עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
עבודה זרה · דף עה:
במשנה דף ע"ה ע"ב הלוקח כלים מן הנכרים את שדרכו להטביל ל הנה לשון כל שדרכו ש אין לו הבנה והו"ל לומר את שחייב בטבילה וכו' ורש"י הרגיש בזה ונדחק בזה ולפענ"ד נראה דמזה יהי' ראי' להסוברים דטבילה תהי' אחר הגעלה ולא קודם ולאו מטעמייהו מכח דהוי כטובל ושרץ בידו דהוי מכח גזירה דעכ"פ רוב פעמים הוי דרכם ללבן תחלה ואח"כ להטביל ולכך אם פ"א יטביל תחלה חיישינן שיטעה שכבר הגעילו וישתמש בו בלי הגעלה ולכך שוב עשו חז"ל תקנה שלא יהי' שום טבילה רק אחר הגעלה ולכן שפיר תנא במשנה את שדרכו להטביל תיכף אחר קנין דהיינו דבר דלא בעי הגעלה וזה הוי דרכו להטביל תיכף זה יטביל אבל את שדרכו להגעיל ואח"כ להטביל אז דוקא יגעיל תחלה היפוך הדרך דחיישינן שיטעה לומר שכבר הוכשר. כנלפע"ד. ודו"ק.
שם את שדרכו להגעיל יגעיל הנה לשון הרא"ש במשנה וסכינין ישינים הנקחין מן העכו"ם הי' אומר הר"י בר"מ דבעי ליבון שדרך העכו"ם לתקן בהם פתילה וכו' ואמר ר"ת כיון דאין תשמישו לכך לא חיישי דלמא אתרמי ועביד הכי וכו' לכאורה נראה דטעמו מכח דלא חיישינן למיעוטא אך קשה הרי עכ"פ יש לו חזקת איסור כיון דבודאי נאסר וספק אם הוכשר או לא וא"כ ראוי לומר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה אך נראה דא"ש דר"ת לשיטתו דמסיים דאפילו אתרמי דעביד הרי כיון דאין הישראל משתמש בו ע"י האור סגי לי' בהגעלה והנה לכאורה לאו רישי' סיפא דמריש דבריו משמע שמתיר לגמרי אפילו להשתמש בו ע"י אור ואח"כ משמע דאינו מתיר רק להשתמש בו שלא ע"י אור אבל ע"י אור אסור ואם חזרה היא הו"ל לפרש. אך נראה דכוונתו כך דודאי הוא מתיר לגמרי אפילו להשתמש בו באור מטעם דאין לחוש למיעוטא רק דהוי קשה לו קושייתינו נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא לכך כתב דתינח אם היינו חוששין למיעוטא הי' אסור לגמרי הוי שייך לומר דהוא בחזקת איסור וסמוך מיעוטא לחזקה אבל כיון דאף אם נשתמש בו כן מ"מ כל דאין הישראל משתמש בו ע"י אור מותר בהגעלה א"כ שוב מהני עכ"פ ההכשר הגעלה להשתמש בו א"כ שוב איתרע חזקת איסור דמעיקרא והורע כחו ולכך לא נחשב עוד חזקת איסור ולא אמרינן כה"ג סמוך ובהכי א"ש לשון הרא"ש מה שסיים ולא נהירא דכיון דתשמישו ע"י אור אינו יוצא מידי דופיו וכו' הרי דלא השיג רק על טעם שני של ר"ת היכי דידוע דהשתמש בו באור אבל על טעם הראשון לא השיג דמסתמא כיון דאין דרך תשמישו בכך אין לחוש לו רק על טעם הב' השיג ונ"מ היכי דידוע דהשתמש בו באור או בסכין גדול דדרכו בכך וא"כ ממילא עכ"פ מן הסתם בסכין קטן שאין דרכו בכך מותר להשתמש בו בהגעלה מטעם הראשון של ר"ת ולמה בקיצור פסקי הרא"ש כתב בסתם דאם אין בו גומות די לו בהגעלה ובלבד שילבן חודה והו"ל לבאר דהיינו דוקא בסכין גדול אבל בקטן לא בעינן זה אך לפמ"ש א"ש דזה תלוי בזה כיון דעכ"פ בלי לבון בראשו אסור לגמרי אף להשתמש בו שלא ע"י האור אם הוי ידוע דנשתמש בו ע"י אור ממילא אזיל לי' טעם א' מכח סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא ולכך ראוי לחוש בזה אף למיעוטא וא"ש דעת קיצור פסקי הרא"ש. והנה עפ"ז יש לדחות ראיות ר"ת מן הירושלמי דסכין קטן מותר בשיפה אף לרותחין די"ל הירושלמי יסבור דלא אמרינן כלל סמוך מיעוטא לחזקה ולכך אזיל בתר רובא וכיון דדי בהגעלה ה"ה דשיפה מהני דהוי כמו הגעלה אבל לדידן שמוכח בכמה דוכתא דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ודאי דבעי ליבון בקטן כמו בגדול ודו"ק ולפמ"ש בחדושינו שם די"ל כוונת הירושלמי לענין טבילה א"ש יותר ואין צריך לומר דהכוונה מכח דראוי לצונן כמ"ש לעיל רק בלא"ה א"ש דידוע דסמוך מיעוטא לחזקה הוי רק דרבנן ולא מן התורה והנה ידוע לענין סוכה הראוי' לשבעה קיי"ל כר"מ דמדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו אף דביו"ט גופו פסולה מדרבנן מ"מ לענין שאר הימים לענין מחזי חזי אזלינן בתר ד"ת א"כ ה"נ בזה לענין להשתמש בו חמין באמת אסור להשתמש בו מכח דחיישינן למיעוטא דלמא נשתמש בו ע"י אור ואף דמיעוטא הוא מ"מ אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אך זה לענין התשמיש גופא אבל לענין טבילה שלא יהא כטובל ושרץ בידו בזה אזלינן מדאורייתא וכיון דמדאורייתא לא אמרינן סמוך ממילא מן התורה מותר בהגעלה ושוב מהני שיפה כמו הגעלה ולכך שוב ראוי לטבילה עכ"פ אבל בסכין גדול דדרכו ע"י אור ומן התורה לא מהני שיפה רק לבון גם טבילה לא מהני בי' עד שילבין תחלה וא"ש ודו"ק. וע"פ דברינו א"ש עוד פסקי הרא"ש שהעתיק סתם הדין ובלבד שילבין חודה ומשמע דבליבון החוד מהני אפילו להשתמש בו ע"י האור והרי הרא"ש כתב בפירוש להיפוך דאף דחם