אור ברסלב

עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

עבודה זרה

תשובה מבן המחבר

דף מג:

דף מג ע"ב גמ' אלא מעתה פרצוף אדם לחודי' תשתרי. אלמה תניא כל הפרצופות מותרין חוץ מפרצוף אדם, עיין בת"ח מה שמתמה על לשון אלא מעתה שהרי בלא זה תקשי למה כל הפרצופות שרי ופרצוף אדם אסור, ומה שתירץ הת"ח דודאי להס"ד הוי ידע דעיקר החשוב הוי פרצוף אדם, ושאר הפרצופין הוי רק כמו איברים להאדם. ולא חשובי אלא כשאר האיברים לגבי אדם דלא חשובי פרצוף בפ"ע. אך למה דמשני דלא אסרה התורה אלא ד"פ בהדדי. והיינו בע"כ שמצא צורת אדם והשלים להם כמ"ש התוס'. א"כ מוכח דהם חשובי כגוף האדם ובלא"ה לא הוי אסור דאטו אם מצא אדם בלא אוזן ועשה לו היתחייב. יעיי"ש. ודבריו תמוהים מאוד דהרי התוס' לא חידשו דין זה במוצא צורת אדם לאסור. וחייב אם הוסיף רק מכח קושייתם דאם פרצוף אדם אסור ל"ל איסור כל ד"פ להדדי. א"כ תינח למסקנא דמשני דאתי הוי אותי. אבל למה דס"ד דלא ידע מהך דרשה דאתי היינו אותי לא הוי צריכין לחדש דין זה כלל. רק י"ל במוצא אדם מותר לו להשלים ד"פ ואינו אסור רק כשעשאן יחד והיינו מן התורה. אך רבנן גזר לעשות אף פרצוף אדם לבדו שהוא העיקר. ובשאר פרצופות לא גזרו. אך לדעתי נראה לפרש כך דהנה להס"ד הוי אתי שפיר די"ל דודאי בפרצוף שלם עם כל הגוף אסור בכל הפרצופים רק מה דמתיר בברייתא היינו באין הפרצוף שלם רק הראש בדו וכדומה. ובזה שפיר יש לחלק בין אדם לשאר פרצופין. דהוא עפ"י מה דגרסינן במס' נדה דף כ"ו גבי כריתות שיצאו דרך ראשיהן ולד דאית ב"י חיותא מדנפיק רישי' הו"ל כיליד סנדל עד דנפיק כולה, וכתבו שם התוס' אבל ראשו לא אע"ג דשמואל דאמר אין הראש פוטר בנפלים איתותב בפרק יש בכור נפל דאית לי' צורת פנים עדיף מסנדל וכו' יעיי"ש. א"כ מוכח דלהיות הראש חשוב ככולו בחשיבות וצורת פנים תליא מלתא, וכן איתא שם אח"כ דף כ"ט בשלם כ"ע לא פליגי כי פליגי במחותך מ"ס בשלם הוא דקחשיב במחותך לא קחשיב ומ"ס במחותך נמי קחשיב ייע"ש, וא"כ מוכח דאף במחותך נמי חשיב הראש ככולו, והיינו רק בנפל דיש לו צורת פנים, אבל היכי דאין לו צורת פנים אינו חשוב הראש ככולו. וא"כ ה"נ י"ל בשלמא בפרצוף אדם אף שאין כל גופו שלם הוי ראשו ככולו והוי כעשה כל האדם. אבל בהמה לא חשיב פרצוף פנים דידי' לכך כיון דאינו שלם לא הוי ראשו ככולו ולכך להס"ד דאף פרצוף אחד אסור הוי א"ש לי' דודאי בפרצוף שלם אסור בכל הפרצופין, רק הברייתא מיירי באין כל גופו שלם רק הראש ופרצוף פנים ובזה באדם שהוא חשוב אף דאין בו כל גופו הוי ראשו ככולו ובשאר פרצופין דאינו חשובים לא הוי ראשו ככולו כיון שאינו שלם ואין בו חיותא, אבל לאביי דמשני דלא אסרה תורה אלא ד"פ בהדדי א"כ פריך שפיר פרצוף אדם תשתרי דנהי דראשו הוי ככולו כולו ממש אין בו איסור רק בד"פ בהדדי ופשיטא דאדם לבדו לא נחשב ככולו, וא"ש ודוק היטיב כי נכון בעזה"י. ויהי' יוצא לן מזה דין חדש פרצוף אדם אסור בראשו ופניו אף שאין כל גופו עמו. אבל מה אעשה שמדברי הפוסקים לא משמע כן ומ"ש נלפע"ד ברור. וצ"ע, והנה בזה נראה לישב מה שהקשה התוס' ל"ל קרא לאסור ד"פ כיון דצורת אדם לבדו אסור ולפמ"ש יש לומר דבצורת אדם לבדו אינו אסור רק בצורת אדם שלם דאף שהראש ופרצוף פניו של אדם חשוב כגופו מ"מ כיון דעיקר האיסור הוי מכח דדומה למה שלמעלה לכך. אם אינו שלם ממש אין לו דמיון של מעלה, וממילא אין בו איסור, ולכך תינח אם עשה אדם לבדו דבזה אף דעשה כל אדם שלם אין לו היכר דהוי דמיון של מעלה כיון דגם למטה יש אדם ולכך כיון דמגופו אין ניכר דהוי דמיון של מעלה ולכך אין איסור רק אם באמת דומה למה שלמעלה בכל צורתו. אבל בעושה ד"פ בהדדי דניכר הוא דהוי דמיון של מעלה דאין לו דמיון למטה כה"ג וכיון דניכר דהוי דמיון של מעלה בזה אסור אף דאין כל גוף אדם שלם רק בראש ופניו די כיון דבעלמא ראשו הוי ככל אדם וחייב אף בפרצוף פנים וראשו בלי כל גופו. וזה סברא ברורה לפע"ד, ודוק היטיב. שוב ראיתי בט"ז סי' קמ"א ס"ק ז' שנראה שהרגיש קצת בזה ודחאו שם ולפמ"ש אין דחייתו כלום, ובאמת י"ל דודאי שאר פרצופים אינם אסורים רק בשלימותן רק פרצוף פנים של אדם אסור אף שאין בו כל גופו והיינו אם הוי ד"פ בהדדי. אך בפרצוף אדם לבדו אין בו איסור רק בכל גופו, וא"ש. ודוק. ומה דמשמע מדברי הת"ח דאם מצא צורת אדם בלא אבר והשלים לו אבר אינו חייב עיין בקו"א מה שתמהתי עליו בזה. יעיי"ש. שם בתוס' ד"ה שאני ר"ג דאחרים עשו לו וכו'. הקשה הר' אלחנן וכו'. עיין בחבורי לאו"ח ועודנו בכת"י מ"ש ב"ה שבת סי' ש"ז ליישב קושייתם, וכעת נראה כך די"ל דלא גזרו באמירה לנכרי רק באומר לחד נכרי באופן דאם היו ישראלים עושין כן הוי חיוב דאורייתא לכך אף באומר לנכרי הוי שבות אחד. אבל באומר לשני נכרים לעשות איזה מלאכה בענין שאם היו הם ישראלים היו נמי פטור אבל אסור בזה י"ל אם עשאוהו שני נכרים אין שבות כלל דאף אם הוי שבות יהי' דינו רק כשבות דשבות ויהי' מותר במקום מצוה, ולכך כיון דבר"ג הוי לצורך מצוה ומותר שבות דשבות ולכך משני הש"ס לשון רבים דאחרים עשו לו. ולא אמר דאחר עשה לו הכוונה דשני נכרים עשו לו והוי רק שבות דשבות. ומותר במקום מצוה וא"ש ודו"ק.

ועוד הוי נראה ביושב דבריהם, דהנה ראיתי בפ"י על מועד במס' ר"ה שהקשה דמאי פריך הש"ס על ר"ג הכתיב לא תעשון אתי וכו'. הרי מסתמא הך דמות צורת לבנה של ר"ג לא היו צורות שלמים של עיגול הלבנה כמו שהיא במרום אלא דמות חצי קו עיגול קטן כמו שהוא בקטנו בשעת המולד שעליהם הי' שואל בעדים כזה ראית או כזה. וא"כ הא משמע מכל הפוסקים ומן הש"ס דלא אסירי בעשיי' אלא בפרצוף שלם וכו' עכ"ד. והנה באמת אם נימא כדעת הסוברים דחצי שיעור אסור מה"ת אף שאר איסורים שאינן אסורי אכילה. וא"כ גם הכא הוי כן. די"ל דודאי לאו ממש אינו עובר רק בפרצוף שלם. אבל מ"מ גם חצי פרצוף אסור מה"ת עכ"פ כמו ח"ש דאסור מה"ת לכך פריך שפיר ומי שרי כיון דלאו איכא בפרצוף שלם ממילא אף בח"ש יש איסור עכ"פ לר"י מה"ת ולר"ל מדרבנן. ולפי"ז י"ל שפיר משני דשאני ר"ג ע דאחרים עשו לו וא"כ למ"ד ח"ש מותר מה"ת ואין כאן רק איסור דרבנן דמותר ע"י נכרי דהוי שבות דשבות. רק אף גם לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת מ"מ י"ל דהרי חזינן לחד דיעה דש"ס פ"ט דב"מ ד"ץ שם דלא שייך כלל אמירה לנכרי בשאר איסורים ולא שייך אמירה לנכרי שבית רק בשבת וא"כ אף לאידך דס"ל דשייך אמירה לנכרי בכל האיסורים, מ"מ י"ל דהיינו דוקא בלאו ממש אבל בח"ש דקולי איסורי' ודאי לא שייך אמירה לנכרי ובפרט בשאר איסורים דהרי חזינן דקיל ח"ש אף בדברים של תורה כגון לענין שבועה דעל איסור תורה לא חלה שבועה ועל ח"ש חיילא שבועה כדמוכח להדיא בש"ס ופוסקים. וא"כ ה"נ בזה ובפרט בדבר דרבנן דאמירה לנכרי הוי רק שבות ודאי דבח"ש לא שייך איסור אמירה לנכרי.

ועוי"ל טעם נכון לדבר די"ל דאיסור ח"ש לא שייך רק בדאורייתא אבל בדרבנן לא שייך ח"ש אסור דתקנתא לתקנתא לא עבדינן ומכ"ש לפימ"ש בחיבורי בכמה דוכתא דלא שייך ח"ש אסור רק בדבר דהוי שיעורו חמור מן הח"ש דגם בכל הלאוין דבשיעור שלם יש לאו ממש ובח"ש הוי רק איסור בעלמא אבל בדבר דאף בשעורו אינו רק איסור בעלמא לא שייך ח"ש אסור דא"כ מה יהי' בין שיעור לפחות מכשיעור וא"כ מכ"ש באיסור דרבנן לא שייך ח"ש אסור דהרי בכשיעור אין בו רק איסור דרבנן וא"כ אם גם בח"ש יהי' אסור מדרבנן מאי אולמא דשיעור לפחות מכשיעור. ולפי"ז איך שייך לומר באמירה לנכרי ח"ש אסור דהרי עיקר הטעם דח"ש אסור מה"ת אף בישראל רק מכח חזי לאיצטרופי. וא"כ אם יעשה הח"ש ע"י נכרי ל"ש חזי לאיצטרופי ממ"נ יצטרף עוד ע"י נכרי יהי' נעשה רק איסור דרבנן וכיון דשיעורו רק דרבנן מה יהי' בין שיעור לפחות משיעור, ואם נימא דחזי לאיצטרופי ע"י שראל הרי אף אם יעשנו הישראל יה' שנים שעשאהו שפטורים וג"כ לא יהי' בו איסור תורה לכך ל"ש בזה חזי לאיצטרופי לכך ממילא מותר ע"י נכרי כאן דבר"ג הוי רק ח"ש, ודו"ק. כן הי' נראה לומר, אך לפי"ז קשה מה פריך הש"ס והא ר"י דאחרים עשו לו, וא"ל שמואל סמי עיני' דדין מהו פריך נימא דבר"ג דהוי רק ח"ש לכך הוי מותר באחרים עשו לי, אבל בר"י הוי שיעור שלם והוי לאו ממש לכך לא מהני אחרים עשו לו דאמירה לנכרי שבות, ובע"כ דליתניהו לדברינו בזה.

