עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
עבודה זרה · דף סג.
בדף ס"ג ע"א גמ' ותפשוט מדר"א דאמר שקדמה והקריבתו וכו' קשה לי מה קושיא נימא דזה יהי' תלוי בפלוגתא דרבנן ור"ש בב"ק וכמה דוכתא בקדשים שחייב באחריותן אם הוי גל"מ כמ"ד אי לא דלר"ש דס"ל דהוי כממון ונחשב בית האיש עדיין בזה כל דלא הקריבתו נחשב איתי' ברשותה לכך בעינן שקדמה והקריבתו אבל לרבנן דס"ל גל"מ לאו כממון דמי ממילא תיכף שהקדישתו יצא מרשותה לרשות הקדש ונחשב ליתי' ברשותה ולכך י"ל דמה דמוקי לה ר"א שקדמתו והקריבתו היינו דלא ניחא לי' לאוקמא כתנאי או בקדשים שאין חייב באחריותן לכך מוקי לה ככ"ע ובהקריבתו ובפרט לפמ"ש בת"ח דמ"ש שהקריבתו בע"כ בחייב באחריותן מיירי דאל"כ מה נ"מ ייע"ש וא"כ בקדשים שחייב באחריותן לא ניחא לי' לאוקמא בפלוגתא דתנאי לכך מוקי לה ככ"ע אבל לעולם לדידן דקיי"ל כרבנן דגל"מ לאו כמ"ד י"ל שפיר דאף בהקדישתו נחשב ליתא ברשותו ושפיר מיבעי' לי' בהקדישתו גם י"ל כעין זה דתליא בפלוגתא דר' יוסי ורבנן אם קדשים קלים הוי ממון בעלים או לא ולא ניחא לי' לאוקמא כתנאי או בקדשי קדשים ולכ"ע רק מוקי לה בכל הקדשים ובהקריבתו אבל לדידן בקדשים קלים או בקדשי קדשים לכ"ע י"ל בהקדישתו די וצ"ע והנה בהיותי בזה ראיתי דדברי הת"ח תמוהין דהרי י"ל דנ"מ לענין אם הבשר עדיין קיים אם מותר באכילה דאם חל עליו שם אתנן למפרע נעשה קרבן פסול ואסור באכילה או כגון שלא נזרק הדם עדיין אם הדם יזרק והבשר יאכל אבל אם לא חל עליו שם אתנן כשר הבשר באכילה והדם יזרק לכך דברי הת"ח תמוהין בזה.
שם גמ' אי דלא אמר לה מעכשיו וכו' ואיש כי יקדיש את ביתו קידש וכו'. קשה לי מהו פריך הרי אמרינן בגטין פ"ד גבי חטאת הגזולה שלא נודע לרבים שמכפרת דאמר עולא ד"ת בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת דיאוש לא קני ומ"ט אמרו בלא נודע מכפרת שלא יהיו הכהנים עצבין וכו' וא"כ נימא דה"נ הברייתא לאחר תקנה מיירי ולכך אם ליכא איסור אתנן בשביל חשש גזילה הוי כשר הקרבן מפני תקין העולם אך אם הוי החשש כאן מכח איסור אתנן אז ע"ז לא התקינו ולא הוי כשר הקרבן אבל אם אין בזה חשש אתנן רק חשש גזילה הרי בזה התקינו שמכפרת ומה פריך וצריך לומר שהקושיא הוי רק למ"ד שם דד"ת בין נודעה בין לא נודעה מכשרת דיאוש כדי קנה ולא ס"ל כלל התקנה להכשיר קרבן פסול ולכך פריך שפיר. וא"ש ודו"ק היטב.
גמ' דא"ל להוי גבך עד שעת ביאה וכי תצטריך ליך קני מעכשיו וכו'. עניי לא הבנתי דברי הש"ס בזה דסוף סוף כיון דאמר לה אם תצטריך ליך תקני מעכשיו ועכשיו נצרכה לה ונקנה לה מעכשיו וגם ליתא בעינא אכתי פשיטא דלאו אתנן הוא והתוס' נראה שהרגישו בזה ונדחקו לפרש יע"ש ודבריהם אין מובנין דממ"נ אם אינו שלה עד שעת ביאה בלא"ה פסול דלא הוי שלה בשעת הקרבה דבעינן איש כי יקדיש את ביתו קודש ואם הוי שלה מכח דאמר לה לכשתצטרך קני מעכשיו א"כ שוב לא חל עליו אתנן כיון דמקודם הוי שלה ועוד דעכ"פ אתנן ממ"נ לא חל עליו כיון דאינו בעולם בשעת ביאה ומה שהי' נראה בביאור הסוגייא דמזה יהי' ראי' לדעת הש"ך בחו"מ סי' ע"ג שכתב דבמשכון לא בעינן בד"ח רק במעכשיו לבד נמי סגי ומסלק אסמכתא והיינו דאף דאמרינן בנדרים דבעינן בד"ח היינו בעלמא אבל במשכון כיון דנקנה לו למשכון וגם עשה לו טובה בהלואה נקנה לו בלא בד"ח יע"ש ולפי"ז הוי א"ש כאן דהרי קשה מה מהני דאמר לכשתצטרך קני מעכשיו הרי הוי אסמכתא כיון דלא הקנה לה לחלוטין רק לכשתצטרך ואין לומר דאסמכתא קנייא במעכשיו דהרי קיי"ל כסוגיא דנדרים דבעינן בד"ח ובע"כ צריך לומר דהכא שאני כיון דעכ"פ נקנה לה למשכון והיא נשכרה לו בכך על שעת ביאה כעין שכירת פועל כן ה"נ נשתעבדה היא לו לביאה בטלה זה לכך הוי כעין משכון ודי במעכשיו לבד ולכך בזה שפיר הוי ס"ד דליחול עליו אתנן בממ"נ דבלא"ה הרי אינו שלה ואף דאמר מעכשיו הרי הוי אסמכתא ופסול לקרבן דאינו שלה ובע"כ צריכין אנו לומר כיון דניתן לה למשכון לביאה די במעכשיו לבדו כיון דלא נגמר קנינה רק מכח צירף האתנן שנתן לה וא"כ הוי ס"ד דבזה לחסור מכח אתנן לכך קמ"ל אעפ"כ דמותר וא"ש ודו"ק ועימ"ש לקמן בסוגיא זו במה דמשני דשוי' ניהלה אפותיקי שם הוכחתי להיפוך ייע"ש מ"ש בזה ועיימ"ש עוד בזה בתוס' ד"ה דקאי בחצירה והנה לכאורה הי' נראה לפרש דמה דאמר לה לכשתצטרך ליך קני מעכשיו הוי הכוונה כשתצטרך להקדישו תקנהו מעכשיו ובזה הוי ס"ד כיון דבמעכשיו ולאחר למ"ד יום הקנין מתחיל מעכשיו ונגמר אחר למ"ד יום וא"כ ה"נ באומר לה שאם תקדשנו יחול הקנין מעכשיו חל הקנין מעכשיו ונגמר אחר שתקדשנו וא"כ הוי ס"ד דממ"נ לא הוי שלה דאימת נגמר הקנין אחר ההקדש והרי אז כבר אינו שלה וא"כ ממ"נ קידם שנגמר הקנין אינו שלה ולאחר ההקדש כבר אינו ברשותה רק ברשות ההקדש והרי אם נגמר אח"כ הקנין בעינן שיהי' עומד ברשותו בשעת גמר הקנין וא"כ כיון דלא נגמר הקנין לא חל ההקדש ושוב ליחול עליו אח"כ איסור אתנן לכך קמ"ל דאעפ"כ אינו אתנן וחל ההקדש.
ובהכי הוי א"ש מה שהקשינו בש"ס דפריך ותפשוט מדר"א דמהו פריך דלמא ר"א ס"ל כמ"ד דאית לי' הואיל וכאן מיבעי' לי' למ"ד דל"ל הואיל ולפמ"ש י"ל כיון דבאמת אינו שלה ולא הקנה לה רק אם תצטרך להקדישו יהי' שלה מעכשיו וא"כ תינח להקדישה יש לה כח דהוי שלה אבל לשאול על ההקדש ולבטל ההקדש הרי אם תבטל ההקדש שוב אינו שלה וחוזר לבעליו ועל דבר שאינו שלו לא שייך שאלה דרק להבעל שנתנה תורה כח לשאול ולא לאחרים ולכך לא שייך בי' הואיל אי בעי מתשיל עלה ולכך שפיר פריך תפשוט מדר"א ודו"ק ועיין בתוס' ד"ה או דלמא מ"ש עוד בזה עוד שם בגמ' תפשוט לי' מדר"א דאמר שקדמתו והקריבתו וכו' קשה לי מה קושיא הרי זה ידוע דהוי פלוגתא דאמוראי ותנאי אם אמרינן הואיל אי לא וא"כ נימא דר"א ס"ל כמ"ד דאמרינן הואיל ולכך אם לא הקריבתו דאפשר עדיין בשאלה לכך אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלה ונחשב איתא ברשותה לכך חל עלי' אתנן אבל ר' אושעיא ס"ל כמ"ד דלא אמרינן הואיל לכך מיבעי' לי' למ"ד דלא אמרינן הואיל אפשר דאף בהקדישתו נמי לא חל עלי' אתנן. וצ"ע. ועיין לעיל בסוגייא בד"ה דא"ל ליהוי גבך וכו' וכי תצטרך לי' קני לך מעכשיו מ"ש ליישב זה.
שם בתוס' ד"ה או דלמא השתא קאי בעיניה ואע"ג דאין אתנן חל על מוקדשין וכו' דבריהם תמוהין דמה דמיון זה לזה התם מיירי שה"א הקדישן מכבר וכיון דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלים לכך ממילא א"י להקנות לה ההקדש וא"כ לא זכתה בו מעולם ואיך יחול עליו איסור אתנן משא"כ כאן דנותן לה כשהיא חולין והיא זכתה בו כבר בהיא הקדישה אותו י"ל דלעולם חל האיסור אתנן עליו. ועוד דהתם כיון דלא אפשר לחול האתנן רק כשבא לרשותה וזכתה בו ואז שפיר הוי ברשות גבוה דממ"נ הוא א"י לשאול עליו כיון דכבר זכתה היא בו והיא א"י לשאול עליו דהיא לא הקדישו ולכך נעשה ברשות גבוה ממש ואין אתנן חל עליו אבל כאן שהיא הקדישתן א"כ כיון דבידה לשאול עליו נחשב כשלה ויחול עליו האתנן מיהו לפימ"ש לעיל בסוגייא דבכה"ג א"י לשאול עליו ויש להוסיף עוד טעם בדבר די"ל דזה דומה למ"ש התוס' בפסחים דדבר שאינו ברשותו הואיל ואי בעי מייתי לרשותו לא אמרינן ה"ה נמי להיפוך בדבר שהיא ברשותו הואיל ואי בעי מוציאו מרשותו נמי לא אמרינן ולא דמי למה דאמרינן בעלמא גבי הואיל ואי בעי מפקיר נכסיו והוי עני וחזי לי' דהתם אין אנו דנין על הנכסים רק על המעשר עני בזה אמרינן כיון דעכ"פ אי בעי מפקיר נכסיו וחזי לי' השתא נמי חזי לי' אבל כאן אנו דנין על גוף הדבר אם הוי כשלו או לא איך נימא דהוי כשלו מכח הואיל ואי בעי מתשיל עלה אדרבא אם יתשול עלה לא יהי' שלה עוד ואיך נאמר דהוי שלו מכח הואיל ואי בעי מתשיל הרי אם יתשול עלה לא יהי' שלה דלא הקנה לה רק שתקדישנה לכן לא שייך בזה הואיל. אך עכ"פ קושיא ראשונה שלנו הוא תמי' גדולה. ועיין בפ"ח דפסחים ובתמורה שם. וצ"ע.
