אור ברסלב
עושה שלום הנהגות

עושה שלום

הנהגות

הדרכה מעשית

הנהגות כלליות לשני בני הזוג

 מטרת הנישואין היא להעניק כמה שיותר, בלא התניה כל שהיא, גם אם הצד השני לא עומד בהתחייבויותיו. צריך להעניק ולתת בלי לצפות לקבל תמורה מהצד השני. אהבה אמיתית היא רצון שלשני יהיה טוב, כל הענקה שהיא מותנית בקבלת סיפוק או תמורה מהצד שכנגד הופכת להיות מ"אהבה" ל"תאווה".

 צריך לחשוב איך לתת ולא לחשוב איך לקבל. אם חושבים לקבל - זה הסוף של הבית, ואז האושר עלול להעלם. רבי אליהו דסלר זצ"ל בספרו "מכתב מאליהו" (ח"א קונטרס החסד פ"ד) כתב שהאהבה באה כתוצאה מן הנתינה. ולגבי האהבה בין בני הזוג כתב (שם פ"ו): כשנותנים זה לזה יאהבו זה את זה, וצריכה להיות כל שאיפתם ליתן ולהשפיע נחת ועונג זה לזה. וכך היה רגיל לומר לזוג בעת שמחת כלולותם: "הזהרו יקרים, שתמיד תשאפו להשביע נחת זה לזה, כאשר תרגישו בכם בשעה זו, ודעו אשר ברגע שתתחילו לדרוש דרישות זה מזה, הנה כבר אושרכם מכם והלאה".

 על כל אחד מבני הזוג להחדיר לעצמו שהצד השני חושב עליו רק טוב, ואפילו במקרים שנראה לפעמים שזה לא כך, ידע שזה רק מהשפה ולחוץ, אבל ליבו שלם עמו.

 הכרת הטוב - לאחר החתונה חשוב להרים לעתים תכופות טלפון להורים, להראות בזה הכרת הטוב.

 מסוכן מאוד לגור ליד ההורים. תפקידם של הזוג ליצר קשר עמוק ביניהם. ומן הראוי לשים על דלת הכניסה בשנה הראשונה שלט "זהירות כאן בונים". זוג מספריים אינו יכול לתפקד אלא רק כששני החלקים צמודים אחד לשני. זוג, זה לא אחד ועוד אחד, אלא זה שניים. כשגרים ליד ההורים קשה לזוג לבנות עצמם לבד, כי אז ההורים מתערבים (בתחלה הדג הוא טעים, במשך הזמן נעשה ישן, ולבסוף הוא מסריח), רצוי להמנע גם מלגור ברחוב סמוך להורים, וההמלצה לגור במרחק של שתי תחנות אוטובוס לפחות.

 קרוב לשמונים אחוז מהגירושין היו בגלל התערבות של הורים ''אוהבים'', לכן יש להיזהר מאד שלא לערב את בני המשפחה בוויכוחים או חילוקי דעות של בני הזוג, אלא לנסות לפתור את הבעיות ביניהם בצורה מכובדת ובוגרת. אם לא הצליחו, ניתן להתייעץ עם רב או תלמיד חכם המבין בעניינים אלו.

 כאשר מתארחים בשבתות אצל בני המשפחה, עדיף לעשות זאת בזמן הרחקות (מטעמי צניעות, ובפרט במקומות שאי אפשר להסתדר בצניעות הראויה).

 יש להמנע מלהזמין זוגות צעירים לשבתות (בפרט בשנה הראשונה), וכן גם לא להתארח אצלם. כי אז מתחילים השוואות בין הבעלים והנשים, וזה גורם ממש לצרות, וכן יש להמנע מביקורים אצל זוגות צעירים (כשמתבגרים וכבר יש ילדים אז אפשר לארח ולהתארח). וכמו כן יש להזהר מאד שלא תשבח האשה את חברותיה, וכן לא יספר הבעל בשבח חבריו, וכל שכן שלא תספר אשה בשבח איש אחר והבעל בשבחה של אשה אחרת. וכמו כן יש לבעל להזהר מלספר לאחרים בשבח אשתו, כדי למנוע השוואות מיותרות ורגשי קנאה ותחרות.

 אל תנסו לשנות את בן/בת זוגכם, ובפרט בשנה הראשונה. האהבה האמיתית היא לאהוב את האדם כמו שהוא יחד עם חסרונותיו (אף אחד לא מושלם), ואם כל אחד מכם ינסה לבוא לקראת בן זוגו ולשנות את עצמו, גם בן הזוג יבוא לקראתך וישתנה לטובה.

 מן הראוי שיהיה לשני בני הזוג חשבון בנק משותף, כך שכל אחד מהם יוכל למשוך משם כסף בעת הצורך, מלבד במקרים חריגים מאוד שיש להתייעץ עם תלמיד חכם. לעולם לא יאמר אחד מהם: "זה הכסף שלי, זה מההורים"! אלא: "זה שלנו"!

 תקשורת במכתבים: הרבה פעמים קל יותר להתבטא בכתב מאשר בעל-פה. תמיד טוב לסיים את הפתק או המכתב במילת חיבה לפני שחותמים בשם.

 צריכים להיזהר שלא להפוך כל ריב קטן למריבה גדולה. לדעת להתנצל בעוד מועד, ולכבות את "האש" כל עוד לא התלקחה, שאז קשה להרגיעה הרבה יותר, לא להתבייש לומר "טעיתי". אין ללכת לישון מתוך מריבה, אלא עליהם להתפייס קודם לכן, גם אם עדיין לא מסכימים בדעותיהם, יקבעו לשאול למחרת את הרב או דעת התורה, ולהתבטל להחלטתו.

 בשעת התפייסות - יש לבקש סליחה בלי להתנצל ולהסביר מדוע עשה כך או שהוא לא אשם, משום שברגע שמתנצלים אז מרגיש הנפגע שהפוגע לא מייחס חשיבות רבה לעוצמת הפגיעה, ולכן אין דעתו מתקררת. אלא יש לומר: "טעיתי, נכשלתי, אשתדל שלא אעשה שוב, אני מאמין שנפגעת קשות..."

 רצוי מאוד ללכת לישון באותה שעה.

 כדאי לצאת לטיול רגלי מידי פעם בערב (רצוי להקדיש לזה זמן קבוע. כגון ביום מסוים בשבוע).

 אין לאחד מבני הזוג לעזוב את הבית מבלי לומר מתי חוזר ולאן הולך.

 מותר שיהיו בבית וויכוחים וחילוקי דעות, אך אסור להפוך ויכוח למריבה ותגרה. אם קורה שרבים האחד עם השני, אסור להתחיל להעלות נשכחות, אלא צריכים לדון אך ורק על מה שמתווכחים עליו עכשיו. וכן אסור להשתמש לרעה בזמן הוויכוח במידע שלילי שגילה שאמר בן הזוג על עצמו, כי זה גורם לחסימה וחוסר אמון. אין לשמור טינה בלב ולא למשוך מריבות.

 בני אדם הם לא מלאכים, ולעיתים קרובות אדם פוגע או נפגע. לכן חשובה מאוד היכולת לבקש סליחה וגם לסלוח! אין לסיים יום ב'ברוגז', יש להתפייס ולסלוח אף על פי שהדבר קשה. אף על פי שלא תמיד יש זמן וכח באותו זמן להתעמק בכל נושא הפגיעה! בקשת הסליחה צריכה להיעשות אף על פי שהאדם לא התכוון כלל לפגוע: לעיתים אדם פוגע ולא התכוון לכך! אך זה לא פוטר אותו מהחובה לבקש סליחה. כאשר מדובר בבקשת סליחה מבן הזוג החובה לעיתים היא ממש פיקוח נפש! גם בקשת סליחה מהפה ולחוץ - חשובה: לפעמים קשה לאדם מפני גאוותו לבקש סליחה אמיתית, אך מספיק שיתחיל באמירת סליחה חיצונית שהדבר יפשיר את הקרח וימנע הידרדרות. האדם שביקשו ממנו סליחה אסור לו להיות אכזרי ולא לסלוח.

 אחד מאויבי הזוגיות המוצלחת הוא הכעס (עליו נדון בהרחבה בעמוד 173). מידה קשה זו לא מדלגת כמעט על אף אחד בדור העצבני שלנו. כאשר מתעורר הכעס בקרב אחד מבני הזוג העצה הפשוטה והבדוקה היא לא להיגרר לכעס, ובמקום לצאת כנגד הכועס ולגרום לו להתעצמות כעסו, כדאי להצדיק את בן הזוג ולתת לו להירגע ורק כאשר הוא רגוע - אז לברר את העניין ולתקן את הדרוש תיקון.

 לא לעשות שום דבר באופן חד צדדי בלי להתייעץ עם בן הזוג ובמיוחד אם יודעים שבן הזוג לא מסכים לו. ולכן כאשר דבר מסוים שנוי במחלוקת אין לנקוט פעולה חד צדדית - פן יהיה קשה לאחות את הקרע. גם אם הדבר יגרום לעוגמת נפש, להתבזות בפני החברה או לאובדן כסף או שעצם ההימנעות תגרום לטרוניה מצד חברים או המשפחה המורחבת - המחיר של שמירה על הזוגיות שווה.

 ראוי שבני הזוג ישתדלו להיראות נאים זה בפני זה (ובעיקר בשנה הראשונה). דבר שאדם אינו עושה בפני אחרים לא ראוי לעשותו בפני בן הזוג, למשל: פיהוק ללא כיסוי הפה, חיטוט באף, אכילה בידיים וכד'.

 על הבעל להימנע מלספר דברי שבח על רעייתו באוזני חבריו, וכן האשה לא תספר דברי שבח על בעלה באוזני רעותיה. וכך אמרו חז"ל: "בני אל תשבח את אשתך בפני חברך, פן יבוא לשנוא אשתו... ואל תשבח עצמך בפני אשת חברך במידות טובות שיש בך, שמא היא תבוא למאוס בבעלה" (שבט מוסר, פרק טז).

רצוי שאדם ישמיע בפני חבריו את דעתו על חובותיו של הבעל כלפי רעייתו, וילווה את דבריו בדוגמאות בהן הוא מעצמו מסייע בעבודות הבית. בכך יגרום ליתר מוטיבציה אצל חבריו לקחת חלק בנטל ביתם ומשפחתם. סיפורים אלו הם מעשה חסד רב ביותר ומביאים להשראת השכינה בביתם של חבריו.

וכן גם הרעייה, ככל שתביע את דעתה בפני חברותיה עד כמה להערכתה יש להתחשב בבעל, ללכת לקראתו, לסייעו ולעודדו לעליה רוחנית, אף אם זה על חשבונה, היא תגרום שחברותיה תרגשנה יתר קלות ונוחות בעבודתן בבית. בנוסף, הן תרגשנה במסירותן תחושת שליחות.

 צריכים תמיד לזכור את השותף השלישי והעיקרי בכל בית

יהודי - הקב"ה (איש ואשה שזכו שכינה ביניהם). ככל שבני הזוג יכניסו יותר את השכינה הביתה, ע"י דקדוק בתורה ובמצוות, וע"י שירבו בקדושה, אהבה וכבוד הדדיים, מידות טובות ויראת שמים - כן תשרה יותר ויותר הברכה בביתם. ובזה יזכו ויתקיים בהם "ואתה שלום, וביתך שלום, וכל אשר לך שלום" (שמואל א, כה, ו).

בבית המקדש, בקודש הקדשים היה מונח ארון העדות ומעליו היו שני כרובים, דמויות של מלאכים עשויים זהב טהור ופניהם האחד אל השני. מפרשי התורה אמרו שפני הכרוב האחד היה זכר, ופני הכרוב השני נקבה. ועל פי הקבלה: הכרוב הזכר רומז על הקדוש ברוך הוא, והכרוב הנקבה רומז על השכינה. בעל יקר, אשתך מייצגת את השכינה ועליך לכבד אותה ולהתייחס אליה בהתאם. אשה יקרה, בעלך מייצג את הקב"ה ועלייך לכבד אותו ולהתייחס אליו בהתאם.

זוג זקנים חוגגים את חתונת הזהב שלהם. חבר שואל את הבעל: "תגיד לי שמוליק, איך זה שהצלחתם להסתדר ככה בשלום והרמוניה חמישים שנה?"

אומר חתן השמחה: "לפני החתונה אני ואשתי עשינו תנאי מאוד חשוב ותמיד הקפדנו עליו – כל יום מההשכמה ועד חמש אחה"צ כשאני בעבודה – היא עושה מה שהיא רוצה, והחל מהשעה חמש ועד שהולכים לישון – אני עושה מה שהיא רוצה.

הנהגות לבעל

( פרק זה לגברים בלבד, נשים יקרות, כדי להפיק את מירב התועלת, נא לא לקרוא פרק זה)

נאמר בכתובים: "טוב לגבר כי ישא על בנעוריו" (איכה ג, כז), ופירשו חז"ל (איכה רבה ג, ט): "זה עול אשה". וצריך להבין מהו עול אשה ולמה זה נחשב עול? ולא נראה שכוונת העול היא בחיובו מהתורה "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", אלא שעצם הנישואין לחיות עם האשה זה עול, כי האשה תלויה בבעלה ואליו עיניה נשואות, ולכן הוא צריך לספק לה את כל צרכיה החומריים והרגשיים על ידי דבורים, שבחים, מתנות ועידוד, ועליו להבין אותה ולפעמים לעשות למענה דברים שהם נגד טבעו ומדותיו. העול הוא גם להכיר את מהות האשה, כי היא אינה שווה לו, ועליו להכיר את תכונותיה ומדותיה, כדי להיטיב לה לפי זה, שהרי תכלית הנישואין היא לגמול חסד עם אשתו ולהיטיב לה.

הפסוק אומר: "אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב' י"ח), ופירש הספורנו "כנגדו" שהאשה שונה ממנו, ונמצא כיון שאינם שווים כל אחד משלים את זולתו, ואם כן צריכים הם להכיר האחד את השני, ובמיוחד הבעל שחייב להכיר את אשתו לדעת מה היא אוהבת ומה לא ועל ידי כך יוכל להיטיב לה לפי מה שהיא צריכה.

כמו שראינו לעיל, יש הרבה הבדלים בין האיש לאשה, ובנוסף לכך יש גם הבדלים באופי ובהרגלים שכל אחד קבל והתרגל אצל הוריו, בהלכות, בהשקפות, בהנהגות, ובמנהגים. ועליך להבין שאמנם במנהגים האשה נגררת אחר בעלה, אך זה לא בכל דבר, וכל שכן שאת ההבדלים באופי ובמדות קשה מאוד לשנות, וצריך להתרגל לאופי שלה ולהרגלים שקבלה מבית הוריה, ואין טעם להתווכח או להעיר על זה, ובפרט אם אין בזה אסור מצד הדין. וכל שכן בענייני הבית שרצוי שהבעל יתרגל להרגלי אשתו, כיון שהיא עיקר הבית, וקל לה להנהיג את הבית לפי הרגליה.

וצריך הרבה סבלנות ואורך רוח לקבל אותה איך שהיא ולא להעיר לה, שדברים כאלו קשה מאד לשנות, ורק אחרי הרבה שנים, לאחר שכבר באמת נקשרו זה לזו, יכולה האשה להתרגל להרגלי בעלה ולעשות רצונו. פזיזות בהערות אליה אחרי הנישואין אין זה מועיל כלום, אלא רק מרחק ומקטב ביניהם.

וכמובן שעל הבעל ללמוד איך כן לקבל את אשתו ואת סיפוריה עם כל ההיסטריה שלה, הוא צריך ללמוד כיצד להגיב לדבריה כך שהיא תרגיש שהוא כן מתפעל ממה שקרה לה, והוא כן מתרגז על מה שהרגיז אותה, וכן לנסות להרגיש באמת מה היא מרגישה. כמו כן הבעל צריך להבין מה עובר על אשתו, ולהפנים שהיא מגיבה בצורה אחרת לאירועים, ולא לחשוב כל פעם שהיא נרגזת שזה משום שהיא רוגזת עליו, והיא אינה מרוצה ממנו, אלא יבין שזו התגובה שלה למאורעות העולם.

כבר הזכרנו קודם שהאשה משולה בקבלה לשכינה הקדושה. ולכן אם קורה שאשתך בוכה ומתחננת: "אל תעזוב אותי, תישאר איתי קצת, תפייס אותי", אל תסובב לה את הגב ותשאיר אותה עם הדמעות... מי שמצער את אשתו, לא מצער רק אותה, אלא מצער גם את מה שהיא מייצגת, את השכינה! לכן כדאי שתפייס אותה, תאמר לה שאתה לא זז מכאן עד שהיא תחייך... (ולבסוף היא תחייך).

זאת ועוד, שפע הפרנסה בבית תלוי באשה! הרבה אנשים שואלים: "למה אין לי כסף? למה אני מרוויח הרבה ומפסיד כפליים?", והתשובה לכך היא מפני שאינם מכבדים את האשה כראוי, שפע הפרנסה בבית הוא פונקציה של הכבוד שהבעל נותן לאשתו. אמרו חז"ל (ב"מ נט.) "אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו" (כבדו את נשותיכם ובכך תתעשרו), שכן השכינה אומרת: "מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד, וּבֹזַי יֵקָלּוּ", מדה כנגד מדה. אתה תכבד ותשמח אותה במשך היום, ובלילה תספור דולרים... הצינור שמוריד שפע אל הבית עובר דרך האשה. כשהיא שמחה - הצינור פתוח, וכשהיא בצער - הצינור סגור! כל אדם יכול לראות ולחוש בעצמו, שכשהאשה שמחה ועליזה, היום מוצלח יותר והתוכניות זורמות. ואם היא עצובה, הכל עקום, אפילו המסמר שרוצים לדפוק בקיר, והפטיש על האצבע...

שים את אשתך במקום הראשון בסדר העדיפויות שלך, מעל לכולם.

ביקורת

יש להימנע ככל האפשר מהערות וביקורת, וגם אם חייבים להעיר - יש להעיר בצורה עדינה, ביחידות ובנועם, באופן שהאשה תרגיש שהבעל רוצה באמת בטובתה בלבד. יש להקדים שבח להערה. לעולם לא להעיר בעת כעס וריתחא, אלא רק בעת רצון. יש להדגיש את ההתנהגות החיובית ולא את הצד השלילי ("הבגד שלבשת אתמול מאוד הלם את הצניעות המיוחדת שלך", במקום לומר: "הבגד שלך היום מאוד לא צנוע").

אל תנסה לשנות את אשתך, ובפרט בשנה הראשונה. האהבה האמיתית היא לאהוב את האדם כמו שהוא יחד עם חסרונותיו (אף אחד לא מושלם...), ואם אתה תנסה לבוא לקראתה ולשנות את עצמך, גם אשתך תבוא לקראתך ותשתנה לטובה.

לעולם אל תעיר הערות ותמתח ביקורת על הוריה ובני משפחתה. שמור על קשר טוב עם הוריה. אם תפתח קשר כזה אשתך תחזיק לך את זה כטובה גדולה מאוד, דבר שיתרום לקשר ביניכם, בעיקר, להערכה, חשיבות והיחס שלה אליך.

לעולם אל תאמר לשום אדם ביקורת או מילים פוגעות על אשתך.

עידוד ומחמאה

האשה היא כמו פלסטלינה, הבעל יכול לעצב ולבנות אותה כפי שהוא רוצה, כי טבעה לעזור לבעלה ולמלא את רצונו, אלא שלפעמים חסרה לה איזו מילה טובה. בעל שיודע להחמיא לאשתו ולפרגן לה, הרי שהוא "מתדלק" את אשתו באנרגיה חיובית ורצון טוב מצידה לעשות את רצונו.

מספרים על אדם אחד שהיה חולה בנפשו, והיה הולך ברחוב וצועק שהגיע זמן הגאולה, והוא המשיח כי כך אמר לו הנביא אליה... והנה כשהציעו לאשתו שתתגרש ממנו, אמרה: אבל הוא אומר לי מלים כל כך יפות...

אשה אחת, כעסה מאוד על בעלה. היא חיכתה שיכנס הביתה ואז תתן לו מנה הגונה. בינתיים סידרה את הבית כדי שלא יהיה פתחון פה לבעלה שגם היא לא בסדר. כאשר שב בעלה, מיד הסתכל על נקיון הבית וזרק לה מילה טובה, פתאום היא בכלל שכחה שקודם לכן היא כעסה.

הגר"י מסלנט זצ"ל אמר: "לומר לאשה שהמרק שבשלה הוא טעים, הוא כמו שאומרים לראש ישיבה שהתרוץ שלו על הרמב"ם הוא נפלא", כי המרק זהו ה"שעור" שהאשה מכינה עבור בעלה! והאשה מחכה לתשומת לבו על כל יגיעתה בבית, ובפרט שזה בשבילו, ובזה הוא נותן לה עוד כח להמשיך להכין לו.

צריך לשים לב לשינויים שערכה האשה (כמו: פריט לבוש חדש, או שהבית מסודר יפה) ולשבח על זה הרבה.

יש לעודד ולהחמיא על כל דבר ודבר: בישולים, ניקיון, אמירה או תפילה יפה, מעשה טוב או הנהגה מיוחדת, ולהראות לה בפה מלא שאתה מעריך אותה על כך. האשה דואגת וחוששת ומצפה לשמוע ממך שכל מה שהיא עושה אכן מצא חן בעיניך.

וצריך הבעל לשבח את אשתו בין על יופייה ובין על בגדיה, תכשיטיה ואיפורה וכדומה, וכן צריך לשים לב לזה, כדי שיכנס יופיה בלבו. ואם לא ישבחנה על זה היא תמנע מלהתקשט לפניו, שהיא תסבור שלא כדאי לה לטרוח אם גם כך בעלה לא שם לבו לזה, ואז יהיה מצב הפוך ממה שצריך להיות, ובבית היא תלך עם בגדיה הפשוטים, ובחוץ תתקשט ותלבש את בגדיה היפים, כמנהג הנשים שאין רוח התורה נוחה מהן. ועל ידי שישבחנה (ויבקש שתתקשט לפניו) היא תעשה רצונו.

ועוד שצריך להדגיש לה תמיד שהיא יפה בעיניו, והיא מוצאת חן בעיניו, כיון שזו מהות האשה, כמו שכתוב בגמרא (תענית לא.) שאין האשה אלא ליופי, ואפילו זקנה מתקשטת, (מו"ק ט:), ועוד שאם היא תרגיש שאינה יפה מספיק בעיני בעלה, אין לך פגיעה גדולה מזו. ואף בזמן ההרחקות מותר לשבח אותה על בגדיה היפים, אבל אז לא ישבח יופי גופה, כדי שלא יבא לידי חיבה והרגל דבר, אלא יאמר לה שהיא מוצאת חן בעיניו.

אם האשה מזלזלת במחמאה, יתכן שפשוט היא רוצה לשמוע זאת שוב ושוב. לכן רצוי לשבת ולשוחח אתה על כך ולהראות לה שהוא באמת אוהב אותה, ועליו לרדת לשורש העניין ולברר מדוע היא מזלזלת במחמאות, אבל יש לעשות זאת בצורה מכבדת, שהבעל לא יֵראה כילד קטן הרץ אחריה.

עליך לדאוג להפתעות נעימות ביום הולדתה, יום נישואין וכד'. כדאי לרשום ביומן האישי תאריכים אלו כדי שלא יישכחו ולהגיש מתנה אישית, ארוזה יפה עם פתק מתאים במאור פנים ולבביות. רצוי להפתיע מדי פעם גם ב"סתם יום", או כדי להרגיע מתחים שהצטברו, או כדי להביע הערכה מיוחדת על מסירות יוצאת מגדר הרגיל. וכגון, מדי פעם פרחים לכבוד שבת או ראש חודש או אפילו ממתק בון בון עם פתק: "הבון בון מתוק אבל את יותר מתוקה" (חז"ל אמרו שהאשה נקנית בפרוטה, ואמרו על זה במליצה שהבעל יכול "לקנות" את אשתו בפרוטה, מילה טובה או מתנה קטנה מ'הכל בשקל', ולא צריך להשקיע סכומי כסף גדולים כדי לקנות את ליבה, ועל פי רוב פתק מסוגנן שמראה על יצירתיות, מחשבה והשקעה מצד הבעל שווה לה הרבה יותר מאשר מתנה יקרה שבעלה קנה לה בלי להקדיש לה מחשבה יתירה).

אם האשה מתחילה "לנדנד" ואומרת לבעלה תעשה כך וכך (והיא מרגישה מצויין ואינה בהריון), סימן שלא קבלה תשומת לב בצורה נורמלית, לכן רוצה זאת בעקיפין, ורוצה להרגיש שהבעל עושה משהו בשבילה.

תקשורת

מומלץ להקדיש זמן פנוי ומתאים, במיוחד לצורך שיחה עם האשה פנים אל פנים, ורצוי מאוד לנתק את הטלפונים בזמן זה.

כבר כתבנו לעיל שאחת מתכונות האשה היא הדברנות והפטפטנות, ועל הבעל להבין, שאם הקב"ה יצר באשה טבע של דַּבְּרָנִית - בהכרח שצריך שיהיה גם "כלי" שאליו תוכל לשפוך את כל דיבוריה. ולכן עליו להתאזר בסבלנות, ולהאזין בתשומת לב לכל סיפוריה וּפִטְפּוּטֶיהָ של אשתו.

בשנה הראשונה הבעל חייב לשוחח ולהקשיב הרבה לאשתו (לא שייך בזה איסור "לא ירבה שיחה עם האשה", וגם לאחר השנה הראשונה על הבעל לשוחח ולהקשיב לאשתו ולתת לה את מלא תשומת הלב, אך בשנה הראשונה דבר זה נצרך ביותר). יש לקבוע לפחות סעודה אחת משותפת ביום.

עליך לדבר עמה ב"שפה שלה" (שפת הרגש והדמיון). יש להתחשב בצד הרגשי שלה, ולהיזהר מאוד שלא לפגוע בה, אפילו לא בצחוק או בחשש רחוק, כי גם אם כלפיך אין באמירה או במעשה זה כלום, פעמים רבות האשה עלולה להיפגע מכך עמוקות, ולאחר מכן קשה יהיה מאד לרפא פצעים רגשיים אלו (אונאתה קרובה, ודמעתה מצויה).

הבעל חייב להקדיש לאשתו תשומת לב מרובה והקשבה לכל צרכיה הנפשיים והגופניים בכל עת הצורך, עד שיגיעו למצב של "והיו לבשר אחד". איש ואשה נמשלים ליד ימין ויד שמאל באותו הגוף. מה שכואב לה בעצם כואב גם לי. ומה שטוב לה זה טוב גם לי. כמו המעשה הידוע בגאון ר' אריה לוין זצ"ל, שהגיע עם אשתו לרופא ואמר בכאב: "אדוני הרופא הרגל של אשתי כואבת לנו", וזוהי דרך המוכרחת לו לאדם, שיכאב בכאבה של אשתו, יתעצב בעיצבונה, וגם ישמח בשמחתה.

לפעמים צריך לדבר אפילו שעות כדי להבין מה מרגישה האשה ומה היא חושבת. האשה צריכה לדעת שהבעל מרגיש אותה. למשל אם האשה קבלה נזיפה או צעקות בעבודה, באותה שעה זקוקה לבעל שיבין אותה וישמע וירגיש אותה. היא לא מעוניינת בעצות מה לעשות. זה בדיוק כמו שמתו מוטל לפניו, ואם חלילה הבעל לא ישמע, היא תלך למקום אחר להשמיע...

אשה אחת באה לבעלה והתלוננה על בעיה מסויימת. הבעל ניסה לתת לה כל מיני פתרונות אך היא לא הסכימה לקבל, עד שהבעל כעס ואמר לה: אם את לא שומעת ולא מקבלת את הצעותי, אז בשביל מה באת אלי?! הוא לא השכיל להבין שהיא רצתה רק שישמע ויהנהן בראשו, ישתתף בכאבה ויאמר לה כמה מלים של רגש. אחרי שבאמת שמע והשתתף בצערה, יכול לומר לה שהדבר נגע ללבו, ולכן הוא מייעץ לה שתעשה כך וכך.

כשאשתך עצובה עליך לנסות לפייס אותה ולא לחכות שתירגע לבד.

צריך להשתדל ללמוד ולהכיר את נפש האשה, וכן מה מועיל לה ומשמח אותה, ומה מפריע ומציק לה (גם אם זה לא לטעמך). וממילא, לתת לה מה שהיא רוצה באמת, ולא מה שאני רוצה בשבילה.

הבעל צריך לשתף את אשתו בחוויות שעברו עליו (ויש להמנע מלשון הרע, מחלוקות וכד'). וכן צריך להראות הקשבה ואכפתיות לחוויות שהיא מספרת.

בספר "קול חוצב" (עמ' 82) מובא מה שסיפר רבי אברהם טוקר לגרש"מ שבדרון זצ"ל: הלכתי אל הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל לשוחח עמו על נושא חשוב. הרבנית פתחה את הדלת והתנצלה: "הרב לא בבית, אך הוא אמור לחזור בקרוב, ואתם יכולים להמתין לו כאן בבית". לאחר זמן קצר הגיע הרב ואני קמתי וליוויתי אותו עד שהתיישב ליד השולחן. הרבנית נכנסה עם כוס תה, הניחה את הכוס לפניו והתיישבה לידו.

גאון ישראל פתח בשיחה עם הרבנית. הוא החל לספר לה כל מה שעבר עליו מהרגע שיצא מהבית לפני כשעתיים עד ששב, וכך אמר:

"כשיצאתי מהבית השגתי את קו 21 ועליתי אליו. נסעתי עד רחוב הנביאים, שם ירדתי. עליתי את העלייה שב"ה לא היתה קשה עלי באופן מיוחד. המשכתי בכיוון רחוב שטראוס עד שהגעתי לביתו של הרב פינקל ראש הישיבה. נכנסתי לביתו ושם נתנו לי לשבת על כסא נמוך, לאחר כמה רגעים נכנס יהודי שסיפר שהוא מדרום אמריקה, ושאל אותי איך קוראים לי, אמרתי לו: "אברמסקי", האיש הגיב: השם שלך יותר גדול ממה שאתה נראה. השבתי לו: נכון, אני יודע".

הרב סיפר את כל תוכן השיחה עם ראש הישיבה, ואח"כ סיפר עוד: "כשעמדתי ללכת אמר לי ראש הישיבה: "אני אלווה אותך עד האוטובוס", אמרתי לו: "אם כן, לא אבוא לכאן יותר"... "טוב, אלווה אותך רק עד הכביש", אמר הרב פינקל. עניתי לו: "אם תלווה אותי עד הכביש יהיה לי צער". אמר לי ראש ישיבת מיר: "אלווה אותך עד היציאה מהבית ולא יעזור לך כלום"!

כך סיפר הרב אברמסקי זצ"ל ונשא ונתן עמה בקצרה על כל מה שעבר עליו, והכל בתכלית הפשטות. משסיים, קמה הרבנית ממקומה, שבה למטבח והשאירה אותי לשוחח עם הרב.

הגאון פתח לעברי ואמר: "אברהם, לימדתי אותך לקח ומוסר השכל, כשאתה חוזר הביתה תספר כל מה שעבר עליך, גם כדי לעניין את רעייתך, וגם כדי להראות לה שאתה מעוניין שתדע מה עובר עליך". הרב שבדרון זצ"ל התפעל מהסיפור ואמר: "רואים שהשכינה שרויה ביניהם".

יש להימנע מלהרבות לספר בפניה חוויות שליליות או מצערות שעבר. להשתדל שלא לאכול או לשתות לבד, בלא להציע לה לאכול עמו.

על הבעל לבטא כלפי אשתו אהבה וגעגועים בפה מלא, מדי פעם ובזמנים המתאימים.

אשה אחת אמרה לבעלה: למה אתה אף פעם לא אומר לי שאתה אוהב אותי? אמר לה הבעל: אמרתי לך כבר פעם בחתונה, אם יהיה שינוי אני אודיע לך!

יש לשמור על אמינות וגילוי נאות בין בני הזוג, ליצור שקיפות ככל שניתן בענייני הכספים (חשבון משותף) ובכל שאר העניינים. חובה לשתף את האשה בהחלטות הנוגעות לשניכם. לכן אין להחליט לבד ואח"כ לבוא אליה עם עובדה מוגמרת.

כדאי לצאת לטיול רגלי מידי פעם בערב (רצוי להקדיש לזה זמן קבוע כגון ביום מסוים בשבוע). עליך להתלוות לאשתך במקום הצורך (כמו לקניה גדולה או ביקור חשוב אצל הרופא וכד').

השתדל למלא כל חפצה, בתנאי שאינו נוגד את ההלכה. צריך להתחשב ולפעמים להתבטל לדעתה בדברים שהיא מבינה בהם יותר, ובפרט בענייני סידור הבית והריהוט.

ככל שנוותר יותר בעניינים הגשמיים כפי רצון האשה, כך יהיה לנו קל יותר לבקש ממנה בעתיד לוותר ולבוא לקראתנו בעניינים העקרוניים והחשובים לנו באמת.

יש למעט בבקשות ובדרישות כמה שרק אפשר. אך גם אם מבקש משהו לצורכו, ישתדל להסביר לה זאת באופן שיובן שבסופו של דבר זוהי גם טובתה שלה (לקנות רכב כדי שיוכל להגיע מהר יותר הביתה בכדי לעזור לה).

ישתדל מאוד שלא להתערב בענייני האשה (בישול, כביסה, ריהוט, סדר וכד') בתחום הבית. אך יחד עם זאת, לא להיות אדיש, אלא לגלות שיתוף פעולה ואכפתיות, לחזק את החלטותיה, ולפשוט את ספיקותיה כאשר היא מתייעצת עמך (ולא לומר תשובה סתמית כמו: "תעשי מה שאת רוצה").

לא לנסות "לאלף" את האשה, או להנהיג שתלטנות ואֵימה יתירה בתוך ביתו, האיש צריך להיות בגדר מלך ולא של רודן ח"ו, כי רק אם יתנהג כראוי יזכה שיתקיים בו: "אל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך". כי האמת שבטבעה, חן אשה על בעלה, ורוצה להתרפק ולהישען עליו, וכן שיחליט בעבורה ויפשוט את ספיקותיה. אולם, יש לבנות הנהגה זו בחכמה ובמתינות, שזה יבוא מצידה וברצונה המלא.

 אצל האשה הרגש הוא העיקר, ולפעמים גובר הוא על השכל, ולכן היא מאוד רגישה ונפגעת בקלות. ובגמרא (ב"מ נט.) אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו (יזהר שלא לצער את אשתו), שמתוך שדמעתה מצויה, אונאתה קרובה (פורענות קרובה לבוא עליו). ומעשה (כתובות סב:) ברב רחומי שהיה לומד תורה במקום רחוק, והיה מגיע לביתו פעם בשנה בערב יום הכיפורים. פעם אחת, בערב יום כיפור, הוא נמשך בלימודו והתאחר ללכת לביתו. אשתו המתינה לו בקוצר רוח וכשראתה שהוא אינו מגיע היא היתה עצובה ודמעה מלוחה נשרה מעינה. באותו זמן רב רחומי היה יושב ולומד תורה ומכח אותה דמעה שציער את אשתו שלא בא, קרס עליו המבנה והוא מת מיד. כי מי שמצער את אשתו, גם אם הוא חושב שהוא עסוק במצוה, הרי הוא משחק באש ששורפת ומזיקה בלי הבחנה.

ועוד אמרו חז"ל בגמרא (נדה לא:), שהאדם צריך להזהר ביותר, שלא לפגוע ולהעליב את אשתו, משום שאם האיש נעלב, ממהר הוא להתפייס, ואולם אם אשה נעלבת - קשה לפייס אותה אחר כך. מדוע? מפני שכל אחד קיבל את התכונה שממנו הוא נברא: האדם שנברא מהעפר - יש לו גם את התכונה של העפר, שאפילו אם תפגע ותעשה חור בעפר - אחרי כמה רגעים, העפר יסתום את החור כלא היה, וכך גם האיש, שאפילו אם הוא נפגע, בכל זאת הוא ממהר לשוב להתפייס ולמחול, כאילו לא היה כלום.

אולם האשה, שנבראה מהעצם (מהצלע של האדם), קיבלה גם את התכונה של העצם: שאם נעשה חור בעצם - לעולם לא נוכל להחזירה למצב הקודם, העצם היא חומר קשה, וכל פגיעה בה - נחקקת לנצח! כך גם תכונת האופי של האשה: היא ממהרת מאד להפגע, וכל דבר קטן - נחקק בה לנצח, ואחר כך קשה להחזיר זאת למצב הקודם, וגם אם היא באמת מתפייסת ומוחלת לעולם נשאר רושם הפגיעה.

מספרים על אשה אחת שבחצר ביתה היה עץ גדול ועתיק יומין, שעל גזעו היו נעוצים עשרות מסמרים, והיו בו גם מאות חורים ונקבים. כאשר שאלו אותה על מה ולמה ישנם חורים ומסמרים הנעוצים בגזע, היתה משיבה שבכל פעם שבעלה פוגע בה ומעליב אותה, היא יוצאת אל החצר ונועצת מסמר בגזע, וכאשר בעלה מפייס אותה היא לוקחת צבת ומוציאה מהגזע את המסמר, ובכל זאת למרות שבעלה פייס אותה, עדיין נשאר בגזע רושם בדמות נקב מכוער, לכן עדיף שלא לפגוע כלל (מובא בפרק השביבים עמוד 293).

חייך תמיד ודבר ברכות ובנעימות עם אשתך. אין דבר שגורם לאשה להיות עצבנית ומתוחה כמו בעל עצבני.

 מסופר על רבי אהרן קוטלר זצ"ל, שפעם אחת יצא מביתו בלוויית אחד ממקורביו. הם ירדו במדרגות ופסעו לעבר הרכב כשלפתע נעצר הרב ואמר: "אוי, שכחתי משהו בבית!", ומיד נכנס חזרה לבניין בו הוא גר. הוא עלה שוב את כל המדרגות, פתח את דלת הבית ואמר לאשתו: "להתראות!"...

אותו אדם שהיה עם רבי אהרן באותו זמן סיפר, שהחיוך הקורן שעלה על פני הרבנית לא ישכח מליבו לעולם!

כן, למרות שהרב והרבנית לא היו מצויים בשנת נישואיהם הראשונה, הקפיד רבי אהרן מאוד בכבודה וברגשותיה של אשתו. וגם כשידע בבירור שהיא תסלח על שכחתו החד פעמית לומר לה "שלום" בצאתו מן הבית, כי היא יודעת שטרוד הוא בלימודו ובעול התלמידים והישיבה, לא ויתר ונהג כפי שנהג.

מכובדות

אסור לבעל לתת לאשתו לזלזל בו, אם יש זלזול - אסור לו לוותר (אך כל זה לאחר שהבעל מילא את חובותיו שלו, ועליו להתייעץ בזה עם חכם). כמו כן אסור לבעל עצמו לבזות את עצמו ואין לו להראות את חולשותיו, וכן לא לספר לה על ריב או בזיון שקבל מאחרים.

בעל אחד כל הזמן היה אומר על עצמו שהוא אינו מוצלח. אשתו בתחילה עודדה אותו ואף הצליחה בזה, אולם במשך הזמן נכנס לה לראש שבעלה אכן גבר לא יוצלח, ולבסוף הם התגרשו.

צריך להזהר שלא להֵראות כבטלן בפַניה. בפרט יש להזהר שלא לשקר לאשתו, כי בזה מאבדת היא את כל האמון בו.

כדי לחיות עם אשה בשלום צריך הרבה לוותר, אך לא וויתור של כניעה אלא וויתור מתוך הבנה, שהיא זקוקה ליחס מיוחד של וויתור. אולם חשוב לדעת גם שאין לוותר על כל דבר, כי אז אין האשה מרגישה שהיא חיה עם גבר אלא עם עלה נידף ברוח.

עליך להתנהג בצניעות: לא ללכת בבית בלבוש מזולזל. להישמר מאוד בשמירת העיניים, ובפרט כשנאלצים לצאת לחוצות קרייה. יש לזכור שהאשה תמיד בוחנת את בעלה בזה, וככל שיתקדש הבעל יותר בשמירת עיניו ומחשבתו, הקשר בינו לבינה יתעצם ויפרח. וכן יש לנהוג צניעות בדיבור - שפה יפה, יש להיזהר ממילים בוטות וניבול פה.

אין לדבר עם נשים זרות, ובמקום הצורך יש לקצר ככל האפשר וכמו שמצינו בגמרא (עירובין נג:): רבי יוסי הגלילי הלך בדרך וראה את ברוריה (אשת רבי מאיר). אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד? אמרה לו: גלילי שוטה! וכי לא כך אמרו חכמים: אל תרבה שיחה עם האשה? היה לך לומר בלשון קצרה "באיזה ללוד".

יש להימנע מלעשות דברים דוחים בפניה, וכן אסור לו לספר לה על עבירותיו או כישלונותיו.

עתות לחץ

יש להתנהג בעדינות ובסבלנות יתירה בעתות לחץ, מצוקה או מתח (ערבי שבתות וחגים, בפתיחת שנת הלימודים של הילדים, לפני שיוצאים לאירוע משפחתי וכד'). לעמוד בפרץ ולתת יד תומכת. וכן בזמן חולי או חולשה יש להבין את האשה, לעודדה ולתת לה יד תומכת. שהרי דווקא בזמן זה היא זקוקה לבעלה יותר מכל, ובזה נבחנת אהבתם האמיתית.

צריך לדעת להתחשב ולהרגיע אותה בדברים שפוחדת מהם משום הנהגתה הרגשית (כגון כשפרצה מלחמה או בשעת חירום רח"ל, או כשראתה עכבר או ג'וק וכד'). אין לבטל את רגשותיה בבוז, אלא לתמוך, להבין, ולפעול להסרת המזיק ככל שניתן.

אין לתת לאשה מוסר או עצות בזמן שהיא מוטרדת מאוד או כשמשהו מציק לה והיא מתפרצת ברגשותיה, אלא אז עליו להיות לה כקרש הצלה: להבין אותה, לתמוך בה ולהקשיב לה. עליו לאפשר לה לפרוק את רגשותיה בסבלנות ולגלות הסכמה והבנה למצבה.

מה המשותף בין דיאטה לחיי נישואין מאושרים?

בשניהם, אם רק נדע לסתום את הפה ולסבול בשקט,

אז נצליח בהם בצורה מושלמת!

תקציב ורווחה

יש לדאוג להשאיר תקציב מתאים לניהול הבית, כפי האפשרויות, כי כל הוצאה על בני הבית היא זכות ומצוה יקרה, כמו שכתב הרמ"ק (תומר דבורה): "המספק את צרכי האשה, שקול כמקשט ומפאר את השכינה הקדושה".

כשאשתך מבקשת ממך דבר מסוים אל תאמר לה "לא". גם אם אין באפשרותך לרכוש את הדבר - מצב כלכלי וכו', השתדל לומר לה בעדינות שבהזדמנות הראשונה, ברגע שיתאפשר מבחינה כלכלית, תמלא את בקשתה.

כשברור לו שאשתו צריכה לקנות דבר מסוים לעצמה, עדיף שהוא יקנה לה, ובודאי תשמח בזה ויתוסף שלום ביניהם (אך כמובן כשזה באופן שהקניה כשלעצמה אין בה חסרונות אחרים, כגון ביטול תורה ומראות אסורים).

צריך להשתדל לתקן (בזריזות...) את צרכי הבית (ברז מקולקל, מדף שבור וכד') כדי שיהיה לה נעים לשהות בו.

לא ירגיש עליונות עליה גם כשהוא המפרנס היחיד, שלפעמים מזלו בזכות אשתו, שהיא מביאה את הברכה.

אומרים שאשה יכולה בקלות להפוך את בעלה למיליונר, אך רק בתנאי שהיא תיקח אותו מיליארדר.

היחס להורים ולמשפחה

יש לשמור על קשר סביר עם ההורים (משני הצדדים), ולהיזהר בכבודם. להשתדל להתקשר אליהם בכל ערב שבת (וחג) לאחל "שבת שלום". חייב לאפשר לאשה לבקר בבית הוריה ומשפחתה מדי פעם וכפי הצורך (לא להגזים!), ולהקדיש לה תשומת לב מרובה כתחליף. צריך להיזהר בכבוד חמיו וחמותו (שגידלו וחינכו למענו את בתם האהובה), ולא לדרוש מהם דרישות מוגזמות.

לא לנסות לנתק את האשה מאנשים שהיא אוהבת, ניתוק מחברות או מההורים זה דבר מאד קשה. אבל הבעל צריך לדעת שהאהבה להורים אינה סותרת את האהבה לבעל. כדגמה, מי שאוהב צ'יפס, זה לא אומר שהוא לא אוהב שוקולד, אפשר לאהוב את שניהם. וכן יזהר שלא לדבר או לטעון טענות נגד הוריה, כי זה כואב לאשה שפוגעים בהם, גם אם היא יודעת שבעלה צודק בטענותיו וגם לה עצמה יש בקורת עליהם.

יש לשים לב ליחסי כלה וחמותה ("צרות זו לזו"). ובכל מקרה של מחלוקת יש לבעל להגן על אשתו בפני חמותה (אמא שלו). אך, כמובן, יעשה כן בכבוד ובדרך ארץ כלפי אמו. אם יש לבעל מה להעיר לאשתו, יעשה כן בצנעה מאוחר יותר בינו לבינה.

ככל שהבעל יקדיש לאשתו את תשומת הלב הראויה לה, ויעניק לה יחס טוב וחיובי בתוך כותלי הבית, כך היא פחות תזדקק לחפש זאת מבחוץ, ויתקיים בה "כל כבודה בת מלך פנימה", והקשר בינו לבינה יתהדק ויתעצם.

אסור לספר בשבח אמו בפניה. האשה והחמות מטבען שונאות האחת את השנייה וצרות זו לזו. יש לאמא פחד פנימי, והיא מרגישה כאלו גנבו לה את הבן, ולכן היא אכולה מבפנים. מסיבה זו מותר לאיש להתייחד עם כלה וחמותה או עם אחות של החתן והכלה, כי הן צרות זו לזו, ואחת תגלה על חברתה. אסור שהאם תשמע יותר מדי בשבח כלתה, זה גורם לה דקירות בלב (אפילו שהיא נראית מאד שמחה כששומעת בשבחה). ויש לדעת שהאשה נפגעת הרבה יותר מאשר החמות, כשהאמא באה לבית לביקור והביקור הופך לביקורת והערות, הכלה מאוד נפגעת מכך, ועל הבעל אח"כ לעודד את אשתו.

כאשר הבעל שומע מאמו בקורת על אשתו, אין לו לנסות לשבת להסביר ולשכנע את אמו שהיא לא התכוונה וכו', תפקיד הבעל רק לנענע בראש, להראות שהוא שומע, ואין לו להתווכח, וכשיבוא לבית ישתוק ולא יאמר לאשתו מה חושבת עליה אמו. ואם אכן יש אמת בבקורת עליו להיות חכם וכאשר מוכיח אותה יעשה זאת בעדינות ובדרכי נועם, ולא יזכיר כלל את אמו בעניין.

גם אם לאשה יש תלונות על הוריו, יהנהן הבעל בראשו להראות לה שהוא שומע ומבין אותה, אך אח"כ יאמר לה סוף סוף אנו מחוייבים ומצוויים לכבד את ההורים. ולא יתווכח עם אשתו, כי זה גורם לריחוק.

כשנמצאים בבית הורי החתן, צריך לתת לאשה הרבה תשומת לב, כי היא מרגישה שם זרה (לפחות בהתחלה) וכאילו עכשיו גונבים לה את הבעל. וכן יזהר הבעל שאמו לא תראה שהוא נותן לאשתו הרבה תשומת לב, כי בזה היא עלולה לקנא.

כשהולכים לחותן, יש דברים שצריך לוותר. אם לא מוותרים חלילה, יכול הדבר להביא לידי קרע. אין להכנס לוויכוחים עם החותן. כשאתה מכבד אותו, גם הוא יכבד אותך ויקבל את דעותיך גם אם אינו מסכים עמהן. צריך להיות חכמים לכבד. אין תפקיד הבעל לתקן את חמיו ולא להתווכח עמו. אפשר להעיר בשפה רפה, או לומר אני חושב אחרת, ומיד לחפות כמה אתה טוב. בדרך כלל הבת הולכת לבסוף אחר דעות הבעל, ולא לצד הוריה.

סדר ונקיון

יש להקפיד מאד לשמור על סדר וניקיון (אצל האשה זהו דבר יסודי ועקרוני). להשתדל לא לפזר כביסה בכל פינות הבית (להשתמש בסל כביסה). להחזיר כל חפץ למקומו הראשון. להשתדל לא לדרוך על רצפה רטובה. אם רואה משהו על הרצפה ישתדל להרים, ויש להיזהר מלכלוך או ריח דוחה בבגדו או בגופו (וכן להתרחץ, לצחצח שיניים ולגזוז ציפורניים בזמן). להקפיד על לבוש מסודר נקי ומכובד, ותספורת מתאימה.

יעזור לאשתו בענייני הבית לסדר ולנקות, ויראה לה בכך שאכפת לו שהבית יראה יפה, נקי ומסודר והוא מוכן לעמול על כך, וכאשר עוזר ועושה בבית לא יאמר לה: "עשיתי לך".

בענין של צבע, רהיטים, וכל הקשור לענייני, תן לה להחליט, כי זה בנפשה. אולם בכל זאת צריך להבין שהאשה רוצה בעל שיהא שתף עמה, שנוטל חלק בדעותיה, לכן לא לומר לה תעשי מה שאת רוצה, אלא צריך שגם הוא יגיד משהו, ולבסוף יעשה מה שהיא תגיד.

ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך

עליו להודיע לאשתו בכל זמן שנעדר או שיוצא מהבית (אפילו לזמן קצר), וליידע אותה כשהגיע למחוז חפצו (במקומות מרוחקים). וכן להודיע מבעוד מועד בזמן שנאלץ לאחר הביתה, ולדאוג להרגיעה בהתאם. וטוב לומר לפני שיוצא שיתכן שיגיע מאוחר (מהלימודים וכד') ושלא תדאג. אך לא יסמוך על אמירה זו שלא לצורך ממש, שהאמת היא שעיניה נשואות אליו, ומצפה לשובו בכל עת.

כשחוזר מהיעדרות ממושכת או ממקום רחוק, או מאירוע שהיה בו בלעדיה, להשתדל להביא עמו שי קטן (אפילו ממתק, או פרח מהגינה) להראות לה שהוא חושב עליה.

ישתדל להיכנס לביתו תמיד במאור פנים. טוב להתפלל לפני שמקישים בדלת: יה"ר שהקב"ה ישרה שכינתו בביתנו מתוך אהבה ואחווה שלום ורעות, ואזכה לאוהבה כגופי ולכבדה יותר מגופי וכו'. וישנן לעצמו את כל הטובות שזכה להן בזכות האשה.

יכין עצמו מראש, שלא יכנס הביתה רעב או נסער מאוד (ישתדל להרגיע עצמו קודם לכן, וכן לאכול משהו קל לפני כן). ואם ארע כן ואין אוכל מוכן, יתגבר כארי על תאוותיו, וידע לעמוד בנסיון, ואדרבה ישתדל להבין ולהצדיק את אשתו ע"פ המצב ככל האפשר, כלומר העומס שלה בעבודות הבית, ובעבודה בחוץ, ועם הילדים וכיו"ב.

רוחניות

האשה מטבעה אוהבת יופי, רהיטים, ומותרות, לכך צריך להכניס אוירה של תורה. הבעל בכולל מתמלא ביראת שמים, אבל לפעמים האשה מתרוקנת ומתנוונת, שקועה בחרסינות ובקרמיקות. אפשר ורצוי לנצל את זמן הסעודה ללמוד בקביעות בספר מסוים, וכן בשבת (ויזהר שלא להכביד). וישתדל ללמוד קצת בבית בניגון המושך את הלב. האשה אוהבת לשמוע ולראות זאת.

להקפיד לקבוע עיתים לתורה (ושלא להתבזות בפניה בעצלות או רשלנות בתפילות ובלימודים. בפרט ברושם הראשוני). על כל חתן להתייעץ עם רבותיו בעניין סדרי הלימוד בשנה הראשונה: האם ילמד גם כולל ערב, כולל שישי וכו'. הנסיון הוכיח, שאברך הלומד כראוי בשנה הראשונה לנישואיו, ממשיך כך גם בשנים הבאות. ואומרים בשם החידושי הרי''ם זצ''ל, שבדרך כלל מי שניצל כראוי את זמן שהייתו בישיבה ואינו מבטל את זמנו, גם אח"כ בני ביתו יסייעוהו ללמוד, ואז יזכה ללמוד ולקנות את התורה ממש.

רצוי ללמוד סדר יומי קצר עם האשה. לדוגמא: חפץ חיים או הלכות טהרה או הלכות שבת או מוסר וכד'. אך לשים לב לא להכביד מדי (ברוחב ובעומק), ושלא יהיה בצורה של מורה ותלמיד, אלא כחברים. להפשיט את הדברים לחיי היום יום.

עליך להרבות בחיזוקים רוחניים וסיפורי צדיקים (וכן סיפורי אמונה והשגחה מבני דורֵנו), כפי דרגתה, בפרט בסעודות השבת. לשים דגש על השתלמות במידות הענווה, ההתבטלות וההסתפקות. צריכים לחיות חיי אמונה פשוטה ולדעת שהכל בידיו של הקב"ה. וכל מה שיש לנו זה מתנה גמורה מאיתו יתברך. להרבות בתפילות ובתחנונים בכל עת מצוא.

יש לשים לב לקיים את רצון הבורא, ולהזהיר ולהוכיח בדרכי נועם את האשה, ושאר בני הבית, שיהיה ליבם לאל עליון, במידות ישרות ובכל מצוות התורה הקדושה.

אם אשתך משדרת שאין היא מרוצה ממך, אל תכעס. היא המראה שלך והיא משקפת את מה שאתה. זה גם בדרך כלל סימן לכך שבורא עולם לא מרוצה ממך. אז במקום לריב אִתה, עשה חיפוש רוחני מעמיק בתוכך, שפר ותקן את הדברים הטעונים תיקון, ותראה איך דברים משתנים וקורים רק לטובה.

ככל שתגדיל את האמונה והביטחון שלך בבורא עולם, כך תגדיל את הכוח הפנימי שלך. אשה מאוד אוהבת ומחוזקת כאשר לבעלה יש כוח פנימי להישען עליו. היא שונאת בעל רגשני וחלש שנשען עליה. האמונה מחזקת אותך גם בתחום הזה.

לקט מדברי חז"ל וספרי הראשונים והאחרונים

לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה, הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה כמה רבבות מישראל"

(גיטין ו:).

הדרך לנהוג עם האשה: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (סוטה מז.).

"ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו. ולא יטיל עליה אימה יתירה, ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רגזן". (רמב"ם, הלכות אישות טו, יט)

"בני, אל תשבח אשתך בפני חברך, פן יבוא לשנוא את אשתו או לחשוק באשתך. ואל תשבח עצמך במדות טובות שיש בך [כשאשת חברו נוכחת] שמא תבוא אשתו למאוס בבעלה ולחשוק בך"

(שבט מוסר, פרק ט"ז).

"צריך שיהיו נחשבים כאילו היא הוא, והוא היא". (שבט מוסר, פרק כ"ד)

"יש אנשים אשר ישמרו עצמן מעשות כל רע לכל אדם, ויאהבו ויכבדו אותם. אבל ישנאו את נשותיהם ויבזו אותן, באומרם: "אין בזה עוון כי אני בעל האשה ואשתי כגופי". וגדול עוונם. כי למה יגרעו הנשים מהיות בכלל "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ", ועונשן יותר חמור כי היא עצם מעצמיו, ונאמר: "וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי". ואסור להונות את אשתו ולצערה בדבורים וכד', ואין צריך לומר שאסור להרחיק עצמו מעליה בדרך רחוקה, והיא מר לה כאשה עזובה ועזובת רוח, ולפעמים יגרום כי תשטה אשתו". (ספר הברית, עמ' קע"ד)

"דא היא דלא ישתכח כוותיה, דא היא יקרא דביתא, כולהון נשין גביה כקופא בפני בני נשא. [צריך לחוש כלפי אשתו כי זו היא שלא ימצא כמותה, וזו היא יקר הבית, וכל הנשים לגביה כקוף בפני בני אדם]". (זוהר הקדוש ח"א דף מ"ט)

"לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה במה שיש לו, ויכבד לאשתו ובניו יותר ממה שיש לו. שהן תלויין בו, והוא תלוי במי שאמר והיה העולם". (חולין פד:)

"איתתא גוצא, גחין ולחיש לה. [אשתך נמוכה, גחון ולחש לה]".

(בבא מציעא נט.)

"בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג כתב שחובה יתרה לאדם לכבד את אשתו מאשר אדם אחר, כי עליה נצטוינו בכל ענין ולא אצל אדם אחר. ודברים דומים כתב המהר"ל בנתיבות עולם, "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה" וכו, פירוש באשתו במיוחד. כי אשתו מפני שהבעל מושל עליה דמעתה מצויה ביותר, כי אונאת אדם אחר אינו מתקבל בכל כך התפעלות. אבל האשה שהיא תחת בעלה, ועם זה היא חשובה בעצמה, היא נתפעלת ביותר, לכן דמעתה מצויה". (בית יחזקאל, עמ ל"ב)

"אסור לצער את אשתו בדברים, ומכל שכן שאסור להרים יד עליה. והאר"י ז"ל כתב שמי שמרים יד על אשתו, אפילו היה ראוי שתשרה עליו רוח הקודש, אינה שורה עליו עד שיעשה תשובה".

(כף החיים פלאגי, סי' א' אות י"א)

"והמכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר בו מבמכה את חבירו. דבחבירו אינו חייב בכבודו, ובאשתו חייב בכבודה. וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת, והעושה כן יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי, ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך". (שו"ת מהר"ם מרוטנברג, חלק ד', סימן פ"א)

כתב רבי חיים ויטאל: וכמעט שאין שום מקום ואפשרות אחרת, שיוכל האדם כל כך לתקן מדותיו ולהשלים עצמו, (אלא) על ידי ביתו והתנהגותו שם. ולכל אחד ואחד מזמן השם יתברך את האשה הראויה והמתאימה לו, להשלים את עצמו". (תחילת שערי קדושה)

תוכן העניינים

עושה שלום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה