עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
עבודה זרה · דף סו:
בדף ס"ו ע"ב גמרא אמר רבא מנא אמינא לה דתנן תנור וכו' קשה לי מנ"ל להוכיח מזה דינו לענין בת תיהא דלמא מצד עצמו הוי ריחא לאו מלתא אך היינו דוקא כשאינו מכוין להריח אבל אם מכוין להריח בזה כיון דאחשבי' להריח הוי מלתא ולכך בתנור שהסיקו בכמין של תרומה דאינו מכוין להריח הוי לאו מלתא אבל כאן דנתכוין להריח דהרי לכך הוא מריח ולכך הוי מלתא ואפשר כיון דהסיק התנור בכמון ולא בעצים מוכח דכיון אל הריח לכך שייך בי' נמי אחשבי' גם י"ל דבבת תיהא לא נחשב מכוין אל הריח כי אין כוונתו לגוף הריח רק להרגיש אם היין טוב או לא ואינו מכוין אל הריח.
והנה בזה יש ליישב דברי התוס' שכתבו דאביי מצי סבר כלוי דהיינו דהתם הוי הריח רק ע"י תערובות משא"כ כאן דמריח בריח להדיא והקשה המהרש"א א"כ מה ראי' מייתי רבא מתנור של כמון הרי התם הוי ע"י תערובות ונדחק בזה. ועיין בספר כו"פ שנדחק בזה ג"כ ולפמ"ש א"ש די"ל ע"כ לא קאמרי התוס' חילוק זה רק כגון התם במעשה דלוי שאינו מכוין לשם הריח בזה שפיר מחלקים התוס' דהתם הוי ע"י תערובות משא"כ בבת תיהא דהוי להדיא אף דאינו מכוין להריח רק לידע כח היין אעפ"כ אסור אבל בתנור שהסיקו בכמון של תרומה דאין דרך להסיק בכמון רק בעצים ובע"כ הוי כוונתו בשביל הריח וכיון כוונתו להריח אף דהוי ע"י תערובות הוי כמו התם בבת תיהא בעינא כיון דלכתחלה מערב הריח כדי להריח ועיקר החילוק בין תערובות או לא שייך כשאינו מכוין בתחלה לשם הריח בזה אנו דנין על השתא שכבר נעשה הריח בזה אמרינן דהשתא הוי ע"י תערובות משא"כ בבת תיהא דהוי בעינא אבל בתנור של כמון שמתחלה מכוין בו כדי להריח בזה אזלינן בתר מעיקרא דהוי הריח עדיין בעין ונחשב כאלו הוא מריח בעין וא"ש. הן אמת לפמ"ש התוס' דמיירי שלא הסיקו ישראל רק כהן שפיר הקשה המרש"א עליהם אך לפמ"ש אני שם בדבריהם דאין הכרח לזה רק י"ל שפיר דמיירי שישראל הסיקו שפיר י"ל כמ"ש כאן. ודו"ק. ועוד נראה ליישב קושיית המהרש"א הנ"ל דהרי התוס' הקשו לקמן דלמא יש שבח עצים בפת ותירצו דלא אמרינן כן רק באסורי הנאה ולא באסורי אכילה יע"ש ונראה דהיינו דוקא היכי דליכא ריחא או למ"ד דלאו מלתא הוא רק דנאסר מכח זה לבד דיש בו שבח עצים בפת בזה אמרינן דבאסורי אכילה לא שייך זה אבל היכי דשייך ריחא ולמ"ד דמלתא היא רק דנימא דהוי בתערובות זה תינח אם ליכא ריחא אבל אם איכא ריחא ג"כ אז מצטרף הריח עם השבח ונחשב כאלו הוא בעינא ואינו דומה לשאר תערובות וא"ש. והנה לדידי קשה לי על התוס' לפי חלוקם דטעמא דלוי מכח דהוי ע"י תערובות מהי פריך הש"ס בפסחים ללוי מפסחים נימא דלוי מיירי מחולין ובהו כיון דהיתר אין מל"א א"כ אף אם ריחא מלתא ההיתר לא נהפך לאיסור ואין איסורו רק מכח ריח האיסור שבתוכו ובזה כיון דאין הריח בעין רק בתערובות אין בו איסור אבל בפסחים דבקדשים המל"א א"כ אם ריחא מלתא אף ההיתר נאסר כדילפינן מיקדש להיות כמוהו א"כ נעשה גוף הפסח איסור וכיון דהוי כולו איסור הוי כנהנה מן הריח בעינא דהרי כולו נעשה כאלו הי' כולו מן הריח א"כ נחשב נהנה בעינא ולכך הוי מלתא ומה פריך. וצע"ג. בפרט למעיין בלשון התוס' כאן שכתבו להדיא דהאוכל אוכל ההיתר יע"ש וא"כ בקדשים אוכל האיסור ממש עיין בלשונם ותראה שהוא קושיא חמורה. ועיין בחדושי לפסחים שם הועתק בחבורי ליו"ד סי' ק"ח שם הארכתי הרבה בעזה"י בביאור סוגייא זו ודשם. יע"ש. בתוס' ד"ה נכרי בדישראל שפיר דמי וכו', הנה דבריהם דחוקים לחדש גזירה כזו דא"כ נגזור להיפוך שלא יגע ישראל ביין נכרי דלמא יגע נכרי ביין ישראל אך לדעתי נראה דא"ש דהוי ס"ד דמדינא אסיר לפמ"ש בסוגייא דפסחים שם וביו"ד סי' ק"ח דפלוגתא דאביי ורבא הוי אם ריח נחשב ברי' חדשה או נחשב מקושר עם המאכל דכיון דבסרוחה מעיקרא די אם אינו ראוי לאכילת אדם אבל באם הוי ראוי תחלה ונפגם אח"כ לא מהני. רק אם נפסל מאכילת כלב ולכך רבא ס"ל דריחא הוי ענין חדש ואינו מקושר עם המאכל לכך כיון דאזוקי מזיק לי' הוי כסרוחה מעיקרא לכך אם אינו ראוי לאכילת אדם די בכך אבל אביי ס"ל דהריח אינו ענין חדש רק הוא מקושר עם המאכל לכך כיון דלא נפסל מאכילת כלב אסיר וישבנו בזה מה דלא פריך הש"ס בפסחים מהך משנה דכמון יע"ש וא"כ בזה מיושב קושית התוס' כאן דהוי ס"ד לאביי כיון דס"ל ישראל בדנכרי אסור בע"כ דס"ל דהריח מקושר עם המאכל ונחשב כמחובר לו גם ס"ל דהוי כשותה כמ"ש התוס' אח"כ א"כ הוי ס"ד דנכרי בישראל כיון דמריח הוי כשותה והריח נחשב כמחובר עם היין א"כ הוי כשותה או נוגע ביין עצמו ולהוי יי"נ לכך קמ"ל דבזה אף אביי מודה דשרי וא"ש ודו"ק. והנה בדברינו הנ"ל מיושבין נמי דברי התוס' לקמן מ"ש דרבא נמי מצי סבר כרב דריחא מלתא רק דהכא טעמא שהריח מזיק לו והקשה המהרש"א א"כ גם לדידי' נמי קשה ממתניתין דכמון ובע"כ הוי טעמא מכח דמיקלא איסורא א"כ גם לאביי הוי כן ומהו פריך לאביי ייע"ש ולפמ"ש א"ש מאוד דרבא לשיטתו שמתיר כאן מכח שמזיק לו בע"כ דס"ל דהריח הוי ענין חדש והוי כסרוחה מעיקרא ואינו כחלק מגוף האיסור ולכך שפיר מהני לדידי' הך סברא דמיקלא איסורא ואף דנשאר הריח מ"מ הרי זה הוי ברי' חדשה וגוף האיסור כלה והלך לו אבל לאביי דאוסר אף דמזיק לו בע"כ דס"ל דהריח נחשב כחלק מן האיסור והוי כאלו נפגם אח"כ ובעינן שיהי' נפסל מכלב וכיון דלא נפסל מכלב אסור וא"כ כיון דהוי כחלק ממנו ס"ל לרבא דלא שייך לומר מיקלא קלי איסורא דהרי הריח נשאר ונחשב עדיין האיסור קיים כיון דהריח נשאר וריחא מלתא הוא וזה עצמו הוכחת רבא דבע"כ ריחא לאו מלתא הוא ואינו כחלק מן הגוף דאם הוי כחלק מן הגוף א"כ למה בכמון לא הוי ריחא מלתא מה אמרת דמיקלא איסורא הרי אם ריחא מלתא מגוף האיסור לא קלי איסורא בע"כ ריחא לא הוי מגוף האיסור רק ברי' חדשה בפ"ע וממילא כיון דמיקלא איסורא מותר ה"ה נמי הכא הוי כסרוחה מעיקרא ומותר כיון דמזיק לו ואביי דוחה דאף דהוי כחלק מן האיסור מ"מ קול בזה היכי דמיקלא איסורא וא"ש ודו"ק היטב כי זה נראה נכון מאוד בביאור הסוגייא ועיין בחדושינו שם ותבין יותר. בתוס' ד"ה ישראל בדנכרי רבא אמר מותר צ"ל דמיירי וכו' בעניי לא זכיתי להבין דבריהם דדבריהם סתרי אהדדי לפמ"ש אח"כ בד"ה אביי אמר ריחא מלתא דלכך לא חשבו רבא כשותה מכח דהריח נכנס בפיו וגופו והוי ההיזק רבה על התקון והביאו ראי' מסכין של ע"ז ששחט בה יע"ש א"כ מה הקשו הכא דהוי משתכר באסורי הנאה הרי שכר הזיקו הוא נוטל וההפסד מרובה על השכר ומה לי הנאת גוף הריח ומה לי הנאת השכר והרי בסכין ששחט בה ודאי שוה ממון הנאה זו ששחט בה ומה"ט באמת במסוכנת צריך להוליך הנאה ליה"מ שכר סכין ששחט בה והיינו מטעם שנא יהי' משתכר באסורי הנאה ואעפ"כ בשחט בריאה א"צ להוליך הנאה ליה"מ מטעם דההפסד מרובה על התיקון וא"כ ה"נ כיון דהתוס' מדמה כאן להתם וא"כ מה בכך שמשתכר באסורי הנאה סוף סוף הקלקול יתר על התקון ולא אסרו משתכר באסורי הנאה רק כשאינו מפסיד כנגדו אבל כאן שכר הזיקו הוא נוטל ויצא שכרו בהפסידו ומנא לן דבכה"ג אסור. וצ"ע. בתוס' ד"ה אביי אמר אסור וכו' באה"ד דמיירי שלא הסיק ישראל את התנור וכו' דבריהם אין מובנין לי דמי דחקם לכך ולו יהא שהסיק ישראל את התנור דנהי שעשה תחלה עבירה שהסיק בתרומה הנאה של כלוי מ"מ סוף סוף השתא שכבר הוסק ונשרף התרומה הפת מותר דסוף סוף השתא ליכא הנאה של כלוי דבלא"ה כבר נשרף ואינו אלא ריחא ובמה ישתנה הדין לענין הפת להיות נאסר מכח ריחא בין אם הסיק ישראל את התנור או הכהן. ואין לומר דבהסיק ישראל קנסינן לי' לאסור הפת חדא דקנס זה מנ"ל וגם זה אינו ענין לאם הוי ריחא מלתא או לא ואין לומר דכוונתם דאם הסיק הישראל הוי כמבטל איסור בידים ולכ"ע אסור הפת ז"א דא"כ אף בלא הסיק ישראל עכ"פ האפי' עשה הישראל ועדיין הוי כמבטל בידים לכך דבריהם צ"ע. והנה עכ"פ מ"ש בזה דיש לדון בזה דין מבטל איסור לכתחלה נראה דא"ש מה דהוי קשה לי על דברי הרי"ף והתוס' כאן שכתבו דריח עכ"פ משהו הוי ותמי' טובא מה ראי' מייתי רבא מכמון של תרומה לבת תיהא הרי שאני תרומה דבטלה במאה וא' ואף בסמ"ך באינו מינו אבל יי"נ דאפי' באלף לא בטיל וגם הוי בעינא לכך אסור ושוב ראיתי בכו"פ שהקשה כן יע"ש ולפמ"ש י"ל כך ובזה מדויק דחיית אביי דמתרץ ש"ה דמקלי קלי איסורא מה בכך אם ריחא מלתא אך לפמ"ש א"ש דהש"ס ידע די"ל שאני תרומה דבטלה רק דהוכחת רבא אם איתא דריחא מלתא עכ"פ הוי נהי דבטל עכ"פ ראוי שיהי' דינו כדין מבטל איסור במזיד דאסור לו הפת ולמה נקט סתם הפת מותרת דמשמע אפילו לעצמו של האופה ומזה מוכח דריחא לאו מלתא הוא ואפילו משהו לא הוי ולכך דוחה אביי דלעולם משהו הוי ולכך אסור בבת תיהא ומה דשם מותר הפת היינו מכח דבטל לי' בסמ"ך ומה דאינו אסור מכח מבטל איסור לכתחלה היינו מכח דמקלי קלי איסורא ולא שייך בזה דין אין מבטלין איסור לכתחלה כמ"ש הפוסקים בפ"ק דביצה בעצים שנשרו לתוך התנור יע"ש וא"ש ודו"ק היטב.