אור ברסלב
עבודת עבודה חלק ב עבודה זרה › דף סט.

עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

עבודה זרה · דף סט.

דף סח:

דף ס"ט ע"א גמרא א"ל ההוא אימרטוטי אימרטט עיין בפוסקים ביו"ד סי' קי"ד בט"ז וש"ך שם שנחלקו בזה הפוסקים דקצת ס"ל דרק בשרץ הוי הדין כן מכח חומר איסורו דהוי בכעדשה אבל בשאר איסורים אין הדין כן ויש ס"ל דבכל האיסורים הוי הדין כן והנה מדברי התוס' בד"ה שיער בחלא בחמשין שכתבו תימא ממ"ש דלעיל רוצה להחמיר בו אפילו ביותר מסמ"יך וקו"ף וכו' ומה הקשו הרי י"ל דלעיל קאי אמה דמשני לעיל דההוא אימרטוטי אימרטט ולכך כיון דהוי בעין רוצה להחמיר בו אפי' ביותר מסמ""ך אבל היכי דאינו בעין י"ל דמקילין בי' אלא ודאי דמשמע להו דבעלמא אף אם הוי כה"ג בעין נמי הי' מותר רק בשרץ מכח חומרו רצה להחמיר לכך הקשו שפיר דלעיל משמע דראוי להחמיר בו יותר מכל אסורין וכאן רוצה להקל בו יותר משאר איסורין ושוב אין לתרץ מכח דהוי בעין דהרי בשאר איסורין אף דהוי בעין די בסמ"ך ובשרץ מחמירין א"כ גם כאן הוי ראוי דעכ"פ לא נקל בו יותר משאר אסורין אבל אם הוי בכל איסורין כן דהיכי דהוא בעין אינו בטל לא הקשו כלום מוכח מזה דס"ל כדעת הסוברים דדוקא בשרץ הוי כן. ודו"ק.

בפירש"י ד"ה נפל לגו חלא מהו מי אמרינן החומץ טעמו קשה ואין השרץ מפיגו לתת בו טעם עכ"ל לכאורה נראה דיש כאן חסרון תיבה אחת ברש"י וצ"ל ואין השרץ מפיגו לתת בו טעם לפגם והיינו כפירוש התוס' דמיבעי' לי' כיון דהוי דבר חריף הוי בי' נטל"ש או אפשר לומר דרש"י ס"ל דמיבעי' לי' להיפוך דבחלא קיל וכדקאמר אח"כ דסבר לשערו בחלא בחמשין והיינו דמיבעי' לי' להיפוך את"ל דבשכרא הוי לשבח בחלא שהוא קשה אין כח בהעכבר לתת בו טעם וכדאמרינן בעלמא חלטו לי' בחומץ דחומץ צמתו כן ה"נ מחמת כח החלא החלא מצמיתו ואין יכול להפליט ולומר שהעכבר מפיג כח החלא ואין בו כח לצמתו ונותן בו טעם זה לא אמרינן וז"ש רש"י החומץ טעמו קשה וצמתו ואין השרץ מפיגו להניחו לתת בו טעם וק"ל. ומדברי מהרש"א בתוס' נראה שהבין ברש"י כפירוש השני שכתבנו אך לא ביאר כוונתו כמ"ש ומה שהקשה המהרש"א עליו עיין בתוספות מ"ש ליישבו בעזרה"י. בתוס' ד"ה איבעיא להו נפל לגו חלא וכו' ולכך הי' שואל מה יהי' ממנו הנה לשון זה הוא למותר וגם מה לשון מה יהי' ממנו הו"ל לומר אם מותר או אסור אך נראה דהנה הוי קשה להו דבשלמא אם נפרש דמיבעי' לי' באת"ל בשכרא אסור מ"מ בחלא י"ל דמותר כמ"ש לעיל וכך כתב המהרש"א די"ל כן אז א"ש מה דמיבעי' לי' לדינא די"ל נהי דבשכרא נשאר בתיקו מ"מ בחלא י"ל דמותר אבל אם נפרש כפירושם דמיבעי' לי' באת"ל בשכרא מותר מ"מ בחלא אסור דהוי דבר חריף בזה קשה למה נ"מ מיבעי' לי' כיון דבשכרא נמי אסור מספק ונשאר באיבעי' א"כ מה נ"מ מיבעי' לי' בחלא בלא"ה אסור מספק דלו יהא דהוי כמו שכרא לכך כתבו דעיקר האיבעי' הוי מה יהי' ממנו אם יהי' דינו כספק איסור או כודאי איסור וזה שכתבו דלענין ספק איסור לא מיבעי' לי' דודאי אסור דלא גרע משכרא רק דמיבעי' לי' מה יהי' ממנו אם כספק איסור כשכרא או עדיף משכרא דהוי ודאי איסור וא"ש וק"ל ועיין במהרש"א מה שביאר כוונתם דתרתי קשה להו ומזה מסיק בקושיא על פירש"י דלפי פירושו מ"ט לא מיבעי' לי' בחלא ובשאר איסורים יע"ש ולפענ"ד נראה כוונת רש"י דגם הוא מפרש דהאיבעי' הוי אם חלא עדיף משכרא דהוי דבר חריף ונ"ט בו טעם לשבח רק דהוי קשה לו למה בקורט של חלתות פשיטא לי' דנטל"ש וכאן מיבעי' לי' ובתוס' הרגישו בזה ופירשו לפי דרכם דהשרץ הוי מעט כנגד החלא אבל רש"י מפרש בע"א דהוא מכח כיון דדרך החלא להצמית מכח חריפותו דבר הניתן בתוכו ואינו נותן לו כח להפליט מיהו בשאר אסורין אסור אם ניתן בחלא מכח דאנן חיישינן דדבר האיסור מחליש כח החלא ואז נותן בו טעם ולכך תינח בשאר אסורין אבל בדבר מאוס ונטלי"פ אז ראוי לומר ממנ"פ אם אין העכבר מפיג טעמו של החלא א"כ שוב החלא מצמיתו ואינו נותן לו להפליט ואם העכבר גובר על החלא ומפיג טעמו ומבטל חריפותו שוב אין לו דין דבר חריף ודינו כשכרא דהוי נטל"פ או אפשר דשניהם איתניהו דמפיג טעמו קצת ויש לו כח להפליט ומ"מ לענין לשבח נחשב לשבח כנלפע"ד נכון בעז"ה בכוונת רש"י ודו"ק היטב כי הוא עצה נכונה בעזה"י.

שם גמרא ה"ד בחזקת משתמר עיין בתוס' מה שהקשו בזה ומה שתירצו. והנה דבריהם צריכין ביאור דהוא גופו קשיא למ"ל בחזקת משתמר בלא הודיעו שהוא מפליג נמי יהי' מותר אך נראה כוונתם די"ל דיש חילוק בדבר בין אם הוי היין שלו ובין אם הוי של נכרי רק דישראל הי' מטהר יינו של נכרי ורוצה הישראל לקנות ממנו ולכך א"ש דהתנא נקט המלתא דפסיקא דאם הוי בחזקת משתמר אז אין ספק בדבר ומותר אף אם הוי היין של נכרי וישראל רוצה לקנותו ואם הודיעו שהוא מפליג אז אסור אף אם היין של ישראל אבל בלא הודיעו שהוא מפליג ואינו בחזקת משתמר אז אם היין כבר שלו מותר אבל אם אין היין שלי רק שרוצה לקנותו מן הנכרי אסור והטעם י"ל כיון דסתם יינם דרבנן וספק דרבנן להקל אך אין עושין ספק דרבנן לכתחלה ולכך היכי דלא הודיעו שהוא מפליג ואינו בחזקת משתמר עכ"פ לא יצא מכלל ספק מגע רק שמותר מכח ספק דרבנן להקל לכך תינח היכי דהיין כבר שלו אבל אם אינו שלו רק שבא לקנותו בזה אין עושין ספק דרבנן לכתחלה ואין היתר רק אם הוא בחזקת משתמר ולשיטת הסוברים דמחזיקין מאיסור לאיסור יהי' א"ש יותר די"ל כיון דדעת כמה דספק דרבנן באתחזק איסורא אסור א"כ נ"מ לנו אם הי' היין תחלה בחזקת איסור כגון שלא הי' מעושר וכדומה וא"כ הודיעו שהוא מפליג אף שהוא בחזקת היתר אסור ולהיפוך אם הוא בחזקת משתמר אז מותר אף שהי' בחזקת איסור כגון טבל ואח"כ הפרשו ממנו וראוי לומר שמחזיקין מאיסור לאיסור ואולי נתנסך אעפ"כ מותר אבל באינו בחזקת משתמר וגם לא הודיעו שהוא מפליג אזי יש חילוק דאם הוא בחזקת מותר מותר ואם הוא בחזקת איסור אסור ואף להני דס"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור י"ל עפ"י מ"ש הרמ"א ביו"ד סימן נו"ן דהיכי דאתייליד ריעותא מחיים נחשב חזקת איסור א"כ ה"נ כיון דאתיליד ריעותא בשעה שהי' בחזקת איסור כגון טבל וכדומה אף שאח"כ הופרש ממנו תרומה ומעשר חיישינן לנסך ונ"מ בינייהו לדינא. ודו"ק. והנה הפוסקים מחולקים בפירוש אם הפליג אם הכוונה שהודיעו שהוא מפליג כשיעור שיפתח וכו' או אף בהודיעו שמפליג סתמא נמי אסור והנה מדברי התוס' הנ"ל יש להוכיח דאף בהודיעו שהפליג סתם נמי אסור דאל"כ תקשה קושיתם במקומה דעדיין מה פריך הש"ס ה"ד בחזקת משתמר נימא בלא הודיעו שהוא מפליג ואין לומר דזה נשמע מסיפא ז"א דאם מסיפא הוי משמע דלא הודיעו שהוא מפליג כשיעור לכך נקט בחזקת משתמר דהיינו שלא הודיעו כלל אז הוי מרתת טפי והוי בחזקת משתמר לגמרי ובע"כ דס"ל דהודיעו שהוא מפליג סתם נמי הכוונה דלא הודיעו כשיעור רק סתמא וממילא שפיר קשה דלא בעי רישא. ודו"ק. והנה מגוף הסוגייא דקאמר צריכי וכו' יקשה אכתי להיפוך למ"ל ליתני בנכרי בחנותו ולא לבעי אינך והוי ק"ו שמותר בזה ואין לומר דהוי ס"ד דבאינך אפי' מודיעו שהוא מפליג מותר דזה פשיטא דאם מודיעו שהוא מפליג כשיעור שבידו לזייף מה"ת יותר בע"כ דמ"ש בנכרי בחנותו אם הודיעו שהוא מפליג היינו אף בסתמא לכך אם לא תנא אינך הוי ס"ד דבאינך אף אם הודיעו שהוא מפליג מותר אם לא הודיעו בפירוש כשיעור לכך קמ"ל דאף בזה נמי סתמא נמי אסור ומוכח ג"כ כדעה זו. ודו"ק היטב.. והנה בגוף כוונת הש"ס מה דבעי ה"ד בחזקת משתמר לולא דברי קדשם של המפורשים הי' נראה דכוונת הש"ס הוי רק על השיעור דבעי כמה ישהא ויהי' נחשב בחזקת משתמר לכך מביא הברייתא דנקט יותר ממיל ולא נקט יותר מפרסה או כמה פרסאות בע"כ דוקא כה"ג הוא דהוי בחזקת משתמר אבל בשהא הרבה אינו בחזקת משתמר אף שלא הודיעו שהוא מפליג. ויותר נכון עפ"י דברי הכ"מ שכתב בפי"ב מהמ"א דהרמב"ם גורס אפילו כדי מיל וא"כ א"ש דזה דומה למה דדייקו הפוסקים ביו"ד סי' ל"ו גבי מה דנקט אפילו עד כדי רביעית כשרה משמע הא יותר מרביעית טרפה והביאו ראי' ממה דאמרינן אפילו עד מיל אינו חוזר הא פחות ממיל חוזר יע"ש א"כ ה"נ כיון דנקט כדי מיל מוכח דיותר ממיל לא הוי בחזקת משתמר ואף לפי גירסתינו יותר ממיל י"ל דוקא מעט יותר ולא הרבה וכן מצאתי בכ"מ שם שכתב די"ל כן דדוקא מעט יותר ממיל ולא הרבה וא"כ ודאי די"ל דזה הוי בעיות הש"ס ה"ד בחזקת משתמר היינו כמה שיעור ישהא ויהי' בחזקת משתמר וראיתי אח"כ בת"ח פירוש כעין זה אך באופן אחר ומ"ש נראה יותר בעזרה"י. ובהכי הוי א"ש שיטת הרמב"ם שלא העתיק הדין המפורש בש"ס בבא דרך עקלתון וכתב הכ"מ דס"ל להרמב"ם דמ"ש הש"ס בבא דרך עקלתון הוי רק לטהרות ולא ליי"נ והוא תמי' מאוד שהרי הש"ס קאמר מפורש ה"ד בחזקת משתמר כדתניא וכו' בע"כ מוכח דהש"ס מביא ראי' מזה לזה ואיך מחלק הרמב"ם ביניהם אך לפמ"ש א"ש די"ל דהרמב"ם מפרש ה"ד בחזקת משתמר על השיעור ולא על בא דרך עקלתון דלעולם י"ל דגבי טהרות חמור ובעינן דרך עקלתון אבל ביי"נ לא בעינן דרך עקלתון רק דהש"ס למד מק"ו כיון דעכ"פ חזינן דגבי טהרות הוי עד מיל או יותר ממיל בחזקת משתמר א"כ ה"ה ביי"נ עכ"פ עד שיעור כזה הוי ודאי בחזקת משתמר ואפשר לומר עוד דלכך נקט הרמב"ם בזה כדי מיל והכ"מ תמה דברייתא מפורש יותר ממיל וכתב הכ"מ דהרמב"ם גרם רק מיל וכבר תמה הלח"מ והת"ח עליו דהרי גבי טהרות העתיק הרמב"ם יותר ממיל ולמ"ש י"ל כך דהרמב"ם מחלק כך דביותר ממיל בעינן דרך עקלתון אבל דרך מיל לא בעינן דרך עקלתון ולכך קמ"ל הרמב"ם בכל חד רבותא דכאן קמ"ל במיל מותר אפילו בלא דרך עקלתון ושם קמ"ל דאפילו ביותר ממיל מהני דרך עקלתון ואף דשם נמי לא כתב דרך עקלתון כבר כתב בלח"מ דמרומז שם זה בלשונו יע"ש. עוד ראיתי בכ"מ שם דברים תמוהים שכתב וז"ל ואיכא למידק מה בעי ה"ד בחזקת משתמר וכו' ולא ראה שקושיתו ותירוצו הוא דברי התוס' במקומו. גם בדברי הלח"מ ראיתי תמי' שתמה על הכ"מ במה שמחלק בין פתוחות או סתומות לענין דרך עקלתון וכתב הלח"מ וז"ל גם מ"ש ועוד דהכא מיירי בחביות סתומות וכו' קשה דאין חילוק בין פתוחות לסתומות אלא בהודיעו וכו' ובמחכ"ת נעלם ממנו דברי התוס' במקומו שכתבו חילוק זה אף בלא הודיעו ושם מבואר דברי הכ"מ בעצמן וגם על הכ"מ תמי' איך לא זכר שהם דברי התוס'. וצ"ע. והנה ליישב דברי הכ"מ הנ"ל שתמהתי עליו דאיך קאמר דס"ל להרמב"ם דדוקא בטהרות דהוי החשש בשביל נגיעה לבד בזה בעינן דרך עקלתון משא"כ ביי"נ ותמהתי עליו דהרי הש"ס מדמה לה להדדי הי' נראה ליישב חוץ הנ"ל די"ל דזה תליא בפלוגתא דר"א ורבנן לעיל בפ"ב אם חיישינן בשביל חיבת ניסוך טרח ומזייף או לא וי"ל דלרבנן דחיישינן בשביל חיבת ניסוך טרח ומזייף א"כ הוי כאן ג"כ חשש נגיעה בלבד דאף בשביל נגיעה בלבד יטרח ומזייף גם כיון דס"ל דאלים לי' חיבת ניסוך לטרוח עבור כך ממילא כל דלא הוי דרך עקלתון מכניס נפשי' לספיקא לטרוח ולזייף ואינו חושש מחשש רחוק פן יבא ויראנו ובעינן שיהי' בחזקת משתמר טפי להיות אפשר דרך עקלתון ודומה לטהרות אבל לר"א דס"ל דלא חיישינן שבשביל ניסוך יטרח ויזייף לא חיישינן רק בשביל חשש שתי' לכך אינו דומה לטהרות גם כיון דלא אלים לי' חיבת ניסוך אף בלי עקלתון חושש על חשש רחוק פן יבא ולא יראנו בזה לא דמי לטהרות ולא בעינן בזה דרך עקלתון ולכך א"ש דהש"ס דקאמר ה"ד בחזקת משתמר כדתניא אזיל לרבנן דס"ל דבשביל חשש ניסוך טרח ומזייף אבל אנן דקיי"ל כר"א וכדאמרינן בסוגייא זו דלדידן דקיי"ל כר"א דלא חיישינן לזיופא לכך אינו דומה ניסוך לטהרות ולא בעינן בזה דרך עקלתון גם י"ל דזה תליא בפלוגתא דרבנן ורשב"ג במשנתינו אם בעינן שיעור עד שיפתח וכו' דלרבנן דס"ל דעד שיעור שינקב נמי אסור ובע"כ אף דלפעמים ניכר הוא בין חדש לישן כדס"ל לרשב"ג דודאי לא יפלגו במציאות אעפ"כ ס"ל דהנכרי סומך על הסתם והרוב שלא יהי' ניכר לו או כיון דעכ"פ אפשר שלא יכירנו מכניס הנכרי נפשי' לספיקא ומזייף לכך ה"ה בלא הודיעו אם אין דרך עקלתון כיון דעפ"י הרוב יראנו אם יבא הישראל סומך ע"ז הנכרי ומזייף ואינו חושש שמא יבא ולא יראנו ומעייל הנכרי לספיקא בכה"ג אבל לרשב"ג דס"ל דבהודיעו אינו אסור רק אם הוי כשיעור שיפתח אבל בלא"ה כיון דאפשר להיות ניכר לא מעייל נפשי' לספיקא לכך בזה לא מעייל נפשי' לספיקא וכיון דאפשר שיבא ולא יראנו הוא מרתת ולכך לדידן דקיי"ל כרשב"ג כדקאמר לקמן לכך לא בעינן בזה דרך עקלתון ואינו דומה לטהרות כדמחלק הכ"מ וא"ש. ודו"ק היטב. שם ע"ב בגמ' וכי מאחר דקיי"ל הלכתא כרשב"ג וכו' מ"ט לא מותבינן חמרא גבי נכרי וכו' קשה לי מה קושיא דלמא שאני בין לכתחלה ובין דיעבד ודלמא לא קיי"ל כרשב"ג ור"א רק בדיעבד דבדיעבד לא חיישינן בכה"ג לזיופא אבל לכתחלה לא סמכינן על זה וכיוצא בזה כתבו התוס' כאן בד"ה מאי טעמא לענין ב"ח דבדיעבד סגי בחותם אחד וכן הוא ש"ס מפורש ברפ"ק דחולין המניח נכרי בחנותו המניח דיעבד אין לכתחלה לא וא"כ מהו פריך כאן וצ"ע. והרי חזינן בחולין דף ג' שם הוי ס"ד דאף ביוצא ונכנס אין מותר רק בדיעבד ולפי דמסיק שם דמותר לכתחלה היינו ביוצא ונכנס אבל במניח ברשותו לבד י"ל דנשאר הך סברא קיים דיש חילוק בין לכתחלה ובין דיעבד כנ"ל.

שם בגמרא אמר רבא זונה נכרית וכו' מ"ט נהי דתקיף להו יצרא דעבירה יצרא דיי"נ לא תקיף להו. הנה מזה מבואר כדעת הפרישה שהביא הש"ך והט"ז ביו"ד סי' קי"ט סעיף ה' דבדבר שאינו אכילה החשוד לדבר חמור אינו חשוד לדבר הקל שאין לו הנאה ממנו והש"ך השיג עליו ובאמת כאן מפורש כן דהרי ודאי לבעול בת אל נכר חמור מסתם יינם כידוע וגם אם הוי יי"נ חמור לא הוי צריך הש"ס לומר דיצרא דיי"נ לא תקיף להו דאף אם תקיף להו יצרא דיי"נ י"ל החשוד לד"א אינו חשוד לדברים אחרים ובע"כ דיי"נ קיל מזנות נכרית לכך הוי ראוי לומר דחשוד לדבר חמור הוא חשוד לקל ממנו לכך הוצרך לומר דנהי דיצרא דעבירה תקיף להו יצרא דיי"נ לא תקיף להו והיינו מכח דיש לו הנאה מרובה אבל יי"נ אין לו הנאה מרובה ואינו חשוד על כך והיינו ממש דברי הפרישה ובפרט דהרי סתם יינם לא גזרו רק משום בנותיהן ובע"כ דבנותיהן חמור יותר וא"כ מפורש כדברי הפרישה ותימא על הש"ך שלא ראה ש"ס זה וקיי"ל כן בטוש"ע. וצ"ע. בתוס' ד"ה והאידנא דקים לן כר"א וכו' ולכך נקט תרוייהו כרשב"ג ור"א הנה לולא דברי קדשם הי' נראה ליישב בע"א דלכך בעינן תרוייהו והוא עפ"י מה שהקשיתי בש"ס דמהו פריך חמרא מ"ט לא מותבינן גבי נכרי דמהו קושיא דלמא שאני בין לכתחלה ובין דיעבד דעד כאן לא קיי"ל כרשב"ג ור"א רק בדיעבד ולא לכתחלה והנחתי בצ"ע אך כעת נראה דא"ש דהנה קיי"ל בחותם אחד אינו מותר רק בדיעבד אבל בשני חותמות מותר אף לכתחלה וא"כ ה"נ הוי כן דהנה הת"ח כתב דמה דקאמר הש"ס דקיי"ל כר"א והרי משמע לרשב"ג בשהא כשיעור שיפתח ומגוף אסור ואיך קיי"ל כר"א וכתב ליישב דמה דקיי"ל כר"א היינו בחותם אחד יע"ש ורשב"ג מיירי בלא חותם כלל יע"ש ולכך א"ש דהן אמת דרשב"ג מיירי רק בדיעבד ולא לכתחלה ור"א נמי מיירי רק בדיעבד מ"מ כיון דהוי תרתי יחד א"כ בזה מותר אף לכתחלה דזה הוי כ"ב חותמות כיון דלר"א מותר בחותם אחד אף דשהא הרבה וכן לרשב"ג אף בלא חותם מותר בדיעבד בע"כ דזה הוי נמי כחותם אחד א"כ בהצטרף סברת רשב"ג ור"א יחד הוי כב' חותמות וראוי להתיר אף לכתחלה ולכך הוצרך הש"ס לתרוייהו דבלא"ה לא הוי קשה דאין היתר רק בדיעבד ולא לכתחלה אבל בהצטרף תרוייהו ראוי להתיר אף לכתחלה. ודו"ק.

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה