עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
עבודה זרה · דף נז.
בדף נ"ז ע"א בגמ' מלו ולא טבלו אין מלו וטבלו לא קשה לי לשיטת הר"ן דס"ל דהאדון יכול לגייר העבד בע"כ ומה"ט עושין יי"נ מכח דהוי בע"כ הא אם מלו מרצונם אין עושין יי"נ והביאו הש"ך בסי' קכ"ד וקשה לי לפי"ז מהו פריך נימא דכאן מיירי מרצונם וקמ"ל רבותא דאף דהוי מרצונם מ"מ קטנים אין עושין יי"נ הא גדולים עושין יי"נ אף דהוי מרצונם ולכך הא אם מלו וטבלו אין עושין יי"נ מרצונם אבל שמואל מיירי בע"כ לכך בעינן שישתקע שם ע"ז מפיהם. וצע"ג לדעת הר"ן וזה ראי' ברורה להתוס' דס"ל אפילו מרצונם הוי כן. ועוד קשה לי מהו פריך הש"ס הרי ידוע דיש יין נסך גמור ויש סתם יינם והנה סתם יינם לא נאסר רק מכח חתנות גם גרסינן פ"ב דחולין דר"נ ור"ע ור"י אמרי אפי' למ"ד אדם אוסר דשא"ש היינו רק בנכרי אבל בישראל אמרינן לצעורי קמכוין יע"ש וא"כ נימא דשמואל מיירי בשמענו מהם דמנסך לע"ז רק אם הוי לו דין ישראל אז לא הוי נאסר דהוי אמרינן לצעורי קא מכוין אבל בהני עבדים כיון דלא נשתקע שם ע"ז מפיהם וגם אין עיקר גיור מרצון אז יש אומדנא דכיונו לנסך ממש לשם ע"ז אבל בסתם יינם כיון דאף בנכרי אינו אסור רק מכח חתנות א"כ תינח בנכרי ממש דבתו אסורה אבל בעבדים שנתגיירו כיון דבאמת זרעם מותר לישראל א"כ לא שייך גזירה דחתנות לכך מותר ולכך שמואל מיירי ביי"נ גמור והברייתא מיירי בסתם יינם ומהו פריך וגם זה צ"ע. והנה קושיא הראשונה על הר"ן הי' אפשר לומר כך אם בר"ן עצמו אי אפשר לישב כן למעיין בדבריו דמוכח דלא נחית לזה מ"מ גוף הדברים נכונין לישב שאר הפוסקים העומדין בשיטתו דמהני מילה בע"כ של עבד וקשה עליהם קושיא הנ"ל דלתרץ כאן בע"כ כאן מרצונם אך נראה לומר דאדרבא בזה יתישב קושית התוס' והפוסקים שהקשו הלכתא אהלכתא דמשמע דהלכה כשמואל דעבדים עושין יי"נ עד שתשתקע שם ע"ז מפיהם וגם קיי"ל כרב באיסורי דתינוק בן יומו עושה יי"נ ובאמת מתוך הסוגייא משמע דאי הא לא הא ולפי הנ"ל י"ל כך דסוגיית הש"ס דילן דקאמר דשמואל פליג אדרב הוי ס"ל דאין כח להרב למולו בע"כ ובע"כ שמואל ברצונו מיירי ולכך צריך לומר דפליג אדרב אבל אנן דקיי"ל כתרוייהו היינו מכח דאנן ס"ל דהרב יכול למול העבדים בע"כ וממילא לק"מ על שמואל דהברייתא מיירי ברצונו וכאן בע"כ. כן י"ל. אבל הוא דחוק דבמהו פליגי ולמה לא מתרץ כן הש"ס תיכף ולא יצטרך לומר דרב ושמואל פליגי, ובתוס' שם נכתוב ישוב אחר בזה בעז"ה.
והנה לישב קושיתי על הר"ן הי' נראה דפרכת הש"ס הוי כך דכיון דתנא גדולים דומיא דקטנים ממילא מוכח כמו דבקטנים מיירי בלא דעתן כן נמי בגדולים בלא דעתן ובפרט דמוכח כן בלשון הברייתא דאל"כ קטנים הוי למותר כיון דתנא גדולים עושין יי"נ ממילא מוכח דהא קטנים אין עושין יי"נ ובע"כ דבא ללמוד דגדולים דומיא דקטנים מיירי מה קטנים מיירי בלא דעתן ואף בע"כ מהני דכמו דדעתן לא הוי דעה כן מחאתן לא הוי מחאה וכמ"ש בחידושי לתוס' ד"ה לאפוקי מדרב ייע"ש וא"כ כיון דגדולים דומיא דקטנים קתני בין מדעתן בין שלא מדעתן אף גדולים בין מדעתן בין בע"כ מיירי וקשה לשמואל. והנה בזה יש לצרף שני המימרות להדדי מה דתחלה פריך לרב ואח"כ לשמואל דשניהם שייכין זה לזה דהנה עיקר כוונת הש"ס להוכיח דרב בע"כ פליג על שמואל והיינו דהנה הברייתא תקשה לרב ובע"כ דמתרץ דקמ"ל לאפוקי משמואל אך הנה לכאורה הי' מקום לדחות דלעולם רב כשמואל ס"ל ומה דקשה מברייתא י"ל כקושית התוס' דקטנים אין עושין יי"נ בהנאה קאמר אבל בשתי' אסור כקושית התוס' אך כבר כתבנו שם בש"ס דלכך דייק הש"ס גדולים אין קטנים לא והלא בגופה דברייתא מפורש כן אך מברייתא לא קשיא די"ל דבהנאה קאמר אבל בשתי' אסור ולכך הקדים כיון דקטנים מוכח מגוף הברייתא מרישא למ"ל לחזור ולשנות קטנים אין עושין יי"נ בע"כ דקמ"ל דאפילו בשתי' אין עושין יי"נ ומזה מוכרח לומר לאפוקי משמואל אך עדיין אפשר לומר דלא הוי לאפוקי משמואל רק מה דקאמר אין עושין יי"נ בהנאה קאמר ומה דתנא קטנים ולא סמך אדיוקא דרישא היינו דאי מרישא הוי ס"ד דוקא מדעתן אז מלו וטבלו אין עושין יי"נ הא בע"כ אף מלו וטבלו עושין יי"נ לכך קמ"ל דגדולים דומיא דקטנים ומיירי בין מדעתן בין בע"כ לזה שוב קאמר דאם נימא כן דקמ"ל דגדולים מיירי אף בע"כ א"כ שוב קשיא לשמואל מברייתא ונצטרך לתרץ לאפוקי מדרב וממילא לרב בע"כ מוכח דלא כשמואל ואם נתרץ דהברייתא מיירי דוקא מדעתן ולא קשיא לשמואל ומה דנקט בסיפא קטנים ולא סמך אדיוקא היינו דקמ"ל דקטנים מותר בשתי' א"כ קשיא לרב בע"כ לתרץ כדמשני דקמ"ל לאפוקי משמואל א"כ בין כך או כך מוכח דלא ס"ל לרב כשמואל וזה עיקר המשך הש"ס להוכיח דרב לא ס"ל כשמואל. ודו"ק.
והנה עדיין לא ניחא לי לדעת הר"ן דנהי דנימא דדומיא דקטנים קתני אכתי יש לתרץ אם נימא דהר"ן ס"ל כדעת הסוברים דגירות מהני אף שלא בפני ב"ד אם מל וטבל ונאמר כדעת הרשב"א בקידושין דף כ"א בסוגייא דשחרור שכתב די"ל היכי דיכול לעשות הדבר בע"כ יכולין אחרים לזכות לו אף שמוחה נמי שייך זכי' א"כ י"ל דשמואל דס"ל דמדעתן אין עושין יי"נ רק היכי שמלו בע"כ אז עושין יי"נ מיירי שלא מלו וטבלו בפני ג' אז כיון דדעת ב"ד ליכא ודעתו לא הוי בזה לכך נחשב גירות בע"כ ולכך עושין יי"נ אבל הברייתא שמלו וטבלו בפני ב"ד אז כיון דאף בלא רצונו נמי יכול הרב לגיירו ונעשה גר לכל מילי ואף ליי"נ אחר יב"ח וא"כ כיון דמהני בע"כ שייך בי' זכי' ע"י אחרים לכך מהני לו דעת הב"ד כדעתו כמו דבגר קטן מטבילין ע"ד ב"ד ומשמע שם בתוס' דהוי מטעם זכי' דהב"ד זוכין לו ונחשב כדעתו א"כ ה"נ נחשב דעת הב"ד כדעתו ונחשב כאלו נתגייר מדעתו וכמו דמוכח שם ברשב"א קדושין דף כ"א דבזה נחשב כאלו נתרצה דהתורה ירדה לסוף דעתו יע"ש לכך בזה מודה שמואל דאין עושין יי"נ והוי בזה כגר קטן שלא מדעתו ובזה אין לתרץ עוד דדומיא דקטנים קתני דבקטנים גופייהו י"ל דמיירי בב"ד דגר קטן מטבילין ע"ד ב"ד ומיירי ע"י ב"ד לכך אין עושין יי"נ מיד דהב"ד זוכין לו ובזה י"ל דאף לפי דעת התוס' דכתובות שם דהוי רק דרבנן ומכח דנכרי אין לו זכי' מ"מ י"ל הם מיירי בנכרי סתם דבגדול א"י לגיירו שנא מדעתו ומכ"ש דזכי' אין לו שלא מדעתו ובזכי' בעינן דעתו והסכמתו או דאנן סהדי דניחא לי' אבל בע"כ לא מהני ולכך ס"ל כל דגוף המעשה לא נעשה רק מדעתו אין לנכרי שליחות וזכי' אבל היכי דהוי בע"כ א"כ י"ל כמו דיש חילוק בין שליחות לדבר עבירה בין אי בעי עביד ובין בע"כ מותיב בה וכתבנו בזה בחדושינו ליישב קושית הפוסקים דאיך מהני חצר לנכרי הרי אין שליחות לנכרי וכתבנו נמי דהוא מה"ט כיון דבע"כ מותיב בה יש שליחות לנכרי יע"ש א"כ י"ל כמו דיש חילוק בהשליח בין אי בעי עביד ובין היכי דבע"כ מותיב בה כן הוי חילוק זה עצמו במשלח דהיכי דהמשלח אי בעי עביד אי בעי לא עביד אין לו שליחות וזכי' אבל היכי דבע"כ מוכרח לעשותו יש לו שליחות וזכי' אף לנכרי א"כ ה"נ כיון דהרב יכול לגיירו ולהטבילו בע"כ יש לו שליחות וזכי' ג"כ וא"כ כיון דהב"ד מגיירין אותו הוי בזה כמדעתו ממש ולכך אין עושין יי"נ והוי מצי לתרץ כן אך מזה לא תברא די"ל דהר"ן לא ס"ל כסברת הרשב"א או דס"ל דלא מהני טבילה ומילה בלא ג' אף בדיעבד כדעת הרי"ף והרמב"ם. ודו"ק היטב.
שם בתוס' ד"ה לאפוקי מדרב. והנה לישב קושיתם שלא תקשה הלכתא אהלכתא נראה לומר כך דהנה לכאורה לא פריך הש"ס מידי דהרי י"ל ה"ה מלו וטבלו עושין יי"נ ומה דנקט מלו ולא טבלו היינו לרבותא דקטנים דאין עושין יי"נ אפילו לא טבלו אך י"ל דקשה לו אי בשביל קטנים נקטו מה איריא מלו אפילו לא מלו נמי אין עושין יי"נ דמשמע לי' דלענין יי"נ בקטנים אין לחלק בין מלו ולא טבלו או לא מלו כלל כמ"ש התוס' לעיל בד"ה גדולים אין קטנים לא. אך לפי"ז הנה לעיל בתוס' הנ"ל כתבנו לישב קושיתם כך די"ל כשיטת הר"י בפ"ק דכתובות דף י"א דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד היינו רק מדרבנן ולפ"ז י"ל דמה דמלו ולא טבלו נחשבו קצת כישראל היינו רק מדרבנן ולא מן התורה ולכך בדאורייתא לא מהני רק לדרבנן דהם אמרו והם אמרו אך לפ"ז בקטן הוי תרי דרבנן ולא מהני ליי"נ דהוי חד דרבנן אבל לרוקן מהני שפיר כיון דגדולים אין רוקן טמא איך יהי' בקטנים טמא הרי הוי חוכא ואטלולא כעין דאיתא בש"ס בכמה דוכתא כעין זה והרשב"א בפ"ק דנדה אך לפ"ז י"ל דהאמת הוי העיקר כדעת התוס' שם דהוי מן התורה אך הרי הם כתבו שם תחלה דהרי אין לנכרי זכי' ותירצו דהגרי' ונעשה ישראל הוי כאחד והנה כוונתם נראה דדומה למה דאמרינן בש"ס פרק הזורק דגיטה וחצירה באין כאחד כן ה"נ זכייתו ועשייתו ישראל באים כאחד ולפ"ז תינח לרבא דס"ל התם דאמרינן גיטה וחצירה באין כאחד אבל לר"א שם בהזורק דמשני בע"א דמיירי שכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ולא ס"ל גיטה וחצירה באים כאחד ממילא אין שייך בזה זכי' לנכרי ולפ"ז בע"כ הוי גם קטן רק מדרבנן וא"כ ממילא מלו ולא טבלו הוי תרי דרבנן ולכך א"ש הסוגייא דהכא אזלא לר"א דלא ס"ל גיטה וחצירה באים כאחד ולכך מוכרח לתרץ דהוי דלא כרב ואין לומר דנקט מלו ולא טבלו עבור קטנים דאף שלא טבלו אין עושין יי"נ דמה איריא לא טבלו אפי' לא מלו נמי דאין לחלק בין מלו או לא לענין זה אבל אנן דקיי"ל כרבא דאמרינן גיטה וחצירה באים כאחד א"כ ה"ה הכא מהני הגירות בקטן מן התורה וממילא אף מלו ולא טבלו הוי רק חד דרבנן וממילא ראוי להקל ביי"נ דהוא נמי דרבנן והם אמרו והם אמרו כמו ברוקן ומדרסן וממילא תרוייהו איתניהו לדרב ודשמואל ונקט מלו ולא טבלו בשביל קטנים לרבותא דאפי' לא טבלו נמי אין עושין יי"נ הא לא מלו עושין יי"נ ואדרבא מוכח כרב. ודו"ק היטב. ובעיקר קושיתם הנ"ל בד"ה גדולים אין קטנים לא מה שהקשו נימא שאני התם דמלו אני תמה עליהם מאוד דהרי הם כתבו בכתובות הטעם דלכך גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד מכח או דאתי לכלל שליחות או מכח דהגרי' וישראל באין כאחד א"כ תינח היכי דטבלו ג"כ אבל במלו ולא טבלו בשלמא גדולים לענין רוקן מהני שפיר מילה שלהם כיון דהוי מדעתם וממילא גם בקטנים טהור דלא להוי כחוכא ואטלולא לומר גדולים טהור רוקן וקטנים טמא ולכך לא פליגי רבנן בתקנתן דבדרבנן חיישינן לחוכא ואטלולא אבל ביי"נ דגדולים עושין יי"נ רק דנימא דבקטנים אין עושין יי"נ מכח דמלו הרי מילה שלהם לאו כלום הוא כיון דאין להם דעת וכיון דלא טבלו לא אתיא לכלל שליחות וגם אינו נעשה ישראל לומר דהגרי' באין כאחד א"כ מילה שלהם לאו כלום הוא ואיך אפשר לומר מלו שאני. והנה לשיטת הר"ן דס"ל דהרב יכול לגייר העבד בע"כ שפיר הקשו דבעבדים לא גרע שלא מדעתו מבע"כ א"כ כיון דמהני בע"כ מהני מכ"ש שלא מדעתו אבל התוס' דהם עצמן ס"ל בסוגיין דבעינן דעתו דוקא וכמ"ש הש"ך בסי' קכ"ד בשמם לא הוי מקשו כאן כלום לשיטתם ודבריהם סתרי אהדדי וצ"ע. ואפשר ליישב דבריהם דגם לדידהו הוי חילוק בין עבדים לשאר גרים דהרי כתבו דלכך עושין יי"נ מכח דאינו בלב שלם רק מאימת רבן וא"כ הרי בעלמא ודאי המתגייר מחמת יראה אינו כלום ותדע דהרי לכך כותים ס"ל לר"מ דאינן גרים דגירי אריות הם ואף רבנן לא פליגי רק מכח דס"ל גירי אמת הן אבל המתגייר מחמת יראה ודאי אינו כלום ומכ"ש המתגייר מחמת יראת אדם דאינו כלום ואעפ"כ בעבד מהני ובע"כ דבשאר גרים בעינן רצונו ממש אבל בעבד לא בעינן רצונו ממש רק שלא ימחה בפירוש וא"כ בשלמא בשאר גר דבעינן רצונו ממש קטן דאין לו דעת לא הוי רצון ולכך בעינן זכי' אבל בעבד דלא בעינן רצון ממש גם בקטן יכול לגיירו ואדרבא אפשר להיפוך דגם מחאתו לא נחשב מחאה כלל רק הוי סתמא ומכ"ש אם אינו מוחה דודאי מהני ולא בעינן בזה זכי' כלל. וז"ב ונכון.
שם בא"ד מיהו קשיא סתם יינם איך נתיר בהנאה כיון שגזרו על סתם יינם משום בנותיהם וכו' קשה לי לפ"ז מה הקשו לעיל על רש"י כיון דפוסק כרב דתינוק בן יומו אינו עושה יי"נ ופוסק דנכרי בזמן הזה נחשב כתינוק בן יומו א"כ בטל לי' יי"נ מה קושיא הרי י"ל דבשלמא תינוק בן יומו אינו עושה יי"נ כלל מכח ממ"נ דניסוך ממש לא שייך בתינוק דהוי שלא בכונה ומכח גזירות חתנות לא שייך בזה דהרי גזירות חתנות הוי טעמא משום אקרובי דעתי' ובתינוק בן יומו לא שייך אקרובי דעתי' אבל בנכרי גדול נהי דהוי כתינוק בן יומו דאינו עושה יי"נ היינו דלא שייך בי' דין נסך ממש אבל מ"מ אסור מכח גזירת חתנות דבגדול שייך גזירת חתנות עכ"פ ומה הקשו וצ"ע ואין לומר דדוקא ביין שלהם שייך גזירה דחתנות ולא מגעו ביין שלנו ז"א דהמעיין בטוש"ע סי' קכ"ג סעיף כ"א ובפוסקים ואחרונים שם משמע דגם במגען ביין שלנו שייך גזירת חתנות כמו ביין שלהם וא"כ מה הקשו בתינוק לא שייך גזירת חתנות אבל בגדול דשייך חתנות כיון דנאסר נאסר לגמרי ומה הקשו. וצ"ע בזה.