מקצתו חם כולו ונתפשט האיסור בכולו מ"מ כיון דאין הישראל משתמש בו ע"י האור סגי בהכי וא"כ משמע דלהשתמש בו ע"י האור לא סגי בהכי ואיך כתב בקיצור סתם דדי בהכי אך לפמ"ש א"ש כיון דעל טעם הראשון לא השיג הרא"ש רק דעיקר החשש שלו מכח סמוך מיעוטא לחזקה כיון דאוסרו להשתמש בו לגמרי וא"כ ע"י לבון ראשו כיון דעכ"פ מתיר הרא"ש להשתמש בו שלא ע"י האור שוב איתרע חזקתו ממילא מותר לגמרי מכח טעם הראשון דאין לחוש למיעוטא ודו"ק. והנה גוף לשון הרא"ש שסיים כיון דאין הישראל משתמש בו ע"י האור סגי בהכי ודבריו אין מובנין שמתחלה סתר טעם זה מכח דחיישינן שיפלוט מעט מעט וא"כ ה"נ ממ"נ אם מהני ליבון זה לכל ישתמש בו אף ע"י האור ואם נשאר בו עוד א"כ יפלוט מעט מעט וראיתי בגליון שציין לעיין במע"מ ונראה שהרגיש שם בזה ואין זה בידי לעיין בו ולפע"ד י"ל כך דכוונתו שילבן הראש והשאר יגעיל ובלא"ה צ"ל כן דהרי עכ"פ יש לחוש לנשתמש בו שלא ע"י האור בכולו ומה מהני לבון מקצת ובע"כ מיירי שהשאר מגעיל ולכך הנה אף דס"ל להרא"ש לעיל דע"י הגעלה פולט מעט מ"מ אין זה ודאי רק חשש בעלמא דלחומרא ראוי לחוש דשמא לא פלט פ"א הכל ויפלוט פעם ב' אך אם הוי רק ספיקא ראוי לומר דהוי ס"ס שמא לא נשתמש בו ע"י האור ואת"ל נשתמש בו דלמא כשם שלא פלט בהגעלה ראשונה לא יפלוט אח"כ אך י"ל דהוי ס"ס באיתחזק איסורא וס"ל להרא"ש דלא מהני ס"ס בזה אך תינח להיות די בהגעלה הקל מדרך תשמישו בזה איכא חזקת איסור אבל אם עכ"פ מכשירו כפי תשמישו וראוי לומר כבולעו כך פולטו א"כ בזה לחוש דלמא להפליט לא יפלוט רק כשילבין כולו בזה לא נחשב איתחזק איסורא דהרי לא איתחזק רק ע"י לבון מקצתו ואדרבה נחשב חזקת היתר דראוי לומר כבולעו כך פולטו רק דלענין להבא שמא יפלוט עוד לא שייך חזקת היתר כמ"ש לעיל בחבורי בסוגייא זו דלענין להבא לא שייך חזקת היתר ולכך אסור להשתמש בו ע"י האור רק כשמלבן כולו מ"מ מיהא עכ"פ גם חזקת איסור ליכא ושוב הוי ס"ס שמא לא נשתמש בו ע"י אור ואת"ל דנשתמש בו דלמא כיון שמגעילו כמו דלא יצא בפ"א לא יצא עוד פעם ב' יותר וס"ס מהני בזה כיון דליכא חזקת איסור אבל להשתמש בו ע"י אור דליכא רק חד ספיקא שמא לא השתמש בו לכך אסור ודו"ק. גם י"ל דמה שחשש הרא"ש דנתפשט האיסור בכולו ולא ליבן מקצתו אינו ודאי רק ספק דדלמא נתפשט האיסור בכולו ולא יועיל לבון רק בכולו ולכך הנה כבר כתבנו בכמה דוכתא דאף דס"ס במקום דאיתחזק איסורא לא מהני מ"מ בשלש ספיקות מהני וכן מבואר באחרונים ולכך בשלמא ע"י הגעלה לבד היי רק ב' ספיקות לכך לא מהני באיתחזק איסורא אבל ע"י לבון מקצתו הוי כאן ג' ספיקות לכך מהני אף באיתחזק איסורא אבל להשתמש בו ע"י אור הדר הו"ל רק ב' ספיקות לכך לא מהני באיתחזק איסורא ודו"ק. שוב ראיתי בט"ז יו"ד סי' קכ"א עמד על דברי הרא"ש הנ"ל ונדחק בפירושי ולפמ"ש א"ש גם ראיתי בטור יו"ד שם הביא נמי דברי הרא"ש בסתם דע"י לבון מקצתו סגי ולא סיים דברי הרא"ש דהיינו כיון דאין הישראל משתמש בו ע"י אור וכמו שסתם ברמזים והיא תמי' ולפמ"ש א"ש כנ"ל ודו"ק בכל זה. ומה שהקשה הב"י על הטור בסי' קכ"א דחולק על הרשב"א וס"ל בנשתמש במקצתו די בהכשר מקצתו דכבכ"פ וברא"ש הנ"ל משמע להיפוך דדוקא להשתמש בו שלא ע"י האור סגי בהכי ולא להשתמש בו ע"י אור והט"ז וש"ך נדחקו ליישב בזה והש"ך כתב דהב"ח ודרישה האריכו בזה והנה הב"ח ישנו ת"י ולא ראיתי בו דבר והדרישה אינו בידי ולדעתי א"ש דהטור מיירי בידוע דלא נשתמש רק מקצתו לכך לא חיישינן למיעוטא ואזלינן בתר רובא דכבכ"פ דזה אינו ודאי רק רוב רק דאזלינן בתר רובא אבל הרא"ש דמיירי בסכין של עכו"ם דאין ידוע מה נשתמש בו ואולי נשתמש בכולו יה רק כיון דלא שכיח לא חיישינן לזה ולכך תינח להשתמש בו שלא ע"י אור הוי ס"ס שמא לא נשתמש בי כלל ע"י האור ואת"ל נשתמש בי דלמא רק בראשו ושוב הוי כבכ"פ ע"פ רוב אבל לענין להשתמש בי ע"י אור אז כיון דאפשר דנשתמש בכולו ע"י אור נהי דמיעוטא נינהו מ"מ מצטרף הך מיעוטא למיעוטא דאף דבלע רק ע"י אם מקצתו ונעשה כולו אסור מ"מ אינו פולט רק בנתלבן כולו והוי מע"מ ואף דהוי ס"ס מ"מ באיתחזק איסורא לא מהני ס"ס ורובא ליכא כיון דמצטרף המיעוטים להדדי וכמ"ש הר"ן כן בחולין גבי ביצים מן הנכרים משא"כ להשתמש בו שלא ע"י האיר כיון דאיכא נמי רוב לומר דכמו דלא פליט בהגעלה ראשונה כן לא יפלוט אח"כ ואף דאיכא מיעוטא דפלטי מעט מעט ולכך אוסר הרא"ש תחלה מ"מ בהצטרף עוד מעלה דמלבין קצתו וי"ל אף דנשתמש ע"י האור הוי רק במקצתו לכך שפיר בהצטרף הני ספיקות לקולא נחשב האיסור רק מיעוטא ואין לחוש לי' משא"כ להשתמש ע"י אור דמצטרף תרי מיעוטים להדדי ונעשה מע"מ אבל הטור מיירי שידוע דלא נשתמש רק בקצתו לכך אזלינן בתר רובא דכבכ"פ וז"ב ודו"ק.
שם הסכין שפה והיא טהורה. הנה ראיתי בתוי"ט במשנה זו הרגיש על פי' המשניות להרמב"ם וכן הרע"ב שמשמע מדבריהם דסכין לא בעי טבילה ותמה דמנ"ל דמ"ש סכין משאר כלי סעודה והניח בצ"ע ובאמת יותר הו"ל לתמוה מגוף הש"ס דהרי קאמר על המשנה ותנא עלה וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה משמע דעל כל השנוי במשנה תנא כן אף בסכינן ואפשר דמהא לא קשיא לי' די"ל דאף דתנא וכולן כוונתו על רובן דרובו כככולו ועיין בט"ז או"ח סי' תקפ"ב גבי מלוך על כל העולם כולו בכבודיך ייע"ש. והנה ליישב דבריהם שלא יהיו תמוהין כל כך נראה לומר כן דהנה קשיא להו מה שהקשינו לעיל בחידושינו למה נקטה המשנה בלשון הסכין שפה והיא טהורה הו"ל לומר והיא כשרה לזה מוכיחין דקמ"ל דטהורה אפילו מטבילה דגם טבילה לא בעי וטעם הדבר נראה כך דהם ס"ל דלא חייבה התורה המשנה טבילה רק באם בא להשתמש בו עיקר תשמישו למה שמיוחד לכך אבל אם אינו בא להשתמש בו עיקר תשמישו רק דרך ארעי לא בעי טבילה ולכך מה דהוי עיקר תשמישו כך בצונן כגון דנתקן לשם צונן בעי טבילה אף לצונן אבל דבר דהוי עיקר תשמישו לחמין לא בעי טבילה רק לחמין ולא לצונן ואף אם נימא דגם לתשמיש ארעי בעי טבילה היינו רק מכח גזירה דגזרינן אטו שמא כשישתמש בו ארעי בלי טבילה ובא להשתמש בו גם קבע בלי טבילה כדגזרינן כן בכמה דוכתא הא בלא"ה לא הוי בעי טבילה לארעי ולכך בסכין כיון דדרכו להשתמש בחמין ואם ירצה להשתמש בחמין לא יצטרך טבילה וכמ"ש לקמן ממילא אין שייך לגזור צונן אטו חמין ובצונן גופו כיון דאין זה עיקר תשמישו לא בעי טבילה וגזירה לא שייך בזה ולכך נקט הסכין שפה והיא טהורה שטהורה אף מטבילה ואען ואומר דהנה לכאורה יש לחדש דין אחד די"ל כלים הצריכין ליבון לא בעי טבילה והטעם כיון דאם היו מתחלה ביד ישראל לא היו צריכין טבילה רק עיקר חיוב הטבילה היי במה דהוי תחלה ביד נכרי ולפ"ז הרי התוס' בזבחים דף צ"ו ד"ה ולהדרינהו לכבשונות הקשו שם כיין דהוי גזירת הכתוב מה מהני החזרת כבשונות ותרצו דע"י החזרת כבשונות נחשב כפנים חדשות באו נכאן והוי כלי חדש ייע"ש ומה שהקשו מסוטה כבר ישבנו בכמה דוכתא בעז"ה וא"כ י"ל כמו דהתם מהני החזרת כבשונות להיות כאלו לא נתבשל מעולם כן מהני ליבון באש דהוי ככלי חדש כאלו עתה נעשה ביד ישראל וכאלו מתחלה לא הוי כלי ביד נכרי ועתה נעשה כלי ולא בעי טבילה אך במשנה לא משמע כן דהרי תנא את שדרכו ללבן ולבן וקתני עלה וכולן צריכין טבילה א"כ משמע דגם מה דבעי ליבון בעי טבילה וכן פירוש הרמב"ם והרע"ב בעצמם אך א"ש דע"כ לא אמרינן פ"ח באו לכאן רק מה דאין דרכו להשתמש בכך רק עתה עושה כן כגון בקדירות הרי לא נחשב תשמישן ע"י אור דהרי בשל נחושת די בהגעלה ובע"כ לא נחשב תשמישו באור ולכך בקדירה של חרס אם מחזירו לכבשן הוי פ"ח בא לכאן ונחשב כלי חדש אבל במשנה דקתני את שדרכו ללבן ולבן משמע דמיירי מכלים שדרכו להשתמש ע"י אור וכיון דהליבון שמכשירו הוי מכח שדרך תשמישו הוי כן א"כ אם אנו מחשיבין זה לדרך תשמישו שוב לא שייך לומר פ"ח באו לכאן כיון דדרך תשמישו הוי כך וממילא מה"ט בעי טבילה ג"כ ולפ"ז תינח בשאר כלים אבל בסכין הנה התוס' והרא"ש הביאו ב' דעות דר"ת ס"ל דסכין לא בעי ליבון שהולכין אחר רוב תשמישו והרא"ש כתב דבעי ליבון דחיישינן שמא נשתמש בו הנכרי פ"א ע"י האור ולכך נראה דהרמב"ם והרע"ב ס"ל כאן בפירושם כדעת הרא"ש דסכין של נכרים בעי ליבון וכל היכי דבעי ליבון אסור להשתמש בי שוב חמין בלא ליבון וכמ"ש הרא"ש ייע"ש ולכך בחמין לא בעי טבילה כיון דמלבנו תחלה ובאמת רוב תשמישו לא הוי ע"י אור ולכך שוב אמרינן פ"ח באי לכאן והוי כלא נגמר ביד נכרי ולא בעי טבילה וא"כ ממ"נ כיון דלהשתמש בחמין אי אפשר לי בלא ליבון וע"י ליבון שוב לא תבעי טבילה ממילא אין לגזור בו צונן אטו חמין לכך שוב אזלינן בתר עיקר דינו כיון דאין עיקרו לתשמיש צונן לא בעי טבילה ולכך שאני סכין משאר כלים ובסכין חדש מודים הרמב"ם והרע"ב דבעי טבילה רק הם לא מיירי מזה כמבואר ואף דמדעת הרמב"ם בפסקיו ס"ל דבסכין לא בעי ליבון בלא"ה סתר פסקיו לפירושו דהרי בפסקיו מצריך טבילה גם לסכין כמ"ש התוי"ט בשמו ואדרבא י"ל דזה תלוי בזה כיון דבפסקיו ס"ל דלא בעי ליבון לכך מצריכו טבילה אף בצונן אטו חמין כשאר כלים וכאן דס"ל כהרא"ש דבעי ליבון לכך לא מצריכין טבילה וז"ב לפענ"ד ות"ל הוא טעם נכון בישוב דברי הרמב"ם והרע"ב שלא יהיו תמוהין כל כך וד' יצילינו משגיאות. ויוריני בתורתו נפלאות אמן.
שם גמרא אמר רבה בר אבוהו אפילו כלים חדשים במשמע דהא ישנים וליבנן כחדשים דמי וכו' הנה מזה יהי' נראה לי ראי' ברורה לשיטת הפוסקים דלא מהני טבילה קודם הגעלה והליבון דאם מהני הטבילה קודם הגעלה וליבון קשה לי מה ראי' הוא זה מכלים ישינים דלמא שאני כלים ישינים דעכ"פ נתחייבו בטבילה קודם הגעלה וליבון לכך אף דאח"כ נתלבן לא נפטר מחיובו אבל כלים חדשים לא נתחייבו מעולם בטבילה ובע"כ דמשמע לי' דבליבון אמרינן פנים חדשות באו לכאן ונחשבו כחדשים ממש והרי בסוטה דף ט"ו ע"ב בעי שם רבא נתאכמו והחזירן לכבשן מהו ועיין בתוס' זבחים דף צ"ו דמשמע דמפרשים הך בעי' מכח דמספקא לי' אם אמרינן פ"ח באו לכאן או לא ולמה כאן פשיטא לי' דאמרינן פ"ח באו לכאן ואין לומר דכאן לא הוי טעמו מכח פ"ח רק דהוי ס"ד דבבליעת איסור תלוי הדבר וכיון דנתלבן פקע לי' האיסור ז"א דא"כ למה מוכיח דוקא מליבון הו"ל להוכיח גם מהגעלה וכך הי"ל לומר דהא כלים ישינים שהגעילן או ליבנן כחדשים דמי ובע"כ דמהגעלה אין ראי' דבזה ודאי לא שייך לומר פ"ח באו לכאן ולכך נהי דהאיסור הלך לו מ"מ חיוב הטבילה לא פקע כיון דכבר נתחייב מקודם ולכך מוכיח רק מליבון דבזה הוי פ"ח באו לכאן ונעשו כחדשים ומזה מוכיח דאף חדשים בעי טבילה וא"כ משמע מזה דפשיטא לי' דאמרינן פ"ח באו לכאן ולמה התם מיבעי' לי' ואין לומר דפליג על רבא התם דא"כ הו"ל להש"ס לומר מה דמבעיא לי' לרבא פשיטא לי' לרבה בר אביהו ומכ"ש דקשה להרמב"ם דהוא פסק בה"ל סוטה ספק ובה"ל טבילת כלים פוסק דטבילת כלים דרבנן ופוסק במשכנתא האיבעיא לקולא מה"ט וא"כ הו"ל לפסוק דחדשים א"צ טבילה דשוב אין ראי' מכלים ישינים שלבנן דהתם כבר נשתמש בהם ונתחייבו בטבילה משא"כ בחדשים ממש ובע"כ דפשיטא לי' דאמרינן פ"ח באו לכאן ולמה התם מספקא לי' ובע"כ מוכח דכאן לא מהני הטבילה קידם הגעלה והליבון רק אח"כ ולכך ע"כ לא מספקא לי' לרבא וס"ל דיש מקום לומר דלא אמרינן פ"ח באו לכאן רק היכי דאפשר לומר דדינו כמעיקרא ממש אז אמרינן די"ל דלא מהני שוב מעשה לחדשו רק נדון כמעיקרא ממש אבל היכי דאי אפשר לומר דהוי דינו כמעיקרא ובע"כ נתחדש כאן דינו שוב ראוי לומר ודאי דע"י ליבון נעשה פנים חדשות ממש דאין לומר דדיני כמעיקרא ממש דהרי אין דינו כמעיקרא כעין הכא דמעיקרא קידם הגעלה וליבון לא מהני טבילה ובע"כ דבתר השתא אזלינן ולא נחשב כמעיקרא לכך לכולו מלתא אזלינן בתר השתא ואמרינן פ"ח באו לכאן ואינו דומה לסוטה דהתם אפשר לומר דנשאר דינו כמעיקרא ממש אבל בזה בע"כ לא הוי דינו כמעיקרא לכך לגמרי אזלינן בתר השתא. ודו"ק.
והנה בזה י"ל מה שהקשה המהרש"א בסוגיין דמברייתא דלקמן דקאמר להדיא ואפילו לא נשתמש בהם בעי טבילה הו"ל להש"ס להביא סייעתא לרבה דאף כלים חדשים בעי טבילה ובפרט דהו"ל תיובתא לר"ש דפריך לרבא וס"ל דחדשים לא בעי טבילה והניח בצ"ע ולפמ"ש י"ל כך דהנה הני פוסקים דס"ל דטבילה קודם הגעלה לא מהני עיקר ראייתם הוי מהך ברייתא דנקט מגעילן או מלבנן ואח"כ מטבילין משמע דטבילה מקודם לא מהני ולפ"ז נראה דאין זה מוסכם דהנה הברייתא ראשונה דיליף מוטהר דלא בעי הערב שמש קשה מנ"ל דלא בעי ע"ש דלמא לעולם בעי ע"ש ומה דכתיב וטהר היינו לאשמעינן דדוקא תחלה תבעירו באש ואח"כ יטהר במים ולא להיפוך ואי מהך קרא דבמי הנדה הוי ס"ד דמהני טבילה מקודם לכך אצטריך וטהר וכן להיפוך קשה מנ"ל דבעינן מ' סאה דלמא די במשהו ומה דכתיב במי הנדה ולא די בוטהר היינו דמוטהר לבד לא הוי ידענו דהטבילה תהי' אח"כ ודלמא קודם לכך אצטריך במי הנדה דנשמע מינה גוף הטבילה וממילא הוי במי הנדר לגופי' ולמ"ל וטהר בע"כ וטהר מרבי דלא מהני טבילה מקודם רק אח"כ ולכך הנה מכל זה מוכח דס"ל להך ברייתא דבאמת מהני טבילה מקודם ג"כ ולכך א"ש דודאי להך ברייתא שמביא אח"כ דס"ל דלא מהני טבילה קודם רק אחר הגעלה וליבון פשיטא לכ"ע דאף בחדשים בעי טבילה מכח ראיות רבה דהא ישינים וליבנן כחדשים דמי ואין לומר דלא אמרינן פ"ח באו לכאן דהרי בזה לכ"ע אמרינן פ"ח באו לכאן רק לברייתא ראשונה דמוכח מזה דס"ל דמהני טבילה קודם לליבון והגעלה ומזה אין ראי' לכאורה מכלים ישינים די"ל דלא אמרינן פ"ח באו לכאן כסברת רבא בסוטה רק רבה קאמר בפשיטות דאף להך ברייתא נמי כלים חדשים בעי טבילה דהא ישינים וליבנן כחדשים דמי ומכח דס"ל בפשיטות דאמרינן פ"ח באו לכאן אבל ר"ש ס"ל כסברת רבא דלא אמרינן פ"ח באו לכאן היכי דאפשר לומר דדינו כמעיקרא לכך שוב אין ראי' מכלים ישינים די"ל דלא אמרינן פ"ח באו לכאן אבל לאידך ברייתא דס"ל דלא מהני הטבילה רק אח"כ לשיטתו מודה ר"ש דאפילו חדשים ממש בעי טבילה דלדידי' שפיר מוכח מכלים ישינים ודו"ק. מיהו אכתי לא הונח בזה דא"כ עכ"פ קשה דקושית ר"ש על רבה א"ה אפילו זוזי דסרבלי נמי לפרוך אהך ברייתא דמפורש נמי כן אך נראה דגם זה א"ש דה"נ י"ל מכל הנ"ל הוציא הרמב"ם דינו דס"ל דטבילת כלים דרבנן ובאמת פשט הסוגייא נראה שהוא מן התורה וכמ"ש בב"י והיינו דהוי קשה להרמב"ם קושייתינו הנ"ל כיון דאידך ברייתא מוכח דלא מהני הטבילה רק אחר ההכשר א"כ מנ"ל דלא בעי ע"ש או דבעינן מ' סאה דלמא אצטריך וטהר לאשמעינן דלא מהני טבילה רק אח"כ לזה מוכיח הרמב"ם דהך ברייתא דס"ל דבעינן הטבילה אח"כ הוא ס"ל באמת דהוי רק דרבנן ופליג על אידך ברייתא דס"ל דהוי מן התורה והך ברייתא דהוי מן התורה ויליף מוטהר ס"ל באמת דאין חילוק בין טבילה קודם או אח"כ אבל אידך ברייתא דס"ל דבעי טבילה אח"כ ס"ל באמת דהוי מדרבנן לכך הכי תקנו רבנן דלא בעי ע"ש וליבעי מ' סאה ולכך א"ש גם קושיתינו דמה דפריך ר"ש א"ה אפילו זוזי דסרבלי נמי היינו רק לר"נ דקאמר כן אברייתא ראשונה דס"ל דהוי מן התורה ואעפ"כ קאמר אפילו חדשים לכך פריך שפיר א"ה אפילו זוזי דסרבלי אבל לאידך ברייתא דהוי רק דרבנן ודאי לא קשיא דבתק"ח שפיר שייך לחלק בין חדשים אם היו מוכנין עכ"פ לתשמיש אכילה ובין היכי דלא היו מוכנין כלל לתשמיש אכילה ובהכי אמור רבנן ובהכי לא אמור רבנן ואין לדמות תק"ח זו לזו. וז"ב לפענ"ד. והנה עוד נלפע"ד דדין זה אם מהני הטבילה מקודם הגעלה וליבון או לא מהני מכח דהוי כטובל ושרץ בידו תליא בהך סברא אם כלים חדשים בעי טבילה או לא דאם כ"ח בעי טבילה א"כ בע"כ הטבילה לאו מכח הבליעה הוא רק חיוב בעצמותו לכך אין לו ענין אל הבליעה לכך גם בישינים מהני טבילה קודם הבליעה דאין ענין זה לזה כלל אך אם בכלים חדשים לא בעי טבילה ובע"כ הבליעה גורם הטבילה שפיר י"ל דלא מהני טבילה רק בהסרת הבליעה תחלה אבל בלא"ה הו"ל כטובל ושרץ בידו וכן מוכח להדיא מלשון התוס' ד"ה מגעילו שזה תליא בזה שכן כתבו דהרי אפילו חדשים בעי טבילה ייע"ש. והנה בזה נראה ליישב יותר נכון מה שהעירותי לעיל דלמה פשיטא לי' לרבה דבכלים ישינים שלבנם אמרינן פ"ח באו לכאן ובסוטה מבעיא לי' לרבא כן ולא אפשיטא ולעיל הבאתי ראי' להסוברים דלא מהני טבילה תחלה ייע"ש ולפמ"ש עתה נראה לומר להיפוך שיהי' מוכח כדעה זו דמהני טבילה מתחלה והוא דהנה בתוס' זבחים דף צ"ו ד"ה ולהדרינהו לכבשונות שהקשו שם למה התם פשיטא לי' דאמרינן פ"ח באו לכאן ובסוטה מספקא לי' ייע"ש והניחו בצ"ע ולפענ"ד נראה דא"ש די"ל דהכלל כך הוא דהיכי דהוי הפסול מכח שינוי הניכר בגופו אז כיון דנעשה חסרון בגופי בשינוי הניכר לא אמרינן פ"ח באו לכאן אבל היכי דאין השינוי ניכר בגופו אז כיון דבגופו לא נשתנה בזה לכ"ע אמרינן פ"ח באו לכאן סמך לזה מה דאמרינן בעלמא היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק כן ה"נ בזה ולכך א"ש דבסוטה דמיירי דנתאכמו פניו והוי פסולו מכח דבר הניכר שאינו חדש ובשינוי הניכר בגופו לא מהני פ"ח באי לכאן אבל בזבחים שכתבו שם תוס' תחלה דמצד הבליע ודאי הוי ראוי שיועיל החזרת כבשונות בלאו טעם דפ"ח באו לכאן רק שהקשו שם דהרי קפדינן אבישול בלי בליעה ג"כ ולזה הוצרכו שם לטעם פ"ח באו לכאן ולבישול בלי בלוע הוי שינוי שאינו ניכר בגופו והוי הקפידה מכח דבר שאינו ניכר בגופו לכך ודאי דאמרינן פ"ח באו לכאן ואינו דימה לסוטה דהתם הוי מכח שינוי הניכר בגופו וז"ב לפענ"ד ונכון בסברא ולפי"ז א"ש מאוד כאן דעיקר כוונת רבה הוי להוכיח דאפילו חדשים בעי טבילה ממה שמוכח כאן בברייתא דמהני טבילה ואח"כ ליבון דאם בעי ליבון תחלה נימא דהך וטהר הוי לרבות זה ובע"כ דס"ל דמהני טבילה תחלה וא"כ בע"כ מוכח דאין הקפידה מכח הבליעה דא"כ הוי כטובל ושרץ בידו וא"כ כיון דאינו מכח הבליעה ממילא אף בחדשים בעי טבילה רק דאכתי אפשר לדחות דנהי דאינו עבור הבליעה עכ"פ הוי מכח השימוש כיון שנשתמש בו הנכרי לכך בעי טבילה ולכך אין ראי' מזה לחדשים דעדיין לא נשתמש בו הנכרי ומ"מ מהני טבילה תחלה ולא הוי כטובל ושרץ בידו כיון דאינו מכח הבליעה רק מכח השימוש לכך מוכיח שפיר דא"כ הרי ישינים ולבנן כחדשים דמיא דלענין שימוש הנכרי שוב הוי דבר שאינו ניכר בגופו וראוי לומר פ"ח באו לכאן כמו בזבחים וממ"נ אם נימא דהוי מכח הבליעה ולא שייך לומר פ"ח באו לכאן ממילא מוכח מן הברייתא מדמהני טבילה תחלה דאף כלי חדשים בעי טבילה דבלא"ה הרי הוי טובל ושרץ בידו ואם נימא דאינו מכח הבליעה רק מכח השימוש שוב מוכח מכלים שליבנן דבזה ודאי ראוי לומר פ"ח באו לכאן וממ"נ מוכח דאף כ"ח בעי טבילה וזה עצה נכונה לפענ"ד בביאור הסוגייא בעזה"י. ועיין מ"ש בענין הך סוגייא דפ"ח באו לכאן בחבורי לאו"ח בהשמטות עודנו בכת"י סי' תרמ"ו גם בחדושי למ"ס מכות דף ח"י ייע"ש. והנה עפ"י הנ"ל יש ליישב קושית המהרש"א מה שהקשה והבאתיו לעיל דאיך ס"ל דכלים חדשים לא בעי טבילה דהרי מפורש בברייתא אח"כ דבעי טבילה ולפי הנ"ל יש לומר כך דמה דפריך ר"ש א"ה אפילו זוזי דסרבלא נמי אינו לומר דהוא ס"ל דחדשים לא בעי טבילה רק כוונתו על דברי רבה דהוי קשה לו למה לו הך ראי' מכלים ישינים שמלבנן בלא"ה הרי כיון דמוכח בברייתא דמהני טבילה קודם הגעלה בע"כ אין הטעם מכח הבליעה דא"כ הוי כטובל ושרץ בידו א"כ גם חדשים בעי טבילה רק דכתבנו דהוכרח לראי' זו דבלא"ה י"ל דלאו מכח הבליעה בעי טבילה רק מכח השימוש וע"ז פריך ר"ש דבלא זה מוכח דלאו בשימוש תליא מלתא דאם בשימוש קשה אפילו בזוזי דסרבלא נמי בע"כ דלאו בשימוש תליא מלתא רק בדבר הנבלע או עומד לבלוע וא"כ למ"ל לראי' מכלים ישינים שמלבנן והוי עיקר פרכתו רק על הראי' ולהיפוך דבלא זה מוכח דחדשים נמי בעי טבילה ולכך דוחה רבה דמהא לא הוי ראי' די"ל דלאו בבליעה תליא מלתא רק בשימוש ואי דא"כ זוזי דסרבלי נמי י"ל דש"ה דכלי סעודה כתיב ובכלי סעודה תליא מלתא ולא בכלי בליעה ולכך י"ל דלעולם חדשים לא לכך הביא ראי' מכלים שמלבנן ממ"נ כנ"ל. ודו"ק היטב.
והנה לעיל כתבנו דקשיא דברי הרמב"ם אהדדי דבסוטה פסק דהוי ספק וכאן ודאי והנה זה כתבנו לפום ריהטא וכעת נזכרתי דאדרבא בה"ל סוטה פסק הרמב"ם דכשירים לסוטה ופסק האיבעיא לקולא והוא תמוה ועיימ"ש בישובו בעז"ה בחידושי לאו"ח סי' תרמ"ו עודנו בכת"י ובחדושי מ"ס מכות דף ח"י ייע"ש ולפמ"ש כאן א"ש ג"כ דיש לומר דרבא ס"ל כר"ש דכאן והרמב"ם דפסק כאן כרבה מוכח דס"ל בפשיטות דאמרינן פנים חדשות באו לכאן לכך פסק הרמב"ם כן וס"ל דלא עזבינן דברי רבה ופשוטו מכח ספיקא דרבא. ודו"ק.
שם בגמ' קוניא פליגי בה רב אחא ורבינא ח"א כתחלתו וח"א כסופו והלכתא כסופו. קשה לי דמנ"ל להש"ס דפליגי הרי י"ל דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי לפי מה שכתבו בתוס' זבחים והבאתיו לעיל דע"י החזרת כבשונות אמרינן פ"ח באו לכאן וא"כ י"ל דלא פליגי כלל רק מ"ד כתחלתו מיירי בלא אהדרי' לכבשונות דאז נדון כתחלתו ותחלתו הוי בלא בדיל ומיירי לענין להשתמש בו צונן דמותר להשתמש בו לכך בזה אף טבילה לא בעי דנדון כתחלתו דהוי בלא בדיל אבל מ"ד כסופו מיירי להשתמש בו רותח דבזה אין כ"ח יוצא מידי דפיו לעולם ואין לו תקנה רק להחזיר לכבשונות וזה לא מהני רק מכח פ"ח באו לכאן ונעשה ככלי חדש כאלו עתה נעשה ועתה הרי יש בו כבר בדיל וא"כ הוי ממ"נ אם לא נאמר פ"ח באו לכאן הרי כ"ח אינו יוצא מידי דפיו לעולם ואסור להשתמש בו כלל ואם נאמר דפ"ח באו לכאן ונחשב ככלי חדש מעתה א"כ הוי עתה תחלתו בבדיל לכך איך שייך לומר דהוי כתחלתו הרי תחלתו הוי כן בברזל לכך עי טבילה וא"כ נימא דמא"ח ומא"ח ולא פליגי וצ"ע בזה. שם גמ' תני חדא אסור ותני חדא מותר הא כמ"ד נטל"פ אסור וכו' קשה לכאורה למ"ל לומר דפליגי הו"ל לומר דמא"ח ומא"ח ולא פליגי רק חד מיירי דנשתמש בו כשהוא בן יומו לכך אסור ואידך מיירי כשנשתמש בו כשכבר הוא אינו בן יומו לכך מותר מיהו בפשיטות לק"מ די"ל דאי בבן יומו פשיטא דאסור ומהו קמ"ל אך לפמ"ש בתוס' די"ל דאף אם נשתמש קודם טבילה נמי אסור מכח גזירה אטו בלי הגעלה א"כ הדרא קושייתינו לדוכתא דנימא דהך דתני אסור מיירי בבן יומו ולא קשיא פשיטא די"ל עד שלא יטביל איצטרכא לי' והא קמ"ל דכיון דאם נשתמש בו בלי הגעלה וליבון אסיר לכך אף בלי טבילה אסור ובפרט דבלא"ה צריך לומר כן לשיטת התוס' דכוונת הברייתא הוי רק דרך נ"ט דבלא"ה קשה הרי הוי זו ואצ"ל זו דמה עד שלא יטביל אסיר מכ"ש עד שלא יגעיל ובע"כ דכוונת הברייתא הוי רק דרך נ"ט לכך אסיר בלי טבילה מכח דאסור בלי הגעלה וגזרינן הא אטו הא א"כ קשה טובא לתרץ כאן בבן יומו כאן באינו ב"י וצ"ע. ומה שהקשינו דהוי זו ואצ"ל זו הי' נראה דמזה יהי' ראי' לשיטת הפוסקים דס"ל דטבילה קידם הגעלה לא מהני וא"כ י"ל דהברייתא לא מיירי כלל מנשתמש בלי הגעלה רק הכל מיירי בלי טבילה רק הכוונה כך דכולם שנשתמש עד שלא יטביל דהיינו שלא הטביל כלל או אף שהטביל כבר רק דהטבילה הוי עד שלא יגעיל ולא ילבן נמי זה לא הוי טבילה ואסור בנשתמש בי כן ומה דמשני הש"ס הא כמ"ד נטל"פ אסור הכוונה כך כיון דס"ל נטל"פ אסור א"כ אם נשתמש בו בלי הגעלה אסור לכך בנשתמש בי בלי טבילה או בטבילה שלא בזמנה כגון קידם הגעלה נמי אסור ואידך ברייתא הכונה בנשתמש בו בלי הגעלה ממש ואעפ"כ מותר דס"ל נטל"פ מותר ולפ"ז תקשה יותר קושיתינו דלתרץ הא בב"י הא באינו ב"י וצ"ע. גם קשה לי כיון דבע"כ הך ברייתא דנשתמש בו אסור לא מיירי בכל ענין דהרי עכ"פ בנשתמש בו צונן מותר בודאי ובע"כ מיירי רק בנשתמש בי חמין ולצדדין קתני א"כ נהי דזה לא מצי לתרץ דכאן נשתמש בי חמין כאן בנשתמש בו צונן דקשה חדא דבצונן פשיטא שמותר ועוד א"כ נוקמא תרוייהו דלא כהלכתא דקיי"ל נטל"פ מותר אך זה קשה נימא דהך ברייתא דאוסרת מיירי בדבר חריף לכך לא מהני מה שאב"י ואידך מיירי בשאר דברים חמין לכך מותר מכח דנטל"פ מותר ומהו פריך וצ"ע. ומה דפריך געולי מדין דאסרה תורה היכי משכחת לה ולא משני משום דבר חריף כבר הרגיש הרשב"א בתשובה סי' תצ"ז והפנים מאירות בתשובה ייע"ש. גמ' תני חדא אסיר וכו' הא כמ"ד נטל"פ אסיר וכו' קשה לי למה לי' לאוקמא כתנאי דלא כהלכתא נימא דאתיא כהלכתא דנטל"פ מותר רק הרי מוכח בש"ס לקמן דעכ"פ לכתחלה אסור להשתמש אף באיני בן יומו רק באם עבר ונשתמש בו מיתר דבמאכל לא גזרו כמ"ש לקמן בתוס' והנה בגטין מפורש גבי נפלי ונתפצעו דאם בשוגג מותר ואם ש במזיד אסור וכן כל האוסרין שריבה עליהם שוגג מותרין במזיד אסורין א"כ ה"נ נימא כן דהך ברייתא דתנא אסור מיירי שבישל בה במזיד והך ברייתא דתנא מותר מיירי שבישל בה בשוגג וצ"ע.
שם בגמ' ולמ"ד נטל"פ מותר געולי נכרים דאסר רחמנא היכי משכחת לה וכו' הנה דעת הראב"ד דאין מבטלין איסור לכתחלה היא מן התירה ולפ"ז אם נאמר כשיטת התוס' לעיל דף ס"י ד"ה מכלל דרישא בנ"ט עסקינן דכתבי דיש סוברים דנטל"פ ומשהו חד דינא אית להי והיכי דמשהו אסור גם נטל"פ אסור א"כ לא הוי פריך הכא מודי די"ל דנהי בדיעבד אם בשל בו מותר עכ"פ לכתחלה אסור לבטל אף נטל"פ נמי דאין מבטלין משהו לכתחלה מן התירה ובע"כ דהראב"ד לא ס"ל כהתוס' בהא גם לא יסבור סברת הר"ן בסוגייא שכתב דהקדירה הוי הטעם לשבח רק בתבשיל נעשה לפגם א"כ י"ל דבזה שייך ודאי אין מבטלין איסיר לכתחלה ד במה דבידים עושהו לפגם ודומה לדברים החשובין דאסור לפצען ולבטלן מחשובותן כדמפורש בש"ס בכמה דוכתא וא"כ אם אין מבטלין איסור לכתחלה הוי מן התורה מהו פריך נהי דבדיעבד מותר כיון נעשה לפגם מ"מ לכתחלה אסיר לבשל בי כיין דבפנים הוי לשבח אסיר לבטלו לפגמו ובע"כ ד דהראב"ד לא ס"ל גם כהר"ן והתוס' הנ"ל והר"ן לא ס"ל כהראב"ד רק ס"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא רק דרבנן מיהו אכתי קשה לדידהו במה דפריך כאן הש"ס אח"כ א"ה קדירה שאב"י תשתרי וזה קשיא לדידן דהרי התורה כבר אמרה דלא אסרה רק קדירה ב"י ובע"כ לדידן פריך א"כ מהו פריך הרי לדידן עכ"פ אין מבטלין איסור לכתחלה וא"כ גם נטל"פ לכתחלה אסור ואפשר דהתוס' הנ"ל והר"ן ס"ל כהרשב"א ביו"ד סי' צ"ט וסי' קכ"ב דהיכי דאי אפשר לבא לידי נ"ט מותר לבשל בו לכתחלה וא"כ הרי במשהו גופו היכי דאי אפשר לביא לידי נ"ט מיתר א"כ הכא נמי בנטל"פ כיון דאי אפשר לבוא לידי נ"ט מותר לבטל לכתחלה מיהו ז"א דהרי בנטל"פ אפשר לבוא לידי נ"ט אם יבשל בו דבר חריף וא"כ שוב אין מבטלין איסור לכתחלה ומהו פריך וצ"ל דהפירכא הוא רק מקדירה של חרס דצריך שבירה וזה הוי כדיעבד ועדיין צ"ע. ועוד קשה לי למה פריך מגעולי מדין היכי משכחת לה ולמה לא פריך מקדשים שהצריכה התורה ש ע ש הגעלה ולמ"ל הגעלה הרי היי נטל"פ ואין לומר דשאני קדשים כיון דעכ"פ נתחייב הגעלה כשהיתה ב"י שוב לא פקע וכמ"ש הרא"ש בסוגיין אבל געולי מדין דבא לידינו כשכבר אינו ב"י לכך פריך שפיר למ"ל הגעלה ואף דהך מ"ד ס"ל דאף קדירה ב"י פגמא מ"מ ודאי דעכ"פ צריך שהי' קצת ותיכף סמיך לבישול ודאי לא פגמא רק געולי מדין כיון דהוי דרך מלחמה ושהו בדרך ג"כ ודאי לא הוי סמוך לבישול ממש ועוד י"ל דמה דקאמר קדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמה היינו עכ"פ דרק לינת לילה דהרי יש ס"ל דלינת לילה פוגמת ונהי דלא קיי"ל כן עכ"פ הך מ"ד דס"ל דקדירה ב"י אי אפשר דלא פגמה היינו ע"י לינת לילה ולומר דלא אסרה התורה רק קידם לילה ז"א סברא דא"כ למה הוצרך הגעלה הוי לי' להמתין לילה אחת בשלמא לפי האמת דבעינן מעל"ע י"ל שפיר דהתירה לא אסרה רק בת יומו רק דא"כ נתת דבריך לשיעורין לזה כלה המעת לעת עתה וזה אח"כ וכיון דאין שיעורו שוה לכך צוה הגעלה אבל ע"י לינת לילה הוי זמן השוה והי"ל לומר להמתין לילה אחת ובע"כ מוכח דנטל"פ אסיר ואך למ"ד דמותר מוכיח שפיר כיון דעכ"פ קידם לילה ודאי לא פגמה לכך י"ל כיון דחל שוב לא פקע וכמ"ש הרא"ש דכל הלילה בעינן לפגם ואם נתבטל בלילה לא פגמה ולכך לא פריך מקדשים ודו"ק. אך א"כ קשה מהו פריך הש"ס א"ה שאב"י לשתרי הרי י"ל דכוונת המתרץ כך דלא אסרה התורה אלא כשבאה לידינו ב"י אז כיון שחל עליו חיוב הגעלה שוב לא פקע וצריך לומר דפרכת הש"ס הוי כשבאה לידינו אב"י תשתרי דלא חל עליו חיוב הגעלה מעולם. והנה לפי"ז הרווחנו ליישב מה שהקשו התוס' למה המאכל מותר באב"י ולא גזרו אטו ב"י דמ"ש הקדירה ומ"ש המאכל ולפמ"ש י"ל כך דמה דמשני דגזרינן אטו ב"י אין הכוונה שיטעו לבשל בבת יומו די"ל דודאי גבי אטו ב"י לא מחליף רק הכוונה כך דבבאה לידינו ב"י וחל עליו חיוב ההגעלה שוב אף אם אח"כ נעשה אב"י לא פקע חיובו וחייב מדין תורה הגעלה רק דקושית הש"ס הוי כשבאה לידינו אב"י לשתרי וע"ז משני שפיר דגזרינן באה לידינו אב"י אטו באה לידינו ב"י ואח"כ נעשה אב"י אז ג"כ יסמוך להשתמש בו בלי הגעלה ואב"י אטו אב"י שפיר מחליף כיון דהשתא שניהם אב"י ובשביל מה דאתי לידן כשהיא בן יומו לא משמע לי' לחלק בהכי וא"כ תינח בכלי אבל במאכל הרי אף בבאה לידינו בת יומא אם אח"כ נעשה אב"י ובישל בה מותר דבשלמא בגוף חיוב הגעלה בכלי אמרינן כיין שנתחייב הגעלה שוב לא פקע אבל במאכל אם נשתמש בו בלי הגעלה באמת מותר וא"כ במהו מחליף אטו נתבשל בכלי בן יומו אב"י בבן יומו לא מחליף ובנתבשל באב"י באמת תמיד מותר ולכך לא שייך גזירה וא"ש ודו"ק.
שם בגמ' אלא געולי מדין דאסר רחמנא היכי משכחת לה הנה הרשב"א בתשובה סי' תצ"ז והפ"מ בתשובה הקשו דלמא הוצרך הגעלה בשביל מי שרוצה לבשל בו דבר חריף ויע"ש מ"ש בזה והפ"מ רוצה להוכיח מזה דדבר חריף דרבנן ולפע"נד י"ל דמזה יהי' ראי' להסוברים דטבילה קודם הגעלה לא מהני דהוי כטובל ושרץ בידי ונראה דנפקא להו כן ממה שאיתא בש"ס לעיל דמהך קרא דכל אשר יבא באש תעבירו באש וטהר ילפינן טבילה דהוסיף לך טהרה אחרת על טהרתו ולפ"ז מדכתיב תחלה יבא באש ואח"כ וטהר מוכח דדוקא בעינן הגעלה תחלה ואח"כ טבילה ולא להיפוך מדלא כתיב להיפוך ולפ"ז נראה דבשלמא אם לכל הבישולים בעי הגעלה וא"כ כיון דכל כלי אזלינן בתר רוב תשמישי ולכך כלי שדרכו להשתמש בחמין מן הסתם עומד להשתמש בו חמין והרי לחמין אינו ראוי בלי הגעלה לכך לא מהני הטבילה מקודם דהוי כטובל ושרץ בידו ועוד אם לכל חמין בעי הגעלה דנטל"פ אסור א"כ גוף הבליעה איסור היא לכך נחשב כטובל ושרץ בידו לכך בעי הגעלה תחלה אבל אם נימא דנטל"פ מותר רק דבעי הגעלה שמא ישתמש בו דבר חריף הרי התורה אמרה כל אשר יבא באש תעבירו באש משמע אף דאינו עומד לבשל בו דברים חריפים רק כיון דדרכי באש תעבירו באש ובזה קשה שפיר כיון דאינו עומד לדבר חריף דוקא ראוי לילך בתר רוב תשמישו ולרוב תשמישו לא הוי דבר חריף וא"כ אף הגעלה לא בעי נהי שהיא חייב להגעילו פן ישתמש בו דבר חריף אח"כ אך עכ"פ כיין דאיני עומד לכך שוב לא נחשב כטובל ושרץ בידי וראוי שיועיל טבילה תחלה ובפרט אם נטל"פ מיתר א"כ לעת עתה הוא היתר רק אח"כ ע"י החריף נהפך לשבח אבל לעת עתה עדיין היתר הוא דאיני ראוי לגר ולא הוי נבלה א"כ ראוי שיועיל טבילה תחלה ואח"כ הגעלה ומדבעי הגעלה ואח"כ טבילה מוכח דנטל"פ אסור ודו"ק. ובזה י"ל על נכון מה דמשני הש"ס לא אסרה תורה אלא קדירה ב"י וקשה לא לשתמיט קרא ולומר דבאב"י יהי' מותר ולמה לא קמ"ל קרא אף עצה זו דאם ירצו ישהנו מעת לעת גם הקשו המפרשים איך נדע אם היא ב"י וגם סתם כלים אב"י ולפמ"ש א"ש דהנה ודאי הגעלה בעי לכל כלים מכח חשש דבר חריף רק דעיקר הקושיא למה אסרה התורה להטביל קודם הגעלה לזה משני שפיר דלא אסרה התורה להטביל קידם הגעלה רק בבת יומא אבל באב"י מותר להטביל ואח"כ להגעיל ולכך א"ש גם קושיא השניי' דהנה קיי"ל דס"ס לא מהני בדשיל"מ וי"ל אף מן התורה הוי כן והיינו דהוי כמו איכא לברור דלא סמכינן אס"ס לכמה פוסקים וא"כ ה"נ כיון דיש לו מתירין הוי כאיכא לברורי רק הרי מה דאפשר בהגעלה לא נחשב יש לו מתירין כמ"ש הפוסקים אך כיון דלפמ"ש הכל בעי הגעלה רק דהקושיא היי לענין הקדמת הגעלה לטבילה זה שפיר הוי יש לו מתירין כיון דסוף סוף בעי טבילה והגעלה מה לי אם יטבול תחלה או יגעיל תחלה לכך חיישינן שמא הוא בן יומו ובעי הגעלה ואח"כ טבילה וא"ש
בתוס' ד"ה מים שהנדה טובלת בהם אבל טבילת כלי מדין חידוש הוא ובעי מ' סאה לכאורה אין הבנה לדבריהם דאדרבא אי חידוש הוא ראוי לומר אין לך בו אלא חידושו ידי בכ"ש ול"ל מ' סאה גם מה התחילו להקשות דרביעית די וכו' הרי כאן גלי קרא דבמי הנדה דבעינן מים שהנדה טובלת בהם אך נראה דחדא מתורצת בחברתה הנה לכאורה קשה על הש"ס דמהי ראית לומר דבמי הנדה מרבה דבעי מ' סאה וטהר ממעט דלא בעי הערב שמש דלמא להיפוך דבמי הנדה מרבה דבעי הערב שמש וטהר ממעט דלא בעי מ' סאה רק וטהר כל דהו אף ברביעית ואף דלשון אך ממעט תמיד אין זה ראי' דלפעמים מרבה וכמ"ש בילקוט ורש"י פ' כי תשא דאך את שבתותי תשמורו לומר דמלאכת המשכן אינו דוחה שבת א"כ מרבה שם האך אך הנה אם לא הוי אשכחן בשום מקום טבילה ברביעית הוי א"ש דטפי מוקמינן וטהר אמה דמצינו במקום אחר דקיי"ל לחולין לא בעי הערב שמש ומוקמינן טפי אמה דמצינו כן בעלמא אך כיון דגם רביעית מצינו בעלמא דמהני במחטין וצינורות א"כ שוב קשה מה ראית נוקמא במי הנדה דבעי הערב שמש וטהר על מה דדי ברביעית לכך תרצו כיון דחידוש הוא לכך ראוי לומר אין לך בו אלא חדושו וטפי קולא היא לומר דלא בעי הערב שמש דזה שייך בכל הכלים משא"כ מ' סאה אין זה חומרא דמים שכיחי עפ"י רוב כדאמרינן לעיל דך ל"ז הא מיא בשיקעתא דנהרא זילו טבילו וכו' לכך נחשב זה יותר קולא דנצריך ארבעים סאה. כנפלע"ד נכון בכוונתם ודו"ק. שוב הגיע לידי מהרמ"ל ונראה שהרגיש בזה ולכך נדחק לפרש וכוונתו שם דהתוס' הוי קשה להו להיפוך נלמוד מחטין ג"כ מכלים דבעינן מ' סאה ולכך תרצו דחידוש הוא ולא ילפינן ויע"ש ומלבד דאין זה במשמעות כוונתם אך גם תמוה דהרי זה הוי הלמ"מ דבמחטין די בכ"ש ומה הקשו לכך נראה כמ"ש.
בתוס' ד"ה אי משום דקסבר משכנתא כזביני וכו' דלא הוי כמעשה שהי' וכו'. הנה מדבריהם מוכח להדיא דס"ל כדעת הרמב"ם דטבילת כלים דרבנן ולכך מדרבנן שפיר שייך לחלק בין אם הוי דומיא כמעשה שהי' כדמצינו כן בכמה דוכתא בתקחז"ל כגון בסנדל המסומר ובמי חטאת בספינה לכך ה"נ י"ל דלא גזרו רק כמעשה שהי' אבל אם נימא דהוי מן התורה מה בכך אם הוי דומיא כמעשה שהי' אי לא הרי העיקר תלוי אם הוי של הנכרי או לא והיכן מצינו בתורה שנצרך שיהי' דומיא כמעשה שהי' לכך נפלענ"ד ברור דהתוס' ס"ל כדעת הרמב"ם דהוי רק דרבנן וז"ב לפענ"ד מיהו שבתי וראיתי דאן מזה ראי' דהרי בש"ס נמי נקט כהך לשנא דבעינן דוקא לקוחין אבל שאולין לא וכמעשה שהי' ובע"כ דכוונתו הוי די"ל דהתורה לא הקפידה רק שיהי' נקרא שמו עליו אבל בשאולין אין שם הנכרי עליו א"כ גם בתוס' כוונתם כן וכבר דייקו כן בלישנייהו וכתבו דלא נקרא שמו עליו וכמעשה שהי' ואין מזה ראי' דס"ל דהוי דרבנן וק"ל ועיימ"ש בסוגייא הנ"ל ובביאורי לשון הרמב"ם ודעתו בעזה"י בחבורי ליו"ד סי' ק"כ במהדורא תליתאי בתשובה לק"ק לבוב בדין שכירות כלי ייע"ש בעזה"י גם במהדורא ה' סי' נ"ד להחריף מוה' הירש הורוויץ נ"י שם בתוס' הנ"ל ד"ה אי משום דקסבר משכנתא כזביני בסה"ד לענין הא ודאי פשיטא דל הוי כזביני עיין במהרש"א שנדחק לחלק למה בזה לא הוי כזביני ייע"ש ולפענ"ד הדברים מבוארין בפ"ב דפסחים דף ל"א דקאמר שם דפליגי רבנן בישראל מנכרי אם קונה משכון או לא דר"מ סבר דמה ישראל מישראל קונה משכון ורבנן אמרי דוקא ישראל מישראל ל ישראל מנכרי דליכא צדקה לא קנה. והנה אנן קיי"ל באמת כרבנן דישראל מנכרי לא קנה והיינו מטעם כיון דר"מ יחיד ורבנן רבים הלכה כרבים ולפ"ז י"ל דהיינו מה דמספקא לי' למר בר רב אשי בטעמא דר"א אי משום דס"ל משכנתא כזביני או לא והיינו דדבר שיש לו תקנה בטבילה נחשב דשיל"מ כדמוכח קצת במ"ס זו לעיל דף ל"ז גבי ר' ינאי דאמר להו הא מיא בנהרא זילו טבילו וכן זכרו בזה קצת אחרונים לענין אחר דדבר שיש לי היתר בטבילה נחשב דשיל"מ ולכך י"ל דהנה דעת הר"ן בביצה דלא אזלינן בתר רובא בדשיל"מ ולפ"ז י"ל דזה מספקא לי' אם ס"ל לר"א דמה דקיי"ל בחמץ דישראל מנכרי לא קנה משכון היינו מכח דאזלינן בתר רובא דרבנן רבים נינהו אבל בטבילת כלים דיש לי מתירין ע"י טבילה חייש ר"א לדברי ר"מ דס"ל דישראל מנכרי קונה משכון מק"ו מישראל מישראל או ס"ל לר"א דאף בדשיל"מ נמי אזלינן בתר רובא וקיי"ל בזה ג"כ כרבנן דלא קנה משכון רק דהכא הוי דעתו לשקועי זה הוי ספיקו של ר"א ולכך שפיר כתבו התוס' דהרי שם בפסחים אמרינן דנכרי מישראל לכ"ע לא קנה משכון ולכך א"ש דעיקר ספיקו של מר בר רב אשי היינו מכח דדילמא ס"ל כסברת ר"מ דמה ישראל מישראל קונה משכון ישראל מנכרי לא כ"ש אבל בנכרי מישראל לכ"ע לא קנה משכון לכך בודאי לא הוי כזביני כנלפע"ד נכון. ודו"ק. וראי' לדברינו דהא גם בממון מהני לטעון קים לי כיחיד ולא אזלינן בתר רוב הפוסקים מטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב א"כ ה"ה בדשיל"מ נמי כיון דלא אזלת בתר רובא לא אזלינן בתר רבים בזה גם כן. ודו"ק.