שם בגמ' וכגון דקאי בחצירה. הנה הפוסקים הבינו דהכוונה דקנתה מטעם חצירה אך ראיתי בספר ישועות יעקב על או"ח סי' קנ"ד שכ' שי"ל הכוונה כיון דעיקר מה דפריך והא מחסרא משיכה היינו שהפקיעו חז"ל קנין הכסף מכח שיאמרו נשרפו חיטך בעליה והיכי דהוי בחצר של הלוקח קונה בכסף דמצוי היא אצל ביתו כמ"ש בחו"מ סי' קצ"ח וא"כ י"ל דכוונת הש"ס בתורת כסף ייע"ש ואני אומר ישתקע הדבר ולא יאמר דא"כ מה פריך הש"ס בא עליה ואח"כ נתן לה אתננה אסור דהרי הוי נתן לה מיד ואי נימא דהכוונה מטעם קנין כסף א"כ י"ל דמיירי בחצירה המושכר למוכר הוא וא"כ בשעת ביאה לא נתן לה מאומה דהרי הי' מושכר לו רק אח"כ נתן לה לרשותה או שמסר לה גם החצר לכך נחשב נתן לה אח"כ ובע"כ מיירי בחצירה ממש שאינו מושכר לו ולכך פריך שפיר הרי זה הוי נתינה מיד וא"כ אם הכוונה בתורת כסף למה לא משני באמת במושכר למוכר בע"כ הוי הכוונה רק בתורת חצר לכך בעינן שלא יהי' מושכר לו דבמושכר לו אינו קונה לה מידו ובע"כ בתורת חצר איירי אך לפי"ז קשיא למה עכ"פ באמת לא משני דמיירי בחצירה המושכר לו ויהי' הכוונה באמת מטעם כסף ובע"כ נראה מזה ראי' למ"ש לעיל דלא כהתוס' רק הכוונה מה דפריך והא מחסרא משיכה היינו מכח דהוי מקח הנעשה באיסור ואף דבעלמא מקח הנעשה באיסור קונה היינו דאנן דנין אותו כאלו נעשה דרך היתר אך כאן דהתורה אסרה אותו מחמת שהוא אתנן א"כ ממ"נ אם נאמר דהוי כאלו הוי דרך היתר אינו אתנן ואם כפי האמת דהוי באיסור הוי עביד דלא מהני והוי מקח הנעשה באיסור לכך אין כאן קנין כסף כלל או דכסף אינו קונה רק כסף היוצא בדיינים אבל מה שאינו יוצא בדיינים אינו קונה וכאן באתנן בחייבי מיתות או מלקות להסוברים דפטורין מתשלומין א"כ אלו תבע לי' בדינא קמן לא אמרינן זיל שלים לכך כיון דאינו יוצא בדיינין אינו קונה ולכך הוכרח לפרש דמיירי בתורת חצר. וא"ש ודו"ק. ולדעת התוס' צ"ע מ"ט לא משני כנ"ל דמיירי בחצירה המושכר לו וצ"ע. ועיימ"ש בסוגייא הנ"ל בחדושי תורה פ' וישב בפסוק לאיש אשר אלה לו במדרש שם שלך יש לבוראך הם יע"ש (בחבור שנת תקצ"ו) שם גמ' אי דקאי בחצירה בא עליה ואח"כ נתן לה וכו'. קשה לי לפי דעת הש"כ בחו"מ סי' שי"ח ס"ק א' דהא דאמרינן יאוש של"מ לא הוי יאוש ולא אמרינן מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי' היינו רק בגזילה דהשתא נמי אינו מתרצה מדעתו רק בע"כ אבל היכי שכשיודע לו מתרצה מדעתו אמרינן מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי' יע"ש וא"כ מה פריך נימא דכאן מיירי דבשעת ביאה הוי בחצירה רק שהוא לא ידע אם קאי בחצירה אי לא ואחר הביאה נודע לו שהוא בחצירה ונתן לה אז בתורת קנין חצר וא"כ הוי בא עלי' ואח"כ נתן לה ואעפ"כ חייל עליו איסור אתנן מכח דאמרינן מדהשתא ניחא לי' למפרע נמי ניחא לי' וזכתה בו למפרע מעת ביאה כיון דבאמת הוי אז בחצירה ומהו פריך וצ"ע.
שם בתוס' ד"ה והא מחסרא משיכה וכו' גם ממנה הפקיעו וכו'. בעניי לא זכיתי להבין דבריהם כיון דעיקר הטעם דהפקיעו קנין כסף הוי מכח שלא יאמרו נשרף חיטך בעלי' א"כ תינח בשאר קינה אבל בזונה חדא למה נעשה לה תקנה יאמר ויאמר ולא יהא חוטא נשכר וראוי להעמידו על דין תורה ואף אם נאמר דגם בזה שייך תקנה מ"מ תמוה יותר דהרי הוי קלבד"מ ומפורש הוא בב"ק דף עיי"ן דאתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו וכו' ואלו תבע לי' בדינא קמן לא אמרינן לי' זיל שלים וא"כ אם ירצה לא ישלם בלא"ה אף בלי טענת נשרף חיטך בעליי' ואין לומר דכוונתם בהך אתנן דלא שייך קלבד"מ זה אינו דאכתי קשה מהו פריך והא מחסרא משיכה נימא דמיירי בזונה דהוי מחייבי מיתת ב"ד לכך בזה קנתה בתורת כסף. ואין לומר דכוונתם לפי מה דאמרינן בסנהדרין בבא במחתרת דהיכי דהוי בעין לא אמרינן קלבד"מ וא"כ מוכח דהיכי דהוי בעין לא שייך קלבד"מ מ"מ קשה דאדרבא ממ"נ אם נימא כשהוא בעין לא שייך קלבד"מ א"כ אדרבא הורע כוחה אם נימא דלא קנתה אותו דאם לא קנתה אותו א"כ בלא"ה לא יתן לה ולא תוכל לתובעו בדין אף בלי טענת נשרפו חיטך בעלי' אבל אם קנתה איתו עכ"פ אם לא יטעון נשרפו חיטך תוכל לתבעו בדין. ואם נימא דגם כשהוא בעין שייך קלבד"מ א"כ פשיטא דלא שייך חשש שיאמר נשרפו חיטך בעלי' דהרי בלא"ה הברירה בידו שלא ליתן לה אותו ואין לומר דכוונתם דמכח לא פליג רבנן בתקנתן לכך לא קנתה אותו דהרי בע"כ בכה"ג לא אמרינן לא פלוג דהרי קיי"ל היכי דהחצר הלוקח מושכר למוכר קיי"ל דמעות קונה דלא יכול לומר נשרפו חיטך דמצוי הוא אצל ביתו א"כ חזינן דהיכי דלא שייך הך חששא קונה במעות ולא אמרינן לא פלוג גם קיי"ל היכי דלא שכיח כגון בקונה בדמי מלוה קינה במעות וכן במוכר ב"ד פרקים וכו' א"כ כיון דלא אמרינן בתקנה זו לא פלוג מה הקשו וגם אם אמרינן בזה לא פלוג לא מקשו מידי מנותן לסיטון דהתם בהקדש מיירי וידוע דהקדש והדיוט המה שני ענינים נפרדים לכך לא שייך בזה לא פלוג דאם תקנו בהדיוט בהקדש לא תקנו ובע"כ דלא אמרינן בזה לא פלוג. וא"כ דבריהם צ"ע. ובעיקר קושיתם הי' נראה דא"ש דנהי דלר' יוחנן מעות קונה היינו באם המעות בהיתר ולא באיסור כיון דקיי"ל כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני וכבר הקשו הכל ממקח הנעשה באיסור דקונה ותירצו דהתם הוי גוף הקנין היתר רק דהוי בזמן איסור יע"ש גם במקח הנעשה ברבית עכ"פ גוף המעשה היתר הוא רק דהוי בו מצד אחר איסור אבל כאן הדמים הוי הביאה וזה הוי הקנין בעצמו והוא גופו איסור הוא לכך ודאי דראוי לומר בי' ודאי עביד לא מהני ולכך שפיר פריך הש"ס והא מחסרא משיכה דבשלמא אם הוי בקנין משיכה בזה כיון דהגוף הקנין הוי בהיתר נהי דמעורב בו צד איסור מ"מ בזה דומה שפיר למקח הנעשה ברבית באיסור דמהני אבל אם הקנין יהי' במעות והיינו דהוי גוף הקנין באיסור ודאי לא קנה וכעין זה מוכח בהר"ן בכתובות דביאת איסור אינו קינה וכמו דאמרינן בחופה דחופה דהיתירא קנה דאיסורא לא קנה יע"ש וא"כ ה"נ דמים דאיסורא אינן קונין. ובהכי הוי א"ש לי מה שהקשה הרא"ש דמה פריך והא מחסרא משיכה הרי שכר פעולה נקנה בדבור בעלמא יע"ש. והוציא מזה דין חדש דעכ"פ אינו מחויב ליתן לו אותו הדבר יע"ש. ולפענ"ד מהא לא אריא דמה דשכירות פועל נקנה בדבור בעלמא היינו היכי דהוי דבר הרשות דאז סמכו דעתיהו דבודאי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב כמ"ש בקידושין פ"ב דסמכינן ע"ז לדינא ולא חיישינן לחזרה וא"כ ה"נ בפועל סמכה דעתי' ולכך נגמר בדבור בעלמא דגמרי ומקני אהדדי בלב שלם אבל היכי דהוי מלתא דאיסורא דאז אנן סהדי דאדרבא דמסתמא יחזור בו ועכ"פ אפשר שיחזור בו הוא או היא ולכך לא סמכא דעתיהו ולכך לא נגמר בדבור בלבד ובשעת ביאה שוב הוי מעשה איסור ומעשה איסור אינו קונה ולא עדיף שכירות פועל מתורת קנין כסף דהוי ראוי שיהי' קונה כאן ואעפ"כ אינו קונה מכח דהוי מלתא דאסורא וה"ה בתורת שכירות הוי כן. וא"ש. ודו"ק היטב ומ"ש התוס' מי יפקיע המעילה ממעות הקדש עיין במהר"ם לובלין כוונתם דמה שזכה המוכר בממון הקדש מזה לא הפקיעו. יע"ש.
שם בתוס' ד"ה והא מחסרא משיכה באה"ד הכא גבי אתנן כיון שהפקיעו חכמים וכו'. הנה מזה יהי' ראי' לדעת הסוברים דמקנין דרבנן נעשה דאורייתא וא"כ ה"ה להיפוך מביטול קנין דרבנן נעשה דאורייתא עיין בב"ש באהע"ז סי' כ"ח והארכתי בזה בכמה דוכתא בעזה"י וכעת נראה דמכאן יהי' ראי' להסוברים דמקנין דרבנן נעשה דאורייתא דאל"כ אכתי קשה מהו פריך והא מחסרא משיכה הרי כאן לענין איסור מיירי וא"כ מה בכך שהפקיעו חז"ל קנין הכסף מ"מ מן התורה מהני קנין כסף ונעשה אתנן מן התורה וכיון שנאסר מן התורה בהקרבה איך יש כח ביד חז"ל לעקור ד"ת בקום ועשה להתירו לקרבן ומהו פריך והא מחסרא משיכה הרי אתננה אסור תנן ובע"כ מוכח דמדרבנן נעשה דאורייתא ולא נחשב מן התורה כשלה. ואין לדחות בזה כחילוקו של הגט פשוט וכתבתי בילדותו מסברא דנפשאי וכוונתי לדבריו דדוקא היכי דשייך הפקר ב"ד הפקר זה הוי מן התורה דלהפקיע הקנין יש כח ביד חז"ל לעשותו מן התורה ולא להקנות. דכאן אי אפשר לומר כן דאם נאמר דיש חילוק בין לבטל הקנין בין לקיים הקנין בע"כ נצטרך לומר דמטעם הפקר ב"ד הוא דהפקר ב"ד הפקר וא"כ קשה אכתי דמהו פריך הש"ס הרי י"ל דנהי דהפקר ב"ד הפקר מ"מ אינו רק כהפקר דעלמא ולא עדיף ממנו והיינו דדבר שיכול האדם בעצמו להפקירו אם ירצה לכך גם דעת הב"ד מהני להפקירו אבל היכי דהאדם בעצמו אינו יכול להפקירו י"ל דגם הב"ד אינו יכול להפקיר. והיינו בשלמא היכי דהוי כבר ברשות האדם ואם רצה הוא הי' יכול להפקירו לכך גם הב"ד יכולין להפקירו אבל אם לא בא לרשותו עדיין בענין שהוא עצמו לא הי' יכול להפקירו י"ל דגם כח הב"ד לא מהני דלא עדיף ממנו עצמו והרי עיקר הפקר ב"ד מויחרם כל רכושו הוא בגיטין פ"ד והתם כבר הי' הכל ברשותם ואם רצו הם הי' יכולין להפקירו לכך גם הפקר ב"ד מהני אבל לא היכי שלא בא לרשותם עדיין וא"כ היכי שהפקיעו חז"ל קנין הכסף אם נימא שמכח הפקר ב"ד אמרו בע"כ הוי מצד שני פנים או שבאמת הניחוהו על ד"ת שזוכה בו הקונה תחלה ואחר שקנהו חזרו והפקיעו אותו ממנו והפקירו אותו או דהפקירו קנין הכסף שלו כאלו אין הכסף שלו והפקירו את הכסף של הלוקח וא"כ אין לו במה לקנות וא"כ תינח בעלמא אבל כאן שניהם ליתניהו דנימא שהפקירו את הכסף לא שייך כאן דאיזה כסף יפקירו הרי כאן הוי הכסף הביאה ולא שייך בזה הפקר ב"ד ואם נימא שהפקירו גוף המקח ממנה א"כ בע"כ הוצרכו לומר שתחלה זכתה בו ואח"כ הפקירו דאם עדיין לא זכתה בו לא שייך הפקר ובע"כ שנאמר שתחלה זכתה בו ואח"כ הפקירו וא"כ תינח לענין ממון מהני גם זה אבל לענין איסור כיון דעכ"פ זכתה בו רגע אחת ונעשה אתנן כבר נאסר ומה מהני שעשאוהו אח"כ הפקר סוף סוף איסורא לא פקע ומהו פריך הש"ס ועכ"פ כיון די"ל כן מנ"ל להקשות ובע"כ מוכח דמקנין דרבנן נעשה דאורייתא ולא מתורת הפקר רק כן גזרה התורה דבדין ממון כח ב"ד אלים לעשות מתקנתן ד"ת ולכך כיון שחז"ל תקנו שכסף אינו קונה מד"ת לא הוי קנין כלל ולא חל עליו שם אתנן מעולם מן התורה. וזה ראי' ברורה לפענ"ד. אך זה רק מדברי התוס' לפי פירושם מוכח כן אבל לפירושינו בש"ס אין ראי' מזה ודו"ק היטב, ועיין בתשובתי ליו"ד מהדורא ה' סי' קי"א ה"ל בכור בהמה טהורה מה שכתבתי לק"ק טרעבאוולא שם כתבתי השייך לסוגייא זו עיי"ש.
בתוס' ד"ה בזונה נכרית וכו'. הנה דבריהם דחוקים כיון דכאן אזלא הסוגייא לר' יוחנן ויפרש לר"ל. ועכ"פ הו"ל לפרש להדיא דמיירי לר"ל ולכך נראה דמזה הוציא הרמב"ם דינו דס"ל דנכרי מישראל קינה בכסף או במשיכה והיינו דהוי קשה לי' קושית התוס' לכך ס"ל דאף לר' יוחנן נמי קונה כסף או משיכה ולכך משני שפיר בזונה נכרית כיון דבה ליכא עבירה לכך קניא אף בכסף לפמ"ש לעיל דעיקר הפירכא הוי' ע כח דהוי קנין בעבירה וממילא בזונה נכרית דליכא עבירה אך אכתי לשון הש"ס דקאמר דלא קנייא במשיכה ולא קאמר דלא בעייא משיכה מוכח כדעת התוס' דאליבא דר"ל אזלא ושוב ראיתי בכ"מ פ"ד מאסורי מזבח שכתב דהרמב"ם גרס בש"ס דלא בעייא משיכה ולשיטתו אזיל דס"ל בנכרי מהני כסף או משיכה וכוונתי לדעתו בזה אך תימא עליו שלא הר דמכח קושיית התוס' למד הרמב"ם דין שלו דבנכרי קינה כסף או משיכה. והנה באמת לפי דברינו לעיל א"צ לדבר הכ"מ לומר דהרמב"ם גריס דלא בעייא במשיכה רק י"ל דשפיר גרס דלא קניא במשיכה והיינו עפמ"ש היכי דהוי הקנין בעבירה אי עביד דלא מהני רק בזונה נכרית דבה ליכא עבירה לכך שפיר קניא אך י"ל דבזה יש לחלק בין קנין כסף למשיכה דקנין כסף הוי מצד עצמו קנין בלי הסתלקות הבעלים ולכך אף להמקנה הוי עבירה אם להקונה ליכא עבירה נמי קנה אבל קנין משיכה הנה עיקר משיכתו הוי מטעם הפקר דבהפקר קונה משיכה ומה דמהני במכירה ג"כ היינו כיון דהמוכר מסלק נפשו תחלה ונעשה כהפקר ואז קנהו הלוקח ולזה כיון דבזה בעינן שיסתלק המוכר תחלה אזלינן בתר המוכר וכיון דהוי עבירה להמוכר אמרינן אי עביד לא מהני אך הנה זה ידוע דנכריות הוי רק איסור דרבנן ויהי' תליא אה גם בדרבנן אעל"מ והן אמת דהש"ך מוכיח מן הש"ס דאף בדרבנן אעל"מ אך י"ל בשיטת הרמב"ם כיון דבדעתו מחולקים האחרונים אם פוסק כאביי דעביד מהני אי כרבא דאי עביד לא מהני ולכך נראה דהרמב"ם מכריע כן דבדאורייתא אעל"מ ובדרבנן עביד מהני כיון דאיכא פלוגתא בש"ס לכך מכריע דבדאורייתא לא מהני ובדרבנן מהני וא"כ א"ש דהש"ס דילן דקאמר בזונה נכריות דלא קניא במשיכה אזיל למ"ד דאף בדרבנן לא מהני ולכך בקנין משיכה אזלינן בתר המוכר ולא מהני ובקנין כסף אזלינן בתר הלוקח ובה ליכא עבירה לכך קנתה אותו וזה למ"ד דאף בדרבנן אי עביד לא מהני אבל הרמב"ם דס"ל בדאורייתא לא מהני ובדרבנן מהני לכך כתב בזונה נכריות דלא צריכה משיכה מיהי בזה יש סתירה דהרי במשיכה הוי גוף הקנין היתר ובזה ודאי אי עביד מהני ותדע דהרי גם בזונה ישראלית בעומד בחצירה קנתה ונעשה אתנן ובע"כ בכה"ג קונה וא"כ למה לא יקנה בזונה נכריות במשיכה אך נראה דא"ש והוא די"ל סברות לכאן ולכאן די"ל אף אי נימא דשאר מקח הנעשה באיסור קנה כאן לא קנה דבשלמא בעלמא אמרינן דל מכאן האיסור כיון דגוף הקנין אפשר להיות דרך היתר לכך נחשב כאלו לא נעשה באיסור אבל כאן דהתורה אמרה שיהי' עליו איסור אתנן איך נימא דדל מהכא האיסור ויהי' כאלו לא נעשה באיסור דא"כ יהי' מותר לגבוה וכיון דאנו רוצים שיחול עליו איסור אתנן בע"כ צריכין אנו לומר שנעשה באיסור שוב ראוי לומר כל מילי דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ מיהו י"ל להיפוך ג"כ דאף למ"ד בעלמא עביד לא מהני בכאן מהני דהרי בהכי חייב רחמנא כעין שכתבו התוס' בכמה דוכתא ולכך בזה בודאי עביד מהני. מיהו כיון דכל מה דאפשר לאוקמא קרא אמה דמסתבר טפי מוקמינן ולכך כיון דאפשר להיות הקנין ע"י הביאה בתורת כסף דזה הוי גוף הקנין עצמו באיסור או ע"י משיכה או קנין חצר דלא הוי גוף הקנין באיסור ולכך בישראל דמשיכה בלא"ה לא קניא בי' מן התורה ובתורת כסף הוי גוף הקנין באיסור לכך מסתבר טפי דלא אמרה התורה לחול עלי' איסור אתנן רק בקנין חצר דאין גוף הקנין באיסור ולא בקנין כסף דהוי גוף הקנין באיסור. אבל בזונה נכריות הוי להיפוך כיון דקנין כסף בדעת הקונה תליא ובה ליכא איסורא וקנין משיכה בדעת המוכר תליא ובו איכא איסורא בזה אמרינן להיפוך דבקנין כסף חל בי' איסור אתנן ולא במשיכה והכלל הוא דמסתבר לומר דכיון דמצד הסברא הוי ראוי לומר דלא מבעי' למ"ד עביד לא מהני דבטל כאן הקנין רק אף גם למ"ד אי עביד מהני דנמי בטל כאן כיון דהתורה אמרה שחל עלי' איסור אתנן אי אפשר לומר בי' דאנו דנין כאלו לא נעשה באיסור רק דבע"כ חזינן דבהכי חייב רחמנא וגלי קרא דמהני ולכך אמרינן דעכ"פ לא גלי רק בקנין דאין בו איסורא כל כך ולא בקנין דהוי עיקרו באיסור ולכך הוי בכל חד כפי קנינו בישר אל אלים טפי קנין החצר מקנין הכסף ובזונה נכריות הוי להיפוך דקנין הכסף אלים בי' טפי ואין בו איסורא כל כך כיון דבה ליכא איסור משא"כ בקנין משיכה דבדידי' תליא מלתא והוי בו אסורא טפי אך זה למ"ד דאף בדרבנן אעל"מ אבל לפי מה דקיי"ל לפמ"ש דבדרבנן אי עביד מהני א"כ ה"נ בזה מהני משיכה אף דכתבנו דכאן שאני ולכ"ע אעל"מ היינו רק בזונה ישראלית ובענין דהאיסור הוי מצד הזוכה בזה כיון דאיסור אתנן חל עלי' מצדה אין לומר דאנו דנין כאלו נעשה דרך היתר אבל בזונה נכריות הנה בה ליכא איסורא רק מצדו מה שהוא מסתלק ממנו ומקנה לה ואיסור האתנן לא חל מצדו רק מצדה מה שהיא זכתה בו מכחה חל האתנן ולכך מצד הקנאה שלו הוי רק כשאר מקח הנעשה באיסור ולכך כיון דלדידן אי עביד מהני בדרבנן לכך כתב הרמב"ם שפיר דמהני בה קנין כסף או משיכה. ודו"ק היטב כנלפענ"ד בזה.
שם בתוס' הנ"ל ד"ה בזונה נכריות דלא קניא במשיכה. כבר כתבתי לעיל דתירוצם דחוק לומר דהסוגייא דאזלא אליבא דר' יוחנן אזיל כאן היפוך שיטתו ועיין מה שכתבתי לעיל בזה. ועוד נראה לומר דהנה מריש הוה קשיא לי מהו פריך הש"ס והא מחסרא משיכה לפי פירוש התוס' דהרי קיי"ל בחו"מ סי' קצ"ח דאם התנה בהדיא שיקנה בכסף קנה וא"כ מהו פריך והא מחסרא משיכה נימא דמיירי דהתנה בהדיא שתקנהו בתורת קנין כסף. ואין לומר דא"כ קשה למה לא משני כאן בהתנה בהדיא כאן בלא התנה בהדיא דא"כ גם עתה דמשני בזונה נכרית תקשה כן ועיין במהרש"א בתוס' בדבור שאח"ז ועפ"י תירוצו גם זה לא קשיא וא"כ למה לא משני בהתנה בהדיא ולכך נראה דמזה ראי' לפירושינו הנ"ל בדבור הקודם דכוונת הש"ס כיון דהקנין הוי באיסור הוי אי עביד לא מהני כיון דהמעות גופו באיסור הוא יע"ש. ולפ"ז פריך שפיר דמה מהני בזה תנאי ובשלמא בעלמא דמדין תורת מהני כסף רק שחז"ל תקנו דלא מהני מכח שיאמר נשרפו חיטך בעלי' לכך באומר א"א בתקחז"ל מהני וכמ"ש הש"ך שם אבל אם מדין תורה לא מהני קנין זה לכך מה מהני בזה תנאי. ולפ"ז י"ל דכוונת הש"ס הוא כן ע"ד מה דמשני לקמן דף ע"א ובבכורות בסוגייא שם דמשני בנכרי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל ומוכח דתנאי מהני בזה והיינו דהיכי דליכא עבירה רק דבנכרי לא הוי הקנין מהני לי' תנאי כיון דעכ"פ בישראל מהני קנין זה מהני לומר ישראל אני וכעין שכתב הש"ך סי' ס"ו וש"א בטעם מתנה ש"ח להיות כשואל כן ה"נ בזה אבל היכי דהוי המניעה מצד דהקנין גופו בעבירה ועביד לא מהני בזה ודאי לא מהני תנאי (גם י"ל דהוי כמתנה עמש"ב ותנאו בטל ודו"ק) ולכך א"ש דמשני הש"ס בזונה נכרית דלא קניא במשיכה כלומר דמיירי בנכרית כזו שהתנה דלא תקנה במשיכה רק בכסף כגון דקבלה עלי' לדון בדיני ישראל ואין הכוונה דכל נכרית לא קניא במשיכה דאדרבא בסתם נכרית קניא רק במשיכה בר' יוחנן רק בכאן מיירי בנכרית כזו דלא קניא במשיכה כגון דקיבלה עלי' לדון בדיני ישראל ולכך היא לא קניא במשיכה רק בכסף ובזה מהני תנאי כיון דקנין כסף מהני בישראל ומקח שנעשה באיסור לא הוי כיון דבהקונה ליכא עבירה וא"ש. ודו"ק.
בתוס' ד"ה כגון דקאי בחצירה וא"ת לתרץ תרוויהו בטלה זה וכו'. עיין במהרש"א מה שעמד בזה דלמה לא הקשו כן לעיל דמשני בזונה נכרית הו"ל לתרץ כאן בישראלית כאן בנכרית ונדחק ליישב. ולפענ"ד י"ל כך דהנה התוס' כתבו לעיל בד"ה והא מחסרא משיכה דאף דמן התורה מהני קנין כסף אעפ"כ כיון שרבנן הפקיעו קנין הכסף גם באתנן הפקיעו. והנה שם הקשיתי על דבריהם דמה טעם יפקיעו כאן קנין הכסף הרי עיקר הטעם דהפקיעו קנין הכסף הוי שלא יאמרו נשרף חיטך בעלי' והרי כאן באתנן בחייבי מיתות ב"ד אם תבעי לי' קמן בדינא לא אמרינן לי' זיל שלים א"כ אם ירצה לפטור עצמו בלא"ה יוכל לפטור עצמו בלא טענת נשרפו חיטך בעלי' וגם י"ל דאתיא כמ"ד דאף חייבי כריתות וחייבי מלקיות פטורין מתשלומין לכך לא שייך בזה חשש נשרפו חיטך בעלי' וקונה בתורת כסף וצריך לומר דפירכת הש"ס הוא כיון דסתמא קתני בא עלי' ואח"כ נתן לה אתננה אסור ומוכח דאף היכי דלא הוי איסור בענין שיפטר מלשלם נמי הוי אתנן ובזה פריך שפיר דהרי בזה שייך שפיר חשש נשרפו חיטך בעלי' ולכך פריך שפיר והא מחסרא משיכה ובפרט דא"כ יהי' חילוק בין חייבי מיתות לשאר אתנן וא"כ למ"ל לתרץ כאן בטלה זה כאן בטלה סתם הו"ל לתרץ שניהם בטלה זה ומה דתני האתנן מותר מיירי בענין דלא שייך קלבד"מ לכך אתננה מותר דמחסרא משיכה והא דקתני אתננה אסור מיירי בחייבי מיתות דשייך בי' קלבד"מ לכך קנתה בכסף דלא מחסרא משיכה ומדלא משני כן מוכח דס"ל דבכל ענין אסור בטלה זה ולכך פריך שפיר והא מחסרא משיכה היכי דלא שייך קלבד"מ. ולפי"ז א"ש דהנה תינח הך ברייתא דאתננה אסור אפשר לפרש בכל ענין בין בסתם אתנן בין בחייבי מיתות אבל אידך ברייתא דאתננה מותר בע"כ מיירי בחייבי מיתות דהרי תחלה שם נקט דנתן לה ואח"כ בא עלי' אתננה מותר ופריך הש"ס לעיל דליחול עלה אח"כ איסור אתנן ומשני בקדמה והקריבתו ופריך הש"ס עלה ומשני דאמר לה לכי תצטריך ליך קני מעכשיו והקשינו לעיל דא"כ שיטא וכתבנו ליישב דקמ"ל דאף דלא אמר לה בבד"ח והוי ראוי לומר דהוי אסמכתא ועיקר הטעם דלא הוי אסמכתא מכח דבמשכון לא שייך אסמכתא וא"כ הוי ס"ד דלתסור מכח אתנן כיון דלולי דניתן למשכון לאתנן לא הוי ראוי לקרבן דהוי אסמכתא לכך קמ"ל דאעפ"כ מותר עיי"ש לעיל. אך הנה עדיין לא הונח לי בזה דהרי קיי"ל בהתקדשי לי במנה ונתן לה משכון עלי' מנה אין כאן משכון אין כאן וא"כ ה"נ בשלמא בהלואה ממש דהלוה מעות שפיר נשתעבד לו המשכון ממילא ושוב כשאומר מעכשיו ג"כ יהי' שלו לא בעינן בד"ח אבל כאן כיון דעתה לא בא עלי' עדיין א"כ אף שנתן משכון לא נשתעבד דמנה אין כאן משכון אין כאן ושוב קשה למ"ל הך דינא אם מיירי בבד"ח ואם לא בד"ח האיך קנתו באמת אך נראה דזה מיירי מחייבי מיתות ב"ד דבזה אפי' אחר הביאה איתבע לי' בדינא קמן נמי אינו חייב לשלם ואעפ"כ אמרה תורה דאפילו הכי הוי אתנן א"כ כיון דבאמת אחר הביאה נמי אין כאן חוב ואפ"ה עשתה התורה כאלו הי' חוב ממש ה"ה נמי דנחשב חוב זה למפרע מעת שנתן לה וחל עלי' תורת משכון למפרע כיון דאח"כ נמי אין כאן ועשתה התורה כאלו הוי חייב ה"ה נמי דהוי כאלו חייב למפרע וחל עלי' תורת משכון ולכך די במעכשיו לחוד. ולפ"ז בע"כ מיירי מחייבי מיתות ב"ד בענין דשייך קלבד"מ דאם מיירי בענין דלא שייך קלבד"מ א"כ שוב קשה רישא ממ"נ אי מיירי בבד"ח פשיטא ואם בלא בד"ח קשה מ"ט קנאתו הרי מנה אHן כאן משכון אין כאן דבזה בעת הביאה הוי כאן חוב ממש ויוצא בדיינין א"כ שוב מנ"ל לחול החוב למפרע לעשות אינו חייב כאלו הי' חייב ובע"כ מיירי בחייבי מיתות באופן דשייך קלבד"מ וא"כ שוב גם סיפא דבא עלי' ואח"כ נתן לה נמי בהכי מיירי ובזה אי אפשר לומר דמיירי בטלה זה ובישראלית דאכתי למה יהי' מותר הרי בזה כיון דאלו תבעי לי' לא אמרינן זיל שלים, א"כ שוב לא מחסרא משיכה ולמה מותר ובע"כ מוכרח לתרץ דמיירי בטלה סתם. מיהו שבתי וראיתי דשפיר הקשה המהרש"א דא"כ גם התוס' לא מקשי מידי דמה בכך דלתרץ דלא קאי בחצירה אכתי תקנה בכסף לכך קושית המהרש"א במקומה עומדת. אך גוף קושית התוס' אפשר ליישב בזה בדרך הנ"ל ודו"ק היטב. ואדרבא שבתי וראיתי שדוקא קושית התוס' י"ל כן ולא קושית המהרש"א דבשלמא בהך תירוצא דמיירי בעומד בחצירה דאזיל לר' יוחנן דס"ל מעות קונה לכך שפיר י"ל כנ"ל אבל להך תירוצא דמיירי בזונה נכרית שכתבו התוס' דאזיל לרשב"ל דס"ל בנכרי קונה בכסף וישראל במשיכה א"כ אף בחייבי מיתות ליכא קנין כסף מן התורה וא"כ נשאר קושית המהרש"א במקומה דלתרץ כאן בישראלית כאן בנכרית. אך נראה ליישב קושית המהרש"א הנ"ל עפ"י הנ"ל באופן אחר והוא דמזה ראי' ג"כ למ"ש לעיל דכוונת הש"ס מה דאמר דאמר לה לכשתצטרך קני מעכשיו היינו בלא בד"ח וקמ"ל בזה דלא הוי אסמכתא יע"ש אך נראה דהתוס' כאן ס"ל כיון דבעלמא לא הוי מועיל מעכשיו בלא בד"ח רק ע"י דהוי כאן למשכון לכך מהני בלא בד"ח ק שוב חל עלי' איסור אתנן באמת. ומ"ש לעיל די"ל דמנה אין כאן משכון אין כאן יש לסתור זה די"ל כיון שכתב הרא"ש כאן דזה הוי כעין שכירות פועל דנגמר בדבור יע"ש וא"כ כיון דהוי כעין שכירות פועל תיכף חל החיוב כשנתן לה ושכרה לכך שוב הוי חל השיעבוד המשכון וכמו דאמרינן בפועל כשמשך כלי אומנתו נשתעבדו לו ה"ה נמי בזה נשתעבד לה האתנן מיד ולכד מהני מעכשיו בלי בד"ח רק כיון דעכ"פ לא נגמר הקנין רק בצירוף שבא לידה בתורת אתנן י"ל דבאמת אסור מכח אתנן בכה"ג רק דכאן דאמרינן דמותר מיירי בזונה נכרית דבזה כיון דדעת כמה פוסקים דאין דין אסמכתא במשכון עכו"ם לכך זה קמ"ל הברייתא דבזונה נכרית מותר ומה דקאמרינן שקדמתו והקריבתו היינו שמכרתו לישראל להקריבו לפי דעת הת"ח שמפרש דמיירי שהיא חייבת קרבן ולפמ"ש אני לעיל דנ"מ אם יזרוק הדם והבשר יאכל אף שהיא עצמו הקריבתו דקיי"ל מקבלין נדרים ונדבית מעכו"ם וכו' ולכך בזה הוי ס"ד דאף בעכו"ם שייך אסמכתא וא"כ יהי' עיקר סילוק האסמכתא מכאן מחמת שבא לידה בתורת משכון ושוב יחול עלי' אתנן לכך קמ"ל דבלא"ה אין אסמכתא בעכו"ם לכך א שבא לידה בתורת אתנן נמי קנתה לכך כשר הקרבן וא"כ בע"כ הרישא מיירי בזונה נכרית גם כן וא"כ גם סיפא בהכי מיירי ולכך א"ש דלהך תירוצא כאן בזונה נכרית זה אזיל לר"ל דס"ל דבנכרי בכסף קונה א"כ אי אפשר לפרש כאן בזונה נכרית כאן בזונה ישראלית דבע"כ הך ברייתא דבא עלי' ואח"כ נתן לה אתננה מותר מיירי בזונה נכרית ג"כ מכח הרישא דאם בישראל לבד נאסר באמת מכח ממ"נ אם לא נצרף לזה מה שבא לידה במשכון הוי אסמכתא ואם נצרף לזה מה שבא לידה במשכון שוב הוי אתנן וכיון דמיירי בנכרית הרי לר"ל בנכרית כסף קינה לכך מוכרח לתרץ בטלה סתם אבל להך תירוצא דמשני בעומד בחצירה דזה קאי לר' יוחנן דס"ל בישראל בכסף ולנכרי במשיכה א"כ שפיר הקשו דלתרץ דהתם נמי בטלה זה ובאינו עומד בחצירה ואז ממ"נ מותר דאם בישראלית הפקיעו חז"ל קנין הכסף ואם בנכרית מדינא לא קנתה הכסף ולכך שפיר הוקשו לוקמי תרוויהו בטלה זה. וא"ש ודו"ק. ומיושב קושית המהרש"א. בדף ס"ג ע"ב גמ' אלמא כי קא פרע דמי איסור קא פרע ה"נ כי קפרע דמי איסורא קפרע. קשה לי מהי פריך הרי הברייתא זו לא נקט דהוי כאן איסור ברור רק דחושש משום שביעית ומשום מעשר ומשום יי"נ הרי דנקט לשין חושש בלבד והרי לעיל אינו מתיר ר"י רק מכח דבשמינית כבר ליתניהו לפירות בעיניהו משמע הא אם הוי בעיניהו הוי אסור וא"כ יש לומר כוונת הברייתא דהתם חושש דלמא עדיין הפירות קיימין בשעת הפרעון ולכך מחלק באם נתן הדינר תחלה אין בו חשש כלל ובודאי מותר אבל באם אומר להם צאו ואכלו יש חשש דלמא עדיין הפירות קיימין בשעת הפרעון אבל אם הוי ידוע דאינן קיימין באמת הי' מותר ולכאורה צ"ע והנה מזה הי' נראה ראי' ברורה לדעת הר"י לעיל בתוס' ד"ה יאות הן עבדין שכתבו בשמו דבאם הקונה נכרי כיון דמשיכה בנכרי קונה אף דהוי בעין הוי כאלו לא הוי בעין ייע"ש וא"כ ה"נ עיקר קושייתו מיי"נ דבזה מיירי בע"כ מפועלים נכרים וא"כ בזה כיון דעכ"פ משכו הנכרים היי"נ אין בזה חשש איסור עוד לר' יוחנן ושפיר פריך וראי' ברורה מזה לדעת הר"י ודו"ק.
שם בגמ' ה"נ כי קא פרע דמי איסורא קא פרע הנה דעת הר"י שהביאו התוס' לעיל דהיכי דמכר יי"נ ואינו בעין מותר לקבל הדמים קשה הרמב"ן א"כ מצינו דמים לא יסורי הנאה הנה אני בחבורי לה"פ סי' תמ"ג וביו"ד סי' קל"ב כתבתי ליישב דמה"ט גופו שמותר לקבל דמיו מכח דאינו בעין לאו דמי איסורי הנאה הוא מה"ט לא נחשב בר דמים דלא הוי דמיו כלל כיון דאי אפשר לו לקבל הדמים רק כשלא יהי' גוף הדבר בעין לא נחשב בר דמים והוי רק כמו גורם לממון דלאו כממון דמי ייע"ש והנה לפי"ז נתחדש לנו כאן קושיא אחת דמה פריך רב ששת לר' יוחנן מהך ברייתא נימא דר' יוחנן קאמר לדידן דקיי"ל גל"מ לאו כמ"ד לכך שפיר קאמר כיון דבשעה שהם פורעים אין הפירות שביעית בעין לא נחשב דמי שביעית ואף דעכ"פ השביעית גורם לממון זה דלולא שנתן לו השביעית תחלה לא הוי משלם ממון זה עכשיו מה בכך גל"מ לאו כמ"ד לכך לא נחשב דמי שביעית אבל הך ברייתא דאם אמר צאו ואכלו ואני פור אתיא כר"ש דס"ל גל"מ כמ"ד לכך אף דאין הפירות בעין כיון דעכ"פ הם גורמין לממון זה דלולא הם לא הוי פורע לכך נחשב דמי שביעית ויי"נ ומהו פריך ולכאורה צ"ע.
שם גמ' ועוד חנוני שאין מקיפו מי לא משתעבד והאמר רבא תן מנה לפלוני וכו' קשה לי מאי פריך הרי קיי"ל אחריות ט"ס והעלו הפוסקים דהוי אף טעות מוכר והטעם משום דלא שדי אינש זוזי בכדי וא"כ בשלמא בדבר הרשות אז אנן סהדי דהוי כוונתו לאחריות מכח דלא שדי אינש זוזי בכדי דכיון דבזה הוי השיעבוד לטובתו לכך אף דלא התנה הוי אחריות ט"ס כאלו התנה אבל בשביעית דהוי להיפך דהוי טובה לו שלא יחול השיעבוד דאדרבא אם יחול השיעבוד יהי' אסור לו לקבל התשלומין ואם לא יחול השיעבוד יהי' מותר לו לקבל התשלומין א"כ הוי חזקה להיפוך ולכך אמרינן ממ"נ אם נלך בתר גוף המעשה הרי אין כאן שיעבוד מפורש ואיכא מ"ד בלא"ה אחריות לאו ט"ס הוא ואם נאמר דהרי אנן קיי"ל באמת דאחריות ט"ס בע"כ היינו מכח חזקה דלא שדי אינש זוזי בכדי והרי כאן אדרבה הוי להיפוך דאם תחול השיעבוד הוי בכדי שוב אין כאן חזקה דלא שדי אינש זוזי בכדי וכיון דבאמת לא התנה אין כאן אחריות וזה בסתם אדם אבל בחנוני המקיפו דבלא חזקה דלא שדי אינש זוזי בכדי הוי כאן סברא דנשתעבד לו והוי כהתנה באחריות מפורש לכך אסור דבשלמא בחנוני שאין מקיפו דלא הוי כאן כשיעבוד מפורש רק מכח חזקה דלא שדי אינש זוזי בכדי נימא דהוי כמפורש אחריות כאן ליכא חזקה זו אבל בחנוני המקיפו דבלא חזקה זו הוי כאן אחריות דהוי כשיעבוד מפורש לכך גם בזה הוי כשיעבוד מפורש כיון דלא התנה להיפוך שלא ישתעבד כאן וצ"ע.
שם גמ' ויתבי וקמיבעיא להו שכרו לשבור ביי"נ מהו ופירש"י לשבר את החביות ולשפוך את היין והנה כן פירוש נמי הר"ן וכן נקטו כל הפוסקים לשון זה וקשה לי טובא למה לי שבירת החביות כאן היי למיבעיא בשכרו לשפוך היי"נ אם אסור אי לא והנה לכאורה הי' נראה מוכח מזה דהיכי דשכרו רק לשפוך היי"נ בזה דהוי שכרו על גוף היי"נ ודאי אסור אף דהוי למעט בתפלה מ"מ סוף סוף נהנה מיי"נ ונגד איסור הנאת יי"נ לא מהני הך סברא דלמעט בתפלה רק דמיבעיא לי' בשכרו לשבור לו החביות ובזה הוי עיקר שכרו על שבירת החביות והחביות עצמו מותר בהנאה דגוף החרס לא נעשה נבילה ולא מתסר לי' רק מכח דרוצה בקיומו לכך לסברת רוצה בקיומו מהני הך סברא למעט בתפלה ואפשר הוי לומר עוד דודאי אם הוי עיקר שכרו על גוף שפיכת היי"נ דרוצה בקיומו של יי"נ עצמו זה פשיטא לי' דאסור רק דמיבעיא לי' בשכרו לשבור החביות והיין יהי' נשפך ממילא בזה הוי עיקר רוצה בקיומו של החביות רק ממילא רוצה בקיומו של היין ג"כ ע"י החביות בזה מיבעיא לי' אם גם זה רוצה בקיומו אי בזה הוי למעט בתפלה טפי עדיף אך זה אי אפשר לומר דא"כ מהו פשיט לי' מכלאים שם הוי רוצה בקיומו בגוף הכלאים דשם שכרו על גוף עקירת הכלאים לכך רוצה בקיומו ממש לכך אסור אבל כאן אינו רוצה בקיומו ממש רק בקיומו של חביות והוי כרוצה בקיומו ע"י דבר אחר לכך צריך לומר כדרך א' שכתבנו אך עדיין צ"ע למה סתמו כל הפוסקים ולא ביארו כן ועיימ"ש בזה בתוס' ד"ה אין עודרין וכו' בתוס' ד"ה אין עודרין וכו' בא"ד אלא ודאי בכלאי זרעים מיירי וכו' הנה המהרש"א ומהר"ם בחדושיהם תמהו על דבריהם שסתרו אהדדי תכ"ד ונדחקו בישובו והנה לכאורה הי' נראה לפרש דבריהם דהנה מה דמבעיא בש"ס בשכרו לשבור ביי"נ י"ל בו ב' כוונות אחד כפשוטו דהוי עיקר השכירות על שפיכת היי"נ בעצמו ומה דנקט שבירה היינו רק דמלתא דשכיחא נקט או אפשר דדוקא נקט והיינו דאם אינו מצוהו לו לשבור החביות רק לשפוך היין פשיטא לי' דאסור כיון דסוף סוף משתכר באסורי הנאה רק דמבעיא לי' במצוה לשבור החביות והוי עיקר שכרו עבור שבירת החביות והוא היתר ואין איסור רק מכח רוצה בקיומו כמ"ש לעיל ולכך כוונתם כך דהמפרשים דבכלאי כרם איירי היינו בע"כ דהוי קשיא להו דמכלאי זרעים אין ראי' מכח דמותר בהנאה א"כ בע"כ הם מפרשים דהשכירות הי' עבור שפיכת גוף היי"נ לא עבור שבירת החביות ולכך הוי מקום נדחות דשאני יי"נ דאסור בהנאה לכך הקשו דא"כ גם מכ"כ אין ראי' דעכ"פ אינו תופס דמיו משא"כ ביי"נ ובע"כ דעיקר איבעיא שלו הוי דהשכר הוי על שבירת החביות דאינו אסור בהנאה א"כ כיון דבשכרו על שבירת החביות מבעיא לי' שוב י"ל שפיר דאף בכלאי זרעים מיירי ושפיר פשיט כיון דאף החביות הוי היתר הנאה כי"ל בחדושי לש"ס כן הי' נראה לומר לפום ריהטא מיהו היותר נראה בביאור הסוגייא לדבריהם הוא כך דהנה ענין רוצה בקיומו ודאי אינו מצד המחשבה שבלב לבד דודאי דברים שבלב אינן דברים רק העיקר הוא מכח גילוי דעת אח"כ שמגלה דעתו שרוצה בקיומו וכמ"ש התוס' בד"ה ר"ע אומר אף המקיים יע"ש מיהו גם דבריהם אינם מוכרחין לומר בזה שעוקרו בזה מגלה דעתו שהוא רוצה בקיומו דהרי אדרבא המעשה באמת הוי היפוך הכוונה שהרי עוקרו אך נראה דהמעשה בזה הוי קבלת השכר כיון דיש להם דמים א"כ כמו דאמרינן בעלמא מה לי דמיהן מה לי הן כן ה"נ בזה במה שנוטל דמיהן ומקיים איתם הוי כאלו מקיים עצמן ולכך בזה מהני לגלוי על מחשבתו למפרע דרוצה בקיום עצמן ולכך נטילת הממון מהני שפיר להיות מחשבתו נכרת מתוך מעשיו מה שרצה בקיום גוף הדברים אבל מה שעוקרן או שוברן לא מהני לשוי' מעשה כיון דהוי המעשה היפוך מחשבתו דאף דבעלמא מחשבה הניכרת מתוך מעשיו הוי מחשבה היינו אם עכ"פ אם אין המעשה סותר להמחשבה אבל אם המעשה סותר להמחשבה כגון בנידון דידן שהוא מאבדו ומבערו לומר דהמעשה מוכיח דהוי עד הנה רוצה בקיומו הוי המעשה סותר להמחשבה לא נחשב מחשבתו נכרת מתוך מעשיו אבל נטילת הממון בשכרו כיון דתפסי דמיהן א"כ נחשבו דמיהן כגופן לכך נחשב כמקיים עצמן לכך מחשבה זו שפיר הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לגלות על כוונתו למפרע דהוי רוצה בקיומו. ולכך א"ש דהנה בירושלמי יש והובא בשעה"מ ה"ל אישות ובכמה מחברים דלכך מכרן וקידש בדמיהן מקודשת מכח שאין דמיהן ופירש הרשב"א הכוונה דכיון דגוף הפירות אסורין בהנאה א"כ אין להם דמים לכך לא נחשב דמים הללו דמי הפירות רק כמתנה בעלמא יע"ש ולכך א"ש דברי התוס' דביי"נ דתפסי דמיהן מוכח דנחשב דמיהן כגופן ומכ"ש בדברים שהם מותרין בהנאה ויש להם דמים ודאי נחשבו דמיהן כגופן אבל באסורי הנאה דלא תפסי דמיהן ממילא לא נחשבו הדמים לדמיהן כלל כיון שהם אסורי הנאה ולא תפסי דמיהן דאין להם דמים הוי כמתנה בחוץ וא"כ א"ש דברי התוס' שהם הקשו כך דודאי אין כוונתם מצד נהנה מאיסור הנאה דמה ענין זה למה דרוצה בקיומו רק כוונתם כך דמכלאי הכרם אין ראי' כיון דהם אסורי הנאה ולא תפסי דמיהן א"כ אין דמיהן כגופן לכך י"ל דבזה לא קפדינן על רוצה בקיומו דהוי דברים שבלב ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ליכא כאן כיון דהוי המעשה היפוך הכוונה אבל ביי"נ דתפסי דמיהן א"כ נחשבו דמיו כגופן ואם מקיים אותן הוי כמקיים גוף היי"נ לכך י"ל כיון דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו הוי כמקיימו בפועל ולא נחשבו דברים שבלב אבל אי מיירי בכלאי זרעים דמותר בהנאה והדר הו"ל דמיהן כגופן מה לי דמיהן מה לי הן לכך הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ואם אעפ"כ מותר לכך יש ראי' מזה ליי"נ דלא חיישינן לרוצה בקיומו. מיהו מדברי התוס' לקמן בד"ה ר"ע אומר אף המקיים משמע דלא נחתי להאי רק עיקר מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו הוי מה שעוקרו ובע"כ לא כיונו כנ"ל. מיהו ארווחנא בזה ליישב קושית התוס' ד"ה מדר"י נשמע לר"ע שהקשו דמר"י עצמו הי' יכול להוכיח וכו' ונראה דא"ש ונתישב נמי הדיוק הלשון בש"ס ותו לא מידי והוא שפת יתר אך נראה דא"ש דהנה לפי פירושינו לכאורה תקשה מה קאמר הש"ס מר"י נשמע לר"ע הרי שאני ושאני לר"י ליכא קבלת שכר ובר"ע איכא קבלת השכר דהוי כמקיימו מיהו זה טעות דהרי לר"י הוי האיסור מכח מתנת חנם והוי מעשה ממש דהרי עושה עמו בחנם ואעפ"כ למעט בתפלה שרי ומכ"ש בר"ע דהוי רק מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דמותר בי' למעט בתפלה ולפי"ז א"ש דהנה מה דיי"נ תופס דמי' הוי רק דרבנן כמפורש ברמב"ם המ"א ובפרט שכר יי"נ ודאי הוי רק דרבנן ולכך אין כאן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו רק דרבנן דמן התורה כיון דלא תפסי דמי' א"כ לא נחשב דמיהן ואין כאן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו רק מדרבנן אבל בכלאים כיון דמותר הוא מן התורה והוי דמי' מן התורה ממילא הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מן התורה ולכך א"ש דודאי הך איבעי' דמבעי' כאן בשכרו לשפוך יי"נ יש למבעיא נמי בכלאים לר"ע אם מותר לעקור ממנו בשכר רק מה דמבעיא כאן ביי"נ היינו לפי מה דס"ד מספקא לי' די"ל דאפי' ביי"נ דהוי רק תופס דמי' מדרבנן נמי י"ל דאסור מכח רוצה בקיומו ומכ"ש בכלאים דהוי מן התורה דיש לאסרו לפ"ז אבל להיפוך אם פושט הש"ס דמותר בזה וליכא בזה חשש איסור דרוצה בקיומו אכתי י"ל דוקא ביי"נ דהוי רק מדרבנן תופסת דמי' בזה י"ל דליכא חשש רוצה בקיומו דהוי רק דברים שבלב אבל בכלאים דהוי דמי' מן התורה י"ל דהוי שפיר רוצה בקיומו מן התורה ולא מהני הך סברא דלמעט בתפלה ולכך יהי' נשאר האיבעיא דכלאים במקומו לכך קאמר הש"ס להיפוך כיון דליתן מתנת חנם הוי איסור תורה לר"י ואעפ"כ למעט בתפלה מותר א"כ שוב מר"י נשמע לר"ע דאפי' בכלאים ליכא חשש רוצה בקיומו וממילא נשמע להיפוך דמכ"ש ביי"נ ליכא חשש דרוצה בקיומו כיון דזה דמי' אינו רק מדרבנן ולכך מתרץ הש"ס עצמו קושית התוס' דלכך קאמר מדר"י נשמע לר"ע ולא קאמר מר"י נשמע לדידן היינו דאם הוי קאמר מר"י נשמע לדידן ליי"נ הוי נפשט רק איבעיא דידן אבל עדיין נשאר למבעיא בכלאים אם למעט בקיומו עדיף או למעט בתפלה עדיף אבל אם אומר מדר"י נשמע לר"ע נפשט מכ"ש ליי"נ לכך ותו לא מידי לא נשאר לי' למיבעיא מידי עוד והוי הך ותו לא מידי תירץ לקושית התוס' וא"ש ודו"ק היטב. ועיימ"ש ראי' לדברי התוס' דלא שייך רוצה בקיומו רק כשיש גילוי דעת ומעשה בחידושינו לקמן בש"ס דף ס"ד ע"א יע"ש ראי' לדברי התוס' ולדברינו הנ"ל. דף ס"ד ע"א בגמ' סברוהו הא מני ר"ע הוא עיימ"ש בזה בחבורי הגדול על ה"ל פסח בהשמטות לסי' תמ"ו בדין אם שייך כלאים בשל אחרים או לא יע"ש. שם בגמ' הכא במאי עסקינן דעביד בחנם ור"י הוא דאמר אסור ליתן להם מתנת חנם קשה לי טובא הרי בע"כ במה דאוסר ר"י מתנת חנם בע"כ ס"ל דלא לכל מילי אמרינן דאי לאו דהו"ל הנאה מיני' לא הוי יהיב לי' במתנה והו"ל כמכר דאם אמרינן בכל דוכתא כן למה אוסר ליתן להם מתנת חנם ובע"כ לאו לכל מילי אמרינן הך סברא רק לענין איסור אזלינן בתר גוף המעשה דהוי רק מתנה א"כ מי דחקו לומר ר"י היא הוי לי' להיות נשאר בסברא קמייתא דר"ע הוא ואעפ"כ אין ראי' לנ"ד די"ל התם מיירי בחנם כדמוקי לה השתא לכך שפיר מותר לעקור עמו דלא שייך לומר דהוי רוצה בקיומו כיון דאינו מקבל שכר על כך מה איכפת לי' אם יהי' נעקר ממילא לכך מותר אבל כאן דמיירי בשכר שפיר הוי רוצה בקיומו דאסור. ואין לומר דאי במתנת חנם פשיטא דשרי דלמה לא הרי י"ל דקמ"ל דהוי ס"ד לומר כדאמרינן בעלמא דאי לאו דהו"ל הנאה מיני' לא הוי יהיב לי' במתנה והדר הו"ל כדקביל שכר ושוב רוצה בקיומו להיות הוא עוקרו לעשות עמו טובה כנגד מה שקיבל הוא מן הנכרי קמ"ל דכאן לא אמרינן סברא זו רק כדין במתנת חנם ממש ולכך שוב לא הוי רוצה בקיומו כיון דלא מקבל אגרא לכך שרי אבל במקבל שכר י"ל שפיר דאסור. וצ"ע בזה. גמרא מ"ט משום דקסבר דמי ע"ז ביד נכרי מותרין קשה לי לשיטת הר"י שהביאו התוס' לעיל דס"ל דאפילו היכי דהוי היין בעין כיון דמשיכה בנכרי קונה וכיון שמשך הנכרי היין תחלה מותרין הדמים וא"כ מנ"ל כאן דדמי ע"ז ביד נכרי מותרין דלמא לעולם אסורין רק דאנן אמרינן כאן דדעתן להתגייר מסתמא עושין כדין ורואין שימשכו הנכרים תחלה הע"ז ואח"כ יקבלו המעות ולכך מותרין הדמים רק אם היו מתגיירין כבר אז עכ"פ לכתחלה היו אסורין למכור ע"ז דנהי דלא תפסי דמי' עכ"פ לכתחלה אסור להנות מאסורי הנאה גם אף אם לקח הנכרי הע"ז תחלה אכתי אסורין למחליף עצמו כך אמר להו למכור קודם שיתגיירו ואז לא עבדי איסורא מה שמחליפין לכתחלה והדמים לא תפסי כיון שמשך הנכרי הע"ז תחלה. ומה שהי' נראה לי בזה דהנה בזה יהי' ראי' לדעת המחבר ביו"ד סי' קמ"ד שלא התיר הדמים רק כשאין הע"ז בעין ביד הקונה ותמה הט"ז דדבריו סתרי אהדדי דבסי' קל"ב מתיר אף כשהיי"נ עדיין בעין ביד הקונה ועיי"ש בחבורי לה"פ מה"ק סי' תמ"ח מ"ש ליישב בזה וכעת נראה כך דמסוגייא זו הוציא המחבר דינו דיש לחלק בין יי"נ לע"ז והוא מכח קושיית התוס' שהקשו במה דמשני הש"ס כיון דדעתיהו לאיגיורי ודאי בטלה שהקשו דמה נעשה ביי"נ דאין לומר דיש חילוק בין יי"נ לע"ז דהרי ממה דמובא בברייתא מכר ע"ז והביא לו יין נסך והביא לו וכו' משמע דאין חילוק ואח"כ כתבו דאעפ"כ משמע לי' דאיסורא דיי"נ קיל מע"ז. והנה דבריהם סתומים ולא ביארו באיזה אופן קיל יי"נ מע"ז וגם דבריהם סתרי אל הקודם דתחלה כתבו דמשמע דאין לחלק בין ע"ז ליי"נ ואח"כ כתבו דשמא יש לחלק בין יי"נ לע"ז. אך לפמ"ש א"ש על נכון דודאי היכי דלוקח הדמים תיכף כשלוקח היי"נ ודאי אסור כמו בע"ז דאף דדמי ע"ז מן התורה ודמי יי"נ רק דרבנן כמ"ש הרמב"ם בפט"ז מהמ"א מ"מ כל דתקון רבנן כעין של תורה תקון ובזה שפיר כתבו דאין חילוק בין ע"ז ליי"נ אבל היכי דמשך הנכרי היי"נ תחלה דבזה אף בע"ז מדינא הי' מותרין הדמים כיון דבנכרי משיכה קונה רק דחז"ל גזרו אטו המוכר לישראל מומר וכדומה דבי' לא קנה משיכה רק דמים א"כ אסורין הדמים מן התורה אף דמשך הע"ז תחלה כיון דבישראל לא קנה משיכה ואין היתר רק כשאין הע"ז ביד הקונה בעולם לכן אף בנכרי אף דמשיכה קונה מ"מ גזרו בי' אטו ישראל ולכך אף בנכרי אין היתר רק כשאין הע"ז ביד הקונה אבל ביי"נ דגוף התפיסה של הדמים הוי רק דרבנן ולכך תינח היכי דלא משך הנכרי היין תחלה דאז תקון רבנן דביי"נ תפסו דמיהן אבל היכי דמשך הנכרי היי"נ תחלה דבזה כיון דמשיכה בנכרי קונה א"כ אינו דמי יי"נ ואף בע"ז מותרין הדמים מן התורה לכך ביי"נ ממ"נ הוי גזירה לגזירה לכך אוקמוהו אדינא דבמשך הנכרי היי"נ תחלה מותרין הדמים וז"ב שיטת הש"ע. ולכך א"ש הסוגייא דהש"ס פריך שפיר מע"ז דאיך אמר להו זבינו ואח"כ תתגיירו נהי שהם ימשכו להקונה הנכרי הט"ז תחלה ואח"כ יטלו הדמים מ"מ מה בכך הרי כל זמן שהע"ז ביד הקונה נמי יש איסור מדרבנן עכ"פ וזה אין בידם שלא להיות הע"ז ביד הקונה ולכך מוכיח שפיר דלא תפסי דמיו ביד נכרי ולזה שפיר דוחה דמסתמא בטלה ומיי"נ לא קשיא דביי"נ כיון דקיל לענין זה דעכ"פ במשך הנכרי תחלה היי"נ מותר בהנאה א"כ שפיר נתן להם עצה שימשכו היין תחלה להנכרי ואח"כ יקחו הדמים ויהי' מותרין מדינא. וא"ש ודו"ק זה נראה ביאור הסוגייא על נכון בעזרה"י, שם בגמ' מ"ט משום דקסבר דמי ע"ז ביד נכרי מותרין קשה לי מנ"ל דמותרין לגמרי דלמא לעולם אסורין רק דהכא הכוונה כך דהרי בכל איסורין בטל ברוב רק דבע"ז משום חומרא דע"ז אוסר במשהו וחומרא זו י"ל דהוי רק בישראל אבל בנכרי לא שייך חומרא זו ואזלינן בתר עיקר הדין דברובא בטל ולכך אמר להו בדיוק זבינו כל מה דאית לכו ולא אמר להו זבינו ע"ז שלכו דזה ודאי לא הועיל דתפסי דמי' רק דאמר זבינו כל מה דאית לכו ולכך כשימכרו הכל ממילא אף שיהי' בתוכו דמי ע"ז בטלי ברוב ואין מבטלין איסור לכתחלה לא שייך בנכרי לכך כיון שכבר נתבטל קודם הגירות נעשה כולו היתר ובפרט דאף אם נניח שגם בנכרי יהי' שייך חומרא זו דאינה בטילה אפילו באלף אכתי קשה דהרי בסוף הסוגייא מסיק שאני ירושת הגר דאקילו בה רבנן דלא יחזור לסורו הרי מוכח דאף דבלא"ה הוי כאן איסורא דרבנן מ"מ בגר הקילו כדי שלא יחזור לסורו א"כ ה"נ י"ל כיון דעכ"פ מן התורה בטל ברוב רק שמדרבנן אסור לכך כאן בגר כדי שלא יחזור לסורו אוקמוהו אדאורייתא. והנה אם נאמר דע"ז מן התורה אינה בטילה אפי' באלף מכח דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם הוי א"ש דגם זה בכלל פשיטות הש"ס דאם תפסי דמי' ושייך קרא דוהיית חרם כמוהו אף בנכרי ממילא שייך בי' נמי הך קר דלא ידבק בידך מאומה ולא בטל אפי' באלף ואם בטל ביד נכרי ולא שייך בי' ולא ידבק בידך מאומה דלישראל נאמר ולא כשהוא ביד נכרי ממילא גם הך קרא דוהיית חרם דכל מה שאתה מהי' ממנו הרי הוא כמוהו נמי לא שייך בי' וכן להיפוך אם שייך בי' קרא דוהיית חרם שייך בי' קרא דולא ידבק. אך באמת מלשון הב"י ביו"ד סי' ק"מ שכתב בד"ה וכן אם נפל אחד מהם לים וכו' וז"ל ומשמע דנתערבה במאה לאו דוקא אלא כל שנתערב בענין שהוא בטל מדאורייתא דהיינו חד בתרי כשנפל אחד מהם לים או נאבד מן העולם הותרו כולו יע"ש א"כ מפורש אומר הב"י דגם בע"ז מדאורייתא חד בתרי בטל ועיקר איסורו רק דרבנן ולכך מקילין כשנפל אחד לים ג"כ וגם מגוף מימרא דר"נ בזבחים שהביא הב"י דאמר טבעת ע"ז שנתערב במאה טבעות כיון שנפל אחד לים הותרו כולן דאמרינן היינו האי דנפל הימנו ההוא דאיסורא ואם היי מן התורה איך אמרינן שאני אומר הרי בדאורייתא לא אמרינן שאני אומר בע"כ דהוי רק מדרבנן וכן מוכח עוד ממה דקאמר שם בזבחים דף ע"ד רב דאמר כר"א דאמר כיון שהקריב ראש אחד יקרבו כל הראשים כולם ומ"ט לא פריך אימור דאמר ר"א בקדשים דהוי רק דרבנן בזה מקיל דבדרבנן אמרינן שאני אומר אבל בע"ז דהוי דאורייתא מי אמר וכיוצא בזה הקשו שם בתוס' גם בש"ס פ"ב דפסחים בסוגייא דזוז"ג פריך שם כה"ג אימור דאמר ר"א בע"ז בשאר איסורין מי אמר כן קשה הכא להיפוך ובע"כ מוכח דאף בע"ז הוי רק דרבנן וא"כ קושיתינו חמורה מאוד. והן אמת דבענין גוף הדין אם ע"ז אינו בטל מן התורה או מדרבנן הי' נראה לי לחלק בין מב"מ למיבשא"מ לפמ"ש בחבורי ספר החיים סי' שצ"ז ובכמה דוכתא דיש שני עניני בטילין יש ביטול דגוף הדבר נחשב כמי שאינו בעולם כלל ויש ביטול דנחשב כמאן דאיתי' בעולם רק דהאיסור נסתלק ממנו ונתהפך להיתר וכתבנו דבמין במינו לא שייך ביטול הגוף דאדרבא כל אחד מחזיק את חבירו דמצא מין את מינו וניער בזה הוי רק סלק האיסור כמי שאינו ונהפך להיתר אבל באינו מינו נחשב הגוף כליתי' בעולם כלל ולכך י"ל דבע"ז נמי יש חילוק זה דבמין במינו דעכ"פ נחשב כאיתי' בעולם רק דנאמר דפקע מינה שם ע"ז בזה ראוי לומר דעכ"פ נדבק בידו מאומה מן החרם דעכ"פ תחלה הוי אסור רק דנאמר דנסתלק ממנו האיסור ולא גרע מחליפי ע"ז דאסור וכיון דעכ"פ בא מע"ז לכך אסור אבל באינו מינו דנחשב כאלו לא הוי כלל בעולם כאלו לא הוי כאן תערובות ע"ז כלל לכך אף בע"ז מותר מן התורה ואינו אסור רק מדרבנן אבל במין במינו אסור מן התורה ואינו בטל מיהו מדברי הב"י הנ"ל דמיירי במין במינו וכן כל הסוגייא הנ"ל דמיירי הכל במין במינו מוכח דאף בכה"ג הוי רק דרבנן. והנה עוד הי' נראה לחלק חילוק אחר בין ע"ז של ישראל לשל נכרי דכיון שכתבנו דביטול הוי בתורת פקיעת האיסור דפקע מיני' שם איסור ולכך בע"ז של ישראל דאין לה ביטול א"כ מוכח כיון דחל עליו איסורא לא פקע לכך ממילא גם ביטול ברוב אין לו להיות פקע מני' איסורא ולכך אין לו ביטול מן התורה והיינו דוקא במין במינו דלא שייך ביטול הגוף רק ביטול האיסור והרי ע"ז של ישראל אין לו ביטול לכך גם בזה אינו בטל אבל באינו מינו דהוי ביטול הגוף אף בע"ז של ישראל יש לו ביטול אבל בע"ז של נכרי דיש לו ביטול א"כ אפשר להיות פקע שם איסורא מיני' לכך כמו שיש לו ביטול כן נמי בטל ברוב ופקע מיני' שם איסורא מן התורה ואינו אסור רק מדרבנן ובזה לא הוי סתרי הסוגיות לא לדברינו ולא לדברי הב"י די"ל המה מדברים מע"ז של נכרי לכך אף במין במינו הוי רק דרבנן אבל בע"ז של ישראל ומב"מ אינו בטל מן התורה. ולפי"ז יהי' לנו חידוש דין דבע"ז של ישראל יהי אסור אף בנפל אחד לים דלא אמרינן שאני אומר מן התורה. ומסתימת הפוסקים לא משמע כן. וצ"ע לדינא. גם קושיא הנ"ל צע"ג וכיימ"ש לקמן בסוגייא זו בש"ס ד"ה אבל נשתתפו אסור מ"ש לפרש הנ"ל יותר השייך לכאן.
שם גמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא קשה לי לשיטת רש"י דס"ל יש שליחות לנכרי לחומרא מה פריך הרי אמרינן בש"ס חולין בפ"ק דכיון דאמר לה עשה לי משלכי כמאן דעירב בידים דמי גם אמרינן בפ"ב דקידושין דחיישינן דלמא ארצוי ארצי קמי' וכן הובא דעה זו בש"ע אהע"ז סי' ל"ה מוכח דאף היכי דלא אמר בפירוש רק דארצוי ארצי קמי' ושתק נחשב כאלו עשאו שליח בפירוש וא"כ מהו פריך נימא דברישא דלא ארצי קמי' הנכרי שימכור הע"ז ממילא מה שמכר הנכרי לא הוי בשליחות ישראל ולכך כיון דדמי ע"ז ביד נכרי לא תפסי דמי' מותרין הדמים לישראל אבל בסיפא כיון דארצוי ארצי קמי' הנכרי שימכור ושתק הישראל הוי כאלו עשאו הישראל שליח למכור הע"ז שלו ובעשאו שליח למכור ע"ז שלו הוי כאלו מכרם הישראל בידים למ"ד דיש שליחות לנכרי לחומרא א"כ בזה דהוי כאלו מכרן הישראל לכך שפיר אסורין הדמים לישראל הזה דלא גרע משאר איסורי הנאה דאף דלא תפסי דמיהן מ"מ אם מכרו אסורין הדמים למחליף עצמו א"כ ה"נ כיון דהוי כאלו מכרן ישראל לכך אסורין לו הדמים ומהו פריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא והנה מזה מוכח בעליל דאין שליחות לעכו"ם כלל וכלל אך להסוברים דיש שליחות לנכרי לחומרא קשה מכאן וצ"ע.
בתוס' ד"ה זבינו כל מה דאית לכו וכו' והא דאמרינן מכרה לעובדיה לא בטלה ש"ה וכו'. הנה טפי הו"ל להקשות ממה דקיי"ל כחכמים דמכרה או משכנה לא בטלה כלל והנה לפי דרכם דדעתי' לאיגיורי שאני י"ל יותר כיון דמפורש בש"ע ב' דעות אם בטלה באמירה בעלמא או לא וע"ש בש"ך וט"ז דאמירה עדיף ממכרה ומשכנה וא"כ עכ"פ לא גרע ולכך אם דעת התוס' דאף אם מכרה לעובדיה דלא בטלה לכ"ע מ"מ כיון דדעתי' לאיגיורי בטלה מכ"ש דבאמירה י"ל אף להסוברים דע"י אמירה לא בטלה מ"מ אם דעתי' להתגייר בטלה אף ע"י אמירה בעלמא ולכך י"ל דודאי בטלה ע"י אמירה וזה נכון יותר לפענ"ד וז"ב לדינא ועיימ"ש בק"א לסי' קמ"ו סעיף ח' מ"ש בישוב קושית התוס' שם על נכון בע"א יע"ש והעולה משם לדינא.
שם בתוס' ד"ה זבינו כל מה דאית לכו וכו' ומה שלא הוי אומר להם לבטלה בשבירה וכו' הנה ליישב קושיתם וגם ליישב הסוגיא על נכון נראה די"ל דמהו דאמרינן דודאי בטלה אינו ודאי ממש רק מטעם דלא שביק היתירא ואכיל איסורא כיון דהוי בידו לבטלה קודם שנתגייר ודאי לא שביק היתירא ואכיל איסורא ולפי"ז י"ל דזה דומה למ"ש ביו"ד סי' ב' סעיף ד' במומר שנמצא בידו ב' סכינין ואומר שביפה שחט נאמן הרי אף דשם סמכינן נמי על הך סברא דלא שביק היתירא ואכיל איסורא מ"מ בעינן אמירה שלו ג"כ ולא סמכינן על הך חזקה לבד רק בצירוף אמירתו ולפי"ז ה"נ מה דסמכינן על הך סברא דודאי בטלה והיינו מכח דלא שביק היתירא ואכיל איסורא מ"מ בעינן נמי אמירתו שיאמר שבטלה מקודם ולפי"ז הנה הט"ז באמת תמה דאם בעינן אמירתו מה מהני אמירתו הרי אין לו נאמנות יע"ש ולפ"ז י"ל ה"נ בזה הנה בש"ס יבמות ר"פ האשה רבה מיבעיא שם אם עד אחד נאמן להיתר באיתחזק איסורא ורוצה למפשט שם מטבל מידי דהוה אטבל והקדש וקונמות וקאמר שם ההוא טבל היכי דמי אי דידי' משום דבידו לתקנו וכו' א"כ מוכח דמה שהבעלים נאמנין בשלהם תליא בזה דאם ע"א נאמן נגד איתחזק איסורא הוי נאמנות שלו מטעם עדות ואם אין ע"א נאמן באתחזק איסורא בע"כ מה דבעלים נאמנין היינו מכח דהוי בידו והנה יהי' מזה ראיה לדעת הרא"ש שהביא הש"ך ר"ס קכ"ז דבידו הוי מטעם מגו ובעינן שיהי' עתה בידו אבל אם ין עתה בידו אף שהי' בידו מקודם לא מהני וא"כ י"ל דהש"ס דוחה כך די"ל דאין ע"א נאמן נגד חזקת איסור וא"כ י"ל דכאן לכך מותר מכח כיון דדעתו לאגיורי ודאי בטלה והיינו מכח דלא שבק היתירא ואכל איסורא וא"כ בעינן עכ"פ אמירה שלו שיאמר שבטלה כבר ומה יועיל אמירתו הרי אין לו נאמנות כיון דהוי נגד חזקת איסור ואין לומר דהוי בידו דהרי כשכבר נתגייר אין בידו לבטלו עוד ולא מהני מה שכבר הוי בידו ומקודם שנתגייר עדיין הוא נכרי ואין לו נאמנות אף דהוי בידו לכך נתן לו עצה למכור מקודם ואז הוי הספק על הדמים והרי הם לא היו להם חזקת איסור מעולם רק אדרבא חזקת היתר דבשלמא גוף הע"ז הרי עכ"פ קודם שביטלה היתה אסורה וספק אם הותרה הוי חזקת איסור וכיון שאין בידו עוד אינו נאמן א"כ הוא עצמו אסור לו למכרה לכתחלה דהרי נהנה מאסורי הנאה ואף אם לגבי עצמו יש לו נאמנות שיודע הוא שבטלה מ"מ כיון דלנו הוי אסורה הע"ז ולא הו"ל נאמנות שבטלה א"כ סוף סוף דמים הללו באים מדמי ע"ז לכך הי' אסור לנו הדמים משא"כ כשמכרה מקודם שנתגייר א"כ כשנתגייר הוי רק הדמים בידו והדמים מעולם לא הו"ל חזקת איסור רק חזקת היתר לכך נאמן לומר שבטלה אף דאיני בידו לכך מותרין הדמים דאמרינן דבטלה מכח דלא שביק היתירא ואכיל איסורא והיינו דוקא אם מכר מקודם שנתגייר דבשעה שנתגייר נולד לנו הספק רק על הדמים והדמים מותרין עפ"י עדותו בצירוף חזקה דלא שביק היתירא וכו' אבל אם נתגייר קודם ויהי' גוף הע"ז בידו א"כ נולד לנו ספק על גוף הע"ז ועליו לא הי' מועיל אמירתו והיתה נשארת באיסור לנו הוי כודאי איסור לכך שום יתסרו אף הדמים כיון דידוע דמאיסור הם באים והספק לא נולד על המעות רק על הע"ז עצמה משא"כ כשמכרן קודם שנתגייר א"כ בשעה שנתגייר נולד הספק רק על הדמים לכך מותרין דבזה מהני אמירתו וז"ב ונכון לפענ"ד. ודו"ק היטב.
עוד שם בתוס' ד"ה זבינו כל וכו' ומה שלא הי' אומר להם לבטלה שמא בדעתם הי' למוכרה שלימה לעובדיה וכו' קשה לי לכאורה דאכתי מה בכך הרי קיי"ל דע"ז שהניחוה עובדי' והלכו להם בשעת שלום מותרת הרי חזינן דאף שלא עשו בה שום מעשה כיון דהניחוה עובדי' והלכו להם הוי ביטול וא"כ מכ"ש בזה דנתגייר לגמרי וא"כ למה לא יהי' הגירות גופו ביטול אף בלי שבירה ושוב נשאר קושייתם למה לא הניחם להתגייר וימכרוהו אח"כ שלימה ואעפ"כ כבר נתבטלה ואפשר דדוקא בהניחוהו עובדי' דעשאוהו כהפקר ממש ולא הוי דעתם למכרה ועשאוהו כהפקר בזה הוי ביטול אבל כאן דלא עשאוהו כהפקר ממש רק דעתם למכרה ובפרט לעובדי' בזה לאי נעשה ביטול אף דנתגייר וצריך שבירה ממש. וצ"ע.
גמרא כי רוצה בקיומו כה"ג מי אסור וכו' לכאורה לא נודע מה"ת לא יהי' אסור ומה בין זה לכל רוצה בקיומו וגם לשון דיוק הש"ס רוצה בקיומו כה"ג אך נראה דמזה ראיה לדברי התוס' לעיל בד"ה ר"ע אומר אף המקיים שכתבו דודאי אם אינו עוקר אינו עובר כיון שאינו עושה שום מעשה שיהי' ניכר בו וכו' הנה מדנקטו בלשונם דאם אינו עוקר אינו עובר משמע דאף איסורא לית בי' אם אינו עושה שום מעשה להיות ניכר דרוצה בקיומו וא"כ פריך הש"ס כאן שפיר דכי רוצה בקיומו בכה"ג דייקא שאינו עושה שום מעשה דרוצה בקיומו מי אסור. אך לפי"ז קשה לפי האמת דמסיק הש"ס דטעמו הוי מכח רוצה בקיומו קשה הרי ליכא שום מעשה כאן להיות ניכר דרוצה בקיומו והנה לכאורה הי' נראה ראי' מזה לדברינו לעיל דעיקר המעשה הוי במה שנוטל הדמים וכיון דתפסי דמיהן הוי דמיהן כגופן ולכך מה שמקיים דמיהן הוי כמקיים גופן וא"כ הוי א"ש כאן כיון דנוטל הדמים בעד הע"ז ויי"נ בזה הוי גלי דעתי' דרוצה בקיומו. ובזה הי' נראה לפרש המשך הסוגייא דפריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא ולכאורה אין זה ענין אל הקודם ורש"י נדחק באמת דהוא ענין בפ"ע והוא דוחק דא"כ אין לו ענין זה כאן אך לפי הנ"ל הי' מקום לומר דחדא ענינא הוא די"ל דהש"ס דוחה שמוכח מן הברייתא להיפוך דע"ז ביד נכרי תופסת דמי' דהרי קשה ולטעמיך מ"ש רישא ומ"ש סיפא ובע"כ הטעם מכח דרוצה בקיומו וא"כ בע"כ מוכח להיפוך דתפסי דמי' דאם לא תפסי דמי' א"כ לא הוי דמיהן כגופן וא"כ לא שייך רוצה בקיומו כיון דליכא שום מעשה ובע"כ דתופסת דמי' אך א"כ קשה למה באמת ברישא מותרין הדמים נהי דלא שייך רוצה בקיומו לתסור בלא"ה ולכך נראה דודאי כוונת הש"ס כפירש"י ומה דמסיק דאסיר מכח רוצה בקיומו אף דליכא מעשה היינו דודאי מן התורה ליכא איסור אם ליכא מעשה אבל מדרבנן אסור אף בליכא מעשה ולכך לפי הס"ד הוי ס"ל אף מדרבנן מותר אם ליכא מעשה המוכח דרוצה בקיומו ואח"כ מסיק דאף דליכא מעשה אסור עכ"פ מדרבנן ולכך א"ש מה דמשני הש"ס שאני ירושת הגר דאקילו בה רבנן ולכאורה קשה איך יש כח ביד חז"ל לעקור ד"ת בקום ועשה אך לפמ"ש א"ש כיון דהך רוצה בקיומו הוי רק דרבנן לכך שפיר הם אמרו והם אמרו. וא"ש.