עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
עבודה זרה · דף עו.
דף ע"ו ע"א גמרא רמי לי' ר"ע לר"ש תנן השפודין וכו' קשה לי לפמ"ש הרא"ש בסוגיין להסוברים דלינת לילה פוגמת וסוף הלילה גורם הפגימה מה דבעי הגעלה בקדשים מכח דהוי גזירת הכתוב ייע"ש בדבריו א"כ מהו פריך בשלמא באיסור דמשכחת לה איסורא בבן יומו ממש ואז מדינא בעי ליבון לכך אף באב"י גזרו אטו בן יומו אבל בקדשים דלא משכחת לה באיסורא בן יומו ותמיד הוי לפגם. ומה דהצריכה התורה הגעלה הוי מכח גזירת הכתוב לכך די בהגעלה ואין ללמוד ממנו לעלמא וגזירה אטו בן יומו לא שייך בזה כיון דלא משכחת לה בן יומו להסוברים דסוף לילה גורם הפגם וצ"ע. שוב ראיתי קושיא זו בכו"פ סי' ק" וכוונתי לדעתו בכך ועיין בתשובתי ליו"ד מהדורא ג' בה"ל תערובות ו בתשובה לק"ק לבוב מה שכתבתי בסוגייא דזבחים דף צ"ה בזה בעזרה"י ייע"ש.
שם גמרא אמר רבא סוף סוף כי קא פליט איסורא קא פליט וכו' קשה לי מאי קושיא נימא דמיירי שההגעלה הוי בזמן היתר ולכך קודם שנעשה איסור כבר פלוט הבליעה ובשלמא באיסור כל אימת דפליט הוי באיסור ולכך בעי ליבון אבל בקדשים דמשכחת לה זמן היתר לכך י"ל דמגעיל להו קודם זמן איסורו ולכך די בהגעלה וצ"ע. ובפרט דהרי הגעלה דקרא במדין בע"כ מיירי רק בבת יומו כדקאמר כאן לא אסרה התורה אלא קדירה בת יומו א"כ י"ל ה"נ הברייתא דקדשים מיירי כה"ג ולקמן אבאר יותר בזה. ועוד קשה לי לפי הסוברים דאין מבטלין איסור לכתחלה הוי רק דרבנן וא"כ כיון דקיי"ל דדבר שצריך ליבון ועשה הגעלה ונשתמש בו אח"כ חמין אסור המאכל וכתבו הפוסקים הטעם מכח דפולט מעט מעט וא"כ נימא דוודאי עיקר הטעם נפלט ע"י הגעלה ומה דבעי ליבון היינו דעכ"פ נשאר בו משהו ולכך אסור להשתמש בו מכח דנהי דיש סמ"ך במאכל כנגדו אכתי אין מבטלין איסור לכתחלה לכך בעי ליבון ולכך תינח בחולין אבל בקדשים הרי קיי"ל דאין שבות במקדש ועיין בפמ"ג או"ח סי' תרכ"ב בטו"ז שם מוכח שם דאף בשאר דברים אין שבות במקדש ולאו דוקא גבי שבת ייע"ש וא"כ ה"נ בקדשים לא שייך איסור זה דאין מבטלין איסור לכתחלה ולכך די בהגעלה כיון דאי אפשר לבא לידי נ"ט אבל בחולין דאסור לבטל לכתחלה לכך בעי ליבון וצ"ע.
שם גמ' א"ה לתנינהו לכולהו בחדא ולתני חדא באידך ולימא יגיד עליו ריעו קשה לי מהו פריך הרי יש לומר אי בעינן תרוייהו יש לעיין איזה יעשה תחלה אם הגעלה תחלה או ליבון תחלה ולפ"ז הרי הפוסקים כתבו בה"פ דק"פ יכול להגעיל אף בן יומו מכח דאין חשש שחוזר ובולע ממי הגעלה מכח דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתירא משא"כ בשאר איסור דיש חשש שחוזר ובולע ממי הגעלה ולפ"ז הנה לעיל הקשינו דמהו פריך רבא סוף סוף כי קא פליט איסורא פליט נימא דמיירי כשמגעילו בזמן היתר אך י"ל דהוי קשה לו לרבא ממ"נ אם הגעלה פולט הכל אף באיסורא פליט לשתרי ואם גם אחר הגעלה נשאר בו טעם מה בכך דבלע היתירא סוף סוף פולט אח"כ איסור אך עדיין הוי קשה די"ל דודאי ע"י הגעלה פולט הכל רק דחושש שחוזר ובולע ממי הגעלה ולכך בעי ליבון א"כ תינח באיסורא לא הוי נ"ט בר נ"ט דהיתירא לכך חושש שיחזור ויבלע ממי הגעלה אך בהיתירא די בהגעלה דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתירא ולעולם מיירי שמגעילו בזמן היתר ומהו פריך רבא אך י"ל עדיין א"כ הוי עיקר החילוק בהפליטה דההוא היתירא פליט וההוא איסורא פליט והו"ל לתלות הדבר בהפליטה לא בהבליעה דהרי באמת אף בבלע היתירא אם מגעילו בזמן איסור אסור ובע"כ עיקרו בזמן הגעלה תליא מילתא והו"ל לומר ההוא היתירא פלט וההוא איסורא פלט ולא בבליעה תליא מלתא וא"כ תינח על ר"ש פריך רבא שפיר אך כאן קשה שפיר הרי י"ל לאביי דמצריך תרוייהו י"ל דמ"מ זה הוי חילוק ביניהו דבאיסורא בעי ליבון תחלה ואח"כ הגעלה ולא להיפוך מכח דיש חשש שיחזור ויבלע ממי הגעלה ונהי דבשאר הגעלה לא חיישינן לכך היינו כיון דבאמת המאכל מותר כיון דהוי נטל"פ רק דהכלי אסור וכתבו התוס' הטעם מכח דהכלי כבר הוי אסור משא"כ המאכל הי' מותר תחלה וא"כ תינח בלי הגעלה אבל כיון שהגעיל א"כ כבר נעשה גם הכלי היתר רק דליחוש שהוא חוזר ובולע ממי הגעלה בזה הדר הכלי כמאכל וכיון דהוי נטל"פ מיתר אך תינח באם הגעלה מתרת הכלי לגמרי אך אם נימא דלא מהני הגעלה רק דבעי ליבון ג"כ א"כ בע"כ כבר נשאר עדיין בכלי טעם הראשון א"כ שוב שפיר יש לחוש דחוזר ובולע ממי הגעלה וחוזר בו הטעם ואף דהוי נטל"פ כיון דבלא"ה הוא אסור מצטרף בו אף טעם זה ולכך בעי ליבון תחלה ואח"כ הגעלה אז כיון דהגעלה זו מתורתו לגמרי לא חיישינן שיחזור ויבלע עוד כמו במאכל ולכך בעי דווקא ליבון ואח"כ הגעלה אבל לא להיפוך אבל בקדשים דהיתירא בלע א"כ אם ריצה יכול להגעילו תחלה דהיינו בזמן שהוא מותר עדיין ויגעילנו אז לא הוי חשש דחוזר ובולע דהרי הוי יתירא נ"ט בר נ"ט דהתירא ואין חשש ממה שחוזר ונבלע בו ומה שנשאר בו מלבן אח"כ ולכך בקדשים אפשר להגעיל תחלה ואח"כ מלבנו א"כ בכוונה נקט בזה הגעלה ובזה ליבון דבשניהם מיירי בהתחלת הכשרו בקדשים יגעיל ואח"כ מלבן ובאיסור מלבן ואח"כ מגעיל א"כ שפיר קאמר אביי דלענין הצרכת שניהם יגיד עליו ריעו ובעינן בזה כמו בזה אבל איזה יעשה תחלה לא ילפינן זה מזה רק כל חד כדינו אבל אם הוי נקט שניהם בחדא וחד באידך אז ממ"נ אם ינקוט כן בקדשים וינקוט הגעלה תחלה נטעה דאף באיסורים מותר להגעיל תחלה ואח"כ מלבן ואם ינקוט באיסורין ליבון ואח"כ הגעלה נטעה דגם בקדשים בעינן דוקא הליבון תחלה ואח"כ הגעלה לכך נקט בכל אחד תחלת הכשרו זה תחלה בליבון וזה תחלה בהגעלה ומה פריך רבא וצע"ג לפענ"ד.
שם בתוס' ד"ה מכאן ואילך לשתרי וכו' ויש לתת טעם וכו' אבל המאכל לא הי' עלי' שם איסור מעולם וכו' וכן הוא בהרא"ש והג"א וכוונתם כך דהקדירה שהיא גופה היתה אסירה בשום פעם לכך אם נתיר בה עצמו לבשל באב"י יבא לבשל אף בבן יומו ושפיר מחליף זה בזה אבל בהמאכל לא גזרו כיון דבו לא הוי שום איסור מעולם לא גזרו בזה אטו שאר מאכל אחר שנתבשל בבן יומו דזה לא מחליף וז"פ בכוונתם, ולא כתבתי רק להוציא מספר ישועות יעקב ביו"ד סי' ק"ד ס"ק ד' שהבין כוונתם בע"א כאלו חדשו טעם אחר לאסור שאינו בן יומו חוץ טעם הש"ס וכתב מ"ש ובאמת ז"א וטעה בדבר פשוט דכוונתם כן לבאר טעם הש"ס למה בזה גזרו אטו ב"י ובזה לא גזרו וק"ל ועיין לעיל בחדושי לש"ס ד"ה ולמ"ד נטל"פ מותר מ"ש ליישב קושייתם בזה. והנה ראיתי בתוי"ט שעמד על הרע"ב שכתב בפירוש המשנה פ"ה דע"ז משנה ב' דשמשביח ובסוף פוגם כגון שומן הבשר עם החמאה אז הטעם הבלוע בכלי שאינו בן יומו שנכנס בו משובח ואח"כ נפגם ואלו השנים אסורין מספק ובתוי"ט תמה עליו דהרי בש"ס קאמר הטעם מכח גזירה דאב"י אטו ב"ו ולא מכח הך טעמא ייע"ש ודבריו תמוהין ודברי הרע"ב נכונים דלהרע"ב קשה לי' קושית התוס' הזו דמ"ש קדירה ממאכל ולמה המאכל מותר והקדירה אסורה והנה לטעם הר"ן דס"ל דהקדירה עצמה לעולם הוי לשבח רק במאכל נעשה לפגם ודאי דלק"מ דשאני קדירה דהוא עצמו לשבח אבל התוס' ס"ל כפשוטו דגם בקדירה גופו נשתנה לפגם וקשה לי' קושית התוס' ומה שתירצו התוס' דשאני קדירה דהוי אסורה מעיקרא לא ניחא לי' דמה בכך סוף סוף השתא מותרת ולכך מפרש הרע"ב כך ואסברא לה כיון דבקדירה הוי תחלה לשבח ואח"כ נעשה לפגם והוי השביח ובסוף פוגם לכך אסירה הקדירה מספק משא"כ המאכל הוי פוגם מעיקרא לכך מותר מיהו בזה לבד לא הונח כיון דעכ"פ במאכל הוי לפגם יהי' מותר להשתמש בו לכתחלה לכך הוצרך לומר דגזרינן קדירה שאב"י אטו בת יומא מיהו בזה נמי לא הונח דמה ראו חכמים להתיר המאכל בדיעבד ולא חששו על הך גזירה דאטו ב"י לענין דיעבד והקדירה אסרו אף בדיעבד לכך בזה חילוק הרב דשאני קדירה ממאכל דבמאכל הוי פוגם מתחלתו לכך התירוהו בדיעבד והקדרה גופה היי עליו מצד עצמה שום איסור דהוי משביח ובסוף פוגם לכך גזרו אף בדיעבד וז"ב כיונת הרע"ב.