והנה אם נימא כדעת הסוברים דח"ש מותר בשאר איסורים הוי מיושב מה שהקשו התוס' לעיל ד"ה לא תעשון אתי שהקשו כיון דדמות אדם לבדו אסור למה לי איסורא ד"ד פרצופין יעיי"ש מ"ש שם בזה. וכעת נראה כך דהרי חזינן דבחלב אף דכתיב כל חלב לרבות ח"ש והרי הכתוב מסיים בלאו דלא תאכלו, וכן בחמץ דלמד הרמב"ם ח"ש מלא יאכל חמץ דאף דמרומז בלאו מ"מ הוי רק איסורא בעלמא דהיינו כיון דהוי הלמ"מ בכזית אמרינן דהריבו' הוה לאיסורא בעלמא וא"כ ה"נ כיון דבאמת מן הקרא דלא תעשון אתי משמע דאינו אסור רק דמות ד"פ בהדדי, א"כ נהי דמן הכתוב דרשינן אותי דאסור אף צורת אדם לבדו מ"מ מוקמינן הרבוי לאיסורא בעלמא דבלאו הרבוי הוי מותר לגמרי ואינו נאסר מכח ח"ש אסור מה"ת דבשאר איסורין ל"ש ח"ש אסור מה"ת ולכך אצטריך לרבות דמות אדם לאיסורא בלבד, וללקות ולעבור אלאו ממש אינו עובר רק בד"פ יחד. והנה מן הש"ס לעיל דקאמר בפירוש כל הפרצופות מותרין חוץ מפרצוף אדם ומוקי לה בעושה, יהי' מוכח להדיא דל"ש ח"ש אסור בשאר איסורין דאל"כ איך כל הפרצופין מותרין יהי' אסורין עכ"פ מכח ח"ש אסור מה"ת כיון דחזי לאצטרופי יחד אם יהי' ד"פ בהדדי. ובע"כ מוכח דח"ש מותר מה"ת בשאר איסורים. ויהי' נסתרים דברינו ביושב קושית תוס' הנ"ל בזה. דלא שייך בזה אמירה לנכרי שבות. אך כד דייקינן אין בזה סתירה די"ל דודאי שייך בזה ח"ש אסור מה"ת כמו בשבת לדעת המשל"מ בה"ל שבת. אך מה דכל הפרצופות מותרין י"ל דכאן שאני דחזינן דגלי קרא דאתי דדרשינן אותי דדמות אדם לבד אסור דקשה למאי אתי אם ללאו ממש א"כ למה לי איסורא דד"פ בהדדי. ואם לאיסורא תיפוק לי' דבלא"ה ח"ש אסור מה"ת ובע"כ מוכח דבזה גלי קרא דח"ש מותר בי', והוי אדם לאיסורא בעלמא וד"פ למלקות, ולכך תינח הכא, אבל בעלמא דליכא גילוי הדרינן לסברא דח"ש אסור מה"ת ולכך בדמות לבנה וכדומה דליכא הוכחה להיתירא אמרינן בי' ח"ש אסור מה"ת דאף חצי לבנה אסור.

ובפרט די"ל בדבר שכל הפרצוף מותר לחשבי' שמא יצטרף עמו פרצוף אחר דאינו מעין אותו שכבר עשה בזה לא שייך לומר ח"ש אסור מה"ת כיון דזה שיצטרף אינו מעין זה שכבר עשה ואינו דומה לחלב דהוי ח"ש השני מעין אותו שכבר אכל, משא"כ בזה כל הפרצוף הוי ענין בפ"ע אבל בהלבנה דהיא עצמה אסור ככולה ממילא אף בעושה חצי לבנה או שלישי כיון דהוי כולו ענין אחד וחצי השיעור השני הוי ממש כעין הראשון שפיר שייך בי' ח"ש אסור מן התורה, וא"ש דברינו לעיל. דלכך הוי מותר באחרים עשו לי. מיהו כבר הקשיתי ע"ז מן הש"ס דמהו פריך מר"י באחרים עשו לו וכו'. ולכך היי נראה לישב קושית התוס' בע"א. וי"ל דבר חדש כיון דחזינן דהוי סברא בש"ס דלא שייך איסור אמירה לנכרי רק בשבת ולא בשאר איסורים, ובע"כ דיש לחלק בין שבת לשאר איסורים ובשאר אסורים לא שייך אמירה לנכרי, וא"כ י"ל אף לאידך מ"ד דס"ל דשייך אמירה לנכרי בכל האיסורים מ"מ י"ל לענין זה שאני ושאני דבשבת שייך אמירה לנכרי בכל הענינים אבל בשאר איסורים לא שייך אמירה לנכרי רק כגון אם הוי ישראל בכה"ג הי' מחייב שולחו ולא הוי שייך בי' אשלד"ע כגון למ"ד בבר חיובא תליא מילתא וא"כ היכי דלא הוי בר חיובא יש שלד"ע וא"כ כיון דהנכרי אינו בר חיובא ואם הוי השליח ישראל וכה"ג הוי מחייב שולחו דשלוחו כמותו ואין בנכרי רק חדא לרעותא דהוי נכרי ואין שליחות לנכרי בזה החמירו רבנן ואמרו מדרבנן נחשב כשלוחו ואסור לומר לו לעשות עבירה, אבל בענין דבישראל אף אם לא הוי בר חיובא לא הוי מחייב שולחו כגון למ"ד אי בעי עבד אי בעי לא עבד וא"כ אף אם לא הוי נכרי רק ישראל אף דלא הוי בר חיובא לא הוי מחייב שולחו מכח אשלד"ע א"כ יש כאן לנכרי תרתי לריעותא חדא דהוא נכרי ואין שליחות לנכרי ואת"ל דהוי ישראל נמי לא הוי שייך בזה שליחות מכח דאשלד"ע לכך כיון דהוי תרתי לריעותא אף מדרבנן לא נחשב שלוחו ואין בזה אמירה לנכרי. דומה לזה למה דקיי"ל בקבל קרוב או פסול כבי תרי דמהני קבלתו לעשותו דיין. וקיי"ל התם דלא מהני קבלה רק בחדא לריעותא אבל בתרתי לרעותא לא. וא"כ ה"נ י"ל דהרי באמת אין שליחות לנכרי ומה דאסרו אמירה לנכרי היינו כיון דמקבלו על עצמו לשליח נהי דלקולא לא מהני קבלתו לעשותו שליח לחומרא מהני ואמרו רבנן כיון דמקבלו לשליח נחשב כשלוחו מדרבנן ולא מהני רק בחדא לריעותא כגון אם הוי ישראל הי' ממילא שלוחו אף בנכרי מהני אבל בתרתי לריעותא לא מהני קבלת הנכרי. ולכך א"ש דהתם בב"מ אזיל הש"ס להך מ"ד דבבר חיובא תליא מילתא או כגון דהוי הנכרי שוגג דלא ידע שהוא עבירה לדעת כמה דבשוגג הוי כמו צר דבע"כ מותיב בה ואם הוי בכה"ג ישראל הי' מחייב שולחו לכך בנכרי אסור מדרבנן אבל כאי אזיל למ"ד דבבעי עבד תליא מלתא ומיירי דהנכרי הוה מזיד שידוע לו שהוא עבירה לישראל א"כ אם הוי ישראל בכה"ג לא הוי שייך שליחות לא גזר בזה אמירה לנכרי דהוי תרתי לריעותא, וא"ש. ודו"ק היטיב.

ומה דפריך הש"ס מר"י דאחרים עשו לו ולא משני שהי' שם בשוגג ושייך אמירה לנכרי בי' זה לק"מ סוף סוף אין בו רק איסור דרבנן ובשביל אמירה לנכרי לא הוי חישינן לחשדא ובע"כ דהחשש חשדא שיאמרו שהוא עשה לו בעצמו וא"כ גם בר"ג דניחוש כן. מיהו מצינו בכמה עניינים דאף בדרבנן חיישינן למ"ע בחשדא עיין בשבת גבי מטיילת עמו בחצר ולא ברה"ר, ובמס' מו"ק ובכתובות גבי צנור שעלה בו קשקשים יעיי"ש. אך קושיא זו קשה בלא דברינו לפי תירץ התוס' דמצוה שאני קשה ג"כ דמאי פריך הרי י"ל בשלמא בר"ג דהוי דבר מצוה לא שייך חשדא דיתלו האמת דאחרים עשו לו והוי דבר מצוה ומותר אבל בר"י דלא הוי דבר מצוה רק שאחרים עשו לו שלא מדעתו וזה לא שכיח ויחשדוהו טפי שעשה מדעתו ויחשדוהו שעבר על אמירה לנכרי. ואדרבה לדברינו א"ש יותר וי"ל דפריך בע"כ בר"י נמי הוי הנכרי יודע שהוי דבר עבירה דאל"כ איך עבר ר"י לכתחילה על אמירה לנכרי ובע"כ דהוי באופן דלא שייך אמירה לנכרי ואעפ"כ חששו לחשדא. וא"ש ודו"ק.

והנה מה שכתבתי לעיל בענין אם שייך ח"ש אסור מן התורה בשאר איסורים ובאיסור לאו דלא תעשון אתי מדברי התוס' לעיל ד"ה לא תעשון אתי שכתבו בסוף דבריהם דלכך מציירין במחזורים מכח דאינו פרצוף שלם מוכח להדיא דס"ל דלא שייך ח"ש אסור בזה מה"ת וה"ה בשאר איסורים, ודו"ק. ומה שקשה על דבריהם שתירצו מצוה שאני דא"כ מה פריך מר"י ולא משני כן דמצוה שאני עיין בפ"י מס' ר"ה מ"ש שם בזה ליישב זה יעיי"ש. ודו"ק.

שם בתוס' ד"ה שוחק וזורה לרוח וכו' וכי כל שעה יצטרך לילך לים המלח וכו', והנה לכאורה הוי נראה לישב קושיתם די"ל עפ"י מ"ש התוס' לקמן דר"י ורבנן פליגי אם זוז"ג מותר או אסור ורבנן ס"ל דזוז"ג אסור, ולפ"ז היו' נראה כיון דע"ז של נכרי יש לו ביטול, וע"ז של ישראל אין לי ביטול, והנה בפ"ב דפסחים אמר שם דבהקדש אפי' זוז"ג אסור דהכי השתא ערלה בטילה במאתים הקדש אפי' באלף לא בטל, וא"כ מוכח מזה דהיכי דהוי דשיל"מ אף זוז"ג אסור וכן כתב הכ"מ ב"ה נדרים גבי גדולים דהיכי דהוי דשיל"מ אף זוז"ג אסור, וא"כ ה"ל י"ל דרבנן לא מחמרי מלזרות לרוח רק בע"ז של נכרי כיון די"ל היתר בביטול ע"י נכרי הו"ל דשיל"מ לכך אם אינו מבטלה רק רוצה לזרות לרוח אסור דחיישינן שיהי' זבל. אבל בע"ז של ישראל דאין לו ביטול ואין לו מתירים מודים דזוז"ג מותר ומהני לזרות לריח וא"כ א"ש דהרי בע"כ מה שהקשה וכי כל שעה יצטרך לילך לים המלח מה קושיא דלמא באמת לא ילך כל שעה כן רק ישהנו כשיזדמן לו הרבה יחד להוליכם לים המלח ובע"כ דכוונתם הוי דא"כ ביני וביני יעבור על מ"ע של ביעור ע"ז או שמא יבא ביני ביני לידי תקלה אם ישהנו אצלו וא"כ כיון בע"ז של נכרי כיון שיש לו ביטול מה בכך שלא יוכל לילך לים המלח הרי בידו לבטלו ע"י נכרי ולא יבא לידי תקלה וגם לא יעבור על מ"ע של ביעור ע"ז שהרי יבטלנו, ובע"כ דקושיתם הוי רק מע"ז של ישראל דאין לו ביטול וזה מה יעשה ולפי"ז א"ש דממ"נ בע"ז של ישראל מודים רבנן דזוז"ג מותר ובע"ז של נכרי הרי אפשר לבטלו.

אך כד דייקינן אין לומר כן דא"כ קשה מה פריך הש"ס לקמן דף מ"ח ע"ב דרבנן על רבנן נימא דהתם מיירי בע"ז של ישראל ואין לו ביטול לכך מתירין זוז"ג, וכאן מיירי בע"ז של נכרי דיש לו ביטול והו"ל דשיל"מ לכך ס"ל דזוז"ג אסור, ואין לומר דאין המתיר בידו כיון דמהני ביטול נכרי אף בע"כ הוי בידו ובע"כ נראה דקושית הש"ס הוי כיון דדשיל"מ רק דרבנן א"כ לפי"ז יהיו טעם רבנן רק מדרבנן ומה פריך ר' יוסי מכמה מקראות ומה השיבו לו רבנן הרי בלא"ה מה"ת מודים רבנן דמהני לזרות לרוח ובע"כ דמה"ת קאמרי א"כ אין לחלק בין ע"ז של נכרי לשל ישראל, מיהו לדעת הכ"מ בה"ל מעילה כל דשיל"מ הוי מה"ת גבי האומר פרוטה בכיס זה הקדש קשה הו"ל לתרץ כן, מיהו י"ל דא"כ למה פריך להו ר' יוסי מכיתת נחש נחושת ולמה הוצרכו להשיבו ובע"כ דליתנייהו לדברינו מיהו נראה לתרץ קושיתם באופן אחר, דהנה מריש הוי קשיא לי על מה דאמרינן לעיל דמ"ב ע"א במה דפריך לר"ל דס"ל נשתברה מאלי' מותרת מישראל אינו יכול לבטל ע"ז של נכרי ואמאי להוי כע"ז שנשתברה מאלי' ומשני רבא דלמא מגבה לה, והדר מבטל לה והו"ל עבודה זרה של ישראל וכו' משמע דבע"ז של ישראל ודאי אין לה ביטול מה"ת וקשה הא גופא מנלן הרי רש"י פירש לקמן דנ"ב במשנה דנכרי מבטל וכו' דישראל אינו יכול לבטל ע"א של נכרי ופי' רש"י ומכ"ש ע"ז של ישראל משמע דלא ידעינן דע"ז של ישראל אין לה ביטול רק מכח ק"ו מזה שישראל אינו יכול לבטל ע"ז של נכרי וא"כ תינח למ"ד דישראל אינו יכול לבטל ע"ז של נכרי מדינא אבל למ"ד מדינא דישראל יכול לבטל ע"ז של נכרי וא"כ ע"ז של ישראל דאין לה ביטול מנא לן ואין לומר מזה דילפינן בדף נ"ב לקמן דע"ז של ישראל טעון גניזה י"ל זה מיירי רק בלא ביטלה ובזה קמ"ל דטעון גניזה וביעור ולא ינחנו כך אבל בביטול מותר, תדע מדלא קאמר שם שאין לי ביטול רק קאמר טעון גניזה משמע בלא ביטלו איירי ודו"ק. וצ"ל כיון דלולי דגילתה התירה פסילי אלוהיהן דנכרי פוסל אלוה שלו לא הוי מהני שום ביטול לע"ז מסברא רק דחזינן דגילתה התורה פסילי אלוהיהן דמהני ביטול לכך מוקמינן לי' אמאי דמסתבר טפי רק בע"ז של נכרי אבל בישראל נשאר על הסברא דאין לו ביטול אך זה למ"ד לקמן דע"ז של נכרי אינה אסורה עד שתיעבד ושל ישראל אסורה מיד א"כ חזינן דע"ז של ישראל חמירא לכך י"ל דבע"ז של ישראל לא גלי וממילא אינו בטל אבל להך תנא דס"ל להיפוך דשל נכרי אסורה מיד ושל ישראל אינה אסורה עד שתעבד א"כ חזינן דשל ישראל קיל משל עכו"ם א"כ יש ללמוד ק"ו להיפוך דמה של נכרי שאסורה מיד יש לה ביטול מכ"ש של ישראל דקיי"ל דאינה אסורה עד שתעבד דיש לה ביטול. לכך י"ל דהך מ"ד היינו ר"ש בן מנסיא דס"ל לקמן דנ"ג דע"ז של ישראל אין לה ביטול היינו מכח דס"ל כמ"ד דע"ז של ישראל אסורה מיד, וע"ז של נכרי אינה אסורה עד שתעבד ולכך ע"ז של ישראל חמיר טפי אבל למ"ד של נכרי אסורה מיד ושל ישראל עד שתעבד יש ללמוד ק"ו דמהני ביטול ע"ז של ישראל, מיהו לדידן אף דקיי"ל של ישראל אינה אסורה עד שתעבד מ"מ קיי"ל דע"ז של ישראל אין לה ביטול היינו מכח דלדידן קיי"ל ע"ז שנשתברה מאלי' אסורה וא"כ שפיר יש לחלק בין ע"ז של ישראל לשל נכרי דהנה לפי"ז אף ישראל אינו יכול לבטל ע"ז של נכרי מדינא דבע"כ הטעם דבשלמא נכרי מבטל ע"ז של חבירו מכח דנכרי אדעתא דחבירו פלח כיון שכולם עו"ג נהי דזה עובד לפעור וזה למרקולוס מ"מ אדעתא דחברו פלח לכך יכול אחד לבטל ע"ז של חבירו. אבל אין נכרי עוע"ז אדעתי' דישראל לכך אין ישראל יכול לבטל ע"ז של נכרי וממילא נמי להיפוך אין ביטול לע"ז של ישראל דמי יבטלנה נכרי א"י לבטלו דאין ישראל עובד אדעתי' דנכרי כמו דנכרי אינו עובד אדעתי' דישראל כן אין ישראל עובד אדעתי' דנכרי ולכך אין נכרי יכול לבטלו. וה"ה נמי אין ישראל עובד אדעתי' דישראל חבירו רק אדעתי' דנפשי'. לכך אין מי לבטלו, כן יש להוכיח דבר זה מתיך דברי הש"ס לקמן דנ"ג ע"א למה דמסני שם לא נצרכה אלא ביש לו שותפות קמ"ל דישראל אדעתי' דנפשי' פלח יעיי"ש בפירש"י. אך זה למ"ד דנשתברה מאלי' אסורה, אבל למ"ד נשתברה מאלי' מותרת א"כ לא גרע שברה ישראל מנשתברה מאלי' ולא בעינן שיהי' תולה בדעתו בזה אין לחלק בין ע"ז של ישראל לשל נכרי, רק למ"ד דשל ישראל חמירא דאסורה מיד וממילא בזה לא נלמוד משל נכרי וממילא אין לה ביטול, אבל למ"ד דישראל קיל יש לו ביטול מק"ו בשל נכרי) ולכך י"ל דמשני לדידי' רבא מכח גזירה דלמא מגבה לה הדר מבטל לה דמוקי לה מתני' כמ"ד דע"ז של ישראל חמירא דאסורה מיד לכך ממילא אין לע"ז של ישראל דין ביטול, וממילא אף של נכרי א"י לבטל מכח גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה, אבל למ"ד דאינה אסורה עד שתעבד ממילא גם לע"ז של ישראל מותרת בביטול דלא גרע מנשתברה מאלי'. ולפי"ז א"ש קושיא הראשונה שהקשו התוס' דלרבה ניחא ולר' יוסף קשיא. די"ל דר' יוסף יסבור כמ"ד דנשתברה מאלי' מותרת ומוקי לה לרבנן כמ"ד ע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד וממילא ע"ז של ישראל יש לה ביטול, מיהו כיון דביטול ע"ז של ישראל לא מהני רק מכח דנשתברה מאלי' מותרת והרי נשתברה מאלי' לא מהני אף לר"ל רק מטעם דמימר אמר איהי נפשה לא מצלה לאחרינא מצלה וכבר כתבני לעיל בכמה דוכתא דתינח אם ידעו בה הבעלים אבל אם לא ידעו בה הבעלים לא מהני נשתברה מאילי' ולכך א"ש רבנן ור' יוסי פליגי היכא דלא ידעו בה הבעלים דבזה לא מהני נשתברה מאלי' ולא מהני בתורת ביטול, לכך ס"ל לרבנן דאסור לשחוק ולזרות לרוח דהרי נעשית זבל וזוז"ג אסיר ול"ק א"כ כל שעה יוליכנו לים המלח דהרי הברירה בידו אם לא ירצה להוליכו יוכל להודיע לבעלים וממילא בידו לבטלו דלא גרע מנשתברה מאלי' ואם בפעם אחת נזדמן שלא יוכל לידע את בעליו עכ"פ לא שייך לומר שאטו כל שעה יוליכנו לים המלח דהרי אטו כל שעה לא ידע את בעליו ואם יכרנו יוכל להודיעו. ולדידן דקיי"ל נשתברה מאלי' אסירה וממילא ע"ז של ישראל אין לה ביטול, מ"מ לדידן י"ל דקיי"ל כרבה, וממילא לשאר נהרות מהני שחיקה ג"כ ולא בעי ים המלח, וא"ש ומיושב קושיא הראשונה של התוס'. ודו"ק.

דף מד.

דף מ"ד ע"א גמרא אמר להם הרי כתיב ואכות אותו טחון היטיב עד אשר דק לעפר ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר וכו', קשה לי לדעת הרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא לקולא מן התורה רק מדרבנן לחומרא א"כ מה קושיא דהרי אטו הוי בירור שתעשה זבל, ודלמא לא תעשה זבל או לא יבא ליד ישראל רק דרבנן חיישי לספיקא דלמא תעשה זבל ויגיע ליד ישראל וספיקא דאורייתא לחומרא, וא"כ תינח לדידן אבל מה"ת ספיקו לקולא וא"כ לכך לא חייש משה רבינו שתעשה זבל אבל לדידן דספיקא דאורייתא לחומרא לכך חיישינן לשמא תעשה זבל, וצ"ע טובא. ועוד קשה לי יותר דמה הוא פריך הרי ע"ז של נכרי יש לו ביטול וא"כ כיון דשובר משה רבינו את הלוחות מכח מוטב שתדין כפנוי' ולא כא"א ומפורש בפרק הבא על יבמתו שלמד משה רבינו ק"ו דמה פסח שהוא אחד ממצוה שבתורה אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו כל התורה כולה וישראל מומרין עאכו"כ ואמרו שם שהסכים הקב"ה על ידו דכתיב אשר שברת יישר כחך ששברת, וא"כ כיון שבטל נתינת התורה ממילא הו"ל דין בני נח דיש לו ביטול לכך הוי די לו בכתיתה דנעשה היתר גמור ואין לומר דעכ"פ דמשה רבינו הוי לי' דין ישראל ואין ישראל יכול לבטל ע"ז של נכרי דתינח לר"י דס"ל נשתברה מאלי' אסורה אבל לר"ל דס"ל נשתברה מאלי' מותרות וא"כ עיקר הטעם דישראל א"י לבטל ע"ז של נכרי הוי רק מכח גזירה דרבנן דלמא מגבה לה והדר מבטלה וא"כ זה הוי רק מדר נן והתם מדאורייתא מיירי ושפיר שברו וכתתי דלא חייש לזבל כיון דיש לו ביטול ובפרט די"ל נהי דחייש משה רבינו לתקנתא דרבנן דישראל אינו יכול לבטל ע"ז של נכרי לכך השליכי לים מ"מ בזה לא חייש לזבל והוי ספק דרבנן להקל, וממ"נ מה"ת אין לחוש דהרי מותר לגמרי כיון דמתבטל ומדרבנן נהי דלא מהני הביטול ישוב הוי ספיקא דרבנן ולא חיישינן שמא תעשה זבל, ואפשר דזה באמת כוונת דאמרו לו לא נתכיוין אלא לבדקן כסוטות דר"ל דר' יוסי באמת לא ס"ל הך ק"י דקאמר ביבמות ומזה עצמו הוכיח דבע"כ הו"ל דין ע"ז של ישראל דאל"כ ל"ל כתיתה כלל ויזר על פני המים הרי בלא"ה יש לו ביטול ק ש ובע"כ דהי"ל דין ע"ז של ישראל דאין לו ביטול ואעפ"כ מוכח דכתיתה מהני, ורבנן ס"ל כדאמרינן ביבמות שם דהי"ל דין בני נח וא"כ בביטול בעלמא סגי ומה שכתתי ויזר על פני מים הייני דלא נתכווין אלא לבודקן כסוטות. וא"ש. ודו"ק.

