אהבת אמת · יסודות האהבה
הנה לפנינו קטע מתוך מכתבו של הגר"י קנייבסקי זצ"ל (הסטייפלר), המדבר על היסודות שעליהם נבנה הבית היהודי:
"אמרו חז"ל (יבמות סב:) תנו רבנן, האוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו, עליו הכתוב אומר: 'וידעת כי שלום אהלך'. וברור שאין כוונת חז"ל לאהוב את אשתו מצד האהבה הטבעית לנשים, אלא מסוג אהבת חברים, כי היא חברתו ואשת בריתו ויש להם עניינים משותפים, וכל אחד מהם מסייע ונסתייע זה מזה.
וכן האהבה מצד הכרת טובה, שיצייר בדעתו אילו לא היה משיג אשה בשום אופן, והיה נשאר גלמוד, כמה צער למכאוביו היה לו מזה, ועל ידי אשתו הוא מסודר בחיים שלו. וענין הכרת הטובה הוא גדול לאין שיעור, ובחז"ל (פדר"א פ"ז) אמרו: שכל הכופר בטובתו של חברו לסוף כופר בטובתו של קונו, והחמירו בזה מאוד.
ועל אהבה כזו חייבו חז"ל, ואהבה זו אינה ממדת התאווה כלל, רק מאחת המדות הטובות שמחוייבים בזה".
ממכתב זה של הסטייפלר, הגר"ח פרידלנדר הוציא כמה יסודות חשובים:
א. שותפות: "כי היא חברתו ואשת בריתו ויש להם עניינים משותפים". טיפוח השותפות הוא יסוד לאהבה הדדית.
הקב"ה הטיל על האיש ועל האשה תפקידים שונים, וגם נתן להם תכונות שונות. "וכל אחד מהם מסייע ונסתייע זה מזה" - תפקידם ותכונותיהם משלמים האחד את השני.
"ויש להם עניינים משותפים" - המאחד אותם היא המטרה המשותפת. המטרה הרצויה היא להקים בנין עדי-עד של תורה ומצוות ועשיית רצון ה' יתברך. אם אין מטרה משותפת זו, אז כל אחד דורש את האינטרסים שלו, ויסודות הבית מתערערים ח"ו.
ב. הכרת הטוב: "וכן האהבה מצד הכרת טובה". יסוד גדול שעליו צומחת ומתבססת האהבה הוא הכרת הטוב.
זוהי אחת מהמדות הטובות שהאדם צריך לסגל לעצמו, גם בין אדם לחברו וגם בין אדם למקום. מדה זו קשה לקנותה משום שהאדם כאשר עליו להכיר טובה, הוא מרגיש שהוא מתחייב לתת תודה ומשועבד למעניק לו טובה. ומכיוון שהאדם אינו רוצה להתחייב ולהשתעבד, הוא כופר בטובה ע"י כל מיני תירוצים ואמתלאות, ולפעמים אפילו מחזיר רעה תחת טובה כדי להפגין שאינו מכיר בטובה שקיבל.
לכן על כל אחד מבני הזוג קודם להכיר בהיקף הטובה ולא לראות זאת כאילו הצד השני היה חייב לעשות זאת או כדבר המובן מאליו. הבעל צריך להכיר ולהעריך את כל מה שאשתו עושה למענו, כדי שידע היאך להעניק לה טובה, וכן גם להיפך שעל האשה להתבונן על כל מה שבעלה עושה למענה ולהכיר לו טובה על כך.
ע"י התבוננות מגיעים להכרת טובה ואז מגיעים גם לאהבה. וכן כתב הרמב"ם (יסודי התורה ב,ב): "האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר 'ואהבת את ה' אלהיך', ונאמר 'את ה' אלהיך תירא'. והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול".
הבעת תודה והכרת טובה הם ממריצים גדולים להוסיף טובות, כל כך כדאי ושווה להודות, עד שלומדים זאת בבית הספר לניהול, שכדי להפיק את מירב התועלת מהכפופים אליך, עליך לשבח אותם, להחמיא להם ובעיקר להודות להם, ובכך אתה "מתדלק" אותם ונותן להם כח וחשק לעשות יותר. ואם כך כלפי כל אדם, כל שכן כלפי בן/בת הזוג שזו חובה.
אויב הכרת הטובה הוא השגרה, והתחושה שמה שעשו עבורי היה מגיע לי או "הוא הרי צריך לעשות זאת", או "כל הנשים עושות זאת לבעליהן". לכן תמיד דרושה התחזקות והתעוררות חדשה, כדי להכיר טובה לחצי השני שלך גם על כל הדברים השגרתיים.
בגמרא (יבמות סג.) מסופר על רבי חייא שהיה אחד מגדולי הדור, והיתה לו אשה שעשתה לו צרות ומיררה את חייו, היה בכל יום קונה לאשתו מתנה לפי טעמה המיוחד, ועוטף לה את זה יפה, יום אחד ראה זאת אחת התלמידים ושאל אותו בפליאה: האם בכלל מגיעה לה מתנה אחרי כל מה שהיא עושה לך?
אמר לו רבי חייא: "דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא". הרי שרבי חייא הכיר טובה לאשתו (אע"פ שציערה אותו) על הדברים השיגרתיים שכל אשה עושה, ומה שהיא מצילה אותו מן החטא זה דבר שבא מאליו והיא בכלל לא מתכוונת לזה, ובכל זאת רבי חייא הכיר לה טובה גדולה על כך. (עיין מ"ש בזה בעמוד 245)
שתי חברות נפגשות ברחוב. האחת שואלת את השנייה: "מה בעלך קנה לך ליום הולדתך?"
ענתה לה החברה: "את רואה את הג'יפ מרצדס הזה?
הוא קנה לי גרביים בדיוק באותו הצבע"!