אור ברסלב
עבודת עבודה חלק ב עבודה זרה › דף סז.

עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

עבודה זרה · דף סז.

דף סו:

בדף ס"ז ע"א בתוס' ד"ה נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם וכו' וי"ל לפי שעיקר השבח לא הוי עד שירתיחו ויצננו וכו' קשה לי על כל הפוסקים מ"ט השמיטו דברי התוס' הללו וכתבו רק הדין דבהשביח ולבסוף פוגם אסור והו"ל למכתב זב רבותא יתירא דאף אם השתא נמי פוגם אם אפשר להשביחו אף שאח"כ יפגום והוי פוגם ולבסוף השביח ולבסוף פוגם נמי אסור. ולכאורה צ"ע. והנה מה שנראה ליישב זה י"ל כך דיש לומר דזה תליא בפלוגתא דר"ל לקמן ולכך ללישנא קמא דר"ל דס"ל דכל שיש לתלות החסרון בד"א אינו נידון כנטל"פ א"כ ה"נ כיון דמצד עצמו הוי החומץ לשבח בצונן רק דעיקר החסרון הוי שלא הרתיחן וציננן א"כ הוי החסרון מצד אחר ולכך נידון כאלו כבר הרתיחן וציננן מיהו משביח ממש לא הוי דהרי באמת לא הרתיחן ולכך אמר רק דנעשה כמי שהשביח ולדינא נחשב כאלו הוי משביח כיון דהחסרון מצד אחר שלא הרתיחו בינתים ואם הי' מרתיחו בנתים הוי משביח ולכך נחשב כמשביח ולבסוף פוגם אבל לדידן דהלכתא כל"ב דר"ל דלא תלינן החסרון בד"א רק בהאיסור ולכך ה"נ אם השתא אינו משביח אף דאפשר להשביחו ע"י רתיחה ולצננו מ"מ לא נחשב בזה משביח ולבסוף פוגם ולכך בעינן שיהי' משביח עתה ממש אז אסור אף דסוף פוגם לכך השמיטו בזה דברי התוס' ודו"ק היטב כי הוא נכון בעז"הי.

והנה בחדושי מהר"מ מלובלין השיא כוונתם לדעת אחרת אך עיקר כוונתם נראה כמ"ש אני וכן מצאתי בספר שערי דעה ביו"ד סי' ק"ג שביאר כוונתם כמ"ש וכוונתי לדעתו בזה. ועיין בחבורי ליו"ד מהדורא ה' סי' קנ"ו ביו"ד ה"ל תערובות סי' ק"ב מ"ש בישוב קושייתם באופן נאות בעז"הי.

והנה דעת הש"ך ביו"ד דבפוגם ובסוף השביח אינו אסור רק בעת שהוא משביח אבל בשעה שהוא פוגם מותר והפר"ח האריך לחלוק עליו דאף בשעת שהוא לפגם אסור ומה דבגריסין רותחין מותרין היינו מכח דכח החומץ נחשב בו בשעת רתיחה ושוב אף כשיצטנן אינו לשבח והביא ראי' מן הירושלמי והכו"פ כתב דמן הירושלמי מוכח להיפוך דדוקא בגריסין מכח דדרך להצטנן לכך הוי ראוי לאסור אבל דברים שאין דרכן דוקא בכך בתר השתא אזלינן ייע"ש. והנה לא שם לבו הכו"פ ליישב ראייתו מלשון הרמב"ם שמוכח כן מלשונו שכתב שסופו להשביח אסור והנה מדברי התוס' נמי יש להוכיח כדעת הפר"ח ממה שהקשו לעיל ד"ה וכן חומץ שנפל לתוך גריסין שהקשו דמהו קמ"ל דמרישא שמעינן לה ותירצו דס"ד דנגזור רותחין אטו צוננין וקשה מה התחילו להקשות אם נימא כדעת הש"ך ממילא יתכן להיות דגם בגריסין הוי כן דאף שנתן להם בעודם רותחין מ"מ אם אח"כ נצטננו נעשו לשבח רק דאעפ"כ מותרין ברתיחתן מכח דבתר השתא אזלינן דעתה הוי לפגם וכן נראה מלשון הפר"ח בעצמו דלדעת הש"ך ודעימי' אף בגריסין הוי כן דהוי פוגם ובסוף השביח א"כ מהו הקשו הרי מרישא לא נשמע רק לפגם מתחלה ועד סופו מותר ובסיפא קמ"ל דאפילו בסופו להשביח מ"מ בעת רתיחתן מותר ומה קושיא ובע"כ כדעת הפר"ח דבפוגם ובסוף השביח תמיד אסור ובע"כ בגריסין כשנפל ברותחין הוי אף אח"כ לפגם לכך שפיר הקשו דזה נשמע מרישא והוצרכו לתרץ דס"ד דנגזור אטו צוננין וגם מלשונם שכתבו דס"ד דלא גזרינן אטו צוננין ולא כתבו אטו שיצטננו אח"כ משמע דבנפל ברותחין תמיד הוי לפגם אף כשיצטננו לכך הוצרכו לומר רק דנגזור אטו צונן דעלמא כשיפול בעודן צוננין ומוכח כדברי הפר"ח ואין לומר אכתי כדעת הכו"פ שדוקא בגריסין שדרך להצטנן בזה ס"ל אם איתא דאח"כ הי' משובח הי' אסור אף בעודו לפגם אבל בשאר דברים מותרין בעודן בפגם דא"כ קשה הוא גופו למה לא קמ"ל המשנה הך רבותא דאפילו בשאר דברים דסופן להשביח מותרין בעת פגמן ולמה אשמעינן בגריסין רותחין דהוי פגום מעיקרא ועד סוף לאשמעינן אפילו בפוגם ובסוף השביח ובפרט כיון דגם זה הוי למותר ולא נצרך רק דקמ"ל דלא גזרינן רותחין אטו צוננין ולמה קמ"ל בזה דלא גזרינן אטו צוננין דעלמא הו"ל לאשמעינן רבותא יתירא דאפילו אם סופו בזה גופו להשביח לא גזרינן בשעה שהוא לפגם אטו אח"כ כשישביח ומדלא קמ"ל כן מוכח דבכה"ג באמת אסור הן מטעם דכיון דסופו להשביח לא נחשב לפגם כלל או דגזרינן בזה באמת אטו סופו. והנה בזה הוי א"ש שיטת הרמב"ם דפוסק בפוגם ולבסוף השביח אסור וכתב הכ"מ וב"י דלמדו הרמב"ם במכ"ש מהשביח ולבסוף פוגם והפר"ח הקשה דאין זה כ"ש די"ל דבשלמא בהשביח ולבסוף פוגם אסור דבתחלת תערובתו הי' משביח ונאסר אבל בפוגם ולבסוף השביח כיון דבתחלה הוי לפגם א"כ כבר בטל ואינו חוזר וניעור והנה לפי הנ"ל א"צ לדברי הב"י והכ"מ בזה רק מגופה דמתניתין למד הרמב"ם כן מדקמ"ל בגריסין רותחין דהוי פגם מעיקרא ועד סוף ולא קמ"ל בשאר דברים דפוגם ולבסוף השביח דמותר בע"כ מוכח דבכה"ג אסור ובשלמא משביח ולבסוף פוגם הוצרך הש"ס לפרש דבלא"ה הוי אפשר לפרש מתניתין בצוננין לכך קמ"ל דמיירי ברותחין אבל להיפוך לא הוצרך לפרש מדלא קמ"ל אפילו בפוגם ולבסוף השביח מותר בע"כ דבכה"ג אסור ונשמע כן מגוף המשנה. ולפ"ז הב"י וכ"מ שלא כתבו כן רק הוצרכו ללמוד במכ"ש בע"כ ס"ל כדעת הש"ך דבשעה שהוא פוגם ודאי מותר לכך אין לומר דהרמב"ם הוי קשה לו למה לא קמ"ל כן במשנה דא"כ לא מתרצא בזה קושיתו דאכתי אף אם פוגם ובסוף השביח אסור הרי עכ"פ בעת פגימתו מותר ולמה לא תנא לי' וא"כ שוב אין ראי' מדקדוק זה דפוגם ובסוף השביח אסור ר לכך הוצרך לומר שלמדו מכ"ש ומוכח מדבריהם היפוך מדעת הפר"ח. והנה לפמ"ש הפר"ח בעצמו לדחות הכ"ש של הב"י די"ל כיון דבתחלה הוי לפגם איני חוזר וניעור א"כ יש לדחות הראי' של הפר"ח מן הרמב"ם ממ"ש שסופו להשביח דאסור פוגם גם אין ראי' מזה דפוגם ובסוף השביח אסיר די"ל דבאמת אף שאח"כ השביח מותר ומטעם שכתב הפר"ח כיון דכבר נתבטל אינו חוזר וניעור ולכך הוצרך הרמב"ם להיות סופו להשביח היינו שעומד לכך ודרכו להיות משובח לכך אסור מתחלתו דלא נחשב מת תחלתו לפגם כיון שעומד לכך וכמ"ש הכרו"פ ליישב כוונת הירושלמי כן כמוהו יהי' כוונת הרמב"ם דבסופו להשביח כיון דמתחלה עומד לכך לא נחשב פגום מעיקרא לכך אסור אבל באינו עומד לכך ס"ל אף כשהשביח מותר דאינו חוזר ונעור מיהו הש"ך שפיר כתב די"ל דהרמב"ם יסבור דבכל אסורין שנתבטל ונודע בינתיים אינו חוזר וניעור וי"ל דס"ל כדעת הרא"ש ביו"ד סי' ק"ט דהאיסור נהפך להיתר ממש ולכך כיון דנעשה היתר אינו חוזר וניעור וא"כ ה"נ אינו חוזר וניעור כלל לכך הוצרך שיהי' סופו להשביח אבל אנן דקי"ל כדעת הסוברים בהג"ה בסי' צ"ט דכל דבר שנותן טעם חוזר וניעור לכך אף באינו עומד להשביח אם בסוף נעשה לשבח אסור דלא גרע מחוזר וניעור אך כל זמן שלא נעשה לשבח ודאי מיתר כיון דאין דרכו בכך ומהרמב"ם אין ראי' דהוא מיירי בדרכו בכך כעין שכתב הכו"פ בביאור הירושלמי ובאין דרכו בכך אדרבא מיקל הרמב"ם יותר כנ"ל. והנה מ"ש הפר"ח ראי' מן הירושלמי חוץ מדברי הכו"פ יש לדחות עוד די"ל דזה תליא נמי ב"ב לישנא דר"ל דלל"ק דהוי לחומרא דלא שיאמרו קדירה זו חסר מלח חסרה תבלין אלא כל שאינה חסירה כלום ואינה נאכלת מפני זה א"כ משמע דאף דעתה הוי לפגם כיון דאפשר לתלות הפגם בד"א שחסר ואם הי' אותו הדבר החסר או לא הי' המותר לא הוי לפגם אף עתה לא נחשב לפגם א"כ ה"ה בכל פוגם ובסופו משביח נהי דהשתא פוגם כיון דהוי עכ"פ אפשר להשביח כגון בגריסין רותחין הרי אם הי' צוננין הי' משביח רק הרתיחה גורם הפגם א"כ תלינן הפגם ברתיחה לא בגוף האיסור רק בחסרון הד"א במה שהם רותחין והוי כמו חסרה מלח או יתירא מלח ולכך אנו דנין אותו כאלו הי' השתא צונן ולא חסרה צינון לכך אסור אבל לל"ב דקאמר להיפוך לקולא דאין אומרים קדירה זו חסירה מלח או יתירא מלח רק אמרינן השתא מיהא פגמה ואזלינן רק בתר השתא לקולא א"כ ה"נ אין אומרים קדירה זו חסירה צינון וכו' רק אזלינן בתר השתא ומותר א"כ ה"נ לא אמרינן קדירה זו חסירה צינון וכדומה רק כיון דהשתא היי לפגם מותר ולכך אין ראי' מן הירושלמי דהירושלמי יסביר כל"ק דר"ל אבל אנן דקיי"ל כל"ב ודחי כל שהשתא פוגם אף דלבסוף השביח מותר וז"ב לפענ"ד ולכך אף שבתחלה הי' נראה לי עיקר כדעת הפר"ח כיון דשמעינן מן התוס' ומדיוקא דמתניתין דלא קמ"ל בפוגם ולבסוף השביח אך כעת נראה דודאי כיון דקיי"ל כל"ב דר"ל נראה עיקר כהש"ך דפוגם ובסוף השביח אם כשעדיין הוא פוגם ודאי מותר ולפ"ז יהי' מוכח דאף בהני שדרכן להיות לשבח מותר דאל"כ קשה קושיתינו למה לא קמ"ל במשנה דפוגם ובסוף השביח מותר ובע"כ דגריסין רותחין בעצמן הוי כן פוגם ובסוף השביח וא"כ תנא להו במשנה והרי גריסין הוי דרכן לצנן כמ"ש הכו"פ ובע"כ אף בדרכן בכך מותר בעת פגימתו והירושלמי בע"כ אזיל רק לל"ק רי' ואנן קיי"ל כלישנא ב' ומה שכתב הרמב"ם שסופו להשביח היינו רק דאם לא הוי דרכו כך אז אף כשהוא משביח הי' מותר דלא הוי חוזר וניעור אבל אם סופו להשביח לא נחשב נתבטל מתחלה לגמרי ולא נחשב נהפך להיתר לכך אסור עכ"פ בשכבר נעשה לשבח ובזה אמרינן חוזר וניעור אבל כל זמן שהוא לפגם ודאי דמותר ולכך שפיר כתב הב"י והכ"מ דהרמב"ם למדו במכ"ש ולא שייך דחיית הפר"ח דשאני התם כיון דכבר נתבטל אינו חוזר וניעור כיון דהרמב"ם מיירי בעומד לכך להיות משובח מעיקרא לא נתבטל להיות נהפך להיתר ושפיר הוי ק"ו מהשביח ולבסוף פוגם ומיירי הרמב"ם לענין שכבר נעשה משובח ולכך לדידן דקיי"ל כהפוסקים דחוזר וניעור תמיד סתמו הפוסקים וכתבו סתם דאם פוגם ובסוף השביח אסור ואין חילוק לדידן בין אם דרכו בכך או לא דממ"נ קודם שנעשה משובח תמיד מותר כדמוכח מגריסין רותחין דדרכן בכך ולאחר שנעשה משובח תמיד אסור כיון דקיי"ל חוזר וניעור. וצדקו דברי הש"ך ודבר ד' אמת בפי הכהן הגדול ושפתיו ישמרו דעת כנלפע"ד נכון לדינא בעזרה"י ועיין בת"ח מפורש נמי דס"ל כדעת הש"ך וס"ל אפי' בגריסין עצמן הוי פוגם ולבסוף השביח ואעפ"כ מותר לאכלן כשהם רותחין דלא כדעת הכו"פ רק כמ"ש יע"ש. ועיין לקמן דף זה בש"ס ע"ב בתוס' ד"ה ולי' לא ס"ל מ"ש עוד בזה. שם בתוס' ד"ה אמר ר' יוחנן כל שטעמו וממשו וכו' הנה בדברי התוס' הללו הארכתי בעז"ה בקונטרס מיני מטעמים בחבורי ספר החיים גם בהשמטות עודנו בכת"י ה' יזכוני להוציאו לאורה הארכנו בזה בעזה"י. בדף ס"ז ע"ב גמרא ואם ריבה טעם לפגם מותר ולימא אם נ"ט לפגם מיתר וכו' וקשה לי טובא מהו פריך לפמ"ש בש"ע יו"ד סי' ק"ג דאם הוי רוב איסור ומיעוט היתר אף נ"ט לפגם אסור אך היינו דוקא באם גוף האיסור מעורב בי' אך אם אינו מעורב בי' רק טעמא אף דהוי רובו איסור אם נטל"פ מותר יע"ש א"כ מהו פריך נימא דזה נמשך לדלעיל מינה דאמר טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו לכך קמ"ל דגם בזה יש חילוק בין טעמו וממשו לטעמו ולא ממשו דבטעמו וממשו אם הוי רוב איסור לא מהני מה שהיא נטל"פ אבל בטעמו ולא ממשו כמו דאין לוקין עליו כך נמי אף אם ריבה טעם לפגם דהטעם האיסור הוי רוב על ההיתר נמי מיתר כיון דהוי לפגם פריך וצ"ע טובא בזה. שם גמרא מ"ט דר"מ גמר מגעולי נכרים געולי נכרים נטל"פ הוא וקשה לי הרי התוס' כתבו לעיל דף ס"ו ד"ה מכלל דרישא בנ"ט עסקינן דיש ס"ל דהיכי דמשהו אסור נטל"פ אסור וא"כ למ"ד דס"ל מין במינו במשהו מנ"ל לר"מ דנטל"פ אסור דלמא התם הוצרכה התורה להגעיל מכח מין במינו דהוי במשהו לכך גם נטל"פ אסור אבל באינו מינו דהוי בסמ"ך י"ל גם נטל"פ מותר. ואין לומר דגם מיירי במין במינו דא"כ מהו ראי' מייתי להני כולהו אמוראים דהם מיירי במין באינו מינו ובזה אכתי לא מצינו מי שיאמר דנטל"פ אסור ואין לומר דעכ"פ רב כהנא דאמר מדברי כולם נלמוד הוא יסבור כמ"ד דמב"מ ברוב ושפיר יש להביא ראי' מגעולי נכרים ז"א דאכתי מה ראי' מייתי מר"מ הרי זה הוי פלוגתא דתנאי ור"י ס"ל דמב"מ לא בטל א"כ מה ראי' דלמא גם ר"מ ס"ל כן דמב"מ במשהו לכך ס"ל דקדירה בת יומא נמי פגמה פורתא ואעפ"כ צריך הגעלה בשביל מין במינו לכך למ"ד דנטל"פ במין במינו אסור אבל באינו מינו אף לדידי' נטל"פ מותר ומ"ד דאף מב"מ ברוב הוא יסבור באמת דנטל"פ מותר ולא אסרה התורה אף קדירה בת יומא ומהו מתרץ. וצ"ע.

והנה לכאורה יש להוכיח עוד דלא כדעת הסוברים דמשהו ונטל"פ שוין דאם שוין הם קשה לי הרי הת"ח הקשה דמה ראי' מגעולי נכרים הרי נטל"פ עכ"פ לכתחלה אסור וא"כ לכך ציותה התורה להגעיל כדי להשתמש בו לכתחלה ותירץ דזה אינו רק דרבנן אבל מן התורה אין לחלק בין לכתחלה ובין דיעבד יע"ש. והנה לפי"ז קשה להסוברים דאין מבטלין איסור לכתחלה הוי מן התורה א"כ קשה אכתי מנ"ל מגעולי נכרים דנטל"פ דלמא לעולם בדיעבד מותר רק לכתחלה אסור מכח דאין מבטלין איסור לכתחלה וצריך לומר דדוקא בדבר שאין היתירו רק מכח ביטול בזה אין מבטלין לכתחלה אך מה דהוי היתירו מכח נטל"פ מבטלין לכתחלה ג"כ מן התורה אך אי נימא דנטל"פ ומשהו שוין א"כ כמו דמשהו אסור לבטל מן התורה להסוברים כן גם נטל"פ ראוי להיות כן ואין לבטלו לכתחלה א"כ מנ"ל מגעולי נכרים דנטל"פ אסור מיהו זה לא קשיא דיש לומר דהסוברים משהו ונטל"פ דין אחד להם המה יסברו דאין מבטלין הוי רק דרבנן ומן התורה מותר לבטל אף לכתחלה אבל אין לומר דיש חילוק בזה בין משהו דאפשר לבוא לידי איסור אם יהי' בפחות מ"ס לכך אין מבטלין לכתחלה משא"כ בנטל"פ שאי אפשר לבא לידי איסור לעולם זה אינו דכמו דמשהו אפשר לבוא לידי איסור אם יפול בפחות מסמ"ך כן אפשר לנטל"פ לבוא לידי איסור אם יבשל בו דבר חריף וכדומה ואף אם נימא דגם בדבר חריף הוי רק דרבנן מ"מ תקשה א"כ מנ"ל להו לדמות נטל"פ למשהו כיון דיש לחלק בינייהו.

ובפרט דעיקר חילם הוי מכח פרכת הש"ס לעיל דף ס"ה מדקתני סיפא כל שיש בו בנ"ט אסור משמע דבעינן פחות מסמ"ך מזה הוכיחו דעיקר פרכת הש"ס כיון דנטל"פ מותר גם משהו מותר ואם איתא מה ראי' מייתי הש"ס דלמא נטל"פ מותר דאי אפשר לבוא לידי איסור תורה משא"כ משהו בע"כ דלא ס"ל כן לחלק א"כ ה"נ כיון דמשהו אין מבטלין מן התורה ה"ה נטל"פ אין מבטלין מן התורה ומנ"ל מגעולי נכרים דנטל"פ אסור בע"כ דהני פוסקים ס"ל דמותר מן התורה לבטל לכתחלה והראב"ד דס"ל דמן התורה אין מבטלין יסבור דנטל"פ גרע ממשהו כנ"ל אבל הסוברים דמשהו ונטל"פ שוין המה בע"כ ס"ל דמן התורה מבטלין לכתחלה ובפרט לדעת הר"ן וסייעתו סוף מכילתין דס"ל דמה דנטל"פ בקדירה מותר היינו רק דבמאכל נעשה לפגם אבל הוא עצמו בקדירה הוי לשבח רק דבמאכל נעשה לפגם א"כ מכ"ש דראוי לומר בי' אין מבטלין איסור לכתחלה כיון דבפ"ע הוי לשבח ואסור הוא מצד עצמו רק ע"י המאכל נפגם ונעשה כהיתר. א"כ מה לי ע"י ביטול בסמ"ך מה לי זה ובע"כ דס"ל דהוי רק דרבנן ומן התורה מבטלין.

והנה ארוחנא בזה ליישב קושיית התוס' ד"ה ואידך קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא שהקשו כיון דרבנן נמי ס"ל דקדירה בת יומא פגמה פורתא א"כ נלמוד מנה דנטל"פ אסור יע"ש ולפמ"ש י"ל כך דהרי חזינן דדשיל"מ אינו בטל וגם דעת הר"ן דלא אזלינן בתר רובא בדשיל"מ א"כ נהי דזה הוי רק דרבנן מ"מ נראה דהרי חזינן בלא"ה דדעת הראב"ד דאין מבטלין איסור הוא מן התורה א"כ נהי דהוי דעת רוב הפוסקים דהוי רק דרבנן מ"מ נראה דהיינו דוקא בדבר שאין לו מתירין אך בדשיל"מ כיון דיש לו היתר בלא"ה אין מבטלין איסור מן התורה בודאי ולכך א"ש דבשלמא לר"מ דס"ל דהתורה אסרה אף קדירה שאינו בת יומא א"כ כיון דאין לו היתר לעולם והרי מן התורה מבטלין איסור לכתחלה ובע"כ אף בדיעבד אסור לכך מוכיח דנטל"פ אסור אבל רבנן ס"ל דלא אסרה התורה אלא קדירה בת יומא וכבר כתב הש"ך ביו"ד סי' ק"ב כיון דאפשר לשהות מעת לעת נחשב דשיל"מ א"כ שוב אין ראי' דנטל"פ אסור דנהי דבת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא מ"מ כיון דאפשר לשהותו מעת לעת נחשב דשיל"מ לכך אין מבטלין איסור לכתחלה כה"ג וכיון דמשהו אין מבטלין ה"ה נמי נטל"פ אבל בדיעבד י"ל דשרי שפיר וכוונת הש"ס בפסחים הוי כך דגעולי נכרים חידוש הוא דהרי כל נטל"פ שרי וכאן למה אסרה התורה הרי קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא בע"כ הכוונה בכה"ג כיון דיש לו מתירין אסור לבטל לכתחלה מן התורה א"כ שוב אין ראי' דטכ"ע אסור מן התורה די"ל לעולם מותר מן התורה רק לכתחלה אסור מכח אין מבטלין איסור לכתחלה וכל טעם נחשב רק משהו אבל בדיעבד י"ל דטכ"ע לאו מדאורייתא דכל טעם הוי רק כמשהו כעין שכתבו הפוסקים גבי ריחא לאו מלתא כן י"ל בזה. וא"ש ודו"ק.

ומה דאמרינן כאן ואידך קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא ומשמע דאף לפ"ז יליף מנה הך דינא דנטל"פ מותר א"ש גם זה דהנה ידוע מחלוקת הפוסקים אם בביטול איסור בהיתר אם נהפך האיסור להיות היתר אם לא והנה נראה דאף להני פוסקים דס"ל דלא אמרינן האיסור נהפך להיתר היינו רק לרבנן והכי קיי"ל דאזלינן בתר רובא ולכך נהי דהאיסור נשאר באיסורו מ"מ כל מה שאוכל אמרינן דהיתר הוא וכמ"ש התוס' דלכך אמרינן דטומאה לא בטלה מכח דהוי יחד ולענין אכילה בטל דאכל משהו אמרינן ההוא דהיתירא הוא יע"ש בבכורות וא"כ תינח לרבנן דאזלי בתר רובא אבל לר"מ דחייש למיעוטא א"כ אי אפשר לומר דהאיסור נשאר באיסורו דא"כ איך משכחת לה ביטול ברוב לדידי' בע"כ דהוא ס"ל דהאיסור נהפך להיתר ממש והוא גופא נעשה היתר ולפ"ז מה דכתבנו לעיל דהיכי דיש לו היתר בלא"ה ודאי מן התורה אין מבטלין לכתחלה היינו מטעם דזה דומה להיכי דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא א"כ ה"נ כיון דאפשר להמתין על למחר לאכלו בהיתר ממש אין לנו לבטלו עכשיו ולסמוך ארובא א"כ תינח אם נימא דעכ"פ אין האיסור נהפך להיתר ממש וצריכין אנו לדון על כל משהו לומר ההוא מרובא הוא לכך י"ל דלכתחלה אין ראוי לסמוך ארובא כיון דאפשר למחר לאכלו בהיתר ממש אבל אם האיסור נהפך להיתר א"כ גם עתה הוא היתר ממש ולא שייך בזה היכי דאיכא לברורי לא אזלינן בתר רובא דמה לי היום מה לו למחר סוף סוף כולו היתר הוא לכך אם בעלמא מבטלין איסור לכתחלה אף בזה ראוי לבטל לכתחלה לכך א"ש דלר"מ לשיטתו דחייש למיעוטא בע"כ דס"ל דהאיסור נהפך להיתר שפיר קאמר דאפילו אם לא אסרה התורה רק קדירה בת יומא נמי כיון דעכ"פ פגמה פורתא מוכח דנטל"פ אסור אבל לרבנן דאזלי בתר רובא הם ס"ל דאין האיסור נהפך להיתר א"כ היכי דיש לו היתר למחר מן התורה אין מבטלין איסור לכתחלה לכך כיון דלא אסרה התורה אלא קדירה בת יומא ממילא אין ראי' דנטל"פ אסור דלעולם מותר רק הטעם כיון דאפשר להמתין עמהם על למחר אין מבטלין איסור לכתחלה. וא"ש ודו"ק היטב.

בתוס' ד"ה מכלל דאיכא מ"ד נ"ט לפגם אסור וכו', ועוד י"ל דהכי קאמר מי איכא למ"ד נטל"פ אסור כה"ג אפילו היכי שהאיסור הי' בעין הוי לפגם וכו'. קשה לי טובא א"כ מדהביא כאן דברי ר"מ בע"כ דר"מ ס"ל אפילו כשהאיסור בעין לפגם אסור וא"כ מה קאמר הש"ס דיליף לה מגעולי נכרים וכו' מה ראי' הוא זה הרי געולי נכרים אם הוי בעין לא הוי לפגם לכך אסרה התורה כחלוקו של התוס' ממש אבל כשהוי בעין נמי הוי לפגם י"ל דבאמת מותר. וצ"ע.

בתוס' ד"ה אלא דרשב"ל אמרו ולי' לא ס"ל קאמר וא"ת דרב דימי נמי נימא הכי וכו'. נלפע"ד ליישב קושייתם דהנה ר"ד סיים לעיל וכך היו עושין בערבי שבתות בציפורי וקוראין אותם שחליים והנה לכאורה מה קמ"ל בזה ומה נ"מ אם כך הי' עושין לו ואם לא היו עושין כן אטו לא שייך לאשמעינן דינא שבאם יזדמן כן הוי דינו כך וכך אך נראה דטובא קמ"ל דהנה דעת הש"ך בפוגם ובסוף השביח דבשעה שהוא פוגם מותר והנה חילי' הוי מגריסין דרותחין מותרין והרי אח"כ כשיצטנן יהי' לשבח והפר"ח דחה זה דשאני גריסין דכשנותן בשעה שהם רותחין נקלש כח החומץ ואף כשיצטננו אינו לשבח יע"ש ועיימ"ש לעיל בזה וכעת נראה ראי' גדולה דלא כהפר"ח מדברי ר"י ור"ד שאמרו דאם נתן לגריסין צוננין והרתיחן נעשין כהשביח ובסוף פוגם והתוס' הקשו למה אמרו נעשה כמי שהשביח הרי הוא משביח ממש ותירצו דאינו לשבח רק כשהרתיחן וחזרו וצננו יע"ש א"כ עכ"פ מוכח דבכה"ג לא פגם החומץ אף שהרתיחן בינתיים כיון דבשעת נתינה הוי צונן דאל"כ א"כ אינו לשבח מעולם דהרי עתה לא הרתיחן ואם ירתיחן שוב נעשה לפגם עולמית בע"כ דלא הוי בכה"ג לפגם א"כ קשה טובא למה הוצרך לאסרו כשהם רותחין מכח דהוי כמשביח ובסוף פוגם תיפוק לי' להיפוך דהוי פוגם ולבסוף השביח דהוי מכ"ש דאסור וכמ"ש הב"י וכ"מ והבאתיו לעיל ולמ"ל טעמא דמשביח ולבסוף פוגם בע"כ מוכח דפוגם ובסוף משביח מותר בעת פגימתו ולכך הי' מותרין עדיין כשהם רותחין לכך קמ"ל דאסורין מטעם משביח ובסוף פוגם וזה ראי' גדולה להש"ך. ושוב הגיע לידי ספר שערי דעה והרגיש בזה בסי' ק"ג וכונתי לדעתו בזה. ולפ"ז הנה הכו"פ מחלק בין דברים שדרכן להצטנן אח"כ אז אסור אף כשהוא פוגם אבל אם אין דרכו בכך אז מותר בזמן שהוא פוגם כיון שאינו עומד להיות מושבח ולפ"ז אם הי' רב דימי אומר סתם כן הי' אפשר לומר דנהי דמוכח מדבריו דפוגם ולבסוף השביח מותר בזמן שהוא פוגם היינו רק היכי דאין דרכו בכך אבל אם הוי דרכו להניחו עד שיהי' מושבח אסור ואין לומר דהרי גריסין דרך להיות מניחין עד שיצטננו דמי אוכל רותחין כמ"ש הכו"פ אך י"ל אכתי די"ל דשאני בגריסין די"ל דאין דרך ליתן חומץ לתוך גריסין וא"כ זה שעשה כך בטלה דעתו אצל כל אדם וכיון שזה יצא מן הרוב וחזינן שהוא מן המיעוט א"כ יתכן שיהי' גם בזה מן המיעוט ויאכל רותחין ולכך אין סופו עומד להיות משביח אבל אם לא הוי בטלה דעתו אצל כל אדם א"כ י"ל כיון דעומד להיות מושבח אף כשהוא פוגם אסור לכך קמ"ל דכך היו עושין בצפורי בערבי שבתות וא"כ כיון דדרך לעשות כך לא בטלה דעתו אצל כל אדם א"כ שוב ראוי לומר דאין דרך לאכול רותחין רק צוננין ועומד להיות מושבח ואעפ"כ עמא דהוי כמי שמשביח ולבסוף פוגם הא לא"ה הוי מותר אף דהוי פוגם ובסוף השביח ובע"כ בכל ענין מותר כל זמן שהוא פוגם ולכך נ"מ בזה לדינא טובא ולכך א"ש דתינח אם ס"ל לדינא דנטל"פ מותר לכך שפיר קמ"ל דכך היו עושין דנ"מ לדינא לנו אם הוי פוגם ובסוף השביח אבל אם נימא דר"ד ס"ל נטל"פ אסור א"כ בשלמא גוף מאמרו לא שנו אתי שפיר דאתי לפרושי מתניתין אבל מ"ש וכך היו עושין אנשי ציפורי הרי זה אינו לפרושי רק לדינא קמ"ל ומה צורך לנו בזה אחר דקיי"ל נטל"פ אסור בע"כ מזה מוכח דר"ד ס"ל כן לדינא דנטל"פ מותר. וא"ש ודו"ק היטב והוא עצה נכונה בעזרה"י. ועיימ"ש לקמן דף ס"ח בש"ס בסוגייא שם פלפול בדין הנ"ל שבין הש"ך והפר"ח יע"ש.

בתוס' ד"ה ואידך קדירה בת יומא וכו' תימא דב"פ אלו עוברין וכו'. עיין בחידושי לש"ס מ"ש בישוב זה על נכון יע"ש.

שם בתוס' הנ"ל ד"ה ואידך באה"ד כך דוחה הר"ר יקיר וכו'. הנה ידוע מה שעמדו האחרונים על דברי רבינו יקיר מן הסוגייא פ"ג דשבועות שם דמיבעי' לי' אם ר"ע כר"ש ס"ל בכל התורה או טעמו מכח דמפרש חייב סתם נמי חייב ומוכיח ממה דאמר ר"ע דמשרת אתי לנזיר ששרה פתו ביין ואי ס"ד כר"ש ס"ל למ"ל לאצטרופי וכו' א"כ מוכח דאף ע"י תערובות ס"ל לר"ש נמי כ"ש למכות ועיימ"ש בחבורי ספר החיים קונטרס מיני מטעמים ליישב זה בכמה דרכים. גם בחבורי מי נדה דף ע"ב כתבנו לישבו שם יעיי"ש וכעת נראה לישב עפ"י הדרך שדרכנו שם קצת בענין אחר והוא. דהנה דין זה אם שייך לר"ש כ"ש למכות אפי' ע"י תערובות או לא ודאי תליא בטעמא דר"ש למה ס"ל כ"ש למכות דאם ס"ל דמצד עיקר הדין ודאי הוי ראוי להצריך כזית רק כיון דהוא נוטל כ"ש ואכלו אחשבי' בעיניו כאלו הוי כזית וכמ"ש הר"נ בחידושיו במכות כן לכך בזה י"ל דע"י תערובות שאינו אוכל האיסור לבדו לא שייך אחשבי' י"ל דמודה דפטור אבל אם נימא דהוי מכח גז"ה כפשוטו דהגז"ה הוי כן דס"ל לר"ש דאכילה הוי אף בכ"ש ולא בכזית רק דהלמ"מ הוא דלקרבן בעי כזית אז ודאי אין סברא לחלק בין אם הוא בעינא או לא ולפ"ז נראה דהנה אם נימא הטעם דכ"ש מכח אחשבי' אז לא שייך זה רק באיסור שאסור מצד עצמו אז כיון דבכזית חייב מדינא ולא מטעם אחשבי' לכך מהני גילוי דעתו אף בכ"ש לומר דהוא בעיניו כאלו הוי כזית ובכזית חייב מדינא אבל בשבועה הרי מדינא אף בכזית מותר רק דהוא אסרו על נפשי' ועיקר איסור שבועה הוי מכח אחשבי' דאחשבי' הוא להיות בעיניו כאיסור ממש וא"כ כיון דאף בכזית אינו אסור רק מכח דהוא אחשבי' לאיסור לכך תינח בכזית ממש אבל אם הוי רק כ"ש לומר דמהני באחשבי' ולומר דהוי כאלו הוי כזית לא מהני בזה כיון דאף בכזית אינו אסור רק מכח אחשבי' והוי אחשבי' מכח אחשבי' זה ודאי לא מהני. והנה דומה לזה מצינו בש"ס פ"ג דשבועות דס"ל לר"ל כי אמרינן כולל באיסור הבא מאליו אבל באיסור הבא מעצמו לא יע"ש הרי חזינן דלאיסור הבא מעצמו אין בו כח לפעול ב' פעולות לחול מכח מגו אף על דבר אחר וא"כ הכא לכ"ע נראה כן. ודומה זה נמי למ"ש הב"ש באהע"ז דלא מהני באומר לדידי ש"פ רק כששוה פרוטה במקום אחד אבל בלא"ה לא מהני לדידי שוה כן ה"נ בזה לא מהני אחשבי' באיסור רק בחד צד כגון באיסור תורה ממש אז מהני שיאמר לדידי נחשב המשהו ככזית כיון דעכ"פ בכזית מצינו בי' איסור תורה כן יכול לומר לדידי נחשב הכ"ש לכזית או להיפוך בשבועה אם נשבע על כזית יכול לומר לדידי נחשב זה איסור כיון דעכ"פ מצינו בכזית איסור באסורי תורה אבל היכי דהוי היתר מן התורה וגם כ"ש דלא מצינו כוותי' בשל תורה לא באיסורו ולא בשיעורו לשני דברים לא מהני אחשבי' ולכך א"ש דהתם שפיר פשיט דאם נימא דר"ע דמחייב בשבועה בכ"ש קרבן הוי מכח דכר"ש ס"ל א"כ בע"כ הוא יסבור דטעמא דר"ש לא הוי מכח אחשבי' דאם מכח אחשבי' אין שייך זה בשביעה ובע"כ מכח גז"ה הוי כן דס"ל דלשון אכילה הוי בכ"ש א"כ בזה אין סברא לחלק בין בעין או ע"י תערובות וקשה שפיר למ"ל לאצטרופי ובע"כ דלא הוי טעמא דר"ע מכח דר"ש רק מכח הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב אבל לר"ש עצמו שפיר י"ל דהוי טעמי' רק מכח אחשבי' ושפיר יש לחלק בין בעין לע"י תערובות. וא"ש. והנה מ"ש דבשבועה לא שייך אחשבי' אין להקשות למה לפי האמת במפרש חייב בכ"ש או לר"ע בסתם דהוי כמפרש זה לק"מ דבשלמא אם נשבע סתם וסתם אכילה הוי בכזית א"כ צריך לבא אח"כ לחייבו מכח דהוא אחשבי' לכזית דבלא"ה לא עבר על שבועתו דהרי נשבע על כזית וכיון דצריך לומר דהוי כאומר לדידי נחשב זה ככזית שייך סברתינו. אבל במפרש כל שהוא או לר"ע סתם דהוי כמפרש א"צ לבא מכח אחשבי' רק כיון דנשבע עלי' בפירוש ומשנה שבועתו חייב והוי כמו נשבע לזרוק צרור לים ושונה או להיפוך דחייב. וז"ב ונכון. והנה עפ"י דברינו א"ש מה דתמי' לי על רבינו יקיר מה שלא תמהו בו האחרונים ממה דפריך שם הש"ס בשבועות אח"כ ואי ס"ד ר"ע כר"ש ס"ל כ"ש נמי מושבע ועומד מהר סיני הוא ומה פריך הרי נ"מ בשבועתו לע"י תערובות דאינו מושבע ועומד עליו מהר סיני גם לפי הך סברא של הר"ן בחידושיו דעיקר טעמו דר"ש מכח אחשבי' א"כ תינח כשכבר אכלו שייך לומר דחזינן דאחשבי' אבל כ"ז שלא אכלו הוי מצד עצמו היתר ולא שייך לומר מושבע ועומד מהר סיני עליו ועיקר איסורו יבא אח"כ כשיאכלנו מטעם אחשבי' והרי עתה עדיין לא אחשבי' ואדרבא אם חזינן שנשבע עליו חזינן דלא אחשבי' ועכ"פ מנ"ל דמחייב ר"ש אף בכה"ג ודלמא לא ס"ל לר"ש סברא דאחשבי' רק היכי דלא חזינן גלוי דעת להיפוך אבל אם חזינן גלוי דעת להיפוך דלא אחשבי' הדר דינו כאלו הי' שוגג ואינו מושבע רק על כזית ומהו פריך. והנה לכל התירוצים שנאמרו בזה לא נתיישב קושיא זו. אך לפמ"ש כאן א"ש הכל על נכון דכל הני סברא דאחשבי' וסברת התוס' דבע"י תערובות לא קאמר ר"ש היינו רק לדידן אבל להס"ד אם נימא דר"ע כר"ש ס"ל בע"כ לא יהי' טעם ר"ש מכח אחשבי' רק מכח דלשון אכילה הוי אף בכ"ש לכך אין חילוק בין אם הוא בעין או ע"י תערובות ותמיד הוא מושבע ועומד מהר סיני מצד עצמו. וא"ש ודו"ק היטב. ועיין ראי' לדברינו הנ"ל מ"ש בתוס' לקמן דף ס"ח ע"ב ד"ה ר"ש לטעמי' יע"ש. ומה דקשה על רבינו יקיר ממעילה דף י"ח דפריך נמי כה"ג גבי ערלה וכלאים אין מצטרפין דהרי ר"ש ס"ל כ"ש למכות עיין בתוס' דף זה ע"ב ד"ה ר"ש לטעמי' יע"ש מ"ש בזה.

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה