עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
עבודה זרה · דף נג.
בדף נ"ג ע"א גמ' לא נצרכה אלא לישראל ועכו"ם שותפות בה נסתפקתי באם הוי רובו של נכרי ומיעוטו של ישראל אם יש לו ביטול או לא אם נימא דגם במיעוטו שלו ישראל נמי אדעתי' דנפשי' פלח או אפשר כיון דחזינן דהוי ס"ד דאפילו במחצה של ישראל נמי אדעתי' דנכרי פלח וכן הוי ס"ד לרבי בילדותו וא"כ נהי דבזקנותו חזר בו וס"ל דאדעתי' דנפשי' פלח אולי הוי דוקא בחצי' שלו ושוה לשל הנכרי ולכך בזה פלח אדעתי' דנפשי' אבל היכי דהוי רובו של נכרי י"ל בזה הדרינן לסברא קמייתא דאדעתי' דנכרי פלח דהוי רובו שלו. וצ"ע בזה.
ועוד נסתפקתי בע"ז של קטן דקטן פלח לה אם יש לו ביטול כיון דקיי"ל קטן יש לו מעשה ואין לו מחשבה אי נימא כיון דיש לו מעשה דינו כע"ז של ישראל ואין לו ביטול או נימא כיון דעכ"פ קטן גרע דאין לו מחשבה גם אינו בר עונשין י"ל דדינו כע"ז של נכרי דיש לו ביטול דהרי לולא דגלי קרא דושם בסתר הוי אמרינן דאפי' לע"ז של ישראל יש לה ביטול רק דגלי קרא דושם בסתר י"ל דאין לך בו אלא חדושו היינו דוקא של גדול אבל של קטן יש לו ביטול. והנה לכאורה יש להוכיח זה ממה דפריך הש"ס לעיל בסוגיין דישראל מי קא מבטלה ושם בסתר כתיב ולא משני דמיירי בע"ז של קטן הי' מוכח לכאורה דאף של קטן אין לה ביטול אך ממה דפריך כאן על לשון עולמית ולא משני דמיירי בע"ז אפילו של ישראל קטן משמע דס"ל דבשל ישראל קטן יש לו ביטול לכך לא מצאתי כעת גלוי לדין זה. והנה עוד קשה לי דמהו פריך מאי עולמית נימא דקמ"ל אפי' נשתברה מאלי' ואינה ראוי' בלא"ה לע"ז אעפ"כ אסורה דהוי ס"ד דמ"ש ושם בסתר היינו רק אם עדיין ראוי לע"ז אז אין לה ביטול אבל אם בלא"ה נשתברה ואין ראויה עוד לע"ז הוי ס"ד דיש לה ביטול לכך קמ"ל דאין לה ביטול עולמית אפי' נשתברה מאלי' תחלה אין לו ביטול. ומהו פריך. וצ"ע בזה.
שם בפירש"י ד"ה א"ר הלל לא נצרכה וכו' דהא נמי פשיטא שאין יכול לבטל חלקו של עכו"ם שאפילו שלו א"י לבטל. הנה בעניי לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דמה ענין זה לזה ומה ק"ו הוא זה בשלמא שלו א"י לבטל מכח דאף נכרי א"י לבטל ע"ז של ישראל אבל של נכרי דיכול הנכרי לבטלו לכך י"ל דאף ישראל יכול לבטלו והרי ק"ו פריכא הוא דמה לשלו שא"י לבטל דהרי אף נכרי א"י לבטל ע"ז של ישראל אבל חלקו של נכרי דנכרי יכול לבטלו לכך אף ישראל יכול לבטלו ומה זה שכתב רש"י דאפילו שלו א"י לבטל הרי נכרי יוכיח. וצ"ע. ובגוף דברי הש"ס דמשני דקמ"ל דחלק נכרי בטל לי' ודאי דהוי מצי לתרץ דקמ"ל יותר דאפי' חלק ישראל נמי יכול לבטל ומכח דס"ל דישראל אדעתי' דנכרי פלח ומה דלא משני כן היינו רק כדי שלא לעשות מחלוקת בין ר' הלל לרבי בזקנותו דס"ל דישראל אדעתי' דנפשי' פלח לכך קאמר דקמ"ל רק דעכ"פ לחלקו של עכו"ם מהני ביטול וק"ל.
שם גמ' מיתבי הלוקח גרוטאות וכו'. קשה לי מהו פריך נימא דה"ט דאם משך יוליך הנאה לים המלח דנהי דביטלה מ"מ כיון דאין הביטול חל עד גמר הקנין וכל כמה דלא נגמר הקנין לא חל הביטול וא"כ כיון דקיי"ל ע"ז של ישראל אין לה ביטול א"כ ממ"נ אימתי יחול הביטול אם קודם הקנין עדיין אפשר שיחזור בו הנכרי או הישראל ולא נחשב ביטול ולאחר הקנין הרי כבר קנאו הישראל ונעשה ע"ז של ישראל לכך שוב אף דביטלה הנכרי לא מהני דהו"ל ע"ז של ישראל דאין לה ביטול ולא אמרינן דהקנין והביטול באין כאחד והמשנה דקתני דמכרה בטלה ומוקי לה בצורף ישראל י"ל דהוא מיירי שלא מכרה מיד רק במעכשיו ולאחר למ"ד יום אם לא אפדנו עד אחר שלשים יהי' נמכר מעכשיו דהרי חזינן דאף משכנה ס"ל לרבי דביטלה הרי אף דבידו לפדותה ס"ל דהוי ביטול ואין לומר דמשכנה מיירי במעכשיו ולאחר למ"ד יום. ז"א דהמעיין בר"ן בסוגיין על האלפסי כתב דלמאן דס"ל דבעינן דוקא צורף אבל ישראל שאינו צורף לא מהני לדבריו מיירי הך דינא דמשכנה בא"ל אם לא פרעתיך לזמן פלוני יהי' שלך וכו' א"כ מוכח דלמאן דס"ל דאפילו באינו צורף נמי בטלה לא בעינן דא"ל כן רק בסתם משכון נמי בטלה ואף למאן דס"ל דבעינן צורף אף לדידי' מהני עכ"פ בא"ל אם לא אפרע לך לזמן פלוני יהי' שלך אף דלא א"ל מעכשיו מהני וא"כ חזינן דאף בכה"ג הוי ביטול וא"כ נימא דמאי דקתני מכרה היינו במעכשיו ומשכנה הוי בלא מעכשיו וא"כ בזה ביטול הוי אף דבידו לפדותו דלא גרע ממשכנה וע"ז של ישראל לא הוי כיון דעדיין ביד הנכרי לפדותו וכמ"ש המג"א לענין חמץ בסי' תמ"א דאף דהרהינו וא"ל מעכשיו מ"מ אין הישראל מחויב לפדותו בפסח כיון דביד הנכרי לפדותו וא"כ ה"נ כיון דביד הנכרי לפדותו לא נחשב ע"ז של ישראל וביטול הוי כיון דעכ"פ אם לא יפדנו יהי' של ישראל דלא גרע ממשכנה ובזה חל הביטול קודם שנעשה של ישראל לכך הוי ביטול אבל בהלוקח גרוטאות ממ"נ קודם שמשך הוי עדיין ביד הנכרי ולא יצא מידו לכך לא הוי ביטול וכשמשך ובא ליד ישראל כבר נעשה של ישראל ממש, והו"ל ע"ז של ישראל דאין לה ביטול ומהו פריך. וצע"ג בזה. מיהו שבתי וראיתי בלשון הב"י והט"ז בסי' קמ"ו מוכח שם דבמה שמשכנה בטלה היינו רק בהגיע זמנו ולא פדאו משמע הא קודם הגעת הזמן לא בטלו וא"כ לפ"ז ה"ה במכרו על תנאי במעכשיו ולאחר למ"ד יום נמי לא יהי' הביטול רק אחר כלות הזמן וא"כ אז כבר נעשה של ישראל ממש ופריך שפיר דממ"נ אם בקנין וביטול הבאים כאחד לא הוי ביטול גם במשנה לא יתבטל ואם אעפ"כ אמרינן דבצורף ישראל בטלה בע"כ דאמרינן דקנין וביטול באים כאחד א"כ גם בלוקח גרוטאות נימא כן. וא"ש.
שם בתוס' ד"ה אבל בצורף ישראל וכו'. הנה לכאורה הי' יכולין להוכיח זה גם מפירכא ראשונה דאם נימא דיש חילוק בין צורף ישראל או שאר ישראל א"כ מהו פריך דלמא כוונת רבי הוי כך דלצורך ישראל הוי סתמא לחבלה אבל לסתם ישראל הוי סתמא לעבדה ולכך בזה פליגי בין בצורף ישראל בין בישראל שאינו צורף אבל בצורף עכו"ם ד"ה לא בטלה או נימא להיפוך דלצורף נכרי אף דהוי נכרי כיון דהוי צורף הוי סתמא לחבלה ולישראל שאינו צורף הוי סתמא לעבדה ובזה פליגי אבל בישראל והוא צורף לכ"ע בטלה ומ"ט לא משני כן ובע"כ מוכח דס"ל בפשיטות דבישראל שאינו צורף וצורף שוין המה מיהו מזה אין ראי' דדלמא משמע לי' בפשיטות להיפוך דצורף עכו"ם וישראל שאינו צורף שוין המה דלכל אחד יש מעלה וחסרון זה צורף והוא נכרי וזה ישראל ואינו צורף לכך משמע לי' דשקולים המה ולא שייך ליתן לזה שם לחבלה ולזה לעבדה ולחלק הדין ביניהם לכך הוכרחו להביא ראי' רק מפירכא אחרת מהלוקח גרוטאות. וק"ל.
והנה בעיקר קושיתם ולישב דעת הראב"ד דס"ל באמת דבעינן דוקא צורף ישראל יקשה עליו קושית התוס' הנ"ל ועיין בר"ן שנדחק בישובו ולדעתי י"ל כך עפ"י מה דאמרינן דף ע"א דאמימר אמר משיכה בנכרי קונה ופריך שם מהלוקח גרוטאות וכו' ואי ס"ד משיכה בנכרי קונה כי לא נתן מעות אמאי יחזור ומשני שם אביי רישא משום דהו"ל כמקח טעות ופריך שם רבא רישא מקח טעות סיפא לאו מקח טעות אלא רישא וסיפא הו"ל מקח טעות אלא רישא לא יהיב זוזי לא מתחזי כע"ז של ישראל סיפא דיהיב זוזי מתחזי כע"ז של ישראל יע"ש. והעולה משם דלמ"ד משיכה בנכרי קונה בע"כ הטעם בסיפא מכח מראית עון דמתחזי כע"ז של ישראל. והנה התוס' שם כתבו דאמימר דאמר משיכה בנכרי קונה ס"ל כר' יוחנן דאמר בב"מ ד"ת מעות קונות יע"ש וא"כ מוכח דלר"י דאמר ד"ת מעות קונות ס"ל בנכרי משיכה קונה וא"כ א"ש דהרי כאן הוי חד מ"ד זעירי אמר ר' יוחנן וכו' ונהי דלא נסתיים מאן ס"ל דבצורף נכרי פליגי מ"מ עכ"פ מוכח מן הש"ס דלא מסיימי ר' יוחנן היאך ס"ל ואפשר דר' יוחנן הוא דאמר דבצורף נכרי פליגי אבל בצורף ישראל ד"ה בטלה ולכך פריך שפיר דהנה הט"ז כתב בהלכות שבת סי' רמ"ד דלא חיישינן למראות עין רק היכי דהצדדים שקולים לאיסור והיתר אבל אם הוי ב' צדדים להיתר וחד לאיסור לא חיישינן למראות עין יע"ש וא"כ א"ש דבשלמא אם נימא דלצורף ישראל נמי לא בטלה א"כ אין כאן רק היתר אחד דהוי מקח טעות לכך ראוי לחוש למראות עין דלא ידעי שהוי מקח טעות אבל אם נימא דאם מכרה לצורף ישראל בטלה א"כ נהי דלפי האמת אין הקונה הזה צורף מ"מ ממ"נ הרואה אם ידע ידע הכל וידע שכאן הוי מקח טעות ואם לא ידע לא ידע כלום ויסבור שכאן הוי צורף ישראל א"כ אף דאינו מקח טעות אינו ע"ז של ישראל כיון דבטלה ולחוש שזה ידע שאינו צורף וזה לא ידע דהוי מקח טעות לא חיישינן דכיון דאיכא תרי צדדים להיתירא חדא דלמא הוי צורף ישראל את"ל דאינו צורף אכתי הוי מקח טעות ורק חד צד לאיסורא דאינו אסור רק בתרווייהו חד שאינו צורף וגם לא הוי מקח טעות וא"כ כיון דאין הצדדים שקולים אין לחוש למראות עין ולכך פריך הש"ס כן כיון דס"ל לר' יוחנן משיכה בנכרי קונה קשה ברישא אמאי יחזור לו בע"כ הטעם רק מכח מראות עין דמתחזי כע"ז ביד ישראל וא"כ אי ס"ד דבצורף ישראל ד"ה בטלה למה ניחוש למ"ע הרי הוי תרי צדדי להיתירא וחד לאיסורא ובע"כ יהי' מוכח דר' יוחנן ס"ל דבצורף ישראל פליגי א"כ קשה למה מספקא לך מאן אמר הא ומאן אמר הא בע"כ מוכח דר' יוחנן ס"ל דבצירף ישראל פליגי ולמה הוי ספק לך בדבר וא"ש. ודו"ק. ומכ"ש דא"ש לפי משמעות הש"ס לקמן דף ע"א דרוצה הש"ס לתרץ דגם רב יסבור דמשיכה בנכרי קונה וא"כ כאן הוי חד אמורא רב וחד ר' יוחנן וכיון דשניהם ס"ל משיכה בנכרי קונה פריך שפיר ובע"כ יהי' מוכח דרב עכ"פ ס"ל דמשיכה בנכרי אינו קונה וקשיא ממנו לאמימר דס"ל קונה כדפריך כעין זה לקמן דף ע"א מרב לאמימר כן ה"נ פריך כאן כן. וא"ש. ודו"ק היטב.