אור ברסלב
עבודת עבודה חלק ב עבודה זרה › דף סה:

עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

עבודה זרה · דף סה:

דף סה.

בדף ס"ה ע"ב גמ' דא"ל לעברינהו מעיקרא וכו' הנה בעניי לא זכיתי להבין פשט לשון הש"ס במה מיירי אי מיירי בענין דאם לא הי' העבירם לא הי' נותנין לו הגולפי א"כ מה מהני דא"ל לעברינהו מעיקרא ומכ"ש דנתן להם סימן סוף סוף הרי משתכר באיסורי הנאה ונהנה מאיסורי הנאה ומה לי אם מעבירם הוא או אחר סוף סוף הוא נוטל שכר מאיסור הנאה ואי מיירי דבלא"ה נמי הי' נותנין לו הגולפי א"כ מה בכך אם הי' מעבירם בעצמו הרי מפורש במשנה דאם שכרו למלאכה אחרת אע"פ שא"ל העבר לי חביות יי"נ שכרו מותר. ואפשר דשכרו מותר דוקא בדיעבד קאמר אבל לכתחלה ודאי אסור דהרי אף בחנם אסור לעשות מלאכה לנכרי ביי"נ כמ"ש ביו"ד סי' קל"ב ולכך פריך שפיר דהא עכ"פ כי קא טרח באיסורא טרח ואיך העביר כן לכתחלה. ועדיין צ"ע שם גמ' והא רוצה בקיומו דלא נצטרו זיקי וקשה לי טובא מהו פריך הרי על גוף היין אינו רוצה בקיומו דוקא ישפך וישפך כל עוד שלא ישברו הזיקו מה איכפת לי' אם ישפוך היין ובע"כ אינו רוצה בקיומו רק בהזיקים שהוא רוצה שהזיקים יהי' קיימין ומה בכך שרוצה בקיומם של הכלים נהי דהם עצמן אסורין בהנאה מ"מ הרי אמרינן לעיל דף ל"ב גבי לסמוך בהם כרעי המטה דאיכא מ"ד דשרי דהוי רוצה בקיומו ע"י ד"א וא"כ ה"נ י"ל דהוא סבר כמ"ד דשרי ברוצה בקיומו ע"י ד"א ואף למאן דאסר הרי התוס' כתבו בשם ר"ת דכלי שנאסר מבב"ח מותר לשום בו דבר יבש דלא אסר רוצה בקיומו ע"י ד"א רק בחרס הדרייני דאיתא לאיסורא בעינא וכדמחלק בש"ס שם וא"כ הכא דלא מיירי בחר הדרייני א"כ לכ"ע שרי רוצה בקיומו ע"י ד"א ומה פריך כאן והנה מזה נראה ראי' ברורה למ"ש שם בחידושינו להקשות על ר"ת דלא אמרינן בש"ס כן רק בלסמוך בו כרעי המטה דהוי שלא כד"ה אבל להשתמש בו כד"ה לשום בו פירות לכ"ע אסור אף דליתי' לאיסורא בעינא יע"ש וא"כ ה"נ הוי כדרך הנאתן ולכך פריך שפיר והא רוצה בקיומו אבל לדעת ר"ת צע"ג מכאן.

שם בדף ס"ה ע"ב במשנה יי"נ שנפל ע"ג ענבים ידיחן ופירש"י ידיחן במים ואם הי' מבוקעות אסורות בעניי לא זכיתי להבין דבריו הקדושים למה נקט רש"י וידיחם במים דהוא למותר דמה נ"מ ידיחם באיזה ענין שיהי' וגם מ"ש ואם הי' מבוקעות אסורות הוא למותר דהרי זה מפורש במשנה ומה חידש רש"י בזה. והנה לולי דמסתפינא דלא לחכי עלה בבי מדרשא הייתי אומר דבר חדש בכוונת רש"י ויהי' מזה ראי' לדעת הרמ"א ביו"ד סי' ס"ט דאסור להדיח הדחה הראשונה במי פירות מכח דשאר משקין מטרשי לי' יע"ש הרי דס"ל דאינו מועיל לרכך רק מים ולא שאר מי פירות ולפ"ז י"ל דס"ל לרש"י דמה דאוסרת המשנה במבוקעות אין הכוונה דע"י הביקוע לבד נאסר דודאי אף שיש בו בקעים לא נבלע בהם עדיין ממילא רק דהכוונה כך כיון דנפל עליהם יי"נ א"כ עכ"פ אסורין בלא הדחה ובעי הדחה וכיון דידיחן שוב ע"י המים יתרככו וע"י הריכוך בצירוף הביקוע יהי' נבלע ולכך אדרבא אם הם מבוקעות הדחה גורמת האיסור ולפ"ז אם הי' מדיחן במי פירות דהוי משקין מטרשי לי' לא הוי לנו חשש אף שהם מבוקעות רק דס"ל לרש"י או דאסור לעשות הדחה במי פירות כמו דאסור ליטול ידיו במי פירות דהוי ביזוי אוכלין או דס"ל כיון דסתם הדחה במים לכך גזרינן מי פירות אטו מים וז"ש רש"י ידיחן במים כלומר כיון דעיקר הדחה הוי במים לכך ממילא אם היו מבוקעות אסורות דגזרינן שאר מי פירות אטו מים אבל אם לא הוי עיקר הדחה במים אז בשאר משקים הוי אף מבוקעות מותרין דשאר משקין מטרשי לי' ואין חשש שיהי' נבלע בהם ע"י הביקוע לבד. כן הוי נראה לומר לחומר הנושא. ועדיין צ"ע בזה. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דיש חסרון תיבה ברש"י וצריך להיות במים צוננים וכן הוא בדברי הרב ברטנורא ונראה שהוציא כן מרש"י וקמ"ל דלא ידיחן ברותחין רק בצונן. וא"ש.

גמ' איתבי' רבה בר ליואי וכו'. קשה לי מהו פריך הרי בע"כ רבא מיירי כאן בסתם יינם דאם בודאי יין נסך כיון דמשני כאן דחיטים כמבוקעות דמיין וא"כ כיון דהוי גוף היין בתערובות אסור למוכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו כמ"ש המרדכי הובא במג"א סי' תמ"ז ובש"ך יו"ד סי' קל"ד ס"ק י"א וא"כ איך הורה רבא למכרו לנכרים בע"כ מיירי בסתם יינם דהוי דרבנן ובזה מותר למכרו חוץ מדמי איסור שבו וא"כ מה ראי' מהתם מבגד שאבד בו כלאים דהוי איסור תורה וכמ"ש התוס' ולכך בזה שפיר גזרו שמא ימכרנו לישראל דהוי רק חד גזירה אבל בסתם יינם דהוי דרבנן כמו דהקילו דמהני בי' מכירה חוץ מדמי איסור שבו אף דבשל תורה לא מהני ה"ה נמי דהקילו דמותר למכרו לנכרי ולא גזרו שיחזור וימכרנו לישראל דהוי גזירה לגזירה ומהו פריך והנה מכח קושיא זו הי' נראה לומר דמזה מוכח כמו שרציתי לומר במ"ס נדה דף סמ"ך בחבורי שם בישוב קושיית התוס' כאן ושם דלמה אינו בטל ברוב וכתבנו כיון דזה הוי ביחד הוי כמו טומאת משא דאינו בטל רק דכתבנו דקושיית התוס' הוי למ"ד טומאת משא נמי בטלה ייע"ש ולכך י"ל דהך מ"ד דס"ל דטומאת משא נמי בטלה בע"כ דס"ל כסברת התוס' דכיון דכ"א באפי נפשי' שרי אינו בטל אך רבא ורבה בר ליואי המה ס"ל כמ"ד דטומאת משא כמאן דאיתא דמי' ולכך ס"ל דבאמת אף דכל חד באפי נפשי' מ"מ שייך ביטול רק מכח דהוי ביחד אינו בטל וא"כ הוי רק דרבנן ולכך פריך שפיר כיון דמן התורה בטל ברוב ואינו רק דרבנן ואעפ"כ גזרינן למכרו לנכרי א"כ גם ביי"נ נגזור כן והנה בזר י"ל נמי קושיית התוס' דאיך טעה רבא ב' פעמים בזה ועימ"ש בפירש"י בזה. וכעת נראה לומר להיפוך דמעשה דפסחים הוי תחלה והוי ס"ל לרבא דרבה בר ליואי סובר כמ"ד טומאת משא נמי בטלה ובע"כ דכלאים מן התורה לא בטל לכך גזרו בזה שמא ימכרנו לישראל אבל הכא ביי"נ דהוי רק דרבנן ס"ל דלא גזרינן בזה גזירה לגזירה ולכך התירו למכרו לנכרים אך רבה בר ליואי באמת סובר כמ"ד דטומאת משא כמאן דאיתא דמיא וס"ל דבגד שאבד בו כלאים אינו רק דרבנן ואעפ"כ גזרו בזה לכך פריך שפיר ורבא הודה לו בזה דגם בדרבנן אסרוהו למכרו לנכרי וא"ש. והנה בפירש"י ד"ה לא ימכרנו לנכרי כתבנו תירץ אחר בישוב קושיית התוס' הנ"ל וצריך אני להוסיף בזה דברים במ"ש די"ל דהחשש הוא דלמא ישכח וימכרנו לישראל אין להקשות דא"כ ניחוש שמא ישכח ויאכלנו בעצמו אך א"ש דודאי בדבר שאינו עסוק בו לא חיישינן בו לטעות ובפר כיון דבזה בדיל מיני' לא חיישינן לטעות אבל למכרו לישראל כיון דבמכירה הוא עסוק בי' ובענין מכירה לא בדיל מיני' ולכך חיישינן שיטעה בדבר שהוא עסוק בי' וימכרנו אף לישראל וא"ש. ונכון.

בפירש"י ד"ה לא ימכרנו לנכרי כדמפרש שמא יחזור וימכרנו לישראל וה"נ איכא למיחש שמא יחזור וימכרנו לישראל עכ"ל. והנה בעניי לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דמה קמ"ל הרי מפורש בש"ס דפריך לנכרי מ"ט לא דלמא יחזור וימכרנו לישראל ה"נ דלמא אתי לזבוני לישראל וא"כ מפורש הקושיא בש"ס ולמה פירש רש"י הקושייא וליישב זה הי' נראה דהנה חשש אתי לזבוני לישראל י"ל בו ב' כוונות אחד כפשוטו דהנכרי אתי לזבוני לישראל והשנית הוא די"ל הכוונה דחיישינן שהמוכר עצמו אם יהי' משתדל במכירתו לנכרים יטעה למכרו אף לישראל כמו דחיישינן בעלמא בדבר דצריך שהי' יב"ח דאסור לשהותו דלמא אתי בי' לידי תקלה וכן בגדולי תרומה והוי כוונת הש"ס כך דאם נתיר לו למכור לנכרי אתי לזבוני לישראל דהמוכר עצמו יטעה לזבוני אף לישראל. ולכך הנה רש"י בא למעט הפירוש ה"ב דהוי קשה לו אם יהי' האיסור בכלאים מה דנקט לא ימכרנו לנכרי הוי מכח דחיישינן שהמוכר עצמו ימכרם לישראל לא הוי פריך הש"ס מכלאים ליי"נ די"ל בשלמא בכלאים כיון דעכ"פ מותר לעשות ממנו תכריכין למת וא"כ כיון דיש בו צד היתר למכרו אף לישראל ולכך שפיר חיישינן דאם יהי' מותר לו למכרו לנכרים בכל ענין וגם לישראל יש צד היתר מכירה אם מכרו למתים יש חשש שימכרנו לישראל ולא יודיע לו שהוא כלאים שישתמש בו רק למתים דחיישינן שמא ישכח מלהודיע כמ"ש הפוסקים בא"ח סי' תס"ז לענין פסח ולכך כיון דלנכרי מותר בכל ענין ולישראל נמי יש היתר אם מכרו ומודיע לו שהוא רק למתים לכך חיישינן שיטעה למכרו בלי הודעה כמו שמכרו לנכרי אבל ביי"נ דאין ראוי בשום אופן למכרו לישראל רק לנכרי י"ל דבזה לא חיישינן שיטעה ושמא אתי לאחלופי למכרו לישראל דישראל בנכרי לא מחליף וכיון דלישראל אין היתר כלל במכירה לא גזרו נכרי אטו ישראל. ולכך פירש"י דבע"כ ס"ל לדלמא אתי לאחלופי למכרו המוכר לישראל בזה ודאי לא חיישינן רק עיקר החשש הוא שמא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל בזה אין סברא לחלק בין יי"נ בין כלאים לכך דייק רש"י ושינה מלשון הש"ס דהש"ס קאמר דלמא אתי לזבוני לישראל וזה אפשר לפרש שהמוכר ימכרנו לישראל אבל רש"י שינה ושיכל ידיו וכתב שמא יחזור וימכרנו לישראל ומלשון שמא יחזור משמע דהחשש דהלוקח הקונה יחזור וימכרנו ולכך דייק רש"י דעיקר הטעם דלא ימכרנו לנכרי הוי מכח חשש שמא יחזור וימכרנו ולכך קשה שפיר ה"נ ניחוש שמא יחזור וימכרנו לישראל, וא"ש. והנה בזה הוי נראה ליישב מה שהקשו התוס' דאיך טעה רבא שני פעמים וכו' וכעת נראה כך דהנה בש"ס גופו נמי יש הך שינוי דכאן אמר לנכרי מ"ט לא דלמא אתי לזבוני לישראל ובפסחים שם קאמר לנכרי מ"ט לא דלמא הדר ומזבין לישראל ולפ"ז נראה שהוא הדבר אשר דברנו שהנה רש"י ס"ל כשיטת התוס' דשני המעשים נשאל כאחד ולכך פירוש גם כאן דהכוונה שמא יחזור וימכרנו לישראל אך לפי האמת נראה דלא הוי שני המעשים כאחד רק מעשה זו הוי תחלה ופריך לי' רבה בקיצור לנכרי מ"ט לא דלמא אתי לזבוני לישראל והוי רבא ס"ל דאין החשש בזה מכח שהנכרי ימכרנו לישראל רק הכוונה דלמא אתי למטעי שהמוכר עצמו ימכרנו לישראל. ולפ"ז י"ל כך דהנה בפ"ק דכתובות מוכח שם דכל מה דהוי איסור קל יותר צריך הרחקה יותר ולפ"ז י"ל ה"נ בזה דבשלמא התם בכלאים דבאמת הוי החוט אחד רק מיעוטו והוי ראוי שיתבטל ברוב ולכך דבאמת בכה"ג לא שייך ביטול מ"מ י"ל איסור זה קל בעיניו ולכך יש לחוש שלא ישום אל לבו ויטעה למכור גם לישראל ולכך אסרוהו למכור אף לנכרי וכן נמי ביי"נ שהחיטין עצמן מותרין ואין בו רק חשש תערובות יין לכך קיל לי' האיסור ולכן יש לחוש שלא יהי' מזהיר זהיר בי' ויטעה למכור אף לישראל אבל בההוא ארבא דטבעא בחישתא התם הוי גוף החיטין האיסור שנעשה חמץ גמור והוי איסור יותר חמור ולכך מזהיר זהיר בי' טפי ולא אתי למטעי למכור לישראל ולכך הוי ס"ל לרבא דבזה מותר למכרו לנכרים ולכך הותר שם למכור לנכרי אבל רבה בר ליואי ס"ל גם שם דאין לחוש שיטעה למכור לישראל רק עיקר החשש הוי שהנכרי יחזור וימכרנו לישראל וא"כ בזה אדרבא אם באיסור קל חיישינן מכ"ש באיסור חמור ולכן פריך שם להדיא לנכרי מ"ט לא משום דלמא הדר ומזבין לישראל וכיון דאין הדבר תלוי בו ודאי כל שהוא איסור חמור ראוי לחוש בו יותר ולכך ה"נ יש לחוש דלמא הדר ומזבין לישראל. וא"ש ודו"ק. כנלפע"ד נכון בזה. ועיין ראי' לדברינו הנ"ל דהקל יותר צריך הרחקה יותר כאן בתוס' ד"ה ה"ז לא ימכרנו לנכרי דאם הוא כלאים הניכר מותר לעשות ממנו מרדעת לחמור דלא חיישינן לשכחה ואם נאבד בו כלאים חיישינן לשכחה וא"כ ה"נ בזה י"ל כן. ועיימ"ש בש"ס ביאור הנ"ל יותר.

בתוס' ד"ה איתבי' רבה בר ליואי לרבא וכו' עיימ"ש ליישב קושיתם בלשון הש"ס גם בפירש"י ד"ה לא ימכרנו לנכרי וכעת נראה עוד דהנה יש לדייק בלשון הש"ס דכאן האריך בקושיתו לנכרי מ"ט לא דלמא אתי לזביני לישראל ה"נ דלמא אתי לזבוני לישראל ובפסחים שם פריך בקיצור לנכרי מ"ט לא דלמא הדר ומזבין לישראל ולא מסיים ה"נ ניחוש וכו' ולכך נראה דהנה דעת הכ"מ בה"ל חמץ הובא במג"א סי' תס"ז דקבא קבא מותר למכור אף לנכרי מכח דמעט מעט תלינן דלביתו הוא צריך אותו יע"ש ובה"ל פסח שם הארכתי בזה וכעת ראיתי שדבריו תמוהין דהרי מקור הדין הזה דאסור למכור לנכרי היא מהך ברייתא דבגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי והרי התם אפשר לומר בבגד דלביתו הוא צריך אותו ואעפ"כ חיישינן שמא ימכרנו לישראל ואף אם נדחק לפרש די"ל דמיירי בבגד גדול דאין ראוי לו לביתו אכתי קשיא מסיפא דקתני ולא יעשה ממנו מרדעת לחמור והנה מרדעת הוי דבר קטן ודומיא דידי' נקיט לא ימכרנו לנכרי משמע אף דבר קטן אסור למכרו לנכרי ומ"ט לא נימא דלביתו הוא צריך אותו ובע"כ מוכח דלא כהכ"מ ולכך א"ש דנראה דהך מעשה דידן הוי תחלה ולכך תחלה היי ס"ל לרבא דלא חיישינן כלל למכירה לישראל ולא חיישינן כלל לשמא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל ולכך פריך לי' רבה כיון דתניא לא ימכרנו לנכרי מ"ט משים דלמא אתי לזביני לישראל ה"נ ניחוש דלמא אתי לזבוני לישראל אך התם כבר ידע רבא דחיישינן בזה לשמא ימכרנו לישראל רק דהוי ס"ל דקבא קבא לא חיישינן שימכרנו מכח דתלינן דלביתו הוא צריך אותו ולכך פריך לי' רבה רק כיון דתני לא ימכרנו לנכרי ולא יעשה ממנו מרדעת לחמור וכו' ומשמע דאפילו דבר קטן נמי לא ימכרנו לנכרי וקשה לנכרי מ"ט לא למה לא ימכור עכ"פ דבר קטן ונתלה דלביתו הוא קונה אותו בע"כ דחיישינן אף בזה דלמא הדר ומזבין לישראל ה"נ ניחוש דכבר הקדים לו כאן דיש לדמות כל האיסורין לכלאים רק דרבא הוי ס"ל דאם מוכר מעט מעט לא חיישינן למכירה דלביתו הוא צריך אותו לכך פריך רק דעכ"פ מהך ברייתא דלא ימכרנו מוכח דאף מעט מעט חיישינן דלמא הדר ומזבין לישראל וממילא מוכח דבכל התורה הוי כן דזה כבר הקדים לו כאן. וא"ש ודו"ק. בתוס' ד"ה הבגד שאבד בו כלאים וא"ת לבטל ברובא. הנה לכאורה הי' אפשר ליישב קושיתם די"ל כיון דחזינן דהוצרכה התורה לגלות דמותר כלאים בציצית ואי ס"ד דכלאים בטל ברוב למה לי קרא תיפוק לי' בלא"ה אין בזה איסור כלאים דבטל ברוב הבגד לדעת הלבוש באו"ח סי' תרל"ב הובא בט"ז שם דמן התורה אף בניכר האיסור בטל וא"כ ה"נ אם ס"ד דכלאים בטל למ"ל קרא בלא"ה בטל לי' החוט ברוב הבגד ואף להסוברים דהיכי דניכר מן התורה אינו בטל מ"מ היינו דוקא היכי דאפשר להפריד האיסור אבל היכי דאי אפשר להפרידו ודאי בטל וכן מוכח מן הט"ז יו"ד סי' ק"ד בסוף ס"ק א' דדוקא היכי דיש חשש שיאכלם בפ"ע אבל היכי דאינו משתמש בו בפ"ע הוי מותר אף דניכר כיון דאי אפשר להפרידו וא"כ בציצית דהוי יחד ולא בפ"ע וכיון דאי אפשר להפרידו דהרי צריך לעשות לו ציצית א"כ אף בניכר ראוי שיתבטל ולמ"ל קר להתיר כלאים בציצית בע"כ מוכח דכלאים לא בטלי. מיהו י"ל דבזה לא שייך ביטול כיון דביטול הוי דנחשב כמאן דליתי' ובציצית בע"כ הוי כמאן דאיתי' דבלא"ה לא יצא יי"ח ציצית ובע"כ הוי כמאן דאיתא וכיוצא בזה כתבתי בחבורי ספר החיים סי' תרמ"ט לענין זוז"ג יע"ש ואין ראי' מזה לדעלמא לומר דכלאים לא בטלי ושפיר הקשו דלבטל ברובא. והנה בזה הרווחנו ליישב מה שהקשיתי בחבורי מי נדה שם בש"ס דף ס"א שמה הקשו התוס' נימא דזה הוי כטומאת משא דכמאן דאיתא דמיא כיון דהוי ביחד ובאמת הכוונה רק מדרבנן ומן התורה בטל אך לפמ"ש נראה דא"ש עפמ"ש בחבירו שם להוכיח מדברי התוס' הללו דס"ל אף בניכר האיסור בטל מן התורה כדעת הלבוש דאל"כ מה הקשו הרי י"ל דהוי ספק בחסרון בקיאות כיון דאפשר להכירו יע"ש ולפ"ז הנה לשיטתם שפיר הקשו דהנה ידוע כל עשה דוחה ל"ת ילפינן ממה שהתירה התורה כלאים בציצית וא"כ אם נימא דכלאים מן התורה בטל קשה מנ"ל דבעלמא עשה דוחה ל"ת דלמא בעלמא היכי דלולי העשה הוי נמי הל"ת באמת אין עשה דוחה ל"ת דהל"ת אלים מן העשה רק בכלאים דהרי לילי העשה שוב לא הוי כאן כלאים כלל דהרי בטל ברוב הבגד ואף דבזה אפשר להסירו וניכר האיסור הרי מן התורה אף בזה בטל רק ע"י המצוה לא שייך בזה ביטול ויש בזה איסור כלאים לכך בזה לא אלים הל"ת מן העשה כיון דהל"ת לא נעשה רק ע"י העשה אבל בעלמא מנ"ל עשה דוחה ל"ת ומזה הוכיחו לשיטתם דכלאים מן התורה לא בטלי ולכך אם לא הוי העשה נמי יש כאן ל"ת לכך שפיר מוכח לכל התורה דעשה דוחה ל"ת ושפיר הקשו וא"כ זה הוי לשיטת הלבוש אבל להסוברים דבניכר מן התורה אינו בטל שוב אין הכרח לומר דכלאים מן התורה לא בטל רק י"ל דמן התורה בטל רק מדרבנן אינו בטל מכח דדומה לטומאת משא דהוי ביחד כמ"ש שם במס' נדה ונ"מ מזה לכמה דברים. אין עת האסף פה כנלפע"ד נכון. ודו"ק. שם בגמרא תנן יין נסך וכו' ושאינן מבוקעות מותרין וכו' קשה לי מהו פריך הרי לעיל איתבי' רבה בר ליואי מלא ימכרנו לנכרי וכו' וא"כ מה זה קושיא נימא דחדא קושיא מתורצת בחברתה דהתם דהוי איסור גמור לכך חיישינן שמא יבא הנכרי וימכרנו לישראל אבל כאן דאין איסור גמור כיון דאינן מבוקעות רק דהרי אף באינן מבוקעות צריך הדחה כדמפרש במשנה ולכך הורה רבא דמותר מכרו לנכרים בלי הדחה ולכך בזה לא חיישינן שמא ימכרנו לישראל דאף אם יהא כך דאם משתלי יאכל בלא הדחה נמי ליכא איסורא בדיעבד לכך לא חיישינן בזה לשמא יהי' נעשה איסור בזה מיהו באמת לק"מ כיון דהוא פריך לרבא עצמו כן ורבא הדר בי' והורה למיפינהו ולזבינהו לנכרים שלא בפני ישראל בע"כ הוי ס"ל דהוי כאן איסור גמור ולא סגי בהדחה ולכך פריך שפיר דהא אינן מבוקעות מותרת. וק"ל.

עוד שם בגמ' תנן יי"נ שנפל ע"ג ענבים וכו' קשה לי כיון דקיי"ל בסתם יינם מותר למכרו חוץ מדמי איסור שבו אבל בתערובות ודאי יין נסך לא מהני למכרו חוץ מדמי איסור שבו וא"כ נימא די"ל גם באינן מבוקעות יש חשש בליעה רק דהמשנה מיירי ביי"נ גמור דאם נחמיר ליחוש לבליעה יהי' נאסר לגמרי ולא יהי' לו שום תקנה ולכך להפסד מרובה חששו אבל רבא מיירי בסתם יינם ובזה אף דחיישינן לבליעה מותר למכרו לנכרי וא"כ הוי רק הפסד מועט ולזה לא חששו וכדאמרינן בפסחים פ"ק דלהפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו ועיין ביו"ד סי' קכ"ו דהיכי דאפשר למכרו לנכרים נחשב רק הפסד מועט יע"ש וכן קשה נמי להיפוך במה דפריך הש"ס מעשה לסתור מהו קושיא נימא דכוונת המשנה כך דביי"נ גמור דהוי איסור תורה והוי חשש דאורייתא בזה חיישינן למבוקעות דלמא נבלע בהם ע"י הביקוע אבל אח"כ מיירי בסתם יינם דבזה הוי רק חשש דרבנן לכך אף במבוקעות לא חיישינן וכך הול"ל חסורי מחסרא בד"א ביי"נ ודאי אבל בסתם יינם מותר ומעשה בבייתוס וכו' וצ"ע בכל זה. גם י"ל להיפוך דרישא מיירי בסתם יינם כיון דאפשר עכ"פ למיטחינהו ולמפינהו ולמכרם לנכרי שלא בפני ישראל בזה הוי רק הפסד מועט לכך חששו במבוקעות ואסרוהו אבל אח"כ במעשה דבייתוס מיירי בודאי יינם דאם ניחוש לבליעת יין יהי' אסור לגמרי ולא יהי' לו שום תקנה לכך בזה אף במבוקעות לא חיישינן ומ"ש למיטחינהו וכו' הוא אשגירת לישנא דבענבים לא שייך זה רק דאפשר לדרכם ולעשות מהם יין ולמכרם וישראל לא יקנה ממנו יין וכדומה. והנה עפ"י האמור יש להביא ראי' להגורסין במשנה נפל על תאנים ורמונים וכו' ולפי גירסא זו הוי פריך שפיר מעשה לסתור ומוכרח לתרץ דחסורי מחסרא אבל בנטל"פ מותר אבל לפי הגורסין דלא גרסי כן רק אחר מה דקתני ושאינן מבוקעות מותרות נקט ומעשה בבייתוס וכו' קשה דלא הוי פריך מידי דיש לומר דיש חילוק בין ענבים לתאנים וגרוגרות די"ל דבענבים כיון דאפשר לעשות מהם יין ולמכרם לנכרי ושוב לא יקנה הישראל ממנו לכך כיון דיש תקנה במכירה לנכרי והוי רק הפסד מועט לכך חששו ואסרו במבוקעות אבל בגרוגרות ותאנים דאין להם תקנה ובכל ענין אם ימכרם לנכרי יש חשש שימכרנו לישראל לכך כיון דאין לו תקנה במכירה והוי הפסד מרובה לכן להפסד מרובה חששו והתירו אף במבוקעות ומהו פריך מעשה לסתור והו"ל לתרץ כך דיש חילוק בין ענבים דיש להם תקנה במכירה לנכרי ובין תאנים וגרוגרות ובע"כ מוכח כגירסא שני' של התוס' דגם בתאנים אוסרת המשנה בנ"ט ולכך פריך מעשה לסתור וא"ש. ודו"ק.

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה