אור ברסלב
עבודת עבודה חלק ב עבודה זרה › דף עג:

עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

עבודה זרה · דף עג:

דף עב:

בדף ע"ג ע"ב גמ' והא בעי מיני' ר' אסי מר' יוחנן וכו' ולא פשיט לי' קשה לי מהו פריך נימא דמה דס"ל לר' יוחנן רואין היינו באם עכ"פ הי' מקודם רוב מים נגד היין המותר אז אף דאח"כ נפל בו איסור בענין דהוי אמרינן מצא מין את מינו והי' מצטרף יחד הי' הוא רוב על המים מ"מ אמרינן סלק רק נידון כמעיקרא כיון דהוי בטל היין במים נחשב גם עתה כמאן דליתי' ולכך גם היין של עתה בטל במים הללו אבל הבעייא שלו מיירי בענין דהמים בכ"א לא הי' בו כדאי לבטל יין ההיתר ובפרט דכן דרך המזיגה דהוי רק על חד תלת ובביטול בעינן ששה חלקים מים ולכך כיון דההיתר לבדו נמי לא בטל וכמאן דאיתא דמי לכך שוב בהצטרף אח"כ יחד אמרינן מצא מין את מינו וניעור מיהו לפירוש התוס' לק"מ אבל לפירוש רש"י קשה טובא גם לפירוש התוס' קשה לי מהו קושיא בשלמא לעיל מיירי שנפל בו מים לבד דיש בו כדי לבטל היי"נ לכך אמרינן רואין אבל בבעיא שלו הרי המים שיש בכ"א כבר הוא מעורב ביין ובמים שבחלק אחד אין בו כדי לבטל האיסור לבדו ג"כ רק דנאמר כיון דיש בכוס השני ג"כ מים יצטרפו זה עם זה וא"כ יצטרך לבוא להתיר מכח מצא מין את מינו וניעור דהמים שבזה ובזה חוזרין ונעורין וא"כ בזה אם להקל אנו מקילין מכח רואין י"ל דלהיפוך נמי אמרינן רואין ומצא היין את היין וניעור והוי ממ"נ אם לא אמרינן מצא מין את מינו גם במים של חד אין בו כדי לבטל אף של תרומה לבדו ואם נאמר דמצא מין את מינו ונחשב רוב מים א"כ גם להיפוך ביין נימא כן ושוב הו"ל רוב יין דאיסורא אך מ"מ מספקא לי' די"ל דבשלמא במים דהוי היתר בהיתר לכך שפיר חוזר וניעור אבל ביין ביין דהוי איסור בהיתר לא אמרינן חוזר וניעור וכמו דאמרינן כעין זה בבכורות דף כ"ג והבאתיו לעיל אם טהרה עוררת טהרה טומאה עוררת טהרה יע"ש כן ה"נ בזה ממש או דלמא כיון דסוף סוף אין לנו היתר רק מכח מצא מין את מינו וניעור לכך גם להיפוך אמרינן כן וצע"ג. והוא קושיא נפלאה בעזה"י.

שם גמ' תניא כוותי' דרב ושמואל כל אסורין שבתורה וכו' קשה לי מה ראי' הוא זה אטו לא ידענא דר"י ס"ל מין במינו במשהו ובע"כ מה דפליגי כאן היינו רק לדידן אם קיי"ל כר"י דלא בטל או כרבנן דבטל א"כ מהו ראי' הוי מן הברייתא הרי י"ל הברייתא אתיא כר"י ולדידן להלכה קיי"ל כרבנן ומה ראי' הוא זה ואפשר דבא לאפוקי ממ"ש במנחות ק"ג דר"ח ס"ל דבתר אפשר להיות כמוהו אזלינן ופליגי שם חד ס"ל בתר מבטל אזלינן וחד ס"ל בתר בטל אזלינן ועכ"פ באפשר להיות כמוהו תליא מלתא ובלא"ה אף לר"י בטל אבל כאן דאמרי רב ושמואל בכל איסורין שבתורה הוי מין במינו במשהו משמע בין אפשר להיות כמוהו או לא ואף לר"י הוי זה חידוש לכך מביא סייעתא מברייתא מיהו זה דוחק דהרי בברייתא לא קתני רק דבמין במינו במשהו שלא במינו בנ"ט אבל מה הוי מין במינו ומה הוי אינו מינו לא ביאר בו ואפשר גם הוא ס"ל דבאפשר להיות כמוהו תליא מלתא זה נחשב מינו ובלא אפשר הוי אינו מינו. וצ"ע בזה.

תוס' ד"ה שני כוסות וכו' וי"ל דהכא מיירי בליכא ק"א וכו' קשה לי א"כ מהו פריך דלמא דוקא באסורי משהו דאם נאמר דאוסר אין לו תקנה לכך הקילו ואמרינן סלק אבל בהני דבטלי בק"א כיון דאפשר להו בתקנה אם נוסף עליו עד ק"א לכך החמירו ולא אמרינן סלק ואין לומר דהרי אין מבטלין איסור לכתחלה מ"מ לא מבעיא להסוברים דלהוסיף עליו מותר פשיטא דקשה אף גם להסוברים דאסור מ"מ י"ל היינו דוקא אם יהי' נשאר באיסורו באמת אבל כאן אם נאמר דאסור להוסיף יהי' מותר כך דהרי נאמר סלק א"כ טפי עדיף להוסיף עליו עוד משנאמר שמותר כך בלי תוספות לכך אמרינן דלא אמרינן רואין רק צריך להוסיף עליו וזה הוי באמת איבעי' שלו אם נאמר כיון דבעלמא אסור להוסיף הוי כאין לו תקנה ושוב אמרינן רואין כמו בעלמא או נילך בתר איפכא ונאמר כאן דבלא"ה יהי' מותר לכך שוב מותר להוסיף וכיון דמותר להוסיף לכך לא אמרינן רואין כיון דאפשר בתקנה אחרת. וצ"ע.

תוס' ד"ה טבל מ"ט כהיתירו כך איסורו וכו' הנה ליישב קושייתם הי' נראה דהש"ס וירושלמי לאחדים המה דהרי קשה למה נחשב טבל דשיל"מ מכח דאפשר בהפרשה הרי יצטרך להוציא ממון דהתרומה ומעשר יהי' שוה ממון וכל היכי דצריך הוצאה לא נחשב דשיל"מ וכמ"ש התוס' כאן אך י"ל כיון דתרומה די בחטה אחת וזה אינו שוה ממון לכך נחשב דשיל"מ ולכך זה עצמו הוי כוונת הש"ס כהיתירו דדי במשהו לכך שוב לא נחשב הוצאה לכך הוי כן איסורו מכח דשיל"מ ומזה יהי' מוכח לכאורה דדשיל"מ מן התורה אינו בטל דאי דרבנן קשה ממ"נ אם מן התורה דחטה אחת פוטרת הרי מה בכך אף דיש לו מתירין הוא בטל ואי מדרבנן דהם אמרו דדשיל"מ אינו בטל הרי מדרבנן בעי שיעור וצריך הוצאות עליו ולמה נחשב דשיל"מ ובע"כ דמן התורה אינו בטל לכך אזלינן בתר דאורייתא לחומרא אך לפי דעת הסוברים דהוי רק דרבנן נראה לומר בע"א דהנה י"ל דזה תליא בפלוגתא אם מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין או לא והנה בתוס' פ"ג דסוכה דף ל"ה באתרוג של ערלה כתבו שם דמה דאינו יוצא בשל טבל היי מכח דהוי אתרוג השותפין ומוכח דס"ל דיש לכהן חלק בו אף קודם שהפריש אך נראה דהיינו דוקא למ"ד מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אבל למ"ד לאו כמי שהורמו דמיין לא נחשב של שותפין ולכך למ"ד כמי שהורמו דמיין א"כ נחשב כאלו הוא כבר של כהן ואין לו הפסד מביתו לכך נחשב דשיל"מ אבל למ"ד לאו כמי שהורמו דמיין נחשב כשלו ונחשב מחוסר ממונא ולכך לא הוי דשיל"מ ולכך הירושלמי אזיל למ"ד דכמי שהורמו דמיין לכך ס"ל דהוי דשיל"מ והש"ס דילן אזיל למ"ד דלאו כמי שהירמו דמיין לכך לא הוי דשיל"מ לכך הוצרך לטעם דכהיתירו כך איסורו. והנה י"ל דהתוס' בסוכה אזיל לכ"ע וס"ל דלכ"ע טבל נחשב לכהן שותף בו כיון דאסיר לאכלו בלי הפרשה רק י"ל דהוי רק כשותף מכח משהו דמן התורה חטה אחת פוטרת הכרי ונהי דרבנן חייבוהו במותר מ"מ לא עשאוהו כשותף בו ואין לו בו רק מהרמה ואילך ולכך לענין אתרוג דאף אם הוי חסר כ"ש נמי פסול לכך נחשב בכל ענין אתרוג השותפין אבל כאן הוי להיפוך דמן התורה די במשהו אך מן התורה דשיל"מ נמי בטל ורק מדרבנן אינו בטל ומדרבנן הרי בעי שיעור ובמותר לא הוי כשותף ולא נחשב דשיל"מ כיון דמחוסר ממון ואזיל למ"ד לאו כמי שהורמו דמיין והירושלמי אזיל למ"ד דכמי שהורמו דמיין לכך ס"ל דנחשב דשיל"מ. ודו"ק.

והנה בזה י"ל סוגיית הש"ס מה דקאמר תנ"ה טבל במינו במשהו שלא במיני בנ"ט והנה הך תנ"ה אין לו הבנה ומנ"ל מהך ברייתא דהטעם מכח דכהיתירו כך איסורו אך נראה דהנה ידוע מה דפליגי בזה הפוסקים בטעם דשיל"מ דאינו בטל ובטעם מה דהוי חילוק בין במינו או אינו מינו דהת"ח נתן טעם מכח עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ובא"מ לא נקרא ההיתר על האיסור רק על אינו מינו ההיתר והר"ן נתן טעם מכח דהוי מין במינו ממש וזה מדינא אינו בטל והנה הנ"מ בין הטעמים מפורש בר"ן דלדידי' אם גם עכשיו יש לו היתר כגון פת שאפאה עם הצלי ומים ומלח בעיסה אינו בטל כיון דגם עתה יש לו היתר במקומו או בלא חלב אבל להת"ח גם בזה בטל דסוף סוף אינו מינו הוא ונקרא ההיתר רק על אינו מינו והנה עיי"ש בר"ן דמסיק דלכך מתרץ ר"א בביצה דהו"ל דשיל"מ אף דהוי א"מ מכח כיון דיש לו היתר הוי מין במינו וא"כ ממילא מוכח דאמוראים הראשונים שם בביצה שתירצו בע"א ולא תירצו דהו"ל דשיל"מ בע"כ כמ"ש שם התוס' דהוי מין בא"מ והרי יש לו היתר במקומו אך הם ס"ל כדעת הת"ח דטעמו מכח עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ולכך בכל ענין באינו מינו בטל באופן דיש פלוגתא דאמוראי דפליגי בטעם הר"ן והת"ח ולפי"ז א"ש דהנה טבל יש לו היתר לאכול ממנו עראי וגם הנאה שאינו של כלוי מותר בטבל וא"כ משכחת לה צד היתר בטבל גם עתה והוי כמו מים ומלח בעיסה או פת שאפאה עם הצלי והוי ראוי לומר דלא בטל אף באינו מינו רק הירושלמי דס"ל דטבל הו"ל דשיל"מ ואעפ"כ אינו אוסר רק במינו הוא יסבור כמ"ד דס"ל כטעם הת"ח דעד שתאכלנו באיסור ולכך בא"מ בכל ענין בטל אבל הש"ס דילן כאן אזיל למסקנא דביצה דהוי כטעם הר"ן מכח דהוי מין במינו וא"כ כיון דטבל גם עכשיו יש לו היתר ראוי שלא להבטל אף באינו מינו ובשלמא לטעם דכהיתירו כך איסורו דהוי מכח חשיבות הדבר שהוא חשוב דיכול לפטור הכל בזה והוי דבר חשוב ודבר חשוב אינו בטל לכך אם מכח חשיבות הוא הוי ככל הדברים החשובין דלא גזרו רק במינו אבל אם היי הטעם מכח דשיל"מ ראוי שלא לבטל אף בא"מ וזה כוונת הסוגייא דעיקרו בא למעט טעם הירושלמי דלא נימא דהוי טעמו מכח דשיל"מ דאל"כ למה לי' ראי' על כך דמה"ת לא אם ליכא טעם אחר בע"כ הוי טעמו מכח דכהיתירו כך איסורו אך דהוי אפשר לומר דהוי טעמו מכח דשיל"מ כהירושלמי לכך מוכיח שז"א דבע"כ לא הי"ל דשיל"מ מכח דצריך הוצאות להפרישו דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין רק מה דאינו בטל הוי מכח חשיבות דכהיתירו כך איסורו דאין לומר דטעמו מכח דשיל"מ דהרי תנ"ה טבל במינו במשהו ושלא במינו בנ"ט ואם הוי טעמו מכח דשיל"מ אף באינו מינו לא לבטל כמו התם במים ומלח בע"כ דלא הו"ל דשיל"מ רק מכח חשיבות דכהיתירו כך איסורו לכך הוי ככל דברים החשובין דלא גזרו רק במינו כן נלפענ"ד נכון כוונת הסוגייא.

ועוד הוי נראה לומר במה פליגי הירושלמי וש"ס דילן והוא דהנה י"ל דלא שייך בטבל לומר דהו"ל דשיל"מ דיש לומר דע"כ לא אמרינן דדשיל"מ אינו בטל רק אם הן מן התורה הן מדרבנן יש לו מתירין ולא נצטרך לבוא לטעם ביטול בזה תקנו חז"ל דדשיל"מ אינו בטל כיון דאפשר לאכלו בלי ביטול למה נסמוך על הביטול והיינו דוקא באיסור תורה אם מן התורה יש לי היתר עדיין או אם היי איסור דרבנן אז די אם יש לו היתר מדרבנן מכח ממ"נ מן התורה לא בעי ביטול ומדרבנן הרי יש לו היתר בלא"ה אבל אם הוא אסור מן התורה וההיתר עתה אין לו רק מדרבנן בזה לא החמירו רבנן לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דהרי אף אחר ההיתר מן התורה הוא אסור ונצטרך לסמוך על הביטול לכך סמכינן לגמרי על זה וז"ב בסברא. ולפ"ז נהי דטבל יש לו היתר בהפרשה אך היינו דוקא קודם שנתערב אך אח"כ שנתערב הרי כיון דמן התורה בטל ברוב א"כ ממה נפריש אח"כ דהרי מני' ובי' אי אפשר דלמא מפריש מן הפטור על החיוב ובע"כ שיפריש ממקום אחר ואם יפריש מטבל דאורייתא הרי מפריש מן החיוב על הפטור ואסור לעשות כן ובע"כ שיפרוש רק מטבל דרבנן והוי מדרבנן על דרבנן דרבנן תקנו דאינו בטל ואסור בתערובות והוי מדרבנן על דרבנן וא"כ מן התורה אין זה הפרשה דהרי הטבל האחר פטור מן התורה וא"כ אין לנו היתר רק ע"י ביטול לכך אף רבנן לא גזרו בזה דין דשיל"מ. אך י"ל הירושלמי אזיל למ"ד דס"ל ברירה ועיין ביומא דף נ"ה דפריך שם ונקח ונברור ד' זוזי מינייהו ואידך נשתרי משמע דשייך בזה ברירה בתערובות וא"כ ה"נ אפשר שיברור איזה חלק מזה ונאמר דזה הוי הטבל וממילא שוב יוכל להפריש ממנו מן התורה ואף דדעת הרמ"ר בתמורה בתוספות שם דאם הי' ניכר האיסור ונתערב לא שייך ברירה מ"מ א"ש כאן דהנה לכאורה לדבריו צריך להבין איך פריך שם ביומא ונברור ד' זוזי מיניהו ונשדי לנהרא הרי בתערובות לא שייך ברירה ובע"כ דהתם שאני כיון דלא הוכר האיסור בפ"ע מעולם שייך שפיר ברירה כן ה"נ י"ל בזה התוס' שפיר תירצו על מה שהקשו בתערובות שאין בו כדי ביטול למה יחמיר נימא ברירה בזה שפיר כתבו כיון דכבר הוכר האיסור בפ"ע לא שייך ברירה והיינו כיון דהוכר בפ"ע וגם עתה נחשב האי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי דזה איסור בכל מקום שהוא וזה היתר בכל מקים שהוא לכך לא שייך בזה ברירה אבל אם יש בו כדי ביטול כיון דהביטול נחשב כאלו לא הוי כאן איסור מעולם בפ"ע ושוב שייך בזה ברירה דהביטול עכ"פ עושה כאלו לא הוכר האיסור בפ"ע וכאלו הי' מעולם בתערובות ולכך שייך בזה ברירה ולכך יש בזה תקנה מן התורה להפריש מיני' ובי' וגם יוכל הוא להפריש עליו ממקום אחר מטבל דאורייתא ולכך כיון דיש לו היתר מן התורה נחשב דשיל"מ ואינו בטל אבל כאן אזיל הש"ס ר' יוחנן לשיטתו דס"ל דאין ברירה כדס"ל האחין שחלקו לקוחות הם וכן הוא בביצה יע"ש ולכך כיון דאין ברירה א"כ מן התורה לא משכחת לה היתר כלל וסוף סוף נצטרך לי' מטעם ביטול לא שייך בזה דשיל"מ לכן צריך לטעם דכהיתירו כך איסורו. וא"ש ודו"ק כי היא עצה נכונה בעזה"י. ועיין בחידושי ליו"ד מה"ק סי' ק"ב בדיני דשיל"מ מ"ש בדברי התוס' הללו גם בחבורי ליו"ד מה"ת ה"ל חלה סי' שכ"ו כתבנו שם בישוב קושית התוס' בזה. והנה עפ"י דברי הש"ל שהביא הב"י בה"ל חלה שם והאחרונים הביאו דמחד דרבנן אי אפשר להפריש על תרי דרבנן הי' מיושב קושית התוס' בפשיטות די"ל דהירושלמי מיירי בטבל דאורייתא לכך שפיר נחשב דשיל"מ דיש לו תקנה בהפרשה דנהי דעתה כשנתערבו נעשה דרבנן דמן התורה הוא בטל מ"מ אפשר בתקנה שיפריש ממנו מעשר והיינו שיפריש עליו ממקום אחר מטבל דרבנן בגופו והוי מחד דרבנן על חד דרבנן ולכך הו"ל דשיל"מ ולכך הירושלמי מיירי מטבל דאורייתא שנתערב ונעשה חד דרבנן לכך יש לו תקנה להפריש ממנו מטבל דרבנן אך הש"ס מיירי מטבל דרבנן ודומיא דיי"נ דאף לסתם יינם הוי במשהו א"כ כיון דהוא גופי דרבנן ונתערב נהי דנימא דאינו בטל מכח דהו"ל דשיל"מ מ"מ נחשב תרי דרבנן וא"כ שוב אין לו תקנה בהפרשה דממהו יפריש דאם יפריש מטבל דרבנן אכתי הו"ל מחד דרבנן על תרי דרבנן ולכך כיון דאין לו תקנה שיב הוי אין לו מתירין ולזה הוצרך לטעם דכהיתירו כך איסורו וא"ש ודו"ק. והנה עפ"י הנ"ל נראה ליישב דברי הרמב"ם בפט"ו מהמ"א שכתב הטעם דטבל אינו בטל מכח דאפשר לתקנו ותמה בלח"מ דהרי בש"ס שלנו קאמר טעם אחר יע"ש ועיימ"ש בזה בישובו בחבורי ליו"ד סי' ק"ב בדיני דשיל"מ יע"ש ולפמ"ש כאן י"ל נמי בהרבה רכים דלא מבעיא לפמ"ש בפתח דברינו דדברי הש"ס וירושלמי לאחדים המה והכונה מכח דחטה אחת פוטרת הכרי לכך הו"ל דשיל"מ וא"צ להוציא עליו הוצאות פשיטא דא"ש דגם כוונת הרמב"ם כן דעיקר טעמו הוי דאינו בטל מכח דאפשר לתקנו גם לפמ"ש דהש"ס וירושלמי פליגי אם מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין א"ש ג"כ דר' יוחנן אזיל למ"ד דלאו כמי שהורמו דמיין לכך ס"ל דלא הו"ל דשיל"מ כיון דצריך להוציא עליו הוצאות אבל הרמב"ם פוסק כמ"ד מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ולא נחשב חסרון ממון לכך ס"ל עיקר כטעם הירושלמי דהו"ל דשיל"מ אך לפמ"ש עתה לפני זה דהירושלמי מיירי מטבל דאורייתא והש"ס מיירי מטבל דרבנן א"ש ג"כ דהרי כבר כתבנו לעיל דאם נאמר ברירה אפשר להפריש מיני' ובי' רק דאנן קיי"ל דאין ברירה אך הרי בדרבנן קיי"ל דיש ברירה וא"כ ה"נ בטבל דרבנן שוב יש לומר ברירה א"כ שוב אפשר להפריש מיני' ובי' אך ר' יוחנן לשיטתו דס"ל אף בדרבנן א"ב עיין בביצה לכך שפיר הוצרך לטבל דרבנן לטעם כהיתירו כך איסורו דדשיל"מ לא הוי דלא משכחת לה הפרשה אבל אנן דקיי"ל בדרבנן י"ב א"כ כיון דאפשר להפריש מיני' ובי' לכך גם טבל דרבנן הוי דשיל"מ כמו טבל דאורייתא. ודו"ק. עוד הוי נראה בדרך הנ"ל בע"א דהנה אם דשיל"מ מדרבנן אינו בטל או מן התורה תליא בטעם הר"ן והת"ח דלהר"ן דהוי כמין במינו י"ל דהוי מן התורה אבל אם הוי כטעם הת"ח דעד שתאכלנו באיסור הוי רק דרבנן והנה כבר כתבנו דלהר"ן תליא זה בפלוגתא דאמוראי בסוגייא דמים ומלח דאמוראים הראשונים שם ס"ל כטעם הת"ח ולר"א דמשני דהו"ל דשיל"מ ס"ל כטעם הר"ן והנה הרמב"ם נמי ס"ל כן ובזה א"ש מ"ש שם בפט"ו דיראה לי שדשיל"מ שלא במינו בטל והוא תמי' למה תלוי ביראה לי והנה מה שתמה הראב"ד דהוא משנה שלימה יפה תירץ הכ"מ די"ל דהש"ס דילן ס"ל דנדרים לא הוי דשיל"מ אך עכ"פ בירושלמי מפורש דטבל הו"ל דשיל"מ ומפורש דבאינו מינו בטל אך לפי הנ"ל א"ש דהירושלמי י"ל דס"ל כטעם הת"ח ולכך בזה בודאי באינו מינו בכל ענין בטל אבל לדידן דקיי"ל כר"א א"כ כיון דהוי הטעם מכח מין במינו י"ל דאף באינו מינו אינו בטל ובפרט היכי דיש לו היתירים עכשיו ראוי לומר אף באינו מיני לא בטל כמו מים ומלח בעיסה לכך מחדש הרמב"ם דכל דשיל"מ אף דיש לי היתר עכשיו נמי בטל באינו מינו וטעם מים ומלח הוי מכח דמתקן הקדירה כתירץ התוס' או דהרמב"ם ס"ל כדעת הר"ן באמת היכי דיש לו היתר עכשיו אינו בטל רק דהוי ס"ד כיון דמוכח מדברי ר"א דמים ומלח אינו בטל אף דהוי אינו מינו א"כ כל דשיל"מ אינו בטל אף באיני מינו לכך קמ"ל דדשיל"מ אינו רק במינו ולא בא"מ ומים ומלח שאני דהוי גם עתה היתר ועכ"פ לפי הנ"ל דהרמב"ם ס"ל כטעם הר"ן ולכך הוי דשיל"מ מן התורה אינו בטל ולכך א"ש דר' יוחנן יסבור כטעם הת"ח וא"כ דשיל"מ רק מדרבנן אינו בטל וא"כ בטבל דרבנן הוי תרי דרבנן לכך אי אפשר בהפרשה עוד שיהי' מחד דרבנן על תרי דרבנן לכך לא הי"ל דשיל"מ לכך הוצרך לטעם דכהיתירו כך איסורו אבל לדידן דקיי"ל כר"ל והו"ל דשיל"מ מן התורה אינו בטל א"כ אף בטבל דרבנן בנתערב הוי רק חד דרבנן לכך שוב אפשר להפריש עליו מטבל אחר דרבנן לכך בכל ענין הו"ל דשיל"מ וא"ש ודו"ק. והנה לכאורה הי' נראה להוכיח מדברי התוס' שלא תירצו כן דהירושלמי מיירי בחד דרבנן והש"ס מיירי בתרי דרבנן הי' נראה דס"ל להתוס' כדעת הסוברים דמותר להפריש מחד דרבנן על תרי דרבנן אך יש לדחות ראי' זו די"ל דהתוס' לשיטתם דס"ל לעיל דסתם יינם בטל בסמ"ך וא"כ בע"כ מה דקאמר ר' יוחנן ביי"נ מיירי ביי"נ דאורייתא א"כ דומיא דידי' דמיירי בטבל הוי נמי דאורייתא ולכך לא מצי לתרץ כן אבל להסוברים דסתם יינם נמי במשהו י"ל כנ"ל דהש"ס מיירי בטבל דרבנן וא"ש ודו"ק היטב בכל זה ועיין בחבורי לחו"מ מהדורא תנינא בהשמטות בחו"מ סי' רנ"ה מ"ש בזה בסי' קל"ח שם יעו"ש בעה"י עפ"י הנ"ל ועיין מ"ש בחבורי לאו"ח הנרשם חלק קצ"ה בתשובה לק"ק טארני בה"ל פסח סי' תמ"ב ליישב דברי התוס' למה הקשו מן הירושלמי ולא מן הש"ס דנדרים דף נ"ז דמפורש נמי דטבל הי"ל דשיל"מ יע"ש.

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה