עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
עבודה זרה · דף סב.
דף ס"ב ע"א במשנה השוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ. הנה יש לדייק דהדיוקים סתרי אהדדי נקט דוקא ששכרו לעשות עמו בפירוש ביי"נ אז שכרו אסור משמע הא אם שכרו סתם והראה לו ביי"נ שכרו מותר ואח"כ נקט בשכרו למלאכה אחרת אעפ"י שאמר לו העבר לי חביות של יי"נ שכרו מותר משמע הא אם שכרו סתם למלאכה והראה לו בחביות יי"נ שכרו אסור וסתרו הדיוקים אהדדי. ולכאורה צ"ע בזה. ובאמת בש"ס מוכח דבכל ענין אסור, אך על לשון המשנה קשה דהדיוקים סתרי אהדדי וצ"ע.
והנה ליישב זה הי' נראה דיש חילוק בזה בין נכרי לישראל כיון דקיי"ל בש"ס ופוסקים בחו"מ סי' של"ג בהשוכר את הפועלים והלכו ולא מצאי צריך לשלם להם שכרן כפועל כנ"ל ואף רק בדבור בעלמא בלי קנין הוי כן ונראה דהיינו דוקא בישראל דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולכך סמך דעתו אדיבורא וממילא גמרי ומשתבדו אהדדי ונגמר בדבור לכך לא בעי קנין ונגמר השכירות בדבור אבל בנכרי אשר פיהם דבר שוא ולא סמך דעתו עלי' בו עצמו ודאי לא נגמר השליחות בדבור בלי קנין ולפ"ז י"ל כך כיון דמסיק הש"ס לקמן דאם משכירו מאה חביות במאה פרוטות הכל אסור אבל אם אומר לו חביות חביות בפרוטה אז מותר השאר וא"כ מוכח דבכלל או פרט תליא מלתא ולפ"ז י"ל דיש חילוק בזה בין ישראל לנכרי דבישראל דהשכירות נגמר בדבור אז תיכף כשאומר מאה חביות במאה פרוטות נגמר השכירות ונחשב כלל לכך הכל אסור אבל בנכרי דאף דאמר לו כן עדיין לא נגמר השכירות עד שעשה שמוליכין אותם חביות חביות לכך הוי כ"א ענין בפ"ע ומותר שאר השכירות אף באומר לו דרך כלל ואם נאמר דגם בנכרי נגמר השכירות בדבור י"ל להיפוך כיון דקיי"ל פועל יכול לחזור בו בחצי היום וא"כ בישראל כיון שהפועל הי' יכול לחזור בו בחצי היום א"כ כיון שהי' יכול לחזור בכל חביות הוי כל חד שכירות בפ"ע לכך דומה כאלו אמר לו חביות חביות בפרוטה אבל בנכרי דאין הפועל יכול לחזור בו דעיקר חזרת הפועל הוי מצד דכתיב כי לי בני ישראל עבדים וזה לא שייך בנכרי ולכך כיון דאין הפועל יכול לחזור בו חד שכירות הוא ומה דלא משני הש"ס לקמן הא בנכרי הא בישראל היינו דודאי טרם שידענו גוף החילוק שיש בין אמר מאה חביות במאה פרוטות לא הוי ידעינן לחלק בין ישראל המשכיר לנכרי אך כיון שמחלק בין אם אמר מאה חביות במאה פרוטות בין אם אמר חביות חביות בפרוטה שוב יש לחלק בזה בין ישראל לנכרי והנה בזה י"ל שיטת רש"י שתמהנו עלי' בפירושו למה נקט בפירושו נכרי הרי גם בישראל שייך דין זה ולפמ"ש. א"ש די"ל דרש"י ס"ל כסברא א' שכתבנו כאן דבנכרי יכול לחזור בו המשכיר ולכך נחשב כל חד בפ"ע ולכך א"ש דהוי קשה לרש"י למה מחלקת המשנה בין אם שכרו למלאכה אחרת ובין אם שכרו ליי"נ הו"ל לחלק באם שכרו ליי"נ גופו בין אם שכרו מאה חביות במאה פרוטות ובין אם שכרו חביות חביות בפרוטה ולכך מפרש רש"י דהכא בנכרי מיירי ובזה כל דלא שכרו ליי"נ ביחוד הכל מותר וא"ש דעת רש"י. ולפ"ז י"ל גם דקדוק הנ"ל די"ל דנהי דבנכרי מותר אף שאמר לו דרך כלל מאה חביות במאה פרוטות מ"מ היינו רק אם לא זכר מפורש שיש בהם יי"נ ג"כ אז אמרינן כיון דהי' יכול לחזור בו אזלינן אחר המעשה והוי כל חד בפ"ע אבל אם זכר מפורש שיש בהם חביות יי"נ אז אף במשכיר נכרי קנסוהו רבנן דאסור כולו כיון דחד שכירות הוא ומכ"ש אם אמר לו בפירוש שאם לא יעבור לו אותו חביות לא ישלם לו כלל דודאי נחשב כולו דמי יי"נ דהרי אף בסתמא פירשו קצת הפוסקים הטעם דלכך כולו אסור ולא די בהולכת הנאת שכר אותו חביות ליה"מ מכח דאפשר דאם לא הי' מעביר לו זה החביות לא הי' משכירו כלל ונחשב כולו דמי יי"נ יע"ש בראשונים ובב"י וא"כ נהי דכתבנו דבנכרי אף באמר לו דרך כלל מותר מ"מ היינו בסתמא אבל באם אמר לו מפורש שבאם לא יעבור לו חביות זה לא ישכירנו כלל ודאי דנאסר הכל דחד שכירות הוא ולכך ברישא קמ"ל באם שכרו ליי"נ היינו דהשכירות הוי נמי ליי"נ מפורש ובאם לאו לא הי' שוכרו ונחשב עיקר השכירות ליי"נ בזה שכרו אסור אף במשכיר נכרי ולהיפוך אם שכרו למלאכה אחרת היינו שאמר לו כל חביות חביות בפרוטה דהוי כל חד בפ"ע ובזה הוי כהתנה עמו דאף אם לא יעביר לו היי"נ נמי הי' שוכרו ונחשב השכירות עיקרו למלאכה אחרת לכך בזה אף במשכיר ישראל מותר אבל בסתמא ששכרו סתם העבר לי מאה חביות במאה פרוטות אז יש חילוק בין משכיר ישראל למשכיר נכרי דבמשכיר ישראל אסור ובמשכיר נכרי מותר וזה שיטת רש"י שהכריח לפרש דרישא מיירי בנכרי דקמ"ל דאף בנכרי אסור בכה"ג היכי דהשכירות הי' מפורש ליי"נ. ודו"ק היטב.
והנה בהיותי בזה קשה לי על הש"ס דלקמן דפריך על המשנה מברייתא דלעתותי ערב אמר ל העבר לי וכו' וקשה מהו פריך נימא דהך ברייתא אתיא כמ"ד דל"ל ברירה ולכך באומר העבר לי מאה חביות במאה פרוטות אסור הכל ולא מהני ליטול שכר חביות אחד ולשדות בנהרא כיון דל"ל ברירה ולכך בעינן דוקא שאמר לו לעתותי ערב כן אבל המשנה אתיא כמ"ד דיש ברירה ולכך אף שאמר לו סתם מאה חביות במאה פרוטות נמי שכרו מותר שניטל שכר אותו חביות ומשליך בנהר והשאר מותר. וצ"ע. ואפשר דהוי דוחק לי' לומר כתנאי וטפי מתרץ דהוי ככ"ע. ובהיות כן קשה לי להיפוך מנ"ל לכל הפוסקים שפסקו להלכה דבאמר לו חביות חביות בפרוטה שכרו מותר מנ"ל כן דלמא הך משנה וברייתא דמתרת כה"ג היינו כמ"ד דיש ברירה ולכך באומר חביות חביות בפרוטה נהי דיש בו חד פרוטה של יי"נ מ"מ אמרינן ברירה ולכך די ליטול פרוטה אחת ולהשליך לנהר והשאר מותר אבל אם אומר דרך כלל מאה חביות במאה פרוטות דבזה אפשר אם לא הי' מעביר אותו חביות לא הוי שכרו כלל לכך נחשב כולו יי"נ כמ"ש הראשונים בשם הרשב"א אבל למ"ד והכי קיי"ל דלית לי' ברירה א"כ י"ל אף באומר חביות חביות בפרוטה נמי אסור כיון דעכ"פ מעורב כאן דמי יי"נ. מיהו שבתי וראיתי דלק"מ דהרי לא גרע זה מאם נתערב יי"נ ביין דבמה שנתערב אח"כ לא שייך ברירה ואעפ"כ קיי"ל כר"א דמוליך הנאה ליה"מ וא"כ לא גרע אמירה זו חביות חביות בפרוטה מאם נתערב אח"כ. מיהו שבתי, וראיתי שזה יש לדחות דהן אמת דהראב"ד משיג בזה על הרמב"ם שפסק דאם אמר מאה חביות במאה פרוטות דאסור הכל והשיג הראב"ד דהרי קיי"ל כר"א דיוליך הנאה לים המלח ביין ביין יע"ש והראשונים דחו דבריו בטעם אחר אך לולא דברי קדשם הוי נראה דא"ש בלא"ה לפי דעת המרדכי דהיכי דהדבר מעורב בתחלתו ולא הי' האיסור ניכר בעולם לא שייך ביטול וא"כ י"ל ע"כ לא מתיר ר"א בהולכת הנאה רק ביין ביין דכיון דהיין נאסר תחלה ואח"כ נתערב וא"כ לולא חומר דיי"נ הוי ראוי שיתבטל לגמרי רק מכח חומרא דיי"נ אינו בטל לכך לזה מהני עכ"פ הביטול לענין דדי בהולכת הנאה לים המלח ולא נעשה כולו איסור אכל כאן כשמכר מאה חביות במאה פרוטות נמצא הך פרוטה של יי"נ מעורב בתחלתו ולא ניכר בפ"ע מעולם א"כ לא שייך בי' ביטול כלל לכך י"ל דכולו נעשה איסור ולא שייך בזה הולכת הנאה לים המלח וזה נראה נכון וברור בטעם דברי הרמב"ם ולפ"ז הדרא קושיתינו לדוכתא דמנ"ל לפסוק כן להלכה דלמא הך ברייתא כמ"ד דיש ברירה ואנן קיי"ל אין ברירה אך באמת בלא"ה לק"מ דהרי כל עיקר איסור זה הוי רק מדרבנן ובדרבנן קיי"ל דיש ברירה וא"ש.
והנה בזה הרווחנו ליישב שיטת הרמב"ם בפי"ג מ"ה מ"א שהעתיק הך חלוקא של הש"ס בין אם אמר לו מאה חביות במאה פרוטות ובין אם אמר לו חביות חביות בפרוטה והך ברייתא דלעתותו ערב לא העתיק כלל והקשה שם הלח"מ למה לא העתיקו יע"ש מה שנדחק ליישב ולפענ"ד י"ל כך. והנה חוץ לדרכינו הי' נראה לומר דהנה ידוע פלוגתת דר"ש ור"י בשבועה לא לך לא לך לא לך דר"י ס"ל פרטא הוי ור"ש ס"ל דכללא הוי עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד יע"ש ואנן קיי"ל כר"י והוא ג"כ גבי קדושין גבי התקדשי לי בתמרה זו בזו בזו יע"ש ולפי"ז י"ל ה"נ אף באומר חביות חביות בפרוטה כיון דלא אמר פרוטה לכל חד וחד נחשב נמי כללא לדעת ר"ש עד שיאמר פרוטה לכל אחת ואחת חביות בפרוטה חביות בפרוטה אבל לר' יהודא שם אף באומר חביות חביות בפרוטה נמי הוי פרטא ולכך י"ל דודאי אם מותר באומר חביות חביות בפרוטה מכ"ש דמהני באומר לו לעתותי ערב ולא הוצרך הרמב"ם להשמיענו זה כיון דקמ"ל דבאומר חביות חביות בפרוטה דמותר מכ"ש באומר לו לעתותי ערב דמהני והך ברייתא דקמ"ל לעתותי ערב אתיא כר"ש דס"ל כללא הוי ולכך לדידי' אף באומר חביות חביות בפרוטה אסור לכך אין לו היתר רק באומר לו לעתותי ערב וזה הוי רבותא יותר מאם אומר חביות בפרוטה חביות בפרוטה אבל אנן דקיי"ל כר"י דפרטא הוי ומותר באומר חביות חביות בפרוטה לכך לא הוצרך להשמיענו באומר לו לעתותי ערב דמותר ורבא דקאמר כאן באומר לו מאה חביות וכו' ולא משני הא ר"י הא ר"ש היינו דודאי אם לא הוי ידענו עיקר חלוקא בין באומר לו דרך כלל או פרט לא הוי מקום לתלות זה בפלוגתא דר"י ור"ש ולכך מחלק רבא הך חלוקא לדידן דקיי"ל כר"י דפרטא הוי בזה יש חילוק בין אם אומר מאה חביות במאה פרוטות בין אם אומר חביות חביות בפרוטה וממילא נשמע דזה תליא בפלוגתא דר"י ור"ש ולכך אף זה כללא הוי ולכך הך ברייתא דלעתותי ערב כר"ש ואנן קיי"ל כר"י ודו"ק. כן הוי נראה לומר חוץ לדרכינו. ולדרכינו י"ל כך דהנה מה דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה ביארו רוב האחרונים דזה הוי מטעם ספק ולכך בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא ולפ"ז י"ל דודאי להני תנאים גופייהו דפליגי בברירה למ"ד דאין ברירה הוי מכח ודאי אין ברירה ולכך ל"ש בדאורייתא ל"ש בדרבנן אין ברירה ובפרט בדבר שיש לו עיקר מן התורה שכתבו התוס' בעירובין דאף למ"ד בדרבנן י"ב ס"ל בדבר שיש לו עיקר מן התורה א"ב ולכך נהי דאנן קיי"ל בכל ענין יש ברירה בדרבנן מ"מ היינו לדידן אבל למ"ד דס"ל א"ב ודאי ס"ל אף בדרבנן א"ב רק אנן לדידן דמספקא לן אם הלכה כמ"ד י"ב או כמ"ד אין ברירה לכך לדידן הוי כן דבדאורייתא א"ב ובדרבנן י"ב אף ביש לו עיקר מן התורה ולכך הך ברייתא דלעתותי ערב אתיא כמ"ד א"ב ולכך באומר חביות חביות בפרוטה נמי נהי דאין כאן רק פרוטה אחת ס"ל איסור מ"מ הרי מתחלה בא ע"י תערובות ולא שייך ביטול ואין לו היתר דראוי להוליך הנאה לים המלח ומצד ברירה אין לו היתר דס"ל א"ב ולכך קמ"ל דעכ"פ בלעתותי ערב שרי אבל אנן דהוי ספק לנו הלכתא כמאן וממילא בדרבנן יש ברירה אף דיי"נ הוי עיקרו מן התורה ולכך בשלמא באומר מאה חביות במאה פרוטות אז לכ"ע אסור דבזה נחשב כולו שכר יי"נ כמ"ש הפוסקים בשם הרמב"ן אבל באומר חביות חביות בפרוטה השאר הוי היתר רק שיש בו פרוטה של יי"נ בזה מהני ברירה ומשליך אחת והוברר הדבר דזה שכר החביות יי"נ וכיון דכתב הרמב"ם דגם זה מותר מכ"ש דלעתותי ערב מותר ולא הוצרך להשמיענו ורבא דאמר הא דקאמר מאה חביות במאה פרוטות ולא קאמר הא כמ"ד די"ב וכו' היינו דאם לא ידענו החילוק לא הוי ידענו דזה תלוי בפלוגתא דיש ברירה או א"ב אבל כיון דמסיק רבא דיש חילוק בזה בין כללא לפרטא ממילא ידענו דהך ברייתא דלעתותי ערב כמ"ד דא"ב אף בדרבנן והמשנה ולדידן דקיי"ל דעכ"פ בדרבנן יש ברירה לכך כיון דמותר אף באומר חביות חביות בפרוטה מכ"ש דמותר לעתותי ערב וא"ש. ודו"ק היטב.
שם בפירש"י ד"ה השוכר את הפועל נכרי וכו' הנה לכאורה זה הוי שפת יתר דמה לי נכרי מה לי ישראל והנה לכאורה הי' נראה דמזה ראי' דרש"י יסבור כדעת המהרא"י הובא בב"ש אה"ע סי' כ"ח דבאם ידע הלוקח שהוא אסורי הנאה ולקחם הוי המעות מתנה והיינו מכח כיון דאסורי הנאה אין שוה לו כלום אנן סהדי שבמתנה נתן לו ייע"ש וא"כ לפי"ז ה"נ בשוכר הפועל לעשות ביי"נ הוי כן דבישראל דאין היי"נ שוה לו כלום אנן סהדי שמה שמבטיח לו שכירות הוי מתנה בעלמא ולא הוי שכר יי"נ רק בנכרי שהיי"נ נצרך לו באמת בזה בשכר המלאכה הוא נותן לכך נחשב שכר יי"נ. מיהו קשה לי לדעת מהרא"י דמהו פריך הש"ס ממכרן וקידש בדמיהן מקודשת נימא דהתם מיירי בידע הלוקח שהוא אסורי הנאה וקנאו לכך מקודשת דהוי המעות מתנה ולא דמי אסורי הנאה אבל כאן דמיירי בנכרי והוי שכר ע"ז ממש לכך אסורין. וצ"ע בזה כעת. שוב ראיתי קושיא זו בספר ישועות יעקב ובחבורי שם ישבתי על נכון בעזה"י. ועיימ"ש בריש משנה זו לישב פירש"י הנ"ל בע"א מה דנקט נכרי.
שם דף ס"ב ע"א בגמ' תנן וכו' מאי שכרן שביעית אילימא וכו' אלא דקדוש שכרן בקדושת שביעית מי קדוש והתניא האומר לפועל וכו'. קשה לי לדעת הא"ח שהביא הב"י דמה דביי"נ שכרן אסור היינו לעצמו אבל לאחרים מותר א"כ מהו פריך כאן משביעית איי"נ וכן הברייתות דשביעית אהדדי נימא כאן לעצמו כאן לאחרים דמה דנקט כאן שכרן אסור והתם שכרו שביעות היינו לעצמו של פועל ומה דנקט שכרו מותר היינו לאחרים. וצע"ג. ועוד קשה לי לפי דעת הרשב"א בכתב יד שהביא השער המלך הל' חמץ ומצה דמה דחליפי איסור הנאה מותרין היינו באסורי הנאה שאסורין לכל דבזה כיון שאין שוין כלום לכך לא נחשבו דמי אסורי הנאה רק הוי כמתנה בעלמא אבל בדברים שהם מותרין ואין אסורין רק למחליף בעצמו בזה כיון דיש להם דמים שפיר נחשבו דמי אסורי הנאה ואסורין החליפין בגוף הדבר יע"ש. ולפ"ז קשה מהו פריך כאן הברייתות אהדדי נימא דהך ברייתא דשכרו שביעית מיירי שאמר לו קודם הביעור בזמן שעדיין הי' מותר השביעית למשלח בזה כיון דיש להם דמים עדיין דאינו נאסר לגמרי לכך תפסו דמיהן בגופו וקדוש בקדושת שביעית. ומה דנקט באידך ברייתא דלקוט לי ירק היום שכרו מותר מיירי שאמר לו בזמן שכבר חייב לבערו וכיון שכבר נאסר אין לו דמים עוד לכך הוי כמתנה בעלמא וכן קשה דמהו פריך משביעית על המשנה דבמשנה מיירי ששכרו נכרי וכיון דלו שוה היי"נ דמים לכך תפסו שכרו והוי כגופו אבל הברייתא מיירי לאחר הביעור ובישראל ששכרו כיון דלו אינו שוה כלום לכך הוי כמתנה בעלמא לכך מותר שכרו ומהו פריך. וצ"ע בזה כעת.
והנה עפ"י הנ"ל נראה ליישב דברי הרמב"ם בפי"ג מה"ל מאכלות אסורות הל' ט"ו שכתב והחמירו חכמים בסתם יינם להיות דמי' אסורין כיי"נ גמור לפיכך עכו"ם ששכר את ישראל לעשות עמו ביין שכרו אסור עכ"ל. והקשה שם הלח"מ דמהו לשון לפיכך דמשמע דאיסורא הוא והרי הש"ס דחה זה ומסיק דרק קנסא הוא יע"ש. ולפמ"ש י"ל כך דס"ל להרמב"ם דודאי מה דפריך הש"ס ממכרן וקידש בדמיהן וממה דתנא בשביעית שמותר הוי מצי לתרץ דמתניתין בנכרי מיירי כיון דשוה לו דמים לכך נחשב השכר דמי יי"נ משא"כ בשביעית מיירי בישראל ולאחר הביעור לכך אין לו דמים רק מה דלא משני כן היינו עפימ"ש לעיל במשנה דקשין הדיוקים אהדדי וכתבנו שם ליישב דקמ"ל מלתא דפסיקא מה ששייך בין בישראל בין בנכרי יע"ש. ולפ"ז מוכח מן המשנה דאף בישראל השוכר להעביר לו יי"נ שכרו אסור ובזה פריך שפיר אהדדי דבישראל אין היי"נ שוה לו כלום ולכך מוכרח לתרץ דקנסא הוא ולכך ס"ל להרמב"ם דקנס זה לא שייך רק בישראל לישראל כיון דמסייע ידי עוברי עבירה הן ביי"נ הן בשביעית לכך קנסוהו אבל בעושה לנכרי דאינו מסייע ידי עוברי. עבירה לא שייך קנס אך בנכרי השוכר מדינא אסור דהוי כדמי יי"נ עצמו ולכך דיוק בלשונו ואומר לפיכך עכו"ם ששכר את ישראל לעשות עמו ביי"נ שכרו אסור דזה אסור מדינא ולא מכח קנס. וא"ש. ודו"ק היטב. ומה שהקשיתי לעיל על הא"ח הנה הוי באמת כעין קושית התוס' ד"ה והתנן רק שהם תירצו דאסור משמע אף לאחרים אבל להא"ח דלא ס"ל כן נשאר קושיתם במקומו כנ"ל.
שם בתוס' ד"ה והתנן מכרן וקידש בדמיהן וכו' בא"ד מיהו תימא מהו קפריך שאני התם דהוי בדיעבד וכו'. הנה המשלמ"ל הקשה עליהם דמה קושיא הרי לפני זה כתבו דלשון אסור משמע אף לאחרים וא"כ שפיר פריך דבע"כ מוכח דמותרין בהנאה אף לכתחלה דאל"כ היאך מקודשת הרי היא אסורה ליהנות מהם ובמה מתקדשה יע"ש. ולפענ"ד לק"מ לא מיבעי' לפמ"ש אח"כ בדיבור שאח"ז להקשות דהרי ראוי ליהנות שלא כדרך הנאתן ותירצו דעכ"פ אסור לקדש אשה בזה דזה גופו הוי הנאה א"כ בזה פשיטא דלק"מ עליהם דשפיר הקשו דממ"נ מצד איסורו י"ל דבדיעבד מותר ומצד הנאת האשה הרי היא יכולה ליהנות ממנו שלכד"ה אך אף גם לפמ"ש בקידושין לתרץ דכיון דאינה יכולה ליהנות כך אינה מקודשת נראה דא"ש דזה דומה למ"ש הב"ש באה"ע סי' ל"א דחשש שמא שוה פרוטה במדי הוי רק מכח דהוי כאומר לדידי ש"פ דאף דבעלמא מסופק הר"ן אם מהני באומר לדידי ש"פ היינו כיון דאינו שוה בשום דוכתא אבל היכי דשוה באיזה מקום מהני לדידי שוה יע"ש. וא"כ י"ל דבשלמא אם כדרך הנאתן אף דיעבד אסור לכך שפיר אינה מקודשת בעבור שיכולה ליהנות שלא כד"ה דשלכד"ה לא נחשב הנאה לקדש ואף שהיא מסכמת להתקדש והוי כאמרה לדידי שוה לא מהני כיון דאינו ממון בשום מקום אך אם נימא בכדיעבד אם מכרה מותרין הדמים אף כדרך הנאתן א"כ כיון דעכ"פ הוי בר דמים אם מכרה אותן בדיעבד שוב ראוי שתתקדש בו כיון דיכולה ליהנות אף לכתחלה שלכד"ה ואף דלא נחשב הנאה מ"מ מהני דהוי כאומרת לדידי שוה ובזה מהני שפיר לדידי שוה כיון דעכ"פ הוי בר דמים אף כדרך הנאתן בדיעבד ושפיר הקשו. וא"ש. ודו"ק היטב. ועיימ"ש לקמן בתוס' ד"ה נמצא זה פורע חובו וכו' מ"ש עוד בזה.
ועוד קשה לי מהו פריך ולמ"ל לתרץ דחומרא דיי"נ שאני הרי סוף סוף עיקר טעמו דשכרו אסור כאן הוי מכח קנס וא"כ הרי זה ידיע דקנס לא שייך רק במזיד ולא בשוגג דלא קיי"ל כר"מ דקניס שוגג אטו מזיד וא"כ נימא דהך מתניתין דשכרו אסור מיירי במזיד לכך קנסוהו דשכרו אסור ואידך ברייתא דשביעית דשכרו מותר מיירי בשוגג דלא ידע הפועל דשל שביעית היא לכך שכרו מותר. ואידך ברייתא דשכרו שביעית מיירי במזיד לכך הוי שכרו שביעית וצ"ע. ועיין בק"א לסי' קל"ג מה שתמהתי עוד בזה על הש"ס לשיטת הב"ח בסי' קל"ג ייע"ש.
והנה עוד הוי נראה לישב דברי הרמב"ם הנ"ל שכתב לפיכך שכרו אסור ע"פי מה שהקשיתי לעיל במשנה בפירש"י וכעת אבאר יותר דקשה מהו פריך מברייתא דהאומר לפועל הילך דינר וכו' שכר מותר לפי דעת הרא"ש שהובא באה"ע סי' כ"ח בהג"ה דהיכי דידע הלוקח שהוא אסורי הנאה ולקרו הוי המעות מתנה א"כ נימא דהתם בשביעית מיירי במשכיר ישראל ויודע דשכר שביעית אסור לכך גמר ונתן לשם מתנה ואינו שכר שביעית רק מתנה בעלמא אבל במשנה דמיירי במשכיר נכרי דלא ידע דשכר יי"נ אסור לכך גמר ונתן לשם שכר יי"נ לכך שכרו אסור, ובפשיטות י"ל עפ"י דרך הנ"ל דמכח דקשה דיוקים אהדדי מוכח דהמשנה איירי בין בנכרי בין בישראל ולכך פריך שפיר דמוכח מן המשנה דאף בישראל אסור וקשה שפיר דנימא דיהיב לשם מתנה כמו בשביעית ולכך משני דהוי מכח קנסא דמדינא באמת הוי מתנה רק מכח קנס אסור אבל הרמב"ם דמיירי בפירוש בשכרו נכרי זה ודאי מדינא סור דתופס דמיו כדמי המכירה עצמה מיהו לפי דרך זה א"צ לדברינו הנ"ל לומר דמכח קושיות הדיקדוקים פריך דמוכח דאיירי אף בישראל רק מנכרי עצמו פריך שפיר דהנה בחידושינו בחו"מ סי' שנ"ו שם כתבנו ליישב דעת הרא"ש דס"ל דהוי מתנה שלא תקשה עליו ממה דקיי"ל בהכיר בה שאינו שלו דהוי פקדון וכתבנו ליישב ע"פי דעת הרא"ש דס"ל בנתנה היא ואמרה היא דסתם בני אדם הם חשובין וכיון דבאדם חשוב נחשב הנותן למקבל לכך אמרינן מן הסתם כיון לשם מתנה משא"כ בגזלן דאין כבוד לו בקבלתו מתנה ממנו לכך הוי פקדון וכתבנו דזה תליא בפלוגתא דאחותו אם גם באחותו הוי פקדון ודאי גם באינש דעלמא אף שהיא אדם חשוב לא הוי מתנה אבל לדידן דקיי"ל באחותו דהוי המעות מתנה ה"ה נמי באינש דעלמא דהוי מתנה ייע"ש ולפ"ז א"ש דכאן פריך הש"ס למ"ד דאף במקדש אחותו הוי פקדון ממילא לא עדיף ממקדש אחותו ולכך פריך שפיר מכאן אשביעית ומוכרח לתרץ דהוי רק קנסא אבל לדידן דפוסק הרמב"ם דהוי במקדש אחותו המעות מתנה לכך שוב י"ל דמתניתן דידן איסורא קאמרי וכדמתרץ בתחילה מכח דתפסי דמיהן ולא קשה משביעית דהתם בישראל מיירי ויודע דשכר אסורי הנאה אסור וגמר ונתן לשם מתנה לכך שכרו מותר אבל כאן בנכרי מיירי ולכך דייק הרמב"ם לומר לפיכך נכרי ששכר את ישראל דדוקא מנכרי הוי כן שהוא ודאי מכוין לשם שכר ממש לכך שכרו אסור.
ועוד נראה דאף להחולקים על הרא"ש וס"ל בקונה אסורי הנאה הוי הדמים פקדון א"ש כאן דודאי כאן שאני ושאני דבשלמא התם אי נימא דאין המעות מתנה יהיו פקדון לו וחזר המעות למוכר לכך אמרינן דאין דרך אדם ליתן מעותיו במתנה ולא שדי אינש זוזי בכדי לכך טפי מסתבר לומר דהוי פקדון מלומר דהוי במתנה אבל כאן דאף אם נימא דלא כיון לשם מתנה נמי לא יוחזר המעות למשכיר דהרי עכ"פ השוכר עשה את שלו והוליכו למקום שרצה המשכיר והשליח עשה שלו ופעולתו וא"כ סוף סוף יהי' נשאר השכר ביד השליח ואין למשכיר הפסד ממון לכך בכה"ג דאין לו הפסד ממון ודאי ראוי לומר שלא ימנע טוב מבעליו בחנם ולמה יכוין לשם שכר להיות נאסר לשם טפי מסתבר לומר דכיון לשם מתנה שיהיו מותר גם להפועל ולכך ראוי לומר דכיון לשם מתנה אך זה יהי' תליא בדין אם במקדש אחותו הוי המעות מתנה דבזה כיון דדרך ליתן לאחותו מתנה כדמחלק הש"ס באמת בין אחותו לנכרי' והכי קיי"ל לשיטת הרמב"ם להלכה ולכך למ"ד דבאחותו הוי מתנה בע"כ חזינן דהיכי דאין כאן הפסד ממון אזלינן בתר אומדנא והוי מתנה ה"ה נמי בשוכר את הפועל אם אין לו הפסד ממון ראוי לומר דהוי מתנה אבל למ"ד דאף במקדש אחותו הוי פקדון הרי חזינן דאף דאין לו הפסד ממון נמי לא אמרינן אומדנא דהוי במתנה א"כ ה"נ בזה לא אזלינן בתר אומדנא לומר דהוי מתנה ולכך הש"ס פריך כאן, למ"ד דאף באחותו הוי פקדון א"כ גם כאן לא הוי תנה לכך מדמה שפיר אהדדי השוכר את הפועל דכאן לשביעית ומוכרח לחלק מכח קנסא ומכח חומרא דיי"נ אבל לדידן דפסק הרמב"ם דבאחותו הוי המעות מתנה א"כ חזינן דהיכי דאין לו הפסד ממון אמרינן דהוי מתנה ה"נ כאן דאין לו הפסד ממון הוי מתנה ולכך י"ל שפיר דביי"נ מדינא אסור כיון דתופס דמיו ובשביעית שאני דמיירי בישראל המשכיר דידע הדין דאסור לו וגמר ונתן לשם מתנה אבל כאן דמיירי בנכרי המשכיר דודאי נותן לשם שכר לכך תופס דמיו וא"ש שיטת הרמב"ם ודו"ק.
והנה עוד קשה לי על הש"ס דמהו פריך ברייתא דחמרין שכרן שביעית על הך ברייתא דהשוכר את הפועל ואמר לו הילך דינר נימא כך דהרי קיי"ל בחו"מ סי' רכ"ז דהשוכר את הפועל לעשות עמו מלאכה אין לא אונאה משום דהוי כקונה אותו ואין לעבדים אונאה. והנה זה ודאי הוי מצד דפועל ידו כיד בעה"ב והוי כקנין הגוף דבלא"ה הרי קיי"ל ש דבשכירות לא קניא ואיך אמר דהוי כקונה אותו ובע"כ דקנין פועל שאני דהוי כקנין הגוף דבלא"ה איך הוי המציאה לבעה"ב למ"ד המגבי' מציאה לחבירו לא קנה חבירו ובע"כ דזה הוי כקה"ג על שכירות בהמה לא הוי כקה"ג דהרי קיי"ל דשכירות לא קניא ומוכח בפ"ק דפסחים ופ"ק דע"ז דשכירות לא קניא בבהמה ייע"ש ולפ"ז הרי יש שם בחו"מ בהגהת הרמ"א דשוכר פועל עם סוס אף שמצד הפועל אין לו הנאה מצד הבהמה יש לו הנאה ייע"ש וא"כ מהו פריך נימא דבשוכר הפועל דשם מיירי ששכר רק האדם א"כ כאן דזה הוי כקנין הגוף והוי כקונה אותו א"כ בזה אינו שכר הפעולה רק דמי עצמו והרי אם הי' קונה אותו ממש אף שמצווהו עשות עמו ביי"נ אם הוי זה שכר יי"נ זה ודאי אינו וא"כ ה"נ כיון דהוי כקונה גופו א"כ הוי זה דמי גופו לא דמי הפעולה לכך שכרו מותר משא"כ בחמרין ששכר אותם וחמורם וא"כ בחמורים שכירות לא קניא וא"כ שכר הבהמה לא הוי עבור קנין הבהמה רק שכר הפעולה וא"כ בזה שפיר הוי שכרו שביעית וכיון שיש כאן מעורב שכר שביעית הוי כולו דמי שביעית כמו ביי"נ באמר לו מאה חביות במאה פרוטות אף דהוי שכר יי"נ רק פרוטה נחשב כולו יי"נ כמ"ש בשם הרמב"ן כיון דהוי כולו יחד נחשב כולו שכר יי"נ ה"נ כיון דמעורב כאן שכר שביעית הוי כולו שביעית והנה הדבר מוכרח דבפועל אדם לא אמרינן שכירות לא קניא דהרי בפ"ק דב"מ קאמר שם ר"נ דשאני פועל דידו כיד בעה"ב כי הדר בי' טעמא אחרינא איכא דכתוב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים יע"ש ואם לא הוי פועל נקנה ממש לבעה"ב כעבד מה ראי' לחזרתו מדין עבד ובע"כ דשם עבד ממש עליו ובע"כ דלא אמרינן שכירות לא קני' בפועל רק קנוי ממש כדין עבד וקשה לתרץ כנ"ל. ומיהו י"ל כיון דרבא הוא דמתרץ כאן כן והוא עצמו י"ל דהוא המקשה וכמ"ש התוס' ברפ"ב דב"מ ובביצה פ"ה ורבא פריך לר"נ בפ"ק דב"מ דף י"א ממציאות פועל לעצמו וכו' ור"נ הוא דמתרץ לי' דשאני פועל דידו כיד בעה"ב. ומוכרח דרבא לא ס"ל דפועל ידו כיד בעה"ב וממילא לדידי' קשה שפיר ברייתות אהדדי אך לפי"ז לדידן דקיי"ל דשאני פועל דידו כיד בעה"ב לא הוי צריך הרמב"ם בפסקא בפ"ז משביעית בה' שמיטה להעתיק חילוק הש"ס דכאן דבפועל קנסוהו ובחמרין לא קנסוהו רק לדידן בלא"ה א"ש דיש חילוק בין פועלין לחמרין. וצ"ע בכל זה.
והנה בדרך הנ"ל הי' נראה ליישב עוד דברי הרמב"ם הנ"ל שכתב לפיכך עכו"ם ששכר את ישראל וכו' מקושיות הלח"מ והוא. דהנה לכאורה הי' מקום עוד לחלק בין חמרין ומשנה דידן לדין האומר לפועל הילך דינר והוא עפ"י דברי התוס' שהקשו למ"ד המגבי' מציאה לחבירו לא קנה חבירו איך נותן לו כאן השביעית הא הוי מכר ותירצו דשאני פועל הואיל וידו כיד בעה"ב. ולפ"ז הי' אפשר לומר דודאי היכי דהוי ידו כיד בעה"ב הוי כאן קנין הגוף א"כ אין הדמים עבור המעשה של איסור הנאה רק בעד קנין גופו ולכך אין מקום לאסרו אך אם הוי מתנה הפועל בפירוש שאינו מקנה ידו לבעה"ב אז ודאי כל תנאי שבממון קיים וממילא בכה"ג הוי שכר המלאכה ובכה"ג שפיר ראוי לתפוס דמי' כדמי המכירה. ולפי"ז כיון דמוכח בכמה דוכתא דדאורייתא א"צ חיזוק אבל דרבנן צריכין חזוק וא"כ בשלמא בחמרין דאין שם זכי' מן ההפקר ואף אם לא הוי ידם כיד בעה"ב נמי הי' יכולים לעשות מלאכתן מדינא ולא הוי איסור בשכרם רק מדרבנן ומכח דתפסי דמיהן מדרבנן ממילא כיון דאם הוי מתנין החמרין עם המשכיר שלא יהי' ידם כידו הוי כאן איסור דרבנן ובדרבנן צריכין חיזוק לכך אף כשלא התנו בהדיא ראוי לאסור הא אטו הא אבל באומר לפועל הילך דינר ולקוט לי ירק הנה אם הי' מתנה עמו להדיא שלא להיות ידם כידו בלא"ה אסור מן התורה דהוי מכירה ממש ודמי שביעית ממש הוא וא"כ זה א"צ חיזוק לכך ממילא כשלא התנה בהדיא ראוי להתיר שכר דגזירה הא אטו הא לא שייך בזה דד"ת א"צ חיזוק והוא גופו לא נחשב שכר שביעית דשכר גופו הוא נוטל ובזה לא הוי קשה ממשנה דידן ג"כ דכאן כיון דאם הוי מתנה בהדיא שלא להיות ידו כידו הוי אסור השכר מדרבנן לכך גם בסתמא ראוי לאסור כמו בחמרין ומהו פריך מיהו אפשר לומר דקושיא הוי למ"ד דקנה חבירו א"כ אף בזה אף אם הוי מתנה שלא להיות ידו כידו נמי לא הוי כאן איסור תורה רק דרבנן ולכך שפיר מדמה לה אהדדי. מיהו באמת אף להך מ"ד תקשה כיון דקי"ל התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה חבירו וא"כ עיקר טעמו של המגבי מציאה לחבירו דקנה היינו כדמפרש בש"ס פ"ק דב"מ הטעם מכח מיגו דאי בעי זכה לנפשי' זכה נמי לחבירו ולפ"ז נראה דהיינו דוקא בשאר מציאה דאף דכבר נשכר לפועל לזכות המציאה לבעה"ב עדיין יכול לזכות לנפשי' והיינו דאף דאינו רשאי לחזור בו מכח שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ואף דפועל יכול לחזור בו בחצי היום היינו מדינא אם חזר בו מהני החזרה אבל לכתחלה ודאי אסור לחזור בו וא"כ איך נימא מגו דאי בעי זכה לנפשי' אך באמת הרי עיקר כוונת המשכיר ליתן לו המציאה וא"כ יכול הוא לזכות בהמציאה ולחזור וליתנו להמשכיר ובאופן זה לאו איסורא קעביד ולכך שייך לומר מגו דאי בעי זכה לנפשי' זכה נמי לחברי' אבל בשביעית דאם יזכה לנפשי' שוב אינו יכול ליתן לחבירו דהרי הוי סחורה ואם במתנה אולי לא ניחא לי' להמשכיר לקבל מתנה כדאמרינן בעלמא אי במתנה לא ניחא לי דכתיב שונא מתנות יחי' ובתורת שכירות כיון ששכרו הוי תורת מכר עלי' וא"כ כיון דכבר נשכר לא הוי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב וא"כ לא יכול לזכות לנפשי' ולא שייך מגו דאי בעי זכה לנפשי' ושוב הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה ובע"כ אין כאן קנין רק דפועל הוי ידו כיד בעה"ב. וי"ל כנ"ל. אך זה למ"ד דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ורק במגבי' מציאה קנה מכח מגו דאי בעי זכה לנפשי' י"ל דבשביעית לא שייך הך מגו אבל למ"ד דאף תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים נמי קנה אף דלא שייך שם הך מגו דאי בעי זכה לנפשי' ממילא ה"ה נמי אף בשביעית קנה חבירו לכך פרכת הש"ס כאן למ"ד תופס לבע"ח נמי קנה לכך פריך שפיר כל הני אהדדי ומוכרח לתרץ מכח חומרא דיי"נ שאני וקנס בעלמא הוא אבל לדידן דקיי"ל התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ובמגבי' מציאה רק מכח מגו קנה ובשביעית לא שייך מגו דאם יזכה לנפשי' לא יוכל עוד ליתנו למשכיר דהוי מכירה ואי אפשר לו לזכות רק מכח פועל ידו כיד בעה"ב וממילא היכי דהתנה בהדיא שלא יהי' ידו כיד בעה"ב מדינא אסור ולא בעי חיזוק ממילא י"ל כדס"ד דש"ס דמכח דיי"נ תופס דמיו אף שכרו אסור והיינו אם הוי מתנה בהדיא שלא יהי' ידו כיד בעה"ב אז הוי שכרו אסור וממילא אף סתמא אסור דגזרינן הא אטו הא וגם בחמרין הוי כן ובפועל שאני דבהתנה שלא יהי' ידו כידו מד"ת אסור לכך לא בעי חיזוק ולכך היכי דהוי סתמא מותר השכר דלאו שכר שביעית שקל רק שכר גופו כנ"ל. והוי א"ש דברי הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות שכתב לפיכך. מיהו לא הוי נצרך הרמב"ם בפ"י משמיטה לטעם לחלק בין חמרין לפועלין מכח דנפיש אגרייהו כדמחלק כאן הש"ס. ולפמ"ש הוי א"ש בלא"ה ובע"כ דליתי' להך תירוצא. ואעפ"כ לא מנעתי מלכתבו ע"ד פלפול. תן לחכם ויחכם עוד.
שם בתוס' ד"ה לקוט לי ירק וכו' בא"ד וא"ת הניחא למ"ד המגבי' מציאה לחבירו קנה חבירו וכו' וי"ל דלא חשוב מוכר דיד פועל כיד בעה"ב דמי וכו'. הנה באמת זה הוי תירץ הש"ס בפ"ק דב"מ דפריך שם מהשוכר את הפועל ללקוט מציאות ידו כיד בעה"ב ומשני כן והדבר תמי' על התוס' דקארי לה מה קארי לה הרי שם מפורש כן דבפועל לכ"ע קנה הבעה"ב בשכרו ללקט מציאות וגם תימה על הש"ס דלפי הס"ד שם דלא ידע מהך תירוצא דשאני פועל הו"ל להקשות ממשנה זו טפי ולא להקשות מברייתא דשכרו ללקט מציאות ולכך הוי נראה ליישב קושיתם בע"א דהנה הטעם דמ"ד דס"ל דהמגבי' מציאה לחבירו לא קנה מפורש שם בש"ס הטעם דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. והנה הך חוב לאחרים נראה דאין הכונה שמפסיד שלא יוכלו לזכות בו לאחרים דזה לא נקרא היזק וחוב דהוי רק מניעת הריוח וקיי"ל מניעת הריוח לא נקרא היזק אך עיקר החוב הוי לבעל האבידה ויהי' ראי' מזה לדעת הנתיבות בחו"מ הל' אבידה ומציאה דאף בדבר שנתיאש הבעלים אם רואה אותו קודם שזכה בו אחר נעשה שלו ובטל היאוש ולא בעי בי' קנין חדש וא"כ בזה לא יצא האבידה מרשותו לגמרי דהרי אם הי' יוצא מרשותו לגמרי לא הי' נעשה שלו עד שיזכה בו מחדש ובע"כ דלא יצא עדיין מרשותו לגמרי לכך שפיר הוי חוב לו שאם זוכה בו הלה כבר יצא מרשות בעל האבידה לגמרי אך אם לא יזכה בו אולי יראנו בעל האבידה תחלה וישוב להיות שלו לכך בזה שפיר הוי חב לאחריני ואף דבש"ס מוכח שם דגם בפיאה א"י לזכות בו לאחרים למ"ד לא קנה חבירו והתם בע"כ הוי חוב לעניים שלא יוכלו לזכות בו נראה דמתנות כהונה ועניים שאני דבזה עשתה התורה שאינו זוכה כזוכה כאלו כבר בא ליד העניים וראי' לזה קצת ממה דקיי"ל בספק לקט לקט דספק מתנות עניים לחומרא ויליף מקרא דצדק משלך ותן לו וא"כ בע"כ עשתה התורה לעניים כאלו הם מוחזקים והוא בא להוציא מידם והמוציא מחבירו ע"ה וא"כ כיון דהם מוחשבים כמוחזקים לכך ממילא מה שיפסידו נחשב כהיזק מביתם ולכך נקרא חב לאחריני אבל בשאר מציאה ודאי לא נחשב חב לאחריני מה שיהי' להם מניעת הריוח ובע"כ הוי חב לאחריני רק לבעל אבידה א"כ תינח התם אבל בשביעית דאינו מתנות עניים רק הוא הפקר ממש בין לעניים בין לעשירים וא"כ בזה לא נחשב חב לאחריני דממ"נ להבעלים לא נחשב חוב דבע"כ סוף סוף הם מוכרחין להפקירו ולאחרים לא נחשב חוב דמניעת הריוח לא נקרא היזק ולכך י"ל בזה לכ"ע קנה חבירו כן הוי נראה לומר מיהו כד דייקינן הא ליתא דהרי בפ"ה דביצה גבי מילא ונתן לחבירו מדמה לה הש"ס התם להמגבי' מציאה לחבירו דלא קנה חבירו והתם ליכא חוב לבעלים רק להזוכים ובע"כ דזה נחשב חוב מה שלא יוכלו לזכות בו אחרים ונסתר תירץ זה ולכך הי' נראה להחזיק בתירוצם אך באופן אחר קצת והוא דנהי דהס"ד דש"ס שם הוי משמע לי' דאף פועל לא הוי ידו כיד בעה"ב היינו רק בסתמא אבל אם בפירוש מקנה להיות ידו כיד בעה"ב אז בודאי קנה בלי ספק ולכך אש כיון דקי"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה דאף דרבנן ס"ל דאדם מוציא דברי' לבטלה בערך פחות מבן חודש עלי כבר כתב השעה"מ בנדרים בשם הראשונים דהיינו דוקא היכי שצריך לשנות לשונו מערכין לדמים אבל היכי שא"צ לשנות לשונו לכ"ע אין אדם מוציא דברי' לבטלה ולכך א"ש דבשלמא במציאה דעלמא שפיר פריך הש"ס מדקאמר מציאותו לבעה"ב בע"כ מיירי שהפועל רוצה לחזור בו ולעכבם לעצמו לכך קאמר דבע"כ הוי לבעה"ב ובזה פריך שפיר דאם המגבי' מציאה לא קנה חבירו יהי' ביד הפועל לחזור בו ולהחזיקם לעצמו ובע"כ מוכח דקנה חבירו ולפ"ז א"ש דהתם אף אי נימא דלא קנה מ"מ לא הוי דבריו לבטלה די"ל דסמך דמסתמא לא יחזור בו הפועל ונתנם לבעה"ב והיינו כיון דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב כמ"ש בפ"ב דקידושין דלדינא סמכינן ע"ז ולא חיישינן לחזרה ולכך ה"נ הבעה"ב עצמו לא חשש לחזרה וסבר דמסתמא לא יחזור בו הפועל ונתנם לבעה"ב וכיון דלא הוי דבריו לבטלה לכך לא הוי סתמא ידו כיד בעה"ב ולכך פריך שפיר דאם לא קנה חבירו כשחזר בו הפועל למה לא יועיל ולזה מוכרח לתרץ דשאני פועל דאפילו סתמא הוי ידו כיד בעה"ב וזה התם אבל כאן בשביעית אדרבה אם מכירה אסורה א"כ אם נימא דהפועל קנהו לא יהי' אפשר למסרו עוד לבעה"ב כלל וא"כ יהי' דבריו לבטלה במה ששכרו לכך אף סתמא הוי כהתנה להיות ידו כיד בעה"ב דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ולכך הוי כהתנה בהדיא להיות ידו כידו ובהתנה בפירוש מודים דקנה חבירו ולכך לא הי' יכול להקשות מזה אבל מברייתא דהתם פריך שפיר דאין לומר דמיירי דהתנה בהדיא להיות ידו כידו ז"א מדמחלק שם בין מציאות לפועל לעצמו אימתי כששכרו למלאכה אחרת אבל אם שכרו ללקוט מציאות מציאותו לבעה"ב ולמה לא קאמר דאף כששכרו ללקוט מציאות הוי לעצמו כשלא התנה להיות ידו כידו בע"כ מוכח דבשכרו למציאות בכל ענין הוי לבעה"ב לכך פריך שפיר דהתם לא הוי דבריו לבטלה ולזה מוכרח לתרץ דאף סתמא הוי פועל ידו כיד בעה"ב וא"ש ודו"ק. ועוד תימה לי על התוס' מה הקשו דהוי מכירה הרי לקמן כתבו בדבור שאח"ז דהסחורה שאסרה התורה היינו לקנות הרבה ביחד וכו' אבל ללקוט מעט לקנות בו דבר אחר אין זה סחורה יע"ש א"כ י"ל דמיירי כאן בכה"ג שמתכוין הפועל לשכור מעט מעט לקנות בו דבר אחר ואין זה סחורה. וצ"ע להבין דבריהם בזה. ועיין בחיבורי ליו"ד מהדורא וי"ו סי' רס"ב בהל' טריפות מ"ש בישוב קושית התוס' דא"ש דבריהם ולא קשה קושיא הראשונה כלל עיין בחבורי מהדורא וי"ו. בתוס' ד"ה נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית וכו' מ"מ לקדש אשה מותר אע"ג דלאו לאוכלה הוא וטעמו משום פ"ו אקילו בה רבנן וכו'. לכאורה צ"ע א"כ מהו פריך לעיל והרי ערלה וכלאי הכרם דאסורין בהנאה ותנן מכרו וקידש בדמיהן מקודשת ומהו קושיא דלמא שאני התם בקדושין דמשום פ"ו התירו אבל בשאר דברים באמת אסור ובפרט לפמ"ש התוס' דעיקר הראי' דלא גזרו דמיהן אטו גופן אבל בעלמא לעולם גזרו דמיהן אטו גופן ואפשר לומר דכמו שתירצו התוס' קושייתם לעיל דלכך לא משני דלאחרים מותר מכח דאסור משמע לכ"ע וא"כ י"ל דה"ה נמי דאסור משמע בכל ענין אפילו לקדש בו אשה ולכך שפיר פריך ממכרן וקידש בדמיהן. והנה בזה י"ל מ"ש התוס' לעיל ד"ה והתנן מכרן וקידש בדמיהן וכו' שהקשו דלמא הא דתנן אסור היינו לכתחלה והא דתנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת היינו בדיעבד והקשה המשלמ"ל דמה שהקשו הרי לעיל כתבו בא"ד דאסיר משמע אף לאחרים א"כ מה הקשו הרי אם לכתחלה אסור איך מקודשת יע"ש ועימ"ש לעיל בזה ובחבורי להל' קידושין ולפמ"ש כאן א"ש דכוונתם דודאי הי' יכול הש"ס לתרץ דמכח פ"ו שאני רק דלשון אסור משמע לגמרי אף לקדש בו אשה ולכך שפיר נימא דהא דקתני אסור דמשמע אף לקדש בו אשה היינו לכתחלה אז אף היכי דהוי פ"ו גזרו בזה והא דקתני מקודשת היינו בדיעבד אז שפיר מקודשת דבדיעבד לא גזרו היכי דהוי משום פ"ו לכך שוב האשה מותרת להנות ממנו כן נראה נכון בכוונתם בעזרה"י. והנה בהיותי בזה ראיתי בלשון הר"ן ריש פרק זה שכתב וז"ל ולא ניחא לי בהאי פירושא דמתניתין שכרו אסור קתני דמשמע לכל אדם דומיא דברייתא דקתני שכרן שביעית ואם איתא דסבירא לן השתא דממון הבא בגרמת אסורי הנאה אסור לכל אדם מן התורה מצינו כל איסורי הנאה תופסין דמיהן ואי אפשר וכו' יע"ש ולפענ"ד מהא לא אריא חדא דהני דתופסין דמיהן נעשו דמיהן אסורי הנאה ממש ושוב אף אם החליף דמים בדמים אחרים נמי נאסר כדמצינו בשביעית דקנה בבשר דגים יצא בשר ונכנס דגים וכו' אבל בהני דלא תופסין דמיהן ואין דמיהן נאסר רק מכח שבגמרת אסורי הנאה הם באים ונמצא נהנה מאסורי הנאה בזה הדמים אסורין אבל אם החליף אותן הדמים בדמים אחרים מותרין השניים ואף למ"ד לעיל דף נ"ד דחליפי חליפין מותרין גם בע"ז מ"מ יש נ"מ בזה לענן אם מהני הולכת הנאה לים המלח לרבנן דפליגי על ר"א וס"ל דלא מהני באסורי הנאה הלכת הנאה לים המלח מכח דאין פדיון לע"ז לכך אם הוי תפסי דמיו ונעשה הדמים גוף האיסור לא הוי מהני לי' הולכת הנאה לים המלח אבל כיון דלא תפסי דמיהן ואינו נאסר רק מכח שנהנה מאסורי הנאה לכך אם מוליך הנאה לים המלח מותרין הדמים. ועוד יש כמה נ"מ בזה וקצרתי. ודברי הר"ן צ"ע.