אור ברסלב
עבודת עבודה חלק ב עבודה זרה › דף סב:

עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

עבודה זרה · דף סב:

דף סב.

בדף ס"ב ע"ב בתו"ס ד"ה העלה לי פירות בירושלים וכו' קשה הא תנן וכו'. הנה לפמ"ש לעיל דהא דאסור סחורה בשביעית היינו רק הרבה ביחד אבל במעט לא יקרא סחורה א"כ הוי אפשר לומר דגם במעשר שני הוי כן דדוקא הרבה ביחד אסור ולאכילה ושתי' אפילו הרבה ביחד מותר אבל לשאר דברים אסור הרבה ביחד ומעט שרי אפי' להלביש וצ"ע.

שם בתוס' ד"ה דאגר לארבי' לסתם יינם תימא מה ראי' הוא זה וכו'. תמי' לי על דבריהם דמה קושיא הרי תחלה כתבו בד"ה חמרין דנפיש אגרייהו ודמיא טפי לסחורה ייע"ש א"כ משמע דעיקר הטעם של החילוק בין נפיש אגרי' אי לא הוי רק מכח דדמיא טפי לסחורה א"כ תינח בשביעית דעיקר האיסור בי' הוי לעשות סחורה לכך יש סברא לחלק בין אם נפיש אגרי' או לא אבל ביי"נ דעיקר איסורו הוי הנאה ולא סחורה א"כ מה סברא יש לחלק בין נפיש אגרי' או לא ואם מותר מותר בכל ענין ואם אסור אסור בכל ענין וצ"ע שוב ראיתי בת"ח שהרגיש בזה יע"ש.

ובעיקר קושיתם לישב דרך פלפול הי' נראה לומר כך דהנה התוס' לקמן בד"ה אתי לזבולי הקשו דהרי קיי"ל כר' יוסי דזוז"ג מותר ומה שתירצו שם הוא תמי' כמו שאכתוב שם ולכך נראה לישב כך דהנה הא דקיי"ל דזוז"ג מותר י"ל דהוא מטעם ביטול וכמו שמשמע מדברי הר"ן לעיל בפ"ד וכדמשמע מדברי המג"א בסי' תמ"ה והארכנו בזה בכמה דוכתא ולפי"ז י"ל ה"נ כיון דקיי"ל היתר בהיתר לא בטל וא"כ בשלמא בע"ז עצמה דאסורה ממש לכך הוי איסור בהיתר ובטיל לי' לכך זוז"ג מותר אבל שכר ע"ז כיון דבאמת בשכירות אינו תופס דמיו מן הדין כדמוכח בש"ס כאן א"כ המעות היתר הוא רק דחז"ל קנסוהו לפועל א"כ הקנס הוי רק על האדם שהוא לא יהי' נהנה ממנו ומשום לתא דידי' קנסוהו לכ"ע אבל הוא רק מטעם קנס כדמוכח בש"ס וא"כ כיון דקנסא הוא אינו רק אקרקפתא דגברא אבל גוף המעות היתר היא א"כ הוי היתר בהיתר ואינו בטל ונחשב כמאן דאיתא לכך שוב שייך בי' קנס שלא יהיו נהנה ממנו. אך הנה לכאורה יש סתירה לזה דהרי אמרינן בפ"ק דב"מ דלא מתקני רבנן מלתא דאתיא כוותי' בשל תורה וא"כ ה"נ בזה אם באיסור גופו מותר זוז"ג מן התורה איך מתקני רבנן בהשכר שיהי' אסור אף בזוז"ג ואיך הוי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דגוף האיסור הוא ודמיו יהיו מותרין בזוז"ג והשכר יהי' חמור ואסור אף בזוז"ג אך מזה יהי' ראי' לדעת הט"ז ביו"ד סי' קמ"ב דבע"ז אף זוז"ג אסור היכא דהוי הגמר בזה רק בשדה שנזדבלה מותר דאינו גמרו עדיין א"כ לפי"ז א"ש דנהי דכאן לזבל בי' לא נגמר עדיין הדבר מ"מ כיון דמדינא לא שייך כאן זוז"ג כיון דהיתר בהיתר לא בטל ולומר דלא הוי כוותי' בשל תורה ליתי' כיון דעכ"פ באיסור ע"ז עצמה אף זוז"ג אסור א"כ הוי כאן איתא כוותי' בשל תורה ועשאו כאן אף דלא נגמר עדיין הדבר כאילו הוי הדבר באיסור גופו וכשנגמר בזה דהוי זוז"ג אסור לכך כאן אף דלא נגמר כיון דהוי היתר בהיתר הוי כאלו הוי נגמר כבר באיסור גופו לכך שפיר קאמר דאתי לזבולי בי'. ולפי"ז מוכיח הש"ס שפיר בעיא שלו אם שייך בסתם יינם חומרא דיי"נ ממש או לא דהנה לפמ"ש בשביעית אף דשכר חמרין אסור מ"מ בזה ודאי מותר בזוז"ג כיון דקיי"ל כר' יוסי ובזה אין לומר דהיתר בהיתר לא בטל דסוף סוף לא מתקני רבנן מלתא דליתי' כוותי' בשל תורה ולא יהיו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וא"כ בזה ודאי דמותר ע"י זוז"ג וא"כ אם נימא דבסתם יינם לא שייך בי' חומרא דיי"נ ממש רק עיקר איסורו כיון דנפיש שכרו הוי כמו בשביעית דאסור א"כ הדרא קושית התוס' לדוכתי' דמה בכך דלזבלי' הרי הוי זוז"ג א"כ קשה פרכת הש"ס לבדרינהו וכן יהיו סובב והולך הוכחת הש"ס דבע"כ מוכח דעשו בסתם יינם חומרא דיי"נ ממש דאין לומר דהוי רק איסורו מכח דנפיש שכרו. ולא מכח חומרא דיי"נ וא"כ קשה ליקלינהו ולבדרינהו ואין לומר דנעשה זבל אכתי זוז"ג מותר ובע"כ דעשו בי' חומרא דיי"נ ממש ולכך כיון דבע"ז אף זוז"ג אסור לכך אף בשכרו אסור זוז"ג דהוי איתא כוותי' בשל תורה וא"ש ודו"ק היטב.

שם בתוס' ד"ה אתי לזבולי וכו' בא"ד וי"ל דלכתחלה יש לחוש לדברי רבנן שחולקים עליו ואמרו אף הוא נעשה זבל וכו' קשה לי על דבריהם דנהי דלכתחלה יש לחוש לדברי רבנן היינו ליטול ולזבל ממש אבל כאן הרי אינו מזבל רק מבדרינהו אך דקאמר בש"ס דיש לחוש דלמא אתי לזבולי והרי מפורש אומר ביו"ד סי' א' ובכמה דוכתא דלא חיישינן לחששא רק היכי דאם יהי' נעשה כך אפילו בדיעבד אסור אז יש לחוש לדלמא יהי' כן אבל היכי דאם יהי' כן גם בדיעבד מותר לא חיישינן לדלמא יהי' כן וא"כ ה"נ כיון דעכ"פ אם יהי' מזבל בהם נמי מותר בדיעבד וא"כ למה ניחוש לזה לדלמא אתי ליזבלינהו, ולכאורה צ"ע. ואין לדמות זה למ"ש הט"ז ביו"ד סי' צ"א ס"ק א' דהתם עושה איסור ברור שמניח את ההיתר בכלי איסור אבל הכא דאינו עושה איסור ברור דמי ממש למ"ש ביו"ד סי' א' וצ"ע. ועימ"ש ליישב קושייתם בתוס' לעיל ד"ה דאגר ארבי' לסתם יינם.

שם בתוס' ד"ה ולקברינהו בעיניהו בא"ד וי"ל כיון שאין דרך לקבור בשר ושער מוכחא מלתא וכו'. וקשה לי טובא תינח להמסקנא דמחלק הש"ס בין מוכחא מלתא או לא לכך י"ל כתירוצם דגם בזה מוכחא מלתא אבל להס"ד דלא ידע מהך חלוקא דמוכחא מלתא קשה אדפריך ממשנה דאחד אבן שנסקל וכו' הו"ל להקשות ממשניות דכל הנקברין ואדפריך מברייתא דהך דינא דאחד עץ וכו' הוי רק ברייתא בסנהדרין ולא משנה ובתמורה דכל הנקברין הוי משנה מפורשת והו"ל להקשות ממשנה מפורשת טפי מברייתא. וצ"ע. ועו"ק לי אף לפי תירוצם דהני דאורחא לאו הכי הוא מוכחא מלתא ולא חיישינין לתקלה הרי משנה מפורשת בתמורה שם דכל הנשרפין לא יקברו ופירש"י שם הטעם ק דחיישינן לתקלה א"כ מוכח דאף בדברים שאין דרכו לקבור נמי חיישינן לתקלה. מיהו זה אפשר ליישב דודאי לגזור לחשש תקלה לא חיישינן רק למלתא דשכיחא אבל למלתא דלא שכיחא לא חיישינן ואין ראוי לגזור בשביל זה אך התם בתמורה אין הכוונה מכח גזירה רק כיון דדינו בשריפה להחמיר עלי' רשאי ולהקל עלי' אינו רשאי דהרי מה"ט הנקברין לא ישרפו דאף שאתה מחמיר בשריפתן אתה מיקל באפרן ולכך ה"נ להיפוך הוי ראוי לומר כיון דבנשרפין אפרן מותר ובנקברין אפרן אסור א"כ מחמיר הוא בקבורתן ולהחמיר הוי רשאי ולכן כתב רש"י דקבורה לא נחשב חמור דנהי דלענין אפרן הוי חומרא דנשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור מ"מ כיון דבנשרפין אי אפשר לבוא לידי תקלה ובנקברין אפשר עכ"פ לבוא לידי תקלה נהי דאין לגזור בשביל כך מ"מ כאן דאפשר לבוא לידי כך שוב לא נחשב קבורה חמורה ולכך אסור לשנות מדינא וא"ש. מיהו קושיא ראשונה קשה ואפשר ליישב גם זה. דהנה מ"ש התוס' בקושייתם דקא קברי בעיניהו אפי' בלא בי קברי הוא תמי' דמנ"ל כן דלמא הוי הכונה באמת בבי קברי דהרי קי"ל תנא א"צ לפרש דבריו עיין בט"ז יו"ד סי' ס"ט. וא"כ ה"נ דלמא באמת הכוונה בבי קברי ולפי"ז י"ל הסוגייא דהנה בסנהדרין דף מ"ה ע"ב גרסינן שם בש"ס נקברין עמו והתניא אין נקברין עמו אר"פ מהו נקברין עמו בתפיסתו יע"ש הרי דס"ד דש"ס הוי דנקברין עמו ממש רק דמאידך ברייתא מוכיח דנקברין בפ"ע רק בתפיסתו. ולפי"ז י"ל דהרי מצינו בכתבי קודש קיי"ל דקוברין אותם בקבר ת"ח וכו' הרי דדבר הצריך גניזה גונזין אותו בקבר אדם וא"כ ה"נ י"ל דהני הנקברין דדינם בקבורה קוברין אותו בקבר אדם ממש עמו ובזה לא שייך חשש תקלה דאין דרך לחטט בקברים עצמן ובפרט בזה כיון דנקבר עם מת מוכח דהוי איסורי הנאה ולא אתי בי' לידי תקלה והוי אפשר לפרש המשנה דמיירי בקברי ממש וזה ודאי מוכחא מלתא ולכך פריך שפיר רק מהך ברייתא דאחד עץ וכו' והרי קשה שם תניא אין נקברין עמו ובע"כ הכוונה עמו בתפיסתו ומוכח דלא הוי עמו ממש רק בפ"ע ובזה שפיר קשה דניחוש לתקלה ולכך משני דנהי דאינו עמו ממש כיון דעכ"פ הוי בקברות של הב"ד נמי מוכחא מלתא וא"ש ודו"ק כן נראה נכון כוונת הסוגייא. ודברי התוס' צ"ע.

ובזה י"ל גם קושיא השנייה הנ"ל למה בנשרפין לא יקבורו חיישינן לתקלה אף דמוכחא מלתא ולפמ"ש י"ל כך דהרי בלא"ה לפמ"ש קשיא רישא לסיפא למה בנקברין לא חיישינן לתקלה ובהנשרפין חיישינן לתקלה אך לפמ"ש י"ל כך דבהני דמצותן בקבורה ליכא בזיון להמת להיות נקבר עמו כמו בכתבי קודש דאדרבא גונזין אותו אצל ת"ח מוכח דזה אינו בזיון כיון דהוי דבר מצוה אבל באלו דמצותן הוי בשריפה ולא בקבורה א"כ אין הקבורה מצוה ושוב הוי בזיון לקברו אצל מת ולכך הנשרפין לא יקברו כיון דאם יקבור אותם לא אפשר אצל מת רק בפ"ע לכך יש לחוש לתקלה אבל הנקברין דמצותן בכך אפשר לקברן בקבר אדם ממש לכך אין לחוש לתקלה וא"ש ודו"ק. ועוד י"ל דבהני דמצותן בשריפה ולא בקבורה בזה הוי כאיכא הוכחה להיפוך דאינן מאיסורי הנאה כיון דלא עשה כמצותן משא"כ בהני דדינן בקבורה דליכא הוכחה להיפוך י"ל דלעולם לא חיישינן לתקלה. וא"ש ודו"ק היטב.

שם בגמ' דף ס"ב ע"ב אתו לקמי' דר"י אמר להם יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר פירש"י דבא עלי' ואח"כ נתן לה אתננה מותר וכו' קשה לי מה ראי' הוא זה הרי ר' יוחנן ס"ל שעבודא דאורייתא. והנה בשביעית קיי"ל דאפילו חליפי חליפין אסורין כדתנן בשביעית והובא לעיל בש"ס דף נ"ד ע"ב דלקח בבשר דגים יצא בשר ונכנס דגים יע"ש א"כ י"ל דתיכף כשיזפי פירות שביעית בעודן בעין נשתעבדו נכסיו ואח"כ כשפרעו בשמינית הוי התשלומין חליפי השיעבוד ובשביעית אפילו חליפי חליפין אסורין משא"כ באתנן כיון דקיי"ל הם ולא שנוייהן דבנשתנה מותר ובפרט במחיר אתנן דמחיר זונה גופו מותר ומכ"ש מחיר אתנן א"כ כיון דבשעת ביאה לא הוי גוף האתנן בעולם נהי דאישתעביד נכסי' הוי השיעבוד אתנן הזונה וכשנתן אח"כ הטלה הוי הטלה חליפי האתנן וזה מותר ומה ראי' מאתנן לשביעית לר' יוחנן דס"ל ש"ד. וצ"ע. ושוב ראיתי בתוס' לקמן דף ס"ג ד"ה ואינו חושש לא משום שביעית שנראה שהרגישו קצת בזה אך לא בכולו כמ"ש.

בתוס' ד"ה יאות הן עבדין וכו' ועוד הוסיף רבינו יצחק וכו' דקיי"ל משיכה בנכרי קונה והוי כמו בא עלי' ואח"כ נתן לה וכו' כוונתם דודאי בשביעית ובאתנן בעינן שלא יהי' קיים הפירות והאתנן משום דבישראל לא קנה משיכה רק מעות ולכך נחשב איתניהו ברשותו בשעת פרעון או זנות אבל בנכרי כיון דמשיכה קונה בי' ולא מעות לכך תיכף כי משכו הנכרי נחשב ליתי' ברשותו אך לפי"ז קשה לי הרי כתבו התוס' בפרק הזהב וכל הפוסקים דאף בישראל היכי דליכא מעות אז קונה במשיכה מן התורה וא"כ לקמן דפריך אי דאמר לה מעכשיו פשיטא דשרי טפי הו"ל להקשות אי דאמר לה מעכשיו למ"ל קדמתו והקריבתו בלא"ה כיון דאמר לה מעכשיו ותקנה לה קודם הזנות א"כ לא הוי כאן מעות ומשיכה קונה א"כ נחשב ליתי' בעינו ולמ"ל קדמתו והקריבתו וצ"ע. ועיימ"ש בדבור שאח"ז בזה. ועיין דף ס"ג ע"ב בש"ס ראי' לדעת הר"י יעי"ש. ועיין בדף ס"ד ע"א מה שתמהתי עלי'. ומה שיישבתי שם בעזה"י.

בתוס' ד"ה אלא ה"ק נתן לה ואח"כ בא עלי' אתננה מותר פירוש כגון דאמר לה הילך טלה מעכשיו ובשעת ביאה תהא נגמרת מתנתה וכו'. קשה לי דדבריהם סותרין למ"ש בכתובות דף פ"ב ודף פ"ו דמה דס"ל לר' יוחנן דבמעכשיו ולאחר למ"ד יום בעינן עומדת באגם היינו דלשיטתו אזיל דס"ל דמעכשיו וכו' אינו לא תנאה ולא חזרה אלא מעכשיו מתחיל הקני' ונגמר לאחר למ"ד לכך בעינן שיהי' קיים אז יע"ש. וא"כ קשה דכאן דמשני דאמר לה דנתחיל מעכשיו ויהי' נגמר בעת הביאה א"כ בעינן שיהי' קיים בעת הביאה וכשליתי' בעולם בטלה קנין א"כ אדפריך הש"ס אי דאמר לה מעכשיו פשיטא טפי הו"ל להקשות אף במעכשיו סוף סוף לא קנה ואיש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו וכו' וצ"ע. והנה מה שהכריחם על כך לפרש כן נראה דהוי קשה להם קושייתינו לעיל לשיטת הר"י דס"ל דכיון דמשיכה בנכרי קונה אף היכי דהוי בעין נחשב כליתא בעין א"כ קשה כיון דכאן ליכא ממון אף בישראל משיכה קונה וא"כ למ"ל שהקריבתן אף בלי הקריבתן מותר ולכך פירשו דמיירי שאמר לה שיהי' נגמר הקנין בביאה וא"כ בזה בסוף הקנין הוי כאן ממין ולכך לא קניא משיכה לבדו ולכך אם הוי בעיני' חל עליו איסור אתנן ולכך בעינן שהקריבתו אך קשה כנ"ל דבאינו קיים איך הוי שלה וצ"ע.

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה