עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
עבודה זרה · דף נב:
בדף נ"ב ע"ב גמ' או דלמא איסורא דאורייתא לא בטלה טומאה דרבנן בטלה תיקו. הנה מכאן סתירה לדברי מהרדב"ז שהביא המג"א בסי' קפ"ד שכתב דהיכי שנולד ספק דאורייתא ודרבנן יחד אף בדרבנן לחומרא מכח דאתי לזלזולי בדרבנן יע"ש וקשה מכאן הרי בזה נזדמן הדאורייתא ודרבנן יחד וא"כ אם לענין איסורא לא מהני ביטול דהוי מן התורה גם מדרבנן ראוי שלא יועיל הביטול מכח דלא ליתא לזלזולי בדרבנן והנה בזה הוי אפשר לפרש כוונת הש"ס לעיל דקאמר כלים לא קמיבעי' לי' כיון דאית לי' טהרה במקוה טומאה נמי בטלה והנה לכאורה אין לזה הבנה דמה ענין זה לזה וכי בשביל שיש לו טהרה במקוה יועיל לו ביטול. אך לפמ"ש נראה הכונה כך דהרי התוס' פירש דבכלים של תקרובות פריך וא"כ הוי איבעי' שלו ג"כ מכח כיון דאיסורא לא בטיל י"ל טומאה נמי לא בטלה והיינו מה"ט דמבעי' לי' אם נימא דראוי להחמיר גם בדרבנן מכח דלא ליתי לזלזולי בדרבנן ולכך משני שפיר דבכלים כיון דאית להו טהרה במקוה ממילא לא נחשב זלזול בדרבנן כיון דיש לו תקנה בלא"ה לטומאה ע"י מקוה מה שאינו באיסור א"כ אין הסתירה ניכר להדיא לכך לא אתי לזלזולי בדרבנן אבל בדבר שאין לו טהרה במקוה א"כ נקיל ע"י ביטול מה שאינו מועיל באיסור אתי לזלזולי בדרבנן. וא"ש.
ובזה מיושב לי עוד מה דהוי קשה לי במה דפריך הש"ס ותבעי' לי' ע"ז גופה ומשני ע"ז גופה לא מבעי' לי' כיון דאיסורא בטלה טומאה נמי בטלה וכו' וקשה אכתי מ"ט לא מיבעי' לי' בע"ז של ישראל דאין לו ביטול הו"ל למבעי' אם טומאה בטלה אך לפמ"ש א"ש דהרי מה דחיישינן לאתי לזלזולי בדרבנן הוי רק אם הו סתרי אהדדי דנזדמן דאורייתא ודרבנן יחד אז נראה כסתירה להדיא אז חיישינן לזלזולא בדרבנן וא"כ לפ"ז משני הש"ס שפיר דבשלמא בתקרובות שלעולם אין לאיסורו ביטול אם נימא דטומאה בטלה ניכר הסתירה להדיא לכך יש לחוש דאתי לזלזולי בדרבנן אבל בע"ז נהי דלפי האמת הוי ע"ז של ישראל מ"מ מתוכו אין ניכר אם הוא ע"ז של ישראל או של נכרי וא"כ הרי אפשר דשל נכרי הוא ואף לאיסורו יש ביטול א"כ אין ניכר הסתירה להדיא לכך ודאי אין לחוש לזלזולי בדרבנן והוי כמו בכלים שיש להם טהרה במקוה דכל דאין הסתירה ניכר להדיא. והנה בזה יונח לנו דברי הרמב"ם בפ"ו משאר אבית הטומאה הלכה וי"ו שכתב בבעי' זו וז"ל תקרובות ע"ז מטמא וכו' ואע"פ שאין תקרובות ע"ז של אוכלין בטלה לעולם להתירה בהנאה אם בטלה ה"ז ספק לטומאה אבל כלי שהוא תקרובות ע"ז שבטלה טהור וכו' והנה משמע שפסק איבעי' זו לחומרא והדבר תמי' דהרי כל ספק דרבנן להקל ואין לומר דהוי ספק דרבנן באיתחזק איסורא דהרי הרמב"ם פוסק דבטומאה קלה אף באיתחזק איסורא טהור כר"מ יע"ש. ועוד הקשה המשלמ"ל דדבריו סתרי אהדדי ששם בדין בנתפרקה ע"ז אף דהדיוט יכול להחזירה טהורה כתב הכ"מ דהוי איבעי' דלא איפשיטא ופסק לקולא א"כ מוכח דס"ל בזה האיבעי' לקולא ולמה אח"כ בדין ביטול פסק לחומרא. ועוד תמה ממ"ש בפי"ב מכלים בדין חזרה לטומאתן ישינה פסק נמי האיבעי' לחומרא שם יע"ש והניח בצ"ע. ולפמ"ש א"ש דבבעי' זו כיון דנזדמן דאורייתא ודרבנן יחד לכך ס"ל דגם בדרבנן אזלינן לחומרא מכח דאתי לזלזולי בדרבנן וזה דוקא בבעי' זו דאין מקום לחלק בין איסור הנאה לטומאה רק מכח דזה דאורייתא וזה דרבנן כדקאמר כאן ולכך אם נקיל בכאן דפרח מינה טומאה הוי רק מכח דהוי דרבנן לכך נחשב כסתרי אהדדי וחיישינן אף בדרבנן לחומרא מכח אתי לזלזולי בדרבנן משא"כ לענין איבעי' דאם ע"ז מטמא לאיברים הנה בזה אין הטעם לומר מכח דהוי דרבנן רק אף אם הוי דאורייתא י"ל כן כיון דעכ"פ עיקר טומאתו מכח דהיקש לנדה ולכך ראוי לומר מה נדה אינו לאיברים אף ע"ז אינו לאיברים וא"כ זה לא שייך לענין איסור הנאה רק לענין טומאה וליכא ממ"נ ולכך לא נחשב נזדמן יחד רק נחשב בפ"ע וכיון דבאמת הוי דרבנן לכך פסק האיבעי' לקולא משא"כ בבעי' זו לענין ביטול דהוי סתרי אהדדי דממ"נ אם מהני לי' ביטול יועיל אף להתירו בהנאה ואם לא מהני לי' ביטול אף לטומאה הוי סתרי אהדדי לכך חיישינן דאתי לזלזולי בדרבנן.
ומה שפסק בחזרה לטומאתן ישינה נמי דהוי ספק טומאה א"ש ג"כ דהנה בלא"ה תמוהין לי דברי הרמב"ם בפי"ב מכלים שכתב שם בהלכה ט' כלי מתכות שנטמא בטומאה שהוא מד"ס כגון שנטמא בע"ז וכיוצא בה ונשבר והתיכו וחזר ועשה ממנו כלי אחר ה"ז ספק אם חזר לטומאתו ישינה או לא. וקשה לי טובא דמשמע להדיא דהרמב"ם ס"ל דבכל טומאה שהוא מדרבנן הו"ל ספק אם חזרה לטומאתן ישינה והרי בש"ס קאמר דחדא מגו חדא מיבעי' לי דאת"ל דבשאר טומאה דרבנן אין חוזרין לטומאתן ישינה בע"ז דחמיר אם חזרן לטומאתן ישינה או לא וא"כ הרי הרמב"ם פוסק כאת"ל כמ"ש הב"ש באה"ע סי' קל"ו וקל"ט ס"ק זיי"ן דהרמב"ם פוסק כאת"ל. וא"כ ה"נ כיון דהאת"ל מפורש בש"ס הו"ל לפסוק דבשאר טומאה דרבנן ודאי דלא חזרה לטומאה ישינה רק בע"ז הו"ל ספק ולמה כתב דבכל טומאה דרבנן הו"ל ספק טומאה והוא תמי' ולא ראיתי מי שירגיש בזה.
ולכך נראה דחדא קושיא מתורצת בחברתה דהרי דעת הגאונים דלא קיי"ל כאת"ל בכל מקום לכך נהי דדעת הרמב"ם דקיי"ל כאת"ל מ"מ נראה דס"ל להרמב"ם דמידי ספיקא לא נפקא רק דספק זה הוי לקולא כעין דס"ל להרמב"ם בכל דוכתא ספק תורה לקולא מן התורה וכן דעת השיטה מקובצת בב"מ דרוב נחשב ספק רק דהתורה אמרה דספק זה לקולא כן ה"נ בזה בבעי' דלא איפשטא רק דנאמרה באת"ל י"ל דלא נחשב כודאי ממש רק מידי ספיקא לא נפקא רק דספק זה קיי"ל להקל ולכך א"ש דברי הרמב"ם דמ"ש הרמב"ם דאף בשאר טומאה דרבנן הוי ספק טומאה אין כוונתו דלדינא הו"ל ספק טומאה רק ליתן טעם לדבריו למה פסק בע"ז דהו"ל ספק טומאה הרי ראוי לומר ספק לא יופקע ולכך דרבנן להקל לכך כתב דגם בשאר טומאה דרבנן נמי הוי ספק טומאה כיון דהוי בעי' בש"ס ונהי דלדינא קיי"ל לקולא מ"מ שוב לענין טומאת ע"ז הו"ל ס"ס לאיסורא דלמא בכל טומאה דרבנן חזרה לטומאתן ישינה ואת"ל דבשאר דרבנן לא חזרה אכתי אפשר בע"ז דחמיר איסורי' חזרה לטומאתן כדקאמר בש"ס ובב"ס להחמיר ודאי הוי אף בדרבנן לחומרא ולכך כוונת הרמב"ם הוי דלדינא רק בע"ז הוי טמא מספק רק דקמ"ל דגם בשאר טומאה דרבנן הוי ספק כדי לאשמעינן הטעם למה הוי בע"ז ספק טומאה. וא"ש ודו"ק.
ועוד נראה לומר והיא העיקר בעיני כיון דקיי"ל ספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין הוי לחומרא והנה מה דהוי לי' טהרה במקוה נחשב יש לו מתירין כדמוכח במכילתין לעיל דף ל"ז ע"ב דקאמר שם כי אתו לקמי' דר"י אמר להו הא מיא בנהרא זילו טבילו וכו'. ולפ"ז א"ש דבשלמא הרמב"ם בה"ל כלים מיירי בכלים שנגעו בע"ז כמ"ש הרמב"ם בלשונו ובזה כיון דאף אם נימא דחזרה לטומאתן ישינה מהני לי' טהרה במקוה וכיון דיש להם תקנה במקוה לכך הו"ל דשיל"מ ולחומרא אבל בע"ז שנתפרקה לאיברים דהוי טומאת עצמו וכיון שנשתברה מאלי' אסורה א"כ עדיין אין לו היתר הנאה ותורת ע"ז עלה וכל זמן דהוי עלי' תורת ע"ז מטמא נמי ואין לו טהרה במקוה ולבטלו אינו בידו דאין ישראל מבטל ע"ז של נכרי וכל שאין בידו לא הו"ל דשיל"מ לכך שוב פסק ספק דרבנן להקל ובתקרובות של אוכלין אף דאין לו טהרה במקוה פסק לחומרא מכח טעם הנ"ל דאתי לזלזולי בדרבנן. ובהכי א"ש מה דהוי קשה לן על הרמב"ם בה"ל כלים שהעתיק הדין הנ"ל בכלי שנגע בע"ז ולא כתב הדין כמפורש בש"ס בכלי של ע"ז עצמה דהרי בש"ס מיבעי' בריתך כלי לעכו"ם ולמה שינה מלשון הש"ס אך לפמ"ש א"ש דבאם הוי הוא עצמו ע"ז ס"ל להרמב"ם דאם כבר נתבטל ומותר בהנאה לא מיבעי' לי' דפשיטא בזה דלא חזרה לטומאתן ישינה כמ"ש שם בסוגייא די"ל כן ולא מיבעי' להו רק היכי דלא הותר בהנאה ועדיין תורת ע"ז עלי' ובזה לא הוצרך הרמב"ם להעתיקו דבאמת ספק דרבנן להקל ולכך לא העתיק רק באם כלי מתכות נגע בע"ז דבזה על הע"ז עדיין תורת ע"ז עליו ואעפ"כ להכלי שנגע בו מהני לי' טהרה במקוה והו"ל דשיל"מ לכך פסק לחומרא וא"ש. ודו"ק. ובזה י"ל נמי מה דפסק דאף בשאר טומאה דרבנן הוי ספק אף דפוסק בכל דוכתא כאת"ל י"ל כנ"ל דלאו דס"ל דזה פשיטות ממש רק דאף דהוי ספיקא קיי"ל בכה"ג לקולא וא"כ היינו דוקא בדבר שאין לו מתירין אבל ביש לו מתירין אף באם תמצא לומר הוי לחומרא. וא"ש ודו"ק.
שם גמ' אמרי היכי נעביד ניתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא ננסרינהו וכו'. הנה שאלני תלמידי החריף מו"ה יחזקאל על דברי הבאר שבע שהביא המשלמ"ל בפ"א מבית הבחירה שכתב דלאו דלא תניף עליהם ברזל לא שייך רק אם כבר הוקדשו למזבח אך אם עדיין לא הוקדשו למזבח לא שייך לאו זה ושאלני ידידי הנ"ל דא"כ למה קאמר הש"ס כאן היכי נעביד ננסרינהו לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא הרי אמרינן כאן דבאו בה פריצים וחללוה וא"כ כיון דכבר יצאו לחולין לא שייך לאו דלא תניף עליהם ברזל, ויפה הקשה והיותר תמי' לי על המשלמ"ל שם שבתוך כדי דבור הביא סוגייא זו ואח"כ הביא דברי הב"ש הנ"ל ותמה עלי' מסברא ולא הקשה עלי' מן הש"ס הנ"ל ומה שהי' נראה לי בישוב זה הוא דהנה הוי קשה לי מה קאמר היכי נעביד ננסרינהו וכו' דמשמע דלולי האי טעמא הוי בידם לבטנן הרי אין ישראל יכול לבטל ע"ז של נכרי ואין לומר שהי' מבטלין אותם ע"י נכרי דזה אינו בידם ואין לומר דאם הי' מהני להם תקנה הי' כופין אותן בע"כ לבטלו זה אינו דא"כ אף דא"י לשברם ולנסרם אכתי להפוסקים דס"ל דאפילו באמירה בעלמא יכול הנכרי לבטלו א"כ לכופם נבטלן ע"י אמירה או ע"י מכירה ומשכון דמהני לכ"ע ובע"כ דלא מיירי כאן בביטול ע"י נכרי רק ע"י ישראל ובישראל לא מהני רק ע"י מעשה ולא באמירה ומכירה דלא מהני רק מטעם דהוי כנשתברה מאלי' וכו' כדמוכח לעיל דף מ"ב וא"כ מה קאמר היכי נעביד הרי אין ישראל יכול לבטל ע"ז של נכרי. וצריך לומר דכאן בא לתרץ למ"ד לעיל דף מ"ב דלכך אין ישראל מבטל ע"ז של נכרי מכח גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה וא"כ הוי ע"ז של ישראל וא"כ הרי הט"ז כתב בא"ח סי' תרכ"ו בשם הלבוש דאף דאין מבטלין איסור לכתחלה היינו רק ברשות אבל במצוה לא גזרינן שיעשה בעבירה יע"ש. וא"כ ה"נ בשלמא בדבר הרשות שפיר גזרינן לדלמא מגבה לה והדר מבטל לה אבל היכי דהם מכונין לדבר מצוה לבנין מזבח לא גזרינן בזה לדלמא מגבה לה והדר מבטל לה או כיון דאין שבות במקדש י"ל אף שבות דמקדש במדינה לא גזרינן עיין בעירובין דף קו"ף וכו'. וא"כ ה"נ לא גזרינן בזה לדלמא מגבה לה דאין שבות במקדש וא"כ שפיר קאמר הש"ס דלא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא דבזה הוי ממ"נ דבשלמא בעלמא היכי דאין ניכר שעושה כן לבנין בהמ"ק ואין מחשבתו ניכר מתוך מעשיו בזה אמרינן אף דבלבו כיון לשם בהמ"ק כיון דעדיין לא הוקדשו לא הוי בי' לאו דלא תניף דמחשבה שבלב אינו מחשבה אבל הכא הוי ממ"נ אם נימא דלא הוי לבנין מזבח א"כ א"י ישראל לבטל ע"ז של נכרי מה אמרת דכאן שאני דהוי לבנין מזבח א"כ בזה מוכרחין אנו לומר דהוי לבנין מזבח והוי כאן מחשבה ניכרת מתוך מעשיו ומוכרחין אנו לומר דהוי לבנין מזבח לכך שוב נחשב כאלו כבר הוקדשו למזבח ושייך בהו לאו דלא תניף עליהם ברזל דאיכא ממ"נ אם לאו למזבח קאי א"י ישראל לבטל ע"ז של נכרי ואם למזבח קאי הרי הוי לאו דלא תניף משא"כ בעלמא היכי דליכא ממ"נ אמרינן נהי דדעתו למזבח כיון דבידו למלוך שלא לעשותן למזבח ובידו לחזור בו לכך ליכא לאו דלא תניף משא"כ כאן אין בידו לחזור בו דלחולין שוב א"י הישראל לבטל ע"ז של נכרי ושוב כיון דמוכרח ליקחן למזבח הוי כאלו כבר הוקדשו ושייך בהו לאו דלא תניף ואזיל כאן הסוגייא לתרץ למ"ד דהטעם דא"י הישראל לבטל ע"ז של נכרי הוי מכח גזירה דלמא מגבה לה וכו'. וא"ש. ודו"ק היטיב.
והנה היותר נראה לישב קושית תלמידי הנ"ל די"ל דע"כ לא קאמר הבאר שבע דהיכי דעדיין לא הוי קדשי מזבח מותר להניף עליהם ברזל רק בסתם אבנים שעדיין לא היו קדושים בשום פעם דבהו אף שכבר תקנם למזבח עדיין לא הוקדשו עד שיקדשם בפה אח"כ בפירוש לכך בהו לא שייך לאו זה דלא תניף עליהם ברזל אך כאן בסוגיין דבאמת היו קדושים מכבר והוי ראוי שלא יהי' ביד עכו"ם לאסרם כלל כמ"ש רש"י רק דגלי קרא דבאו בה פריצים וחללוה שנתחלל על ידם והוי בידם לאסרו א"כ תינח כל זמן שלא עשו בהם מעשה הביטול אבל אם עשה בהם מעשה הביטול הדר מעשה ומוציא מיד מעשה ומבטל מה שבא תחלה פריצים וחללוה וחוזר ההקדש למקומו והוי הביטול וההקדש באים כאחד לכך שפיר קאמר דאיך נעביד דאם יבטלם יחול ההקדש תיכף ושוב עובר תיכף על לא תניף עליהם ברזל וזה הוי מלתא דסברא דהרי לולא דגלי קרא דבאו בה פריצים הוי הסברא נותן דלא הוי נאסר כלל א"כ נהי דגלי קרא דבאו בה פריצים י"ל היינו רק היכי דלא נעשה מעשה הביטול אבל אם אח"כ עשו בה מעשה לבטל מעשה הנכרים שוב אמרינן מעשה מוציא מיד מעשה וחוזר להקדשו ממילא לכך הוי הביטול והקדש באים כאחד ושייך בי' שוב לאו דלא תניף. וז"ב ונכון לפענ"ד. ועיין כיוצא בסברא זו שכתבנו לענין ביטול דמעשה מוציא מיד מעשה בא"ח סי' תקפ"ו בהשמטות עודנו בכת"י. ועיין לקמן דף נ"ד ע"א מ"ש ביאור הסוגייא בהמשך המאמר למה דוקא עתה פריך כן אמרו היכי נעביד ניתברינהו אבנים שלימות וכו' יע"ש.
בתוס' ד"ה כיון דאיסורא בטל וגבי כלים דלעיל דלא קאמר הכי וכו' ודלא כפירש הקונטרוס וכו'. הנה נראה לישב פירש"י די"ל סברא אחת מחודשת כיון דיש פלוגתא לעיל בש"ס אם נשתברה מאלי' אסורה או מותרת וא"כ כיון דחזינן דס"ל לחד דאף לענין איסור הנאה מן התורה מהני ביטול בנשתברה מאלי' א"כ אף לאידך מ"ד דס"ל דלא מהני היינו רק לענין איסור אבל לענין טומאה ודאי מהני ובפרט היכי דיש לו טהרה במקוה כיון דקאמר לעיל דכיון דיש לו טהרה במקוה קיל נמי דמהני ביטול א"כ י"ל דמה"ט גם נשתברה מאלי' מהני ומה דמשני כאן בש"ס דלע"ז עצמה לא מיבעי' לי' כיון דאיסורא בטיל טומאה נמי בטלה ולא קשה לי' אכתי ליבעי' בע"ז עצמה ובנשתברה מאלי' דלענין איסורא לא בטל ולטומאה מיבעי' לי' די"ל או דס"ל להך מ"ד כמ"ד נשתברה מאלי' מותרת או אף דס"ל דאסורה מ"מ ס"ל דגם לענין טומאה לא מהני בזה נשתברה מאלי' כיון דאין לו טהרה במקוה ודוקא היכי דיש לו טהרה במקוה מהני נשתברה מאלי' ג"כ אבל כאן דאין לו טהרה במקוה לא מהני נשתברה מאלי' בודאי ולפ"ז י"ל עוד דאף מ"ד דנשתברה מאלי' מותרת היינו בע"ז עצמה אבל בתשמישי ע"ז כל זמן שע"ז קיימת מודה דלא מהני נשתברה מאלי' דהרי עיקר טעמי' דס"ל דמהני נשתברה מאלי' היינו מכח דמימר אמר איהי נפשה לא אצלה וכו' א"כ תינח היכי דהיא עצמה נשתברה אבל אם היא עצמה נשארה קיימת רק תשמישי' נשתברו בזה כיון דעכ"פ היא עצמה נשארה לא מייאש הנכרי נפשי' מיני' ומודה דלא בטלה. ולכך א"ש דבע"ז עצמה משני שפיר דלא מיבעי' לי' כיון דאיסורא בטל טומאה נמי בטל ולא מבעי' לי' בנשתברה מאלי' דס"ל כמ"ד נשתברה מאלי' מותרת וא"כ איסורא נמי בטל אבל בכלים פריך שפיר ותיבעי' לי' כלים היינו בנשתברו מאלי' דבהא איסורא לא בטיל וראוי למיבעי' גבי טומאה אם בטלה.
ומ"ש רש"י כי היכי דמהני לענין איסורא כוונתו כך כי היכי דמהני לענין איסורא ביטול אם בטלה בידים או לענין ע"ז עצמה דמהני אף בנשתברה מאלי' כן ה"נ יועיל ביטול לענין טומאה אף בכלים אף בנשתברה מאלי' כן נראה להמליץ בעד רש"י ז"ל.
גמ' ושל ישראל מי קא מבעלה וכו'. הנה דעת הרמב"ן הביאו הר"ן לעיל דבע"ז שהיא גופה של ישראל ועבד לה הנכרי ע"י מעשה דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה מ"מ מהני לי' ביטול כיון דמה שנאסר הוי ע"י נכרי ומכח דע"י המעשה נחשב כשל נכרי א"כ גם לענין ביטול נחשב כשל נכרי והר"ן חולק עליו. ועימ"ש בזה לעיל והנה עת הדבר תמי' לי על הרמב"ן מסוגייא זו דמאי פריך הש"ס ושל ישראל מי קא מבטלה ושם בסתר כתיב נימא דהכוונה כך דנכרי ע"ז שלו היינו הן שהע"ז שלו ממש. הן דהט"ז גופה של ישראל והנכרי עבד לה ע"י מעשה נמי מבטלה ומהו פריך ומזה מוכח בעליל כדעת הר"ן והדבר תמי' על הר"ן שלא הרגיש בזה ועיימ"ש לקמן בזה גם בדף נ"ד בש"ס ובתוספת ד"ה היתה בהמת חבירו רבוצה הוכרחנו שם דלא כהרמב"ן יע"ש.
שם גמרא בילדותו מאי קסבר וכו'. קשה לי למה לא מתרץ כן שהי' מחלק בדין ברירה כיון דיש בזה פלוגתא דתנאי אם יש ברירה או לא ואנן קיי"ל דאין ברירה וא"כ כיון דהש"ס מוקי לה ביש לו בה שותפות נימא דכוונת רבי כך דמ"ש נכרי מבטל ע"ז שלו ושל ישראל אין הכוונה דאו או קתני רק חדא קתני דנכרי מבטל ע"ז דהוי בשותפות שלו ושל ישראל והיינו דקמ"ל דאף דהוי בשותפות ישראל יכול לבטל חלקו מכח דס"ל יש ברירה לכך קמ"ל דיכול לבטל חלקו וזה הוי בילדותו אבל בזקנותו הוי ס"ל כמ"ד אין ברירה ולכך ס"ל דבשותפות ישראל אף חלקו א"י לבטל לכך קמ"ל דדוקא שלו ושל חבירו יכול לבטל אבל שלו ושל ישראל בשותפות אף חלקו אין יכול לבטל מכח דאין ברירה והדבר תמי' מאוד דלמ"ל לחדש דפליג בדבר דלא מצינו פלוגתא בעלמא ולחדש פלוגתא חדשה טפי הו"ל לומר דפליג בדבר דמצינו בו כבר פלוגתא דתנאי וצ"ע. והנה הן אמת דעל גוף הש"ס נמי קשה דמסיק דבזקנותו סבר ישראל אדעתי' דנפשי' פלח כי קא מבטל נכרי דנפשי' דישראל לא מבטל. והנה מלשון זה משמע דאף בשותפות ישראל מ"מ יכול הנכרי לבטל דנפשי' וכן מפורש יותר בפירש"י ד"ה שיש לו להנכרי בה שותפות וכו' שכתב וז"ל ובזקנותו חזר בו דאע"ג שיש לו שותפות אינו יכול לבטל חלקו של ישראל משמע להדיא הא חלק הנכרי יכול לבטל והוא תמי' דהא קיי"ל אין ברירה א"כ האיך ידעינן איזה חלקו של נכרי ואיזה של ישראל ומה שהי' נראה ליישב זה י"ל דמזה מוכח כדעת הסוברים דמה דאין ברירה הוי מכח ספק דמספקא לן אם יש ברירה או לא ולפ"ז י"ל דהנה בע"ז של נכרי ושל ישראל אם הוי אמרינן בבירור דאין ברירה לא הוי יכול הישראל לאסרו כלל דאין אדם אוסר דשא"ש ונהי דכאן הוי ברשות הנכרי דגם הנכרי עובדה מ"מ כיון דלהס"ד דהש"ס הוי ס"ל דתמיד בשותפות הישראל אדעתי' דנכרי פלח ונהי דחזר בו רבי וס"ל דאדעתי' דנפשי' פלח היינו רק אם נימא דיש ברירה ויכול הישראל לאסור חלקו בלי הסכמת הנכרי לכך בזה אמרינן דאדעתי' דנפשי' פלח אבל אם הוי אמרינן דאין ברירה א"כ בלי הסכמת ועבודת הנכרי לא הוי נאסר כלל רק ע"י הסכמת הנכרי יכול לאסרה בזה מודה דאדעתי' דנכרי פלח וממילא יש לו ביטול לכך אם הוי אמרינן דבודאי אין ברירה הי' ודאי מועיל ביטול אף לשל ישראל אך כיון דספיקא הוי חיישינן לחומרא להיפוך דדלמא יש ברירה וישראל אדעתי' דנפשי' פלח ואין לחלקו ביטל ולכך תינח לחלק ישראל אבל לחלק הנכרי מהני ממ"נ ביטול דאם יש ברירה הרי ידעינן חלק הנכרי שבטלו ואם אין ברירה א"כ גם לחלק ישראל יש לו ביטל כנ"ל ומהני ממ"נ להתיר חלק הנכרי. ובזה מיושב קושיתינו דלמה לא משני שהי' מחולק בדין ברירה דמעיקרא סבר דיש ברירה ומהני ביטול לחלק הנכרי ובזקנותו סבר דאין ברירה ולא מהני ביטל כלל לחלק הנכרי דאדרבא ממ"נ אם בודאי אין ברירה מהני ביטל אף לחלק ישראל דבזה ודאי ישראל אדעתי' דנכרי פלח ואם יש ברירה או אין ברירה מספק שוב מהני עכ"פ ביטול לחלק הנכרי מכח ממ"נ ולכך לא מצי לתרץ כן והוא ראי' לדברינו. וא"ש ודו"ק היטב.
שם גמ' ובזקנותו סבר אדעתי' דנפשי' פלח כי מבטל נכרי דנפשי' דישראל לא מבטל. הנה מזה מוכח להדיא דאם הוי אדעתי' דנכרי פלח הוי מועיל ביטול אף דהוי ע"ז של ישראל ממש א"כ מזה מוכח להדיא כדעת הרמב"ן שהבאתי לעיל דבע"ז שהיא גופה של ישראל ועבדה הנכרי ע"י מעשה דמהני לה ביטול דהרי אף ע"ז של ישראל ממש אם הוי אדעתי' דנכרי פלח מהני לי' ביטול מכ"ש בהנכרי עצמו דפלח ודאי אדעתי' דנפשי' דמהני לי' ביטול דהנכרי עצמו ודאי אדעתי' פלח והיכי דהוי אדעתי' דנכרי אף אם הוי של ישראל ממש יש לה ביטול, והדבר תמי' מאוד על הר"ן שחילק בזה. והנה בזה יש לישב מה שתמהתי לעיל על הרמב"ן דמהו פריך הש"ס דישראל מי קא מבטלה ושם בסתר כתיב דמהו פריך דהכוונה באם הוי גופו של ישראל ופלח לה הנכרי ע"י מעשה יע"ש. ולפמ"ש א"ש דודאי להס"ד דש"ס דלא ידע מהך סברא עדיין דישראל אדעתי' דנכרי פלח הוי ס"ל באמת כדעת הר"ן דאין חילוק בדבר דאף אם עבד לה הנכרי כיון דהוי גופו של ישראל הו"ל ע"ז של ישראל ולא קאמר הרמב"ן כן רק למסקנא למהו דמביא הש"ס דבילדותו הוי אומר רבי דבשותפות אף של ישראל יש לו ביטול מכח דישראל אדעתי' דנכרי פלח א"כ מוכח דהיכי דפלח אדעתי' דנכרי מהני ביטול אף לשל ישראל א"כ נהי דבזקנותו חזר בו היינו מטעם דישראל אדעתי' דנפשי' פלח א"כ תינח באם הישראל עבדה אבל אם הנכרי עבדה בזה ודאי הוי אדעתי' דנפשי' פלח לכך מהני לי' ביטול. וצדקו דברי הרמב"ן. ודו"ק.
שם גמ' איכא דמתני לה אסיפא ישראל אינו יכול לבטל ע"ז של נכרי פשיטא. הנה בעניי לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים בזה דמהו פשיטא הוא זה הרי אדרבה לעיל דף מ"ב גבי ע"ז שנשתברה מאלי' דחד אמר מותרת פריך הש"ס להיפך למה לא יהי' יכול הישראל לבטל ע"ז של נכרי להוי כנשתברה מאלי' ומשני מכח גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה והו"ל ע"ז של ישראל וא"כ מהו פריך פשיטא לא מיבעי' למ"ד דנשתברה מאלי' מותרת באמת דאין זה פשיטא רק אף למ"ד נשתברה מאלי' אסורה אין זה פשיטא כיון דחזינן דעכ"פ איכא חד מ"ד דס"ל אם נשתברה מאלי' מותרת ואז הוי מהני אף ביטול ישראל דלא גרע מנשתברה מאלי' לכך אצטריך לאשמעינן דנשתברה מאלי' אסורה לרך אף ישראל אין יכול לבטל ע"ז של נכרי ואין לומר דקושית הש"ס למ"ד נשתברה מאלי' אסורה וקשה לו מאי איריא דישראל אין יכול לבטל ע"ז של נכרי לאשמעינן רבותא טפי דאפילו נשתברה מאלי' אסורה דא"כ לא שייך בזה לשון פשיטא רק הו"ל להקשות דמהו איריא ישראל אפי' נשתברה מאלי' נמי אסורה כך הוי לי' להקשות אבל לא בלשון פשיטא. וצ"ע.