עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
עבודה זרה · דף עד.
בדף ע"ד ע"א גמרא אי איסורי הנאה קחשיב ליתני נמי חמץ בפסח מכאן תמי' לי על הרמב"ם בפט"ו מה"ל מ"א דס"ל דחמץ בפסח אינו בטל מכח דהו"ל דשיל"מ דא"כ קשה מהו פריך כאן וליתני נמי חמץ בפסח למה לא פריך דליתני דשיל"מ דאינו בטל ואין לומר דדשיל"מ מותר בהנאה דאדרבא מכ"ש דלאשמעינן רבותא דאף דהוי מותר בהנאה ואוסר במשהו ועוד הרי נדרים אסורי הנאה נינהו וגם מוקצה אסור בהנאה לכמה פוסקים וא"כ ליתני דשיל"מ ובע"כ צריך לומר דהך סוגייא אזלא לר"א דמשני בפ"ה דביצה דף ל"ט במשנה דמים ומלח דהו"ל דשיל"מ א"כ מפורש במשנה דדשיל"מ אינו בטל ועיין בהראב"ד פ"ט מהמ"א שקראו משנה שלימה עיי"ש בכ"מ א"כ מפירש במשנה דאינו בטל. והנה בזה הוי לנו ראי' לדברי הרמב"ם דס"ל דמה דטבל אינו בטל דהו"ל דשיל"מ ותמהו עליו דבש"ס לעיל מפורש מכח כהיתירו כך איסורו ולפמ"ש יהי' מוכח כאן כדעת הירושלמי דקשה למה לא פריך דליתני טבל דג"כ איני בטל ובע"כ מכח דטבל הו"ל דשיל"מ וזה כבר נשמע במשנה דמים ומלח דאינו בטל וא"כ קשה מהו פריך ליתני חמץ בפסח הרי הו"ל דשיל"מ וזה לא תנא במשנה כאן דכבר תנא לי' התם בביצה ובע"כ דחמץ אינו מטעם דשיל"מ ואינו מפורש במשנה לכך פריך וליתני. ודו"ק. ואף אם נדחוק דכוונת הש"ס דוקא אסירי הנאה קחשיב אבל מה שמותר בהנאה לא קחשיב אף דאינו בטל וצריך לומר דכוונתו דהוי ס"ד להיפוך דוקא דבר שהוא מותר בהנאה לכך עדיין חשוב הוא ואינו בטל אבל דבר שהוא אסיר בהנאה היי ס"ד דאינו חשיב כלל לכך בטל לכך קמ"ל דאעפ"כ ס"ל דאינו בטל אכתי קשה מהו פריך לתני חמץ בפסח דלמא דוקא דבר שהיא אסיר בהנאה ואין לו היתר כלל זה קחשיב אבל מה דהוי לו היתר אח"כ לא קחשיב לכך לא תנא חמץ בפסח דיש לו מתירין ובע"כ מוכח דחמץ נחשב אין לו מתירין ולכך פריך וליתני חמץ בפסח. ודו"ק. ולהיפוך לא קשה על הרמב"ם דס"ל דהוי דשיל"מ דא"כ למה נחשב דבר שבמנין לדעת הפרישה דביש לו מתירין לא נחשב דבר שבמנין די"ל דבתר תרוייהו אזלינן לחומרא וכיון דחוזר ונאסר לשנה הבאה לכך יש לו חומר דבר שבמנין מיהו כיון דעתה אחר הפסח יהי' לו היתר שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר לכך הו"ל דשיל"מ לחומרא.
בתוס' ד"ה למעוטי דבר שבמנין וכו' וא"כ פליגי הך דהכא לההוא דפג"ה וכו' הנה לפי פלוגתת הפוסקים אם גם תרי משהו אסורין או לא הי' נראה ליישב דיש לדייק במשנה דנקט אלו אסורין ואוסרין בכל שהן דקשה אלו אסורין למותר דפשיטא דהם בעצמן אסורין ועיקרו קמ"ל דאוסרין בכ"ש ובפרט אם הוי קתני אלו אוסרין בכ"ש ממילא נדע שהם אסורין ובשני דבורים לא שייך לא זו אף זו כמ"ש התוס' ר"פ האיש מקדש אך נראה דמה דקאמר בכל שהוא קאי גם אדלעיל על אלו אסורין והכונה דאלו אסורין בכ"ש היינו תערובות הראשון ואוסרין בכ"ש דתערובות הזה הנאסר בכ"ש חוזר ונאסר בכ"ש וקמ"ל דאף תרי משהו אמרינן ולכך בזה דוקא בעינן דבר שבמנין ואסורי הנאה אבל בחד מהני נהי דאסור במשהו מ"מ אין התערובות חוזר ואוסר במשהו אבל התם דמיירי בחד משהו אף בחד מהני אסור ודו"ק. וכן הוי מפורש בזבחים וקיי"ל כן ביו"ד דבע"ז אף תערובות השני אסור יע"ש ואין להקשות א"כ מהו משני הש"ס על ככרות של בעה"ב דהא תנא לי' התם הרי התם לא קמ"ל דאף תערובות השני אוסר בכ"ש ואכתי ליתני הכא י"ל כיון דהתנא בא לאשמעינן תרתי דהם עצמן אוסרין בכ"ש וגם התערובות אוסר בכ"ש וכיון דבהני לא שייך למתני דהם עצמן אוסרין בכ"ש כיון דכבר תנא לי' התם ולא שייך למתני הרי אלו אסורין לכך לא תנא לי' כלל וכעין זה כתבו התוס' בכמה דוכתא. וק"ל. ועוד הוי נראה ליישב קושיתם לפי שיטת הר"ן ודעימי' דס"ל דלא שייך חתיכה הראוי להתכבד רק במבושלת ולא בחי ולפ"ז י"ל דזה החילוק בין אסורי הנאה או לא דבאסורי אכילה לא נחשב חהר"ל רק במבושל ולא בחי אבל באסורי הנאה אף בחי נמי נחשב חהר"ל כיון דעכ"פ אפשר לבא לידי חשיבות הנאה מיהא איכא ובשלמא לענין אסורי אכילה בתר השתא אזלינן ואם עתה אינו חשוב בטל אבל באסורי הנאה בזה כל דאפשר לבוא לידי הנאה נחשב הנאה ולכך אף בחי כיון דאפשר להתבשל ויהי' חהר"ל אינו בטל וזה סברא ברורה לפענ"ד להכרע בין הדיעות בפוסקים ולכך ה יהי' כוונת התנא דבדבר שבמנין ואסורי הנאה יחד אף דעתה אינו ראוי להתכבד אם אפשר להיות ראוי' אינו בטל אבל בחד מיניהו בעינן דוקא דעתה יהי' ראוי' להתכבד וזה ברור ונכון לפענ"ד בתוס' ד"ה אמר רב הלכה כרשב"ג בחביות וא"ת וכי פליג רשב"ג אסתם מתניתין וכו'. הנה בפשיטות לא ידענו מהו קשיא להו דהרי רשב"ג לא איסור שבו אבל להשליך אחד לנהר ולשתות השאר ודאי אסיר א"כ שפיר קאמר דאוסר בכ"ש ולענין אכילה ושתי' וגם לענין איסור הנאה י"ל לפמ"ש במקום אחר דמה קאמר רק דימכור כילו חוץ מדמי איסור דמה דמותר למכור חוץ מדמי איסור שבו אין הכונה שיאמר להנכרי שלוקח ממנו פחות דמי אחד א"כ נותן אחד במתנה לנכרי וזה אסור ביי"נ ואף אם מוכר לו סתם בזול והוא משער בנפשו שהוא פחות מדמי איסור שבו זה נמי אסור דעכ"פ יחזיק לו הנכרי טובה שאוזיל גבי' וסוף סוף יהנה מיי"נ ובע"כ מה דמוכר חוץ מדמי איסור שבו היינו בענין שאין הנכרי יודע כלל שמוזיל גבי' וגם אינו יודע שהוא חוץ מדמי איסור שבו וא"כ שפיר קמ"ל דאסורין בכ"ש לענין דאסור לומר לנכרי שמוזיל גבי' או שמוכר לו חוץ מדמי איסור שבו כן י"ל לפום ריהטא מיהו העיקר נלפע"ד לדון בדבר החדש דהרי חזינן דאיכא חד מ"ד דאין הלכה כרשב"ג רק בחביות בחביות ולא ביין ביין א"כ חזינן דביין ביין יש סברא דגרע לענין מכירה חוץ מדמי איסור שבו ולענין ביטול משמע בש"ס לעיל דיש סברא להיפוך דחביות בחביות דחשיב אינו בטל ויין ביין דאינו חשוב בטל ולפ"ז נראה דאף למ"ד דאף ביין ביין מהני מכירה חוץ מדמי איסור שבו היינו כיון דהתערובות נמי הוי יין ביין והרי הוי ראוי לומר דבטל לגמרי כיון דאינו חשוב לכך נהי דמכח חומר יי"נ אף זה אינו בטל מ"מ די להחמיר בו שלא למכרו כך או לשתותו אבל למכור חוץ מדמי איסור שבו מותר אבל אם תחלה הוי התערובות חביות בחביות כיון דדברים החשובים אינן בטלין ע"כ נאסר הכל מדינא ושוב אם אח"כ נשברו ונתערבו יחד ונעשה יין ביין אסור למכרו חוץ מדמי איסור שבו לכ"ע דנהי דבחביות בחביות מתיר רשב"ג היינו כשגם המכירה הוי חביות בחביות דגם עתה אינו מעורב אבל אם בשעת המכירה הוי יין ביין נהי דרשב"ג מתיר אף ביין ביין היינו היכי דהתערובות מתחלה הוי יין דאז מעיקרא ריעא התערובות והוי ראוי שיתבטל רק מכח חומר יי"נ אינו בטל ואם הוי כה"ג בשאר איסורי הנאה הי' בטל לכך נהי דהחמירו ביי"נ דאינו בטל מ"מ שוב לא מחמרינן בי' חומר אחר מכח יי"נ לומר שלא ימכרנו חוץ מדמי איסור שבו אבל באם הוי התערובות תחלה חביות בחביות אז אף בשאר אסורי הנאה דלאו יי"נ אינו בטל א"כ אח"כ כשנשברה ונעשה יין ביין לא מהני מכירה חוץ מדמי איסור שבו דנהי דבשאר דברים החשובין אם נשברו נתבטלו חשיבותן מ"מ ביי"נ דחמיר גרע ואדרבא כיון דהתערובות נאסר כבר בלי חומרא דיי"נ ועתה נוסף דנעשה יין ביין לכ"ע לא מהני מכירה חוץ מדמי איסור שבו ולכך מתניתין הראשונה מיירי שנתערב חביות בחביות ואח"כ נעשה יין ביין בזה שפיר קאמר דאוסר בכ"ש לגמרי ולא מהני מכירה חוץ מדמי איסור שבו. ובזה מיושב מה שהקשו התוס' לעיל דלמה תנא כאן יי"נ כיון דמיירי חביות בחביות והרי זה קתני התם ולפמ"ש א"ש דכאן קמ"ל בנעשה אח"כ יין וקמ"ל דאף לרשב"ג לא מהני בזה מכירה חוץ מדמי איסור שבו ודו"ק. ויתיישב בזה דברי רש"י בגטין בסוגייא דמטמא ומדמע שפירש מערב ואסרו כולו בהנאה שתמה שם הפ"י דהרי שמואל ס"ל להלכה כרשב"ג אף יין ביין ולפי הנ"ל א"ש דמשכחת לה כה"ג. ודו"ק. ויש להסביר עוד דהיכי דתחלה הוי זה היתר ממש וזה איסור ממש בזה הוי כמין באינו מינו ולא נעשה כגוף אחד וההוא לחודי' קאי וההוא לחודי' קאי אבל באם כבר נתערב חביות בחביות א"כ נעשו כולם שוין בספק איסור דכ"א ספק יי"נ עליו ושוב הם מין במינו ממש וכשנתערבו אח"כ יחד נעשה כולו גוף אחד ולכ"ע לא מהני מכירה חוץ מדמי איסור שבו. ודו"ק היטב. דף ע"ד ע"ב גמרא פשיטא זפתה תנן וכו' קשה לי מהו פריך הרי י"ל דלרבותא נקט דאפילו זפתה די בניגוב ולא בעי קליפה או אפשר דהוי ס"ד דאף קליפה לא מהני לכך קמ"ל דגם בזפתה מהני ניגוב ולעולם י"ל אף בלא זפתה נמי בעי ניגוב ומהו פריך וצ"ע. שם גמ' א"ד אמר רבא דוקא זפתה אבל דרך בה לא סגי לה בניגוב וכו' פשיטא זפתה תנן וכו' קשה לי מהו פריך הרי לעיל דף נ"ו אמרינן דלמשנה ראשונה דורכין עם הנכרי בגת דלא הוי יי"נ עד שירד לבור ולמשנה אחרונה אין דורכין דהוי יי"נ משהתחיל למשוך וא"כ נימא דהך משנה אזלא למשנה ראשונה דגם לעיל סתם רבי כן דלא הוי יי"נ עד שירד לבור לכך נקט דוקא זפתה דאז נותן בה יי"נ ממקום אחר לכך בעי ניגוב אבל דרך בה לא בעי ניגוב דאין עליו דין יי"נ עד שירד לבור אבל רבא מיירי למשנה אחרונה דנעשה יי"נ בגת לכך גרע טפי אם דרך בה ולכך קאמר אם דרך בה לא מהני ניגוב ומהו פריך וצ"ע. ועיין לקמן בסוגייא מ"ש ליישב זה.
בפירש"י ד"ה אבל דרך בה הנכרי בגת מזופפת והנה שיכל רש"י ידיו דלל"ק פירוש דדרך היינו בלא זפתה וכאן פירוש בגת מזופפת והנה מה שפירוש תחלה בלא זפיתה הוכרח לכך דאי בזפיתה בלא"ה בעי ניגוב וכי עדיף במה שדרך בה ג"כ אבל מה שפירש כאן בזפיתה זה אין לו הכרח ודלמא מיירי אף בלא זפיתה ומ"מ כיון דדרך בה בעי תקון טפי ואפשר דלא משמע לי' לומר דהני תרי לישני יפלגו בסברות הפוכות דלל"ק יהי' דרך בה קיל דאף ניגוב לא ליבעי ולל"ב יהי' חמור דאף ניגוב לא יועיל ולכך מפרש רש"י דל"ק מיירי באינו זפיתה ול"ב מיירי בזפיתה וק"ל ועיימ"ש לקמן בסוגייא בזה.
בגמ' ת"ר הגת והמחץ וכו' עד והתנן תנן של חרס אע"פ שקילף את הזפת הרי זו אסורה קשה לי מהו פריך לפמ"ש התוס' לעיל ד"ה הגת והמחץ דיש לחלק בין אם הם של ישראל רק שדרך בה הנכרי לפי שעה ובין שהם של נכרים ממש רק שכתבו דאם הם מזופפים אין סברא לחלק בזה ייע"ש אך תינח לאסור רק הזפיתה בזה שפיר כתבו דאין לחלק בין של ישראל או של נכרי אבל לאסור גוף הגת גם כשניטל הזפת בזה הדרינן לסברתם דיש לחלק בין אם הוא של ישראל או של נכרי וא"כ נימא להיפוך דמתניתן מיירי בשל נכרי וברייתא מיירי בשל ישראל ואין לומר דלרבא לל"ק פריך דס"ל בדרך בה בלא זפיתה סגי בהדחה וקשה קושיית התוס' ובע"כ דברייתא בשל נכרי ולכך רמי אהדדי ובהכי הוי א"ש מה דמשני רבא דוקא רבנן הוא והיינו דרק רבא מוכרח לפרש כן דבלא"ה לק"מ די"ל דמתניתין בשל נכרים וכאן בשל ישראל רק דלרבא לל"ק דס"ל דבדרך בה די בהדחה א"כ בע"כ ברייתא בשל נכרים לכך מוכרח לתרץ ההוא דרבנן הוא מיהו קשה לפי"ז מי דחקו לרבא לומר דבדרך בה די בהדחה ויצטרך לאוקמא כרבנן טפי נימא אף בדר בה בעי ניגוב ונוכל לאוקמא ככ"ע ואף דנימא דהסברא משמע לי' כן מ"מ קשה מהו פריך לעיל פשיטא זפתה תנן מהו פשיטא הוא זה הו"ל לתרץ דאדרבא לכאורה מבואר להיפוך בברייתא דאף דר בה בעי ניגוב ואין לומר דהתם בשל נכרים ומתניתין בשל ישראל א"כ קשה סיפא דמתניתן ובע"כ מוכח להיפוך לכך הוכרח רבא לאשמעינן דלעולם אם דרך בה מותר בהדחה וברייתא בשל נכרים וסיפא רבנן ומהו פריך פשיטא. וצ"ע. ובגוף קושית התוס' שהקשו לרבא מהך ברייתא הי' נראה ליישב דרבא מיירי למשנה ראשונה דמה שבגת לא נחשב יין ולכך קאמר בלא זפיתה אף דדרך נמי ליתן בו מעט יין מ"מ נתבטל אח"כ ביין שדורך בה דהוי כמין באינו מינו כדמוכח שם לעיל לכך די בהדחה אבל בזפיתה הדרך להיות מתחבא שם יין בעין לכך בעי ניגוב וכמעשה דרב שמצא שם יין ולכך יש לחוש דזה לא נתערב לכך בעי ניגוב אבל הברייתא מיירי למשנה אחרונה וכיון דבגת עצמו היי יין לכך חמיר היא בדרך בה ולכך בעי ניגוב אף בלא זפיתה וק"ל. והנה נראה דהתוס' שפיר הקשו ולא יכלו לתרץ כן ובזה יתיישב מה שהקשינו לעיל דמהו פריך הש"ס לעיל לל"ב פשיטא זפתה תנן נימא דרבא איירי למשנה אחרונה וכו'. ויתורץ הכל בחדא מחתא וגם מה דפירוש רש"י לל"ב דמיירי בזפותה ולא כפירושו לל"ק והוא דרש"י הוכיח דבע"כ הני תרי לישני לא פליגי דאם פליגי קשה לל"ב מי דוחקא לרבא כאן לתרץ דרבנן היא נימא ככ"ע ומתניתין בשל נכרים וברייתא בשל ישראל ובהך תירוצא דרבא משמע דליכא פלוגתא ובודאי תירץ רבא כן וא"כ קשה לל"ב נימא דמתניתין בשל נכרים וברייתא בשל ישראל ובע"כ דל"ב נמי ס"ל כל"ק דתרוייהו קאמר רבא דבאינה זפותה ודרך בה די בהדחה ובזפותה ודרך בה לא מהני ניגוב וא"כ שוב קשה קושית התוס' יבע"כ דברייתא בשל נכרים והוכרח רבא לתרץ דרבנן הוא ולכך שפיר פריך הש"ס לל"ב דפשיטא זפתה תנן ואין לומר כתירוצינו דמתניתין למשנה ראשונה ורבא למשנה אחרונה דאם ס"ל לרבא חילוק זה נשאר קושיתינו בדוכתא דמי דחקו לרבא לומר רבנן הוא נימא ככ"ע וברייתא בשל ישראל ואם דקשה לדיד' למה באינן זפותים בעי ניגוב הרי הוא ס"ל בהדחה דיש לומר דמה דקאמר בהדחה היינו למשנה ראשונה וכפירושא דמתניתין קיי"ל דמיירי למשנה ראשונה וברייתא למשנה אחרונה ובע"כ דלא ס"ל לרבא עצמו הך שנוייא א"כ קשה לדידי' קושית התוס' ובע"כ כתירוצם דמיירי הברייתא בשל נכרים א"כ שוב הוכרח לפרש דסיפא רבנן הוא וא"כ כיון דלא ס"ל לרבא עצמו הך שנוייא דכאן למשנה ראשונה וכו' שוב פריך שפיר לל"ב פשיטא זפתה תנן וא"ש הכל ודו"ק כי הוא עצה עמוקה בעזה"י בביאור הסוגייא.