן מע"מ ישראל דמשלם חצי נזק הא הוי עדות שי"ל דאף דיוזמו לא יהי' צריכים לשלם לו דיאמרו שמא אתה נכרי, ואם להסוברים דבממון משום נעילת דלת לא בעינן יכול להזימה מ"מ בפלגי נזקי דהוא קנס לכ"ע בעינן יכול להזימה, וליכא למימר דמיירי לאחר הנגיחה טבל עצמו לשם גירות ואח"כ העידו דהם מעידים על ישראל דיהי' דין הזמה, ובכה"ג לא מקרי תחלתו בפסול כיון דאין בעדים בעצמותן שום פסלת רק בתחלתו לא הי' יכול להזימה, דא"כ יקשה ברוב נכרים נמי אין צריך לשלם רק פלגא דאין הולכין בממון אחר רוב, וסברת ה"ה דממון נכרים לא אלים לא שייך הכא דהא כשבא לדין הוי ישראל מעליא, וי"ל דמיירי בנגח לפני ב"ד דאין צריך שיהי' יכול להזימה ע"ש:
ח"ס סי' רמ"ה מביא קושי' בשם הרב הג' ר' זעליג זיל האיך ציוה השי"ת למול בשמונה הא אין הולכין בפק"נ אתר הריב, ותי' אין זה ענין לאין הולכין בפנ"פ אחר הרוב, התם היכי דאיתחזק עכ"פ מיעוטא לפנינו כגון ט' מצריים וישראל אחד, אבל היכא דלא איתחזק מיעוטא לפנינו מבואר בסנהדרין ס"ט דאזלינן בתר רובא ע"ש, שבי"ד או"ח שכ"ט כתב המעיין בתוס' נדה דף מ"ד ימצא להדיא נגד זה לכאורה שם בד"ה איהי משום פנ"פ מותר לחלל שבת דאין הולכין בפנ"פ אחר הרוב ושם ליכא איקבע מיעוט לפנינו ע"ש, וראי' שמביא מסנהדרין י"ל דוקא בשאר מצות יתכן לומר וחי בהם ולא שימות, אבל מצות מיתת ב"ד דזה הוא המצוה להמיתו א"כ לא יתכן בזה לדרוש וחי בהן ע"כ אזלי' בתר רוב להרגו ע"ש:
תוס' ואפי' לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו במוכר וכו' צ"ע משמע לרב ניחא דהולכין בממון אחר הרוב, הלא תוס' בכורות דף כ' וב"ק דף כ"ז כתבו רק בעבור שאמר קיים לי בנפשאי שאני מן הריב ע"ש א"כ גם לרב קשה, שהוא לא ידע אם הוא מן רוב ישראל ונראה כי תוס' כתובות דף ע"ו כתב לשמואל רק במוכר שור דיש למוכר טענה חזקה לשחיטה מכרתיו שלא התנא להדיא ע"ב, ונראה להשוות ואסביר פלוגתי' דרב ושמואל כי ידוע פלוגתי' דראשונים אם יש לדון ממון ואיסר בדבר אחד, אם היא איסור או ממון עי' ר"ן בנדרים דף צ' יש"ש ש"ו פ"ד, וידוע מרי"ב הקשה למה אמרי' בממון קולא לנתבע הא יש ספק איסור גזל ותי' גם בתובע יש איסר זה, ועי' בקונטרס ספיקות כלל א' ותומים בת"כ ס"ק כ"ג הנה שמואל סבר דאלים חזקת ממון שיש לו טענה חזקה כברי של לוקח יחשב ורב סבר שמוציאין הממון מצד איסור גזל הולכין אחר הרוב שמסייע לתובע, ירק יען שיש לנתבע טענה אלים צריך לתובע לסייע טענת ברי, שמואל סובר יען שיש לתובע טענת ברי, צריך לנתבע טענה חזקה נגד טענת התובע, אבל אם אין כאן ברי מתובע לא צריך טענה אלים לנתבע ולרב אם אין כאן טענה אלים לנתבע לא צריך ברי לתובע ע"כ הקשה תוס' רק לשמואל כי לרב ברוב ישראל הולכין אחר הרוב גם בלא ברי כי אין למוצא טענה חזקה, אבל לשמואל שסובר חזקת ממון אלים שכיר הקשה, ויש להאריך בזה לישב קושי' מח"א הלכות שומרים סי' כ"ו על ה"ה פט"ו מא"ב ברוב גוים ונגח תורי דידיה לתורא דישראל משלם נזק שלם והקשה אפי' לרב לא אזיל בתר רובא אלא משום דאמר שאני מן הרוב ידי"ק, וראשונים פירשו יען בעכו"ם אין לו חזקת ממון ועי' ש"ש שמעתא ד' פ"ז, ואמרי אש א"ע סי' מ"א מביא קושי' מבני הגאון ז"ל בקידושין דף מ"ד בקטנה שהלך אביה למדה"י ונתקדשה, ורוב פעמים אביה מתרצה ולרב הולכין אחר רוב אם מתה בעלה יורשה ע"ב ובכירית כתב הרא"ש לרב דווקא בטענת ברי הולכין אחר רוב, וכאן אין לבעל ברי, ג"כ מיושב בהנ"ל, ורק עדיין צריך תבלין למה בבכור פסק שם שאין מוציאין ודו"ק וד' יאיר עיני בתוה"ק, ועי' ש"ש שמעתא ד' פ"ה: