עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
עבודה זרה · דף סה.
בדף ס"ה ע"א בגמ' והאמר רבב"ח אמר ר' יוחנן גר תושב שעבר עלי' יב"ח ולא מל ה"ז כמין שבאומות בעניי לא הבנתי קושית הש"ס דאם כוונתו להקשות על הברייתא דגר תושב הוי שקיבל עליו בפני ג' שלא לעבוד ע"ז מה זה קושיא דלמא התם לא מיירי שעבר עלי' יב"ח רק מיירי דעדיין לא עבר עליו יב"ח ועוד אדפריך לברייתא זו הו"ל להקשות כן על הברייתא הקודמת ומה שייכות פרכא זו לכאן ואם קושייתו על רב יהודא דקאמר דקים לי' דלא פלח לע"ז ועל זה פריך דמה בכך דלא פלח לע"ז כיון דעכ"פ עבר עליו יב"ח ולא מל הרי הוא כמין שבאומות דא"כ מהו פריך הרי י"ל דכמין שבאומות הוי לשאר דברים כגון לענין מורידין ולא מעלין או שלא להחיותו אבל לענין לשלוח לו קרבן ביום אידו דהוי עיקר הטעם מכח דאזיל ומודה לע"ז כיון דעכ"פ ידעינן בי' דלא פלח לע"ז מותר לו לשלוח דורון. ואפשר כיון דנקיט ה"ז כמין שבאומות ולשון מין משמע דהוי אנן סהדי שהוא אדוק בע"ז וכיון דאדוק בע"ז ממילא ראוי שיהי' אסור לשלוח לו ביום אידו. ועדיין צ"ע בזה.
גמרא אית לכו כה"ג לעלמא דאתי. הנה אם הכוונה כפשוטו אין זה אלא תימא דאטו לא ידע הנכרי דזונה אסורה לישראל. אך נראה הכוונה דהנה בש"ס נדה דף סמ"ך פליגי אם מצות בטילות לעתיד לבוא או לא. ולפ"ז יהי' שאלתו כך אם יה' מצות בטילות לעתיד לבוא ואית לכו כה"ג לעלמא דאתי או אין מצות בטילות לע"ל ואין לכם כה"ג לעלמא דאתי. והשיב לו רבא כך דהנה מה דאמרינן שם לחד מ"ד דמצות בטילות לע"ל אין הכוונה שיהי' רשאים לעבור על התורה דודאי התורה הוא נצחיות רק הכוונה כך ע"ד מ"ש הרמב"ן על התורה ב"פ נצבים בפסוק ומל ד' אלקיך את לבבך וכו' דהכוונה דעד הנה אין עושין המצוות מכח שהמה חיי האדם רק מכח גזירות הבורא אבל לע"ל יהיו בעלי שכליים ולא יתגשמו ואז יעשו כל התורה עבור שיכירו כי הוא חייהם ואורך ימיהם ולכך אמר ומל ד' אלקיך את לבבך וכו' לאהבה את ד' אלקיך למען חייך יע"ש. וזה י"ל כוונת חז"ל במה שאמרו מצות בטילות לע"ל דהכוונה דעד הנה היו עושין רק בדרך מצוה וגזירה מאתו י"ת אבל לע"ל יתבטל הגזירה ולא יצטרכו לעשות בתורת מצווה ועושה רק יעשיהו מצד השכלי. והנה זה כוונת רבא דהנה כל תאוות הזונות הוא מצד היצה"ר אבל לולי היצה"ר הוי דבר נמאס וכמשחז"ל דבזמן שכבשו ליצה"ר דעריות בקשו ביצה בת יומא ולא אשכחו ולכך לע"ל כשיעקר היצה"ר מן העולם יהי' להם כל כך הנאה ותענוג מביטול העבירה ומניעת הזנות יותר תענוג ממה שמתענגין עתה מן העבירה וזה דקאמר לו רבא דידן מה שימנעו עבירה עדיפא מדידכו כי יתענגו יותר ממניעת העבירה ממה שאתם מתענגין מן העבירה והיינו כיון דלדידכו אית לכו אימתא דמלכותא לדידן לא יהי' לן אימתא דמלכותא כי לא נעשה כן מחמת פחד ואימה רק מצד השכל ויהי' שניהם שנעשה פקודת המלך מלכו של עולם ובלא אימתא רק מצד השכל כי נבין שורש הדבר ולכך אמרו דהו"ל לומר מהך קרא דהנה רבא לא הביא ראי' לדבריו והם אמרו דהו"ל להביא ראי' לדבריו חד אמר דהנה כל דבר שהאדם מתאווה לי א"צ להרבות לו מטעמים ותכשיטין לעשות לו חשק לכך דבלא"ה נמי יעשנו אבל דבר שאין האדם מתאוה לו צריך להתקשט אותו בתכשיטין ותענוגין כדי שמכח זה יתאוה לו כן ה"נ בזה לעת עתה כשיצה"ר שולט באדם אצ האשה להרבות בתכשיטין לבעלה דבלא"ה לבו מחמדתו מצד היצה"ר אבל לע"ל כשיהי' נעקר היצה"ר אז כיון דכבר אמרו חז"ל דבעי ביעא בת יומא ולא אשכחי' א"כ לע"ל כשיבער היצה"ר מן העולם ואעפ"כ יצטרכו לקיים פ"ו לקיום המין יצטרכו הנשים להתקשט עצמן במה דאפשר להרבות לו תאוה לקיים פ"ו ולכך אמר הכתוב בנות מלכים ביקרותיך ואעפ"כ לא תתאוה להם רק תצטרך להיות נצבה שגל לימינך בכתם אופיר להתקשט בו שתתאוה להם לקיום פ"ו ולכך אמר לימינך כי הימין מורה על קיום התורה כמ"ש לב חכם לימינו וכו' ולכך אמר נצבה שגל לימינך למען קים המצוה של פ"ו תצטרך להיות נצבת לימינך בכתם אופיר כ"כ תתמעט תאות החומרי ונתגבר השכל. ואידך אמר ראי' אחרת למ"ש בסוף דבריו אנן לית לן אימתא דמלכותא והרי באמת ראוי להיות עליהם אימת מלכות שמים אך לע"ל יהיו נעשין קדושים כ"כ עד שיהיו דומין לו י"ת וכמשחז"ל דעתידין צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה וכיוצא בזה במדרש וישלח אין כאל ומי כאל ישורון הנאים ומשובחין שבכם וכו' ולכך אמר הכתוב עין לא ראתה דעדיין לא ראתה עין גודל שכר כזה והיינו דאם ראתה עין אלקים זולתך זה ודאי אינו דלא ראתה שום עין לאלקים רק אותך י"ת ולא זולתו ולע"ל יעשה למחכה לו כן שיהיו דומין לו י"ת ויאמרו לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה וא"כ זה הוי ראי' דלא יהי' עלן אימתא דמלכותא כיון שידמו לו י"ת. וא"ש ונכון בעזה"י.
שם גמ' שכרו למלאכה אחרת ואע"ג דלא אמר לו לעיתותי ערב ורמינהו וכו'. הנה רש"י פירוש דלכך בעינן לעיתותי ערב שכבר נתחייב לו כל שכרו קודם העברת אותו חביות יע"ש בד"ה ולעתותי ערב וכו' והנה לפי פירושו קשה לי מהו פריך הש"ס מברייתא דבעינן לעתותי ערב נימא כיון דיש פלוגתא בש"ס אם ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אי אין לשכירות אלא בסוף עיין בש"ס פ"ב דקדושין ופ"ט דב"ק יע"ש וא"כ נימא ה"נ הך משנה אתיא כמ"ד דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ולכך כיון שכבר נתחייב לו שכרו לכך מותר אף בלא עיתותי ערב וברייתא אתיא כמ"ד אין לשכירות אלא בסיף ולכך לא נתחייב לו אלא לעיתותי ערב ולכן אין היתר אלא לעיתותי ערב ועיין בסוגייא הנ"ל מוכח שם להדיא דלמ"ד ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף נחשב חל החיוב מכבר ולמ"ד אין לשכירות אלא בסוף לא חל החוב עד הסוף וא"כ כאן הוי להיפוך דאם חל כבר אז מותר ואם לא חל עד הסוף אסור כיון דבשעת התחלת החיוב כבר מעורב בי' שכר היי"נ אבל למ"ד ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף וכבר חל החיוב השכירות תחלה קודם העברת היי"נ לכך מותר. והנה אם נימא כמ"ש התוס' טעמא דא"ל לעתותי ערב דניחא לי' לאוקמא אף כרבנן הוי א"ש גם זה אך לאידך תירוצם קשה כנ"ל.
שם גמ' ואם א"ל לעיתותי ערב וכו'. הנה הרמב"ם השמיט זה ועיין מ"ש בזה לעיל בר"פ בישוב זה בכמה דרכים יע"ש ועיין בפירש"י ד"ה לעיתותי ערב מ"ש נמי בישובו.
שם בפירש"י ד"ה לעיתותי ערב שכבר נתחייב לו כל שכרו קודם שהעביר אותו חביות. הנה לפי פירושו שהחביות הזה הוי מאותן מאה חביות ששכרו אין לי הבנה למה באם היי לעיתותי ערב מותר ובצהרים אסיר ועיין בתוס' שהרגישו בזה ועיין מ"ש שם. וכעת נראה כך דהנה קיי"ל אין לשכירות אלא בסיף ויהי' מוכח מזה כדעת הש"ע בחו"מ סי' קכ"ו ולא כהש"ך שם רק דעיקר החיוב אינו מתחיל רק בסיף ולכך א"ש דבהי' חביות יי"נ באמצע היום כיון דהשכירות לא נגמר רק בסיף היום ואז בשעת גמר השכירות בשעה שחל חיוב כל השכירות יחד כבר יש כאן מעורב שכר חביות יי"נ וכיון דחל כולו יחד נחשב כל השכירות כאלו הי' יי"נ כמ"ש התוס' בשמו ובפרט לפמ"ש דלא שייך בזה ביטול כיון דהוי ע"י תערובות מתחלתו אבל אם הי' החביות יי"נ באחרונה א"כ נהי שהוא שכרו על כל המאה חביות מ"מ על העברת חביות יי"נ כיון דזה אסור לישראל להעבירו ולהיות נשכר לכך ושכרו אסור וממילא הוי כאלו לא שכרו על זה א"כ תיכף כשהעביר צ"ט חביות ולא נשאר לו רק אותו חביות יי"נ כבר כלה השכירות וכבר נתחייב מקודם לכך שוב אף אם העביר גם זה ונוטל שכר הוי ענין בפ"ע ובטל לי' ברוב היתר כמ"ש בתוס' בזה וזה ראי' עצומה לשיטת הש"ע דאם אין לשכירות אלא בסוף הוי דלא חל החיוב כלל רק בסיף וכנראה מלשון רש"י הנ"ל בעליל ובפרט לפירושינו דאל"כ אין סברא לחלק בין עיתותי ערב או לא ובע"כ החילוק דבאם הוי באמצע היום כיון דאין לשכירות אלא בסיף א"כ לא כלה השכירות רק בסוף היום והרי אז כבר הוא העביר גם יי"נ וחל מכל השכירות יחד החיוב ולא שייך ביטול לכך נאסר הכל אבל אם הוי החביות יי"נ באחרונה כיון דאינו רשאי לשכור עצמו על כך א"כ הוי כאלו לא שכרו כלל על זה וכבר כלה שכירתו בסיף הצ"ט ולכן כבר נתחייב לו שכרו ואף שאח"כ העביר גם זה הוי ענין בפ"ע ובטל לי' ברוב כיון דקיי"ל כרשב"ג. והנה בזה יש ליישב דברי הרמב"ם שלא העתיק הך דינא דלעיתותי ערב מותר ועיין בלח"מ שהעיר בזה ועימ"ש בזה לעיל בר"פ זה וכעת נראה דא"ש ג"כ דהנה ידוע פלוגתא דאביי ורבא בתמורה דף ה' אם כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני אי מהני ועיין ביו"ד סי' רל"א לענין נשבע שלא למכור ועבר ומכר דדעת קצת דלא מהני דאי עביד לא מהני ואף הסוברים דמהני היינו מטעם דהוי איסור שבדה הוא עצמו הא בלא"ה לא מהני ואינו דומה לשאר מקח הנעשה באיסור דמהני דשם הטעם דאפשר לחול דרך היתר כיון דשם היי גוף המעשה בהיתר רק שיש בו צד איסור ממקום אחר כגון שיש בו ריבית או דהוי שבת ויו"ט אבל היכי דהוי גוף הקנין באיסור ודאי ל"מ ובפרט בנידון כזה דחז"ל אסרו שכר אותה החביות ואם הוי אמרינן דנחשב כאלו נעשה בהיתר א"כ אין מקום לאסור השכר ובע"כ דבזה אזלינן בתר האמת דהוי יי"נ וא"כ שוב אעל"מ ולכך הוי בזה ממ"נ אם נאמר כיון דהוי שכר יי"נ שכרו אסור א"כ שוב אי עביד ל"מ ולא נחשב שכירות לאותה חביות וכבר כלתה שכירתו בסיף הצ"ט ובטל לי' ברוב ואם נימא דעביד מהני דנחשב כאלו הוי דרך היתר א"כ שוב אין כאן שכר יי"נ כלל ולכך למ"ד אעל"מ ממ"נ מותר בלעיתותי ערב אבל למ"ד אי עביד מהני א"כ חל השכירות אף על יי"נ ושוב אין שכירות אלא בסיף ואין חילוק בין עיתותי ערב או לא. והנה המעיין בתמורה שם מפורש דפלוגתתם תליא בפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן ביומא אם מערבין לקרנות או לא דרבא ס"ל כר' יונתן דאינו מערב רק זורק כ"א בפ"ע ואביי ס"ל כר' יאשיה דמערבין לקרנות ולפ"ז הוי זה פלוגתא דתנאי והרמב"ם כיון דפוסק מערבין לקרנות בע"כ ס"ל להלכה כאביי דאי עביד מהני דאל"כ תקשה למה לי הם בבכור ומעשר הרי בעלמא נמי אעל"מ ובע"כ דבעלמא אי עביד מהני ולכך א"ש דהך ברייתא דלעיתותי ערב בע"כ אתיא כר' יונתן דכ"א בפ"ע וממילא אעל"מ א"כ שפיר יש סברא לחלק בין אמצע היום לעיתותי ערב דבעיתותי ערב כיון דאעל"מ כבר כלתה שכירתו מקודם וכבר נתחייב תחלה ובטל לי' אח"כ ברוב אבל הרמב"ם כיון דפסק כאביי דאי עביד מהני לכך חל השכירות על כל המאה חביות ואף דהוי יי"נ נמי חל השכירות ושוב לא כלתה שכירות רק בסוף היום ממש א"כ אין חילוק בין עיתותי ערב או קודם רק עיקר החילוק בין אם עשה ממנו שכירות אחד אז הוי כולו יחד ובין אמר לי' חביות חביות בפרוטה דאז הוי כל שכירות בפ"ע אבל היכי דהוי יחד אף דהוי חביות יי"נ לעתותי ערב נמי אסור וא"ש ודו"ק. כנלפע"ד נכון בישוב דעת הרמב"ם בזה. הן אמת דיש לעיין בזה דמכל זה משמע דהך סוגייא אזיל למ"ד דאין שכירות אלא בסיף והרי אנן קיי"ל דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף וכמ"ש הש"ך בחו"מ סי' קכ"ו סעיף י"ח והוכיח כן בראיות ברורות יע"ש אך נראה דא'"ש דהרי חזינן שכן כתב שם הרא"ש וטוש"ע דאין לשכירות אלא בסיף ובודאי לאו קטלי קני נינהו ומה דהוי נראה בישובם הוא כך דהנה מה דקיי"ל ביו"ד סי' מ"ו דהעושה ע"ז לנכרי שכרו מותר מכח אימתי נאסר במכיש האחרון מכיש אחרון לית בי' ש"פ. הנה מזה ודאי לק"מ דע"כ לא אמרינן אין לשכירות אלא בסוף רק היכי דאפשר לחול בסוף אז כיון דאפשר לו לחול בסופו אינו חל עד סופו אבל היכי דנאמר דאינו חל עד הסוף לא תחול כלל ודאי אנן סהדי דלא הוי דעתו שיחול בסוף בענין שלא תחול כלל ובזה ודאי דמתחיל ועד סוף ולכך בע"ז כיון דידוע דעושה ע"ז וא"כ יודע שאם לא יחול בתחלה בסוף יהי' נאסר כל שכרו לכך אמרינן דבכה"ג חל מתחלה ועד סוף משא"כ בזה דנהי דיש כאן העברת יי"נ בתוכם מ"מ הרי אפשר שיהי' חביות זה בסופו ואז אף אם אין לשכירות אלא בסוף נמי יהי' מותר השכר ולכך שוב הוי דינו כמו בעלמא דאין לשכירות אלא בסוף ואם אירע שהעבירה אח"כ באמצע נאסר השכר. ומה שהקשה הש"ך מקדושין נלפע"ד דיש חילוק בין אם קצב לו השכר או לא דהש"ס וש"ע שם מיירי שאומר לה סתם התקדשי לי בשכר שאעשה עמך או שעשיתי עמך ובזה כיון דלא קצב לו סכום השכירות בזה אמרינן דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף וכל פרוטה נעשה מלוה בפ"ע משא"כ בקצב לו השכר שיתן לו כך וכך בעד המלאכה בזה כמו דהפרוטה אחרונה אינו חל רק עד גמר המלאכה כן ה"נ כל השכירות אינו חל עד הסוף כיון דכללינהו יחד בחד קצבה לכך אינו חל עד הסוף ודומה למ"ש הרמב"ן הובא בר"ן ואחרונים דלכך אסור כאן כל שכרו מכח דאם לא הי' מעביר לו אותו חביות לא הוי משלם לו הנכרי מידי לכך נחשב כולו דמי איסור יע"ש וא"כ ממילא מה"ט גופו לא חל כל החיוב עד הסוף שהרי אם לא הי' מעביר החביות האחרון לא הוה משלם לו מידי לכך אינו חל עד הסוף משא"כ בלא זכר הסכום של השכירות בזה ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף כנלפע"ד נכון בזה. ובזה נתחזק דברינו כאן בעזה"י ויש ראי' משיטת הרמב"ם הנ"ל לדברינו זה ולדברי הרא"ש וטוש"ע הנ"ל בסי' קכ"ו.
והנה כל מ"ש בענין הנ"ל לא תקשה ממה דאמרינן בעלמא מטבע חשוב ואינו בטל כמ"ש התוס' סוף מעילה אך א"ש דברינו ע"פי דברי מהרי"ט בתשובה שכתב ג"כ שם כה"ג במטבע של איסור הנאה מכח נדר דבטל לי' ברובא והמשלמ"ל תמה עליו מדברי התוס' דמטבע חשוב ולא בטל ועיין בספר החיים ה"ל חנוכה סי' תרע"ז בתשובה ג' בביאור כוונת התוס' ובישוב דברי מהרי"ט דדוקא היכי דהאיסור בבעלים תלוי בזה כיון דממונא לא בטיל ולכך נהי דעכ"פ גוף המטבע הוי ראוי להתבטל רק דהוי צריך להחזיר לו דמיו בזה מהני חשיבות המטבע דאף הוא גופו לא בטיל אבל היכי דלא שייך לומר ממונא לא בטיל ואין האיסור בבעלים תלוי ולולא חשיבות מטבע הוי בטל לגמרי לא מהני חשיבות מטבע לבדו לעשותו איסור לומר דאינו בטל וא"ש דברי מהרי"ט יע"ש מ"ש באריכות וא"כ דברינו כאן א"ש ג"כ ע"פ דברי מהרי"ט הנ"ל ומדברי התוס' כאן וע"פי פירושינו יהי' ראי' לפירושינו שם ולדברי מהרי"ט בזה. ודו"ק היטב.
בתוס' ד"ה טעמא דא"ל לעיתותי ערב וכו' א"נ שכרו מותר משמע כל שכרו עיין במהרש"א מה שהקשה דהרי בש"ס מתרץ באומר חביות חביות בפרוטה והרי בזה עכ"פ שכר אותה החביות אסור ואיך קתני שכרו מותר יע"ש ולפענ"ד י"ל כך דהנה לכאורה הוי אפשר ליישב קושיית התוס' בע"א די"ל ע"פי דברי המרדכי ביבמות שהובא בכמה אחרונים שכתב גבי יבמה שרקקה דם דלכך אינו בטל מכח כיון דהוי תחלת ביאתו לעולם ע"י תערובות לא שייך ביטול יע"ש וא"כ י"ל ה"נ ע"כ לא ס"ל לרשב"ג דחביות בחביות מותר רק היכי דהוי תחלה ההיתר בפ"ע והאיסור בפ"ע ואח"כ נתערב בזה כיון דמדינא הוי ראוי להיות בטל לגמרי כדין יבש ביבש לכך נהי דכאן מכח חומרא דיי"נ או דהוי דברים החשובין אינו בטל לכך מהני עכ"פ הביטול לענין זה דההיתר אינו נאסר רק מוכרו חוץ מדמי איסור שבו אבל כאן אם אמר לו מאה חביות במאה פרוטות א"כ הוי מתחלת השכירות מעורב האיסור בעולם ולא ניכר האיסור מעולם בפ"ע לכך מדינא אינו בטל לכך נאסר הכל לכ"ע. מיהו י"ל דמדברי התוס' הנ"ל בקושייתם יש ראי' למ"ש בחבורי ספר החיים סי' שנ"ז ובחבורי ליו"ד מה"ק סי' י"ד דמה דקאמר המרדכי דהיכי דבא לעולם ע"י תערובות אינו בטל היינו רק דהמיעוט אינו נהפך להיות כהרוב ונחשב המיעוט נמי כמאן דאיתא ואינו בטל לגמרי כמו גבי יבמה שרקקה דם דאטו אנו רוצים לומר ע"י הביטול להיות הדם נהפך לרוק לו יהא דהדם הוי דם כיון דעכ"פ יש כאן רוק נמי ראוי שתחלוץ רק דע"י הביטול הוי ראוי לומר דהרוק בטל ונחשב כליתי' כלל בעולם לכך בזה חידש לנו המרדכי דהיכי דתחלת ביאתו ע"י תערובות אינו בטל ונחשב נמי כמאן דאיתא ויש כאן עכ"פ רוק אבל לענין איסור עכ"פ אין הרוב נגרר אחר המיעוט והרוב נשאר עכ"פ בהיתר לכך מותר באכילה יע"ש ולפ"ז א"ש דברי התוס' כאן כיון דעכ"פ הרוב נשאר בהיתר לכך שפיר קשה דנימא רשב"ג הוא והנה לפי"ז א"ש מה דקשה לי דמה תירצו התוס' דשכרו מותר משמע כולו הרי רשב"ג לא אסר אותה החביות רק מטעם דהוי דבר חשוב ואינו בטל אבל אם אינו דבר חשוב בטל לגמרי וכמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' קל"ד בהגה"ה וא"כ מה זה שתירצו דשכרו מותר משמע כל שכרו מה בכך הרי באמת ראוי שיהי' מותר כל שכרו כיון דאינו דבר חשוב אך לפי הנ"ל א"ש דלענין שכר אותה החביות בזה שפיר כיון דהוי מעולם ע"י תערובות אינו בטל ודומה להתם בדברים החשובים ולכך שפיר תירצו דשכרו מותר משמע כל שכרו והרי עכ"פ שכר אותה החביות אסורה וא"כ מיושב קושיית המהרש"א על נכון דתינח בשכרו במאה חביות במאה פרוטות דהוי הכל מעורב בתחלתו לכך שפיר אינו בטל ודומה להתם אבל בשכרו חביות חביות בפרוטה א"כ ניכר כל שכר חביות בפ"ע כיון דכל חד הוי שכרו בפ"ע נחשב כל אחד בפ"ע רק דאח"כ נתערב ושוב כיון דאינו דבר חשוב בטל לגמרי ולכך שפיר י"ל דאתיא כרשב"ג דס"ל התם ימכור חוץ מדמי איסור שבו וממילא היכי דאינו חשוב בטל לגמרי לכך מותר הכל וא"ש דברי התוס' ודוק. ועיימ"ש בזה בפירש"י ד"ה לעיתותי ערב יע"ש מ"ש בביאור דבר זה מה דלא שייך בזה דמטבע חשוב ואינו בטל.
ומ"ש התוס' וז"ל א"נ כאן אפי' רשב"ג מודה דהתם אין דרך ליקח יין מן הנכרי אבל כאן דרך ליקח שכר מן הנכרי קשה לי מזה אמ"ש התוס' לעיל דף נ"ו ע"ב ד"ה מהו לדרוך עם הנכרי בגת שכתבו תדע דהא אמרינן לקמן פ"ב יין ביין ימכר כולו חוץ מדמי איסור שבו אלמא אפילו נתערב לגמרי לא אסרינן בהנאה וכו' וקשה לי מה ראי' מזה הרי התם אזיל לרשב"ג וא"כ הרי רשב"ג לא קאמר רק בדברים שאין דרכו בכך וא"כ התם לענין לדרוך עם הנכרי בגת הוי כמו כאן לענין לשכור להנכרי והוי דרכו בכך י"ל שפיר דהכל אסור בהנאה ועכ"פ מה ראי' מזה לזה ועכ"פ תדע והוכחה ליכא הרי יש לדחות כן. וצ"ע.
ובעיקר קושיית התוס' הנ"ל הי' נראה לומר עוד לפמ"ש דעיקר טעמא דרשב"ג מטעם ביטול הוא א"כ תינח אם נתערב יי"נ ביין דהוי איסור בהיתר לכך בטל שפיר ולכך נהי דד"ח לא בטלי מ"מ בזה מהני מכירה חוץ מדמי איסור שבו אבל כאן בשכירת פועל כיון דמדינא כל שכרו מותר ואינו אסיר רק מכח קנס א"כ בזה כיון דמדינא לא תפסי דמיו ועיקר איסורו מכח קנס וזה מונח אקרקפתא דגברא שאותו קנסוהו שלא יהי' נהנה מזה אבל גוף הדמים היתר הוא והוי היתר בהיתר ואינו בטל מדינא לכך לא מהני בזה מכירה חוץ מדמי איסור שבו וא"ש ודו"ק. ועיימ"ש כעין זה לעיל דף ס"ב בתוס' ד"ה דאגר ארבי' לסתם יינם ייע"ש.
שם בתוס' ד"ה הא דאמר לי' העבר לי קו"ף חביות במאה פרוטות וכו'. וקשה דמ"מ שכר האיסור מעורב בכל ההיתר הנה לולי דבריהם הוי נראה דא"ש פירש"י דהוי קשה לי' קושיית התוס' לעיל דנימא רשב"ג הוא דהכל מותר חוץ מדמי אותה החביות ולכך פירש"י דכאן כיון שלא התנה חביות חביות בפרוטה הוי כולה אגרא שייך בי' ונחשב כולו דמי איסור אבל אם התנה עמו חביות חביות בפרוטה עכ"פ לא הוי כולו איסור שוב נהי דיש כאן שכר פרוטה אחת עכ"פ שוב בזה י"ל דס"ל כרשב"ג דמותר כולו חוץ מדמי אותה החביות והוי שכרו מותר חוץ מאותה חביות כקושיית התוס' לעיל וא"ש ודו"ק.
שם גמ' השוכר את החמור וכו' הא תו למ"ל וכו'. קשה לי מהו פריך הרי לעיל אמרינן בר"פ זה דחמרין דנפישי אגרייהו קנסו רבנן פועלים דלא נפיש אגרייהו לא קנסו רבנן וא"כ י"ל דרבותא קמ"ל דהוי ס"ד דרישא דדוקא בשוכר את הפועל דלא נפיש אגרייהו בזה מותר אם שכרו למלאכה אחרת אף דאמר לו העבר חביות יי"נ אבל בסיפא דשכר חמורו דנפיש אגרייהו הוי ס"ד דאף בשכרו למלאכה אחרת ואמר לו העבר לי יי"נ נמי שכרו אסור ובפרט בלא אמר לו לעיתותי ערב לכך קמ"ל גם בזה מותר בשכרו למלאכה אחרת והנה לפמ"ש התוס' לעיל שם דהכוונה מכח דנפיש אגרייהו דמי טפי לסחורה הוי א"ש דדוקא לענין שביעית יש לחלק כה"ג ולא ביי"נ ופריך שפיר אבל לפי מה שהקשו התוס' שם ד"ה דאגר ארבי' וכו' משמע דלא ס"ל לחלק כה"ג קשה גם מכאן ועימ"ש שם בזה. וצ"ע.