אמנם פירוש זה לא יתכן רק למ"ד נשתברה מאלי' מותרת וממילא ישראל יכול לבטל ע"ז של נכרי מדינא ואינו אסור רק מכח גזירה דלמא מגבה לה וכו' א"כ התם דמיירי מדאורייתא שפיר הי' מהני ביטול של משה לעגל ולכך קאמר דמדינא אף כתיתה לא בעי ולא נתכוין אלא לבודקן כסוטות אבל למ"ד נשתברה מאלי' אסורה א"כ מדינא אין ישראל יכול לבטל ע"ז של נכרי א"כ נהי דלהם הוי דין בני נח כיון שלא נמסר להם הלוחות מכח ק"ו דפסח הרי עכ"פ משה רבינו זכה בלוחות לנפשי' והי' לו דין ישראל ואיך יכול לבטל ע"ז שלהם. ולכך נראה לפרש בע"א, דהנה מה שהביא ר' יוסי ראי' מקרא דואכות אותו טחון אין לו הבנה שהרי סיים הכתוב ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר ונדחקו בזה רש"י ותוס'. ולדעתי נראה לפרש הכונה כך שהתוס' הקשה למה בחמץ מודים רבנן דפירר וזורה לרוח ולמה בע"ז אסרו. ותירצו דבחמץ דכתיב לא יאכל מותר שלכד"ה אבל בע"ז דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם אף שלא כד"ה אסור ולפ"ז מוכח דלרבנן ס"ל דשלכד"ה אסור בע"ז גם מוכח דחיישו לספיקא לשמא יהנו ממנו שלכד"ה, ואף שלא כד"ה חיישו לספיקא לכך פריך ר' יוסי הרי כתוב ואכות אותו טחון וכו' ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר והרי מן הנחל דרך לשתות בני אדם, ופן ישתו עם הזהב ויהיו נהנו ממנו דאף דלא הוי זה כד"ה לגבי זהב, מ"מ הרי שלכד"ה אסור בע"ז ג"כ ולמה לא חייש לשמא יבא לידי שתיי' ובע"כ מוכח אחת משתי לה או בשלכד"ה מותר אף בע"ז או דלא חיישינן לזה מספיקא וממילא ה"ה דמותר לזרות לרוח ולא חיישינן לזבל מהני טעמי, ולפי"ז הנה לא נעלם מר' יוסי דהכתוב אומר בפירוש ויזר על פני המים וישק את בני ישראל הרי ששם הותר בפירוש השתי' והוי עפ"י הדיבור, אך לר' יוסי הוה קשה נהי דהותר לצורך מ"מ שלא לצורך לא הותר ולכך נהי דבמה שהשקה אותם הראוי לשתי' וזה בכוונה הוי הכשירו בכך ואין ללמוד מזה לעלמא וכעין דקאמר במס' כריתות גבי עתי ואפי' בשבת ושאני יוה"כ דהכשירו בכך וא"כ ה"נ בשלמא מה שהשקה בכוונה הוי הכשירו בכך אבל איך לא חשש פן ישקו אלו שאין שייך להם השתי' ובזה יהי' איסור ממש ואיך לא חשש פן ישתה ממנה ולא יודיע אך הנה במס' זבחים דף ל"ג ע"ב פליגי שם אביי ורבא דלאביי כיון דאשתרי אשתרי אמרינן וכיון דאידחי אידחי לא אמרינן רק אמרינן להא אידחי ולהא לא אדחי ורבא קאמר להיפוך דהיכי דאדחי אדחי אמרינן והיכי דאשתרי אשתרי לא אמרינן והלכתא כרבא ולפי"ז א"ש דהנה זה ודאי דבסוטה שהותר למחוק הוי ודאי רק דחיי' מכת דא"א למיקם עלה דמלתא באופן אחר אבל אינו היתר ממש. ולפי"ז הנה בטעם מה שהקשה משה רבינו את ישראל המים מן העגל לפי דעת חז"ל הוי מכח שבדקן כסוטות. והרמב"ן עה"ת הובא בבא עקידה פי' הטעם בפרשה כי תשא להראות להם שאין אלוהיהם כלום ייע"ש, ולפי"ז הנה לטעם חז"ל הוי רק דחוי' אבל לטעם הרמב"ן לא הוי דחוי' דאין בזה צורך מצוה והכרח רק לשופרא דמילתא וכל היכי דאפשר בלא"ה לא נדחה שום מצוה ובע"כ דהוי היתירא ממש כי זה עיקר החילוק בין דחוי' להותרה היכי דאפשר למהדר אהתירא יעי"ש בפ"ק דיומא ולכך לטעם הרמב"ן בע"כ הוי התירא ממש ולטעם חז"ל הוי רק דחוי'. ולכך ר' יוסי יסבור כטעם הרמב"ן לכך נהי דאשתרי להשקותם מ"מ למה דלא אשתרי לא אשתרי ואיך לא חשש פן ישתה ממנו זה שאין לו שייכות לשתות ממנו ומוכח דבע"כ שלכד"ה מותר בט"ז או דל"ח בזה לספיקא וכה"ג, ורבנן דוחין דלא נתכווין אלא לבודקן כסוטות והוי רק דחוי' וכיון דאידחי אדחי ושוב לא חייש בזה שמא ישתה ממנו אחר אבל בעלמא שפיר אסור אף שלכד"ה וחיישינן בזה אף לספיקא. ולכך א"ש דלדידן דקיי"ל נשתברה מאלי' אסורה הרי קיי"ל כרבא דהיכי דאידחי אדחי אמרינן ומפרש כוונת הברייתא כנ"ל ולאביי דס"ל להיפוך דהיכי דאדחי אדחי לא אמרינן הרי אביי משמע לעיל דס"ל כר"ל דנשתברה מאלי' מותרת וממילא מהני ביטול ישראל ג"כ היכי ששברה ממש וכמ"ש התוס' כאן ד"ה קודם שבא לכך הוא מפרש כוונת הברייתא על דרך הראשון שפירשנו לעיל מכח דהו"ל דין בני נח אז. וא"ש ממ"נ. ודו"ק. שם גמרא אמרו לו משם ראי' הרי הוא אומר עשה לך שרף לך משלך ואין אדם אוסר דבר שא"ש, ובדין הוא דכתיתה נמי לא בעי אלא כיון דחזא וכו', הנה טעם ר' יוסי דהביא ראי' מזה ולא אסיק אדעתי' זה דא"א אוסר דשא"ש, ואין לומר דס"ל כמ"ד אדם אוסר דשא"ש דא"כ למה לא הביא ראי' מזה בחולין דפליגי בזה רבנן ור' יוסי אי אדם אוסר דשא"ש או לא. וצ"ל דנהי דבשאר ישראל לא הוי שלהם מ"מ עכ"פ לגבי בני משה הוי שלהם ממש דירשוה מאבותם וא"כ יש לחוש דלמא קיטרו לו גם מבני משה ויכולין לאסרו. אך י"ל דהם רק מיעוטא ורוב ישראל הוי רובין ולכך ר' יוסי יסבור כר"מ דחייש למיעוטא ולכך חייש דלמא קיטרו לו גם מבני משה לכך מביא ראי' מזה דכתיתה מהני, ורבנן לטעמיהו דלא חיישי למיעוטא ולכן בבני משה לא חיישי ובשאר ישראל לא בעי כתיתה דאין אדם אוסר דשא"ש, והן אמת לומר דבני משה נחשב מיעוטא יש לעיין דהרי את"ל כל דיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' ע"ת אינו חוזר שנאמר ואעשה אותך לגוי גדול וכו' דכתיב ובני רחבי' עלו למעלה ראש שעלה למעלה מס' רבוא וא"כ מוכח שבני משה לבדן היו ככל ישראל ואפשר עוד יותר שהרי בפ' שלח אמר לו הקב"ה גוי גדול ועצום ממני ואם הבטחה לטובה אפי' ע"ת אינו חוזר א"כ יעשה בודאי עצום מישראל א"כ הם הרוב ולמה קאמרי רבנן דמדינא אפי' כתיתה לא הוי צריך ואין אדם אוסר דשא"ש ניחוש דלמא עבדו לו גם מבני משה. מיהו י"ל נהי דבני משה הוי ככל ישראל ויותר מ"מ ביהודא ובירושלים היתה הנחש נחושת שם לא הוי שכיחי בני משה והי' שכיחים שם שאר שבטים יותר ובכ"מ אזלינן בתר השכיח במקומו שם ושם הוי שאר השבטים שכיחי טפי, מיהו זה קשה למה הצריכו רבנן לומר דבדין הוא דאפי' כתיתה לא הוי צריך לו יהא דצריך כתיתה מדינא וכר' יוסי דחייש למיעוטא וגם לר' יוסי עצמו כיון שכתבנו דלדידי' עיקר החשש מכח ספק דלמא בני משה קיטרו לו, וקשה א"כ מה ראי' הוא זה לסתור דברי רבנן דלמא לעולם בע"ז ודאית אסור לשחוק ולזרות לרוח מכח טעמיהו דרבנן שיהי' יעשה זבל דאף דהוי ספק אולי לא יגיע ליד ישראל מידי ספיקא לא נפקי וספק תורה לחומרא, אבל התם דהוי רק ספק ע"ז דלמא היו שם מבני משה א"כ גם בזה מודים רבנן דמותר לזרות לרוח דהוי ס"ס דלמא אין לו דין ע"ז שלא הי' שם מבני משה, ואת"ל שהי' לו דין ע"ז ובעית כתיתה דלמא לא יבא להנות ממנו ישראל דכה"ג כתבו הפוסקים ביו"ד סי' נ"ז בספק טריפות דיש מכשירין הטריפות אעפ"י שאנו מחמירין לאסרו מ"מ מותר למוכרו לנכרי מכח ס"ס דלמא מותר ואת"ל אסור שמא לא ימכרנו לישראל וא"כ ה"נ ממש הוי כן ול"ל לרבנן לומר דמדינא לא בעי כתיתה הו"ל לומר דמדינא בעי כתיתה דחיישינן שמא היו שם מבני משה שהוי שלהם לכך כתיתה הוי בעי מדינא מכח ספק תורה לחומרא מיהו בזה מהני שחיקה וזורה לרוח דהוי ס"ס שמא לא הו"ל דין ע"ז שלא היו שם מבני משה, ואת"ל הו"ל דין ע"ז שמא לא יגיע ליד ישראל אח"כ, וצ"ע בזה, ועיין מ"ש בזה בחבורי עה"ת הגדול בכמות ובאיכות חכמת התורה שנת תקצ"ו בפסוק עשה לך שרף שם בארתי טעמא דר' יוסי על נכון והוכחתי מקרא דווקא כדעת ר' יוסי יעו"ש ודו"ק.

שם גמרא ואדני' בן חגית מתנשא לאמור אני אמלוך א"ר יהודא א"ר שמתנשא להולמו ולא הולמתו, נראה הכוונה דהוה קשה לו חדא אריכות הלשון דהוי די לומר מתנשא למלוך גם מהו לשון מתנשא דהנה הלשון זה לא שייך רק ביש ד"א כנגדו הקטן ממנו והוא מתנשא עליו כמ"ש המתנשא לכל לראש וכן אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש וכו' וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו וכו' א"כ כאן שאמר סתם מתנשא צריך להבין על מי הוי מתנשא, ולכך מפרש כך דהנה יש אדם דלא"ה ראוי למלכות כ"כ אעפי"כ זכה למלך הוי המלכות והכסא גדול ממנו ויש שהוא חשוב כ"כ עד שהמלכות קטן לו ואין המלכות מחשוב אותו רק הוא מחשוב את המלכות כי הוא גדול מכתר המלכות וזה הוי ענין אדוניהו כשראה שאין הכתר הולמתו אמר אדרבה זה הוי כבודו כי דוד אביו הי' הכתר הולמתו כי הי' מרמז כי הוא אינו ראוי למלכות מצד עצמו רק הכתר מכשרתו ומלבשתו להיות ראוי למלך והכתר מכשרתו למלכות אבל בו אין הכתר הולמתו כי מרמז כי הוא גדול מהכתר וראוי למלוך מצד עצמו והוא מגדיל הכתר וא"כ לפי דעתו הי' מתנשא על דוד אביו שהוא גדול ממנו והיפך הענין ולא אמר שאין הכתר הולמתו כי לא ימלוך רק אדרבה אמר הוא לא צריך להולמת הכתר והוא בעצמו ימלוך וראוי בלא המלכות של הכתר ולכך אמר ואדוניהו וכו' מתנשא שהי' מתנשא על דוד אביו לאמור אני אמלוך בעצמי ולא הכתר ימליכני רק אני אמלוך על הכתר וז"ש חז"ל שמתנשא להולמו שהי' מתנשא על מי שהלמו הכתר ולא הולמתו שאותו לא הולמתו הי' אומר שזה מעלה וכבוד ולא חסרון ורעותא לכך אמר שהי' מתנשא על זה שהולמו ויותר לא הולמתו הי' מתנשא בכך ואמר זה כבודו, וא"ש ודו"ק. גם י"ל יותר דודאי אם לא הי' מבקש כן היתה הולמתו רק כיון שמתנשא לומר אני אמלוך לכך לא הולמתו כמ"ש בחידישינו עה"ת פ' קרח בפסוק בזאת תדעון כי ד' שלחני וכו' כי לא מלבי והכוונה מחמת שלא עלה על לבי ולא בקשתי כן לכך זכיתי לזה לכך אמר להיפך אם לא הי' מתנשא ומבקש כן היתה הולמתו רק כיון שמתנשא להולמתו, לכך לא הולמתו וא"ש ודו"ק.

שם, בתוס' ד"ה כאן קודם שבא איתי הגיתי וכו' י"ל דיש חילוק בין של עץ לשל מתכת וכו'. והנה דבריהם דחוקים מאד בזה כיון דטעמא דאביי דנשתברה מאלי' מותרת הוי מכח דקאמר שם ר"ל דמימר אמר איהי נפשא לא אצלה לאחרינא מצלה וטעם אביי דשבורה מהני ע"י ישראל מכח דלא גרע מנשתברה מאלי' ייע"ש. א"כ כיון דעיקר הטעם מכח דמימר אמר מה לי של עץ או של מתכת, ומה שנראה לי בישוב קושיתם דהנה זה ודאי דהוי מצוה לבער ע"ז מן העולם כמ"ש אבד תאבדון את כל המקומות והרבה מקראות כזה וא"כ כיון דאמרינן בפ"ג דפסחים גבי נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא לפסחא א"ל מה דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דמפקע לי' מחלה א"כ מוכח דאתי לגרום גרמא להיות מפקיע מ"ע, וא"כ ה"נ כיון דאם לא יבטלה יקיים מ"ע של איבוד ע"ז ואם יבטלה לא יקיים המ"ע לא רצה דוד לבטלה, רק בחר טפי לקיים המ"ע ולשורפה רק כשבא איתי הגיתי וביטלה שלא מדעתו כיון דכבר אין ע"ז סוף סוף לא יקיים מ"ע אף אם ישרפנה לכך שוב לא שרפה, וי"ל עוד דאפשר אף אם מבטלה מקיים מ"ע של אבד תאבדון כיון דסוף סוף אבד ע"ז מן העולם דומה למה דפירש"י פ"ק דפסחים דכיון דכתיב תשביתו ולא כתוב תבערו והשבתה בלב הוי השבתה מכ"ש בע"ז דכתיב אבד תאבדון וביטל הע"ז כיון דפקע מיני' דין ע"ז נחשב בכלל איבוד וקיים העשה מיהו היינו דווקא אם מאבדו בידים אבל אם עושהו ע"י נכרי וכיון דאין שליחות לנכרי א"כ אף אם הוי שורפו ע"י נכרי ליכא עשה, ולכך ממ"נ אם יבטלנה ע"י נכרי אין כאן קיום העשה ואם יבטלנו בידו ממ"נ לא נחשב קיום העשה דהרי אין ישראל יכול לבטל ע"ז של נכרי רק מכח דהו"ל כנשתברה מאלי' א"כ לא עדיף מנשתברה מאלי' ובנשתברה מאלי' ליכא קיום עשה. וממ"נ אם נדונו כשברו בכוונה לא יהי' לו דין ביטול, ואם נדונו כנשתברה מאלי' א"כ ליכא שוב קיום עשה לכך לא הי' ביד דוד לבטלו, רק כשבא איתי הגיתי וביטלו שלא מדעתו אז להנה ממנו ובזה מיושב קושית התוס' גם מר"א הקפר דהנה מה דאסור להפקיע ממצותו היינו רק במצוה ודאית אבל במצות ספק דאף אם יקיים המצוה אינו ודאי רק ספק בזה שפיר מותר לעשות טצדיקי אחרת לפטור ממנו דמה דקיי"ל ספק דאורייתא לחומרא היינו בדבר שמחוייב ועומד או אסיר לו אבל בדבר שאין הדבר הכרח וחיוב לו רק דמהראוי שלא להפקיע נפשי' ממצוה בזה יש חילוק רק בדבר דיקיים ודאי מצוה אבל בדבר שאין בו רק ספק מותר להפקיע נפשי' להיות פטור לבדו לכך א"ש הרי בלא"ה לא הוי ידיעה שהוי ע"ז ודלמא לא פלחי לי' רק כיון דהוי על הטבעת חיישינן לדלמא פלחו לי' וכמשמעות הסוגיא שם. ולכך אף אם שפיר ישרפנו הוי רק ספק מצוה וזה שפיר מותר להמתין על הנכרי לבטל לכתחילה, וא"ש ודו"ק היטיב.

והנה בזה י"ל מ"ש אח"כ זאת היתה לי כי פיקודיך נצרתי מאי קאמר ה"ק בשכר שפיקודיך נצרתי זאת היתה לי לעדות וכו' ומאי זה מדה כנגד מדה דוקא בענין הכתר הזה ולא בד"א אבל לפמ"ש א"ש דבכל המצות שהי' דוד מחוייב לעשותם אף שעשאם לא הוי ניכר כ"כ שהמצות חביבים עליו די"ל מחמת שמחוייב בהם היי הכרח לעשותם וגם בהם כיון דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא לא הי' מקבל שכר בהאי עלמא אך בכתר הזה כיון דהוי בידו לבטלו ולא רצה לבטלו רק לקיים מצות ביעור ע"ז עד שבא איתי הגיתי וביטלו שלא מדעתו בזה שפיר ניכר שהמצות חביבים עליו וגם בזה כיון דאין הכרח עליו יש שכר בהאי עלמא כמ"ש המהרש"א בח"א במס' סוטה גבי דרש ר' שמלאי יעיי"ש לכך זכה לשכר בהאי עלמא שהיתה הכתר הולמתו וז"ש זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי דבה עצמה נצרתי פקודיך והיתה לי לשכר וא"ש נכון בעזה"י, ודו"ק היטיב, ועיין מ"ש בישוב קושית תוס' הנ"ל בתשובה לאה"ע סי' קמ"א במהדורא ד' בתשובה לק"ק אדעססא. ודו"ק.

דף מד:

שם ע"ב גמ' והא אמר רבב"ח אר' יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ וכו'. עיין במהרש"א מה שהקשה אמאי לא פריך מגופי' שהרי אמר בעצמו אין משיבין במרחץ ותירץ וי"ל דמה שאמר אין משיבין במרחץ היינו אין דרך להשיב במרחץ ייע"ש, ודבריו תמוהים א"כ השתא נמי מה פריך הא אמר רבב"ח בכל מקום מותר להרהר וכו' מה קושיא דלמא באמת מה שאמר אין משיבין במרחץ הוי כוונתו כן דא"ד להשיב במרחץ ודחיי קמדחי לי' ולא הוי כוונתו כלל דאסור להשיב במרחץ, וצ"ע, שוב ראיתי בת"ח שהרגיש בפירוש המהרש"א ודחאו מה"ט גופא כדברינו, ודברי המהרש"א תמוהים, ובמהר"ם לובלין הקשה מ"ט לא פריך מגוף המשנה דאם מותר להשיב הי"ל להשיב גוף הטעם ובע"כ מכח דאין משיבים במרחץ וא"כ הו"ל להקשות מגוף המשנה, ותירץ דמה דמשיב דרך קצרה הוי רק כמו הרהור לבד ולכך פריך מרבב"ח דאמר אף הרהור אסור וכן הביא בשם הר"ן וכן הוא באמת בהר"ן מ"ש אין משיבים במרחץ הוי רק כמו הרהור, וק"ל א"כ מה פריך השתא הרי מצינו כיוצא בזה בפ"ק דפסחים גבי בודקין אור לי"ד ובתוך המועד דפריך דר"י אדר"י למה שם גזר דלמא אתי למיכל מיני' והתם לא גזר ומשני הוא עצמו מחזיר עליו לשרפו מיכל קאכיל מיני' ומצינו כיוצא בזה בכמה דוכתא, א"כ ה"נ נימא דודאי מה"ת מותר להרהר בד"ת במרחץ ובה"כ רק רבנן אסרו להרהר מכח גזירה דאם יהי' מהרהר ובא נמי לומר בפה וזה אסור מה"ת וא"כ תינח בשאר הרהור אבל להשיב אין משיבין במרחץ כיון דהוי רק כמו הרהור א"כ מה"ת מותר בלא"ה וגזירה לא שייך בזה דהרי הוא עצמו משיב אין משיבין במרחץ ואיך יטעה ש לומר בזה ד"ת ממש שהרי אומר בפירוש אין משיבין במרחץ. וצ"ע בזה. ודו"ק.

שם בגמ', וכי אמר נעשה מרחץ נוי לאפרודיטו מאי הוי והא תניא האומר בית זה לעכו"ם וכו' ק"ל מה פריך הרי קיי"ל דע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתיעבד ושל נכרי אסורה מיד וא"כ נימא דהך ברייתא מיירי מישראל וכמ"ד דע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד ולכך גם באומר בית זה לעכו"ם אינו נאסר בהזמנה, רק דהוי ס"ד נהי דגוף ע"ז אינה אסורה מיד היינו דליכא ע"ז בעולם אך אם יש כבר עיקר ע"ז בעולם הוי ס"ד דאף במזמין לה איזה דבר נאסר מיד לכך קמ"ל דסוף דינה כתחלת דינה ואינו נאסר בהזמנה ודיבור כמו גוף הע"ז אבל בע"ז של נכרי כיון דגוף ע"ז נאסר מיד ממילא גם באומר בית זה לעכו"ם נאסר מיד ולכך אם הוי אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי הוי אסור, ומהו פריך, וצ"ע.

שם בתוס' ד"ה וכי נעשה מרחץ וכו', מ"מ מדרבנן יש לו לאסור להנות משום איסור נוי וכו') קשה לי א"כ עדיין הוי תשובה גנובה שהרי אף אם הוי מרחן נוי ע"ז מ"מ אינו נהנה מן המרחץ לבד רק מן המים וכדומה וא"כ הוי זוז"ג ואף לר' יוסי לקמן דמחמיר בזוז"ג אינו רק לכתחילה אבל בדיעבד מותר כמ"ש לקמן דף מ"ח ע"ב דמודה ר"י שאם נטע והרכיב האילן שהוא מותר ואינו אוסר רק לכתחלה א"כ תינח באם האיסור גופו הוי מה"ת החמירו רבנן אף בזוז"ג אבל באם מה"ת מותר בלא"ה רק מדרבנן הוי ראוי לאסור מכח נוי א"כ אם הוי זוז"ג ודאי דראוי להתיר אף לכתחלה דהוי תקנתא לתקנתא דלא עבדינן. וצ"ע.

דף מה.

דף מ"ה ע"א גמ', אר' עקיבא אני אובין ואדון לפניך וכו', הנה לולא דברי קדשו של רש"י ותוס' י"ל דברי ר"ע דהרי לעיל קאמר הת"ק דמה שעליהם אסירין וכבר נדחקו התוס' בטעם הדבר כיון דההרים אינן ע"ז למה יאסר הציפוי שלהם ייע"ש, וי"ל דר"ע בא ליתן באמת טעם לזה ולא מיבעי' לדברי מ"ד לקמן דמפרש דת"ק וריה"ג פליגי בזה דלת"ק ציפוי הר אינו כהר ולר' יוסי ציפוי הר כהר דא"ש דבא ר"ע לגלות טעמא דרבנן שהדין עמהם דראוי לאסור הציפוי שלהם והיינו אף דההר עצמו אינו נאסר ולא מקרי אלוה מ"מ אין לך הר וגבעה שאין תחתיו ע"ז וא"כ ראוי לאסור הציפוי מצד ע"ז שתחתיו ולכך מסתבר טעמא דרבנן ואף גם לאידך מ"ד דבנטעו ולבסוף עבדו פליגי מ"מ לדידי' לכ"ע אסורין ציפוי דהר דהרי קאמר הת"ק מפורש ומה שעליהם אסורין לכך בעי ר"ע לפרש טעמו של דבר למה אסר הציפוי. וגם בעי לישב מה דהוה קשה לרש"י דממ"נ אם תחת כל עץ הוי לסימן מפרש גם האלוהיהם על ההרים נמי לסימנא אך לדרכינו א"ש הכל דוודאי לסימנא בעלמא מה דאין נ"מ לדינא לא הוי טרח וכתב לה קרא רק דיש בזה נ"מ לדינא דהנה התוס' הביאו ב' לשונות אם עכ"פ ההר נקרא ע"ז או אינו נקר ע"ז כלל, והנה לכאורה הי' מוכח דההר נקרא ע"ז עכ"פ ממה דנאסר עכ"פ הציפוי דבשלמא אם נקרא ע"ז בזה נהי דאינו נאסר עכ"פ כיון דנקרא ע"ז בעי לאסור הציפוי דהוי ציפוי ע"ז אבל אם אינו נקרא ע"ז כלל למה יאסר הציפוי וא"כ ממה דאסרה התורה הציפוי מוכח דנקרא עכ"פ ע"ז והוי ראוי לאסור בשוחט להר ג"כ. אך לפי מ"ש דנאסר הציפוי מכח שיש תחתיו ע"ז ממילא הדרינן לסברתינו דההרים כיון דאינן נאסרים לא נקראו ע"ז כלל ומותר בשוחט להר ומה דנאסר הציפוי הוי מכח שיש תחתיו ע"ז, וזה הוי דברי ר"ע שבא לישב דברי ר' יוה"ג דס"ל אף בנטעו ולבסוף עבדו אסור דכתיב ואשיריהם תשרפון באש א"כ למה כתוב תחת כל עץ רענן לכך אמר דזה בא לגילוי טעם מה שנאסר הציפוי מכח דאין לך הר וגבעה שאין שם ע"ז לכך נאסר הציפוי אבל לא מכח ההר גופא דאין לה שם ע"ז כלל ולכך מזה עצמו מוכח מדהצריכה התורה ליתן טעם למה נאסר הציפוי מכח שיש תחתיו ע"ז ממילא מוכח דההרים עצמן אין נאסרים ואין להם דין ע"ז כלל דאם ההרים נעבדין למ"ל הטעם בציפוי שיש תחתיו ע"ז ובע"כ דההרים אין להם דין ע"ז כלל, ואף לא נקראו ע"ז כלל, וא"ש, ודו"ק.

ובזה מיושב מה שהקשה התוס' בשם הירושלמי דהביהמ"ק איך יבנה, ולפי מ"ש י"ל כך דמ"ש ר"ע אין לך הר וגבעה שאין ע"ז תחתי' אין הכוונה לכל הר וגבעה רק זה נמשך לדברי הת"ק שאמר שמה שעליהם אסורין וציפוי הר אינו כהר בזה אמר ר"ע טעמא דמלתא דאין לך הר וגבעה שהוי עשוי ציפוי כסף וזהב שאין תחתיו ע"ז וכוונתו רק דאלו שיש עליהם כסף וזהב בודאי יש שם ע"ז אבל בהר הבית י"ל דלא"ה ציפוי כלל בזה י"ל דלעולם אין בו ע"ז, וא"ש ודו"ק, וברש"י יש כאן ט"ס מ"ש דומיא דמחובר וצריך להיות דומיא דבע"ח וכוונתו לסוגיא דתמורה דף כ"ח ע"ב שהביא התוס' כאן, ודו"ק.

והנה בגוף הדין של המשנה שמוכיח מדכתיב אלוהיהם על ההרים דמשמע הא לא ההרים אלוהיהם ק"ל לפמ"ש לקמן דף מ"ו ודף נ"ג דישראל שזקף לבינה ולא השתחוה לה ובא נכרי והשתחוה לה נאסרת ולמד ממה דכתיב ואשיריהם תשרפון באש מכדי אין אדם אוסר דשא"ש וירושה הוא להם מאבותיהם ואי משום הנך דמעיקרא בביטולו בעלמא סגי אלא כיון דפלחו ישראל לעגל גלי דעתיהו דניחא להו והנכרים שלוחותיהן קא עבדי ופריך ודלמא בעגל ניחא להו במידי אחרינא לא ניחא להו ומשני כיון דכתיב אלה אלוהיך ישראל מלמד שאיוו לאלוהות הרבה ייע"ש וא"כ קשה הרי חזינן אם לא היו עושין העגל אי אף שהיו עושין העגל רק שלא היו מתאווים לאלוהות הרבה לא היו צריכים האשרות שריפה ומשום הני דמעיקרא הוי סגי להו בביטול בעלמא רק דגלי דעתיהו דניחא להו בהרבה לכך בעי שריפה א"כ תינח הני דהוי בהו תפיסת יד אדם דהוי דומיא דעגל והדומה לו שאיוו להם לכך הוי שלוחותיהי קעביד מכח גילוי דעתיהו דניחא להו וכיוצא בזה אבל במחובר שאין בו תפיסת ידי אדם כלל דלא הוי דומיא דעגל בזה ליכא גילוי דעת דניחא להו בזה ובגילוי דעת מתלוש לא הוי ראי' למחובר דהרי חזינן דלפי האמת הוי שאני מחובר מתלוש לע"ז שהרי מחובר לא נאסר ולי"א אף לא נקרא ע"ז כלל א"כ כיון דבע"כ דמחובר אין בו שייכות ע"ז כלל א"כ אף אם נאמר דיש בו שייכות ע"ז, עכ"פ יש לומר דאינו דומה לתלוש שיש בו תפיסת יד אדם ובזה נשאר קושית הש"ס דלמא בעגל ניחא להו ומידי אחרינא לא ניחא להו ואף דאמרו אלה אלוהיך ישראל ונתאוו לאלוהות הרבה היינו רק דומיא דעגל דיש בו תפיסת יד אדם אבל לא במחובר, ומכ"ש דקשה לדעת רבינו שמואל שהביאו התוס' לקמן דדווקא דזקף והשתחווה לאותו לבינה אבל בהשתחוה ללבנה אחרת לא נאסר די"ל דדווקא באותו לבינה ניחא לי' ולא באחרת א"כ מוכח דדוקא בדבר עצמו מהני גילוי דעת ולא בד"א הדומה לו א"כ כ"ש שי"ל נהי דאיוו לאלוהות הרבה היינו הדומה לעגל ולא במחובר א"כ י"ל דזה כוונת התורה דאלהיהם על ההרים הם דבעי שריפה מכח גילוי דעת דניחא להו אבל בההרים עצמן לא בעי איבוד רק די בביטול בעלמא דממ"נ מה דעבדו בתר הכי אין אדם אוסר דשא"ש ומה דהוי מקמי הכי בביטול בעלמא סגי ומנלן דלא שייך כלל דין ע"ז במחובר, וצ"ע.

שם גמ' ור' יוסי הגלילי היינו ת"ק, ק"ל נימא דזה א"ב אם ההרים עצמם נקראים עכו"ם ויהיו מחולקין ב"ב לשונות שהביא רש"י דלת"ק דאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ומה שעליהם אסורין והם מותרין ס"ל דרק לדינא דאיסור הנאה מותרין לאפוקי ממה שעליהם שהוא נאסר ג"כ אבל הם עצמם אינם נאסרין אבל מ"מ נקראים עכו"ם וריה"ג דיליף מאלוהיהם על ההרים ולא ההרים אלוהיהם ס"ל דאף נקרא אינו נקרא עכו"ם ולא הוי אלוהיהם כלל ונ"מ לדין אם שוחט להר דלר"י מותר, ולת"ק אסיר, ועיין בתוס' וצ"ע.

ועוד הוי אפשר לומר דלא פליגי ומא"ח ומא"ח, דהנה קיי"ל בכמה דוכתא דאף דבר שאינו יכול לחול מצד עצמו מ"מ היכא דהוי עמו ד"א שיכול לחול עליו אמרינן מיגו דחייל אהא חייל אהא, ולפי"ז הרי התוס' כתבו בסוגיין דמה דס"ל לרבנן דציפוי הר אינו כהר היינו היכא דהציפוי עצמו נעבד ג"כ, ולפי"ז י"ל היכי דהוי על ההר ציפוי שהוא ג"כ נעבד אז כיון דעל הציפוי חל שם ע"ז שהרי אף נעבד לכך אמרינן מיגו ל אהא חייל נמי אהא אגוף ההר ולכך נהי דגלי קרא דלא תחמוד כסף וזהב עליהם דמה שעליהם אסור והם מותרין הוי רק לגלות דמותרין בהנאה אבל לא לענין שלא יחול עליו שם ע"ז ולכך עכ"פ חל עליו שם ע"ז אבל ר"י מיירי בקרא דאלוהיהם על ההרים ולא ההרים אלוהיהם מיירי בענין דאינו עובד לשום דבר בצירוף רק לההר עצמו בזה אף שם עכו"ם לא חל על ההר, מיהו בזה אין נ"מ לדינא כ"כ במה דנקרא ע"י מיגו שם ע"ז דממ"נ אם שוחט לשם ההר וד"א ממילא נאסר מכח הד"א שעמו, מיהו י"ל דנ"מ אם מתחלה עבד לההר והציפוי שעל ואז חל שם ע"ז על ההר נמי מכח מיגו שוב חל שם עכו"ם על ההר ואף כששוחט אח"כ לשם ההר לבדו נמי נאסר כיון דכבר נקרא שם ע"ז עליו ודו"ק.

שם בתוס' ד"ה אלהיהם על ההרים וכו' והקשה ר"ת לפירוש זה דא"כ כיון דלא מיקרי עכו"ם, ותקרובתן מותרת א"כ למה יענשו עובדיהם בסייף וכו'. והנה לולא דברי קדשם הי' נראה דשניהם איתנייהו דודאי נקראו עכו"ם ולכך הוי עובדיהם בסייף ומה דאמרינן בשחט להר דמותר א"ש די"ל דודאי מצד עצמם אין ראוי מחובר להיות נקרא ע"ז ואינו ראוי לע"ז רק מ"מ כיון דהוא עבדו ועושהו לע"ז יש לו שם ע"ז מטעם אחשבי' כדמצינו הך סברא דאחשבי' בכמה דוכתא כן ה"נ מהני בזה אחשבי' וכיון דאחשבי' לע"ז נהי דלא מהני מחשבתו להיות נאסר ממש מהני עכ"פ להיות לו שם ע"ז רק דהחילוק הוי כך דסברות אחשבי' לא מהני רק אחר מעשה אז כיון דעבדו החשיבו ועשאו לע"ז אבל קודם גמר מעשה עדיין לא שייך אחשבי' ואין לו שם ע"ז אבל בדבר דהוי הוא מצד עצמו ראוי לע"ז אז תיכף בהתחלת עבודה נעשה ע"ז והרי איכא מ"ד דע"ז של ישראל אסירה מיד וכן קיי"ל בע"ז של עכו"ם דאסורה מיד א"כ אף היכא דאינה אסורה עד שתעבד מ"מ תיכף בהתחלת עבודה נעשה ע"ז, לכך א"ש דבשוחט לדבר שהוי הוא עצמו ע"ז ממילא בהתחלת השחיטה נעשה ע"ז ולכך הוי גוף השחיטה שוחט לע"ז אבל במחובר דמצד עצמו אין לו דין ע"ז רק מכח אחשבי' א"כ תינח כשכבר גמר השחיטה אז אחשבי' ונעשה ע"ז וא"כ לא נעשה ע"ז רק אחר שחיטה וא"כ בשעת שחיטה עדיין לא שחט לע"ז, דלא הו"ל עדיין שחיטת ע"ז וא"כ תינח להיות נאסר השחיטה אבל לחייב עובדיהן בתר בסוף אזלינן והרי לא יתחייב רק בגמר מעשה ואחר מעשה יש לו שם ע"ז והוי עובד ע"ז לכך עובדיהן בסייף, ועוד הוי נראה יותר דיש חילוק בזה בין העובד בין ישראל לנכרי כיון דחזינן דע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד ושל נכרי אסורה מיד א"כ מוכח דע"ז של ישראל לא נעשה ע"ז רק במעשה וכל דלא עבדי אין לו שם ע"ז ובנכרי יש לו שם ודין ע"ז בלי מעשה א"כ ה"נ במחובר כיון דאין לו דין ע"ז להיות נאסר אין עבודתה נחשב עבודה כלל לכך בישראל דבעינן מעשה ממש לכך כיון דעבודת מחובר לא נחשב עבודה הוי כלא עשה מעשה ולכך גם שם ע"ז אין בו, ולכך בחולין מיירי בישראל שפיר קאמר דשוחט לההר דמותר אבל בנכרי נהי נמי דלא הוי מעשה ממש לא גרע מדיבור והזמנה דע"ז של נכרי אסורה מיד וא"כ נעשה לו שם ע"ז וכיון דיש לו שם ע"ז לכך הוי עובדיהם בסייף כיון דעובדיהם בסייף בבני נח קמיירי כפירש"י להדיא לכך שפיר מחייב עובדיהם בכך והוי שני הפירושים אמת לדינא דבישראל לא נקרא שם ע"ז כלל ובנכרי נהי דאינו אסור יש לו שם ע"ז עכ"פ. וא"ש ודו"ק היטיב ועי' לקמן בש"ס ד"ה יש נעבד מ"ש ראיות לדעות הללו ייע"ש. ודו"ק. שם בתוס' ד"ה וריה"ג סבר ציפוי הר מותר וא"ת הא אמרינן בכולי תלמודא תנא בתרא לטפוי אתי, הנה לולא דברי קדשם הי' נראה דא"ש בפשיטות דודאי אם הי' הת"ק בא לאשמעינן האיסור דמה שעליהם אסורין הוי שייך לומר דתנא בתרא לטפוי קאתי וראוי לאסור טפי. אך באמת הת"ק לא בעי לאשמעינן האיסור דהרי מה שידענו דההרים לא הוי ע"ז לא צריך לאשמעינן דמה שעליהם אסורין דהרי מקרא מפורש הוא דלא תחמוד כסף וזהב עליהם וא"כ בזה עיקר הרבותא הוא הוי ההיתר דההרים לא נקראו ע"ז ומותרין. וא"כ עיקרו כוחא דהתירא אתי לאשמעינן דההרים מותרין וא"כ הוי שפיר לטפוי דהת"ק קמ"ל דרק ההרים מותרין אבל הציפוי נשאר באיסור כסברתו מבחוץ ואתי ריה"ג לטפוי דאף הציפוי של הר הרי הוא כהר ומותרין. ומוסיף שפיר על ההיתר. וזה כוונת הש"ס בכל דוכתא שתנא בתרא לטפוי קאתי שמוסיף על מה דהוי רבותא דת"ק אם הוי רבותא לאסור מוסיף על האיסור, ואם הוי רבותא להיתר מוסיף על ההתירא. וא"ש. ודו"ק היטיב.

דף מה:

שם גמרא ע"ב והכא באילן שנטעו ולבסוף עבדו קא מיפלגי, ת"ק סבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר, וקשה לי א"כ מוכח דמ"ש הכתוב ואשיריהם תשרפון באש היינו רק באילן שנטעו מתחלה לכך א"כ קשה מנ"ל להש"ס לקמן דף נ"ג ע"ב דישראל שזקף לבינה ולא השתחוה לה ובא אחר והשתחוה לה דאסורה ולמד מדכתיב ואשיריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא לנו מאבותינו ואין אדם אוסר דשאש"ל ואי משום הני דמעיקרא בביטול בעלמא סגי וכו', דקשה מה ראי' הרי נהי דאין אדם אוסר דשאש"ל מ"מ ע"י מעשה אסרה, וא"כ הרי השתא נמי דאמרינן דהני דבהדי עגל נאסרו הוי נמי רק בנטעו מתחלה לכך ולא באלו שכבר נטועים וא"כ הרי באילן שנטעו מתחילה לכך הרי הוי מעשה ממש ובמעשה אדם אוסר דשא"ש וא"כ מה ראי' לדין זקף לבינה וכו', ולכאורה צ"ע, והנה בזה הוה נראה לישב שיטת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו הדין זה דישראל שזקף לבינה, ועיין מה שכתבתי בזה בחידושי ליו"ד ס"י קל"ט ובחיבורי עה"ת כמה פעמים, ובתשובתי מחדש בחו"מ ה"ל שלוחין ס"י קפ"ב, ולפימ"ש כאן א"ש דהסוגיא דהתם אזיל לר' יוסי ב"ר יהודא דס"ל דנטעו ולבסוף עבדו נמי אסורין וא"כ כיון דליכא מעשה שפיר קשה הרי אין אדם אוסר דשאש"ל ובע"כ מוכח מכח דגלי דעתיהו אבל אנן דקיי"ל כרבנן דמתירין בנטעו ולבסוף עבדו ואינו אסור רק בנטע מתחלה לכך וא"כ אין ראי' לדין זקף לבינה די"ל התם ע"י מעשה אסרו ואין לומר דאף אם ע"י מעשה אוסר דשאש"ל מ"מ נחשב ע"ז של נכרי וא"כ אכתי בביטול בעלמא סגי ובשלמא אם אמרינן דשליחותיהו דישראל קעבדו והו"ל ע"ז של ישראל לכך אין לו ביטול אבל אם נימא דלאו שליחותיהו קעבדי רק מכח דאדם אוסר דשאש"ל ע"י מעשה א"כ נהי דאדם אוסר דשאש"ל בכה"ג מ"מ הו"ל ע"ז דנכרי דיש לו ביטול ולמה לא סגי בביטול, אך ז"א דא"כ למה האריך הש"ס להקשות דאין אדם אוסר דשאש"ל תיפוק לי' אף דאדם אוסר דשאש"ל הו"ל ע"ז של נכרי והו"ל להקשות בפשיטות דהרי הו"ל ע"ז של נכרי ויש לו ביטול ול"ל להאריך דמה דירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דשאש"ל ובע"כ מוכח דאם הי' אוסר דשאש"ל אף דהנכרים עבדוהו הו"ל ע"ז של ישראל, והפר"ד בדרושיו שפיר פירש דברי התוס' בפ"ק דר"ה דאם הוי להם במה שזרע ג"כ הוי שלהם ממש אז שפיר הו"ל ביטול, אבל אם אינו שלהם רק דהוי אדם אוסר דשאש"ל לא הי' ביטול כלל כיון דגוף הדבר הוי של ישראל הו"ל ע"ז של ישראל ולכך הצריך להקשות מכח דאין אד אוסר וא"כ קשה קושיתינו הרי ע"י מעשה אוסר ובע"כ דאזיל לשיטת ריבר"י דאוסר בנטעו ולבסוף עבדו וכיון דאנן קיי"ל כרבנן אין ראי' לדין זקף לבינה, ולכך השמיטוהו הרי"ף והרא"ש, וא"ש, ודו"ק.

שם, אלא אילן שנטעו ולבסוף עבדו מנ"ל נפקא לי' מואשריהם תגדעון איזה עץ שגידועו אסור ועיקרו מותר הוי אומר באילן שנטעו ולבסוף עבדו, ק"ל הרי לקמן דנ"ג ע"ב אמרינן גבי ישראל שזקף לבינה וכו' כל דבהדי עגל נתסרי ואידך לישתרי ומשני מאן מוכח וכו', א"כ מוכח דא"א למיקם עלה דמילתא איזה אשירה הוי בהדי דעגל ואיזה אח"כ א"כ ה"נ מאן מוכח איזה אשירה שנטעו ולבסוף עבדו ואיזה נטעו מתחלה לכך ואם אפשר למיקם עלה דמלתא גם בזה אפשר למיקם איזה נעשה בשעת עגל ואיזה אח"כ, אך נראה ליישב די"ל דזה באמת כוונת הש"ס כיון דקיי"ל בכל דוכתא ספיקא דאורייתא לחומרא וס"ס שרי א"כ בשלמא אם נטעו ולבסוף עבדו נמי אסור משכחת לה שפיר שיהי' עיקרו מותר וגידועו אסור מכח דבעיקרו הוי ס"ס דלמא נעשה אחר העגל ואת"ל נעשה בשעת העגל אכתי דלמא נטעו ואח"כ עבדו נמי שרי עיקרו אבל בגדועו דהוי רק חד ספיקא דלמא בשעת העגל ושמא אח"כ לכך אסורין גידועין אבל בעיקרו הוי תרתי ספיקא דלמא אחר העגל, ואת"ל בשעת העגל דלמא נטעו ואח"כ עבדו לכך מותר מכח ס"ס וא"כ תינח בנטעו ואח"כ עבדו אסור אבל אם נטעו ואח"כ עבדו שרי לגמרי א"כ האיך משכחת לה שיהי' עיקרו מותר וגידועו אסור אם נחשב זה לספק דלמא נטעו ואח"כ עבדו א"כ כלו לישתרי מכח ס"ס דלמא נטעו ואח"כ עבדו ואת"ל נטעו תחילה דלמא הוי אחר העגל ואם לא נחשב ס"ס כלו ליתסר וא"ש. ובאמת לפי"ז קשה לרבנן למה יהי' אשיריהם תשרפון באש יהי' מותרין מכח ס"ס דלמא אחר העגל ואת"ל בשעת העגל דלמא נטעו ואח"כ עבדו ומאן מוכח דמ"ש הא מהא לכך נראה דמזה ראי' לדברינו שכתבני בדיבור הקודם לזה דלרבנן אין ראי' כלל לדין ישראל שזקף לבינה מכח די"ל דהתם ע"י מעשה נאסרה דהרי נטעו מתחילה לכך ולפימ"ש מוכח הדבר שכן הוא לרבנן דאל"כ רק נימא דזה לא נחשב מעשה ויהי' לרבנן נמי הטעם מכח דשליחותיהו קעבדי א"כ קשה לדידהו למה בעי שריפה הרי הוי ס"ס דלמא אחר העגל ואת"ל קודם דלמא נטעו ואח"כ עבדו ומאן מוכח ובע"כ דיטעו ולבסוף עבדו כולהו אסירי מכח דהוי ע"י מעשה וא"כ הוי רק חד ספיקא דלמא עשאו מתחילה לכך או נטעו ואח"כ עבדו ולכך אסורין. ור"י דמפרש אשיריהם תגדעון דגידועו אסור ועיקרו מותר וקשה מאן מוכח בע"כ הוא סבירא לי' דמה שנטעו מתחילה לכך לא נחשב מעשה כיון דלא הוי המעשה בשעת עבודה רק אח"כ עבדו וא"כ אין לאסור רק מה דהוי בהדי עגל ולא אח"כ וא"כ שוב דעיקרו הוי ס"ס וגידועו רק חד ספק לכך ממילא לר' יוסי מוכח דאין איסור רק בהדי עגל ומכח שליחותיהו קעבדי ומוכח לדידי' דין דישראל שזקף לבינה לכך לקמן דף נ"ג אזיל לר' יוסי ואנן דקיי"ל כרבנן לכך השמיטוהו הרי"ף והרא"ש. ודו"ק.

והנה בזה נתיישב לנו עוד קושיא אחת חדשה מה שהי' לנו להקשות בעזה"י. והוא במה דמשני לקמן דף נ"ג דמאן מוכח איזה הי' בשעת העגל ואיזה אח"כ. וקשה דנילך בתר רובא דהרי ודאי אלו שהי' קודם העגל ואלו שהי' אח"כ המה מרובים נגד אלו שהי' בשעת העגל דהרי שעת העגל הוי רק שעה חדא וא"כ נילך בתר רובא ולשתרי, ואין לומר דהוי קבוע וכמע"מ דמי והרי הר"ש מקינין הקשה ליתסר כל העולם בזריעה מכח נחל איתן ואין לומר דאזלינן בתר רובא דהרי הוי קבוע וכמע"מ דמי. ותירץ כיון דאין הקבוע ניכר במקומו לא נחשב קבוע וא"כ קשה ה"נ הרי אין הקבוע ניכר במקומו ולמה נחשב קבוע. וצ"ל דהרי חזינן בכל דוכתא דר' מאיר ס"ל דלא אזלינן בתר רובא מכח דסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וא"כ נהי דרבנן ס"ל דאזלינן בתר רובא ולא אמרינן סמוך היינו ברוב גמור אבל בזה דאין כאן רוב גמור דהוי קבוע ולכך נהי דס"ל דאמרינן כיון דאין הקבוע ניכר במקומו לא נחשב קבוע היינו דאין לה דין קבוע ממש מ"מ להיפוך גם הרוב אינו רוב גמור כיון דבאמת הוי קבוע וע"ע כיוצא בזה בתוס' פרק ב' דנדה דף י"ח ע"א גבי בשלשה מקומות הולכין החכמים אחר הרוב דקמ"ל אף אם אינו רוב גמור ייע"ש, וה"נ בזה י"ל כן דאינו רוב גמור כיון דבאמת הוי קבוע רק בלאסור כל העולם בזריעה מכח חשש נחל איתן דאין כאן חזקת איסור כלל ולא שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה לכך מהני רוב בזה ג"כ, אבל כאן הרי אף אם הוי ע"ז של כרי ומקודם נמי הי' אסורים רק דפריך שם הש"ס דבביטול בעלמא סגי להו וא"כ קודם ביטול כולהו אסורין רק דהוי מהני להם ביטול וא"כ כיון דבודאי הי' אסורין וספק אם מועיל להם ביטול או לא א"כ הוי כאן חזקת איסור ושוב אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא. והנה מזה יהי' מוכרח כדעת הראב"ד דאין מבטלין איסור לכתחלה הוי מה"ת דאם מדרבנן אכתי קשה למה אשיריהם תשרפון באש הרי יש לו תקנה דנקרינהו ובטל הקביעות ושום יהי' בטלין ברוב דנילך בתר הרוב שהם דהתירא וכאן הוי הרוב גמור ול"א סמוך ולמה לא נעשה כן. ובע"כ דאין מבטלין איסור לכתחלה הוי מה"ת ולכך דהשתא הם קבועים בעי שריפה. אך קשה להסוברים דאין מבטלין הוי רק דרבנן למה לא יעשו כהנ"ל, ועוד קשה אף להסוברים דהוי מה"ת קשה כאן מנלן מהך קרא דאשיריהם תגדעון כיון דעיקרו מותר וגידועו אסור מוכח דנטעו ולבסוף עבדו אסור דלמא לעולם נטעו ולבסוף עבדו מותר וקרא דאשיריהם תגדעון הוי רק לנטעו מתחילה לכך. ומה דאמרה התורה אשיריהם תגדעון מנלן דהוי הכונה דעיקרו מותר וגידועו אסור דלמא הכוונה להיפך דאשיריהם תגדעון וגידועו מותר ותגדעו לעצמיכם ועיקרו אסור, והיינו כיון דמצינו בכל דברים החשובים שאינן בטלין הוי רק בהוכרו ואח"כ נתערבו אבל באם ביאתן מתחלה ע"י תערובות בטלין, א"כ י"ל כך כיון דעיקר איסור הוי בהני דהוי בהדי עגל ואינך הוה שרי מדינא ומה דבעי כולם שריפה היינו מכח דלא ידעינן מאן נינהו ולא מהני לילך בתר רובא כיון דהם קבועים א"כ תינח בעיקרו דעכ"פ בשעת נטיעה הוי ניכר שאלו נטעו בעת העגל נהי דעתה אין נכרין כיון דמתחלה הוכרו ואח"כ נתערבו הוי קבוע ולא בטלו אבל מה שמוסף אח"כ מתחלה אינן ניכרין אם הי' נטועים בשעת העגל או אח"כ או קודם א"כ הוי ביאתן מתחלה לעולם ע"י תערובות ולכך בטלו שפיר ולכך אמרה התורה ואשיריהם תגדעון להחזיק הגידוע לנפשי' ועיקרו בעי שריפה לקיים ואשיריהם תשרפון באש בעיקרו ומנלן דנטעו ואח"כ עבדו אסור והכוונה הוי דגדיעו אסור ועיקרו מותר דלמא הכוונה להיפך. ולכאורה צ"ע. אך לפימ"ש א"ש הכל דודאי מהך קרא דאשיריהם תשרפון באש לבד מוכח דנטעו ולבסוף עבדו אסור דאל"כ קשה דהוי ס"ס אולי אחר העגל ואולי נטעו ואח"כ עבדו רק מזה לבד לא הי' מצי ר' יוסי להוכיח דדלמא זה נחש מעשה מה דנטעו מתחלה לכך כרבנן והוי רק חד ספיקא לזה מוכיח מקרא דאשיריהם תגדעון ואיזה אילן שעיקרו מותר וגדיעו אסור בע"כ בנטעו ולבסוף עבדו דאין לומר דהוי הכוונה להיפך דגדעו מותר מכח דבא לעולם ע"י תערובות ממילא מוכח דלא נאסרו רק הני דבהדי עגל ולא אח"כ דאל"כ ליכא רובא דהתירא. ובע"כ מוכח דאינך שאחר העגל לא כאסרו ובע"כ מוכח דזה לא הוי מעשה מה דנטעו לכך ואם לא הוי מעשה ממילא מוכח דנטעו ואח"כ עבדו אסורין מכח דהוי ס"ס להקל דממ"נ מוכח דנטעו ואח"כ עבדו אסור, ודו"ק. ובזה מיושב גם קושיא הראשונה די"ל דר' יוסי בר' יהודא דלדידי' אזיל הסוגיא דזקף לבינה הוא ס"ל כר' מאיר דחייש למיעוטא בכל דוכתא ולא אזיל בתר רובא לכך אסורין ולדידן דקיי"ל כרבנן דאזלינן בתר רובא בלא"ה אסור הכל דהם ס"ל דזה הוי מעשה מה דנטעו מתחלה לכך ולא ס"ל כלל הך דינא דישראל שזקף לבינה וכו' ונסתייע לשיטת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו דין זה, ודו"ק היטיב כי הוא חריף ונכון בעזר"הי. שם בתוס' ד"ה והכא באינן שנטעו ולבסוף עבדו קמיפלגי וכו'. לכך נראה לפרש דבנטעו גרעין לכ"ע שרי וכו' והכא בנטעו אילן קמיפלגי וכו'. ק"ל לפי דבריהם מנלן לר' יוסי דנטעו ולבסוף עבדו אסור מקרא דאשיריהם תגדעון דאיזה אשירה שגידועו אסור ועיקרו מותר וכו' ומנלן דלמא לעולם היכי דידענו שנטעו ואח"כ עבדו מותר לגמרי וקרא דאשיריהם תגדעון מיירי בספק שלא ידענו אם נטעו ולבסוף עבדו או נטעו מתחלה לכך ולכך עיקרו יש לו חזקת היתר והרי אף אם נטעו מתחלה לכך קודם שנטעו הו"ל חזקת היתר והרי קודם שעבדו הי' מותר ממילא מוקמינן לי' בחזקת היתר ותלינן בנטעו ולבסוף עבדו אבל גדיעו אין ס חזקת היתר לכך אסור מספק כדין ספיקא דאורייתא ל לחומרא מה"ת. ונראה דמזה הוציא הרמב"ם שיטתו דס"ל בספיקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן והוה ס"ל כשיטת התוס' דמיירי דנטעו אילן דנטעו גרעון לכ"ע שרי א"כ הוה קשה לו קושיתינו לכך מוכיח דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא א"כ אם מיירי בספיקא אף בגידועו דאין לו חזקת היתר יהי' מותר ובע"כ דמיירי בודאי. ולהסוברים דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא קשה כנ"ל. וצ"ע.

ועוד הוי ק"ל למה בנטעו ולבסוף עבדו עיקר מותר וגידועו אסור ממ"נ אם נחשב תלוש הוי אף עיקרו אסור כמו דמשתחוה לתלוש ואם נחשב מחובר לכך הוא מותר א"כ למה גדיעו יהי' אסור כיון דנצמח מן ההיתר והרי אדרבא עיקר איסורו הוי מכח שיש בו תפיסת יד אדם. והרי עיקר תפיסת יד אדם הוי בעיקרו ולא בגידעו ולמה יהי' יציבא בארעא וכו' והדבר הי' תמי' לי מאוד וראיתי אח"כ בת"ח שהרגיש בזה וכתב דגזירת הכתוב הוא ולא ביאר כל הצורך כמו שבארנו גם תירוצו אינו כלום דאם הוי גז"ה דלמא מיירי בנטעו מתחלה לכך והוי גז"ה וקרא דאשיריהם תשרפון יהי' בגידועו. ומה שהי' נ"ל ביושב זה דמה דמהני לר' יוסי תפיסת יד אדם היינו בתרתי בעינן שיהי' תפיסת יד אדם בו בתחלה ובסוף דבתחלה הוי בו תפיסת יד אדם קודם שיעשה מחובר וגם אחר שכבר יעשה מחובר הוי בו תפיסת יד אדם לעשותו תלוש. ובזה יהי' א"ש דבשלמא בגידועו כיון דבכל דוכתא קיי"ל שדי נופו בתר עיקרו וכיון דעיקרו בתחלה הוי בו תפיסת יד אדם הוי כאלו גם בגידועו הוי בו תפיסת יד אדם מתחלה וגם עתה אף שהוא מחובר כיון דאפשר לגדעו ויהי' בו תפיסת יד אדם נידון כתלוש, ופנים חדשות בא לכאן לא שייך בזה כיון דעיקרו נשאר מחובר לא נחשב פנים חדשות בא לכאן אך נחשב תפיסת יד אדם בו בתחלה ובסוף אבל בעיקרו נהי דהוי בו תפיסת יד אדם בתחלה מ"מ השתא אין בו תפיסת יד אדם וכמו שהוא עתה מחובר אין בו תפיסת יד אדם ואם יעקרינו לגמרי שוב הוי פנים חדשות בא לכאן והוי כאילן אחר וכיון שנעקר בכולו הוי פנים חדשות בא לכאן. וכמו דבטומאה אמרינן בכלים שנשברו וחזר ותקנו דפ"ח בא לכאן וכן בזבחים דף צ"ו ע"א גבי החזרת כבשונות ובסוטה שם הובא בתוס' דאמרינן פ"ח בא לכאן ייע"ש וה"ה בזה. עכ"פ השתא כמו שהוא מחובר לא אפשר להיות בו תפיסת יד אדם לכך בתר השתא אזלינן ונחשב מחובר משא"כ בגידועו דעיקרו נשאר מחובר ונא הוו פ"ח ואעפי"כ משכחת לה בגידועו תפיסת יד אדם שפיר נחשב תלוש כיון דהוי תלוש מתחלה ובסוף כנלע"ד נכון וברור. ודו"ק.

וזה נראה כוונת רמב"ם פ"ח מעכו"ם הל"א וז"ל כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא עשהו אדם וכו' וע"ש בלח"מ שם. ולפמ"ש מדוייק דהך וא"ו הוא וא"ו מחלקת דבין שאין בו תפיסת י אדם להבא אף שעשהו אדם תחלה או דעשהו להבא תפיסת יד אדם רק דלא עשהו אדם תחלה. ודו"ק.

ועל דברי התוס' ק"ל מה ה שו לפירש"י דהו"ל לומר לרבנן ואשיריהם תשרפון באש לנטעו אילן וכו' דהרי מלשון ואשיריהם מא באש משמע דכולוא סור ואי מיירי בנטעו אילן ראוי שיהי' עיקרו מותר דמה דס"ל לרש"י דבנטעו אילן מודים רבנן דאסירי היינו רק כגון דס"ל לר' יוסי בנטעו גרעין דעיקרו מותר וגידועו אסור כן מודים לו רבנן בנטעו אילן אבל עכ"פ עיקרו מותר וא"כ א"א לפרש ואשריהם תשרפון לנטעו אילן דלמה עיקרו בעי שריפה לכך לומר דבנטעו מתחלה מיירי. והן אמת דלפי"ז קשה שה לי מה קאמר הש"ס לרבנן האי אשיריהם תשרפון באש מאי עבדי להו לנטעו מתחלה משמע דלר' יוסי הי' אפשר לפרש בנטעו ולבסוף עבדו הרי גם לר' יוסי מוכרח לומר דהך קרא דואשיריהם תשרפון הוי בנטעו מתחלה לכך דבלא"ה למה כולו אסור ואם גם לר' יוסי בע"כ מיירי בנטעו מתחלה לכך מה זה שאלה לרבנן מאי עבדי לי'. מזה נראה לכאורה דס"ל להש"ס דאין הכרח לומר דהך קרא דואשיריהם תשרפון דהוי כולו אסור וי"ל דלגידועו קאמר, וא"כ שפיר הקשה התוס' על רש"י בזה. ומיהו כד דייקינן יש להחזיק דברינו עפ"י דברינו לעיל בטעם הדבר דגידועו אסור ועיקרו מותר מכח דבעינן תפיסת יד אדם בתחלה ובסוף ובעיקרו יחשב פנים חדשות בא לכאן ולצרף דברי הת"ח שכתב דגזירת הכתוב הוא, ולפי"ז י"ל דבהך סברא דפ"ח בא לכאן פליגי גופי' רבנן ור' יוסי לפירוש רש"י דבנטעו גרעין פליגי דרבנן ס"ל דוקא בנטעו אילן נחשב תפיסת יד אדם כיין שהי' בו תפיסת יד אדם מעיקרא אבל בנטעו גרעין ונעשה אילן א"כ פ"ח בא לכאן ובאותו אילן אין לו תפיסת יד אדם לכך מותר ור' יוסי ס"ל דלא אמרינן פ"ח בא לכאן ולכך ממילא נחשב גרעין נמי תפיסת יד אדם לכך אוסר אף בגרעין, ולפי"ז י"ל דלר' יוסי בע"כ מה דעיקרו מותר לאו מטעמא שכתבתי מכח פ"ח בא לכאן רק מכח דגזה"כ הוא כמ"ש הת"ח לכך תינח היכי דהוי נוטע גרעין דבזה גלי קרא דאשיריהם תגדעון אבל בנוטע אילן דלא גלי קרא הדרינן לסברתינו דאף עיקרו אסור ונחשב נמי תפיסת יד אדם מתחלה ובסוף ואין לומר דפ"ח בא לכאן דהרי לדידי' לא אמרינן פ"ח בא לכאן וא"כ כיון דכולו אסור ממילא אפשר לפרש דאשיריהם תשרפון בנוטע אילן אבל רבנן דס"ל נוטע גרעין שרי כולו בע"כ דס"ל דאמרינן פ"ח בא לכאן ולא נחשב תפיסת יד אדם בתחלה. א"כ אף בנוטע אילן עיקרו עכ"פ ראוי להיות מותר כיון דבזה ליכא תפיסת יד אדם בסוף ואין אסור רק גדועו דהוי תפיסת יד אדם בתחלה ובסוף. וא"כ פריך שפיר אשיריהם תשרפון באש במה מיירי דאי בנוטע אילן עכ"פ עיקרו לישתרי ובע"כ מוכח לפרש בנטעו מתחלה לכך. וא"ש, ודו"ק היטב. והנה מה שהכרח רש"י לכך נראה דהוה קשה לו קושיתינו הנ"ל דלרבנן לא ליבעי שריפה דהרי הוי ס"ס דלמא הוי מעיקרא או אחר העגל, ואת"ל בשעת העגל דלמא נטעו ואח"כ עבדו ולכך הכריח רש"י בזה דבנטעו אילן נמי אסור לכך שוב יש שפיר ס"ס להיפוך דלמא נטעו מתחלה לכך ודלמא נטעו אילן וא"כ הוי נטעו גרעין מעוטא דמעוטא לכך שפיר אסור מספק תורה לחומרא.

שם בתוס' ד"ה וריה"ג סבר אילן שנעשו וכו' בא"ד והאיך והא לדידי' אמרינן בסמוך דכתב תרי קראי וכו' לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דמאי ארי' דכתיבי תרי קראי הא אף אם לא הוי כתיב רק חד קרא סוף סוף כיון דחזינן דכתבה התורה ואשיריהם תשרפון באש א"כ חזינן שהתורה אסרה אשירה, א"כ מה זו שאלה מפני מה אשירה אסורה ובע"כ צ"ל כתירוצם דהכוונה מ"ש בהרים וגבעות וא"כ מאי ארי' במה דכתיבי תרי קראי. וצ"ל דאם לא הוי כתיבי תרי קראי הוה ס"ד דמה דקאמר ר"י מפני מה אשירה אסורה היינו בנטעו ולבסוף עבדו דמה"ת אין ראי' די"ל דאשיריהם תשרפון היינו בנטעו מתחלה לכך בזה נחשב כמטלטלין ממש ואין לו דמיון להר רק בנטעו ולסוף עבדו דלא נטעו מתחלה לכך הוי קשה שפיר דמה טעמא יהי' אסיר לכך נתן טעם דהוי בו תפיסת יד אדם בשום פעם אבל כיין דכתיבי תרי קראי שפיר הקשה כיון דגלי קרא מה זו שאלה מפני מה אשירה אסורה והוכרחו לתרץ תירוצם. מיהו קושיתם נראה לישב עפימ"ש בדיבור לעיל בטעם דעיקרו מיתר וגידועו אסיר ולהיפוך הו"ל להיות ובארתי הטעם דבעינן תפיסת יד אדם גם בסוף ובעיקרו לא שייך זה דפנים חדשות בא לכאן ייע"ש. ולפי"ז א"ש דשאלת ר' יוסי היה מפני מה אשירה אסורה היינו גדועו דלמה גדועו אסור ואין לומר דהוי מעיקרא בו תפיסת יד אדם דא"כ מכ"ש דעיקרו יאסר מה"ט לכך נתן טעם מפני שיש בו עדיין תפיסת יד אדם דאפשר לגדעו ולכך זה אין שייך בעיקרו דא"כ פנים חדשות בא לכאן. משא"כ בגידועו כנ"ל. וא"ש. ודו"ק היטב.

שם בפירש"י ד"ה האי ואשיריהם תגדעון שעיקרו מונח בארץ במאי מוקי לה אי באילן שנטעו מתחלה לכך כולו אסור, עיין במהר"ם לובלין שהקשה ל"ל הך פירכא דכולו אסור תיפוק לי' בלא"ה דהרי תיב ואשיריהם תשרפון באש ייע"ש. ולפי דעתי נראה לישב דהנה לקמן דף נ"ג ע"ב קאמר הש"ס ישראל שזקף לבינה ולא השתחוה לה וכו' עד הני דבהדי עגל ניתסרי ואינך נשתרי מאן מוכח וכו'. והנה הרי"ף והרא"ש השמיטו דין זה ועיי"ש מ"ש לעיל בזה. וכעת נראה כך דהנה לכאורה קשה מה פריך הש"ס אי משום הני דמעיקרא בביטול בעלמא סגי דלמא באמת הכוונה דאם בטלו מותרין רק דהתורה כתבה דאם לא יבטלנה אז בעי שריפה ומה קו שיא. אך נראה לפי מה דמשמע בש"ס לעיל דף מ"ג ע"ב דלמ"ד ע"ז שנשתברה מאלי' מותרת אף ישראל הי' יכול לבטל ע"ז של נכרי רק מדרבנן א"י לבטל מכח גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה א"כ פריך שפיר כיון דבא לשורפה א"כ זו עצמו הביטול ולמ"ל שוב שריפה ומזה מוכיח דינו דמהני גילוי דעת וא"כ תינך הך מ"ד התם יסבור כר"ל דנשתברה מאלי' מותרת לכך מוכח שפיר אבל לדידן דקיי"ל נשתברה מאלי' אסורה א"כ אין ראי' דמהני גילוי דעת וי"ל דלעולם משום הני דמעיקרא ובאמת בביטול בעלמא סגי אם יבטלנו הנכרי רק דהתורה אמרה אם לא יבטלנו אז בעי שריפה ולכך השמיטו הרי"ף והרא"ש ובזה י"ל דהרי כבר כתבנו לעיל בחידושינו דמה דמשני התם הש"ס מאן מוכח ול"א אזלינן בתר רובא דודאי הני דמעיקרא ודבסוף הוי רובא נגד הני דבהדי עגל וכתבנו די"ל דמכח קבוע אינו בטל והוי כמע"מ יע"ש אך כתבנו דלפי"ז היי ראוי להיות מותר לגדעו או לעקרו א"כ בטל לי' הקביעות והדר בטל לי' ברובא ולפי"ז י"ל דל"ק למ"ל ואשיריהם תגדעון כיון דכתיב ואשיריהם תשרפון די"ל דבאמת יהי' מוכח כדעת הך מ"ד דישראל שזקף לבינה וכו' ובא נכרי והשתחוה לה אסירה דמהני גילוי דעת ומה"ט באמת לא הועיל ביטול דאשירה דמשה ולכך בעי דווקא שריפה אך כיון דהוי ראוי להתבטל ברוב ומה דאינו בטל מכח דהו"ל קבוע ולכך נתנה התורה עצה דאם ירצו אז אשיריהם תגדעון ושוב יהי' מותרין מכח דבטלו ברוב ומ"ש דאשריהם תשרפון היינו דאם לא יגדעון אז בעי שריפה אבל אם יגדעון באמת מותרין. ואף לולא הך דינא דישראל שזקף לבינה נמי הוה א"ש כיון דאינו אסור רק בנטעו מתחלה לכך א"כ ממ"נ הני שנעשו אחר שזכה אברהם בארץ כולם מותרין כדקאמר שם לקמן דאין אדם אוסר דשא"ש והני דמעיקרא לא אסירי כולם דנטעו ובסוף עבדי מותר ואינו אסור רק בנטעו מתחלה לכך והוי מעיקרא א"כ הני בטלו ברוב נגד הני בנטעו ולבסוף עבדו ולבתר שזכה אברהם בו. וצריך לומר דעיקר איסורו מכח דהוי קבוע וספק ספיקא לא היי דלא נולדו יחד. דהספק אם נטעו לכך או לא נולד כשזכה בה אברהם וספק השני דלמא נטעו בתר הכי נולד אח"כ א"כ לא הוי ס"ס רק מטעם ריב הי"ל להתיר ובזה י"ל דהו"ל קבוע אך בזה שוב מהני אם גדעו ובטל הקביעות א"כ הוי אפשר לומר ואשיריהם תגדעון היינו דקמ"ל היתירא ואשיריהם תשרפון היינו כשאינו גדעו אז בעי שריפה אך לפי"ז תיקשי מה מהני תגדעון אם עיקרו נשאר קיים הרי נשאר העיקר קבוע והו"ל לומר ואשיריהם תעקרו או תשרש אז הוי היתר גם בעיקרו ומדקאמר תגדעון משמע דעיקרו לא בעי היתר דבלא"ה מותר אף במקומו ולכך קשה שפיר דאין לומר דמיירי בנטעו מתחלה דא"כ כלו אסור ומה בין עיקרו לגידוען ולכך בע"כ מוכח דמיירי בנטעו ולבסוף עבדו שים מפרשינן טפי לחומרא לאסרו לגמרי הגידועו ולא מפרשינן לי' להתיר ע"י גידוע דכיון דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ומפרשינן לי' לאוסורא וא"ש ודו"ק היטב.

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה