אהבת אמת
יש ברחוב מושג הנקרא "אהבה ממבט ראשון" - בחור פלוני ראה בחורה אלמונית הם מיד התאהבו ולכן התחתנו. אך מושג זה בשקר יסודו. כי הוא לא באמת אוהב אותה וגם היא אינה באמת אוהבת אותו, הם חושבים שהם אוהבים האחד את השני, והם באמת אוהבים אבל רק את עצמם!
הוא חושב שהוא אוהב אותה אך למעשה הוא רוצה בה משום שהוא אוהב את עצמו, ומכיון שמילוי שאיפותיו וסיפוקיו יבואו ממנה, הוא משקר לעצמו שהוא אוהב אותה.
דבר זה יובן יותר ממעשה שהיה עם אחד הרבנים שאירח בביתו את אחד מתלמידיו לסעודת השבת. אותו תלמיד היה קצת רעב ואכל את הדגים בהנאה ובתאוותנות.
שאל אותו הרב: "האם אתה אוהב דגים?"
ענה התלמיד: "כן, אני מאוד אוהב דגים".
אמר לו הרב: "הנך טועה, כי אם אתה באמת אוהב דגים שים אותם באקווריום גדול ומרווח עם תפאורה ותאורה, תן להם לאכול, ספר להם סיפור ותגדל אותם בנעימים. מזה שאתה אוכל דגים אני מבין שאינך באמת אוהב דגים, אלא אתה אוהב את עצמך, לכן במקום לומר שאתה אוהב דגים, עליך לומר: אני אוהב את עצמי ודגים מאוד ערבים לחיכי".
בעל ואשה אוכלים ביחד גלידה. פתאום הבעל אומר: "אני אוהב אותך", האשה מסמיקה ואומרת לו: "גם אני אוהבת אותך". אמר לה הבעל: "אני אמרתי את זה לגלידה"!
כך גם לעניינינו אותו בחור ש"התאהב בה ממבט ראשון", אינו באמת אוהב אותה אלא הוא אוהב את עצמו, ונעים לו להיות בחברתה. ועם כזאת "אהבה" אי אפשר לבוא בברית הנישואין.
אהבה התלויה בדבר
אהבה שמקורה ב"אהבת עצמי" נקראת בחז"ל "אהבה התלויה בדבר". וכך אומרת המשנה (אבות ה, טז): כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר. וְשֶׁאֵינָהּ תְלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת דָּוִד וִיהוֹנָתָן.
שיש שני סוגי אהבה, שניהם מנוגדים והפכים זה לזה: הראשונה אהבה מדומה ומזויפת והיא אהבת אדם את עצמו ואת רצונותיו. אין זו אהבה אלא תאווה וניצול הצד השני. מאידך ישנה אהבה אמיתית שלא תלויה בדבר או באינטרס מסויים, אלא כל כולה אהבת הנתינה והענקה לזולת. כגון אהבת ההורים את ילדיהם, שאינה בטלה לעולם כיוון שהיא אינה מבוססת על בסיס צר ורעוע של רצונות.
המשנה מביאה כדוגמא לאהבה התלויה בדבר את אהבת אמנון ותמר - אמנון בן דוד חשק בתמר אחותו למחצה משום שהיתה יפה (הערה 1), ולאחר שהיה אִתה, פתאום שנא אותה שנאה תהומית שאינה מובנת כלל מצד אדם אוהב. אם באמת אהב את תמר, מדוע פתאום שנא אותה? מכאן מוכח שלא באמת אהב את תמר אלא אהב את עצמו ותאוותיו!
(הערה 1 - מצד הדין היה מותר להם להנשא כדת, משום שדוד לקח את מעכה במלחמה מדִין "אשת יפת תואר" והיה מותר לו לבוא עליה, וכאשר היתה מעוברת ממנו היא עברה גיור כדת, וגם תמר עברה גיור לאחר שנולדה, וגר שטבל דומה לתינוק שנולד ואין לו שום קשר להוריו הביולוגיים.)
כדוגמא לאהבה שאינה תלויה הדבר מביאה המשנה את אהבת דוד ויהונתן - לאחר שהנער דוד ניצח את גֹלְיַת הפלישתי, הוא מובל אחר כבוד אל בית שאול המלך, שם פוגש אותו לראשונה יהונתן בן שאול, שהיה אמור למלוך אחרי אביו הוא וזרעו אחריו, לפי שהמלוכה עוברת בירושה.
יותר מאוחר שאול המלך רואה בדוד מורד במלכות ורודף אחריו ומבקש להמיתו. יהונתן מנסה ללמד סנגוריה על דוד לפני אביו, ואז אומר לו שאול: מדוע אתה מנסה לסנגר עליו וללמד עליו זכות, והרי "כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה, לא תכון אתה ומלכותך", כלומר, למען מלכותך, אתה צריך להיאבק נגדו. והוא מוסיף ומצוה עליו: "ועתה שלח וקח אותו אלי כי בן מוות הוא".
יהונתן ממשיך לדבר טובות על דוד, ומעלה את חמת אביו, עד שנאמר "ויטל שאול את החנית עליו להכותו". יהונתן נוכח כי כלתה הרעה מעם אביו להרוג את דוד, ונעצב אל לבו עד כי אינו יכול לאכול. הוא קם מעם השולחן, ויוצא אל דוד המחכה לו בשדה, במטרה להזהירו מפני חרב שאול אביו.
כשנפגשו, וישקו איש את רעהו, ויבכו איש את רעהו, ויאמר יהונתן לדוד לך לשלום אשר נשבענו שנינו אנחנו בשם ה', השבועה בינינו שנעזור איש לרעהו, תהיה קיימת עד עולם. יהונתן מסכן את מלכותו, ומסכן גם את חייו בשביל דוד, והכל כי אהבת נפש אהבו.
אהבה זו מתבטאת ביתר שאת, בפגישתם האחרונה לפני שיהונתן נהרג בהר הגלבוע. יהונתן הולך אל החרשה אשר בה הסתתר דוד מפני שאול, ויאמר אליו אל תירא, כי לא תמצאך יד שאול אבי, ואתה תמלוך על ישראל, ואנכי אהיה לך למשנה. לא רק שיהונתן אינו מתקנא בדוד על המלכות הניטלת ממנו וניתנת לרעו, הוא אף עוזר לו ומעודד אותו ואומר לו אתה תגדל ותהיה יותר ממני, ואני אהיה פחות ממך.
יהונתן נפל במלחמה ודוד התאבל עליו וכשהספיד אותו אמר: "צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאוד, נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים". והסבירו המפרשים שכוונת דוד שאהבתם היתה אהבת אמת שהתבססה על וויתור ונתינה, כמו אותה "אהבת נשים" - אהבת רחל ללאה שהיתה מוכנה לוותר לאחותה ולמסור הסימנים בכדי שלא תתבייש! ובכך מסרה לה גם את יעקב והיתה עלולה ליפול לידי עשיו הרשע.
כאשר האהבה היא עצמית והיא "אהבה התלויה בדבר" אין סופה להתקיים, כי לאחר שיצליח להשיג את מבוקשו וכבר ימאס לו, בטל דבר - בטלה אהבה. כך טבע האדם, רוצה ואוהב דבר כל עוד שהוא איננו, אך כאשר הוא ישנו בשפע רב, נמאס לו ממנו ורוצה משהו אחר.
כאשר אדם אוהב את אשתו אהבה עצמית, משום שהיא ממלאה את שאיפותיו, אז כאשר יש לו אותה היום, מחר מחרתיים, שבוע שבועיים, ואולי אפילו שנה שנתיים, אך לבסוף זה נמאס ורוצים משהו חדש והמריבות מתחילות, ואז פתאום הם רואים כמה שזה לא מתאים. אהבה עצמית הולכת ודועכת עם הזמן.
האשה: "אני אוהבת אותך".
הבעל: "גם אני אוהב אותי".
אהבה או תאוה
ה'חזון איש' התבטא פעם ואמר: "את מה שהעולם מכנים "אהבה", לזה אנו קוראים "תאווה"!
כמו שראינו לעיל, אהבה היא רגש נרכש, והיא מתפתחת עם הזמן בעיקר בעקבות השקעה ונתינה. תאווה היא רצון להשיג סיפוק והנאה ומילוי של חסרון.
הבורא יתברך ברא כל אחד מאתנו עם חסרונות המאלצים אותנו להזדקק אליו וגם לאנשים אחרים, הלקוח זקוק למוצר ואילו המוכר זקוק לכסף, ובכך החסרונות מביאים לנו תועלת רבה, כי בלעדיהם לא היתה חברה אנושית כלל.
גם אצל שני בני זוג לכל אחד מהם חסרים דברים מסוימים אותם הוא אינו יכול להשיג לבד, אבל הוא יכול לקבל מהשני. מילוי הצרכים ההדדי האחד מהשני עדיין אינו עושה אותם ל"אוהבים הנעימים", כי כל מטרתם היא כדי לקבל ולא לתת ולכן זה בגדר של "אהבת עצמו" ותאווה ולא בגדר של "אהבה".
לכן אין "אהבה ממבט ראשון", אלא רק "תאווה ממבט ראשון", ואם בני הזוג טועים וחושבים שרגש זה הוא אהבה, והם מחליטים להינשא, הרי שהם בסכנה של פירוק החבילה, משום שכאשר ימלא וישיג תאוותו (ולא תהיה התחדשות), אז הם ישארו בלי כלום.
אם רוצים לחיות יחד עד מאה ועשרים, בני הזוג צריכים לאהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר, אהבה כזו לא רק שהיא מתקיימת אלא אף הולכת ומתגברת עם השנים (הערה 1).
(הערה 1 - כאשר יש "אהבה ממבט ראשון", האדם אינו "אוהב", אלא "מאוהב", ואז הוא משוחד ואינו יכול לראות את חסרונות הצד השני, ואין אפשרות לדעת אם הם באמת מתאימים. לכן אצלנו ביהדות יש מושג של שידוכין. עוד לפני שבני הזוג נפגשים, מבררים על כל אחד מהם פרטים, כך שכל אחד מהם כבר מכיר קצת את השני, ויודעים באופן כללי אם זה מתאים. אם אכן זה נראה מתאים בני הזוג נפגשים - כך אין סכנה של אהבה מדומה.)
מהי אהבה אמיתית?
בלשון הקודש "אהבה" פרושו - "חבור". אדם המרגיש קשר אישי לזולתו, הוא אוהב אותו, ומרגיש תחושה של חבור. שני הצדדים האוהבים כל אחד מהם חפץ בטובתו של חברו לא פחות ממה שהוא חפץ בטובת עצמו, עד שהם הופכים להיות חלק מדבר אחד, כמו יד ימין ויש שמאל של אותו הגוף - הם הופכים להיות אחד!
לכן הגימטריה של "אהבה" היא - שלוש עשרה, כמו הגימטריה של המילה "אחד", האוהב והאהוב אחד הם, והם משלימים זה את זה. "איש ואשה שזכו - שכינה ביניהם" (סוטה יז.), כי אם הוא אוהב אותה
(אהבה = 13) והיא אוהבת אותו (13) אהבה הדדית, הם ביחד 26 כמו הקב"ה בשמו הוי"ה.
אהבה פירושה גם הבנה - להבין את השני, לנסות ולהיכנס לראשו, להבין מה הוא מרגיש, מה הוא רוצה, מה עבר עליו ובאיזה מצב נפשי הוא נמצא כרגע. ואיך אפשר להגיע לכך? הגר"א דסלר כתב שע"י רוב העמל וההשקעה בדבר, כך נקשרים אליו, כגון, אדם שעמל לנטוע עץ וטורח בגידולו, ככל שהוא יטרח וישקיע יותר, כך גם יראה בעץ כחלק ממנו וירגיש קשור אליו. ואם כך לגבי חפץ דומם כל שכן לבני אדם.
אהבת אמת אינה מתרחשת מיד, זאת אנו רואים מיצחק ורבקה: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ" (בראשית כד, סז), יצחק אבינו ע"ה קודם לקח אותה לאשה והשקיע בה כוחות ורק אז "ויאהבה", האהבה באה בסוף! כי רק ע"י השקעה אז אוהבים באמת.
אמרו חז"ל: "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך, הֵוֵי נושא ונותן בטובתו" (מסכת ד"א זוטא פ"ב).
האוהב האמיתי אינו חושב כלל על עצמו, מה יוצא לו ומה יקבל, אלא כל רצונו ותשוקתו שלאהוב יהיה נחת רוח. מילוי תשוקה זו גורמת עונג רב לאוהב המעניק, הרבה יותר מהנאת המקבל. וכגודל טרחתו וריבוי נחת הרוח הבא לאהוב כתוצאה מעמל וטרחת האוהב, כך תגדל הנאת ושמחת האוהב וגם אהבתו. אהבת אמת מושתתת על הענקה ונתינה ולא על השאיפה לקבל, כזאת היא אהבת ההורים את ילדיהם, וכך היא כל אהבה אמיתית טהורה.
להגיע ל'אהבת אמת' זהו דבר קשה עד מאוד. אדם רווי תכונות רבות הממקדות אותו באהבת עצמו, ואף אם שללא ספק אוהבת את ילדיה, מעורבת בכך גם אהבת עצמה, שהרי פעמים רבות היא אומרת לבנה "עשה לי טובה ותאכל", ובכך היא מבטאת שיש לה צורך עצמי שבנה יאכל ויהיה בריא.
הרי לפנינו כמה דרכים שיכולים לעזור לנו להגיע לאהבה אמיתית.
הענקה ונתינה
הגר"א דסלר זצ"ל אמר יסוד: "בעקבות הנתינה באה האהבה" (מכתב מאליהו ח"א עמ' 36). כלומר הנתינה אינה רק תוצאה לאהבה (בגלל שאני אוהב אני נותן), אלא סיבה לאהבה (בגלל שאני נותן אני אוהב). ככל שאדם מעניק יותר, כך הוא נקשר יותר למקבל. כאשר מיטיבים עם הזולת נוצרת אהבה כלפיו, מאחר שיש בזה חלק מהעצמיות של המיטיב.
כל אדם אוהב את עצמו, לכן כאשר נותן מעצמו לאחרים, חלק ממנו נמצא אצל המקבל. ומאחר שאדם אוהב את עצמו, הוא אוהב גם את המקבל. דבר זה נכון בכל דבר שמשקיעים בו כוחות, האדם נקשר רגשית לדבר שהוא השקיע בו, זה יכול להיות דומם (בית, אוטו), צומח (עציץ), חי (כלב) או מדבר (ילדים, בן זוג). ככל שאדם משקיע ונותן מעצמו יותר כך הוא נקשר יותר ואוהב יותר.
כדי שהנתינה אכן תפעל את פעולתה, צריכים לכך שני תנאים:
א. שהנתינה תהיה ברצון ולא מתוך הכרח או כפייה (אז נוצר מצב הפוך של נתינה המביאה לידי שנאה).
ב. שהנתינה תהיה בהתאם למה שצריך המקבל ולא בהתאם למה שחושב הנותן.
אם בעל יטרח וישקיע, הוא יקנה סטייק עין יקר, ויעמוד במטבח לצלות אותו לכבוד יום ההולדת של אשתו, אבל אשתו צמחונית... למרות שטרח והשקיע, הוא למעשה לא נתן, הוא פיספס...
אשה אחת אומרת לחברה שלה: לבעלי יש היום יום הולדת, ואני ממש לא יודעת מה לקנות לו, כל מה שאני צריכה כבר קניתי לו...
בכלל הנתינה: יחס טוב, חיבוק, נשיקה, מתנות קטנות (לדוגמא: בונבוניירה עם פתק: "הבונבוניירה מתוקה אבל את מתוקה הרבה יותר"), מכתב יפה או שיר (לא העתקה), מילה טובה, מחמאה, פירגון, הפתעה טובה...
הגר"א דסלר כתב: "וכך אני אומר תמיד לזוג בעת שמחת כלולותם: הזהרו יקרים שתמיד תשאפו להשביע נחת זה לזה, כאשר תרגישו בכם בשעה זו. ודעו, אשר ברגע שתתחילו לדרוש דרישות זה מזה, הנה כבר אושרכם מכאן והלאה". (מכתב מאליהו ח"א עמ' 39).
מה ההבדל בין גן עדן לגיהינום?
דמיינו לעצמכם חדר האוכל גדול, מגיעים לשם אנשים ורוצים לסעוד, אך יש כללים: אסור להם לאכול בידיים, אבל הסכו"ם שעל השולחן באורך שני מטרים ומותר להם להחזיק רק בקצה הידית. הם תופסים את המזלג בקצהו ומנסים לאכול, אך אינם מצליחים, הם עושים תנועות משונות, ובינתיים פוצעים האחד את השני ואז גם רבים ומתקוטטים, לבסוף נגמר להם הזמן. בתום הזמן הם יצאו מחדר האוכל זבי דם, פרועים, פצועים ובוכים. והכי גרוע - הם יצאו רעבים כמו שהם נכנסו...
לאחר מכן, נכנסה לחדר קבוצה נוספת, רגועה הרבה יותר. האנשים התיישבו בשקט סביב השולחנות וכל אחד הושיט ידו לעבר הסכו"ם, אך הפעם הפנו את האוכל לעבר היושב ממול, איש האכיל את חברו. וכך יצאו כולם רגועים, מחויכים ושבעים.
הבדל קטן אבל כל כך מהותי - נתינה. זה מה שיוצר את גן העדן בבית היהודי. לתת, לזכור את השני ואת השוני, ולפעול בהתאם. זה המתכון לחיים יהודיים מאושרים!
במתמטיקה של האהבה אחד ועוד אחד הם שניים.
שניים פחות אחד הם כלום!
יסודות האהבה
הנה לפנינו קטע מתוך מכתבו של הגר"י קנייבסקי זצ"ל (הסטייפלר), המדבר על היסודות שעליהם נבנה הבית היהודי:
"אמרו חז"ל (יבמות סב:) תנו רבנן, האוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו, עליו הכתוב אומר: 'וידעת כי שלום אהלך'. וברור שאין כוונת חז"ל לאהוב את אשתו מצד האהבה הטבעית לנשים, אלא מסוג אהבת חברים, כי היא חברתו ואשת בריתו ויש להם עניינים משותפים, וכל אחד מהם מסייע ונסתייע זה מזה.
וכן האהבה מצד הכרת טובה, שיצייר בדעתו אילו לא היה משיג אשה בשום אופן, והיה נשאר גלמוד, כמה צער למכאוביו היה לו מזה, ועל ידי אשתו הוא מסודר בחיים שלו. וענין הכרת הטובה הוא גדול לאין שיעור, ובחז"ל (פדר"א פ"ז) אמרו: שכל הכופר בטובתו של חברו לסוף כופר בטובתו של קונו, והחמירו בזה מאוד.
ועל אהבה כזו חייבו חז"ל, ואהבה זו אינה ממדת התאווה כלל, רק מאחת המדות הטובות שמחוייבים בזה".
ממכתב זה של הסטייפלר, הגר"ח פרידלנדר הוציא כמה יסודות חשובים:
א. שותפות: "כי היא חברתו ואשת בריתו ויש להם עניינים משותפים". טיפוח השותפות הוא יסוד לאהבה הדדית.
הקב"ה הטיל על האיש ועל האשה תפקידים שונים, וגם נתן להם תכונות שונות. "וכל אחד מהם מסייע ונסתייע זה מזה" - תפקידם ותכונותיהם משלמים האחד את השני.
"ויש להם עניינים משותפים" - המאחד אותם היא המטרה המשותפת. המטרה הרצויה היא להקים בנין עדי-עד של תורה ומצוות ועשיית רצון ה' יתברך. אם אין מטרה משותפת זו, אז כל אחד דורש את האינטרסים שלו, ויסודות הבית מתערערים ח"ו.
ב. הכרת הטוב: "וכן האהבה מצד הכרת טובה". יסוד גדול שעליו צומחת ומתבססת האהבה הוא הכרת הטוב.
זוהי אחת מהמדות הטובות שהאדם צריך לסגל לעצמו, גם בין אדם לחברו וגם בין אדם למקום. מדה זו קשה לקנותה משום שהאדם כאשר עליו להכיר טובה, הוא מרגיש שהוא מתחייב לתת תודה ומשועבד למעניק לו טובה. ומכיוון שהאדם אינו רוצה להתחייב ולהשתעבד, הוא כופר בטובה ע"י כל מיני תירוצים ואמתלאות, ולפעמים אפילו מחזיר רעה תחת טובה כדי להפגין שאינו מכיר בטובה שקיבל.
לכן על כל אחד מבני הזוג קודם להכיר בהיקף הטובה ולא לראות זאת כאילו הצד השני היה חייב לעשות זאת או כדבר המובן מאליו. הבעל צריך להכיר ולהעריך את כל מה שאשתו עושה למענו, כדי שידע היאך להעניק לה טובה, וכן גם להיפך שעל האשה להתבונן על כל מה שבעלה עושה למענה ולהכיר לו טובה על כך.
ע"י התבוננות מגיעים להכרת טובה ואז מגיעים גם לאהבה. וכן כתב הרמב"ם (יסודי התורה ב,ב): "האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר 'ואהבת את ה' אלהיך', ונאמר 'את ה' אלהיך תירא'. והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול".
הבעת תודה והכרת טובה הם ממריצים גדולים להוסיף טובות, כל כך כדאי ושווה להודות, עד שלומדים זאת בבית הספר לניהול, שכדי להפיק את מירב התועלת מהכפופים אליך, עליך לשבח אותם, להחמיא להם ובעיקר להודות להם, ובכך אתה "מתדלק" אותם ונותן להם כח וחשק לעשות יותר. ואם כך כלפי כל אדם, כל שכן כלפי בן/בת הזוג שזו חובה.
אויב הכרת הטובה הוא השגרה, והתחושה שמה שעשו עבורי היה מגיע לי או "הוא הרי צריך לעשות זאת", או "כל הנשים עושות זאת לבעליהן". לכן תמיד דרושה התחזקות והתעוררות חדשה, כדי להכיר טובה לחצי השני שלך גם על כל הדברים השגרתיים.
בגמרא (יבמות סג.) מסופר על רבי חייא שהיה אחד מגדולי הדור, והיתה לו אשה שעשתה לו צרות ומיררה את חייו, היה בכל יום קונה לאשתו מתנה לפי טעמה המיוחד, ועוטף לה את זה יפה, יום אחד ראה זאת אחת התלמידים ושאל אותו בפליאה: האם בכלל מגיעה לה מתנה אחרי כל מה שהיא עושה לך?
אמר לו רבי חייא: "דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא". הרי שרבי חייא הכיר טובה לאשתו (אע"פ שציערה אותו) על הדברים השיגרתיים שכל אשה עושה, ומה שהיא מצילה אותו מן החטא זה דבר שבא מאליו והיא בכלל לא מתכוונת לזה, ובכל זאת רבי חייא הכיר לה טובה גדולה על כך. (עיין מ"ש בזה בעמוד 245)
שתי חברות נפגשות ברחוב. האחת שואלת את השנייה: "מה בעלך קנה לך ליום הולדתך?"
ענתה לה החברה: "את רואה את הג'יפ מרצדס הזה?
הוא קנה לי גרביים בדיוק באותו הצבע"!
עבודה עצמית
להתמקד במעלות של בן/בת הזוג: להתבונן, לבחון, לכתוב על דף, להסתכל בזה ובכל פעם להתפעל מחדש.
להתעלם מהחסרונות.
לזכור ולהפנים שחלק מההתנהגות השלילית של בן/בת הזוג, נובעת מההתנהגות השלילית שלי.
לדון לכף זכות, גם אם עשה/עשתה דברים שליליים.
להאמין באמונה שלמה שבן/בת הזוג שלי הוא/היא החצי השני שלי ומשלימ/ה נשמתי.
להשקיע, לתת ולהעניק לבן/בת הזוג.
לשנן "אני אוהב את אשתי"/"אני אוהבת את בעלי", וגם "הוא/היא אוהב/ת אותי".
לחזור ולומר האחד לשני כמה אני אוהב/ת אותך.
אהבה בין איש לאשתו
"אמר רב יהודה אמר רב ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני" (סוטה ב.).
"איש ואשה שזכו שכינה ביניהן". (סוטה יז.)
"האיש והאשה הרי הם שני חלקי נשמה אחת". (חידושי חת"ס סוף גיטין)
"אהבת איש ואשה הוא דבר שבחובה שיהא ביניהם אהבה עזה". (פלא יועץ)
הבעל והאשה נועדו זה לזו עוד לפני שנולדו, הם שני גופים עם נשמה אחת והשכינה ביניהם. לכן יש להם את כל הכלים וכל מה שצריך כדי להגיע לאהבת אמת עזה.
באהבת איש ואשה יש גם דבר נוסף שאין בשום אהבה אחרת, זאת רואים מדברי הרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"א, סימן ס') על בריאת האשה מן האיש וז"ל: "יש לפרש בתחילה עלו במחשבה ליבראות שנים כענין יצירת שאר בעלי חיים שנברא הזכר בפני עצמו והנקבה בפני עצמה. ולבסוף לא נברא אלא אחד לומר שתהא האשה לקוחה מגופו ומצלעותיו להיותה כאחד מאבריו ולהשתוקק בתועלת בעלה והבעל משתוקק בתועלתה. והוא שהכתוב אומר: "עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כג-כד), על כן נבראת עצם מעצמיו להיות הדבקות בהם אמת, וחזק יותר מדבקות הבן לאב ולאם שהוא מגופם. כי זה יותר דבר שנלקח חלק ממש מאבריו".
מדברי קודשו של הרשב"א אנו לומדים שני דברים:
א. קיימת השתוקקות הדדית בין הבעל לאשה, מעבר לכל צורך גשמי.
ב. הקשר של בני הזוג יכול להתעצם לדרגה עצומה של קרבה, אפילו יותר מאשר הקשר שבין אב ואם לילדיהם, כי בעל ואשה מעיקרם הם אחד.
המשימה החשובה ביותר שיש ליהודי בנישואיו, היא ליצור אווירה זוגית שיש בה אהבה הדדית, אחווה ושלום. יש החושבים שאם בני זוג לא רבים ויש ביניהם מצב של "הפסקת אש" אז יש ביניהם שלום, אולם ה'חזון איש' היה אומר ששלום בית אין פירושו לא לריב, אלא גם כשיש שלום בבית, נכון להתאמץ ולהוסיף עוד ועוד אחווה ושלום.
יסוד זה אנו רואים בפרשת וירא, שם מגיעים לאברהם אע"ה שלושה אורחים (מלאכים בדמות ערביים) ושואלים אותו "איה שרה אשתך" (בראשית ט, ט), וכתב שם רש"י: "יודעין היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא להודיע שצנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה", הרי לנו שאע"פ שאברהם ושרה חיו עשרות שנים באהבה ואחווה, שלום ורעות, עדיין ראו המלאכים שיש מקום להוסיף שלום וחיבה!