אור ברסלב
עבודת עבודה חלק ב עבודה זרה › דף נד.

עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

עבודה זרה · דף נד.

דף נג:

דף נ"ד ע"א גמ' האי אונס ה"ד לאו כגון דאנס בהמת חבירו והשתחוה לה וכו'. קשה לי כיון דקיי"ל תלוה וזבין זביני' זבינא דאגב אונסא וזוזי גמר ומקנה א"כ נימא דמיירי שאינם את חבירו ונתן דמים והשתחוה לה בזה הוי שלו ממש ואין לומר דא"כ פשיטא כיון דהוי זביני' זבינא פשיטא דאסור דא"כ אף השתא קשה דלפי מה שרוצה להוכיח דאדם אוסר דשא"ש א"כ קשה מה איריא שאנס בהמת חבירו והשתחוה לה אף דלא אנס רק שראה בהמת חבירו והשתחוה לה נמי אסורה ולמ"ל אונס דנקט ובע"כ דמלתא דשכיחא נקט וא"כ ה"נ נתרץ דמיירי דחנם ונתן דמים ובפרט די"ל דקמ"ל דהוי ס"ד דנהי דאמרינן דאגב אונסא וזוזי גמר ונתרצה היינו רק לדבר הרשות אז ראוי לומר דאגב אונסא וזוזי גמר ונתרצה אבל היכי דאנסו למכור לו בהמה להשתחות לה בזה הוי ס"ד דאף דנתן דמים לא נתרצה למכרו להשתחות לע"ז לכך קמ"ל דגם בזה אמרינן דאגב אונסא וזוזי גמר ונתרצה ומהו פריך ואפשר לישב עפ"י מה שכתב בש"ס ב"ק פרק הכונס גבי מהו דמשני חמסן דיהיב דמי ופריך אי יהיב דמי חמסן קרית לי' והאמר רב הונא תלוה וזבין זביני' זבינא וכו' א"כ מוכח דהיכי דהוי תלוה וזבין לא שייך לקראו חמסן א"כ ה"נ אם מיירי דהוי תלוה וזבין לא הוי קראו אונס ובע"כ מיירי דלא נתן דמים והוא דוחק וצ"ע. והנה במה שהקשינו לעיל דלפי הס"ד דאדם אוסר דשא"ש מה איריא אונס דנקט לאשמעינן כך במשתחוה לבהמת חבירו בלי דעתו והנה מזה הי' נראה להוכיח כדעת הב"ח באו"ח סי' תקפ"ו והביאו המג"א שם דס"ל דבע"ז של נכרי שגזלה ישראל אין לה ביטול דהו"ל ע"ז של ישראל הרי דאף דבעלמא הוי גל"מ לאו כממון דמי מ"מ לענין ע"ז ס"ל דהוי כממון וא"כ י"ל ה"נ היי ס"ד דש"ס דזה ודאי גם הוא מודה דאין אדם אוסר דשא"ש רק דהוי ס"ד כיון דגזלה והוי באחריותו הוי כשלו מכח דגל"מ כמ"ד לכך נקט דוקא אנסו ומה דפריך על מה דקאמר ושל חבירו מותר ולא משני דהתם מיירי דלא הוי באחריותו כגון שהשתחוה לה בלי דעתו ולא אנסו אך קושיתו הוי ממה דנקט שלו אסור משמע דדוקא שלו אסור וכל דאינו שלו ממש מותר דאם איתא לאשמעינן דגם של חבירו אסור היכי דהוי באחריותו ובע"כ דס"ל דוקא שלו אסיר ולזה פריך דהתם משמע דאף באנס של חבירו אסור מכח דגל"מ כמ"ד בזה. אך א"כ תקשה לנו אכתי מהו פריך נימא דהך ברייתא דאנס אסור אתיא כר"ש דס"ל גל"מ כממון דמי לכך אף באונס הוי כשלו ואידך מימרא דקאמר נעבד שלו אסור אתיא כרבנן דס"ל גל"מ לאו כמ"ד לכך בעינן שיהי' שלו ממש. ואפשר דהוי קשיא לי' אם הך ברייתא דאונס אתיא כר"ש קשה פשיטא כיון דלדידי' בכל מקום גל"מ כמ"ד א"כ פשיטא כיין דהוי שלו בכל מקום דהוי נמי שלו לענין ע"ז ובע"כ דאתיא כרבנן דס"ל בעלמא לאו כממון דמי מ"מ בזה היי כממון וא"כ קשה איך אמר דנעבד דוקא שלו אסור. ועדיין לא הונח לי בזה. וצ"ע.

עוד שם גמ' האי אונס היכי דמי לאו כגון דאנס בהמת חבירו והשתחוה לה קשה לי מה קושיא הרי לעיל אמרינן דישראל שזקף לבינה ולא השתחוה לה ובא אחר והשתחוה לה אסורה והנה שם מוכח דאף אם גזל את הלבינה והשתחוה לה אסורה דהרי שם יליף כן מאשיריהם תשרפון באש והרי שם האמוריים לא רצו להחזירו לישראל והם כיונו להחזיק בו לעצמן ואעפ"כ אמרינן דשליחותיהו קעבדי דניחא להו בכך א"כ ה"נ בישראל שזקף לבינה אף דהשתחוה דרך גזילה אסורה וא"כ מהו פריך נימא דהך באונס מיירי דאנס בהמת חבירו מה שחבירו הכין לעבדה ואנסה הוא ועבדה בזה שפיר אסורה דשליחותיהו קעביד אבל במשתחוה לבהמת חבירו שלא הכין חבירו לעבדה מותרת שפיר דאין אדם איסר דשא"ש ואין לומר דאי הכינה חבירו לעבדה בלא"ה אסורה מטעם מוקצה זה אינו דמוקצה היינו דהקצהו לתקרובות ע"ז אבל אם הקצהו לעבדה כל דלא עבדה אינה נאסרת דאין זימון לעכו"ם כמ"ש בש"ס לעיל וכפרש"י בכמה דוכתא דהאומר בית זה לעכו"ם לא נאסרה יע"ש וא"כ נימא דמיירי בכה"ג. וצ"ע בזה. שם גמ' מתקיף לה ר"ז אונס רחמנא פטרי' וכו'. הנה לכאורה הסוגייא תמי' כמ"ש התוס' דמה ראי' הוא זה דלמא נהי שפטור ממיתה מ"מ נחשב נעבד יע"ש שהאריכו בזה ואני בעניי לא ידעתי מקום לתמיהתם הרי זה ודאי אם הוי אומר בפיו שאינו מקבלו לאלוהי ואינו מכוין לעבדו פטומי מילי הוא דקעביד ודאי לא הוי נחשב נעבד אף אם השתחוה בלא אונס וכדמוכח בש"ס פ"ז דשבת דף ע"ב דקאמר שם האי שוגג דע"ז ולא מתכוין היכי דמי אלימא כסבור בה"כ הוא והשתחוה לה הרי לבו לשמים ופירש"י שם ומה חיוב יש כאן אפילו ידע שהוא בית ע"ז והשתחוה לשמים אין חיוב כאן יע"ש ומכ"ש אם הוי גם באונס שלאו כלום הוא רק דעיקר האיסור הוי כאן דלא ידעינן מה הוי בלבו ואולי כיון בלבו לע"ז ואף דאומר דלא כיון בלבו לע"ז הוי דברים שבלב ואינן דברים גם אין אנו מאמינין לו אילי לא כיון לכך. ובשלמא התם בשבת לענין חטאת בזה נאמן על עצמו יותר ממאה עדים כדאמרינן בכריתות דמה לי אם ירצה יאמר מזיד הייתי משא"כ בזה איך יקריבוהו במקדש אולי הוי נעבד אך הנה קיי"ל היכי דאיכא אומדנא דמוכח הוי דברים שבלב דברים וא"כ קשה הרי ראוי לאוקמא אחזקת כשרות ואנן סהדי דלא כיון לע"ז וא"כ הוי כאלו פירש כן בפי' שאינו עיבדו לע"ז גם ראוי שיהי' לו נאמנות שלא כיון לכך דהרי עד אחד נאמן באיסורין אך באמת כאן איתרע חזקת כשרות ונאמנות שלו דהרי הי' לו למסור נפשו ומדלא מסר נפשו כבר עבר בלאי או בעשה וא"כ שוב יש חשש אולי כיון באמת לע"ז ואף שוב אם לא כיין לא מהני דהוי דברים שבלב ואינן דברים גם אין לו נאמנות על כך ולכך שוב פריך שפיר כיון דאונס רחמנא פטרי' א"כ שוב לא איתרע חזקת כשרות שלו ויש לי נאמנות גם לא הוי דברים שבלב כיון דהוי אומדנא דמוכח שלא כיון לעבדו וא"כ למה יהי' נכלל בכלל נעבד אם לא קבלו לאלוהי וכוונתו הוי לשמים. וז"ב ונכון לפענ"ד.

והנה דרך פלפול קצת הי' נראה להוסיף בזה בד"א קצת דהנה לפעמים מצינו הפקר בלב מהני כמו דאמרינן בחמץ מבטלי בלבו ודיו הן אמת דשאני חמץ דבלא"ה אינו ברשותו של אדם ובג"ד דלא ניחא לי' סגי אבל בעלמא לא מהני הפקר בלב מ"מ עיקר טעמא הוי מכח דדברים שבלב אינן דברים הא אם הוי דברים הוי מועיל אף ביטול בלב. ולפ"ז היכי דהוי אומדנא דמוכח דהוי דברים שבלב דברים מהני הפקר בלב ולפ"ז הנה באנסוהו נכרים להשתחוות לבהמה דידי' הנה זה ודאי דלא ניחא לי' לאדם להיות נאסר בהמה שלו ובפרט כמו דאמרינן בעלמא דניחא לי' לאינש לקיים מצוה בממונו כן הוי אנן סהדי להיפוך דלא ניחא לי' להיות נעשה עבירה בממונו וא"כ הוי ראוי לומר דאנן סהדי שהפקיר בלבו הבהמה טרם שהשתחוה ושוב אינו שלו ולא נאסרה דאין אדם אוסר דשא"ש ולא של הפקר ודברים שבלב לא הוי דבזה הוי כאנן סהדי שכיון לכך ולא הוי דברים דבלב רק כיון דכאן איתרע חזקת כשרות שלו שהרי השתחוה לע"ז ולכך שוב ליכא אומדנא דמוכח שכיון להפקירו ולכך שוב אף אם כיון בלבו להפקירו הו"ל דברים שבלב ולכך פריך כיון דאונס רחמנא פטרי' א"כ לא איתרע חזקת כשרות שלו ושוב איכא אומדנא דמוכר שהפקירו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולכך מתרץ רבא הכל הי' בכלל וכו'. וא"ש. ודו"ק היטב.

שם גמ' איל רבנן לרבא תניא דמסייע לך וכו' קשה לי מה סייעתא הוא זה הרי י"ל הך ברייתא דבימסאות דמיירי בדבר שאיני בע"ח בזה כיון דנאסר אף להדיוט לכך שפיר נאסר אף באונס אך רבא מיירי בבע"ח כיון דהם אין נאסרין להדיוט אף ברצין רק לגבוה אסורין א"כ י"ל כמו דנחתינן חד דרגא דאף ברצון אין אסורין רק לגבוה ולא להדיוט כן אף לגבוה אינו נאסר רק ברצון ולא באונס ובפרט כיון דלהדיוט מותרין א"כ בע"כ מה דאסרתן לגבוה היינו מכח דמאיס לגבוה ומצד מאיס י"ל שפיר דאינו מאיס רק אם עובד ברצון אבל אם הוי באונס אינו מאיס ומותר אף לגבוה כיון דמותר להדיוט. וצ"ע בזה.

שם גמ' רב אשי אמר לא תימא אימר אלא ודאי ישראל מומר הוי ופלח לה ברצון. הנה להבין טעם פלוגתתן ולא הוי ניחא לר"א לומר כטעמא קמא דאימר ישראל מומר הוי י"ל דהם פליגי אם אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא דהנה רוב ישראל הוי אז באונס והמומרים ברצון הוי מיעוטא והוי ראוי לילך בתר רובא דהוי באונס רק כיון דעכ"פ בלא ביטל אסורה דהרי הוי ע"ז של עכו"ם עכ"פ רק בזה הוי מועיל ביטול ואם הוי של ישראל לא מהני ביטול וכיון דודאי הוי אסורה עד הנה וספק אם הותרה ע"י ביטול הוי כאן חזקת איסור וא"כ כיון דיש מיעוט מומרין ג"כ ראוי לומר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא לכך מתרץ דאימר ישראל מומר הוי ופלח לה ברצון. אבל רב אשי ס"ל דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא לכך אם הוי לנו ספק אם מומר פלח לה הוי ראוי לנו לילך בתר רובא דהוי באונס ולכך הוכרח לומר דאין זה ספק רק ודאי ישראל מומר פלח לה אבל מספק לא הוי חיישינן כה"ג. ועוד הוי נראה לומר יותר דבזה פליגי דהנה הך בימסאות של נכרים אף שהשתחוה לה ישראל מומר עדיין הוי ראוי להיות מותר ע"י ביטול כיון דהוי גופו של נכרי ואין אדם אוסר דשא"ש רק דבזה אסורה דשליחותיהו דנכרי קעבדי כעין דאמרינן לעיל בישראל שזקף לבינה ולא השתחוה לה ובא אחר והשתחוה לה וכו' ויליף מאשירה דמשה דכתיב ואשיריהם תשרפון באש וכו' כיון דפלחי ישראל גלי דעתיהו דניחא להו ושליחותיהו קעבדי והו"ל ע"ז של ישראל יע"ש א"כ כמו דהתם אף דהמשתחוה הוא נכרי מ"מ כיון דשליחותיהו דישראל קעביד אזלינן בתר המשלח והו"ל ע"ז של ישראל א"כ ה"נ להיפוך אם הע"ז של נכרי וישראל פלח לה כיון דמצד עצמו לא הוי יכול לאסור רק דשליחותיהו דנכרי קעביד הוי ראוי שיועיל לו ביטול כיון דאינו נאסר רק מכח שליחות הנכרי. אך לפי מה שביארתי בחידושינו בסוגייא דשליחות ובכמה דוכתא דמה דאמרינן שלוחו של אדם כמותו יתכן בשני אופנים אם השליח מקנה עצמו וכוחו למשלח או להיפוך המשלח מקנה כוחו לשליח להיות השליח זוכה בשל המשלח ולכך כתבנו דשניהם איתניהו ובכל צד אזלינן לחומרא. ולכך א"ש דהתם באשירה דמשה אף דהמשתחוה הוי נכרי כיון דהמשלח הוי ישראל אמרינן דהנכרי הקנה כוחו למשלח והוי כאלו השתחוה ישראל וכאן הוי להיפוך כיון דהמשתחוה הוי ישראל הוי כאלו הקנה הנכרי וקונה לשליח הישראל וכיון שזכה ישראל בשל נכרי ה"ל ע"ז של ישראל.

אך אכתי קשה למה לא יהי' ביטול ממ"נ מצד הנכרי הו"ל ע"ז של נכרי ויש לו ביטול ואם מצד הישראל הרי אין אדם אוסר דשא"ש ואם בתורת שליחות הרי אין שליחות לנכרי והתם באשירה דמשה דאמרינן שליחותיהו קעבדי כבר הרגיש בזה בספר מחנה אפרים ובחידושינו לחו"מ ה"ל שותפין כתבנו מזה די"ל דהתם הוי ישראל מומרים ובמומר לדעת התוס' בסנהדרין לא הוי בן ברית והוי נכרי לנכרי ויש שליחות או דכיון דעשו העגל נתבטל קבלת התורה והוי להם דין ב"נ יע"ש ועכ"פ כאן הרי אין שליחות לנכרי ואין לומר כיון דעבד ע"ז נעשה מומר ושוב הוי נכרי לנכרי זה אינו דבאותו מעשה לא נחשב מומר. וצריך לומר דחיישינן שמומר שהי' מכבר מומר קודם שפלח לזה הוא פלח לה והוי נכרי לנכרי ויש שליחות ולכך א"ש דהנה מה דקאמר רב אשי ודאי מומר פלח לה פירש"י דלא ימלט שאחד מישראל כשיראה יד ישראל מטה נוטה אחר ע"ז וא"כ תינח להיותו עכשיו מומר זה הוי ודאי אך להיות מומר מקודם זה אינו ודאי רק ספק והנה רב אשי קאמר בפ"ה דב"מ דף ע"א ע"ב דכי אמרינן אין שליחות לנכרי ה"מ אינהו לדידן אבל אנן לדידהו יש שליחות והש"ס מסיק שם דהא דר"א בדותא הוא וכו'. ולכך א"ש דר"א לשיטתו דס"ל דישראל לנכרי נעשה שליח א"כ אין צריך לומר דהוי מומר קודם רק בהשתא מכוין לבו לע"ז נאסר לכך קאמר שפיר ודאי מומר פלח לה כפירש"י דלא ימלט שלא יכוין אחד מישראל וכו'. אבל רבא ס"ל כהלכתא דאף אנן לדידהו אין שליחות א"כ ממ"נ לומר דהשתא פלח לה אין אדם אוסר דשא"ש ואי משום שליחותיהו קעבדי הרי אין שליחות לנכרי ובע"כ דהחשש הוי דמי שהוא מומר מכבר פלח לה ובזה הוי שפיר רק ספק דמי יודע אם הי' מומר מכבר או לא או י"ל דעיקר החשש אימר מומר פלח לה היינו אולי ע"י מעשה פלח לה ואדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ולא בעי שליחות של נכרי כלל ובזה שפיר הוי ספק אם עשה בה מעשה או לא ולכך קאמר אימר מומר פלח לה דהיינו אימר פלח לה ע"י מעשה אבל רב אשי דס"ל דאנן לדידהו יש שליחות ויכול לאסור בלי מעשה לכך קאמר ודאי מומר פלח לה. וא"ש.

אך לכאורה יש סתירה לדברינו דא"כ קשה להס"ד דהוי ס"ל דלכך אסורין מכח אלו שעובדין באונס בזה שפיר קשה דלו יהא דבפרהסיא אף באונס אסור היינו בשלו אבל כאן כיון דהוי של נכרים הרי אין אדם אוסר דשא"ש ושליחותיהו קעבדי לא שייך דאין שליחות לנכרי ומומרים לא הוי כיון דהוי באונס. אך נראה דא"ש דהנה חצר יש לנכרי אף דחצר מטעם שליחות וכבר הרגיש בזה בתשובת מהרש"ך הובא בח"י סי' תמ"ח מ"מ קושיתו אינה רק להסוברים דאף נכרי לנכרי לא הוי שליח אבל להסוברים דנכרי לנכרי נעשה שליח לק"מ דדוקא בן ברית לא הוי שליח לנכרי אבל חצר הוי כמו נכרי ויש שליחות לנכרי ולפי"ז י"ל דהתוס' כתבו בקדושין דאף דאשלד"ע מ"מ בשוגג יש שלד"ע מכח דהוי כמו חצר דבע"כ מותיב בה ונהי דכמה חולקים בזה עיין בש"ך סי' שמ"ח היינו רק בשוגג דעכ"פ איבעיא לי' לדקדק והוי קרוב למזיד דהרי מה"ט חייב בקרבן ולכך אינו דומה לחצר אבל באונס דהוי ודאי בע"כ זה ודאי הוי כמו חצר דבע"כ מותיב בה ולכך נראה דבאונס יש שליחות לנכרי דבזה הוי כמו חצר דבע"כ מותיב בה וכעין שכתבו התוס' התם דבשוגג הוי כמו חצר דבע"כ מותיב בה כן הוי לפי האמת באונס ולכך א"ש דלהס"ד דנאסר מכח אונס הוי שפיר שליחות לנכרי והו"ל ע"ז של ישראל אך למה דמסיק דישראל מומר הוי ופלח ברצון בזה שפיר קשה הרי אין שליחות לנכרי ובע"כ כמ"ש או דחיישינן למומר מכבר או דחיישינן דע"י מעשה אסרה, ודו"ק. מיהו יש לשדות נרגא בזה כיון דהוא מחויב למסור נפשו אין זה אונס. ועיין בהשמטות מ"ש בזה בעזה"י. והנה מידי דברי בזה אזכיר דמדברי ר"א הנ"ל דאמר דאינהו לדידן לא הוי שליח אבל אנן לדידהו הוי שליח ולכאורה הוא מחוסר טעם דמ"ש והש"ס דדחי לה דר"א בדותא הוא דמ"ש אינהו לדידן וכו' באיזה סברא יהי' מחולקין אך מזה יהי' ראי' לפירושינו הנ"ל בענין שליחות דהנה זה ודאי דישראל יש לי כח יותר לקנות מנכרי ואלים ידו של ישראל טפי ולכך ר"א ס"ל דעיקר ענין השליחות הוא שהמשלח מקנה כוחו לשליח וקונה השליח את כח המשלח ולכך אינהו לדידן לא הוי שליח דאין כח לנכרי השליח לקנות כח המשלח של ישראל דאין נכרי קונה את ישראל אבל להיפוך אנן לדידהו נעשה שליח דהישראל יכול לקנות כח הנכרי ונעשה הוא המשלח. והש"ס ס"ל דבתר תרוייהו אזלינן והיכי דאפשר לומר דהמשלח קונה את השליח נמי מהני ולכך פריך שפיר מ"ש לדידהו הוי שליח מכח דהישראל קונה כח הנכרי שפיר א"כ אף אינהו לדידן יה' שליח שיקנה המשלח את השליח ובע"כ דכאן איכא מיעוטא דשלוחכם בני ברית בעינן א"כ גם כאן לדידהו בעינן מה אתם בני ברית. וא"ש. ודו"ק.

והנה עוד ראי' לדברינו הנ"ל דתרוייהו איתניהו בשליחות ולכך לא מהני כאן בבימסיאות של נכרים ביטול דאין לומר דמיירי כאן בלא ביטול אבל בביטול מותרין דא"כ תקשה למה הוצרך לומר דאימר ישראל מומר פלח לה או ודאי ישראל מומר פלח לה ולמה לא קאמר דאומר נכרי פלח לה או ודאי נכרי פלח לה ובע"כ דהוי משמע לי' מן הברייתא דאף ביטול לא מהני לי' ולכך אם איתא דהחשש הוי רק מן הנכרי למה לא מועיל לי' ביטול ולכך הוכרח לתרץ דאימר ישראל מומר פלח לה ואם אין לו ביטול קשה קושיתינו הרי גבי אשירה דמשה אזלינן בתר המשלח ולמה כאן אזלינן בתר השליח בע"כ דתרוייהו איתניהו בשליחות. ודו"ק. מיהו זה הוי דבר נכון בעצמו אך לענין דברינו אין צורך לזה דאף אם נימא דביטול מהני לי' עכ"פ קשיא כיון דאין אדם אוסר דשא"ש א"כ גוף האיסור לא יחול כלל כיון דהתנא קראו בימסיאות של נכרים א"כ משמע דגוף הדבר של נכרים הוא א"כ מה בכך דישראל פלח לה הרי אין אדם אוסר דשא"ש ובע"כ מטעם שליחותיהו הוא דקעבדי ותלי שפיר באם יש שליחות לנכרי או לא וכמ"ש לעיל. ודו"ק היטב בכל זה.

אך זה איני די"ל דבגלוי דעת יכול לאסור אם רק גלי אדעתי' דניחא לי' כמו בישראל שזקף לבינה וכו' ובע"כ צריך להוכיח מכח דאין לו ביטול ושוב אחר הימים ראיתי בתשובת נ"ב מה"ק חלק חו"מ סי' ל"ז דדעתו דהיכי דלא שייך אי בעי עביד יש שליחות לנכרי הוא מכוין לדברינו. וכונתי לדעתו בזה. ומהני חצר לנכרי ודו"ק. שם ברש"י ד"ה דבני דיעה נינהו וקנסא הוא. הנה לולא דברי קדשו הי' נראה לומר דאין הכרח לפירושו דהנה הן אמת דלעיל דף נ"ב ע"ב קאמר שם הש"ס כן דשאני התם דקנסינהו דבני דעה נינהו אך מזה אין ראי' לנ"ד דהנה דעת הש"ך ביו"ד סי' רל"ב בנדרי אונסין דאם הוי אונס מיתה גמר ונתרצה יע"ש והארכנו בזה בעז"ה בכמה דוכתא וא"כ י"ל ה"נ בשלמא התם לענין כלים ששימשו בבית חוניו דהתם אין הטעם מכח דאין אדם אוסר דשא"ש רק מטעם דבית חוניו לאו ע"ז הוא רק לבו לשמים וא"כ מה בכך דנאמר דכהנים בני דעה וברצון עשו כן סוף סוף לאו ע"ז הוא לכך מוכרח לומר דכיון דהוי בני דעה קנסינהו אבל כאן דהוי ע"ז ממש רק עיקר ההיתר בזה דאין אדם אוסר דשא"ש והיינו אף דכהנים בעצמן שמשו שם מ"מ הוי באונס כפירש"י כאן ד"ה אי נימא מכהנים שאנסים מלכי ישראל ואף דהמלכים הי' ברצין מ"מ הם א"י לאסור דבר שאינו שלהם והכהנים גופיהו הוי באונס ולכך דוחה שפיר כיון דבני דעה נינהו יש לחוש ניהו דתחלה הוי באונס מ"מ אח"כ הי' ברצון ובפרט שהי' עליהם פחד מיתה ובאונס מיתה י"ל דגמר ונתרצה וא"כ א"צ לומר דמכח קנס פריך רק מדינא כיון דהם בני דעה י"ל מפחד מיתה גמרו ונתרצו ועשו ברצון כן נראה לי נכון לולי דרש"י לא פירוש כן.

וגם י"ל דהכונה כיון דבני דעה נינהו והו"ל למסור נפשו ואם לא מסר נפשו והוי בפרהסיא נאסר כדרבא לעיל דקאמר הא בצנעא הא בפרהסיא עיין בתוס' לעיל. ודו"ק היטב.

שם ברש"י ד"ה מאבני מזבח וכו' אפ"ה כיון דעביד מעשה אסרינהו רבנן. הנה מזה משמע דס"ל דמה דאדם אוסר דשא"ש הוי רק דרבנן וכן נראה עוד להדיא כן מלשונו בדף זה ע"ב ד"ה אתסרו להו וז"ל גזרו עליהם חזקי' וסיעתו איסור עולם אף להדיוט. הנה מדכתב גזרו עליהם חזקי' משמע דהוי רק גזירה דרבנן בלבד והוא חידוש דין ולא נדכר מזה בפוסקים. והנה לכאורה הי' נראה שיצא לרש"י כן מקושית הרמב"ן שהביא הר"ן לעיל במה דפריך הש"ס לעיל דף נ"ג גבי ואשיריהם תשרפון באש מכדי ירושה הוא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דשא"ש ומה קושיא דלמא ע"י מעשה אסרוהו יע"ש מ"ש בזה והבאתיו לעיל כמה פעמים ולכך י"ל דלרש"י הוי קשה כן ולזה הוכיח דמה דאדם אוסר ע"י מעשה הוי רק דרבנן והתם מן התורה מיירי. אך תמי' לי על רש"י מן הש"ס חולין דף מ' ע"ב דקאמר שם אי לאו דאמר רב הונא בהמת חבירו לא הוי חטאת תיובתא דדידי' מצי אסר דחברי' לא מצי אסר וכו' וקשה א"כ אף דאמר בהמת חבירו לא תיובתא דהרי מה דאסר בהמת חבירו הוי רק מדרבנן ולכך כיון דמן התורה מותר לכך חייב עליו ג' חטאות דבתר דאורייתא אזלינן. והוא קושיא גדולה. ושוב ראיתי בתב"ש ביו"ד סי' ד' הביא דעת רש"י הנ"ל והרגיש בקושיא הנ"ל ומה שהי' נראה לי בישובו הוא כך דהנה רש"י לא כתב דבר זה דהוי דרבנן בדברי רב הונא בשחט בהמת חבירו לע"ז או לעיל בניסך לה יין בין קרני' רק גבי הקדש פירש"י כן ולפי"ז נראה דכונה גדולה כיון רש"י דס"ל לרש"י דמה דבעשה בה מעשה אסרה היינו רק בדברים ששייך בי' מתנה ואם הי' נותנה במתנה הנותן למקבל הי' נעשה שלו והוי פקע שם בעלים מינה בזה עשתה התורה המעשה שעושה בגוף בהמה כאלו עשה בו קנין בגופה מדעת הבעלים כן נמי נחשב בזה לענין איסור כאלו נקנה לו מדעת הבעלים כן והיינו בשל הדיוט אבל בהקדש כיון דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואם הי' ההקדש נותנה במתנה לאחר לא מהני דאין הקדש פקע בכדי אם אין דבר אחר לחול עליו ההקדש וגם ע"י מעילה אינו יוצא לחולין בקדושת הגוף דיש מועל אחר מועל בבהמה וכלי שרת ולכך לא עדיף מעשה זו מאם נתן לו במתנה מרצונו דלא פקע שם הקדש מינה כן ה"נ ע"י מעשה זו לא פקע שם בעלים מינה ואין בידו לאסרו ולא אמרינן דע"י מעשה יכול לאסרו רק במקום דאם הי' נותנין במתנה הוי פקע שם בעלים מני' ונעשה שלו כן ה"נ לענין איסור נחשב המעשה כאלו נקנה לו כן מדעת הנותן ולכך ודאי בבהמת חבירו מודה רש"י דהוי מן התורה ולא קאמר רש"י רק בהקדש דלא פקע בכדי וא"י ליתן לו במתנה לכך גם מעשה לא מהני מן התורה ובזה כתב רש"י דהוי רק דרבנן והש"ס מוכיח שפיר דזה דומה למה דאמרינן בפ"ק דב"מ גבי הילך דבשלמא אם בעלמא הילך חייב מתקני רבנן מלתא דאיתא כוותי' בשל תורה אלא אי אמרת הילך פטור מתקני רבנן מלתא דליתי' כוותי' בשל תורה יע"ש כן ה"נ כוונת הש"ס דבשלמא אם בבהמת חבירו יכול לאסור ע"י מעשה מן התורה לכך גם בהקדש תקנו רבנן שיוכל לאסרו דהוי כעין של תורה אבל אם בשל חבירו נמי א"י לאסור מן התורה איך מתקני רבנן מלתא דליתי' כוותי' בשל תורה. והוכרח רש"י לחילוק זה מכח קושיא הנ"ל דהוי קשה לו קושית הרמב"ן הנ"ל ומוכח שם דע"י מעשה הוי רק דרבנן ובחולין מוכח דהוי מן התורה לכך מחלק רש"י בין היכי דיכול ליתנו במתנה או לא ולכך א"ש דהתם בארץ ישראל לא הי' יכולין ישראל ליתן להם במתנה לא מיבעי' למ"ד אין קנין לנכרי בא"י להפקיע מיד מעשר א"כ נחשב הארץ של ישראל תמיד ואף גם למ"ד יש קנין לנכרי להפקיע מידי מעשר היינו רק שאר נכרים אבל לאלו זיי"ן אומות שאמרה התורה לא ישבו בארצך וכו' וכן לא תחי' כל נשמה וכן כתיב לא תחנם דהיינו שלא תתן להם חני' בקרקע ולכך להם ודאי אינו יכול להקנות הקרקע במתנה ולכך לא עדיף עשיית המעשה שלי ממתנה ולכך בזה ודאי א"י לאסור מן התורה ולכך מוכיח שפיר לעיל דשליחותיהו קעבדי וכיון שכן ממילא בהקדש נמי א"י לאסור מן התורה ע"י מעשה ומ"מ שם בחטאת שפיר פריך הש"ס דהרי שם קאמר לאידך לישנא כיון דקניא לי' לכפרה כדידי' דמיא וא"כ נהי דלל"ק לא ס"ל כן היינו רק מצד חלק הכהנים וכפירש"י שם ולכך א"ש ממ"נ מצד חלק גבוה בזה ודאי כיון דקני' לי' לכפרה כדידי' דמיא ומצד חלק הכהנים הדר הו"ל כשל חבירו ובזה שוב יכול לאסרו מן התורה אבל של גבוה דאין נקנה לו לכפרה א"י לאסור מן התורה רק מדרבנן וא"ש. כן נראה לי נכון שיטת רש"י בעזה"י. והוא סברא ברורה לפענ"ד. ועיימ"ש לקמן בתוס' ליישבו בע"א. ועיין בחיבורי ליו"ד ה' ס"ת סי' רע"ו בתשובה לק"ק זאלישטשיק שם ישבתי פירש"י בע"א בעזרה"י.

שם בתוס' ד"ה כגון שאנסוהו נכרים והשתחוה לבהמה דידי' וכו' דא"כ הוא לא הי' עושה כלום אלא הם עשו מעשה בגופו ואין אדם אוסר דשא"ש וכו' דבריהם תמוהין דמה ענין אין אדם אוסר דשא"ש לכאן דאף אם הוי אדם אוסר דשא"ש היינו רק אם הי' הוא עצמו המשתחוה לע"ז אבל אם הוא אינו משתחוה רק שנוטל ראש חבירו ומשתחוה אין זה עבודה כלל דהמכוין לעובדה אינו משתחוה והמשתחוה אינו מכוין לעובדה ועיקר האיסור דנאסרת בהשתחואה נלמוד מקרא דוישתחוו לו והתם הם עצמן היו המשתחוים אבל מנ"ל לומר דהמשתחוה ראש חבירו שיהי' נחשב לו כעובד ע"ז ועוד קשה יותר דאם הוי זה עבודה ועיקר היתירו הוי מכח אין אדם אוסר דשא"ש למה באמת משני הש"ס דאנסוהו נכרים והשתחוה לבהמה דידי' וקשה עלי' קושית הש"ס דאונס רחמנא פטרי' הו"ל לתרץ דאנסוהו נכרים והשתחוה לבהמה שלהם והיינו שכפפו קומתו לבהמה שלהם ובזה נחשבו הם כעושין מעשה להבהמה שלהם ויכולין לאסרו ואעפ"כ קמ"ל שפיר דהוי ס"ד כיון דהם לא השתחוו והם כפפו קומתו באונס לא נחשב עבודה קמ"ל דהוי עבודה ומהו פריך ובע"כ מדלא משני כן היינו מכח דזה אינו עבודה כלל ואינו נופל כלל תחת סוג אין אדם אוסר דשא"ש. ודברי התוס' צע"ג לדעתי.

בתוס' ד"ה היתה בהמת חבירו רבוצה וכו' אע"ג דר"ה איירי לאוסרה להדיוט ונעבד שלו אסור מיירי בלאוסרה לגבוה דכי היכי וכו'. הנה לולי דבריהם י"ל כוונת הש"ס כך דזה נמשך למטה למה דקאמר מנלן דאוסרה והכל הוא דבור אחד שרוצה להוכיח דנעבד נאסר ע"י מעשה לגבוה והיינו דילפינן מקרא דחזקי' שגנזום אך מנ"ל דדרשינן כן דהכנו היינו שגנזום דלמא הכונה הכנו שהטבילם כדפריך הש"ס לעיל דף נ"ב לכך קאמר כבר תרגמא רב הונא לשמעתך בבבל דהרי אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה וכו' כיון ששחט בה סימן אחד אסרה וקשה מנ"ל דאסרה בע"כ כדמסיק דיליף מקרא דהכנו וממילא מוכח דהכנו היינו שגנזום ומוכח דע"י מעשה נאסר לגבוה מיהו זה לא שייך רק אם נימא דלא כפירש"י לקמן שכתב דגזר עליהם חזקי' וסיעתו איסור אף להדיוט רק נאמר דמשם לא מוכח רק דנאסרו לגבוה יהי' א"ש פירוש זה דמוכח מדברי רב הונא דמפרש הכנו היינו גנזום ומוכח דנאסר לגבוה וס"ל לר"ה כיון דנאסר במעשה זוטא לגבוה נאסר במעשה רבה להדיוט אבל לפירש"י שמפרש דחזקי' אסרם אפילו להדיוט א"כ שיב אי אפשר לפרש כן דא"כ מהכנו גופו לא מוכח שיהי' נאסר לגבוה במעשה זוטא. אך באמת פירש"י צ"ע דמנ"ל משם דאסורים אפי' להדיוט ואי מדלא אפקינהו לחולין הרי כבר דחה הש"ס זה לעיל דף נ"ב דקאמר כיון דאשתמש בהו לגבוה לאו אורח ארעא להשתמש בהו להדיוט יע"ש וא"כ מנ"ל מקרא דחזקי' דאסרום אף להדיוט אך כוונת הש"ס הוי כך כיון דעכ"פ מוכח דאסרו חזקי' במעשה זוטא לגבוה ממילא אסר במעשה רבה אפי' להדיוט כמ"ש התוס' להיפוך. ודו"ק.

והנה נראה דרש"י הוכרח לשיטתו לפרש דחזקי' אסרו אף להדיוט דלשיטתו דס"ל דהאיסור רק דרבנן וכמ"ש לעיל בשמו וכן כתב התב"ש בשמו א"כ בזה ודאי אין לדמות גזירות חכמים זו לזו ואין ראי' ממה דגזרו במעשה זוטא לגבוה דגזרו במעשה רבה להדיוט כדמוכח בכמה דוכתא דאין לדמות גזירות חכמים זו לזה אבל אם הוי מן התורה שפיר יש להביא ראי' ולדמות מלתא למלתא ולכך לרש"י דמפרש דהוי רק דרבנן בע"כ מוכרח לפרש דבחזקי' גופו אסרו אף להדיוט דבלא"ה לא הוי ראי' לרב הונא לאסרה אף להדיוט אך לדעת הסוברים דהוי מן התורה שפיר י"ל דבחזקי' הוי רק לגבוה ומזה ילפינן מסברא דע"י מעשה רבה ראוי לאסרו אף להדיוט.

והנה בזה יש לעמוד על דעת הלבוש ביו"ד סי' ד' שהעתיק דלכך אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה דילפינן מאבנים ששקצום מלכי יון ותמה עליו התב"ש שהרי הש"ס דחה זה יע"ש ומה שהי' נראה להמליץ עבורו הוא כך והוא די"ל דהלבוש לשיטתו אזיל דס"ל דהוי רק דרבנן וכשיטת רש"י ולשיטתו יפה כתב ואען ואומר תחלה דהנה מה דבדף נ"ב ע"ב הקדים תחלה מה דדחה שם ר"פ דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה ואח"כ קאמר שם היכי נעביד וכו' ולכאורה אין לו חבור אל הקודם אך נראה דמזה יהי' מוכח דלא כדעת הרמב"ן שהביא הר"ן דס"ל דבדבר שהוא של ישראל רק דהנכרי אסרה ע"י מעשה לא נחשב ע"ז של ישראל ויש לו ביטול רק כדעת הר"ן דאף בכה"ג אין לו ביטול. ולכך א"ש דבלא ר"פ רק לפי הס"ד דהוי ס"ל דהוי של ישראל רק שהם אסרוהו ע"י מעשה לא הוי קשה כלל דלהוי לי' ביטול דהרי גופייהו הו"ל של ישראל ואין לו ביטול אבל כיון דדחה ר"פ דשאני התם דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה ופירש"י שזכו בהם מן ההפקר ונעשה שלו א"כ הו"ל ע"ז של נכרי ויהי' לו ביטול ולכך פריך היכי נעביד ומוכרח לתרץ דלאו אורח ארעא הוא וכו' ולפ"ז נאמר דהנה כבר כתבנו לעיל דמה דהוציא רש"י דינו דהוי רק דרבנן היינו מכח קושית הרמב"ן הנ"ל דמהיכן למד דישראל שזקף לבינה והשתחוה לה וכו' דנאסרת מאשיריהם תשרפון באש דלמא הכוונה ע"י מעשה אסרום ומזה מוכיח דהוי רק דרבנן ולפי"ז י"ל דהוי קשה להלבוש על הש"ס דכאן דקאמר אי מאבנים ששקצום מלכי יון דלמא כרב פפא ומסיק דיליף מחזקי' וקשה ממ"נ אם ס"ל הך סברא דקאמר לעיל דכיון דאשתמש לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהן להדיוט וי"ל כדר"פ א"כ אף מחזקי' אין ראיה די"ל דלמא דוקא לגבוה אסרו ואין ראי' להדיוט דאין לדמות גזירות לזה ואם לא ס"ל הך סברא ויש ראי' דאף להדיוט אסרו כפירש"י מדלא פרקינהו א"כ קשה שוב מה דוחה כדר"פ איך אפשר לומר כדר"פ דא"כ קשה לתברינהו ולהשתמש בהו לחולין בע"כ דלא כדר"פ ולכך אין לו ביטול. ולזה ס"ל להלבוש דסוגייא זו יסבור דרב הונא אוסר מן התורה ע"י מעשה ולא ס"ל הך דינא דר"י אמר רב בדין ישראל שזקף לבינה ולכך אם הוי מן התורה שפיר י"ל כהך סברא דקאמר לעיל כיון דאשתמש בהו לגביה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהי להדיוט ומחזקי' באמת אין ראי' רק דלגבוה אסרו וממילא מסברא אמרינן כיון דע"י מעשה זוטא נאסר לגבוה ע"י מעשה רבה נאסר אף להדיוט אבל אנן לדידן קיי"ל כר"י אמר רב כסוגיא דלעיל דף נ"ג ע"ב דישראל שזקף לבינה ולא השתחוה לה ובא אחר והשתחוה לה דאסורה ובע"כ דיליף לה מאשיריהם תשרפון באש וקשה קושית הרמב"ן דלמא ע"י מעשה בע"כ הוא ס"ל דרק מדרבנן נאסר ע"י מעשה וא"כ קשה מנ"ל אי מחזקי' דלמא דוקא לגבוה ומנ"ל להדיוט דאין לדמות גזירות חז"ל זה לזה ובע"כ דמוכח דאף להדיוט אסרו מדלא פרקינהו וקשה דלמא משום דלאו אורח ארעא ובע"כ דלא ס"ל הך סברא דלאו אורח ארעא וכיון דלא ס"ל הך סברא ממילא מוכח כן מאבנים ששיקצום מלכי יון דאין לומר שוב כדר"פ דא"כ קשה לשתמש בהן לחולין ובע"כ דלא כר"פ ולכך אין לו ביטול דהו"ל ע"ז של ישראל ולכך כתב הלבוש דלפי האמת לשיטתו דהוי רק דרבנן מוכח כן לדידן מאבנים ששקצום מלכי יון. כן נראה להצדיק הצדיק דמעיקרא. אם אפשר דהוא לא כיון לכך רוח ד' דיבר בו וכמ"ש האו"ת כיוצא בזה בסי' ק"ה. ובכלים דחזקי' פשיטא דלא קשיא דלבטלו דהתם גם אחז הי' ישראל והו"ל ודאי ע"ז של ישראל דאין לה ביטול. ודו"ק היטב. ובזה מיושב קושית התב"ש על רש"י מחולין. ועיימ"ש לעיל בזה ולפמ"ש כאן א"ש מאוד דהתם רב פפא הוא דקאמר הכי אי לאו דאמר רב הונא בהמת חבירו וכו' לא הוי חטאת תיובתא ור"פ לשיטתו אזיל דהוא דקאמר כאן מכח דבאו בה פריצים ולדידי' מוכח דהוי מן התורה אבל אנן דקיי"ל כרב יהודא אמר רב בישראל שזקף לבינה הוי רק דרבנן מיהו בזה לא הונח פירש"י בעצמו דהרי הוא פירש כאן דהוי רק דרבנן אך הנה פרש"י ישבתי לעיל די"ל דרק בהקדש ס"ל דהוי דרבנן אך דעת הלבוש אי אפשר ליישב כן דהרי הוא כתב כן בכל אוסר דשא"ש כן אך לדידי' י"ל שפיר כמ"ש כאן דהוא ס"ל דכאן ובחולין אזיל לר"פ ולדידי' מוכרח לומר דהוי מן התורה אבל לדידן מוכרח דהוי דרבנן כנ"ל. וא"ש. היטב. ועיימ"ש לקמן ליישב דברי הלבוש בע"א.

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה