עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
עבודה זרה · דף עא.
בדף ע"א עמוד א' גמ' ורמינהו עיר שכבשוה כרקום וכו' קשה לי מהו פריך הרי מצינו בזבחים גבי אם קרב ראש אחד מהם יקרבו כל הראשים ובטבעת של ע"ז דאין היתר רק להקריב או לאכול שנים שנים מכח דאמרינן מדההוא דהתירא ההוא נמי דהיתירא וכן מצינו כה"ג בכמה דוכתא וא"כ ה"נ נימא דכאן דוקא קתני אלו ואלו מותרות כיון דמצא גם סתומות בזה כיון דיש אומדנא אם הי' מכוין לנסך הי' פותחין גם אלו לכך נהי דבעלמא לא סמכינן על הך סברא לחוד מדההוא היתירא ההוא נמי היתירא מ"מ כיון דיש עוד אומדנא דבעת מלחמה אין פנאי לנסך נהי דע"ז לבד לא סמכינן מ"מ שוב מצטצרפין גם הך סברא דאמרינן כיין דיש סתומות והם ודאי היתר מדההוא היתירא ההוא נמי היתר כמו התם בזבחים דאם לא קרב ראש אחד או לא נפל אחד לים לא מהני אף שנים שנים ולא סמכינן אההוא סברא מדההוא היתירא ההוא נמי היתירא רק כשיש עוד מעלה לזה שנפל אחד מהם לים או הקריב ראש אחד א"כ ה"נ הוי כן אם הוי שעת שלום לא סמכינן על הך סברא לבד ממה דיש סתומות ג"כ אבל אם הוי שעת מלחמה דבלא זה יש אומדנא דלא נסכו נהי דעל זה לבד לא סמכינן מ"מ בזה שוב מהני כיון דיש כאן סתומות דודאי מותרין לכך אף הפתוחות מותרין מכח מדההוא היתירא ההוא נמי היתירא אבל התם דקתני כל כהנות שנמצא בתוכה פסולות ואין לנו שום אחת להיתר לכך לא סמכינן על שעת מלחמה לבד להתירה. וביותר קשה על מה דפריך שם בכתובות דף כ"ז במה דאמרינן שם אם יש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות כולם ופריך שם משני שבילין והא הכא נמי כיון דאתה מתיר לכולם כב"א דמי ומהו פריך נימא דהכא שאני כיון דבאמת הוי שעת מלחמה והוי ראוי לומר דאין פנאי לבעול רק על זה לבד לא סמכינן רק כיון דיש מחבואה אחת וא"כ עכ"פ אחת מותרת ולא נבעלה וכיון דיש אחת תלינן שכולהו מותרין ואמרינן דאין פנאי לבעול משא"כ התם בשני שבילין דליכא טעמא להיתר רק זה לבד דחד טהור לכך בבא לשאול עליו ועל חבירו טמא ומהו פריך. וצ"ע. ועוד קשה לי טובא על הש"ס מהו פריך הרי בכתובות דף י"ג ודף ט"ו אמרינן שם ומי בעינן תרי רובא והתניא ט' חניות וכו' ומשני מעלה עשו ביוחסין א"כ חזינן אף דבכל התורה די בחד רוב מ"מ ביוחסין החמירו ובעינן תרי רובא כן ה"נ נימא דמה דאמרינן אין פנאי לנסך ולא לבעול לאו ודאי הוא כן רק עפ"י הרוב אמרינן דעפ"י הרוב בשעת מלחמה אין פנאי ולכך תינח ביין נסך אזלינן בתר ש רובא אבל ביוחסין מעלה עשו ולא אזלינן בתר רובא לכך אף בשעת מלחמה אסורות. והנה לכאורה הי' נראה דמזה ראי' לפי' המפרשים שהביא השיטה מקובצת שם שמפורשים דמה דאמרינן כל הכהנות פסולות היינו לתרומה והוכחתו שם מדנקט כהנות יע"ש וא"כ א"ש דמתרומה פריך ובהכי הוא א"ש יותר שיטת הרמב"ם דביי"נ פסק דבכל ענין מותר כסתם מתניתין ובה"ל אסורי ביאה מחלק בין כרקום של אותה מלכות למלכות אחרת וקשה ממ"נ אם פסק כרב מרי לא הו"ל לחלק בין אותה מלכות למלכות אחרת ואם פסק כאידך שמחלק בין אותה מלכות הו"ל לפסוק כן גם ביי"נ דהרי משמע מפשט הסוגייא דבא ליישב המשניות אהדדי מדאמר כאן באותה מלכות וכו' וא"כ מדמה להו אהדדי ולמה לא חילק ביי"נ כן ולפמ"ש י"ל דהך קושיא יהי' תלוי במה דפליגי בכתובות דף כ"ד אם מעלין מתרומה ליוחסין דלמ"ד מעלין מתרומה ליוחסין לא קשה מידי די"ל מעלה עשו ביוחסין ומה שאינה אוכלת בתרומה היינו נמי מכח יוחסין דאם תאכל בתרומה יעלוהו נמי ליוחסין אבל למ"ד אין מעלין פריך שפיר דלמה לא תאכל בתרומה ואי משום מעלה עשו ביוחסין הרי אף שתאכל בתרומה לא יעלוהו ליוחסין וא"כ כיון דאנן קיי"ל אין מעלין פריך שפיר מתרומה אבל הרמב"ם דייק בלשונו ושינה מלשון המשנה דבמשנה נקט סתם פסולות והוא הוסיף פסולות לכהונה כשבויות והיינו דקמ"ל טובא דבאמת פסק בזה כמ"ד דלבעול ולנסך שוה המה ובשניהם אין פנאי ובאמת בשניהם אין לחוש מדינא רק להנשא לכהונה פסולות דבזה אין ראי' מלנסך דמעלה עשו ביוחסין אבל לתרומה באמת מותרת דאין מעלין מתרומה ליוחסין לכך שינה הרמב"ם נמי וכתב כל הנשים ובמשנה נקט כהנות מכח דבמשנה מיירי לתרומה ולכך נקט כהנות אבל הרמב"ם דמיירי להנשא לכך שייך זה בכל הנשים מיהו א"כ תקשה מנ"ל להרמב"ם דבמלכות אחרת מותרין אף ליוחסין ועכ"פ גוף הסוגייא הי' אפשר לפרש דמתרומה פריך אך אכתי לא הונח דקשה עוד הרי בפ"ק דחולין אמרינן מנא לן דאזלינן בתר רובא ויליף ממכה אביו ואמו ודלמא לאו אביו הוא אלא ודאי מכח דאזלינן בתר רובא וכו' וא"כ מהו פריך נימא בשלמא התם בלא"ה יש לחוש דלמא לאו אבי' הוא ובלא"ה אסורה בתרומה ונהי דיש רוב דאבי' הוא מ"מ שוב בהצטרף עוד חשש דלמא נאנסה ונהי דעפ"י הרוב אין פנאי לבעול מ"מ בהצטרף הני מיעוטי להדדי מיעוט דיש לחוש דאעפ"כ בעלו ומיעוט דדלמא לאו אבי' הוא לכך אסורות בתרומה משא"כ ביי"נ דהוי רק חד חששא לכך לא חיישינן ואזלינן בתר רובא דאין פנאי לנסך וצ"ע. והנה אין לדחות קושיתי הנ"ל ממעלה עשו ביוחסין די"ל דביושבת תחת בעלה לא עשו מעלה אך ז"א חדא דמה נעשה לשיטת הרמב"ם דמפרש המשנה לענין הנשים דאסורות לכתחלה לכהונה דא"כ מהו פריך גם להרמב"ם ס"ל דהיכי דליכא תרי רובא אפילו בדיעבד תצא וא"כ י"ל דלפי"ז גם ביושבת תחת בעלה עשו מעלה גם בלא זה עכ"פ מנ"ל להש"ס להקשות כיון דעכ"פ חזינן דדין יוחסין שאני משאר איסורין י"ל דגם בזה יש חילוק דביי"נ לא חיישינן וביוחסין חיישינן ומהו פריך. ודו"ק.
שם במשנה האומנין של ישראל וכו' משנכנסו לרשותן אסור. הנה מכאן קשה טובא לדעת הסוברים בחו"מ סי' קצ"ט דבחוב הבא מחמת מכר קונה בו מטלטלין לגמרי וא"כ קשה כיון דשכירות פועלים נחשב כמו מכר וכמ"ש להדיא בש"ע חו"מ סי' רכ"ז בהשוכר הפועל לזמן וכו' משום דהוא כקונה אותו ואין לעבדים אונאה ייע"ש א"כ מוכח דשכירות פועל הוי כמכר וא"כ הוי חוב הבא מחמת מכר ובפרט דזיל בתר טעמא דהטעם דבחוב הבא מחמת מכר קנה מכח דלא שכיח ואין הכונה דגוף חוב מחמת מכר לא שכיח דהרי חזינן דשכיח ושכיח רק הכונה דלא שכיח שיהי' קונה חפץ בו דסתם מוכר חפץ הוא במזומן וכן להיפוך קונה חפץ הוא במזומן ולכך לקנות חפץ בחוב הבא מחמת מכר הוא לא שכיח וא"כ מכ"ש באומנין בשכרן הוי לא שכיח וקונה ג"כ לדידהו וא"כ קשה למ"ל למיתני משנכנס לרשותן הרי זה מיירי בע"כ שגילו בפירוש שמקבלים אותו להיות שלהם דבלא גילוי דעת לא נעשה שלהם בע"כ דאיסורא לא ניחא להו דלקני וכן כתב הרא"ש בפסקיו להדיא כן וז"ל פירוש שקבלו בשכרן דבלא"ה אין חצרו של אדם קונה לו בע"כ וכונתו דאף סתמא הוי כבע"כ דאנן סהדי דלא ניחא לי' להפסיד שכרו ובע"כ מיירי שקבלוהו בפירוש בשכרן וא"כ קשה מה איריא שנכנס לרשותן אף שעדיין לא נכנס לרשותן כיון שנתרצו להיות בשכרן קנהו בחוב שלהם בשלמא לשיטת הסוברים דאין קונה רק באומר בהנאת מחילת מלוה י"ל דכאן מיירי דקבלוהו סתם בשכרן ולא אמרו בהנאת מחילת מלוה אבל להרמב"ם לפי מה דס"ל דבמלוה עצמה קונה כה"ג קשה טובא למ"ל נכנסו לרשותן. והנה לכאורה לא הוי הוכחה מזה די"ל דשאני ישראל מנכרי דמדינא אינו קונה בכסף רק במשיכה כדקיי"ל ביו"ד סי' ש"כ ובחו"מ סי' קצ"ד ולכך דוקא בישראל שמדינא קונה בכסף רק חז"ל תקנו דלא קנה לכך בחוב דלא שכיח אוקמוהו אשל תורה אבל בישראל מנכרי דלא קנה מדינא בכסף לא גרע חוב מכסף עצמו דלא קנה לכך בעינן משיכה אך להרמב"ם קשה דהוא ס"ל דישראל מנכרי קונה בכסף או במשיכה עיין בסמ"ע סי' קצ"ד וא"כ קשה הני תרתי פיסקא לא אפשר לקיימן יחד לומר דבמלוה קנה וגם דישראל קונה מנכרי בכסף ג"כ דא"כ היאך מפרשא הך מתניתין דלמ"ל שנכנסו לרשותן וממ"נ אי הא לא הא דאם ישראל מנכרי קונה בכסף יהי' מוכח דבמלוה אינו קונה ואם במלוה קונה בע"כ יהי' מוכח דישראל אינו קונה בכסף אבל הרמב"ם דמזכה שטרא לבי תרי קשה וצ"ע. והנה לכאורה הוי קשה לי אף להסוברים דאינו קונה רק בהנאת מחילת מלוה מ"מ תקשה לדעת ר"ל דס"ל בפ"ד דב"מ דישראל מנכרי ונכרי מישראל קונה בכסף ולא במשיכה א"כ הכא איך נקנה לו היין כשנכנס לרשותן וממ"נ אם מיירי בתורת כסף למה לי שנכנס לרשותן אם מיירי דאמר בהנאת מחילת מלוה ואי לא אמר בתורת כסף והנאת מחילת מלוה איך קנה במשיכה ובשלמא במתנה וכה"ג היכי דליכא כסף אז שפיר קונה במשיכה כמ"ש הפוסקים אבל כאן דאפשר לקנות במחילת מליה א"כ משכחת לה בכסף וכיון דאיכא כסף איך קונה במשיכה ואיך יפרש ר"ל הך משנה ואין לומר בתורת חצר שאני זה אינו דהרי קיי"ל דחצירו כידו וכל היכי דלא קנה לו ידו מכ"ש דלא קנה לו חצירו וכמ"ש הש"ך בחו"מ לענין יאוש שלא מדעת בסי' רס"ח ייע"ש ולכאורה צ"ע והנה מזה יהי' ראי' ברורה לדעת הרמב"ן הובא בשיטה מקובצת פ"ד דב"מ ובאו"ת סי' קכ"ג שכתב להקשות דהיכי דכסף קונה ולא משיכה מה יעשו במתנה ותירץ דקנהו בקנין אגב או חצר ייע"ש א"כ מוכח דחצר אינו מטעם משיכה רק הוי קנין אחר ואני בתשובה ליו"ד ה"ל בכור סי' שי"ו הקשיתי עליו והעליתי דהוי רק מטעם משיכה ולפי הנ"ל יהי' מוכח מהך משנה דחצר אינו מטעם משיכה ולכך לא קשיא לר"ל וזה ראי' גדולה לדברי הרמב"ן ודו"ק. והנה אין לדחות קושיתינו הנ"ל דיש לומר מה דקתני במשנה משנכנסו לרשותן אסור היינו שאמרו שיהי' שלהם בשכרן ועל ידי כן נעשה ברשותן ואין הכוונה שנכנסה לחצירו ממש ז"א דא"כ הו"ל לומר משנעשה ברשותן אסור מהו לשון משנכנסו לרשותן וראי' לדברינו ממ"ש בפ"ד דכתובות דף נ"א לענין מסרה האב לשלוחי הבעל בחנק ארנב"י אף אנן נמי תנינא הבא על אשת איש כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין אע"פי שלא נבעלה הבא עלי' בחנק נכנסה לרשות הבעל בעלמא קתני ש"מ ייע"ש ומהו פריך נימא דמיירי שנכנסה לחופה ולא נבעלה ובפרט מדנקט ולא נבעלה משמע לכאורה הא לחופה נכנסה ומהו פריך ובע"כ דקשיא לי' אם נכנסה לחופה אעפ"י שהיא ברשות אבי' עדיין נמי בחנק ולמ"ל נכנסה ברשות הבעל בע"כ בלא חופה מיירי ואכתי מהו פריך נימא דהך נכנסה לרשות הבעל אינו כנסה ממש רק הכונה דנכנסה לחופה ובזה נעשית ברשות הבעל ולעולם בנכנסה לחופה ולא נבעלה מיירי ובע"כ דלשון נכנסה לרשותו לא משמע שנעשית ברשותו רק כניסה ממש לרשותו ובע"כ מיירי בלא חופה וא"כ הוי ק"ו דמה התם דנקט ולא נבעלה דמשמע הא לחופה נכנסה ואעפ"כ לא משמע לי' לפרש כניסה לרשותו רק לרשותו ממש מכ"ש כאן דמשמע דמשנכנסה לרשותן היינו לרשותן ממש רק דהרא"ש הוסיף דבעינן נמי שיקבלוהו בשכרן בפירוש אבל לא שבקבלה זו נכנסה לרשותן רק שנכנסה לרשותן ממש ולכך קשה קושיתינו שפיר. ודו"ק.
גמ' אמר ר"י אמר רב מותר אדם לומר לנכרי וכו' מיתבי אל יאמר אדם לנכרי עול תחתי לעוצר המלך וכו' קשה לי מהו פריך הרי בנדרים דף כ"ח במה דאמרינן שם נודרין למוכסין פריך הש"ס והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא ומשני כאן במוכס שיש לו קצבה כאן במוכס שאין לו קצבה ועיין שם בר"ן ובמפרשים דהיכי דאין לו קצבה לא נקרא דד"מ רק גזילה דמלכותא א"כ ה"נ י"ל מה דקאמר כאן דמותר לומר לנכרי הפס עלי למלך היינו במס שאין לו קצבה דבזה כיון דהוי גזל ולא דין הוי סליק נזק בעלמא ולא פרעון חוב לכך לא נחשב הנאה ולא נחשב פורע חובו מיי"נ דאין כאן חוב כלל אבל אידך ברייתא דעול תחתי לעוצר המלך מיירי במוכס שיש לו קצבה לכך כיון דהוי דינא דמלכותא וחייב בזה חוב ממש לכך נחשב נהנה מאיסורי הנאה ולפמ"ש התוס' בב"ק פרק הכונס דף נ"ח דפורע חובו לא נחשב הנאה כיון דאינו מחזיר לו רק את שלו לא נחשב הנאה יע"ש א"כ י"ל הסברא להיפוך דרב יהי' מיירי במוכס שיש לו קצבה ולכך כיון דבזה הוי דד"מ דינא א"כ נחשב חייב למלך מדינא וכאלו הי' למלך חלק בו דהרי מה"ט אמרינן דבהמות ארנונא פטורה מן הבכורה מכח דנחשב כיש למלך שותפות בו ואף אם מצי מסלק לו בזוזי היינו רק דלא נחשב למלך חלק בגוף הדבר אבל עכ"פ שיעבוד יש לו עליהם והרי בכל בע"ח נמי אין לו רק שיעבוד ולא נחשב הנאה וא"כ ה"נ ביש לו קצבה חייב מדינא למלך והוי כלוה ממנו ואם פורע לו שלו הוא פורע לכך אם הגוי פוטרו ונותן בשבילו לא נחשב מהנהו דהוי כפורע חובו אבל הברייתא מיירי באין לו קצבה דבזה אין למלך זכי' בו מדינא ולא נחשב מחזיר לו את שלו ולכך אם הנכרי פטרו מליתן למלך נחשב הנאה ממש לכך אסור דהוי נהנה מאיסורי הנאה ואף דפורע חובו אינו מותר רק שלא מדעתו ולא מדעתו וכאן אומר לנכרי כן מ"מ הרי חזינן דזולת הברייתא דתנא אל יאמר לנכרי הוי משמע לי' דבכה"ג לא נחשב פורע חובו באיסורי הנאה ולא משמע לי' להיות נחשב נהנה מאיסורי הנאה רק דפריך מן הברייתא דמחשיב לי' נהנה מאיסורי הנאה וא"כ קשה מה רומיא הרי כיון דעכ"פ חזינן לפי סברת התוס' הנ"ל בב"ק דפורע חוב שחייב לו אדרבא לא נחשב הנאה לו ושאר סילוק נזק חדש נחשב הנאה וא"כ ה"נ נימא כן דרב מיירי ביש לו קצבה כיון דאינו מרויח רק שפוטרו מחובו לא נחשב נהנה מאיסורי הנאה והדרינן לסברא קמייתא דהוי משמע לי' דאין זה הנאה אבל הברייתא מיירי באין לו קצבה דהוי סילוק נזק מחדש לכך נחשב נהנה. וצ"ע. והנה בהיותי בזה ראיתי שמכאן ראי' ברורה לשיטת רש"י דס"ל יש שליחות לנכרי לחומרא דאל"כ למה יהי' עול תחתי לאוצר אסור ופירש"י טעמו מכח כיון דא"ל עול תחתי משמע כאלו א"ל הוי במקומי וכל מה דיהיב לי' הנכרי הו"ל כאלו יהיב לי' ישראל וקשה איך הו"ל כאלו יהיב לי' ישראל הרי אין שליחות לנכרי וכן משמע לעיל בפירש"י ד"ה צא והפס אלי דמטעם שליחות הוא וז"ל כיון דהוי מצי לסלוקי לנכרי בזוזי כי יהיב לי' הנכרי יי"נ לאו שלוחי' דישראל הוא וכן פירוש אח"כ ד"ה אבל אומר לו מלטני מן האוצר דאפשר לסלוקי בזוזי הלכך למיתב לי' חמרא לאו שלוחו הוא משמע להדיא דבשלוחו ולאו שלוחו תליא מלתא וכן כתב הר"ן בלשון כזה ממש וקשה א"כ אף בעול תחתי ואף בלא מצי לסלוקי בזוזי כיון דאין שליחות לנכרי לאו שלוחו הוא ובע"כ מוכח כדעת רש"י דיש שליחות לנכרי לחומרא ולהסוברים דאין שליחות לנכרי ומותר להלוות בריבית מישראל ע"י שליח נכרי מכח דאין שליחות לנכרי קשה טובא מ"ש כאן בעול תחתי לאוצר אסור ומ"ש זה מזה ולכאורה אין הפרש ביניהם כלל וצע"ג. ומה שהי' נראה מזה ראי' ברורה לדעת המח"א הובא בשעה"מ ה"ל תרומות שס"ל דהיכי דהוי בשכר יש שליחות לעכו"ם מדינא יע"ש ובחדושי מכבר תמהתי עליו ולפמ"ש כאן נראה דדינו יהי' תלוי בפלוגתא דרש"י ופוסקים הנ"ל דהני דס"ל דאית שליחות לנכרי לחומרא אין הכרח לדינו של המח"א אבל להסוברים דאין שליחות לנכרי כלל בע"כ הם ס"ל כדעת המח"א דבשכר יש שליחות ומיירי שהבטיח להנכרי שכר ליתן לו יותר דמים ממה ששוה היי"נ שנותן הנכרי וכעין שכתב הת"ח בסוגייא זו לדעת הרמב"ם וז"ל והא דנקט הרמב"ם ז"ל אל יאמר אדם לעכו"ם הא לך מאתיים זוז והכנס תחתי באוצר אותן מאתיים נותן לעכו"ם בשכרו כדי שיכנס תחתיו דודאי לאו בחנם קעביד כיון דהשלטון נותן להם בע"כ עכ"ל וא"כ כמו כן לשיטת שאר הפוסקים נמי הוי כן דמיירי בשכר לכך יש שליחות לעכו"ם כן הוי נראה לכאורה אך א"כ יפול לנו קושיא גדולה דמהו פריך הש"ס לרב מהך ברייתא דלא יאמר עול תחתי וכו' ומה קושיא נימא דהתם מיירי בשכר ובזה יש שליחות לעכו"ם לכך אסור בעול תחתי אבל רב מיירי בחנם לכך מותר בכל ענין דאין שליחות לעכו"ם ומכ"ש דקשה יותר לשיטת הרמב"ם ופירושו דבע"כ מיירי בשכר וכמ"ש הת"ח וא"כ מה קושיא התם לכך אסור דבכה"ג יש שליחות לעכו"ם. ומזה יהי' מוכח בעליל דלא כדעת המח"א רק אף בשכר אין שליחות לנכרי וא"כ שוב נשאר קושיתינו בדוכתא דמ"ש כאן מריבות להמקילין שם וצע"ג כי עוניתי גרמו שלא יכולתי להבין דעת קדושים בזה. ואין ליישב קושיתינו הנ"ל דנהי דאין שליחות לנכרי הנאה מיהא הוי שעושה שליחותו זה אינו דהרי גוף השליחות שעושה לו הנכרי אין איסור דאין הנכרי אסור לו בהנאה ומה בכך שעושה שליחותו ואין איסור רק מצד היין שנותן לו והרי הוא אינו נותן לו רק הנכרי. ודו"ק.
גמ' אמר אמימר משיכה בנכרי קונה תדע דהא הני פרסאי וכו' ולא הדרי בהי. הנה התוס' נדחקו דאין זה עיקר הטעם יע"ש. ולדעתי י"ל דזה הוי עיקר דמזה יהי' ראי' למ"ש בחבורי לה"ל פסח סי' תל"ד והארכתי בזה בכמה דוכתא דעיקר הקנין הוי בגמר ומקנה בלבו רק כיון דדברים שבלב אינן דברים ולא ידענו אם גמר ומקנה או לא לכך בעינן שיעשה איזה מעשה לקנין ואז ע"י מעשיו וע"י מה שמניחו המוכר לעשות מעשה מוכח דגמרי ומקני אהדדי אבל היכי דידעינן דגמרי ומקני בלבי לא בעינן מעשה כלל יע"ש שהבאתי הרבה ראיות לזה וזה שאמר כאן כיון דחזינן דהני פרסאי משלחי פרדשני ולא הדרי בהו ובע"כ דגמרי ומקני בלבם בכך וכיון דגמרי ומקני בלבם לו יהא בלא קנין נמי מהני ולכך אמר משיכה בנכרי קונה תדע דהא הני פרסאי וכו' ולא הדרי בהו א"כ מוכח דגמרי ומקני בלבם ודי בזה והוי כמו מנהג התגרים דמהני נמי מה"ט גופו כיון דעכ"פ חזינן דגמרי ומקני בזה והש"ס דוחה די"ל דלעולם לא גמרי ומקני בלבם רק דלא הדרי בהו מכח דרמות רוחא הוא דנקט להו ולא בלב שלם לכך שוב אין ראי' דגמר ומקני ולכך לא הוי קנין. וא"ש ודו"ק.
גמ' כמאן דלא כרשב"ג עיין בתו"ח מה שהקשה מהו פריך הרי רשב"ג לא קאמר רק בדיעבד אבל לא לכתחלה וכן תמה על מה שהקשו התוס' דלבטל ההוא פורתא בסמ"ך דהרי אין מבטלין איסור לכתחלה והנה יש ליישב זה עפ"י מה שהקשו התוס' לעיל דהוי יכול לומר להם להדיח הכלי או למדוד לכלי ישראל ותירצו דבזה יש לחוש שיבא לידי טעות אבל לקבל המעות לא יטעו דדרכם כן יע"ש וא"כ הרי זה ידוע דהיכי דבדיעבד מותר לא חיישינן שמא ישכח התיקון עיין ביו"ד סי' א' וב' וא"כ ה"נ בשלמא אם גם בדיעבד יש איסור שפיר חיישינן שמא ישכח לכך הוצרך ליתן להם עצה זו ולא להדיח הכלי או למדוד לכלי ישראל אבל אם הוי כרשב"ג או דהוי בטל בסמ"ך ואין איסורו רק מכח לכתחלה בזה שפיר קשה דלמ"ל עצה זו ליתן להם עצה להדיח הכלי או למדוד לכלי ישראל מה אמרת דיש לחוש שמא ישכח מה בכך הרי בדיעבד מותר בלא"ה ובע"כ דיש איסור אף בדיעבד ודו"ק. והנה קושייתו מאין מבטלין איסור לכתחלה בלא"ה לק"מ דזה דוקא אם כוונתו לבטל אבל אם אין כוונתו לבטל לא שייך אין מבטלין איסור לכתחלה וכאן אין כוונתו לבטל. ואפשר דכוונת הת"ח הוי דס"ל כדעת הט"ז ביו"ד סי' קל"ז דאף באין כוונתו לבטל לא מהני רק באי אפשר בענין אחר וכאן הרי אפשר להדיח הכלי או למדוד לכלי ישראל רק דלתקנה לא רצה לומר להם כן מכח חשש שמא ישכח אבל עכ"פ איך הקשו דלבטל בסמ"ך הרי כיון דאפשר בע"א אין מבטלין איסור לכתחלה. ודו"ק.
בתוס' ד"ה פרדשני דורונות וכו' לכאורה הוי אפשר ליישב פירש"י די"ל דמה דקאמר אמימר משיכה בנכרי קונה אין הכוונה בסתם די"ל דמן הסתם מודה דקנין נכרי הוי בכסף ולא במשיכה רק כוונתו אם התנה בהדיא שיקנה במשיכה דאז הרי דעת הש"ך דאם מתנה לקנות בדבר שאינו קנין כלל לא קנה וא"כ הוי ראוי לומר דלא מהני בזה תנאי לכך אמר תדע דהא הני פרסאי משדרי פרדשני ולא הדרי בהו א"כ מוכח דעכ"פ במתנה קונה וא"כ כיון דהנכרי איתא במשיכה נהי דבמקח וממכר קונה בכסף מ"מ שוב אם מתנה לקנותו קונה דהוי כמו מתנה ש"ח להיות כשואל וכתב הש"ך דבדברים שאין בהם דין שומרין לא מהני תנאי דשאני מתנה ש"ח להיות כשואל דעכ"פ איתא בשמירה יע"ש וא"כ ה"נ אם הנכרי ליתי' במשיכה כלל לא מהני תנאי אבל אם קונה עכ"פ במתנה שוב מהני בי' תנאי אף במקח וממכר דהוי כאומר הריני כמו מתנה ור"א דאומר דאפילו תנאי לא מהני לקנות בנכרי והביא ראי' מרב דלמה לא נתן להם עצה להקנות להם במשיכה בפירוש ואינו דומה למ"ש התוס' שלא רצה ליתן להם עצה ליתן לכלי ישראל או להדיח כלי נכרי מכח שמא ישכח היינו דלעשות מעשה חדש חיישינן שמא ישכח אבל כאן להס"ד דמיירי דסוף סוף הנכרי ימשכנו זה לא ישכח להתנות כן בהדיא. ובזה הוי מיושב מה שהקשו התוס' ד"ה שקולי זוזי מניהו דמה דחי לא צריכא דכייל ורמא למנא דעכו"ם משמע אבל לעולם משיכה קונה א"כ מעות אין קונות א"כ מה מהני שיקבל זוזי תחלה יע"ש ולפמ"ש א"ש דודאי בסתם ס"ל דכסף קונה ולא משיכה והוא לא קאמר רק בהתנה בהדיא במשיכה ובזה שפיר דוחה לעולם בהתנה בהדיא קונה במשיכה רק דהתם דכייל ורמא למנא דנכרי ונאסר תחלה ולא מהני משיכה ולעולם בסתם כסף קונה ולכך מהני לשקול זוזי תחלה כן הוי נראה לפרש הסוגייא מיהו ממה דפריך הש"ס מברייתא דלוקח גרוטאות וכו' ואי ס"ד משיכה בנכרי קונה אמאי יחזור משמע דס"ל דקאמר דאף בסתם משיכה קונה דאל"כ מהו פריך נימא דהתם לא התנה בהדיא ובאמת דקשה על הש"ס דמהו פריך נימא דאמימר לא קאמר רק בהתנה בהדיא ומזה הי' מוכח כדעת הרמ"א דבהתנה בכל ענין קנה ולא הוי צריך לטעם דהני פרסאי משדרי ובע"כ מיירי בלא התנה ופריך שפיר ודו"ק ועיימ"ש לקמן בתוס' ד"ה שקולי זוזי מינייהו ליישב קושיתם בע"א בעזרה"י.
בתוס' ד"ה שקולי זוזי מיניהו והקשה ר"ת כיון דמשיכה בנכרי קונה א"כ מעות אינם קונות א"כ מה מהני לשקול זוזי מיניהו וכו' עיימ"ש לעיל בישוב קושיתם בתוס' ד"ה פרדשני ועוד נראה ליישב דהנה דעת הסמ"ע בחו"מ סי' ק"ץ דכסף הקונה היינו שיווי המקח ולא בתורת קנין. והט"ז חולק עליו וס"ל דבתורת קנין נמי מהני ויש להביא ראי' להט"ז מסוגייא זו ממה דפריך לקמן ממשנה דפסק עד שלא מדד דמי' מותרין ואי ס"ד משיכה בנכרי לא קנה אמאי דמיו מותרין ומשני הבמ"ע שהקדים לו דינר ופריך א"ה מדד עד שלא פסק דמיו אסורין ואי בהקדים לו דינר אמאי דמיו אסורין ומהו פריך נימא בשלמא פסק עד שלא מדד שייך לומר דהמעות נותן לו בדמי שוי' כיון דיודע כבר שויו אבל במדד עד שלא פסק א"כ כיון דאינו יודע שויו לא שייך לומר שנותן לו בדמי שויו דהרי אינו יודע שויו א"כ נהי שנתן לו בתורת קנין שוב כסף כהך לא קנה לכך דמיו אסורין ובע"כ מוכח דכסף בתורת קנין נמי קונה ולכך פריך שפיר נהי דלא ידוע שויו לקני' בהך כסף בתורת קנין ובע"כ מוכח כסף לא קנה ועכ"פ לפי דברי הט"ז דס"ל דכסף בתורת קנין נמי קנה י"ל דהש"ס ס"ל כך דהך כסף דאמרה תורה דישראל קונה בי' היינו בכסף קנין ובזה קאמר דלעמיתך בכסף אבל לנכרי במשיכה אבל בכסף הניתן בתור שיווי המקח דעדיף מיני' כדמוכח מדעת הסמ"ע זה לכ"ע קנה בין בישראל בין בנכרי ולכך כאן נתן עצה שיקבל המעות בתורת שיווי המקח ובזה קונה לכ"ע. ודו"ק היטב. והנה אם נימא כדעת הסמ"ע דבתורת שיווי דוקא מהני ולא בתורת קנין י"ל בזה מה שהקשו התוס' לקמן ד"ה ואי ס"ד משיכה בנכרי קונה אמאי יחזור שהקשו דא"כ מעות קונות ולמ"ל משך ונדחקו בזה ולפ"ש י"ל כך דס"ל כדעת הסמ"ע דמעות אינן קונות רק אם נותן בתור שיווי המקח אבל אם נותן בתורת קנין לא קנה ולפי"ז י"ל דאין מעות קונות רק היכי דפירוש שנותן בתורת שיווי המקח או דניכר מתוכו דכוונתו הוי בתורת שיווי המקח אבל בסתם לא מהני דדלמא הוי כוונתו בתורת קנין ולא קנה ולכך י"ל דזה דומה למה דאמרינן בפ"ק דביצה גבי תאכל היא ואמה דמיירי בקנאה סתם נשחטה הוברר הדבר דלאכילה קנאה לא נשחטה הוברר הדבר דלגדל ביצים קנאה יע"ש כן ה"נ בזה בנתן מעות סתם אם משכה אח"כ אגלאי מלתא דבתורת שיווי המקח נתנה דאין דרך ליתן החפץ בלתי שיקבל דמים תחלה כמ"ש התוס' בד"ה שקולי זוזי מינייכו ולכך אם נתנם לו המוכר מוכח דבעד דמי המקח קבלם וקנאם למפרע אבל אם לא משכם י"ל בתורת קנין נתנם ולא בתורת פרעון וממילא לא קנאם ולכך מיירי בנתן לו סתם מעות ולא פירוש אם בתורת שיווי המקח או בתורת קנין לכך בעי משיכה דאז אגלאי מלתא למפרע על הדמים. וא"ש ודו"ק.