עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
עבודה זרה · דף סו.
בדף ס"ו ע"א גמ' תנן ואם היו מבוקעות אסורות מאי לאו בנ"ט וכו' עד אלמא דרישא בנ"ט עסקינן. קשה לי מהו פריך הרי הש"ך בסי' קל"ד הביא דעת הרא"ש שכתב דלכך אין אומרים ביין במים חנ"נ מכח דכל דאיסורו ביותר מסמ"ך לא אמרינן חנ"נ. והקשה הש"ך דבלא"ה ס"ל להרא"ש דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין ותירץ דביי"נ דחמיר הוי ראוי לומר בי' חנ"נ רק כיון דהוי במשהו לכך לא נעשה נבילה. והנה מזה מוכח דהיכי דהוי בפחות מסמ"ך ראוי לומר בי' חנ"נ וא"כ קשה מהו פריך נימא דהך משנה אתיא כרשב"ג דס"ל יין ביין מותר למכור חוץ מדמי איסור שבו אך זה רק היכי דלא שייך לומר חנ"נ אבל היכי דשייך לומר חנ"נ לא שייך לומר שימכרנו חוץ מדמי איסור שבו דהרי כולו הוי באיסור וא"כ מהו פריך הרי י"ל דהמשנה קמ"ל דאם היו מבוקעות אסורות אף בהנאה ולא מהני מכירה חוץ מדמי איסור שבו ולכך דוקא אם יש בו בנ"ט דאז כיון דחמיר איסורו אמרינן בי' חנ"נ ולכך לא שייך למכרו חוץ מדמי איסור שבו דהרי כולו הוי באיסור אבל אם הוי ביותר מסמ"ך נהי דאוסר במשהו עכ"פ נבילה לא הוי וכמ"ש הרא"ש דביותר מסמ"ך לא נעשה נבילה ולכך אין כולם אסורות רק מותרין למכור חוץ מדמי איסור שבו. וצ"ע.
ומ"ש מכלל דברישא בנ"ט עסקינן. הנה לכאורה אין לדברים הללו הבנה דהרי כוונת המשנה הוי אם נותן טעם לשבח או לפגם אבל אין הכוונה אם הוי בו כשיעור נ"ט והנה התוס' הרגישו בזה ורצו לדחוק מכח דמשהו ונטל"פ שוה הוא ואח"כ כתבו בדרך אחר דחוק אך לדעתי לא ידעתי מה הרעישו בזה כי הוכחתו הוי מן הלשון דקאמר כל שיש בהנאתו בנ"ט משמע דעכ"פ יש כאן הנאה ובשלמא אם מיירי בפחות מסמ"ך דיש בו כדי להרגיש הטעם ויש לו הנאה בזה שייך לומר כל שיש בהנאתו בנ"ט אבל אם מיירי ביותר מסמ"ך ואין בו כדי נ"ט א"כ אין בו הנאה ולא שייך לומר כל שיש בהנאתו בנ"ט וכך הו"ל לומר כל שיש בו בנ"ט ה"ז אסור וכל שאין בנ"ט ה"ז מותר ולמה נקט בהנאתו בע"כ מוכח דהוי בו כדי נ"ט ולכך פריך שפיר מכלל דברישא בנ"ט עסקינן. וז"פ לפענ"ד. ודו"ק. ובדברי התוס' מה שהעלו דהיכי דמשהו אסור אף נטל"פ אסור עיימ"ש בזה לקמן דף ס"ח בש"ס וגם בדף ס"ז יע"ש מה שהקשיתי בזה.
שם גמרא ואמר חזקי' במיני מתיקה עסקינן הואיל וראוין למתק בהן את הקדירה אי אמרת בשלמא בתר טעמא אזלינן וכו'. הנה דעת הש"ך דלענין מב"מ וא"מ תלוי הדבר בטעמא ולא בשמא ודוקא ביותר מסמ"ך בזה אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא אבל בפחות מס' דתליא בטעמא דטעם כעיקר דאורייתא ודאי אזלינן בתר טעמא יע"ש. והנה כשזכני ד' ללמוד סוגייא זו בהשקפה ראשונה תמהתי עליו מסוגייא זו דמהו פריך הש"ס לרבא מהך משנה הרי כאן מיירי בלח ובאינו מינו דתליא בסמ"ך לכך שפיר אזלינן בתר טעמא ולא בתר שמא ולא מבעי' לפירש"י דחדא קתני דודאי קשה כן אף גם לפירוש התוס' דמצטרפין היינו לענין יבש ביבש לדין ק"א וא"כ בזה שפיר הוי ראוי לילך בתר שמא ולא בתר טעמא אך אכתי קשה למה הקשו התוס' על פירש"י מקושיא אחרת רק מדקדוק הלשון וכפלו ולא הקשה טפי מהך דלפירושו מהו פריך לרבא ובע"כ דהוי ניחא להו דאף בכה"ג אזלינן בתר שמא כדעת הרמ"א. והנה פקחתי עיני וראיתי בכו"פ שהרגיש בזה וכוונתי לדעתו בזה בעזה"י. ומה שנראה לי ליישב דברי הש"ך הוא כן דהנה ודאי גם לרש"י צריך לפרש לשון מצטרפין דאם לענין טעמא בלבד ודאי הוי די בלשון אסורין אך הכוונה דמצטרפין הוי למלקות דלוקה על כולם בכזית בכא"פ ולכך תחלה קמ"ל דאסורין לענין איסור בעלמא ואח"כ קמ"ל דלוקה ג"כ על כולם יחד ולכך קאמר שפיר אסורין ומצטרפין והוי לא זו אף זו. מיהו התוס' שפיר הקשו שהם סמכו קושייתם על מה שהקשו אח"כ דלמ"ל תרוייהו ליתני מצטרפין לחוד ותרצו דהוי ס"ד דר"ש פליג אתרוייהו ג"כ וא"כ תינח אם מיירי בין בלח בין ביבש שפיר נקט תרוייהו לאשמעינן דר"ש לא פליג רק ביבש ולא בלח אבל אם חדא קתני ומיירי רק בלח א"כ חזינן דר"ש פליג גם בלח שפיר קשה דלמה נקט תרוייהו ליתני מצטרפין וממילא נדע דהוי אף למלקות ורש"י יסבור דנקט כן דרך לא זו אף זו ויסבור דאף בשני דיבורים נמי שייך לא זו אף זו והתוס' לשיטתם בר"פ האיש מקדש ובכמה דוכתא דבשני דיבורים לא שייך לא זו אף זו לכך הקשו שפיר דלמ"ל תרוייהו. ואין לומר דהכוונה למלקות דא"כ קשה מה שהקשו אח"כ למ"ל אסורין לתני מצטרפין לבד וכל צירוף הוי למלקות.
והנה לפי"ז א"ש דברי הש"ך דהנה לקמן דף ס"ז אמרינן כל שטעמו וממשו לוקין עליו וזה כבא"פ כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו וכו' והנה לא מיבעי' לדעת הר' יוסף בתוס' שם דס"ל דטעם כעיקר נהי דאורייתא הוא מ"מ אין לוקין עליו ודאי דא"ש דברינו דהנה אם אין שוין בשמא רק בטעמא א"כ כיון דיש לנו שני ענינים ביטול יש ביטול העצם ויש ביטול הטעם כמו בגיד הנשה דאין בו טעם אעפ"כ בעינן בי' ביטול העצם ויש להיפך ביטול הטעם ולא ביטול העצם כמו בדבר דאין בו תערובות רק טעם וא"כ ה"נ בשלמא אם נימא דאף בדבר דאין בו טעם נמי אזלינן בתר טעמא ונחשב מב"מ לכך שפיר מצטרפין כאן למלקות כיון דיש בו כאן טעם ועיקר מצטרפין זע"ז למלקות בכדי א"פ אבל אם בעלמא היכי דליכא טעם אזלינן בתר שמא רק היכי דהוי יהיב טעמא אזלינן בתר הטעם וא"כ תינח לענין הטעם אבל ביטול העצם בזה שפיר הוי מין בא"מ ובטיל לי' וא"כ כה"ג היכי דלא שוי בשמא מתבטלין עכ"פ התבלין בעצם דבעצם אין מצטרפין ולא נשאר רק הטעם והוי נחשב רק בטעמו ולא ממשו ואין לוקין עליו נהי דטכ"ע דאורייתא אף גם אם נימא כדעת התוס' דעל טכ"ע לוקין עליו מ"מ א"ש דהנה בחבורי ספר החיים בקונטרוס מיני מטעמים חלק ב' פרק ב' כתבנו ג"כ בישוב קושית התוס' שם בזבחים די"ל דמה דאמרינן טכ"ע היינו רק דהוי כמו עיקר בלא טעם כן נמי הוי נחשב הטעם בלא העיקר כאלו הי' העיקר בלי טעם ובמקום שחייב על עיקר בלי טעם חייבין על טעם בלא עיקר אבל במקום שאין חיוב על עיקר בלי טעם או לענין מצוה היכי דלא מהני עיקר בלי טעם לא מהני גם טעם בלי עיקר יע"ש א"כ ה"נ גם כאן הוי כן דבשלמא אם תמיד אף היכי דליכא טעם אזלינן בתר טעמא לכך א"ש דמצטרפין כאן למלקות אבל אם היכי דליכא טעם לא אזלינן בתר טעמא רק בתר שמא וא"כ כאן עכ"פ העצם מתבטל ואין מצטרפין רק דנימא דעכ"פ הטעם אינו בטל וא"כ נחשב טעמו ולא ממשו וא"כ בשלמא בשאר טכ"ע בחד מינא שפיר לוקין על טכ"ע כיון דאם הוי כאן עיקר בלי טעם נמי הוי חייבין עליו ממילא נמי הטעם בלא עיקר נחשב כעיקר בלי טעם ולוקין עליו אבל אם הוי מג' מינים דבשמא אינן שוין א"כ אם הוי כאן עיקר בלי טעם לא הוי לוקין עליו ולא מצטרפי למלקות א"כ שוב נהי דיש כאן טעם מ"מ הוי כטעם בלא עיקר ולא עדיף הטעם בלי עיקר מעיקר בלי טעם ובודאי לא אמרינן ק טעם כעיקר ולא יותר מן העיקר להיות כטעם ועיקר לכך שפיר קשה למה מצטרפין למלקות לכן לא הי' יכולין התוס' להקשות על פירש"י מפרכת הש"ס לרבא די"ל מהו לשון מצטרפין דהוי הכוונה למלקות ופריך שפיר ולכך הקשו דעכ"פ קשה דאם חדא קתני דמיירי רק בלח למ"ל תרתי. ואין לומר דלא זו אף זו קתני דא"כ לתני רק מצטרפין כמו שהקשו אח"כ ולתרוצם ניחא זה אך לפירש"י קשה כנ"ל. ודו"ק היטב. כנלפע"ד נכון בישוב שיטת הש"ך.
גמרא אמר לך רבא הא מני ר"מ הוא. הנה הרמב"ם פט"ז מהמ"א פסק כהך משנה דתבלין שהם שנים או שלשה שמות ממין אחד או שלשה מינים משם אחד מצטרפין לתבל ולאסור וכו' ואח"כ כתב שלשה שמות ממין אחד כיצד כגון כרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של לגינה וכו' והנה הכ"מ תמה דהרי קיי"ל כרבא דבתר שמא אזלינן ולדידי' הוי הך מתניתין כר"מ ואנן לא קיי"ל כוותי' בזה והניח בצ"ע ועיין בלח"מ ולדעתי י"ל בשני אופנים אחד דהנה מריש הוי קשיא לי מהי פריך הש"ס לרבא הרי חזינן דלאביי ס"ל בתר טעמא אזלינן רק רבא ס"ל דבתר שמא אזלינן וא"כ דלמא דוקא בהני דלא עבידי לטעמא בזה י"ל דשרא מיקר אבל בהני דעבידי לטעמא י"ל אף הוא מודה דבתר טעמא אזלינן כיון דעבידי לטעמא ומהו פריך אך נראה דזה יהי' תליא במה דמצינו פרק ה' דביצה דפריך שם ולבטל מים ומלח לגבי עיסה והקשו שם התוס' דהרי הו"ל דשיל"מ ותירצו דהוי מין באינו מינו ואח"כ מתרץ שם ר"א דהו"ל דשיל"מ והקשו התוס' דהרי הוי מבא"מ ותירצו כיון דעביד לתקן הקדירה נחשב מין במינו ולפ"ז נראה דדבר זה יהי' תליא נמי בהך פלוגתא דלר"א דס"ל דהיכי דבא לתקן הקדירה נחשב מין במינו הרי דאף דבאמת אינו מינו ממש רק כיון דבא לתקן עושהו למב"מ מכ"ש היכי דהוי מב"מ רק דאינו שוה בשמא די"ל דמה דעביד לטעמא עושהו כמין במינו ממש אבל לאינך מ"ד שם דס"ל דאף דבא לתקן הקדירה הוי מין באינו מינו ה"ה נמי היכי דאינו שוה בשמא נמי לא הוי מין במינו אף דעביד לטעמא ולכך א"ש דרבא כאן דמשני ר"מ הוא וכן אביי שמביא ראי' מזה דאזלינן בתר טעמא המה סוברים כהנך אמוראים שם דאף היכי דהוי לטעמי' נמי לא נחשב דשיל"מ ולכך לדידהו קשה שפיר ובפרט דאביי ורבא בעצמן מתרצו בתרוצא אחריני שם בביצה דאביי משני מכח גזירה מא תעשה עיסה בשותפות ורבא משני שאני תבלין דלטעמא עבידי וכו' ולא משני דהו"ל דשיל"מ בע"כ דס"ל דזה לא נחשב מין במינו ולכך לדידהו קשה שפיר אם בתר שמח אזלינן למה כאן אזלינן בתר טעמא ומוכרח לתרץ ר"מ הוא אבל אנן דקיי"ל כר"א דהתם דבתרא הוא ונחשב מב"מ ה"ה די"ל אף דבעלמא בתר שמא אזלינן היינו באינו עביד לטעמא אבל אם עביד לטעמא אזלינן בתר טעמא לכ"ע וא"ש ודו"ק. זה נראה לי נכון מאוד בפשיטות בישוב דברי הרמב"ם. ועוד נראה לי לומר ונקדים ליישב דברי הש"ך מה שהקשה עליו הכו"פ ואני לעיל דס"ל להש"ך דהיכי דתלה בטעם לכ"ע אזלינן בתר טעמא וקשה א"כ מהו פריך כאן לרבא ממשנה דתבלין הרי רש"י פירוש דזה מיירי בלח ולכ"ע אזלינן בתר טעמא ועיימ"ש לעול בזה וכעת נראה כך דהנה הנך תבלין באמת אין טעמם בעצם שוה דטעם העצם אינן שוה רק כיון דכולם ראוין למתק בהן את הקדירה לכך בתבשיל נעשו כולם כחד טעמא שהן ממתקין את הקדירה ולכך בשלמא למ"ד דתמיד בתר טעמא אזלינן והטעם עיקר לא השם בזה ראוי לומר אף אם אין טעמם שוה ממש כיון דעכ"פ יש להם השתוות במקצת שכולם באים למתק את הקדירה נמי נחשבו מין במינו אבל אם נימא דבעלמא בתר שמא אזלינן וא"כ נהי דשייך טעם אזלינן בתר טעם היינו דווקא אם הטעם באמת שוה אבל אם אינו שיה ממש נהי דבא לתקן את הקדירה מ"מ כיון שהוא מחולק בתרתי בשמא וגם בטעם העצם ודאי ראוי להיות כמין באינו מינו. ויובן הענין יותר דבשלמא אם בתר טעמא אזלינן אף בדבר שאין בו נ"ט כגון יבש ביבש וכדומה מוכח דטעם חשוב כל כך שיהי' הוא עיקר ואף בדבר דאינו תלוי בטעם כיון דאפשר לבוא לידי נ"ט נחשב מב"מ לכך אף דאינו שוה בטעם כיון דעכ"פ להשוות עצמן בטעם או דבאמת משוין עצמן בטעם בקדירה נמי נחשב מב"מ אך אם היכי דלא שייך טעם אזלינן בתר שמא עיקר א"כ מוכח דהשם עיקר לא הטעם וא"כ נהי היכי דהוי טעם ממש אזלינן בתר הטעם מ"מ שוב היכי דליכא טעם שוה ג"כ אף דנזדמן דנשתוו בטעם למתק את הקדירה ראוי להיות נחתינן חד דרגא ולא להיות לו דין מין במינו כלל ושפיר פריך הש"ס אך לפי"ז לא הוי פריך עדיין מגוף המשנה דדלמא מיירי בתבלין שבאמת הם שוין בטעמא רק שחלוקין בשמן וא"כ בזה שפיר לק"מ על רבא לדעת הש"ך אך עיקר הקושיא הוי מחזקי' דקאמר הואיל וראוי למתק בהן את הקדירה ומוכח שהוא משמע לי' דמיירי בדברים שאין בהם טעמן שוה ולכך לשיטת חזקי' מוכיח שפיר דאזלינן בתר שמא ולכך רבא מתרץ שפיר דחזקי' יסבור כר"מ ומוקי להך משנה כר"מ לכך מפרש דמיירי אף בדברים שאין טעמן שוה רק שראוין למתק בהן הקדירה אבל אנן דלא קיי"ל כר"מ מפרשינן לה בתבלין שבאמת טעמן שוה ולכך בזה כיון דהוי תרתי לטיבותא דבאמת טעמן שוה גם עשוין למתק הקדירה לכך כולם מצטרפין ולכך העתיק הרמב"ם בלשונו כגון כרפס גינה וכרפס אפר וכרפס נהרות דבזה טעמן שוה באמת וגם עבידי למתק הקדירה בזה ודאי אזלינן בתר טעמא. ודו"ק. ודרך זה הוא קצת כדרך שכתב הלח"מ בישוב דברי הרמב"ם אך באופן יותר מרווח בעז"ה.
בתוס' ד"ה ורבא אמר הא מני ר"מ הוא וכו' ואע"ג דאמר ר"מ וכו'. הנה לכאורה אין לדברים הללו הבנה דמהי סברא היא זה ואם יש סברא לחלק כן א"כ שוב מה תליא זה בעבידי לטעמא בדברי ר"מ אך ליישב זה נראה דמזה יהי' ראי' גדולה למ"ש בחבורי ספר החיים בקונטרוס מיני מטעמים ח"א פ"ב דלא שייך לומר היתר מצטרף איסור רק אם עכ"פ ח"ש אסור מן התורה ולכך כיון דנקרא איסור שייך לומר היתר מל"א אך אם ח"ש מותר מן התורה א"כ הוי היא היתר בפ"ע לא שייך לומר המל"א דאין בו איסור כלל יע"ש וא"כ ה"נ בזה לר"מ דס"ל כל איסורין מצטרפין זע"ז לא שייך רק אם נימא דח"ש אסור מן התורה א"כ נקרא איסור ושייך בי' לומר כל שתעבתי לך דהרי אף אם לא יצטרפו הוי תועבה עכ"פ דגם ח"ש אסור מן התורה לכך שייך לומר כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ולכך נהי דאכילה בכזית מצטרפין עכ"פ להדדי להיות לוקה עליהם וכדומה אבל אם ח"ש מותר מן התורה א"כ אם לא יצטרפו אינו בכלל כל שתעבתי לך דהרי מותר הוא לגמרי לכך ודאי דאין מצטרפין ובע"כ דר"מ ס"ל ח"ש אסיר מן התורה ומה דס"ל לר"ל ח"ש מותר מה"ת היינו רק לרבנן דר"מ דר"י ס"ל אף לרבנן ח"ש אסיר מה"ת ור"ל ס"ל דלרבנן ח"ש מותר מה"ת אבל לר"מ ודאי דח"ש אסיר מה"ת ומה דפריך הש"ס ביומא מברייתא דכל חלב לרבות כוי וח"ש ולא משני דר"מ הוא היינו מכח דזה הוי ספרא וסתם ספרא הוי ר' יהודא ולא ר"מ ולכך לא ניחא לי' לאוקמא כר"מ אבל לר"מ ודאי דח"ש אסור מן התורה ולפ"ז הנה בתוס' לקמן כתבו דח"ש ע"י ערובות ודאי דמותר מן התורה וא"כ א"ש דלפ"ז כיון דח"ש ע"י תערובות מותר מן התורה א"כ לא שייך כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל והרי אם אינן מצטרפין היא מותר לגמרי ולכך א"ש דתינח אם אינו עביד לטעמא אבל אם עביד לטעמא כיון דאמרינן לעיל גבי גבינות עכו"ם דדבר המעמיד הוי כאלו הי' בעינא א"כ ה"ה נמי דבר דעבידא לטעמא נמי נחשב כאלו הוי בעינא וכיון דהוי כאלו הוא בעינא לא נחשב ח"ש ע"י תערובות ואסור מה"ת לכך שוב מצטרפין דהוי בכלל כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. וא"ש.