עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
עבודה זרה · דף נד:
בדף נ"ד ע"ב גמרא ואלא מכלים וכו' קשה לי טובא מה ראי' מהתם הרי בע"ח אף אם הוי שלו לא נאסרו משים נעבד רק ע"י מעשה וכן להיפוך של חבירו אף אם לא הוי בע"ח נמי אינו נאסר רק ע"י מעשה וא"כ כאן בהשתחוה לבהמת חבירו דהוי תרתי יחד מנ"ל דנאסר ע"י מעשה ומה ראי' הוא מכלים דחזקי' דלמא התם לא הוי בע"ח רק של אחרים לכך לחד מהני מעשה לאסרו אבל לתרתי לא מהני חד מעשה ומה ראי' הוי מהתם. והנה בזה הוי נראה ליישב דברי הלביש הנ"ל שהבאתי שכתב הטעם דלכך אדם אוסר דשא"ש שילפינן מאבנים ששיקצום מלכי יון ותמה עליו התב"ש שהוא נגד הש"ס ועיימ"ש לעיל בישובו וכעת נראה כך דהנה לכאורה הי' אפשר לומר דמה נקט ר"ה דהיתה חבירו רבוצה לפני ע"ז דלאו בחנם נקט שהיתה רבוצה לפני ע"ז ולמה לא נקט היתה בהמת חבירו רבוצה ושחטה לע"ז אך י"ל דכוונתו כעין דאמרינן לעיל גבי ישראל שזקף לבינה ולא השתחוה לה ובא אחר והשתחוה לה נאסרת דשליחותיהו קעביד כן י"ל בזה דכיון דהיתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז מוכח מלתא דהרביצה חבירו לצורך ע"ז לשחטה ולכך מיושב נמי קושית רש"י דלא נקט הגביה והרביצה דבזה לא הוי ג"ד דהבעלים רצו לשוחטה לע"ז אך בהיתה רבוצה לפני ע"ז מוכח דהבעלים עצמן רצו לשוחטה לע"ז וא"כ זה ששחטה שליחותיהו קעביד ובלא"ה יכול לאסור ולא בעי מעשה רק מצד דהוא בע"ח בעינן מעשה ולכך שפיר מוכיח מהתם כמו דמהני מעשה לאסור דבר שאינו שלו כדמוכח מחזקי' כן ה"נ מהני לאסור בע"ח ע"י מעשה ובלא"ה מוכרח לומר כן דמדמה לה אהדדי דאל"כ מנ"ל מהתם דבע"ח נאסרין ע"י מעשה בע"כ דמדמי לה אהדדי ולכך א"ש גם לדברינו דעכ"פ מוכח מהתם דלחד מהני מעשה וה"ה דמהני לאסור בע"ח אך באמת זה אינו דכל הסוגייא דחולין מוכח שם דרב הונא ס"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה ובפרט ממה דקאמר שם ר"פ אם לאו דאמר רב הונא בהמת חבירו לא הוי חטאת תיובתא מ"ט דידי' מצי אסר דחבירו לא מצי אסר ואם כדברינו אף דאמר ר"ה בהמת חבירו י"ל כן ושאני התם דשליחותיהו קעביד ובע"כ דלא ס"ל. ובזה י"ל שיטת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו הך דין דישראל שזקף לבינה ולא השתחוה לה וכו' והיינו דמסוגויא דחולין מוכח מסתמא דגמרא דלא ס"ל כן דאם ס"ל כן מנ"ל דר"ה ס"ל אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה דלמא לעולם אינו אוסר והתם טעמו מכח דשליחותיהו קעביד ובע"כ דלא ס"ל להש"ס כן.
והנה לפי"ז י"ל כך דודאי מאבנים ששיקצום מלכי יון יש להוכיח שפיר דלתרוייהו מהני חד מעשה דהרי בש"ס לעיל דף מ"ז פליגי שם באבני הר שנדלדלו אם מותרין או אסורין והרמב"ם פסק כמ"ד שמותרין ועיין בט"ז שם שכתב דאפילו נעקרו לגמרי נמי מותרין ולפי"ז הנה באבני מזבח הוי אסור להניף עליהם ברזל ולא נעקרו רק ע"י שמיר (לולא דברי הב"ש שהביא המשלמ"ל בה"ל בית הבחירה דס"ל דקודם שהי' במקדש הי' מותרין וכתבתי לעיל שדבריו תמוהין יע"ש דף נ"ב ע"ב ואף שישבתי שם דבריו מ"מ העיקר נראה כפשוטו דאסורין בברזל לגמרי) וא"כ ע"י שמיר לא נעשה ע"י תפיסת יד אדם וא"כ הוי מחובר ואינו נאסר נמי לגבוה רק ע"י מעשה וא"כ התם נמי הוי תרתי דהוי של חבירו וגם מחובר ואעפ"כ מהני חד מעשה לאסרם וה"ה בבע"ח ואינו שלו אבל מכלי חזקי' אין ראי' דמעשה מהני לתרוייהו רק לחד ולכך א"ש דסוגייא דידן דמסיק הש"ס דיליף מכלי אחז ור"פ דקאמר דמקרא מצאו וכו' היינו דכאן אזיל לדעת רב יהודא אמר רב דס"ל ישראל שזקף לבינה וכו' נאסר דשליחותיהו קעביד וא"כ י"ל דר"ה לא מיירי באוסר דבר שאינו שלו רק מצד שהוא בע"ח ולכך שפיר ילפינן דמהני מעשה מכלי אחז וס"ל דאבנים ששקצום מלכי יון קרא אשכח ודרשו אבל בסוגייא דחולין דשם אזיל להלכתא דלא קיי"ל כר"י אמר רב רק לא אמרינן שליחותיהו קעביד וממילא אוסר רב הונא בחד מעשה אף בתרתי יחד באינו שלו ובע"ח וזה לא מוכח מכלי אחז וצריך לומר דיליף מאבני מזבח ששקצום מלכי יון ולא ס"ל כר"פ דמקרא מצאו ור"פ גופא דקאמר שם אי לאו דאמר רב הונא בהמת חבירו לא הוי חטאת תיובתא בע"כ הוא עצמו שם סובר דלמד כן מאבנים ששקצים מלכי יון ובע"כ מה דקאמר כאן ר"פ מקרא מצאו היינו למ"ד דס"ל ישראל שזקף לבינה ולא השתחוה לה ובא אחר והשתחוה לה נאסרת כנ"ל אבל לדידן דלא קיי"ל כן ובע"כ אוסר רב הונא בהמת חבירו בע"כ דיליף לה מאבנים ששיקצום מלכי יון ומוכח מדברי ר"פ גופא להיפוך ולכך שפיר כתב הלבוש כן.
ובזה מיושב גם דברי הרמב"ם בזה במה שפסק דאבני הר שנדלדלו מותרין ותמה הכ"מ דלמה פסק לקולא יע"ש ועיימ"ש שם בישובו ולפימ"ש כאן א"ש מאוד דמסוגייא דחולין מוכח כן דאל"כ מנ"ל לר"ה דחד מעשה מהני לתרוייהו בע"כ מאבני מזבח ומכח דאבני הר שנדלדלו מותרין ומ"ד דאסירין הוא יסבור כמ"ד ישראל שזקף לבינה וכו' אסורה ולכך מפרש דברי ר"ה מכח דשליחותיהו קעביד אבל אנן דלא קיי"ל דשליחותיהו קעביד רק אף באינו שלו ממש אוסר כדמוכח בחולין בע"כ יליף רק מאבני מזבח ששקצום מלכי יון ומוכח דאבני הר שנדלדלו מותרין. כנלפע"ד נכון בישוב כל שיטת הרמב"ם והלבוש להצדיק הצדיק כנ"ל. וא"ש ודו"ק כי הוא חריף ועמוק.
שם גמ' לקח בבשר דגים יצא בשר נכנס דגים וכו'. הנה טעם החילוק בזה דלמה בע"ז הכל נשאר באיסורו ובשביעית אם החליף החליפין הותרו החליפין טעמו פשוט דבשביעית נמי גופו אסור ואין היתר רק להחליפין וא"כ תינח בשביעית אבל בע"ז כיון דדרשינן כל מה שאתה מהי' ממנו הרי הוא כמוה דמשמע דנעשה החליפין כגוף ע"ז ממש וכיון דהוי כגופו וגופו אף בשביעית נשאר באיסורו. ובזה מדויק יותר לשון הש"ס דקאמר מ"ד אפילו חליפי חליפין אסורין יליף לה מלשון והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהי' ממנו הרי היא כמוה והנה לכאורה אינו מובן אטו כל כתיב בקרא הרי לא כתיב בקרא רק והיית חרם כמוהו ודלמא קאי על חליפין הראשונים אך לפמ"ש א"ש דממילא משתמע דהרי ע"ז עצמה ודאי יש לו חליפין רק בחליפין דאינו ע"ז רק חליפי ע"ז ס"ל לחד מ"ד קיל ואינו תופס עוד חליפין אך כיון דכתיב והיית חרם כמוהו דמשמע דמה שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו וכיון דהחליפין נחשבו כע"ז עצמה וע"ז עצמה יש לו חליפין וכל חליפין לא נקרא חליפי חליפין רק חליפי ע"ז עצמה וקנסו אף חליפי חליפין דבשלמא אם הי' מותרין לגמרי לא נחשב מהיה ממנו ולא נעשה כמוהו אבל כיון דאסורין א"כ שוב נחשב מהיה ממנו דהרי תופס דמי' וכיון דמהי' ממנו שוב כל מה שאתה מהי' ממנו הרי הוא כמוהו ושוב אף הוא תופס דמי' וכן לעולם. אבל בשביעית נהי דגלי קרא דתופס דמי' מקרא דקודש מ"מ לא גלי להיות נחשב כשביעית עצמו ושוב הוי השנית רק חליפי שביעית ולכך קיל ולכך שוב יוצא לחולין ע"י חליפין.
והנה בזה י"ל קושיות התוס' ד"ה משום דהו"ל ע"ז ושביעית שני כתובים הבאים כאחד שהקשו דהרי אין דינם שוה וכו'. והנה לכאורה לא הוי קשה קושיתם בפשיטות דהרי קשה לכתוב ע"ז ולא בעי שביעית דניליף מע"ז דחליפין אסורין ואין לומר דאם הוי ילפינן מע"ז הוי אמרינן דגם החליפין אסורין תמיד אף שהחליפין בד"א ז"א דא"כ עיקר הכתוב בשביעית הוי להיתירא ולא לאיסורא ולמה כתבה התורה לאיסורא בלשון קודש תהי' הלא לאיסורא לא צריך קרא והו"ל למכתב רק ההיתר דאם החליף באחר החליפין הראשונים מותרין ולמ"ל למכתב האיסור ובע"כ דלא ילפינן מהם לד"א ומה הקשו אך בע"כ כוונת קושייתם הוי דודאי מה דחשבה התורה אותם ל"ב כתובים אין הכונה דלכתוב בע"ז ולא לבעי שביעית זה ודאי אינו דזה אי אפשר דשביעית ודאי לא הוי ילפינן מע"ז דמה לע"ז דחמיר איסורו משא"כ בשביעית דקיל אך בע"כ כוונת הש"ס להיפוך דלא הוי צריך לכתוב בע"ז ונילף משביעית מק"ו דתופס דמי' ובע"כ דהוי ב' כתובים ואין מלמדין וא"כ בזה שפיר הקשו התוס' דהרי אם לא הוי כתיב בע"ז רק בשביעית והוי ילפינן ע"ז מינה לא הוי ידעינן דהחליפין לעולם אסורין לכך קמ"ל בע"ז בפ"ע דהחליפין לעולם אסורין כן צריך לפרש קושייתם. אך לפמ"ש מיושב גם זה דאכתי קשה למ"ל למכתב תיבת כמוהו הי' די לכתוב והיית חרם דממילא נמי משמע דכל שאתה מהי' ממנו הרי הוא חרם ולמ"ל דנעשה כמוהו ואין לומר דא"כ הוי ס"ד דאם החליף החליפין אז הותרו החליפין הראשונים ז"א דאם הוי כן לא הוי צריך לכתוב אף והיית חרם רק זה הוי ידענו משביעות ובע"כ מדכתיב והיית חרם היינו רק לגלות דאף החליפין הם אסורין לעולם ולמ"ל כמוהו ובע"כ דהוי שני כתובים ואין מלמדין כלל ולכך אם הוי כתיב והיית חרם לא הוי ידעינן דהחליפין לעולם אסורין דהוי ס"ד דאצטריך לגופי' דמשביעית לא ילפינן לעלמא ולכך אצטריך כמוהו לרבות דנעשה כמוהו ממש ואין לו היתר לעולם וממילא מוכח דאין למדים מהם לעלמא ושפיר הוי ב' כתובים כנלפע"ד נכון בכוונת הסוגייא בעזה"י.
ועוד הוי נראה בטעם החילוק בין ע"ז לשביעית דבע"ז לכך נתפסו החליפין לעולם ואין להם פדיון דאפשר להיות ע"ז ממש דאם הי' עובד לזה הי' נעשה הוא עצמו ע"ז ולכך כיון דאפשר להיות ע"ז ממש לכך גם ע"י חליפין נעשה כמוהו ממש וכמו דאין פדיון לגוף ע"ז אין פדיון לחליפין אבל בשביעית דאי אפשר בשום אופן להיות נעשה כשביעית עצמו לכך לא אלים חליפין כגוף שביעית עצמו ולפ"ז הי' נראה לכאורה דבבע"ח דהם מותרין אף אם נעבדים בזה נהי דאם עשאן חליפין נאסרו מ"מ אם חזר והחליפן באחר הותרה הבהמה דזה הוי כמו שביעית כיון דאי אפשר להיות הבהמה כמוהו ממש מיהו זה אינו דעכ"פ משכחת לה להיות נאסר ע"י מעשה משא"כ בשביעית דאי אפשר כלל להיות נעשה כמוהו. והנה לפי"ז הי' נראה דמה דפריך הש"ס לעיל על רב הונא מנ"ל והוצרך ללמוד מכלים דאחז היינו רק למ"ד כאן דחליפי חליפין מותרין וא"כ הוא לא דרש והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהי' ממנו הרי הוא כמוהו לדידי' י"ל דבאמת בהמה גם ע"י מעשה אינה נאסרת ובאמת אם עשאן חליפין והחליפין באחר הותרה הבהמה כמו בשביעית ולכך אצטריך לדידי' לימוד אחר שתהי' נאסרת ע"י מעשה גם י"ל לדידי' אף אם הבהמה נשארת באסורה אין ראי' דיכולה להיות נעשה ע"ז ע"י מעשה די"ל דשאני שביעית כיון דחליפי חליפין נתפסין ממילא כיון דנכנסו חליפי חליפין במקומן לכך יצאו החליפין להיתר כיון דנתפס ד"א במקומן אבל בע"ז כיון דגלי קרא דחליפי חליפין מותרין ממילא כיון דלא נתפס ד"א במקומן לכך נשארו הם באיסורן ולא קשיא משביעית אך למ"ד חליפי חליפין נמי אסורין ויליף לה מוהיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהי' ממנו הרי הוא כמוהו וא"כ כיון דאמר כל מה שאתה מהי' ממנו אף בהמה בכלל וכיון דאמר כמוהו משמע דאף דהחליפן אח"כ באחרים נשאר הוא באיסירו וקשה מ"ש משביעית ובע"כ מכח דבהמה אפשר להיות ע"ז ממש ובע"כ מוכח דבע"ח נאסר ע"י מעשה ואפשר להיות כמוהו ומוכח מן התורה דבע"ח נמי נאסר ע"י מעשה. ולפ"ז נראה דאף דדעת רש"י דהוי רק דרבנן היינו רק למ"ד דחליפי חליפין מותרין ולדידי' ילפינן רק מחזקי' ובזה אין לנו ראי' לאסור מן התורה דדלמא לא אסרו רק מדרבנן ולכך ס"ל באמת דהוי רק דרבנן אבל לדידן דקיי"ל חליפי חליפין אסורין מודה רש"י דהוי מן התורה. ובזה י"ל מה שעמדנו לעיל על פירש"י שכתב דמוכח מחזקי' דאסרו אף להדיוט מדלא פרקינהו לחולין והקשיתי דהרי לעיל אמרינן דלאו אורח ארעא לאשתמושי וכו' ולפמ"ש א"ש דס"ל לרש"י דודאי למ"ד חליפי חליפין מותרין וליכא ראי' לרב הונא רק מחזקי' ודאי בע"כ ס"ל לרב הונא דלא אמרינן הך סברא דלאו אורח ארעא רק אם איתא שמותר להדיוט הוי פודהו להדיוט ומזה מוכיח דנאסר אף להדיוט והש"ס דלעיל דקאמר הטעם דלאו אורח ארעא אזיל לדינא למה דקיי"ל חליפי חליפין נמי אסורין ומוכח לדידי' מן התורה דנאסר ע"י מעשה לכך א"צ ללמוד מחזקי' לכך שפיר י"ל הטעם דלאו אורח ארעא לאשתמושי בהו להדיוט. וא"ש. ודו"ק היטב בזה.
שם במשנה א"ל אף אנו מחזיקין ידי עובדיהן של אלו וכו'. הדבר תמוה דלמה נחזיק ידי עובדיהן של אלו במה שלא בטלום הרי כבר אמר טעמו דמכח שהעולם צריך להם יאבד עולמו מפני השוטים וא"כ למה יחזיק ידי עובדיהם של אלו ושוב ראיתי במהרש"א שהרגיש בזה. ולפענ"ד א"ש בשום לב לדייק במה שאמר יאבד עולמו מפני השוטים הו"ל לומר יאבד עולמו מפני הרשעים למה אמר מפני השוטים אך נראה דודאי אם לא הי' שטותם ניכר מתוך מעשיהם ודאי לא הוי זה טענה וכי בשביל שוטים הללו יחרב העולם דיחרב ויחרב עבור כבודו יתברך דהרי אחז"ל כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו שנאמר כל פעל ד' למענהו רק כיון דשטותם ניכר מתוך מעשיהם ולכל אשר יש לו עינים לראות יודע ורואה שטותם וכיון דשטותם גלוי וכמו שאמר בישעי' חציו שרף במו אש וכו' וכן ירמי' דיבר כמה פעמים בגנותה של ע"ז כרע בל קרס נבו ולכך כיון דשטותם ניכר אינו כדאי לאבד בשביל זה העולם ולכך תינח אם עובדין גם לדבר שאין לעולם צורך בהם בזה ניכר שטותם לכך גם במה שעובדין לדבר שיש לעולם צורך בהם אין בו חשש טעות דעבידי למיטעי דהרי יגיד עלי' ריעו כיון דחזינן דעובדין לדבר שאין לעולם צורך בהן וזה ודאי שטות הוא לכך מוכח דדרך שטות הוא דעבדו לכך גם במה שעובדין לדבר שיש לעולם צורך בהם ג"כ דרך שטות הוא וליכא חשש טעות שיטעו אחריהם כל משכיל לכך עבור שטות אינו כדאי להחריב העולם ולכך דייקו חז"ל בלשונם וכי בשביל שוטים אלו יאבד העולם כיון דניכר מתוך מעשיהם שהוא שטות לכך אין ראוי לאבד בשביל זה העולם ועיין במדרש פ' כי תשא ראי' לדברינו בפסוק למה ד' יחרה אפך בעמיך אמר משה להקב"ה מה איכפת לך אתה תדור בשמים והוא יפריח טללים א"ל הקב"ה משה אף אתה טועה בכך א"ל א"כ למה ד' יחרה אפך בעמיך הרי מוכח כמ"ש כיון דניכר שהוא שטות אין ראוי לחרות אפו י"ת על כך ולכך תינח עתה אבל אם הי' הקב"ה מאבד אלו ע"ז שאין לעולם צורך בהם ממילא לא הי' עובדין להם יותר ולא הי' עובדין רק לדבר שיש לעולם צורך בהם א"כ בזה לא הוי שטותם ניכר מתוך מעשיהם כיון דהעולם צריך לדברים הללו אפשר לטעות שח"ו באמת הם מנהיגי העולם והסיר הוא י"ת השגחתו מן העולם ומסרו להם וא"כ כיון דלא ניכר שטותם מתוך מעשיהם ודאי ראוי לאבד העולם עבור כך כי כל פעל ד' למענהו לכך שוב אם נראה שלא אובד אותם אף אנו מחזיקין ידי עובדיהם של אלו. וא"ש. ודו"ק.
שם גמרא א"ל כלב אתה קורא אותה מת אתה קורא אותה א"כ יאבדו מן העולם. הנה הדבר תמוה דאדרבא היא הנותנת דלכך אינה מאבדן כמו שהשיב לו תחלה על מי הוא כועס על החיים או על המתים ושוב ראיתי במהרש"א ח"א שהרגיש בזה. והנה מה שתירץ בזה המהרש"א דכוונתו כדי שלא יטעו אחריהן כונתי לדבריו ג"כ ואוסיף נופך לדבריו דהנה יש להבין בתחלת שאלתו ג"כ למה מתקנא בעובדי' ולא בה וקשה לימרי' לנפשיה ממ"נ אם יש ממש בע"ז למה מתקנא בעובדי' ואם אין בה ממש למה אינו מקנא בה. אך נראה הכונה דהנה מבואר בכמה ספרים שבטעות ע"ז יש שני כתות כת אחד הטועים ועושין את הע"ז לאלהי ממש לסיבה ראשונה וכת שני' היא שמודים שהוא י"ת סיבה ראשונה רק שעושין את הע"ז לאמצע למנהיג להמשיך השפע על ידה באמרם כי אין כבודו י"ת להשגיח בעצמו בתחתונים ולזה מסרו ליד אמצעים ולכך הנה הפלוסוף הזה הי' מכת הסוברים שהוא י"ת סיבה ראשונה רק שסבר שהע"ז הוא האמצעי ורצה להוכיח לר"ג כפי שיטתו דאם כדעת ישראל דאסיר להחזיקה אפילו לאמצעי א"כ למה מתקנא בעובדי' ולא בה ובע"כ דבאמת יש בה ממש שהיא צריכה להיות אמצעי וראוי לעובדה רק דעובדי' טועין בה ועושין אותה לסיבה ראשונה ממש ולכך שפיר מתקנא בעובדי' על שטועין לעובדה בעבודה שאינו ראוי' לו ובה אינו מקנא כי באמת בתורת אמצעי ראוי לעבדה אבל הם שעובדין אותה לסיבה ראשונה לכך מקנא בהם ולא בה ולכך לטעמי' לא הוי קשיא לי' למה אינו מבטלה עכ"פ כדי שלא יטעו בה דהרי צריך היא להיות לשר ומנהיג אבל לדידי' שקראו כלב ומת ומשמע כפי האמת דאין צורך בהם אפילו לשר ומנהיג לכך שאל א"כ יאבדו מן העולם עכ"פ כדי שלא יטעו בה ודו"ק.