אור ברסלב
עבודת עבודה חלק ב עבודה זרה › דף נו:

עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

עבודה זרה · דף נו:

דף נו.

שם בדף נ"ו ע"ב בגמ' ההוא ינוקא דתני ע"ז בשית שנין בעו מיני' מהו לדרוך עם הנכרי בגת וכו'. עיין בתוס' מה שהקשו כיון שהגת התחיל למשוך א"כ הוי יי"נ לפי משנה אחרונה ולמה לא יאסר יין הגת בהנאה ע"י ניצוק וכו' ועיין בחדושי מהרמ"ל שהקשה מה"ת יהי' נאסר בהנאה אם ע"י כח נכרי הרי כתבו לעיל דלא שייך ניצוק בכח נכרי יע"ש ולפענ"ד נראה דא"ש כיון דבאמת יש כאן נגיעה ברגל אך דס"ל דניסוך דרגל לא שמי' ניסוך אך זה הוא דוקא אם ליכא כאן איסור אחר רק הנגיעה ברגל אז ניסוך דרגל לא שמי' ניסוך אבל היכי דהוי כאן גם יציאת היין מכוחו א"כ זה הוי איסור בפ"ע אף בלי נגיעה כלל שוב היכי דהוי נגיעה ברגל ג"כ אז כיון דעכ"פ הוי נגיעה אז בהצטרף בהדי כח עכו"ם יחד ודאי נחשב ניסוך ממש וראוי לאסור אף בניצוק והסברא נותן כן כיון דהוי תרוייהו יחד דהרי חזינן דהוי מסופק לו דאפשר דניסוך דרגל בעצמו הוי ניסוך ולכך נהי דפשוט לו דלא הוי ניסוך היינו אם לא נעשה שום איסור על ידו רק שנגע ושכשך לבד בזה אמרינן לא שמי' ניסוך אבל היכי דהועיל במעשיו שיצא מכוחו וזה גופו נמי איסור הוא לכך כיון דהוי נמי נגיעה ברגל נחשב ניסוך ממש וראוי לאסור אף בהנאה ובניצוק. ודוק. ומה שהקשו התוס' דאם לפסק הלכה שאלו הו"ל להשיב אין דורכין כמשנה אחרונה לפענ"ד לק"מ מתרי טעמי אחד די"ל עפמ"ש לעיל די"ל כיון דמצטרף ניסוך דרגל בהדי כוחו נחשב ניסוך ממש ולפ"ז נ"ל דיש לומר דבר חדש דכיון דקיי"ל בעלמא דזוז"ג מותר א"כ ה"נ לענין כח עכו"ם דדוקא אם יצא מכח עכו"ם לבד בזה נחשב כח עכו"ם ואסור אבל אם לא יצא רק ע"י כח עכו"ם וישראל יחד בזה לא נחשב כח עכו"ם כיון דהוי עמו כח ישראל הוי זוז"ג ולא נחשב כח עכו"ם ושוב מכח ניסוך רגל לבד לאו שמי' ניסוך אך הנה הט"ז והש"ך ביו"ד סי' פ"ז העלו דזוז"ג לא נקרא רק אם אין בכל אחד לבדו לגמור פעולתו אבל אם יש בכ"א לבד לפעול פעולתו לא נחשב זוז"ג וא"כ י"ל ה"נ במשנה מיירי שהי' ביד כ"א לבדו ועכ"פ הוי ביד הנכרי להוציא היין בלעדי הישראל ולכך עכ"פ הוי נאסר מכח עכו"ם בשתי' ושוב מצטרף ניסוך דרגל לשוי' יי"נ גמור אבל בעי' זו מיירי שלא הי' ביד הנכרי להוציא היין מכחו רק בצירוף ישראל ג"כ הוי זוז"ג לכך אין לאוסרו מתורת כוחו של עכו"ם ובזה מיבעי' לי' אם ניסוך דרגל שמי' ניסוך או לא. ועוד י"ל כיון דמוכח בכמה דוכתא דהיכי דיש חשש דאתי למיטעי מהני באומר לאחר שיזכירנו והוא מן הירושלמי דקאמר במוסר שינתו לאחר יע"ש וא"כ לפ"ז י"ל כיון דלעיל כתבו התוס' דמה דאין דורכין עם הנכרי בגת היינו מכח גזירה קודם המשכה אטו לאחר המשכה יע"ש ולפי"ז י"ל היינו דוקא אם דורך עם הנכרי כפשוטו לא עבור כך שיזכרינו אם יהי' לאחר המשכה אז אסור אבל אם דורך עם הנכרי בכונה כדי להיות נזהר שלא ידריכנו אחר המשכה אז י"ל דמותר ובכה"ג מיבעי' לי' אם דורכין עם הנכרי בגת או לא אם גם בזה גזרו או לא. וקל להבין.

בתוס' ד"ה מהו לדרוך עם הנכרי בגת יש לדקדק מדלא שאלו מהו לדרוך נכרי עם ישראל וכו' קשה לי מ"ט עמדו דבריהם כאן ולא לעיל גבי ברייתא ומשנה אחרונה שנקט נמי ההוא לישנא אין דורכין עם הנכרי בגת וצ"ע. ומ"ש התוס' וי"ל וכו' תדע דהא אמרינן לקמן יין ביין וכו' עיימ"ש לקמן דף ס"ה בתוס' ד"ה טעמא דא"ל לעתותי ערב מ"ש בדף נ"ז ע"א בגמ' קתני מיהת גדולים אין קטנים לא. יש לדייק דלמ"ל להקשות מדיוקא הרי זה מפורש בברייתא דקטנים אין עושין יי"נ ולמ"ל להקשות מדיוקא אך נראה דהש"ס בא לתרץ קושית התוס' שהקשו דלמא הכונה בהנאה יע"ש שנדחקו בזה ולפענ"ד כונת הש"ס כך דקשה למ"ל למתני קטנים אין עושין יי"נ הרי כבר ממה דקתני גדולים עושין יי"נ מוכח ממילא דהא קטנים אין עושין יי"נ ובע"כ דאי מרישא הוי ס"ד דגדולים עושין יי"נ היינו אפי' בהנאה הא קטנים אין עושין יי"נ בהנאה אבל בשתי' אסור לכך קמ"ל שוב דקטנים אין עושין לגמרי יי"נ אפילו בשתי' וזה כוונת הש"ס דגדולים אין קטנים לא ולמ"ל למיתני עוד קטנים בע"כ דקמ"ל דאפי' בשתי' מותר. וק"ל. שוב ראיתי בת"ח שהרגיש בקושיא הנ"ל והנכון כמו שכתבתי. שם גמ' הא קמ"ל וכו' מלו ולא טבלו וכו' לאפוקי מדר"נ וכו'. הנה ביו"ד סי' קכ"ד בש"ך הובא ב' דעות דעת רש"י והר"ן דלכך ס"ל לשמואל דבעינן שתשתקע ע"ז מפיהם מכח דרבם יכול להטבילם בע"כ אבל אם טבלו מרצונם לא אכפת לן במה שלא נשתקע שם ע"ז מפיהם ודעת התוס' דגם בעבדים בעינן רצונם רק מ"מ כיון דאין מתגיירין רק מאימת רבן לכך עושין יי"נ יע"ש וקשה לי להר"ן וסיעתו דס"ל דבע"כ נמי מתגיירין למ"ל להש"ס לומר לאפוקי מדר"נ הו"ל לומר דס"ל נמי כר"נ רק דקמ"ל דאם באמת נתגיירו מרצונם מהני דהוי ס"ד דאף ברצונם נמי בעינן שתשתקע שם ע"ז מפיהם קמ"ל דברצונם לא קפדינן בזה והוי שפיר דומיא דקטנים דהרי בקטנים קיי"ל אף בשאר נכרי דמטבילין אותו על דעת ב"ד ובע"כ דשלא מדעתם נחשב בזה כמדעתם דזכין לאדם שלא בפניו ואנן סהדי דניחא לי' ודומיא דהכא מיירי בגדולים שמלו מדעתן ולכך קמ"ל הא מנו וטבלו מדעתן אין עושין יי"נ ולמ"ל לומר לאפוקי מר"נ וזה ראי' לשיטת התוס' דגם בעבדים בעינן מרצונם. וצ"ע.

עוד שם בגמ' גדולים אין קטנים לא. הנה לכאורה לא פריך הש"ס מידי לפי דעת הסוברים בב"י או"ח סי' ת"ס דמהני לעשות המצות ע"י חש"ו וגדול עומד ע"ג ומכוין לשמה וא"כ מוכח דכונת הגדול העומד ע"ג הוי כאלו כיון הקטן בפ"ע וא"כ אם לקולא הוי כן מכ"ש לחומרא וי"ל דרב דאמר תינוק בן יומו עושה יי"נ מיירי בגדול עומד ע"ג ומכוין לשם ניסוך רק דהוי ס"ד נהי דהוא מכוין לניסוך הרי מעשה ליכא לכך קמ"ל דתינוק בן יומו עושה יי"נ דעכ"פ מגעו איכא רק דלא הוי כונה ובזה מהני כוונת העומד ע"ג כאלו כיון הוא משא"כ הברייתא מיירי באין גדול עומד ע"ג לכך לא הוי יי"נ. מיהו שפיר פריך דהרי מדברי רב גופו מוכח להיפוך דאל"כ לא הוי צריך לתרץ לעיל כי קאמינא בשתי' דבלא"ה אם עומד על גבו יש כאן כונה ובע"כ דבכל ענין ס"ל דעושה יי"נ. ודו"ק. ועיין בהשמטות מ"ש בזה לישב קושית התוס' יע"ש.

בתוס' ד"ה אימור דאמר ר"נ וכו' ור"י מישב הגירסא וכו' ודריכת הרגל וכו' לא הוי צריכי לכך די"ל בלא גזירה א"ש דלא נחשב ניסוך רק היכי דדרכו בכך אבל היכי דאין דרכו בכך לא נחשב ניסוך ולכך בשלמא במדידה דרגל דאין דרך למדוד ברגל לכך לא הוי ניסוך חבל לדרוך ברגל דהוי דרכו בכך י"ל דהוי ניסוך כמו מדידה דיד דאף דאין כונתו לנסך רק למדוד אעפ"כ הוי ניסוך ה"ה ברגל היכי דדורך ברגל דהוי דרכו בזה הוי ניסוך ודוחה אימור דאמר ר"נ ביד אז אף דאין כונתו לנסך רק למדוד נחשב ניסוך אבל ברגל מי אמר אפילו בדברים שדרכו בכך נמי לא הוי ניסוך. וא"ש ודו"ק היטב.

בתוס' ד"ה ה"ג ברוב ספרים וכו' הנה בדין מגע נכרי ביי"נ ע"י ד"א נראה לולא דמסתפינא ליתן בזה כלל חדש דיש ללמוד זה ממה דקיי"ל בש"ס סוכה וכמה דוכתא דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה והקשו התוס' שם ממה דאמרינן בפ"ג דסוכה כגון שנטלו בכלי משמע דלא מהני ע"י כלי וכן ממה דפליגי רבנן ור"י באגדו במין אחר אם הוי חציצה יע"ש ועימ"ש בזה בעז"ה בחבורי ספר החיים וכעת נראה כך די"ל דהנה בלקיחה בעינן שיהי' מנכר לקיחתו וכמ"ש בש"ס להדיא דלכך אי אפשר לומר דהוי פלפלין דבעינן מנכר לקיחתו יע"ש א"כ ה"נ בזה אם הוא נוטל על ידו דבר אחד ונוטל בו הלולב ניכר שמכוין ליקח הלולב דבלא"ה למה נטלו לכך כיון דמחשבתו ניכר מתוך מעשיו אף דהוי ע"י ד"א נחשב לקיחה אבל אם הלולב הוי בכלי או שכרוך דבר אחר על הלולב ונטלו א"כ בזה אינו ניכר אם כונתו ליטול הלולב או את הדבר אחר לכך כל שאין מחשבתו ניכר מתוך מעשיו שכונתו ליקח הלולב לכך בזה לא נחשב לקיחה ע"י ד"א דדלמא נוטל הד"א לא הלולב לכך הוי חציצה. וז"ב לפענ"ד. ולכך נראה דמשם יש ללמוד גם כאן דכל מה דלקיחה ע"י ד"א נחשב לקיחה נחשב מגע ע"י ד"א נגיעה אבל מה דע"י ד"א לא נחשב לקיחה לא נחשב מגע ע"י ד"א נגיעה ולכך אם היין בכלי ונגע בכלי בזה אין ניכר אם מכוין ליגע ביין או בכלי לכך לא נחשב נגיעה וכן נמי אם מודד בקנה וכדומה בזה כוונתו הוי למדוד ולא ליגע רק דראוי לומר סוף סוף ממילא הוא נוגע בזה כל דמוכח דאין כוונתו לכך רק להיות נחשב ממילא נגיעה בזה אמרינן כיון דהוי ע"י ד"א לא נחשב נגיעה והוי מגע עכו"ם שלא בכונה אבל בירד מן הדקל והלולב בידו ונגע ביין הנה בזה מצד מעשיו נראה שכיון ליגע והוי מחשבתו ניכר מתוך מעשיו שכיון ליגע ובזה הוי כנוגע בידיו ממש ולכך נהי שהוא בלבו לא כיון לכך נחשב כמגעו בידיו בלי כונה דאסור ויש ללמוד מזה לכמה דברים כיוצא בזה והוא נכון לפענ"ד. ולפי חלוקם של הפוסקים בזה בא"ח יש נמי ללמוד מזה לכאן דמה דנחשב שם לקיחה אף דהוי ע"י ד"א נחשב כאן נגיעה ומה דלא נחשב שם לקיחה לא נחייב כאן נגיעה. כנלפע"ד בזה.

שם בתוס' ד"ה גדולים אין קטנים לא וכו' והקשה הר"ר אלחנן דלישני לי' מלו שאני דהא לגבי טומאה קאמר טהור משום דמילה מועלת וכו'. הנה דבריהם צריכין ביאור דדלמא פירכת הש"ס להך תנא דס"ל רוקו טמא אך כוונתם על מה דמשני הש"ס דקאי אבני שפחות ופריך והא וכן קתני ומשני ארוקן ופריך הניחא למ"ד טמא אלא למ"ד טהור וכו' א"כ עיקר קושיתו למ"ד טהור לכך פריך שפיר דדלמא מלו שאני ולמ"ד טמא בלא"ה א"ש די"ל כדמשני דקאי אבני שפחות וליישב קושיתם הי' נראה כך דהרי באמת דעת קטן אינו כלום והוי ראוי דאף במל וטבל לא יהי' לו דין גר רק מה דהו"ל דין גר היינו מטעם דקיי"ל בפ"ק דכתובות דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד ולפ"ז דשלא מדעת בזה לא מהני רק היכי דאם הי' מדעת הוי מועיל לכך אף שלא מדעת הוי בזה כמו מדעת וא"כ תינח במל וטבל דאם הוי בו דעת ודאי מהני לכך אף שלא מדעת הוי בזה כמו מדעת וכן אם מלו ולא טבלו לענין רוקן דבגדולים נמי טהור ולכך כיון דאם הוי בו דעת הוי מהני בו מילה לכך אף בקטן הוי שלא מדעתו כמו מדעתו אבל לענין יי"נ כיון דגדולים אף שמלו עושין יי"נ א"כ חזינן היכי דהוי בהו דעת לא מהני מילה ועושין יי"נ רק מה דקטן אינו עושה יי"נ היינו מכח דאין בו דעת א"כ איך נימא דהוי מכח דמלו הרי אין בו דעת וא"כ ממ"נ אם נידון כאין בו דעת אין מילה שלו כלום ואם נחשב שלא מדעת כמו מדעת הרי במדעת לא מהני מנו ועושה יי"נ וע"כ לא מהני שלא מדעת רק לעשותו כמו מדעת אבל לא שיהי' עדיף ממדעת ועוד דבשלמא בגדולים דחזינן דעכ"פ מלו עצמן נהי דלא מהני מדינא מ"מ כיון דהם התחילו להתייהד לכך מהני לטהר רוקן אבל בקטנים דהוי שלא מדעת רק במל וטבל מהני מכח דהוי על דעת ב"ד ודעת ב"ד לא שייך רק היכי דמהני מדינא במל וטבל אבל במל ולא טבל דהוי באמת כאלו לא מל א"כ לא שייך בזה דעת ב"ד ודעתו לא הוי בזה דאין לו דעת לכך לא נחשב מילה שלו לכלום רק מה דאין רוקן טמא היינו כיון דעכ"פ בגדולים הוי רוקן טהור א"כ אם בקטנים יהי' טמא יהי' כחוכא ואטלולא דגדולים רוקן טהור וקטנים טמא ובדרבנן ודאי חיישינן לחוכא ואטלולא כדמוכח בכמה דוכתא ובעירובין דף ע"ו ובחיבורי פ"ק דנדה בשם הרשב"א יע"ש אבל ביי"נ דגדולים עושין יי"נ לכך ממילא גם בקטנים הוי כן מכח דמילת קטנים בלא טבילה ודאי אינו כלום כיון דאין להם דעת. ודו"ק היטב. ולפי דעת התוס' בפ"ק דכתובות דמה שגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד הוי רק מדרבנן א"ש יותר דהנה לכאורה לא הקשו התוס' כלום דמה מדמין רוקן דהוי רק טומאה דרבנן ליי"נ דהוי מן התורה ומן התורה ודאי לא מהני מילה בלא טבילה אך קושיתם הוי דהרי סתם יינם הוי ג"כ רק דרבנן אך לפי"ז א"ש דהנה ודאי מן התורה לא מהני מילה בלא טבילה כלל רק מדרבנן מהני קצת מילה בלי טבילה וכי מהני לדרבנן כגון רוקו ומימי רגליו אבל לדאורייתא ודאי לא מהני ולפ"ז אף בדרבנן י"ל כיון דמצינו בכמה דוכתא דיש חילוק בין חד דרבנן לתרי דרבנן א"כ ה"נ מילת גדול כיון דאם הוי מל וטבל הוי מהני מן התורה לכך במל ולא טבל דהוי חד דרבנן מהני לרוקו דהוי נמי חד דרבנן אבל מילת קטן בלי טבילה כיון דאף אם מל וטבל הוי רק דרבנן א"כ במל ולא טבל הוי תרי דרבנן וראוי שלא יועיל להקל לחד דרבנן אך כיון דבגדולים רוקן טהור בכה"ג דהוי חד דרבנן נגד חד דרבנן והם אמר שוב אם נימא דבקטנים רוקן טמא יהי' כחוכא ואטלולא ובדרבנן חיישינן לחוכא ואטלולא לכך אף בקטנים טהור וכמ"ש לעיל. גם התוס' בפ"ק דנדה דף ג' דמצינו שהקילו חז"ל שוב לא פליג לקולא לכך הקילו בכולם אבל ביי"נ דגדולים עושין יי"נ רק בקטנים נאמר דאין עושין יי"נ בזה י"ל שפיר כיון דאף במילה וטבילה בקטן הוי רק דרבנן לכך במל ולא טבל הוי תרי דרבנן ולא מהני להקל ביי"נ דהוי חד דרבנן ולכך פריך שפיר למה אין עושין יי"נ. ודו"ק היטב. והוא ברור ונכון לפענ"ד. ועימ"ש לקמן בתוס' ד"ה לאפוקי מדרב עפ"י הנ"ל. ומ"ש עוד בישוב קושיתם השייך לכאן.

עוד שם בתוס' הנ"ל ד"ה גדולים אין קטנים לא והקשה הר"ר אלחנן וכו' דהא לגבי טומאה קאמר טהור משום דמילה מועלת וכו' עימ"ש בזה לעיל. וכעת נראה כך לפי מה שכתב התוס' לקמן דדוקא בשוק טהור אבל בבית טמא ולפמ"ש התוס' אח"כ דדוקא בעבדים ס"ל לשמואל דבעינן שתשתקע ע"ז מפיהם דאף שצריך להטבילם ולמולם מרצונם מ"מ אימת רבם עליהם ואין מתגיירין בלב שלם וכו' לפ"ז י"ל אטו ודאי אינן מתגיירין בלב שלם הרי אין זה מוכרח די"ל דמתגיירין בלב שלם רק דספקא הוא אולי אינו בלב שלם ולכך א"ש כיון דקיי"ל ספק טומאה ברה"ר טהור וברה"י טמא אבל ספק איסורא תמיד לחומרא וא"כ במלו ולא טבלו נמי מכ"ש דהוי הך ספיקא דנהי דמילה מועלת עכ"פ בעינן שיהי' מרצונו ולא עדיף ממילה וטבילה ולכך כיון דספיקא הוא אם מלו מרצונם או לא ולכך לענין רוקן שפיר הוי בר"ה טהור דדלמא מלו מרצונם ואם הוי ידעינן שמלו מרצונם הוי מועיל לכך אף מספיקא נמי טהור אבל לענין יי"נ הוי ספיקא לחומרא לכך לא מהני מילה מיהו הם שפיר הקשו דהרי בקטן אין בו דעת וגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד דאנן סהדי דזכות הוא לו ולכך אם הי' מילה מרצונו מועלת לבדו הוי ראוי שיועיל גם לענין יי"נ כיון דבקטן נחשב כרצונו. וא"ש. וק"ל.

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה