עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
עבודה זרה · דף נו.
בדף נ"ו ע"א גמרא לימא תלתא תנאי היא לא שאני יי"נ דאחמירו בה רבנן וכו'. הנה בזה נבין יותר פלוגתת המשנה ראשונה ומשנה אחרונה למה ס"ל להמשנה ראשונה דאינו נעשה יי"נ עד ר והמשנה אחרונה ס"ל משהתחיל להמשך ובמה פליגי ונראה דבהא פליגי דכ"ע מודים דיש כאן חומרא דרבנן ביי"נ יותר מבמעשר רק דפליגי פלוגתא דתנאי כאן גבי מעשר דמשנה ראשונה ס"ל דבמעשר אינו נעשה יי"נ עד שיקפיא לכך כיון דמן התורה הי' ראוי דגם ביי"נ לא יהי' רק עד שיקפיא רק רבנן החמירו בי' לכך די להחמיר משירד לבור ולא קודם לו אבל משנה אחרונה ס"ל דבמעשר הוי מי יין משירד לבור לכך כיון דביי"נ החמירו לכך הוי יין משהתחיל להמשך. והנה עכ"פ מסוגייא זו מוכח דמה לרב הונא ומשנה אחרונה דהוי יין משהתחיל למשוך הוי רק דרבנן ומכח חומרא דיי"נ דהרי במעשר לא מצינו לשום דעה כן לומר במעשר משהתחיל להמשך ולמה לא מצינו כן במעשר ובפרט דתקשה הלכתא אהלכתא דקיי"ל כמשנה אחרונה כאן והתם קיי"ל דהוי משירד לבור ובע"כ דכאן הוי רק דרבנן ומכח חומרא דיי"נ ונ"מ מזה לכמה דברים דודאי יש כמה חלוקים בין דאורייתא לדרבנן ותימה על הפוסקים שלא ביררו כן ובאמת דקשה לי דא"כ מהו פריך לעיל לר"ה מסיפא דאינו נעשה יי"נ עד שירד לבור ומה קשיא נימא דר"ה מדרבנן קאמר והמשנה מדאורייתא מיירי דמדאורייתא אינו נעשה יי"נ עד שירד לבור וצריך לומר דקושית הש"ס הוי רק להך מ"ד כאן דלא הי תלתא תנאי רק שאני יי"נ דאחמירו בה רבנן א"כ מוכח דהמשנה גופה רק מדרבנן קאמרה ולכך שפיר פריך לר"ה. והנה בזה י"ל מה שהרמב"ם בפי"א מהמ"א השמיט הך אוקימתא דלעיל דבגת פקוקה ומלאה שרי יעי"ש בכ"מ ובלח"מ ולפמ"ש י"ל כך דס"ל להרמב"ם דהסוגייא דמשני בגת פקוקה ומלאה מותר אזיל רק להך מ"ד כאן דהמשנה דאמרה עד שירד לבור נמי הוי רק דרבנן ולא ס"ל תלתא תנאי ולכך כיון דהוי מותר מן התורה אף כשירד לבור רק מדרבנן אסרוהו א"כ מה שהחמירו עוד לעשותו יי"נ אף כשהתחיל להמשך הוי חומרא יתירא וגזירה לגזירה ולכך אף דלפעמים מצינו דגוזרין גזירה לגזירה מ"מ שוב אין ראוי להחמיר בזה אף בפקוקה ומלאה אטו אינו פקוקה דהוי חומרא יתירא ושלש גזירות ודאי לא גזרינן לכך מותר בפקוקה ומלאה אבל לדידן דקיי"ל כרבא דתלתא תנאי הוא א"כ משירד לבור אסור מן התורה א"כ מה דאסרינן מדרבנן בהתחיל להמשך הוי רק גזירה ראשונה לכך שוב ראוי לאסור אף בגת פקוקה אטו אינו פקוקה גזירה שני' ואף דהוי גזירה לגזירה בע"כ דביי"נ גזרו גזירה לגזירה דהרי אסור לרב הונא כשהתחיל להמשך אף דס"ל דאף משירד לבור הוי דרבנן ולא ס"ל תלתא תנאי א"כ כמו דלמ"ד דלא ס"ל תלתא תנאי ואעפ"כ אוסר למשנה אחרונה משהתחיל להמשך וגוזר בה גזירה לגזירה לכך כמו כן הוי לדידן דס"ל תלתא תנאי והוי משירד לבור דאורייתא אסור אף בגת פקוקה אטו אינו פקוקה דבע"כ ב' גזירות גזרינן ביי"נ והש"ס שפיר משני בגת פקוקה מכח ממ"נ דלמ"ד תלתא תנאי והוי משירד לבור מדאורייתא בלא"ה לק"מ מן המשנה די"ל דהמשנה מיירי מן התורה כקושיתינו לעיל ולמ"ד דלא הוי תלתא תנאי ומתני' בע"כ מדרבנן קאמר לדידי' שוב מותר בגת פקוקה אף מדרבנן ולכך משני בגת פקוקה וכו'. וא"ש ודו"ק היטב. ועיימ"ש בתשובה לק"ק יאס בסוגייא זו קנה מקומה בחבורי ליו"ד מהדורא ה' סי' ע"ט יע"ש.
שם בתוס' ד"ה ר"ע אומר משיקפה וכו'. הנה לולא דבריהם הי' נראה לומר דבמעשר יש קולא נמי דהרי קיי"ל דאין מפרישין ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה וכן קיי"ל דיין וענבים ב' מינים הם ואין תורמין מזה על זה וא"כ נ"מ להיפוך אם תרם מיין הזה שנמשך לבור ולא הוקפה על יין אחר שכבר הוקפה לת"ק דס"ל דגם זה הוי יין חל המעשר על זה והותר היין השני והוי קולא לרבנן ולר"ע דס"ל דזה אין לו דין יין הוי כתורם מן ענבים על יין ממילא נאסר היין השני כמקדם והוי חומרא לר"ע וגם לרבנן הוי מחויב על החיוב ולר"ע הוי מפטור על החיוב ובכה"ג הוי רבנן לקולא ור"ע לחומרא. ונהי דלענין היין הזה גופו הוי להיפוך י"ל דלאו להכי אתשיל וכעין שכתבו התוס' בפ"ק דקדושין גבי בפרוטה ובש"פ וב"ש אומרים בדינר וכו' דנשנה בקולי ב"ש וחומרי ב"ה אף דלענין אם קדשה אחר הוי להיפוך מ"מ לאי להכי אתשיל וכדמשני בכמה דוכתא א"כ ה"נ י"ל דלא אתשיל לענין היין גופו אם חייב במעשר או לא רק לענין זה אתשיל אם הפריש מיין הזה על יין אחר אם הותר השני אם הוי על זה תור יין וכו' או לא ובזה הוי לחומרא לכך אמר משיקפה. וא"ש ודו"ק היטב.
שם בתוס' המוקדם בד"ה שמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י וכו' עד אלמא אפי' בפירות נמי אמרינן הכי וכו' דבריהם צ"ע הרי זה ידוע דתרומת פירות דרבנן אבל תרומת תירוש ויצהר הוי מן התורה וא"כ מה קשיא הרי י"ל בענבים דהוי תרומה דידהו מן התורה לכך גזרו אף קודם שנתחייב בתרומה שלא להביאם לידי טומאה אבל בפירות דהוי תרומה דידהו רק דרבנן דמן התורה לא שייך בהו תרומה ליכא בהו חשש טומאה ולכך הוי כל עיקר איסור טומאה דידהו רק דרבנן ולכך לא אסר רק כשכבר נתחייב בתרומה ולא קודם. ומה הקשו וצ"ע. בדף נ"ו ע"ב בתוס' ד"ה אבל אם החזיר גרגותני וכו' בא"ד אכתי קשה לימא סלק וכו' הנה לולא דברי קדשם הוי נראה ליישב כך די"ל דע"כ לא אמרינן סלק את מינו כמי שאינו ואינו מינו רבה עלי' ומבטלו רק בענין דאף אם נאמר דמינו נאסר סוף סוף יהי' אינו מינו נשאר בהיתירו כגון התם בחולין דנהי דס"ל לר"י דמב"מ במשהו מ"מ לא מיבעי' להסוברים דלא אמרינן חנ"נ בשאר אסורין דבזה פשיטא דאף אם נימא דכל החתיכות אסורין מ"מ הרוטב יהי' מותר כיון דיש בו סמ"ך נגד האיסור לבד ואף גם להסוברים דחנ"נ אף בשאר אסורין מ"מ כבר כתבו הפוסקים הובא בש"ך יו"ד סי' קל"ד בדבר האוסר במשהו לא אמרינן חנ"נ ולכך כיון דסוף סוף הרוטב ודאי מותר לכך אמרינן סלק ומותר אף מינו אבל אם הוי בענין דאם הוי נאסר מינו הוי נאסר על ידו גם אינו מינו והוי נאסר הכל אז אמרינן מה חזית דנאמר דתחלה בטל האיסור באינו מינו ושוב נשאר אף מינו בהיתר ניזול בתר איפכא ונאמר דנאסר מינו ונאסר ממילא הכל ומה"ט קשה לי על הרב הרמ"א דכתב בסי' צ"ח כדעת המחבר דאם נתערב במינו ואינו מינו ונשפך דאמרינן סלק את אינו מינו כמי שאינו ומינו רבה עליו ומבטלו והוציא כן מדברי הטור והרשב"א ובאמת אין ראי' מהם די"ל דהם לשיטתייהו דס"ל דלא אמרינן חנ"נ בשאר אסורין ולכך אף אם נימא דאינו מינו אסיר יהי' מינו מותר לכך שיב אמרינן סלק את אינו מינו כמי שאינו ומינו רבה עלי' ומבטלי אבל לדידן דקיי"ל חנ"נ בשאר אסורין א"כ אם נאמר דאינו מינו נאסר גם מינו יהי' נאסר לכך י"ל דלא אמרינן סלק דמה חזית דנילך לקולא נלך לחומרא ולכך דין זה צ"ע לדידן. מיהו י"ל כיון דחנ"נ בשאר איסורין רק דרבנן הי"ל ספיקא דרבנן ולקולא מיהו נ"מ דלפ"ז בב"ח לא אמרינן סלק בכה"ג ודו"ק. ומשכחת לה בב"ח כן כגון שהי' תחלה בשר בחלב אשה או חלב זכר ומתה. והבן.
ובהיות כן י"ל דהנה הרא"ש כתב הובא בש"ך יו"ד סי' קל"ד דמה דלא אמרינן שם חנ"נ מכח דבדבר ה נאסר במשהו לא אמרינן חנ"נ וכתב הש"ך בשם הדרישה דאף דבלא"ה ס"ל להרא"ש דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין מ"מ ביי"נ החמיר דאוסר במשהו הוי ראוי לומר בי' חנ"נ לולי הטעם מכח דבדבר הנאסר במשהו לא אמרינן חנ"נ יע"ש ולפ"ז נראה דהיינו דוקא לדידן דקיי"ל דכל האסורין שבתורה בטלין בסמ"ך רק ביי"נ החמירו לאסור במשהו ולכך כיון דמשהו גופו חומרא הוא ביי"נ לכך שוב לא החמירו בו לומר עוד חנ"נ מכח דתרי חומרי לא מחמרינן ביי"נ אבל לר"מ דס"ל מב"מ במשהו בכל האסורין א"כ מה דאוסר במשהו אינו חומרא רק דינא לכך שוב ביי"נ אף דאינו נאסר רק במשהו אמרינן חנ"נ דאף דבשאר אסורין לא אמרינן חנ"נ מ"מ ביי"נ החמיר אמרינן חנ"נ ובזה נשאר כדס"ד להרא"ש ומעתה א"ש דבשלמא התם בחולין דמיירי בשאר אסורין דלא אמרינן חנ"נ וממילא אף אם נאמר דמינו נאסר יהי' אינו מינו מותר כיון דיש בו סמ"ך נגד האיסור וכיון דאינו מינו נשאר בהיתירו לכך שוב אמרינן סלק ונשאר גם המינו היתר אך כאן דמיירי ביי"נ דאמרינן בי' חנ"נ א"כ אם נאמר דלא אמרינן סלק גם אינו מינו יהי' נאסר כיון דנאסר כל מיני א"כ חנ"נ ואין בו סמ"ך נגד כולו לכך שוב לא אמרינן סלק רק אזלינן לחומר ואסיר הכל כנלפע"ד נכון ודוק. ועיין לקמן בתוס' ד"ה ש"מ ניצוק חיבור מ"ש עוד בזה.
ועוד הוי נראה לומר כלל אחר בזה דנהי דס"ל לרבא דבתר שמא אזלינן היינו רק באיסור והיתר דהרי הר"ן כתב בנדרים דאף רבנן ס"ל כר"י דמב"מ אינו בטל היכי דהוי היתר בהיתר רק באיסור והיתר ס"ל כיון דזה היתר וזה איסור הוי אינו מינו יע"ש א"כ בזה חזינן דאזלי רבנן בתר שמא דהרי בטעמא אחד הם רק כיון דזה שמו איסור וזה שמו היתר ס"ל דהוי מין באינו מינו לכך אם בשם כזה שאינו שם עצם ס"ל דאזלינן בתר שמא מכ"ש בדבר דהוי שם העצם דתליא בשמא ולכך כיון דאינו שוה בשמא הוי מבא"מ אבל בהיתר בהיתר נראה דמודה רבא דאזלינן בתר טעמא כיון דזה שמו היתר וזה שמו היתר אף דאינו שוה בשם העצם אם עכ"פ בטעמא שוה ג"כ נחשב מין במינו ולכך א"ש כיון דאמרינן בעלמא מצא מין את מינו וניעור לכך בשלמא התם בחולין דרוטב וחתיכות אין שיין בשמא ולא בטעמא ובודאי הוי מין באינו מינו כך בזה י"ל סלק מינו כמי שאינו ואינו מינו רבה עלי' ומבטלו אך כאן ענבים בחמרא נהי דעם יין האיסור ס"ל לרבא דהוי מין בא"מ דבזה בתר שמא אזלינן כיון דזה היתר וזה איסור מ"מ עם יין ההיתר נחשבו הענבים מין במינו דבהיתר בהיתר בתר טעמא אזלינן וממילא אי אפשר לומר סלק את מינו היינו היין כמי שאינו וענבים רבה עליו ומבטלו דהענבים גופייהו הם מעוררים את היין להיות כמי שישנו דמצא מין את מינו וניער ובכה"ג לא אמרינן סלק וז"ב ונכון לפענ"ד בסברא. ונ"מ מזה לדינא לכמה ענינים. והנה לפמ"ש התוס' בחולין דף קו"ף ד"ה סלק את מינו כמי שאינו להקשות מפרק הלוקח בהמה במ"ש הלוקח ציר של ע"ה וכו' ותרצו דלא דמי דהכא אין מינו נאסר אלא מכח האיסור שבו שנתערב בו ובכל מקום שישנו היתר הוא לפיכך שייך לומר סלק אבל הכא דמינו בעצמו מטמא מחמת מגע מים טמאים לא שייך סלק יע"ש א"ש דברינו יותר בתירץ הא' דאף דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים ובפרט ביותר מסמ"ך מ"מ ביי"נ החמיר ודאי דאמרינן חנ"נ לר"י דס"ל מב"מ במשהו בכל האיסורין וא"כ כיון דמינו גופו נעשה איסור לא שייך סלק משא"כ התם בחולין דלא נעשה נבילה כולו לכך אמרינן סלק. וא"ש. ולפי"ז יש יותר תימא על הרמ"א שסתם כדברי המחבר והרי התוס' סותרים זה ומוכח מדבריהם דהיכי דנעשה כלו איסור לא אמרינן סלק והרי הוא ס"ל חנ"נ ודוק ועימ"ש בזה ביו"ד שם. שם בתוס' בא"ד ולית לי' נמי סלק. הנה דבריהם אין מובנין כאשר עמדו בזה המהרש"א ומהר"מ והוכרחו לדחוק דאו או קאמרי. והנה זה דוחק גדול ובפרט מדכתבו בלשונם נמי משמע דתרוויהו לית לי' אך נראה לפרש כוונתם בע"א. דהנה בגת יש חרצנים והם ודאי אינו מינם עם היין וכן מוכח מלשון התוס' גופייהו אח"כ במה שהקשו דלבטל היין בסמ"ך בחרצנים שבגת ונהי שכתב המהרש"א דכוונתם גם לענבים ויין מ"מ הרי עכ"פ נקטו חרצנים ג"כ וא"כ נהי נמי דתרצו דס"ל כאביי דחמרא בענבי הוי מב"מ אכתי תקשה לבטל בחרצנים שבגת בסמ"ך ולימא סלק את הענבים והיין כמי שאינו ולכך צ"ל דלא ס"ל סלק. מיהו בזה לבדו נמי אין די דהן אמת דיש בזה פלוגתא בחולין פ"ז וחד אמור ס"ל דלא אמרינן סלק מ"מ כיון דלמעט בפלוגתא עדיף א"כ י"ל דאף הסובר דלא אמרינן סלק הייני רק בדאורייתא דהתם אזיל אליבא דר"י דס"ל דמן התורה במשהו לכך לא אמרינן סלק כדקיי"ל בעלמא דלא אמרינן בדאורייתא שאני אומר אבל לדידן דמן התורה כל דבר בטל בסמ"ך רק שרבנן החמירו ביי"נ לומר דהוי במשהו בזה ראוי לומר דכ"ע מודים דאמרינן סלק דקיי"ל בדרבנן אמרינן שאני אומר ולמעט בפלוגתא עדיף ולכך הוכרחו לומר דגם הענבים הוי מין במינו ולכך נראה לומר דודאי אף למ"ד סלק את מינו כמי שאינו היינו רק היכי שהוי האינו מינו שוה כמו מינו ואינו טפל לכך בזה אמרינן סלק את מינו כמי שאינו וא"מ רבה עליו ומבטלו אבל אם הוי מינו הרוב והמיעוט אינו מינו בזה כיון דבכל דוכתא הרוב עיקר והמיעוט טפל לא אמרינן סלק את עבור המיעוט ולמעט בפלוגתא עדיף ובזה לכ"ע לא אמרינן סלק וא"כ ה"נ למ"ד דענבים ביין הוי מין באינו מינו א"כ כיון דאיכא ענבים וגם חרצנים דהוי אינו מינו לכך נהי דהיין היי מינו מ"מ אין היין רוב נגד הענבים והחרצנים לכך שפיר הקשו דנימא סלק אך כיון שתירצו דענבים הוי נמי מב"מ דס"ל כאביי א"כ שוב היין היין והענבים הוי מב"מ עם היין שוב נהי דהחרצנים הוי איני מינו מ"מ היין והענבים הם רוב נגד החרצנים ובכה"ג לא שייך סלק מיהו למ"ד דס"ל התם סלק כיון דבדרבנן נחתינן חד דרגא מ"מ אם בשוין אף בשל תורה אמרינן סלק ראוי להקל בדרבנן יותר לומר אף דיש רוב מינו נמי אמרינן סלק אבל למ"ד דבשל תורה לא אמרינן סלק נהי דבדרבנן מודה דאמרינן סלק מ"מ היינו רק בשוין אבל באם הוי מינו יותר אינו מינו בזה לא מקילין תרי קולי בדרבנן ובזה לא אמרינן סלק כמו דיש חילוק בזה בשל תורה למ"ד דאמרינן סלק בשל תורה כן נמי הוי חילוק ה למ"ד דלא אמרינן סלק בשל תורה יש חילוק זה בענין דרבנן ולכך שפיר כתבו דתרוייהו איתניהו דס"ל כאביי גם לא ס"ל סלק בשל תורה לכך ה"נ כיון דהוי רוב ממינו לגבי החרצנים לא אמרינן בזה סלק דבשוין בשל תורה ורוב ממינו בדרבנן שיין המה ותליא בפלוגתא אם אמרינן סלק או לא. כנלפע"ד נכון בכוונת דבריהם ודוק היטב כי זה סברא נכונה וברורה בעזה"י.
שם בתוס' ד"ה גרגותני גופה במאי מתסרא בניצוק וכו' והריב"ם דוחה ראי' זו וכו' היינו טעמא דהיין שבגת אינו חשוב יין ואינו אלא מיא בעלמא וכו' והנה מה שלא הרגיש בזה רש"י ואיך נעלם ממנו דבר פשיט כזה מזה נראה ראי' למ"ש לעיל בחידושינו בסוגייא זו לעיל בדף נ"ה בתוס' ד"ה ירד לבור דכמו דאמרינן ניצוק חבור לענין דנעשה יי"נ ע"י מה שנגע הנכרי בהאחרון כן נמי אמרינן ניצוק חיבור כיון שהוא מחובר ליין שכבר נמשך ויש לו עליו תורת יין אף זה שמחובר לו ועדיין לא נמשך נמי תורת יין עליו ולכך הביא רש"י ראי' שפיר לדין שלו. ויובן יותר די"ל דהוי קשה לרש"י מה שהקשו התוס' ד"ה ש"מ ניצוק חיבור דהרי ר"ה ס"ל כן להדיא והנה אם נימא כדעת החולקים על ר"ת וס"ל דסתם יינם אוסר במשהו הנה לדידהו א"צ לומר כתירץ התוס' לעיל דר"ה כרב ס"ל רק י"ל דס"ל כרבנן דמב"מ ברוב ולפ"ז י"ל כוונת הש"ס כך דהנה יין שאינו אסור רק בשתי' ודאי אינו אוסר במשהו רק בסמ"ך ולפי"ז הרי התוס' לעיל ד"ה והשאר מותר בדף נ"ה דאף דקאמר לשון עושה יי"נ מ"מ יתכן דהכונה רק בשתי' ולא בהנאה יע"ש וא"כ י"ל ה"נ כן דאף דקאמר ר"ה הניצוק והקטפרס חשוב חיבור לענין יי"נ מ"מ אפשר דהכוונה רק פש בשתי' ולא בהנאה ולכך מכאן מוכיח הש"ס דש"מ ניצוק חיבור אפילו לענין הנאה דמכאן משמע דאפילו בהנאה הוי חיבור דאם רק בשתי' קשה קושית התוס' לעיל למה אינו בטל בסמ"ך ובע"כ דאף לענין הנאה הוי חיבור ולכך דוחה הש"ס די"ל דלעולם לענין הנאה לא נחשב חיבור אך דמיירי שפחסתו בורו אך זה למאן דלא ס"ל כר"ת אך רש"י ז"ל יש לומר דס"ל כר"ת דכל סתם יינם הוי בסמ"ך וממילא קשה קושית התוס' לעיל דלמה אינו בטל בסמ"ך ובע"כ כתירוצם דס"ל לר"ה כרב דמב"מ במשהו א"כ שוב נשאר קושית התוס' דאיך קאמר ש"מ ניצוק חיבור הרי ר"ה גופו ס"ל כן ומזה הוכיח רש"י דגם לחול עליו שם יין הוי ניצוק חיבור והוי כוונת הש"ס כך גרגותני גופו במאי מתסר הרי אין לו תורת יין עלי' ש"מ ניצוק חיבור לשוי' תורת יין ולכך אין ראי' מר"ה התם דהתם מיירי רק לענין שיהי' נעשה יי"נ שכבר נגע בו הנכרי וכאן מיירי אה שלא הי' עליו עליו תורת יין כלל להיות תורת יין ע"י ניצוק חיבור ולכך קאמר ניצוק חיבור גם לזה להיות עליו תורת יין ולכך שוב הוי קשה לרש"י אם לפי הס"ד השתא מהני ניצוק אף לחול תורת יין א"כ שוב קשה אף מה שבבור יהי' נאסר מה"ט גופו ולא שייך עוד דחיית הריב"ם ובע"כ מוכח דינו דניצוק בר ניצוק לא מהני וא"כ כמו דלס"ד הוי מהני ניצוק ליתן עליו תורת יין ואעפ"כ. ניצוק בר ניצוק לא הוי חיבור ה"ה נמי דלדידן נהי דס"ל לרב הונא ניצוק חיבור לעשותו יי"נ מ"מ ניצוק בר ניצוק לא הוי חיבור וא"ש שיטת רש"י ודו"ק ועיימ"ש לקמן בתוס' ד"ה ש"מ ניצוק חיבור תוספת דברים בזה.
שם בתוס' ד"ה ש"מ ניצוק חיבור עיין לעיל בתוספת ד"ה גרגותני גופו במאי מתסר מ"ש ליישב קושייתם יע"ש והנה כעת אוסיף נופך בדבר דהנה בפוסקים פליגי בכוונת ענין ניצוק חיבור אם הכונה דהוי כנוגע בכולו ממש או הכונה דהוי רק כאלו נתערב ביי"נ עצמו עיי"ש ובט"ז סי' קכ"ו והנה זה יהי' חקירת הש"ס כאן דהנה התוס' לעיל הקשו דלמה נאסר מה שבגת הרי בגת יש ענבים ג"כ וא"כ נימא סלק היין כמי שאינו דהרי קיי"ל כרבא דחמרא בענבי הוי מין באינו מינו דבתר שמא אזלינן יע"ש מ"ש ליישב קושיתם וכעת נראה כך דהנה כבר כתבנו לעיל בתוס' ד"ה גרגותני גופי' במאי מתסר דאף היין שבגרגותני לא חשיב עדיין כיין דלא הוי המשכה בגרגותני ומה דנאסר הוי רק מכח שמחובר לבור נחשב כיין מכח זה. והנה הט"ז הביא בשם הרשב"א בת"ה שתמה כיון דהיין שבגת אין לו דין יין להיות נאסר אם נגע בו הנכרי למה יאסר ע"י מה שנפל מן הגרגותני בו וכוונתו דהרי לפ"ז הוי מין באינו מינו עיין בט"ז סי' קכ"ז וכן מפורש הקושיא בת"ה בעצמו והנה אני בחידושי בק"א סי' קנ"ג כתבתי ליישב דיש חילוק בדבר דבשלמא להיות נאסר במגע נכרי בתר השתא אזלינן והשתא אין לו דין יין דאכתי לא נמשך משא"כ לענין מין במינו בתר בסופו אזלינן וכיון דאפשר להיות כמוהו אינו בטל יע"ש ולפ"ז י"ל קושית התוס' די"ל דיין שבגרגותני גרע מיין ממש דודאי יין ממש שכבר נמשך והוי עליו דין יין ממש לא הוי מינו עם ענבים דבתר שמא אזלינן וזה שמו יין ואלו שמם ענבים אבל ביין שבגרגותני כיון דבאמת אינו יין כיון דלא נמשך וכדס"ד של הרשב"א דהוי אינו מינו עם היין ממש וכיון דאין עליו תורת יין לכך הוי ממין ענבים ולכך לענין יי"נ נעשה יי"נ כיון דהוי מחובר עם היין שבבור הוי ניצוק חיבור ונאסר אף הוא כמוהו ולענין לאסור הענבים נמי אוסר כיון דבאמת אינו יין מצד עצמו וכיון שנפסק החבור מן הבור הדר דינו דאין לו דין יין ממש ובזה הוי מינו עם ענבים והוי בשניהם מב"מ דעם היין הוי מב"מ כיון דאפשר להיות כמוהו אח"כ ועם הענבים הוי מב"מ דבתר השתא אזלינן ג"כ והרי עתה אינו יין עדיין לכך אוסר שניהם במשהו ולפ"ז י"ל דהוי כוונת הש"ס כך דודאי ידע הש"ס דברי רב הונא דס"ל ניצוק חיבור אך הוי מסופק אולי אינו חיבור להיות כנוגע הנכרי ממש בו רק דהוי כאלו נתערב בו יי"נ ונ"מ לכמה דינים בזה כמ"ש ביו"ד סי' קכ"ו אך מכאן מוכיח דהניצוק הוי חבור ממש כאלו נוגע בו הנכרי ולכך בזה ביין שבגרגותני נהי דיש עליו דין יין להיות נאסר כיון דמחובר ליין ממש מ"מ כשנסתלק מן החיבור אין לו עוד דין יין ושוב הוי מב"מ גם עם הענבים ולא שייך סלק אבל אם נימא דניצוק חיבור הוי רק כאלו נתערב בו היין שבבור א"כ לא גרע מאלו נתערב בו יין ממש במה שבגרגותני ובזה ממ"נ יין גרגותני בעצמו היתר הוא ואין אסורו רק שמעורב בו יין שבבור והרי היין שבבור הוי יין ממש שוב אין לו דין מין במינו עם הענבים וקשה קושית התוס' דנימא סלק כמי שאינו ובע"כ דניצוק הוי חבור ממש כאלו נגע בו ונאסר הגת מכח היין שבגרגותני גופו וזה הוי מין במינו עם היין ועם הענבים וזה כונת הש"ס ש"מ ניצוק חיבור דהוי חיבור ממש בגוף אחד ולא כמו אם נתערב זה בזה. ודוק היטיב כי היא עצה נכונה בעז"ה.