אור ברסלב
עבודת עבודה חלק ב עבודה זרה › דף סד:

עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

עבודה זרה · דף סד:

דף סג.

בדף ס"ד ע"ב בגמ' תנ"ה בד"א שירשו אבל נשתתפו אסורין. הנה לכאורה לא נודע הטעם דלו יהא דהוי כדמסיק הש"ס דמכח ירושת הגר אקילו בה רבנן שלא יחזור לקלקולו סוף סוף למה בירושה הקילו ולא בנשתתפו. וצריך לומר כיון דידוע בכמה דוכתא דבמלתא דשכיחא חששו רבנן אבל למלתא דלא שכיחא לא חששו וא"כ ה"נ בירושת הגר כיון דכל גוי יש לו אב עפ"י רוב וסתם גוי יש לו ע"ז לכך היי מלתא דשכיחא שיפול לו ירושה ע"ז לכך לזה חששו חז"ל פן יחזור לסורו אבל להשתתף עם נכרי בע"ז זה הוי מלתא דלא שכיחא לכך לא חששו חז"ל בזה פן יחזור לסורו. והנה בזה אצתמיד דברינו לעיל שהקשינו מנ"ל להש"ס דלכך אמר זילו זבינו כל מה דאית לכו וכו' מכח דדמי ע"ז ביד נכרי לא תפסי דמי' דלמא לעולם תפסי דמי' רק דההיתר מכח ביטול בריב ואף דאסור מדרבנן י"ל בגר הקילו שלא יחזיר לסורו ולכאורה יש לסתור זה דהרי דוקא בירושה חששו שיחזור לסורו אבל בנשתתפו לא חששו שיחזור לסורו אך לפמ"ש א"ש דברינו דזיל בתר טעמא דבנשתתפו דלא שכיח לכך לא חששו שיחזור לסורו אבל במה שיש לו להנכרי לבד אם ירושה לרשת את אביו ע"ז נחשב מלתא דשכיחא מכח דכמה נכרים יש להם ע"ז אף דאכתי יתכן שלא יהי' לו אב וכדומה מ"מ בהגר עצמו דנחשב מלתא דשכיחא כיון דסתם נכרי יש לו ע"ז לכך שפיר הוי ראוי לאוקמא אדינא להיות רשאי למכור קודם הגירות ויהי' מותר אח"כ להנות ממנו מכח ביטול ברוב מהך חששא שיחזור לסורו וא"ש דברינו לעיל. ודו"ק היטב.

שם בתוס' ד"ה תנ"ה וכו' דה"א דבדין הוא מטעם ברירה וכו' קשה לי מזה לשיטת הרמ"ר שכתב התוס' בתמורה דאף למ"ד דס"ל ברירה היינו רק בלא הוכר מתחלה אבל בהוכר ואח"כ נתערב לא שייך ברירה יע"ש וא"כ קשה אם בלא הך ברייתא לא הוי מוכח דבירושת הגר הקילו רק הוי אפשר לומר דמטעם ברירה היא א"כ גם מהך ברייתא דנשתתפו אין ראי' דהרי י"ל גם זה מטעם ברירה היא אך היינו דוקא בירשו ולא הוי ניכר מעולם חלק של זה לבד ושל זה לבד לכך שייך בזה ברירה אבל נשתתפו שהי' להגר ע"ז ולהנכרי הוי שאר חפצים או אף להיפוך כיון דעכ"פ הוי ניכר חלק כ"א לעצמו ואח"כ נשתתפו יחד בזה לא אמרינן ברירה לכך אסור ומנ"ל להוכיח עדיין דירושת הגר שאני וצ"ע.

שם בגמ' מאי בין עובדה בין אינו עובדה וכו' קשה לי מהו פריך הרי לקמן בברייתא פליגי ר"מ ורבנן אי זה גר תושב וס"ל לר"מ דבקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז לבד נמי הוי גר תושב ורבנן ס"ל דאינו בזה גר תושב עד שיקבל עליו זיי"ן מצות והנה אנן קיי"ל כרבנן ולפ"ז הרי עיקר ספיקו של הש"ס לעיל הוי מכח כיון דבר מיני' הוא לכך מבטל וא"כ מה פריך נימא דר"נ מיירי בגר תושב שקיבל עליו זיי"ן מצות דהוי דינו כגר תושב ממש לכך לא נחשב בר מיני' של נכרי כיון דהוי דינו כגר תושב וחלוק הוא מעכו"ם לענין להחיותו לכך כיון דלאו בר מיני' הוא לכך שפיר קאמר דלא פלח אינו מבטל אבל הברייתא מיירי בגר שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז לבד ואתיא כרבנן דס"ל דזה אינו גר תושב וכיון דדינו כעכו"ם לכל דבר לכך שפיר מבטל ומהו פריך ומכ"ש דקשה יותר לשיטת הפוסקים שהביא הר"ן דגר תושב אינו עושה יי"נ ונכרי שאינו עובד ע"ז עושה יי"נ וא"כ י"ל מי שעושה יי"נ יכול לבטל ג"כ אבל גר תושב שאינו עישה יי"נ אינו יכול לבטל. ודוק. ואפשר דהוי קשה לו אלישנא דר"נ דאמר דפלח מבטל דלא פלח לא מבטל משמע דעיקרו בעובד ואינו עובד תליא מלתא ולא בבר מיני' או לאו בר מיני'. מיהו קשה לפמ"ש הר"ן בסוגיין ולעיל בפרק ר' ישמעאל דגר שלא טבל ומל כבר גרע מגר תושב דגר תושב קיבל עליו מיד משא"כ מל ולא טבל לא קיבל עלי' עד שיטבול יע"ש. ואכ"כ מהו קושיא נימא דר"נ מיירי להדיא בגר תושב ולא שקיבל עלי' למול ולטבול לכך ס"ל כיון דלא פלח לא מבטל משא"כ הברייתא מיירי בגר שקיבל למול ולטבול ועדיין לא טבל בזה דינו כנכרי ממש לכך שפיר מבטל ע"ז כמו דדינו כנכרי נענין יי"נ לדעת הר"ן ה"ה בזה. וצע"ג בזה לדעת הר"ן. ועוד הוי קשה לי לכאורה מה קמיבעי' לי' אם מי שאינו עובד ע"ז אינו מבטל הרי ש"ס מפורש הוא לעיל פרק כל הצלמים דקטן שאינו יודע בטיב ע"ז ןמשמשי' א"י לבטל א"כ בע"כ מוכח דמי שאינו עובד ע"ז אינו מבטל דאין לומר מצד שהיא קטן ואין בו דעה דא"כ אפילו ביודע בטיב ע"ז נמי אינו בר דעת מן התורה גם הרי קיי"ל דאפילו בטלו הנכרי בע"כ היי ביטול ובע"כ עיקר הטעם מכח דאינו עובד ע"ז א"כ מוכח דמי שאינו עובד ע"ז א"י לבטל אך צריך לומר דשאני קטן דאין בידו לעבוד ע"ז לכך ודאי דא"י לבטל. משא"כ בגר תושב נהי דלא פלח עכ"פ בידו לעבוד. ויש ראי' מזה לסברת הר"ן בפרק ר' ישמעאל שכתב כיוצא בזה לענין יי"נ דאף דנכרים בזה"ז לאו עע"ז הם מ"מ י"ל דעושין יי"נ וגריעי מקטן שאינו יודע בטיב ע"ז דהתם אין בידו לעבוד משא"כ גדול בידו לעבוד עכ"פ יע"ש ומכאן ראי' לסברתו ולכך כמו דעושה יי"נ מכח דבידו לבטל י"ל דמבטל ע"ז מה"ט גופו משא"כ בקטן שאין בידו לעבוד. ודו"ק.

שם גמ' שמנו כיינו שמנו כיינו ס"ד שמן מי קא הוי יי"נ. קשה לי מהו פריך לפמ"ש ביו"ד סי' קנ"ד דבמקום שמקילין ביינם של נכרים אף שאר משקין אסורין ופירשו האחרונים הכוונה דבמקום שמחמירין ביינם לא גזרינן שאר משקים אטו יינם אבל במקום שמקילין גם בסתם יינם גזרו שאר משקים אטו יינם יע"ש וא"כ קשה לימא ה"נ דאדרבא הברייתא מיירי לאחר שהתירו את השמן לגמרי ולכך בנכרים ממש דחמירי להו יינם ואין מייחדין אצלם יין ג"כ לכך לא גזרו השמן אטו יין אבל בגר תושב דקיל בי' יי"נ דהרי מייחדין אצלם יין משא"כ בנכרי ולכך כיון דקיל בי' דמותר לייחד יין אצלו יש חשש שיקול אף ביין שלו ממש לכך גזרו אף בשמן שלו להיות אסור כיין ולכך קאמר שמנו כיינו. וצ"ע.

גמרא ולשאר דברים דינו כנכרי מאי לאו לבטל ע"ז וכו' קשה לי לדעת הסוברים דב"נ אינן מצוין על השיתוף עיין בש"ך יו"ד ה' ע"ז סי' קנ"א ובמג"א סי' קנ"ו וא"כ קשה מהו פריך נימא דהך סיפא דלשאר דברים הרי הוא כנכרי אתאן לת"ק דס"ל גר תושב הוי כל שקיבל עליו זיי"ן מצות ולפ"ז היינו דוקא שלא יעבוד ע"ז בלי שיתוף אבל ע"י שיתוף לא מוזהר וא"כ י"ל דמיירי שעובדה בשותפות ולכך כיון דעכ"פ פלח במקצת לכך יכול לבטלה ור"נ דקאמר דלא פלח לא מבטל היינו דלא פלח כלל אפילו בשותפות ואף דהם מיבעי' להם בסתם גר תושב מ"מ י"ל דזהו גופו היי דברי ר"נ שפשט להו כך דפלח היינו זה הגר תושב דעדיין פלח לע"ז בשותפות זה מבטל אבל דלא פלח כלל אפילו בשותפות אינו מבטל וכן מה דפריך מאידך ברייתא דבין עובדה ובין שאיני עובדה יהי' נמי הכוונה דבין עובדה לבדה ובין אינה עובדה לבדה רק בשותפות נמי מבטל אבל בלא עובדה כלל י"ל לעולם אינו מבטל. והנה מזה יהי' ראי' ברורה לדעת החות יאיר שחולק על הש"ך וס"ל דב"נ מצווה על השיתוף והובא בפרי מגדים יו"ד סי' ס"ה בש"ד יע"ש. ולהש"ך ולהמג"א צ"ע מכאן.

שם בתוס' ד"ה מסתברא דפלח מבטל וכו' והא דאמרינן לעיל פרק כל הצלמים וכו' היינו דוקא לרשב"ל ור' יוחנן פליג עליו. הנה לכאורה היי מקושייתם ראי' מוכרחת לשיטת המרדכי הובא בהגהת הרמ"א סי' קמ"ו דאפילו ע"י אמירה בעלמא נמי בטלה ועיין בש"ך שם שביאר דהיינו באומר שישברנה או יקטע ראש אזנה ולפ"ז הרי הא דאמרינן דישראל הי' יכול לבטל ע"ז של נכרי לולי הטעם דלמא מגבה לה היי רק במעשה ממש כששיברה וכדומה כדמוכח שם להדיא דהוי מטעם ע"ז שנשתברה מאלי' דמותרת לרשב"ל יע"ש. הא אם הי' ע"ז שנשתברה מאלי' אסורה ודאי דלא היי יכול ישראל לבטל ע"ז של נכרי רק מטעם נשתברה מאלי' אתיין עלה וא"כ תינח כששיברה ממש אבל באמירה בעלמא כשאומר שישברנה בזה ודאי לכ"ע אין יכול ישראל לבטל ע"ז של נכרי כיון דמאלי' כה"ג לא בטלה וא"כ י"ל דכאן מיבעי' לי' אם נכרי דלא פלח אי יכול לבטל באמירה בעלמא שיאמר שישברנה דנכרי אף כה"ג מבטל וישראל אינו יכול לבטל לכך מיבעי' לי' בנכרי דלא פלח מה דינו אם יכול לבטל והשיב ר"נ דלא פלח א"י לבטל באמירה בעלמא. אך א"כ קשיא לכאורה דמהו פריך הש"ס מברייתא דבין עובדה ובין אינו עובדה יכול לבטל נימא דמיירי התם במעשה ממש דישראל אינו יכיל לבטל מכח גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה ובנכרי כה"ג מבטל אף דלא פלח דבי' לא שייך גזירה דלמה מגבה לה ולפ"ז הי' מוכח לכאורה להיפוך מדלא משני כה"ג באמת דר"נ מיירי באמירה והברייתא במעשה מוכח כדעת הסוברים דלא מהני ביטול באמירה בעלמא. מיהו מזה אין ראי' די"ל דס"ל להש"ס דאי מיירי הברייתא במעשה פשיטא דנכרי אף דלא פלח יכול לבטל דהרי אף ישראל הי' יכול לבטל של נכרי רק הטעם דא"י לבטל מכח גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה ופשיטא דבנכרי לא שייך גזירה זו ולכך אי במעשה פשיטא דיכול לבטל רק בע"כ באמירה מיירי ופריך שפיר. גם י"ל דהסוגייא אזיל לר' יוחנן דס"ל נשתברה מאלי' אסורה לכך לדידי' אין חילוק בין אמירה למעשה ואם מאן דלא פלח א"י לבטל באמירה גם במעשה א"י לבטל והנה עכ"פ מדברי התוס' שלא תירצו כן יהי' מוכח דס"ל כהסוברים דלא מהני ביטול באמירה בעלמא כלל. מיהו שבתי וראיתי די"ל דגם הם ס"ל כדעת המרדכי דמהני ביטול באמירה בעלמא והוא דהנה מריש היי קשיא לי לדעת הס הסוברים דעכו"ם לעכו"ם נעשה שליח מהו פריך הש"ס כאן לר"נ דלמא ר"נ מיירי כשבא לבטלה מדעתי' דנפשי' שלא בשליחות נכרי העובדה בזה שפיר קאמר דפלח מבטל דלא פלח לא מבטל אבל הברייתא מיירי מה דקאמר נכרי מבטל שלו ושל חבירו מיירי כשבא לבטל ברשות חבירו ובשליחותו ובזה שפיר קאמר דאחד העובדה ואחד שאינו עובדה נעשה שליח לבטלה ברשות כאלו המשלח מבטלה והרי הוא עובדה ומהו פריך ולכאורה הוא קושיא גדולה להסוברים כנ"ל. אך נראה דבאמת א"ש דהרי אמרינן בכמה דוכתא דמידי דליתי' בנפשי' לא מצי להיות שליח וא"כ ה"נ אם הוא א"י לבטל הע"ז מדעתי' לא מצי להיות שליח ג"כ ובע"כ דהוא עצמו נמי יכיל לבטל ולפ"ז שפיר הוצרכו התוס' לומר דבע"כ אזיל לר"י דס"ל נשתברה מאלי' אסירה דאם כרשב"ל דנשתברה מאלי' מותרת רק דכאן מיירי מביטול באמירה בעלמא א"כ קשה מהו פריך הש"ס מברייתא נהי דנימא דמשמע לי' דהברייתא מיירי באמירה בעלמא דאי ע"י מעשה פשיטא אכתי קשה מה פריך נימא דמיירי ע"י שליחות הנכרי חבירו ואין לומר דלא הוי ליתי' בנפשי' ואיך נעשה שליח זה אינו כיון דעכ"פ יכול הוא לבטלה ע"י מעשה נחשב איתא בנפשי' וכעין דאמרינן בקדושין דף כ"ג גבי עבד כיון דיכול לקבל גיטו של חבירו מיד חבירו נחשב איתא בנפשי' יע"ש א"כ ה"נ כיון דעכ"פ יכול לבטל ע"י מעשה נחשב איתא בנפשי' ובע"כ דכאן אזיל לר' יוחנן דס"ל נשתברה מאלי' אסורה מדינא ולכך פריך שפיר דהוי ליתי' בנפשי' כלל. מיהו שבתי וראיתי דזה יש לדחות דאף אם יכול לבטלה ע"י מעשה לרשב"ל אכתי נחשב ליתי' בנפשי' כיון דעיקר הטעם שיועיל בזה הביטול היי מכח דהוי כנשתברה מאלי' וא"כ עכ"פ הוא מצדו א"י לבטל ואינו דומה להתם גבי עבד דהתם מצד מעשיו יכול הוא לקבל גיטו של חבירו מיד רבו של חבירו לכך נחשב איתי' בנפשי' משא"כ בזה כיון דעכ"פ הוא מצד מעשיו וכוונתו א"י לבטל נחשב ליתי' בנפשי' ובע"כ מוכח דהתוס' לא ס"ל כדעת המרדכי רק דלא מהני ביטול באמירה בעלמא. ודו"ק.

והנה אכתי קשה לי להסוברים דעכו"ם לעכו"ם נעשה שליח מהו פריך הש"ס לקמן מברייתא דנשאר כל דבר הרי הוא כנכרי דלמא הכוונה דהרי הוא כנכרי היינו לענין שליחות דנעשה שליח לנכרי חבירו דהוי ס"ד כיון דהוי גר תושב אינו נעשה שליח לנכרי ממש העובד ע"ז לכך קמ"ל דלשאר דבר הרי הוא כנכרי ונעשה שליח לנכרי ממש וא"כ דלמא הכוונה לענין שליחות ובע"כ מוכח דאף נכרי לנכרי אינו נעשה שליח. וצע"ג בזה.

שם בתוס' ד"ה אין מפקידין אצלו. הנה ליישב גירסת רש"י הישינה נראה לומר דהחילוק בין מפקידין לבין מייחדין דהוא ע"ד מ"ש המג"א בה"ל נ"ה סי' תקפ"ו בע"ז שיש לה בעלים אם הגביהה הישראל נעשה שלו ולא מהני לי' ביטול מטעם כיון דהוי באחריותו הו"ל כשלו מכבר תמהתי שם עלי' דהרי אדרבא קיי"ל גל"מ לאו כמ"ד יע"ש מה שכתבתי שם. אך כעת נראה כך די"ל אף אם בעלמא לאו כמ"ד מ"מ בע"ז הוי כממון כיון דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם וכמו דאמרינן בחמץ דאף בעלמא לאו כמ"ד בחמץ היי כמ"ד כיון דכתיב לא ימצא א"כ ה"נ בע"ז כיון דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם הוי כממון ולפ"ז כיון דכל חומרא דיי"נ הוא מכח לתא דע"ז לכן ביי"נ הוי נמי גל"מ כממון דמי ולכך כיון דיין שלו ודאי אסור לכך אף אם הפקידו אצלו כיון דהוי באחריותו הוי כשלו כמו דגזרו על שלו כן גזרו נמי על מה דהוי בידו בפקדון ובאחריותו אבל אם אין מפקידין בידו רק מייחדין ואינו באחריותו על יין של ישראל לא גזרו בי' וא"ש. כנלפע"ד בזה.

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה