אור ברסלב
עבודת עבודה חלק ב עבודה זרה › דף עא:

עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

עבודה זרה · דף עא:

דף עא.

דף ע"א ע"ב גמרא ואי ס"ד משיכה בנכרי קונה אמאי יחזיר קשה לי מהו פריך נימא דאמימר ס"ל כרבא דאמר כל מילי דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני וא"כ במקח הנעשה באיסור אם לא משכחת לה דרך היתר לא מהני וכדמוכח להדיא מן הש"ס דתמורה דפריך משינוי קונה ומשני ש"ה דגלי קרא ומוכח מזה דבלא"ה לא הוי קונה וא"כ כיון דלהכניס ע"ז לרשותו אסור וכמ"ש לא תביא תועבה אל ביתך ועיין במשנה פ"ק דאף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו ע"ז וכתיב לא תביא תועבה אל ביתך והנה במכילתא פ"ק דפסחים הובא בפוסקים איתא דיצא חמצו של ישראל בבית נכרי שהוא שלו ואינו ברשותו יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל שהוא ברשותו ואינו שלו הרי דדרש מבתיכם היינו שיהי' שלו וברשותו וא"כ ה"נ כיין דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך אינו עובר רק כשהוא שלו וברשותו אבל אם הוא שלו ואינו ברשותו אינו עובר וכן להיפוך כשהוא בביתו ואינו שלו ומה דאסרו להשכיר לו בית בע"כ היינו רק מכח גזירה דרבנן אטו גזירה אם יביאנה בתורת שהוא שלו אבל מן התורה אין איסור רק כשהוא בביתו ושלו א"כ בשלמא במשך הרי משיכה בעינן לרשותו וא"כ אם נימא דקנהו עבר על לא תביא תועבה אל ביתך לכן כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וממילא לא חל הקנין לכך יחזיר אבל בנתן מעות שפיר קנהו דבזה בשעת נתינת המעות לא הביאה לרשותו ולא עבר על לא תביא תועבה אל ביתך דנהי דנעשה שלו עכ"פ אינו ברשותו וכיון דלא עבר שפיר קנהו לכך לא יחזור ואף דמעות אינן קונות י"ל דכמו שכתב התוס' לעיל לענין משיכה דאף דבישראל לא קנה משיכה היינו היכי דאיכא מעות אבל בליכא מעות קונה משיכה י"ל ה"ה נמי להיפוך דמה דמעות אינן קונין בנכרי היינו היכי דשייך משיכה אבל היכי דלא שייך משיכה מעות קונות ולכך בע"ז דליכא משיכה כיון דבזה אין משיכה קונה דעביד לא מהני לכך קונה במעות ומהו פריך והנה מזה יהי' ראי' לפירוש התוס' דס"ל דהס"ד דמקשן הוי דתרתי בעינן משיכה ומעות ולכך פריך שפיר דאין לתרץ כנ"ל דקשה ממ"נ אם מעות לבד קנה למ"ל משך כקושיית התוס' ואם בעינן תרוייהו הדרא קושיא לדוכתא איך קנה במשך הרי עביד ל"מ ודו"ק היטב.

שם גמ' ת"ש המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין ואי ס"ד משיכה בנכרי אינו קונה אמאי דמיו מותרין קשה לי מהו פריך הרי קיי"ל בנכרי שניסך יינו של ישראל דמותר לקבל דמיו מאותו נכרי מכח דמקלי עלי' וא"כ ה"נ בפסק עד שלא מדד נהי דהנכרי לא קנהו מ"מ מותר לקבל דמיו ממנו דהרי הוא נסכו ואם הי' רוצה הנכרי לחזור בו הי' מחויב לשלם לו מכח שהזיקו ואף דברשות קבלו הרי הישראל לא נתן לו רק ע"ד שסבר שיקנהו ואם הי' יודע שלא יקנהו לא הי' נותן לו וא"כ חייב מדין מזיק וכעין שאיתא בחו"מ סי' ל"ט באם חוזר בו המלוה מלהוות לו צריך להחזיר ללוה הוצאת שכר סופר יע"ש וא"כ ה"נ בזה ודלמא לא אסרה התורה הנאת יי"נ רק כשמוכר יין שהוא כבר אסור בהנאה אבל אם מתחלה היי מותר רק שהנכרי הקונה אסרו א"כ י"ל דמקלי קלוי' והוי כאלו שרפו הקונה לכך מותר לקבל דמים ממנו לכן תינח בפסק עד שלא מדד אבל במדד עד שלא פסק אין להנכרי דין מזיק כיון דברשות קעביד וכאן אף אם הי' חוזר הנכרי לא הוי מחויב לשלם לו דברשות קעביד וכאן לא שייך לומר שלא הרשהו רק על סמך שמכר שיקנהו דהרי לא פסק עמו מעות וכבר ידע דאלמלא יתפשרו במקח ואעפ"כ הרשהו וא"כ אף שאם הי' חוזר הנכרי לא הי' מחויב לשלם שפיר הוי כמוכר יי"נ ולכך דמיו אסורין ואין לומר דקושייתו הוי לרב דציוה ליתן להם דמים תחלה ובע"כ דלא ס"ל הך סברא דמקלי קליי' אך ז"א דרב מיירי שהישראל הוא המודד לכלי נכרי א"כ הוי הישראל המנסכו ולא הנכרי לכן לא שייך לומר מקלי קלי' אבל במשנה מיירי שהנכרי מנסכו לכך שייך מקלי קלי' ומהו פריך. וצ"ע.

גמ' בשהקדים לו דינר א"ה אימא סיפא מדד עד שלא פסק דמיו אסורין ואי בשהקדים לו דינר אמאי דמיו אסורין הנה הסוגייא תמי' דמהו אי הכי שייך בזה הרי זה קשה בלא זה הן אמת דהש"ס פריך ולטעמיך אבל קשה דקארי לה מאי קארי לה ואיך ס"ד דמקשן לומר כלל כן אך נראה להבין דברי חכמים וחידותם ואען ואומר דהנה דעת הרמב"ם דמכר נקנה במלוה והפוסקים חולקים עליו והנה מסוגייא זו הי' נראה להביא ראי' להרמב"ם דקשה לפי מה דמשני בשהקדים לו דינר יקשה א"כ למ"ל בסיפא מדד עד שלא פסק דדמיו אסורין תיפוק לי' אפי' מדד משפסק אם עכ"פ הוי נתינת הדינר קודם שפסק א"כ עכ"פ בשעת נתינת הדינר עדיין לא נקנה דלא פסק ואח"כ אף שפסק לא קנה בדינר שכבר נעשה מלוה אף דבא לידו בתורת מכר הרי מצינו כה"ג בקידושין פ"ב גבי התקדשי לי בתמרה זו היתה אוכלת ראשונה ראשונה אם יש באחרונה ש"פ מקודשת אבל בראשונה לא מכח נעשה מלוה וקאמר שם ש"מ מעות בעלמא חוזרין ועיין פירש"י שם ומשמע שם היכי דאם הי' חוזרין הי' צריך להחזיר המעות הוי מלוה ואף דבא לידו לשם קידושין נעשה מלוה יע"ש וא"כ ה"נ כיון דבשעת נתינת המעות לא קנה דלא פסק ומטבע להוצאה ניתנה ואף שהוא בעין הוי כליתי' בעין א"כ כבר נעשה מלוה בידו ומטבע להוצאה ניתנה ואף דהוא בעין כבר נעשה מלוה וא"כ אף בפסק אחר לא קנה בי' ובמשיכה נמי לא קנה דאין משיכה קונה בנכרי לר"א א"כ ממילא אם נעשה יי"נ ברשותא דישראל נעשה ודמיו אסורין ולמ"ל מדד עד שלא פסק ובע"כ מוכח כדעת הרמב"ם דמלוה קינה במכר ולכך אם פסק עד שלא מדד נקנה במלוה ולכך בעינן מדד עד שלא פסק מיהו יש לדחות ראי' זו די"ל דלעולם מלוה לא קנה רק לכך בעינן מדד עד שלא פסק דבלא"ה קנהו במשיכה דאף דמשיכה לא קנה בנכרי היינו היכי דאיכא דמים אבל בליכא דמים קונה במשיכה וכאן כיון דכבר הוי הדמים מלוה בידו ואי אפשר לקנותו בתורת דמים עוד ובפרט בנכרי דבישראל י"ל הרי אפשר ליתן לו דמים אחרים והמלוה שלו לא יפסיד שהישראל יצטרך לשלם לו גם איכא שיעבוד נכסים אבל בנכרי דהפקעת הלואתן מותר רק אם בא לידו לשם מכר מחויב ליתן לו מקחו ואינו כהלואה אבל אם יתן לו דמים אחרים שוב יהי' הראשונים נעשין מלוה ובמלוה אינו מחויב לשלם לו מדינא ואין מחויב הנכרי להפסיד מביתו ולכך הוי בזה כליכא דמים ובפרט דאפשר דאף בבא לידו לשם מכר אין מחויב ליתן לו מקחו כיון דסוף סוף בהיתירא אתי לידו ואין איסור בנכרי רק כעין גזל אבל בלא"ה הכל הוי כהפקעת הלואתו לכך כיון דאם רצה הישראל לא הוי מחויב ליתן לו מקחו א"כ עכשיו שנותן לו הוי רק כמתנה ובמתנה ודאי משיכה קונה ולכך בעינן מדד עד שלא פסק דבלא"ה הוי נקנה לו במשיכה תחלה כיון דליכא דמים ולפי"ז יהי' כוונת הסוגייא כך דתחלה הוי ס"ד דמקשן דמלוה אינו קונה במכר גם הוי ס"ל אף בנתן הדמים תחלה כיון דאיכא שם דמים נמי לא נקנה במשיכה והוי ס"ל דעיקר כוונת התרצן בהקדים לו הדינר הכוונה כך דהרי קיי"ל במכר יי"נ או ע"ז ומשך הנכרי ואח"כ נתן הדמים מותר הדמים ומקור דין זה הוציאו הפוסקים מלעיל דף ס"ב מדבי ר' ינאי דיזפי פירות שביעית ופרעו בשמינית ומן בא עלי' ואח"כ נתן לה אתנן יע"ש ולפי"ז הרי שם מפורש נמי להיפוך דנתן לה אתנן ואח"כ בא עלי' נמי מותר א"כ ה"ה בחלופי אסורי הנאה אם נתן החליפין תחלה מותרין נהי דשם באתנן מוקי הש"ס רק בקדמה והקריבתו ולא כשהוא בעין מ"מ י"ל דבמטבע כיון דלהוצאה ניתנה הוי כאלו כבר הוציאה כמ"ש בכמה דוכתא ולכך הוי ס"ל דמה דמשני בהקדים לו דינר הכונה דאז אין החליפין בעין בשעה שנאסר בהנאה לכך דמיו מותרין ולזה פריך א"ה מדד עד שלא פסק אמאי דמיו אסורין הרי נמי כבר אין המעות בעין ולכך משני ולטעמיך דמשיכה קונה למה אסורין ובע"כ מכח דלא סמכא דעתי' כן ה"נ לדידי ודאי אין הטעם מכח דליתי' בעין רק דזה נחשב איתי' בעין לענין אסורי הנאה ותפסי דמיו רק טעמא דידי מכח דמלוה קונה במכר או מטעם דבזה כיון דליכא מעות משיכה קונה לכך שוב יש חילוק בין סמכא דעתי' או לא וא"ש ודו"ק היטב. יהא רעווא שיהי' אמרינו לרצון לפני אדון כל. כי חדאי הקב"ה בפלפולא.

בתוס' ד"ה הבמ"ע דאיכא עכבת יין וכו' וי"ל דמין במינו הוא וקסבר דלא בטל בעניי לא זכיתי להבין דבריהם דמי לא ידע דיין ביין הוי מב"מ ואיכא חד מ"ד דלא בטל וכך הו"ל לומר וי"ל דס"ל סתם יינם לא בטיל. וצ"ע בזה.

בתוס' ד"ה ואי ס"ד משיכה בנכרי קונה אמאי יחזיר וכו' עיימ"ש בישוב קושייתם לעיל בתוס' ד"ה שקולי זוזי מיניהו וישבנו שם עפ"י דברי הסמ"ע דס"ל דכסף אינו קונה רק בתורת שיווי המקח לא בתורת קנין וכעת אני מוסיף עוד יותר דע"פ דעת הסמ"ע מיושב קושיתם על נכון והוא דהנה באמת ע"ז הוא אסור בהנאה ואינו בר דמים א"כ לא שייך בי' תורת שיווי המקח כיון דאין לו שיווי והיכי דאין לו דמים ודאי משיכה קונה רק היינו דוקא לישראל אינו שוה דמים אבל לנכרי המוכר לו הוי בר דמים דהרי לו מותר בהנאה למכרו לאחר ולכך א"ש דהש"ס פריך שפיר אי ס"ד משיכה בנכרי קונה א"כ בזה הן מצד המוכר הן מצד הקונה שייך קני' זו לכך למה יחזיר אבל אם בעלמא בנכרי מעות קונה א"ש דאם משך בלא מעות אמרינן נהי דמצד הישראל לא שייך מעות כיון דאין לו דמים והיכי דאין לו דמים משיכה קונה מ"מ הרי מצד המוכר הנכרי יש כאן דמים דלו הוי בר דמים והיכי דיש דמים לא מהני משיכה לכך בעינן דמים ולהיפוך דמים לבד לא מהני כיון דמצד הישראל הקונה אינו בר דמים ולא שייך בי' תורת שיווי המקח ולכך בעינן משיכה ג"כ דאז ממ"נ מצד הישראל דליכא דמים משיכה קונה ומצד הנכרי המקנה דאיכא דמים קנה בדמים. ובזה א"ש מה שהסוגיות מתחלפות דבבכורות מוכיח להיפוך דמעות אינן קונות מהך ברייתא והיינו דדין זה יהי' תלוי בדין אם קני את וחמור קנה הכל או לא דהרי כאן הי' שם גם שאר גרוטאות שהם היתר הנאה ושפיר נקנה במעות ולכך אם נימא דקני את וחמור קנה הכל א"כ ראוי לומר מיגו דחייל על שאר גרוטאות חייל נמי על חתיכות ע"ז ונקנה נמי בכסף אבל אם נימא דקני את וחמור קנה רק מחצה או דלא קנה כלל אז כיון דשברי ע"ז אין נקנין בכסף עכ"פ הם אין נקנין ובטל הכל ולכך הך סוגייא אזיל למ"ד דלא קנה הכל לכך מוכיח שפיר דכסף קונה ולא משיכה ולא קשיא לי' א"כ בסיפא ל"ל משך די"ל בשביל שברי ע"ז בעינן משיכה דאינן בר דמים אבל התם אזיל למ"ד דקנה הכל ולכך מוכיח להיפוך דבע"כ משיכה קונה דאי מעות למ"ל משך ואין לומר דע"ז אינו בר דמים עכ"פ נקנה מכח מגו דחייל על שאר גרוטאות חייל נמי על זה ובע"כ דמשיכה קונה ולא מעות. ודו"ק.

בתוס' ד"ה בן נח נהרג על פחות מש"פ וכו' ורש"י פירש מכח דקלבד"מ וכו' עיין במהרש"א שכן הוא בפרק החולץ ולכאורה קשה לי דפירושו סתרי אהדדי דא"כ מהו פריך הש"ס כאן ומהו לא ניתן להשבון דאינו בתורת השבון ולמה לא פירוש הש"ס כפשוטו דאינו בהשבון ממש והטעם כיון דעכ"פ חייב מיתה קלבד"מ ובשלמא לפי' התוס' א"ש דהקושיא הוי כיון דעכ"פ אינו גזל פשיטא דא"צ להשיב כיון דהוי פחות מש"פ וכמ"ש שם בביארו אבל לפירש"י מהו פריך דהיכי דאיתא ברשותא דישראל איתא מה בכך הרי סוף סוף קלבד"מ והרי בלא זה הוי נמי רק עיקר טעמו מכח קלבד"מ וא"כ השתא נמי נימא כן והנה לכאורה הי' אפשר ליישב ע"פ מ"ש בסנהדרין דאמר רב הבא במחתרת שנטל כלים פטור מ"ט בדמים קנינהו ואמר רבא מסתברא מלתא דרב כששיבר אבל כשהוא בעין מחויב להחזיר וא"כ ה"נ הוי כוונת הש"ס כן דבשלמא אם קונה במשיכה והוי גזל והוי ברשותא דנכרי ואין על הנכרי רק חיוב החזרה הוי כליתי' בעין לכך פטור מכח קלבד"מ אבל אם לא קני' במשיכה א"כ כל היכי דאיתא ברשותא דישראל והוי בעין ובבעין לא שייך קלבד"מ אך א"כ קשה מהו פריך נימא דהרי בסנהדרין קאמר שם דאלקים אמר רב אפילו אם הוא בעין א"כ מהו קושיא נימא דר' יוחנן דקאמר זה דבן נח נהרג וכו' ס"ל כרב דאפילו כשהוא בעין שייך קלבד"מ ולכך כיון דעכ"פ נהרג מכח צערא דישראל לכך לא ניתן להשבון דקנהו בדמים ומהו פריך וקשיא פרש"י אהדדי וצ"ע בזה ולולא פירושו שם לא הוי קשיא די"ל דבבן נח לא שייך קלבד"מ כלל אך לפירש"י שם וכאן קשה אהדדי. וצ"ע.

שם בתוס' הנ"ל ד"ה ב"נ נהרג על פחות מש"פ וכו', ולא נהירא דא"כ לא יתחייב נכרי לשלם גזילו בשום ענין כלומר אף בנכרי מנכרי נמי כיון דחייב מיתה לא יצטרך להחזיר ובש"ס משמע דוקא בגוזל מישראל א"צ להחזיר אבל בגוזל מנכרי חייב להחזיר ובע"כ הוי הטעם מכח דישראל בר מחילה הוא. וק"ל.

בתוס' ד"ה ואי ס"ד משיכה בנכרי לא קנה אמאי נהרג וכו' וקשה הא בישראל נמי וכו' נלפע"ד ליישב קושיתם וי"ל דמזה יהי' ראי' לדעת הסוברים דאם נתן לו שט"ח על הדמים קנה בתורת כסף עיין בקצה"ח סי' ק"ץ וכן הוא ש"ס מפורש בפ"ק דקדושין במה דקאמר שם דכתב לי' שטרא אדמי' יע"ש ולפי"ז כיון דקיי"ל מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא א"כ גזילה אף בלא כתב לו שטרא הוי כאלו כתב לו שטר ויש כאן כסף וא"כ נקנה להגזלן הגזילה בכסף בשיעבוד נכסיו שנשתעבדו להנגזל רק מה דבעינן משיכה היינו דודאי בלי משיכה לא חל עליו חובת גזלן כלל ולא נשתעבד נכסיו רק ע"י המשיכה נעשה גזלן והיינו דהרי התוס' הקשו לקמן דהרי היכי דליכא מעות קונה במשיכה ומהו פריך מגזילה ותירצו דהיינו דוקא דהיתירא ולא דאיסורא והנה תירוץ זה שייך לענין הנגזל במה דהגזילה יוצא מרשות הנגזל כגון בנכרי דלא ניתן להשבון או אף בישראל לענין דאינו ברשותו וא"י להקדישו או למכרו בזה כיון דהנגזל לא חטא מהראוי לומר שלא יצא מרשותו ע"י משיכה דאסורא אבל לענין הגזלן לרעתו כיון דהוא ניחא לי' בהך איסורא ולחובתו להיות נעשה גזלן בכך אדרבא כיון דהוא עביד איסורא ראוי לקונסו יותר מבעלמא ומכ"ש שלא יהי' עדיפא מבעלמא וכיון דבעלמא משיכה קונה היכי דליכא מעות גם בזה ראוי שיקנה ולכך עיקר פרכת הש"ס כיון דעכ"פ לחובת הנגזל דלא חטא ראוי שלא יועיל משיכה וממילא כיון שלא הוציא הדבר מרשותו ראוי שלא נתחייב מיתה וא"כ א"ש דבישראל הוי ממ"נ מצד הגזלן כיון דליכא מעות קונהו במשיכה ולחובתו נעשה גזלן במשיכה וכיון דנעשה גזלן חל כאן שיעבוד נכסיו דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ושוב ממילא הוי כאלו יש כאן כסף ושוב יצא מרשות הנגזל על ידי כן אבל בנכרי פריך שפיר כיון דלא ניתן להשבון א"כ אין כאן שיעבוד נכסיו שוב נהי מצד הגזלן ראוי שיועיל משיכה מצד הנגזל ראוי שלא יועיל כיון דהוי דרך איסור וממילא לא יצא מרשות הנגזל ושוב אף הגזלן לא עביד מידי וראוי שיופטר ממיתה וא"ש ודו"ק היטב כי הוא עצה נכונה בעזה"י.

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה