אור ברסלב
עבודת עבודה חלק ב עבודה זרה › דף נט:

עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

עבודה זרה · דף נט:

דף נח:

בדף נ"ט ע"ב אמר רב אשי מנא אמינא לה דתניא נכרי שניסך יינו של ישראל וכו'. הנה א"ל הסוגייא תמי' דמה ענין זה לזה כלל ומה ראי' הוא כלל ופירש"י דחוק מאוד. והנה ראיתי בת"ח שפירש דהכינה דהוי ס"ד דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק רק דרבנן קנסיהו שלא יהא כל אחד הולך ומטמא וא"כ אסור ליטול הימנו דמים לכך מוכיח ממ"ש ריב"ב דלאו כל הימנך שתאסר ייני לאונסי משום דאין אדם אוסר דשא"ש והיינו דאין בידו להזיק לחבירו אלמא דמזיק הוא אע"פ שאינו ניכר וע"כ לא פליגי רבנן אלא משום דס"ל אדם אוסר דשא"ש מיהו כ"ע אית לי' דמזיק הוא עכ"ל. והנה מאוד תמוהין לי דבריו לא ראיתי תמהון כזה חדא דהרי זה הוי פלוגתא דאמוראי אם היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק ולמה לא מוכיח הש"ס שם מהך ברייתא דשמי' היזק ובע"כ דאינו ענין זה לזה ועוד אטו אם לא שמי' היזק יהי' מותר להזיק לחבירו בידים הרי כיון דסוף סוף נאסר בהנאה ודאי אסיר הוא דלא גרע מגרמי וגרמא דפטור מדין תורה ואעפ"כ אינו מותר לגרום היזק לחבירו בידים ואטו אם היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק יהי' מותר להזיק לחבירו הרי סוף סוף יינו יהי' נאסר ובודאי אסור לגרום הפסד לחבירו ולכך אין כח בידו להפסיד לחבירו ועוד ממ"נ אם נימא דהך מ"ד דס"ל דא"י לאסרו הוא מטעם דכל היזק שאינו ניכר שמי' היזק ואם לא הוי שמי' היזק הי' יכול לאסרו א"כ דלמא באמת זה טעמא דרבנן דס"ל אדם אוסר דשא"ש הוא מטעם דס"ל לא שמי' היזק ומנ"ל דהוי מטעם אחר דלמא הוי באמת מכח זה דס"ל היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק. ועוד אטו הנך אמוראי דפליגי אם היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק או שמי' היזק יהי' מחולקין בזה אם אדם אוסר דשא"ש או לא ע"כ לא פליגי רק אם מחויב לשלם או לא אבל לאסור נאסר בודאי דהרי למ"ד שמי' היזק מכ"ש דחייב לשלם והאיסור ודאי נאסר. לכן דברי הת"ח צ"ע מאוד. ומה שהי' נראה לי לפרש לפי חומר הנושא הסוגייא הוא כך די"ל דמזה יהי' ראי' למ"ש בתשובתי לחו"מ סי' שפ"ז ולעיל בסוגייא דף נ"א ע"א די"ל דלמ"ד דבשואל משעת אונסין אשתעבד נכסיו י"ל דלמזיק בידו אין שמין ולפ"ז י"ל דדין זה דקאמר כאן דמאותו נכרי מותר ליקח ממון דמקלי' קלי' תליא בהך דינא אם שמין למזיק בידו או לא דאם נימא דאין שמין למזיק בידו וממילא כיון שהזיקו נעשה ברשות המזיק ממילא מותר לקבל דמי' מאותו הנכרי דדמי הזיקו הוא מקבל לא דמי יי"נ דמשעת הזיקו נתחייב לו דמי' אבל אם נימא דשמין למזיק בידו וממילא ברשות הניזק קאי ואם הי' שוה מידי באחריותו של הניזק קאי א"כ כיון דהוי עדיין של הניזק ממילא כי שקיל דמי יי"נ קא שקיל וז"ב לפענ"ד בסברא. ולכך כיון דקאמר כאן דמותר לקבל דמי' מאותו נכרי דמקלי' קלי' מוכח דס"ל אין שמין למזיק בידו ולכך זה כוונת ר"א דמוכח מברייתא דאין שמין למזיק בידו דהרי ריב"ב אמר לאו כל כמינך שתהי' אוסר ייני לאונסי והיינו מכח דאין אדם אוסר דשא"ש וא"כ מ"ט דרבנן דאמרי דיכול לאסור בע"כ דס"ל דאין שמין למזיק בידו ולכך ממילא ברשותו דמזיק קאי ולכך יכול לאסרו דהאיסור והקנין באים כאחד דכיון דהזיקו ממילא אין שמין ונעשה ברשותו ובא ההיזק והקנין כאחד אבל אם שמין למזיק בידו ממילא אף אחר האיסור אינו ברשות המזיק איך יכול לאסור דשא"ש ובע"כ מוכח מדברי רבנן דס"ל אין שמין למזיק בידו וכיון דאין שמין ממילא מותר לקבל מאותו נכרי דמים דדמי היזיקו הוא שקיל לא דמי יי"נ. כן נלפע"ד בזה. ודו"ק היטב.

ואף דמדברי התוס' בחולין מוכח דבמה שנעשה ברשותו לענין אונסין א"י לאסרו נראה דהתם שאני דמיירי לענין שכבר הגבי' ונעשה ברשותו לענין אונסין שיהי' אח"כ יכול לאסרו כיון דבלא"ה נתחייב באונסין ואין לו קנס בזה שיהי' יכול לאסרו בזה ס"ל דא"י לאסרו ולא נחשב כשלו גם לא עשתה התורה אותו ברשותו ממילא רק ע"י מעשיו והגבהתו נעשה ברשותו לענין אונסין בזה לא נעשה כשלו לענין שיהי' יכול לאסרו אבל כאן דבאים שניהם כאחד ההיזק ושיהי' נעשה ברשותו ואם לא יהי' יוכל לאסרו לא יהי' ברשותו לאונסין וזילא בזה ודאי קנסה התורה אותו שיועילו מעשיו ויהי' נאסר ויהי' ברשותו לאונסין ויקרא וזולא גם כאן לא הגביה רק שהתורה עשתה אותו ברשותו בלי הגבהה כלל זה הוי כשלו ממש ויוכל לאסרו גם י"ל התם גוף הדבר נחשב של הנגזל רק דהאחריות הוי על הגזלן אבל בזה דאין שמין למזיק בידו נעשה לגמרי של המזיק ונחשב כשלו ממש. ומכ"ש דאם נאמר כשיטת רש"י שם בסוגייא דרבוצה דגם במה שנעשה ברשותו לענין אונסין נעשה כשלו ומה שהקשו שם התוס' עלי' ממנסך כבר תירצו שם המפורשים המהר"מ שי"ף יע"ש פשיטא דא"ש יותר דגם כאן אם אין שמין למזיק ונעשה ברשותו יכול לאסרו ואין לומר דא"כ מהו פריך הש"ס בחולין שם למ"ד אין אדם אוסר ממנסך וכו' נימא טעמא כנ"ל. אפשר לומר דהתם אזיל למ"ד דמשעת שאלה ומשיכה אשתעביד נכסיו וכיון דקיי"ל דשמין לשואל ממילא שמין אף למזיק בידו, ולכך פריך שפיר דהא אין אדם אוסר דשא"ש אבל לדידן לדעת הפוסקים דקיי"ל משעת אונסין אשתעביד נכסיו אינו דומה למזיק בידו ולכך י"ל דמזיק בידו אין שמין לכך כיון דנעשה ברשותו לכך יכול לאסרו. ודו"ק.

ועוד הי' נראה לומר בכוונת הסוגייא יותר דהוי קשה לי' אריכות הלשון דאמר ריב"ב לאו כל כמינך שתאסר ייני לאונסי דהו"ל לומר בקיצור לאו כל כמינך שתפסיד לי או שתזיק לי אך כוונתו דקמ"ל אף דאינו מזיק לי דמשלם דמיו מ"מ לאו כל כמיני' שיפסיד לו גוף היין דניחא לי' בגוף היין ולא בדמי' וא"כ ממילא מוכח דמותר לקבל הימנו דמים דבלא"ה הי' לו לומר בקיצור לאו כל כמינך שתפסיד לי. ודו"ק. ועוד הי' נראה לומר דהנה קשה לי מ"ש לאו כל כמינך שתאסר ייני לאונסי מהו לשון לאונסי אפילו אם הוי לרצונו נמי לא יהי' יכול לאסרו אם אין אדם אוסר דשא"ש בשלמא ישראל דשייך בי' שליחות שפיר י"ל דלרצונו שליחותי' קעביד ויכול לאסרו לכך בעינן דוקא לאנסו אבל בנכרי כיון דאין שליחות לנכרי א"כ אף אם הוי לרצונו נמי א"י לאסרו. והן אמת דלעיל דף נ"ג אמרינן כיון דפלחו לעגל גלי דעתייהו דניחא להו ושליחותיהו קעבדי משמע דאף נכרי יכול לאסור בשליחות ישראל. אך בזה כבר הרגיש המח"א בזה בה"ל שלוחין ועיי"ש מ"ש בזה ואני שם בחו"מ ה"ל שלוחין מה"ת אבל כאן קשה למה לי לאונסו הרי לרצונו אם אין שליחות לנכרי עדיין לא נעשה מומר ואיך יכול לאסרו אך נראה דהכונה כך דטעם רבנן דס"ל אדם אוסר דשא"ש היינו מטעם שמחויב לשלם לו דודאי להפסיד לו בחנם גם הם ס"ל דאין כח ביד אדם להפסיד למכרו רק כיון שמחויב לשלם לו והרי אין לו הפסד לכך יוכל לאסרו אך ריב"ב ס"ל דאעפ"כ א"י לאסרו כיון דעכ"פ מפסיד לו גוף היין ויוכל לומר דניחא לי' בגוף היין ולכך כיון דעיקר הטעם דא"י לאסרו מכח דניחא לי' בגוף היין וזה רק בקפידא תליא מלתא דאיכא דלהא ניחא לי' בדמים לכך שפיר קאמר דוקא לאונסו לאו כל כמינך שתאסר ייני אבל לרצונו נאסר שפיר דאם אין לו קפידא דוקא בגופו יוכל לאסרו כיון דמצד הדין הי' יכול לאסרו כיון דמשלם דמיו וממילא מוכח דמחויב לשלם דמיו ויוכל לקבל הימנו דמים. ודו"ק היטב. ומסוגייא הנ"ל דף נ"ג גופא יש ראי' לדברינו דלמה הוצרך לומר כיון דפלחי לעגל גלי דעתיהו דניחא להו וכי אתי נכרי ופלחי שליחותייהו קעבדי למ"ל שליחותיהו קעבדי בלא זה כיון דגלי דעתיהו דניחא להו לא שייך בזה אין אדם אוסר דשא"ש. וכן התם דקאמר בישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא אחר והשתחוה לה דנאסרת דשליחותיהו קעביד ולמ"ל שליחות קעביד תיפוק לי' כיון דעכ"פ שגלוי דעת דניחא לי' לא שייך בזה אין אדם אוסר דשא"ש ובע"כ אף בכה"ג דניחא לי' שייך אין אדם אוסר דשא"ש רק מכח שליחות דנחשב כמותו והוי כאלו עובד הוא א"כ תינח התם בזקף לבינה דמיירי בישראל לישראל או התם בעגל דהוי קודם מתן תורה דהוי נכרי לנכרי שייך בזה שליחות וכן התם כיון דגילו דעתם דניחא להו לעבוד ע"ז שייך לומר דשליחותי' קעביד אבל בסוגיין דמיירי בהיין של ישראל ונכרי המנסך דלא שייך בזה שליחות גם בזה מה איריא לאונסו אפי' אם הוי לרצונו אם לא גילה דעתו דניחא לי' הוא עצמו לנסך רק דגלי דעתי' דניחא לי' שהנכרי יינסך אבל לא שהוא עצמו רוצה לנסך בזה לא שייך שליחותי' קעביד לא הוי בידו כח לאסרו וא"כ למ"ל לאונסו ובע"כ דהיכי דהוי לו היזק בגוף היין ממש כמו התם באשירה דמשה דלא שייך תשלומין וכדומה בזה לא מהני ריצוי בעלמא אבל היכי דישלם לו נזקו ואין לו הפסד ובפרט כיון דאין שמין למזיק בידו לפמ"ש ג"כ נחשב כשלו רק אעפ"כ כיון דיכול הניזק לומר שחפץ בגוף יינו אינו יכול לאסרו ולענין קפידא דבין גוף הדבר לממון שפיר מהני ריצוי שלו דאין קפידא לו בזה. ודו"ק היטב. ועיין בפירש"י ד"ה מותרין בהנאה שם ישבתי הסוגייא בע"א יע""ש.

שם בפרש"י ד"ה שלא בפני ע"ז רבותא אשמעינן וכו' קשה לי טובא מי דחקו לכך הרי מוכרח הוא למינקט זה למינקט עלה פלוגתא דרבנן ריב"ב וריב"ב דס"ל דאין מנסכין שלא בפני ע"ז ואף דהם בלא"ה מתירין מכח דאין אדם אוסר דשא"ש הרי אכתי הוי נ"מ מפלוגתתם לענין אם ניסך יין שלו כן וצ"ע.

שם בפירש"י ד"ה מתירין בהנאה וכן פרש"י כן בחולין וקשה לי למה פירש בהנאה הרי אף בשתי' מותר לדידהו דאין אדם אוסר דשא"ש בשלמא להך טעמא דאין מנסכין יין אלא בפני ע"ז א"ש די"ל דנהי דאין דרך ניסוך בכך בשתי' אסור אבל להך טעמא דאין אדם אוסר דשא"ש מה לי בהנאה ומה לי בשתי' והנה ברש"י הוי אפשר לפרש דבאמת כוונתו רק לטעם הראשון דאין מנסכין יין אלא בפני ע"ז להך טעמא פירש דמתירין רק בהנאה אבל לאידך טעמא מודה דמותר אף בשתי' אבל מדברי התוס' בסוגיין משמע דלפי האמת אינו מתירין רק בהנאה ולא ידעתי למה וטעם הר"ן בחולין דבאכילה אסורה לא שייך כאן דהתם הוי עיקר טעמא דלא שרי לה וזה לא שייך ביי"נ וכן כתב הש"ך ביו"ד סי' ד' וקשה טובא על התוס' והנה מה שהכריחם לכך הוא כיון דבחד לישנא קאמר דריב"ב וריב"ב מתירין משום שני דברים משמע דהוי היתר שוה לשניהם ולהך טעמא דאין מנסכין יין אלא בפני ע"ז בע"כ מ"ש מתירין הייני רק בהנאה ולא בשתי' וממילא לאידך טעמא מכח דלאו כל כמינך נמי הוי כן אך באמת אין לזה טעם ולמה יאסור בשתי' וליישב דקדוק הנ"ל מ"ש דריבי"ב וריב"ב מתירין משום שני דברים והרי אין דינם שוה נראה לומר כך ונתיישב בזה הסוגייא דקאמר ר"א מנא אמינא לה וכו' והוא כספר החתום דמה ענין ועימ"ש בזה בש"ס וכעת נראה כך דהנה לכאורה קשה למה הי' מותר ליקח מאותו נכרי דמים תינח למ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק ומדינא חייב הנכרי לשלם א"ש אבל למ"ד היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק רק רבנן תקנו שחייב לשלם תינח בהיתר אבל ביי"נ דהוי איסור תורה איך יש כח להפקיע ביד חז"ל איסור תורה וליטול דמים. והנה ראיתי אח"כ בתו"ח שנראה שהרגיש קצת בזה וכתב דמזה מוכיח הש"ס דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק ודבריו תמוהין כאשר כתבנו בחדושי לעיל ולדעתי נראה כך דהנה י"ל אף למ"ד היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק י"ל דהיינו דוקא בישראל ולא בנכרי והוא דיש לדמות זה למה דקיי"ל ריחא לאו מלתא הוא ומ"מ כתב הרי"ף דנהי דלאו מלתא הוא משהו מיהא איכא יע"ש כן י"ל בזה דנהי דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק היינו דלא חשיב היזק כשוה דמים כש"פ דפחות מפרוטה אינו ממון אבל עכ"פ היזק כל דהוא נחשב וכפחות מש"פ דמיא ולכך בישראל דאין נזקקין לפחות מש"פ לכך פטור אבל בנכרי דאף פחות מש"פ נחשב ממון אף היזק שאינו ניכר שמי' היזק וכיון דהוי היזק לכך שוב אמרינן דמיקלא קלייה ומותר לקבל כל דמי' כאלו קלייה אך זה הוי רק אם אסרו בהנאה אז שייך מיקלא קליי' כיון דאינו שוה מידי אך אם אסרו רק בשתי' לא שייך מיקלא קליי' והנה זה ידוע אף למ"ד דאין אדם אוסר דשא"ש מ"מ עשה בה מעשה אסרה רק לחד מ"ד בעינן מעשה רבה ולחד די אף במעשה זוטא. ולפ"ז א"ש כיון דבנכרי נחשב היזק שאינו ניכר שמי' היזק וא"כ נחשב כאלו מיקלא קליי' אך זה אם אסרו בהנאה נחשב מעשה רבה אבל אם אסרו רק בשתי' נחשב רק מעשה זוטא ומזה א"ש המשך לשון הברייתא דמה דקאמרי ריב"ב וריב"ב דמתירין מכח שני דברים אין הכוונה דבחד מבשניהם הוא מותר רק הכונה דדוקא מכח שניהם ביחד המה מתירין דודאי אם הוי דרך נסיך בכך וממילא הוי נאסר בהנאה הוי נחשב מעשה רבה וממילא אף דאינו שלו הי' בידו לאסרו אבל כיון דאין מנסכין יין אלא בפני ע"ז א"כ עכ"פ מותר בהנאה מכח דאין דרך ניסוך בכך נהי דמטעם זה הי' ראוי לאסרו בשתי' עכ"פ אך בזה שוב לא נחשב מקלי קליי' ולא נחשב רק מעשה זוטא. ולכך שוב אין אדם אוסר דשא"ש ומותר לגמרי לזה שפיר הוכיח ר"א מזה דמותר ליקח דמים מזה הנכרי דאף למ"ד היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק בנכרי הוי היזק וכאלו קליי' דמי דאל"כ למ"ל להך טעמא דאין מנסכין אלא לפני ע"ז בלא זה מותר מכח טעם השני דאין אדם אוסר דשא"ש ואם מתירו מכח דאין דרך ניסוך למ"ל טעמא עוד מכח דאין אדם אוסר דשא"ש ובע"כ דמטעם אין דרך נסוך לא הוי מהני רק להיתר הנאה ולא לשתי' ומטעם אין אדם אוסר לא מהני לבד מכח דאם הוי נאסר בהנאה הוי כאלו קליי' והוי מעשה רבא רק ביין דאין דרך ניסוך בכך ולא נאסר רק בשתי' שוב הוי מעשה זוטא ומותר לגמרי מכח אין אדם אוסר א"כ מוכח דאם נאסר בהנאה נחשב מעשה רבא כאלו קליי' וכיון דהוי כאלו קליי' ממילא מותר ליקח דמים מאותו נכרי דבנכרי ודאי היזק שאינו ניכר שמי' היזק כן נראה נכון כוונת הסוגייא אך לפ"ז הוי קשה במה דקאמר בחולין דף מי"ם לימא כתנאי וכו' והרי י"ל דכ"ע ס"ל אין אדם אוסר דשא"ש במעשה זוטא ובמעשה רבא לכ"ע אסר רק דפליגי אם שייך ניסוך שלא בפני ע"ז דת"ק ס"ל דהוי דרך ניסוך ונאסר בהנאה וא"כ הוי מעשה רבא וריב"ב ור"ל ס"ל דאין דרך ניסוך בכך והוי מעשה זוטא לכך אין אדם אוסר וכו' וליכא פלוגתא רק באם מנסכין שלא בפני ע"ז אבל לא בזה אם אדם אוסר וכו' אך נראה דא"ש דהנה זה ודאי אם נימא דאם אינו דרך ניסוך בכך מותר אפילו בשתי' ודאי י"ל דריב"ב או או קאמר דהיינו שמתירין או מטעם דאין דרך ניסוך בכך או מטעם דאין אדם אוסר אך אם נימא דאף דאינו דרך ניסוך מ"מ בשתי' אסור בע"כ דלאו או או קאמר דא"כ איך קאמר בחד לשנא מתירין ממ"נ אם בהנאה קאמר איך שייך בזה הטעם דלאו כל כמינך דא"כ אף בשתי' מותר ואם מתירין אף בשתי' היכי קאמר דאין מנסכין יין אלא בפני ע"ז הרי אין זה מספיק להתיר שתי' ובע"כ דחדא קתני וכפירושינו לעיל. ולפ"ז הנה לעיל דף נ"ז ע"א בתוס' ד"ה אי אשכחנא תנא דשרי כר"ש וכו' כתבו וי"ל דס"ל לשמואל אליבא דר"ש דלא חשבינן שכשוך דרגל אלא כמו מדידת קנה היכי שתופסי בידו דשרי ר"ש אף בשתי' וכו' ולפ"ז מהס"ד של התוס' מבואר די"ל דדוקא במגע ע"י ד"א שרי אף בשתי' אבל בשכשוך דרגל אף דאין דרך נסוך בכך מ"מ אסור בשתי' רק שמואל ס"ל דשכשוך דרגל כיון דאין דרך ניסוך בכך שרי אף בשתי' ולפ"ז א"ש דהתם ר"נ ור"ע ור' יצחק דאמרי אין אדם אוסר דשא"ש ולא מחלקו בין מעשה רבה לזוטא מוכח דס"ל אף במעשה רבה אינו אוסר וכמו שהוא לפי האמת למה דמסיק שם הש"ס מכח לצעורי קמכוין דלפ"ז ודאי אף במעשה רבה מותר כן ה"נ להס"ד דמטעם אין אדם אוסר מתירין אף במעשה רבה הוי כן ולפ"ז א"ש הת"ק דהך ברייתא ודאי דהוי דלא כוותיהו דמוכח דעכ"פ במעשה רבה אסרי ואם נאמר דריב"ב וריב"ב נמי ס"ל אדם אוסר במעשה רבה פשיטא דקשה מזה עלייהו רק דזה לא הוי מצי פריך די"ל דר"נ ור"ע ור"י ס"ל כשמואל דהיכי דאין דרך ניסוך מותר אף בשתי' א"כ לפי"ז דריב"ב וריב"ב או או קתני ולאידך טעמא דקאמרי לאו כל כמינך היינו אפילו אם בלא"ה הוי נאסר בהנאה והוי מעשה רבה דמקלי קליי' אעפ"כ הי' מותר מכח אין אדם אוסר דשא"ש וא"כ מוכח דס"ל דכלל אין אדם אוסר אפי' במעשה רבה ויוכל ר"נ ור"ע לומר דס"ל כוותיהו רק דעכ"פ הת"ק לא הוי כוותיהו לכך אמר דעכ"פ הוי כתנאי לכך דוחה שם די"ל אף הת"ק מודה להו דבישראל לצעורי קמכוין אבל רב אשי כאן הוא ס"ל דלא כשמואל לעיל רק אף מה דאינו דרך ניסוך בכך נמי עכ"פ בשתי' אסיר ולפ"ז בע"כ דריב"ב ורב"ב חדא קאמרי כמו שהוכחנו לעיל מלשון מתירין דקאמרי וכיון דחדא קאמרי בע"כ דגם הם ס"ל דבמעשה רבה אדם אוסר דשא"ש וגם מוכח מהם דאם הוי נאסר בהנאה הוי נחשב מעשה רבה דמקלי קליי' ומוכח דבנכרי הוי היזק שאינו ניכר שמי' היזק וממילא מוכח דמותר לקבל דמים מאותו נכרי. וא"ש ודו"ק היטב כי לפע"ד היא נכון בעזה"י. ועיימ""ש בזה בק"א.

שם בתוס' ד"ה נקטוה לידיה כי היכי דלא לשכשך בא"ד ומיהו בהוצאת האתרוג הוצרך למנקט לידו וכו' לא ידעתי מי דחקם לכך הרי לעיל מזה קאמר הש"ס א"ל הביא קאמרת אנא לכתחלה קאמינא וכו' א"כ י"ל ה"נ בזה התם מיירי שכבר הוציא ידו לכך בדעבד מותר אף דלא נקטוה לידו וכאן לכתחלה מיירי ולכתחלה ודאי ראוי למנקט לידי' משום סחור סחור אמרי לנזירא ולא עדיף מאם יוליך נכרי ענבים לגת דאסיר. וצע"ג על דבריהם מה הקשו בזה.

בתוס' ד"ה אמר רב פפא כל דבהדי ברזא וכו' וקשה להך לשנא דאמר עם הברזא אסור האיך יהי' זה שהיין כולו מעורב יהי' חציו אסור וחצי' מותר וכו'. הנה מה שהקשו זה דוקא להך לשנא ולא לל"ק דס"ל דבהדי ברזא חמרא אסור דקשה נמי איך זה הנאסר בשתי' והשאר מותר אך לק"מ דלא מיבעי' להסוברים דסתם יינם בטל בסמ"ך פשיטא דא"ש אף גם להסוברים דאוסר במשהו מ"מ יי"נ דאינו אוסר רק בשתי' ודאי דבטל בסמ"ך וכמ"ש ביו"ד סי' קל"ד וא"כ ה"נ לענין זה המעט כל דבהדי ברזא מסתמא יש סמ"ך ולא קשה מידי די"ל דזה באמת כוונת ר"פ דכולו אינו נאסר רק הך דבהדי ברזא והרי כנגד זה יש סמ"ך אבל להך דעד הברזא מסתמא אין סמ"ך כנגדו דאיך אפשר שתהי' הברזא למעלה כל כך שיהי' במה שלמעלה רק סמ"ך בכולו ולכך הקשו שפיר דאיך אפשר שיהי' זה אסור והשאר מותר. וז"פ ונכון לפענ"ד. שוב ראיתי במהר"ם לובלין שנדחק בזה והוא ללא צורך שוב ראיתי שעפ"י דברי המהר"מ לובלין א"ש יותר דברי התוס' וא"צ לפרש כמ"ש הוא דמיירי שיצא מה דבתוך הנקב דא"כ הו"ל להתוס' לפרש כן דבשלמא לאידך לשנא מיירי דיצא מה שבתוך הנקב אך כוונתם כך עפ"י דברי המרדכי הובא באחרונים שכתב דהיכי דתחלת אסורו ע"י ערובות אינו בטל א"כ ה"נ בשלמא מה שלמעלה מן הברזא כיון דאי אפשר לעולם להפריד זה מזה א"כ נחשב מתחלת אסורו ע"י תערובות ולכך אף אם יש סמ"ך אינו בטל ולכך הקשו איך משכחת לה שיהי' מה שלמעלה נאסר והשאר מותר אבל להך לשנא דבהדי ברזא כיון דאפשר הוא שיצא לחוץ וניכר בשעת מעשה בפ"ע אף אם אירע דלא יצא הדר הו"ל כנתערב איסור בהיתר ויין דאינו אוסר אלא בשתי' בטל בסמ"ך לכ"ע ולכך סתמו התוס' דבריהם דזה בכל ענין שרי. וזה בכל ענין אסור ודו"ק היטב.

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה