עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
עבודה זרה · דף סח:
ע"ב גמ' ומי פליגי בהשביח ולבסוף פוגם והתנן נפל של תרומה תחלה ד"ה אסור קשה לי מהו פריך הרי תחלה קאמר ר"ז שאני שאור הואיל וראוי לחמע בו עיסות אחרות והיינו כמ"ש דהוי כפיגם ובסוף משביח וא"כ נהי נמי דר"ש לא ס"ל הך סברא רק ס"ל דאף בכה"ג נחשב נטל"פ ומותר מ"מ שוב י"ל דלכך אוסר בנפלה התרומה תחלה דבזה כיון דהוי כמשביח ובסוף פוגם ובסוף משביח כיון דראוי לחמע בו עיסות אחרות א"כ בכה"ג במשביח ופוגם וחוזר ומשביח ודאי אסור אבל במשביח ובסוף פיגם ואינו חוזר ומשביח שפיר י"ל דפליגי ומהו פריך וצע"ג בזה ותימא על המפרשים שלא הרגישו בזה.
גמ' ולר"ש ליצטרף היתר לאיסור עיין פירש"י כאן ולעיל ד"ה נפל של תרומה תחלה ולקמן פריך וכו' בעמוד הקודם והנה מדבריו מוכח דהקושיא הוי כיון דחזינן דר"ש ס"ל בנפל של תרומה תחלה אסור א"כ מוכח דס"ל משביח ובסוף פוגם אסור א"כ אף בנפלו שניהם יחד הרי תחנה משביח ואח"כ נעשה לפגם וליתסיר ותמי' לי טובא מה קושיא הרי ר"ש ס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי ואף לקולא ס"ל כן ועיין במס' תרומות פ"ה גבי סאה של תרומה שנפלה ואח"כ נפלה האחרת דר"ש מתיר אף שלא הורמה הראשונה דעומד לתרום כתרום דמי א"כ ה"נ בשלמא אם נפלה התרומה לבד אטו הוי עומד שיתן בו אח"כ שאור כל כך שיהי' לפגם דלמא יתן בו רק מעט בענין שלא יהי' לפגם או שלא יתן בי עוד כלל ולכך כיון שאינו עומד לפגם אף שאח"כ נעשה לפגם הוי משביח ובסוף פיגם ואסור אבל בנפלו יחד א"כ נהי דבתחלה הוי לשבח מ"מ הרי עומד לפגם ממילא ובפרט דאינו מחוסר עוד מעשה וא"כ כיון דעומד לפגום וכל העומד לפגום כפגום דמי לכך לא נחש משביח מתחלתו כלל ומהו פריך וצ"ע בזה. ועיין מ"ש בסוגייא הנ"ל בתשובה ביו"ד סי' פ"ז מהדורא ג' בתשובה ל"ק קארעלסבורג במדינת זיבענבערג.
בתוס' ד"ה אבל השביח ולבסוף פוגם ד"ה אסור וא"ת וכו' יש לדייק לפום מה דלא אסקו אדעתיהו פירש"י ופירושם והוי ס"ל דפוגם מעיקרא היינו מעיקרא ממש למה הקשו דוקא ממה דמשמע דבהשביח ובסוף פוגם פליגי ולא הקשו טפי איך קאמר ר"י דפליגי בפוגם מעיקרא ומוכח דת"ק אף בפוגם מעיקרא אוסר הרי לעיל קאמר דסרוחה מעיקרא לכ"ע שרי ומוכח כן מקרא דאינה ראוי' לגר אינו קרוי נבילה והו"ל להקשות קושיא זו יותר דקשיא מקרא. וצ"ע להבין דבריהם.
בתוס' ד"ה ולר"ש ליצטרפו היתר לאיסור וכו'. הנה מקושיתם הי' נראה לכאורה ראי' לדברי הכ"מ בה"ל נדרים והבאתיו בחבורי ספר החיים קונטרוס רשפי אש שכתב ליישב דברי הרמב"ם דלכך שתילי תרומה תרומה מכח דהו"ל דשיל"מ והאחרונים תמהו עליו דהרי מפורש בש"ס נדרים דתרומה לא הו"ל דשיל"מ ועיי"ש מ"ש בזה והנה כעת אני מוסיף לתמוה עליו דאיך כתב הכ"מ דלכך לא שייך בתרומה זוז"ג מכח דהו"ל דשיל"מ דהרי בפירוש אמרינן בפ"ק דפסחים דף כ"ז בשאור של חולין ושל תרומה שנפלו ונצטרפו וחמצו דחכמים מתירין מכח דהוי זוז"ג יע"ש א"כ מוכח דשייך אף בתרומה זוז"ג. והנה לפמ"ש בחבורי שם ליישב דברי הכ"מ דלא אמרינן בש"ס דתרומה לא הו"ל דשיל"מ רק באם נתערב ממילא ולא בידים אז בעינן שגם ההיתר ובא ממילא ולכך אם הוי מצוה לתשולי עלה הוי כבא ממילא אבל באם ליכא מצוה לא הוי כבא ממילא ולא נחשב דשיל"מ אבל היכי דהוא מערבו בידים אז כיון דעכ"פ בידו לתשולי עלה נחשב דשיל"מ ולכך הוי א"ש דבפסחים דמיירי בנפלו ממילא בזה כיון דליכא מצוה לא הו"ל דשיל"מ אך בשתילי תרומה דהוי בידים לכך ס"ל דגם תרומה הו"ל דשיל"מ יע"ש. אך בחבורינו מחדש בהשמטות עודנו בכת"י שם ישבנו דברי הכ"מ בע"א והעולה משם דמה דקאמרינן בש"ס דתרומה לא הוי דשיל"מ היינו רק לאחרים לא לו דאין בידם לשאול עליו בזה אם הוי מצוה לתשולי נחשב לכולם דשיל"מ (היפוך מדעת מהרי"ט בתשובה) אבל היכי דליכא מצוה אז לאחרים לא הו"ל דשיל"מ אך לזה דהוי בידו לתשולי הו"ל דשיל"מ יע"ש וא"כ א"ש דבפסחים מיירי בתרומה ביד כהן דאין בידו לשאול עליו לכך לא הו"ל דשיל"מ אך הכ"מ מיירי כשהוא ביד הבעלים דבידם לשאול עליו לכך הו"ל דשיל"מ ולפי"ז א"ש גם קושיות התוס' הללו די"ל דאם הוי מוקי לה מטעם זוז"ג הוי מוכרח לפרש לצדדין דמיירי דוקא אם הוא ביד אחרים אבל אם הוי ביד הבעלים הוי ר"ש מודה דאסור דלא מהני בזה זוז"ג כיון דהו"ל דשיל"מ א"כ קשה כיון דהתנא נחית לאשמעינן במה דמודה ר"ש דהיינו במה שמשביח ובסוף פוגם וקמ"ל הדין בנפלה התרומה תחלה הו"ל לאשמעינן גם זה דאפילו בנפלו התרומה וחולין יחד אך אם הוא ביד הבעלים של התרומה אז נמי מודה ר"ש דלא בטל ומדלא קמ"ל כן מוכח דבכל ענין ר"ש מתיר לכך לא הוי מצי לפרש מכח זוז"ג רק דלטעמי' דס"ל איסור ואיסור נמי לא מצטרפו ויש ראי' מזה לדעת הכ"מ דס"ל דתרומה הו"ל דשילי"מ ואף זוז"ג אסור בו ובפסחים מיירי בתרומה של אחרים ודוק. ובפרט לפי דעת המרדכי שהביא הרמ"א ביו"ד סי' פי"ז דס"ל אף ביש בכ"א כדי להחמיץ נמי הוי לי' דין זוז"ג ולא ס"ל כתירץ התוס' כאן א"כ קשה לדידי' קושית התוס' בע"כ דס"ל כדעת הכ"מ דתרומה הו"ל דשיל"מ לכך אף זוז"ג אסור ויהי' מוכרח מזה דעת הכ"מ וכפירושינו בהשמטות הנ"ל בדבריו. ודו"ק היטב. ועיין בסיף ספר זה בהשמטות מ"ש ליישב פירש"י בסוגייא זו בתשובה לפולין והבאתי ראי' ג"כ לדברי הכ"מ.
ובעיקר דברי הט"ז והש"ך ביו"ד סי' פ"ז שהשיגו על הרמ"א שהוציא מדברי המרדכי דאף ביש בכ"א כדי להחמיץ נמי הו"ל זוז"ג והם תמהו עליו מדברי התוס' כאן והעלו מזה דהיכי דיש בכ"א כדי להחמיץ לא הו"ל זוז"ג. הנה אני בעניי נלפע"ד לא כדברי זה ולא כדברי זה לא כהרמ"א דס"ל דאף בשאר איסורים נחשב זוז"ג אן דיש בכ"א כדי להחמיץ ולא כהט"ז וש"ך דס"ל אף בב"ח נמי לא הוי זוז"ג ועשו ביניהם מחלוקת בין המרדכי והתוס' ולפענ"ד אין ביניהם מחלוקת רק חילוק יש בין בב"ח לשאר האסורים והמרדכי דמיירי להדיא בב"ח לכך ס"ל דאף ביש בכ"א כדי להחמיץ הו"ל זוז"ג אבל התוס' דמיירי בשאר אסורין לכך ס"ל שפיר דביש בכ"א כדי להחמיץ לא הו"ל זוז"ג וטעם הדבר נראה דהנה המג"א כתב בסי' תמ"ה דמוכח מן הש"ס דהיכי דאפילו באלף לא בטיל אף זוז"ג אסור וכן כתב הכ"מ בה"ל נדרים והט"ז ביו"ד סי' רט"ז דהיכי דהו"ל דשיל"מ דאינו בטל אף זוז"ג אסור ייע"ש. והנה לכאורה תמי' עליהם מש"ס ערוכה דהרי קיי"ל דדבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל ועיקר ראייתם הוי ממה דאמרינן בש"ס פסחים מ"ד דשאני שאור דלטעמי' עבידא וכו' ואעפ"כ מפורש כאן בתוס' ובפסחים דף כ"ז בש"ס דאם הוי זוז"ג מותר הרי כיון דדבר המעמיד לא בטיל אפילו באלף לא בטיל אך נראה דא"ש דבשלמא גבי הקדש או חמץ או ע"ז דאף במשהו שם האיסור עליו וכן נדרים לכך אמרינן שפיר כיון דהוי משהו אף בזוז"ג אסור אבל גבי דבר המעמיד תינח אם יש בו לבד כדי להעמיד נחשב דבר המעמיד ואינו בטל אבל אם אין בו לבד כדי להעמיד רק בצירוף ההיתר א"כ הוא לבדו אין בו כדי להעמיד ולא נקרא דבר המעמיד לכך שפיר מותר בו זוז"ג ולכך תינח אם אין בכ"א כדי להעמיד אבל אם יש בכ"א כדי להעמיד נהי דבאמת אף בזה נחשב זוז"ג מ"מ כיון דדבר המעמיד נקרא אף לבדו ודבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל לכך אף זוז"ג אסור ולכך א"ש דתינח בשאר אסורים דדבר המעמיד אפי' באלף לא בטל לכך אף זוז"ג אסור לכך שפיר כתבו התוס' כאן דביש בו כדי להחמיץ בכ"א אסור אבל בב"ח כיון דשם דבר המעמיד בטל וכמ"ש הפוסקים וביו"ד סי' פ"ז מכח דהאי לחודי' קאי וההוא לחודי' קאי לכך שפיר כתב המרדכי דאף ביש בכ"א כדי להחמיץ הוי זוז"ג וא"ש ולא סתרי דברי המרדכי לדברי התוס' כלל וז"ב בעיני. והנה במ"ש יש לישב גוף דברי המרדכי שהביא הט"ז בסי' פ"ז שכתב מידי דהוי אשאור וכו' אבל אם אין באיסור לבד כדי להחמיץ בלתי שיסייענו ההיתר לכ"ע מותר ותמהו עליו דהרי בזה הוי פלוגתת ר"א ורבנן אם אין באיסור לבד כדי להחמיץ ותירוץ הט"ז דהכוונה על ר"ש ורבנן ולא על ר"א ורבנן והוא תמי' דמה ענין להזכיר שם ר"ש ורבנן הרי הם לא פליגי רק לענין נטלי"פ ולא לענין זוז"ג ומזה לא מיירי כלל אך נראה הכונה דהנה התוס' בפ"ב דפסחים דף כ"ז ד"ה עד שיהא בו כדי להחמיץ הוכיחו משם דאם יש בכ"א כדי להחמיץ נמי שרי וביאר המהרש"א כוונתם דהוי זוז"ג א"כ מוכח דאם ביש בכ"א להחמיץ הוי זוז"ג ולא כדעת התוס' כאן וסתרי דבריהם אהדדי והכו"פ נדחק בסי' פ"ז לפרש דכוונתם הוי דהוי לפגם ודבריו תמוהין דא"כ אפי' יש באיסור כדי להחמיץ ובהיתר אין בו כדי להחמיץ סוף סוף אפשר שיהי' לפגם דע"י רבוי החומץ נעשה לפגם ונמי לישתרי וגם מלשונם שדייקו אח"כ והא דתנן בתמורה וכו' אעפ"י שנתחמצה ע"י שאור של איסור וע"י עיסה ראשונה שהי' של היתר ומוקמינן התם כרבנן דהכא למה דייקו באיסור והיתר הרי אפילו הוי שניהם דאיסורא נמי הוי לפגם והוי להו רק לומר אע"פ שנתחמצה ע"י שניהם ע"י השאור וע"י העיסה ובע"כ דאין כוונתם מכח נטל"פ רק מכח זוז"ג לכך באיסור והיתר תליא מלתא לכך ודאי כוונת התוס' כדעת המהרש"א והענין כך הוא דהתוס' בע"ז כאן לשיטתם אזלי דס"ל לעיל דהיכי דמשהו אסור גם נטל"פ אסיר וא"כ קשה קושייתינו הנ"ל לעיל דלמה ס"ל לר"ש כאן דנטל"פ מותר הרי דבר המעמיד אפי' באלף לא בטל ובע"כ כמ"ש דס"ל לר"ש דדבר המעמיד בטל ולא ס"ל דהוי כאלו איתא בעינא וכיון דדבר המעמיד בטל שוב שפיר קשה ולתרץ דס"ל לר"ש דהוי זוז"ג ולכך הוכרח לתרץ דהיכי דיש בכ"א כדי להחמיץ לא שייך זה וזה גורם ובזה נתחזקו דברי הט"ז והש"ך שהוכיחו מדברי התוס' דלא כהמרדכי וכתבנו דיי"ל דלא פליגי דהתוס' מיירי בשאר איסורים והמרדכי מיירי בב"ח ושוב ראיתי דשפיר הקשו דבריהם אהדדי כיון דהוכחנו לעיל דבע"כ כאן אזיל הש"ס להך סברא דדבר המעמיד בטל וא"כ הוי בזה שאר איסורין כבב'"ח ואם אעפ"כ הוכיחו דביש בזה כדי להחמיץ לא היי זוז"ג לכך ה"ה בב"ח הוי כן אך לדינא י"ל דצדקו דברי המרדכי דהתוס' לא כתבו כן רק לפי דעת רב עמרם שהביא סייעתא לר' יוחנן מהך משנה והקשינו לעיל דמה ראי' שאני דבר המעמיד דאפילו באלף לא בטל ובע"כ מוכח דרב עמרם ס"ל דדבר המעמיד בטל א"כ מזה מוכח דס"ל זוז"ג לא הוי אם יש בכ"א כדי להחמיץ אבל אנן לדידן דמסיק הש"ס בתיקו וכתבנו לעיל מכח דלדידן דדבר המעמיד אינו בטל אין ראי' מהך משנה א"כ לדידן אין ראי' מזה לדין בב"ח די"ל דדוקא התם הוי כן אבל בב"ח דדבר המעמיד בטל לכך אף ביש בכ"א כדי להחמיץ מיתר ולכך נראה דכן ס"ל להרשב"א בתוס' פסחים הנ"ל דס"ל דדבר המעמיד בטל לכך ס"ל אף ביש בכ"א כדי להחמיץ הוי זוז"ג ולכך זה הוי כוונת המרדכי דהנה מלשון חכמים בפסחים דקאמרי עד שיהא בו משמע דאם הוי בכ"א כדי להחמיץ נמי הוי זוז"ג ובע"כ דס"ל דדבר המעמיד בטל ובע"ז בפ"ב דף ל"ד במה דלא השיבו שם דש"ה דליתי' בעינא בע"כ דהיא ס"ל דדבר המעמיד הוי כאלו איתא בעינא וכדמשני שם וממילא לא בטל דהא בהא תליא א"כ כיון דאינו בטל ממילא איני זוז"ג ביש בכ"א כדי להחמיץ לכך על זה כיון המרדכי דלא פליגי רק ביש בכ"א כדי להחמיץ אז למ"ד דדבר המעמיד אינו בטל לא הוי זוז"ג ולמ"ד דדבר המעמיד בטל הוי זוז"ג אבל באין באיסור לבד כדי להחמיץ לכ"ע היינו אף מאן דס"ל דבר המעמיד אינו בטל מודה באין בכ"א כדי להחמיץ שהוא בטל מכח דהרי אין לו שם מעמיד וממילא בב"ח דבטל בי' מעמיד לכ"ע לכך בודאי אף דיש בכ"א להחמיץ בטל כמו בשאר איסורין היכי דאין בכ"א כדי להחמיץ וא"ש כן נראה לי כוונת המרדכי.
ועוד י"ל יותר כוונת המרדכי והוא דדבריו יהי' לאחדים עם דברי הרשב"א בפסחים הנ"ל ויהי' כוונת המרדכי כמ"ש הט"ז דקאי על ר"ש ורבנן אך הענין יהי' כך דהנה גוף דברי הרשב"א שם יש להבין מ"ש דרבנן דהכא אתיא כר""ש דהתם הרי טעמא דר"ש התם מכח ענין אחר מכח נטל"פ ושם פליגי בענין אחר ולא בזוז"ג כלל ומה שייכות דברי ר"ש לכאן אך נראה דהנה התוס' בזבחים דף ע"ח ד"ה הפיגול והנותר וכו' כתבו כיון דהיתר אין מצטרף לאיסור כ"ש איסור ואיסור מזה מוכח דס"ל דיותר סברא להיות המל"א מאיסור לאיסור והקשיתי עליהם בחבורי ספר החיים קונטרוס מיני מטעמים בסופו דזה סותר להש"ס דנזיר ופסחים דמוכח להיפוך במה דפריך למ"ל לאיסורי נזיר שמצטרפין השתא המל"א איסור ואיסור מיבעי' יע"ש והנה כעת ראיתי שבאמת סברתם מוכח שם מדברי ר"ל עצמו במה דס"ל דפיגול ונותר וטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור מכח דאחד מבטל חבירו והרי בקדשים המל"א א"כ לצטרפו הני אסורין להדדי ובע"כ אף דהמלי"א מ"מ איסור ואיסור אין מצטרפין ומוכח כדבריהם אך בפסחים ונזיר מוכח להיפוך ובע"כ דסוגיות חלוקות הם. והנה כאן דפריך לר"ש ליצטרוף היתר באיסור ומשני ר"ש לטעמי' דאפילו איסורין אין מצטרפין זע"ז ומה ראי' הוא זה נהי דאסורין אין מצטרפין י"ל היתר מצטרף ובע"כ דס"ל ג"כ כסברת הש"ס בנזיר ופסחים דיש סברא יותר דאיסור מצטרף לאיסור מהמל"א ולכך הוי כ"ש שפיר ולכך א"ש דהש"ס כאן דס"ל דאסורין יותר מצטרפין מהמל"א והוי אפשר לו לתרץ טפי דר"ש לטעמי' לכך ס"ל למעט בפלוגתא עדיף והיכי דיש בכ"א כדי להחמיץ לכ"ע לא הוי זוז"ג ודבר המעמיד אינו בטל ומה דר"ש מתיר דר"ש לטעמי' אבל להלכתא ס"ל להרשב"א ומרדכי כסברת ר"ל בזבחים דהיתר יותר מצטרף לאיסור מאיסור לאיסור וליכא למימר ר"ש לטעמי' דאין ראי' מאיסור לאיסור להמל"א לכך מוכרח לומר כקושית התוס' כאן דפליגי בזוז"ג. ולר"ש אף דיש בכ"א כדי להחמיץ נמי נחשב זוז"ג ולכך מתיר ממ"נ דהשתא כיון דלא נתחמץ רק גם ע"י ההיתר הוי זוז"ג ומותר ובסוף אף שנתחמץ ע"י האיסור לבד אך כבר נעשה לפגם והוי פוגם מתחלתו ורבנן או דס"ל זוז"ג אסור ולכן נאסר מכח תחלה או דס"ל דדבר המעמיד אינו בטל ולכך לא נחשב כאן זוז"ג ולכך עכ"פ שפיר כתב הרשב"א בתוס' שם דרבנן דהתם הוי כר"ש דהכא דלהלכתא ס"ל דטעמא דר"ש הוי מכח זוז"ג וזה יהי' כוונת המרדכי לאחדים עם הרשב"א דלדידן פליגי רבנן ור"ש בזוז"ג כקושית התוס' כאן לכך כתבו דלא פליגי רק ביש בכ"א כדי להחמיץ אבל באין בו אף רבנן שרי וכפירוש הט"ז וכמו שבארתי דבריו וא"ש ונכון בעזה"י.
עוד שם בתוס' הנ"ל ד"ה ולר"ש ליצטרפו היתר וכו' באה"ד אבל כשיש בכ"א כדי להחמיץ אין שייך זוז"ג. הנה ראיתי בת"ח שתמה עליהם נהי דיש בכ"א כדי להחמיץ מ"מ להחמיץ בשעה זו מועטת לא הוי יכול רק בצירוף חבירו יע"ש ודבריו תמוהין דמה בכך דאנן אמרינן דלא שייך זוז"ג רק באם כ"א לבדו לא הי' יכול לפעול פעולתו בשום אופן אבל אם הוי ביד כ"א לפעול פעולתו כזו בשתי שעות נהי דע"י שניהם נעשה בשעה אחת מ"מ אין זה זוז"ג כיון דעכ"פ גוף הדבר הוי נעשה אף ע"י אחד מהם וכיוצא בזה מצינו בכמה דוכתא וז"ב לפענ"ד.
בתוס' ד"ה ר"ש לטעמי' וכו' נלפע"ד ליישב קושיתם דהנה לכאורה קשה לי טובא לשיטת הר"ן במכות דמפרש דעיקר הטעם דר"ש דס"ל כ"ש למכות הוי מכח אחשבי' וא"כ מהו פריך התם במעילה לר"ש למ"ל צירוף וכו' הרי שפיר בעי צירוף דבשלמא אם אוכל רק כ"ש אז גלי דעתי' דכ"ש נמי נחשב אכילה ואחשבי' להך אכילה אבל אם נוטל באמת כזית חצי מזה וחצי מזה ואכלו א"כ חזינן דההוא גברא לא נחשב לו אכילה רק בכזית ולא בכ"ש א"כ אם אסורין מצטרפין זע"ז אכל כזית איסור אבל אם אין מצטרפין א"כ ליכא מכ"א רק כחצי זית ואחשבי' לא שייך בזה דהרי באמת רצה הוא דוקא בכזית. והנה ממה דפריך כעין זה בשבועות פ"ג ואי ס"ד ר"ע כר"ש ס"ל למ"ל לאצטרופי לא קשה כן דהתם קאמר בברייתא דמשרת אתי לנזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית בזה קשה שפיר דמשמע דאי לא הי' בו כזית לא הוי חייב והרי באמת אם לא הי' בו כזית נמי הוי חייב מכח אחשבי' וכך הו"ל לומר דמשרת אתי לנזיר ששרה פתו ביין ואכל משניהם כזית חייב אז הוי א"ש דקמ"ל זה אף דבאמת אכל כזית ולא אחשבי' וא"כ שוב ביין ליכא כזית לבדו ולמה יתחייב בע"כ מכח דהמל"א אבל כיון שאמר ויש בו כדי לצרף כזית משמע הא אין בו כדי לצרף כזית פטור והרי אם בכולו לא הוי כזית נמי חייב כיון דהוי כ"ש למרות אך במעילה דקאמר שם דערלה וכלאי כרם אין מצטרפין בזה שפיר קשה דהרי נ"מ אם באמת אכל כזית דאין מצטרפין ופטור ולכאורה צע"ג. אך נראה שמזה יהי' ראי' למ"ש לעיל דף זה ע"א בביאור דברי רבינו יקיר וכתבנו דהך סברא דאחשבי' תליא בהך בעיא דמיבעי' שם בשבועות אם ר"ע כר"ש ס"ל או לא דאם ר"ע כר"ש ס"ל בכל התורה בע"כ לא הוי טעמי' מכח אחשבי' אך אם לא ס"ל כר"ש י"ל דהוי טעמי' מכח אחשבי' וא"כ י"ל דמה דפריך שם ממעילה הוי הכוונה רק דא"כ תפשוט בעי' הנ"ל דשבועות דבע"כ הוי טעמא דר"ש מכח אחשבי' וממילא בע"כ לא הוי טעמא דר"ע מכח דס"ל כר"ש רק מכח הואיל ומפרש חייב וכו' דאם לא הוי טעמא דר"ש מכח אחשבי' א"כ קשה למה לי צירוף ולכך דוחה הש"ס דמהא לא תפשוט די"ל דלעולם לא הוי טעמא דר"ש מכח אחשבי' ומה שאמר הערלה וכלאים אין מצטרפין היינו דלא בעי לאצטרופי אך לפי האמת שמוכיח הש"ס בשבועות בלא זה דר"ע לא ס"ל כר"ש רק מכח הואיל ומפרש חייב א"כ ממילא שוב יש לומר דטעמא דר"ש מכח אחשבי' ולכן שוב יש לומר כאן כפשוטו דאין מצטרפין ממש קאמר ולכך שפיר משני דר"ש לטעמי' דס"ל אפי' איסור ואיסור אין מצטרפין וא"ש ודו"ק.
שם גמ' והכא חידוש הוא דהא ממחיס מאיס ובדילי אינשי מיני' הנה מ"ש ובדילי אינשי מיני' היי למותר דדי לומר והכא חידוש הוא דממאיס מאיס. והנה מזה נראה בעליל כדברי פירש"י דהקושיא הוי דהוי חידוש ולמה הוצרך לאסרו כך שעיר הוצרך לומר כיון דבדילי מיני' בלא"ה לא יאכלוהי אך להתוס' דהקושיא הוי כיון דהוי לפגם למה אסרתו התורה באמת א"כ בזה מה ענין בדילי מיני' לכאן הוי די לומר כיון דממאיס מאיס ולפענ"ד נראה להוסיף עוד על פירש"י דלהתוס' קשה מה איריא כיון דחידוש היא להיות אסור אף נטל"פ אך לרש"י הוי הכוונה כך דהנה ידוע כל היכי דאפשר לפרש הכתוב על מה דמסתבר לא מוקמינן לי' לחידוש ועיין בפ"י פ"ק דפסחים דף ה' גבי מצינו להבערה שהיא אב מלאכה מוכח כן שם בש"ס יע"ש וא"כ ה"נ כיון דלבעין לא צריך קרא דבלא"ה מאיס ובדילי מיני' בע"כ אתי רק לתערובות דלא מאיס ולא בדילי מיני' והיינו בע"כ רק לתערובות טעמו דאי לתערובות גופו עדיין מאיס הוא ולא צריך קרא לאסרו בע"כ דאתי רק להיכי שסלקו השרץ ונשאר רק טעמו דלא מאיס כל כך ולא בדילי מיני' לכך גלי קרא להדיא דאף טעמו אוסר וא"ש ודו"ק היטב כן נראה נכון בעז"ה כוונת הסוגייא. אך הנה שבתי וראיתי דיש להביא ראי' לפירוש התוס' והיא ממה דפריך הש"ס אלא מעתה לטמא לח ויבש והנה הוא תמי' בין לפרש"י בין לפירוש התוס' דמה ענין טומאה לאיסור ומה איכפת לנו בטומאה אם הוי נטל"פ או לא וכבר הרגישו בזה התוס' ונדחקו בזה אך לדעתי א"ש ונראה דמזה יהי' ראי' לפירוש התוס' דחידוש הוא ולמה אסרתו התורה והנה אין כוונת הש"ס למה אוסרתו התורה איתו בעצמו דודאי מה ענין נטל"פ לענין גופו ודאי אם האיסור בעין אסור אף דהוא לפגם ומה דמיון הוא זה לנ"ט בלבד אך נראה הכונה עפ"י מה דגרסינן ב"פ העור והרוטב דהטמאים לרבות צירן ורוטבן ופירש"י שם הטמאים גבי שרצים כתיב ולפ"ז הנה הרשב"א בחידושיו שם הקשה דלמ"ל לרבית צירן ורוטבן הרי בלא"ה טכ"ע אסור מן התורה ותירץ דצירן ורוטבן גרע מטכ"ע יע"ש. ועכ"פ מוכח דרוטבן וצירן לא עדיף מטכ"ע ואם נטל"פ מותר בטכ"ע מכ"ש דראוי להיות מותר בצירן ורוטבן וא"כ זה הוי כוונת הש"ס כאן דזה הוי החידוש כיון דעכבר מאיס ובדילי אינשי מיני' א"כ למה אסרה התורה צירן ורוטבן הרי הוי לפגם וא"כ מדאסרה צירן ורוטבן אף דהוי לפגם מכ"ש דבטכ"ע נטל"פ אסיר ולכך קאמר דחידוש הוא ולזה פריך הש"ס כך דאלא מעתה לטמא לח ויבש דהנה בלא זה קשה מנ"ל רה דהטמאים אתי לרבות צירן ורוטבן דלמא אתי לרבות דמטמא לח ויבש אך בלא"ה לא הוי קשה דידוע הכלל דכל מה דמסתבר טפי מוקמינן קרא על זה ולא מוקמינן לי' לחידוש אך כעת דקאמר הש"ס דגם מה שנאסר צירן ורוטבן נמי הוי חידוש א"כ מעתה לטמא לח ויבש ונימא דע"ז מרבה צירן ורוטבן כיון דגם זה חידוש או דנימא הי מיניהו מפקת ונימא דאתרבי תרווייהו ולכך משני שפיר דבזה איכא קרא למעט דבמותם כעין מותם ובהכי יש לישב נמי שיטת הש"ע שפסק דעכברא דדברא ודאי משביח ותמה הש"ך עליו דמן הסוגייא משמע להיפוך ולפמ"ש י"ל כך דהנה כבר הבאתי מה שהקשו המפורשים למה הדר בי' הש"ס ממה דקאמר מעיקרא ומחדש הסברא בע"א דמספקא לי' אם רב ס"ל נטל"פ אסיר או בשכרא משביח ולמה לא קאמר כדקאמר מעיקרא דמספקא לי' אם נטל"פ אסור או מותר רק דכאן חידוש הוא ואף לפי פירוש התוס' שנדחקו דמה דקאמר דרב ס"ל נטל"פ אסיר היינו בשרצים אכתי קשה למה לא קאמר כדלעיל דאפשר דרב ס"ל כל נטל"פ אסיר כדקאמר מעיקרא לכך נראה דודאי מה דקאמר הש"ס דדלמא ס"ל לרב נטל"פ אסור היינו כל נטל"פ אסור כדקאמר מעיקרא ומה דלא קאמר או דלמא מכח דחידוש הוא י"ל כך דהרי עיקר החידוש הוי מה דגלי קרא לאסור צירן ורוטבן בשרצים והרי הוי נטל"פ וכו' וא"כ תינח להס"ד דלא ידע דעכברא דדברא עולה עש"מ הוי שפיר שרצים חידוש כיון דאסר בהו צירן ורוטבן אבל למה דמסיק דעכברא דדברא עולה עש"מ א"כ שוב אין ראי' ממה שאמר הטמאים לרבות צירן ורוטבן די"ל דהכונה בעכברא דדברא אבל בשל מתא י"ל דאף צירן ורוטבן מותר לכך אי אפשר לומר מכח דחידוש הוא דהוא גופא מנ"ל לכך הוכרח לומר דהספק הוי אולי בשכר משביח וא"כ ממילא מוכרח דעכברא דדברא משביח בודאי דאם ספק הוא אכתי הוי מצי לומר דהספק הוי כך דאילו רב ס"ל נטל"פ מותר רק דס"ל עכברא דדברא נמי נטל"פ ושוב הוי חידוש מהטמאים לרבות צירן ורוטבן לכך אף כל נטל"פ אסור ומדלא קאמר כן מוכח דס"ל בפשיטות שמשביח ולכך אי אפשר לומר כלל דחידוש הוא דזה גופא מנ"ל לכך מוכרח לומר בענין אחר וא"ש. ודו"ק היטב.
שם בתוס' ד"ה אמר רבא הלכתא נטל"פ מותר באה"ד לטעומי' קפילא ארמאה וכו' הנה לולא דברי קדשם נראה ליישב כך דהנה י"ל דמה דאמרינן דהוי ספק לו אם משביח או פוגם אין הכונה דהוי ספק אם משביח הוא מתחילתו ועד סופו או לא דבזה ודאי אין ספק דבסוף הוא פוגם רק בזה מספקא לי' אם הוא פוגם מתחילתו ועד סופו או הוא משביח מתחילתו ואח"כ פוגם והוי משביח ובסוף וגם דנמי אסור ולכך א"ש דהנה הטעם דסמכינן על קפילא ארמאה היינו מטעם דאומן לא מרע נפשי' והיינו דוקא היכי דעבידא לגלויי ולא מצי לאשתמוטי אז סמכינן עליו אבל היכי דלא עבידא לגלויי ומצי לאשתמוטי לא סמכינן עליו דומה לזה כתבו הפוסקים וביו"ד סי' פ"ו לענין סימני ביצים כיון דאפשר לאשתמוטי דאיכא ביצי עוף טמא דדמי לדיונה לא סמכינן עליו וא"כ ה"נ כיון דבסופו ודאי פוגם א"כ אף על תחלתו אין לסמוך על קפילא ארמאי כי אף אם יהי' לשבח יאמר שהוא לפגם ובזה סומך באמת דביני ביני יהי' לפגם א"כ סומך שלא יתפרסם הדבר כי ביני ביני יהי' לפגם ולכך אף שבתחלתו לשבח יאמר שהוא לפגם ואינו חושש שיתודע שקרו כי סומך שביני ביני באמת יהי' לפגם ולכך לא מהני בזה קפילא.
והנה בזה י"ל מה שהקשו המפרשים למה קאמר רבא הלכתא וכו' ועכברא בשכרא לא ידענא מ"ט דרב אי קסבר נטל"פ אסור או סבר דעכבר בשיכרא נותן טעם לשבח ולמה לא קאמר כדקאמר תחלה דדלמא טעמא דהכא חידוש הוא דהא ממאיס ובדילי אינשי מיני' וכו' ונראה דהנה י"ל דודאי מדין תורה משביח ובסוף פוגם מותר דהרי חזינן דאיכא מ"ד לעיל דס"ל משביח ובסוף פוגם מותר לגמרי א"כ י"ל אף מאן דס"ל דאסור היינו רק מדרבנן דיש למעט בפלוגתא במה דאפשר ויש לומר מן התורה כיון דעומד לפגם ודאי דמותר דכיון דעומד לפגם כפגום דמי דאף רבנן דלא ס"ל כל העומד היינו רק היכי דמחוסר מעשה אבל באינו מחוסר מעשה רק בא ממילא אף רבנן מודים דאמרינן כל העומד כמ"ש בכמה דוכתא בזה ולכך ה"נ מן התורה ודאי מותר ובפרט אחר שנעשה לפגם רק מדרבנן אסור דגזרינן בזה אטו היכי דמשביח מתחלה עד סוף או אטו להיפוך אם פוגם ובסוף משביח דבזה י"ל ודאי דאסור מן התורה כיון דעומד להשביח וכמ"ש הב"י וכ"מ דזה עדיף ממשביח ובסוף פוגם א"כ י"ל דפוגם ואח"כ משביח אסור מן התורה אבל משביח ובסוף פוגם אינו אסור רק דרבנן גזירה אטו להיפוך כדמצינו בכמה דוכתא ולכך הנה כיון דכתבנו דעיקר הספק בעכבר הוי דבסוף פוגם בודאי רק הספק אם פוגם מתחלתו או הוי משביח ובסוף פוגם והנה זה אין להקשות דהרי הוי ספק דרבנן די"ל דהוי ספק בחסרון ידיעה ולא נחשב ספק ואף דהוי ספק לכל העולם עיין באהע"ז בב"ש סי' קנ"ה ס"ק ל"ד דאף בספק לכל העולם נמי נחשב ספק בחסרון ידיעה ייע"ש. וכן כתב הש"ך בעצמו בסי' ק"ד דזה הוי ספק בחסרון ידיעה ושם תמהתי עליו דהרי הוי ספק לכל העולם ולדברי הב"ש א"ש. אך זה קשה כיון דעיקר איסורו בזה אינו אלא מכח גזירה א"כ תינח בשאר תבשילין דמחלפי אהדדי דבזה הוי לפגם ובזה הוי לשבח אבל בעכבר דלא מחליף אטו שאר דברים כיון דהוא פגום מצד עצמו א"כ לא שייך בזה חשש אחליפי ולמה נגזור בזה אט שאר דברים אך י"ל כיון דעכ"פ עכברא דדברא משביח יש לגזור בי' אטו עכברא דדברא ולכך א"ש דהנה זה ודאי מה דמחדש ר"ש לומר כיון דחידוש הוא אף נטל"פ אסור הוא דוחק וכמ"ש בזה המפורשים דמה ענין זה לנטל"פ רק כיון דר"ש רצה לתרץ שלא יהיו ד דלא כהלכתא לומר דס"ל נטל"פ אסור היפוך דעת כל האמוראים דס"ל דמותר לכן הוצרך לדחוק דס"ל דמותר רק מכח חידוש הוא ולכך א"ש דודאי למה דס"ד דלא ידעינן מהך סברא דעכברא דדברא משביח לא הוי אפשר לומר דמספקא לי' אם משביח דממ"נ לטעומי' קפילא ארמאה ואין לומר די"ל דמשביח ואח"כ פוגם א"כ מן התורה מותר רק מדרבנן אסור ולמה נגזור בזה משום חשש אחלופי הרי עכברא בשאר דברים לא מחליף כיון דהוא פגים בפ"ע לכך הוצרך לחדש דס"ל כיון דחידוש הוא אף נטל"פ אסור אבל אח"כ כיון דמסיק הש"ס דעכברא דדברא משביח א"כ שוב ראוי לגזור אף בעכברא דמתא אם משביח ובסוף פוגם אטו עכברא דדברא שמשביח תמיד דזה בזה מחליף שפיר לכך שוב א"צ לומר דרב ס"ל כיון דחידוש הוא אף נטל"פ רק י"ל דמספקא לי' אם פוגם או משביח ולא קשיא לטעמי' קפילא די"ל דהספק הוא רק אם פוגם מתחלתו או משביח ואח"כ פוגם ובזה לא מהני קפילא כנ"ל ומה דחיישינן בזה היינו מכח שהוא בכלל הגזירה דגזרו במשביח ובסוף פוגם דגם זה מחליף אטו עכברא דדברא וא"ש ודו"ק. ובהכי י"ל שיטת המחבר ביו"ד סי' ק"ד שפסק דעכברא דדברא ודאי נטלי"ש והקשה הש"ך דמן הש"ס משמע דספקא הוי ועיין בפרי מגדים ביאור דבריו דהיינו מדפריך ומי מאיס והא עולה על שלחן מלכים משמע דהוי ס"ד דרב מיירי בעכברא דדברא וא"כ למה לא הקשה דהוי נותן טעם לשבח ולמה הקשה רק ומי בדילי מיני' בע"כ דאף בדברא י"ל דהוי לפגם יע"ש ולפמ"ש הוכיח המחבר דדברא ודאי הוי נותן טעם לשבח דאם מספקא לי' קשה שפיר לטעמי' קפילא ואין לומר דהוא מספקא לי' אם משביח ובסוף פוגם דא"כ אם גם בדברא הוי רק משביח בתחלה ובסוף פוגם מה"ת נגזור עליו כיון דשוב ליכא חשש אחלופי ואין לומר דמצד עצמו ראוי לאסור בזה א"כ למה לא קאמר ר"ש תחלה כמו רבא או רבא כר"ש ובע"כ דעכברא משביח בודאי מתחלה ועד סוף ודמתא יש ספק אם משביח ובסוף פוגם או לא והנה לולא דברינו בישוב קושית התוס' א"ש דברי הש"ע יותר די"ל מה דקאמר המחבר דעכברא דדברא ודאי משביח אין הכונה דמשביח מתחלה ועד סופו רק הכונה שמשביח ובסוף פוגם וזה נמי ודאי אסור לדידן מיהו על ר"ש לא מצי להקשות די"ל דס"ל דנטל"פ מותר ומשביח ובסוף פוגם נמי מותר כעולא דס"ל הכי לעיל דבמשביח ובסוף פוגם פליגי לכך פריך רק דעכ"פ איך קאמר דבדילי מיני' הרי עולה על שלחן מלכים אבל לפי האמת דקיי"ל משביח ובסוף פוגם אסור הוי זה ודאי דעכברא דדברא משביח ובסוף פוגם כנלפע"ד נכון ואין להקשות על דברינו הנ"ל בתירץ א' דגם בעכבר יש חשש אחלופי בדבר חריף אך ז"א דבשלמא בשאר כל איסור דהוא בעצמו לשבח רק שבאיזה תבשיל נטל"פ בזה ראוי לגזור אטו תבשיל שיהי' בו לשבח אבל בעכבר דהוא עצמו לפגם רק שהחריף הוא משביחו אבל הוא עצמו הוי לפגם תמיד בין פגם לשבח לא מחליף אבל למה דמסיק אח"כ דעכבר דדברא הוא עצמו הוי לשבח בזה מחליף שפיר. ודו"ק.
שם בתוס' הנ"ל בא"ד וא"ת לפשוט לי' טעמי' דרב מההוא דפ"ק דחולין וכו' תמי' לי טובא הרי לעיל כתבו התוס' לחלק בין אם כשהוא בעין נמי הוי נטל"פ דאז קיל יותר ובין אם אינו לפגם רק מחמת שהוא אינו בן יומו ויש תנא דס"ל דכשהוא בעין נמי הוי נטל"פ בזה מותר ובין אינו לפגם רק שהוא אינו בן יומו אסור א"כ מהו קושיא הרי י"ל דס"ל לרב עכבר דכשהוא בעין נמי נטל"פ לכך נהי דגז""ה אסרתו מ"מ ע"י תערובות דליכא קרא מותר כיון דגם אם הוא בעין הוי לפגם אבל התם בחולין דכשהוא בעין הוי לשבח רק מכח שאינו בן יומו הוי לפגם לכך אוסר רב וצע"ג על דבריהם בזה.