עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
עבודה זרה · דף נב.
בדף נ"ב ע"א גמ' אימא ה"מ למיקם גברא בארור אתסורי לא מיתסרא תועבת ד' כתיב קשה לי מה ראי' הוא זה הרי לעיל דף מ"ה מסיק הש"ס דיש נעבד במחובר אצל גבוה מק"ו מאתנן יע"ש וא"כ חזינן אף דמחובר אינו נאסר להדיוט מ"מ לגבוה אסור מק"ו מאתנן והרי באתנן נאמר לא יבא אתנן זונה ומחיר כלב בית ד' אלקיך כי תועבת ד' אלקיך גם שניהם הרי דאתנן נקרא תועבת ד' וא"כ כיון דמחובר הוי ק"ו מאתנן מכ"ש דנקרא תועבת ד' אף דשרי להדיוט לגבוה אסור ונקרא תועבת ד' א"כ דלמא ה"נ בהזמנה לע"ז ולא עבדה דלמא הוי נמי כן דלמא לגבוה נאסרה מיד ולהדיוט מותר עד שתיעבד ובפרט דהשכל נותן כן כיון דגם שאר דברים שנעבדה בו עבירה כגון רובע ונרבע פסולין לגבוה ולהדיוט שרי א"כ ה"נ כיון שכבר מסיק הש"ס דלמיקם עלי' בלאו וארור הוי ודאי מיד רק עיקר ספיקו הוי אם נאסר או לא א"כ י"ל שפיר דמה דנקרא תועבת ד' היינו כיון דנעבדה בו עבירה לכך אסיר לגבוה לכך נקרא תועבת ד' כמו אתנן אבל להדיוט לא מתסיר עד שיעבוד. וצ"ע.
והנה עוד היי קשה לי מנ"ל לר"י דע"ז של נכרי אינה אסורה עד שתעבד ושל ישראל אסורה מיד נהי דאיכא קרא להכי ולהכי מ"מ מנ"ל דהוי החילוק בין ישראל לעכו"ם דלמא אין טעם החילוק בין ישראל לעכו"ם רק החילוק הוא כך דידוע דישראל מצווה על השיתוף ואין ב"נ מצוה על השיתוף וא"כ י"ל דבהכי תליא מלתא דבישראל שעשה ע"ז לעצמו בין שכיון לשם ע"ז או לשם שיתוף הכל הוי בעבירה וקאי עלי' בלאו לכך נאסר מיד אבל בנכרי כיון דאינו מצווה על השיתוף אם עשאה לשם שיתוף לא נעבד בה עבירה לכך לא נאסר עד שתעבד ונ"מ לנו אם ידוע דהנכרי לא עשה לשם שיתוף רק לע"ז לבד דהוי בעבירה אפשר דאף בנכרי אסירה מיד ואין חילוק רק בין היכי נעשה בעבירה או לא והך קרא דנאסר מיד מיירי בנעשה בעבירה והך קרא דעד שתעבד מיירי בלא נעשה בעבירה וכן קשה להיפוך לר"ע דס"ל של ישראל אינה אסורה עד שתעבד ושל נכרי מיד קשה נמי כן דימא הוי להיפך דלמא דוקא היכי דהוי בעבירה בזה י"ל דמוקמינן לי' בחזקת כשרות ומסתמא לא יעשנו ועביד אינש דגזים ולא עביד ואמרינן שמסתמא יהי' נמלך בו לכך לא נאסרה עד שתעבד אבל היכי דלא הוי בעבירה בזה מסתמא יעשה כדבריו לכך נאסר מיד בהזמנה ולכך בישראל דהוי בעבירה לכך לא נאסר עד שתעבד אבל בנכרי דמיירי בשיתוף דלא הוי בעבירה לכך מסתמא לא יהי' נמלך בו לכך נאסר מיד ולעולם היכי דלא הוי בשיתוף דאף בנכרי דהוי בעבירה אף בנכרי לא נאסר עד שתעבד וצ"ע בזה. ועיין ראי' לדברינו דלכך לא נאסר בהזמנה מכח דלמא יחזור בו בפירש"י סנהדרין דף מ"ח ד"ה מידי דאורחי' שכתב כן שם להדיא יע"ש ולפירושו קשה יותר מנ"ל כן דלמא מיירי דוקא בענין דאינו מוזהר עלי' יע"ש. ודו"ק.
שם גמ' ואידך ההוא מיבעי' לי' לכדר"ל דאמר ר"ל כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו ניטע אשירה וכו'. הנה מזה משמע דהך דר"ל תליא בהך פלוגתא דלמ"ד ע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד ממילא אצטריך קרא דושם בסתר להכי ואצטריך קרא דלא תטע לך אשירה להצריך גניזה שוב לא ס"ל דר"ל דמוקי לה לדיין שאינו הגון ומאן דדריש כר"ל בע"כ ס"ל דע"ז של ישראל אסורה מיד, והנה מזה תמהתי בחבורי ספר החיים ה"ל ר"ה סי' תקפ"ו על הרמב"ם שמזכה שטרא לבי ם תרי שפסק כר"ע דאינה אסורה עד שתעבד ופסק כר"ל יע"ש.
והנה אח"כ נדפס ספר סדר למשנה על הרמב"ם וראיתי שגם הוא תמה כן והייתי בר מזלו בזה ואשר אני אחזה ליישב כעת הוא במה דקשה לי למ"ל קרא כלל לע"ז של ישראל דטעון גניזה הרי התוס' פירשו דכוונת גניזה היינו ביעור בלא הנאה וקשה ע"ז למה לי קרא הרי כבר נאמר פסילי אלוהיהם תשרפון באש ומפרש בש"ס דאין הטעם מכח ע"ז דידהו דא"כ בביטול בעלמא סגי לי' ובע"כ מכח כיון דפלחו ישראל לעגל גלי דעתיהו דניחא להו ושליחותיהו קעבדי והו"ל ע"ז של ישראל א"כ מוכח מזה דע"ז של ישראל בעי שריפה ואין לומר דהוי ס"ד נהי דבעי שריפה מ"מ בהדי דקשריף ליתהני מיני' זה אינו דהרי כתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם א"כ מוכח דאסור להנות ממנו לגמרי. ולישב זה נראה דהנה הר"ן הביא דעת הרמב"ן דכל דנכרי שעשה מעשה בשל ישראל לע"ז נהי דאסרה ע"י מעשה מ"מ יש לה ביטול כיון דהמעשה פועל דהו"ל כע"ז של נכרי ממילא מהני נמי לענין דיש לה ביטול והר"ן חלק עליו וס"ל דאף בכה"ג אין לו ביטול ונראה דמכאן יהי' ראי' להר"ן ולכך א"ש דהך קרא דושם בסתר או לא תטע לך אשירה אתיא לע"ז של ישראל שלא עבד לה הוא רק הנכרי עבד לה ולכך קמ"ל אף בכה"ג טעון גניזה כיון דגוף הע"ז הו"ל של ישראל.
ובזה נדחה ראיות הרמב"ן שהביא ראי' לדינו דמנ"ל להש"ס דהטעם דפסילי אלוהיהם תשרפון באש מכח דגלי דעתיהו בעגל ולכך שליחותיהו קעבד דלמא לכך אסרוהו מכח דהוי ע"י מעשה ובזה אדם אוסר דשא"ש ומזה הוכיח דינו דמה"ט הוי ראוי שיועיל ביטול יע"ש ולפמ"ש אין ראי' די"ל דהוכחת הש"ס הוי כך דאם רק מצד מעשה אסרוהו א"כ למ"ל קרא דושם בסתר או לא תטע לך אשירה לע"ז של ישראל שטעונה גניזה הרי כבר נלמוד מקרא דלא ידבק בידך מאומה מן החרם ואין לומר דאצטריך להיכי שהנכרי עובד לה ע"י מעשה דגם זה נשמע מהתם ולמ"ל קרא דלא תטע לך או ושם בסתר ובע"כ דאצטריך דמלא ידבק לא הוי ראי' די"ל דהתם לאו מטעם מעשה אסרוהו רק מכח דגלי דעתייהו דניחא להו ושליחותיהו קעבדי וא"כ מוכח הך דינא דישראל שזקף לבינה ולא השתחוה לה ובא אחר והשתחוה לה נאסרה ושוב אצטריך לא תטע לך או ושם בסתר לע"ז של ישראל שעבדה נכרי ע"י מעשה נמי טעין גניזה ומוכח דלא כהרמב"ן. אך הנה בחידושי לאו"ח ה"ל ר"ה סי' תקפ"ו עודנו בכת"י שם הוכחתי מדברי הש"ס לקמן דף נ"ג ע"א ממה דמשני דלכך קאמר עולמית לאשמעינן דאפי' יש לנכרי שותפות בגוי' ולא משני דקמ"ל אפי' לא עבדה ישראל רק נכרי נמי אסורה מזה מוכח דס"ל להש"ס כדעת הרמב"ן דבכה"ג באמת יש לה ביטול ולפ"ז י"ל דהרמב"ם ס"ל נמי כדעת הרמב"ן בזה והוכחתו מהך סוגייא הנ"ל ולפ"ז א"ש דס"ל להרמב"ם דהך סוגייא דהכא דמצריך לה קרא לע"ז של ישראל שטעון גניזה ס"ל דלא כהרמב"ן רק כהר"ן דע"י מעשה נמי אין לה ביטול לכך בעי קרא בפ"ע ולא נלמד מלא ידבק בידך וכו' אבל אנן קיי"ל כסתימת הגמ' לקמן דף נ"ג דס"ל דבע"ז של ישראל שעבדה נכרי ע"י מעשה יש לה ביטול לכך בע"כ הך קרא דלא תטע לך אשירה היינו למעמיד דיין שאינו הגון דע"ז של ישראל ממש כבר נשמע וע"ז של ישראל שעבדה נכרי זה באמת יש לה ביטול ולכך פסק הרמב"ם כתרוייהו.
או אפשר לומר דהרמב"ם ס"ל באמת כדעת הר"ן ואעפ"כ א"ש ואדרבא יתישב בזה עוד תמי' אחת מה שתמהו הכל על הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שהשמיטו הך דינא דישראל שזקף לבינה ולא השתחוה לה וכו' וכבר כתבנו בזה בעז"ה בחידושינו בכמה דוכתא לישב ולפי הנ"ל א"ש נמי מאוד דס"ל להרי"ף והרמב"ם הרא"ש דהוי קשה להו קושית הרמב"ן דמנ"ל זה הטעם מכח דגלי דעתיהו דלמא הטעם דהוי ע"י מעשה וניחא להו כמ"ש דא"כ קשה למ"ל קרא דושם בסתר או לא תטע לך אשירה להצריך לע"ז של ישראל גניזה תיפוק לי' מפסילי אלוהיהם תשרפון באש ובע"כ דמהתם לא מוכח די"ל דהטעם מכח דגלי דעתיהו ושליחותיהו קעבדי וא"כ תינח התם רב יהודא אמר רב הוא יסבור כמ"ד דע"ז של ישראל אסורה מיד ואייתר ושם בסתר להצריןך גניזה או אף אם ס"ל כר"ע דאינה אסורה עד שתעבד מ"מ לא ס"ל כר"ל דדרש להך קרא דלא תטע למעמיד דיין שאינו הגון רק להצריך גניזה וא"כ קשה לי' אי הטעם בקרא דפסילי אלוהיהם תשרפון מכח דהוי ע"י מעשה למ"ל עוד קרא דושם בסתר או לא תטע לך אשירה להצריך גניזה בע"כ דמהתם ליכא ראי' די"ל הטעם מכח דשליחותיהו קעבדי ולכך מוכיח דינו דישראל שזקף לבינה. אך אנן דקיי"ל דאינו אסורה עד שתעבד א"כ בעינן ושם בסתר לכך וקרא דלא תטע לך ס"ל כר"ל למעמיד דיין שאינו הגין א"כ שוב י"ל דקרא דפסילי אלוהיהם הוי מכח דהוי ע"י מעשה ואין ראי' לגילוי דעת דמהני בזה לומר דשליחותיהו קעביד לכך השמיטו הך דינא דישראל שזקף לבינה וכו' דלא קיי"ל כן. ומה"ט העתיק הרמב"ם הך למוד דר"ל למעמיד דיין שאינו הגון אף דושם בסתר הוי לענין דאינה אסורה עד שתעבד מ"מ ס"ל דלענין להצריך גניזה לא בעינן קרא דכבר נשמע מפסילי אלוהיהם תשרפון באש כנ"ל. וא"ש שיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ודו"ק. ועימ"ש לקמן בש"ס דף נ"ב ע"ב מ"ש בדעת הרמב"ן והר"ן הנ"ל.
שם גמ' ריתך כלי לעכו"ם מבעי' לי' וכו'. הנה הר"ן כתב בלשונו דספוקי מספקא להש"ס אם משמשין ממשמשין גמרינן או מינה גמרינן ונ"מ אף לדידן לענין משמשי ע"ז של ישראל אם יש לה בישול או לא דזה תליא בזה אם משמשין ממשמשין גמרינן אי מינה גמר יע"ש. והנה מ"ש דספיקי מספיקא להש"ס אין לשון זה מדוקדק דנהי דתחלה הוי ס"ד דש"ס לפרש בעייתו כן מ"מ לפי האמת מסיק הש"ס דלא מיבעי' לי' כלל בזה רק לענין חזרה לטומאתן ישינה. ואפשר דכוונת הר"ן הוי רק כיון דעכ"פ לא נתפרש בש"ס הפשיטות לאיזה צד א"כ נהי דהוא לא מיבעי' לי' בזה אכן לדידן נשאר הדבר בספק לאיזה צד נוטה והנה בגוף הדבר קשה לי לפי דברי הר"ן מהו פריך הש"ס ותבעי' לי' עשה הרי לפי מה דמשני השתא דבחזרה לטומאתו ישינה קמיבעי' לי' בע"כ נמי צריך לפרש מה דנקט ריתך כלי לעכו"ם אין הכוונה דעתה עשאו כלי לעכו"ם דהרי מיירי שכבר הי' כלי של עכו"ם מקודם ובע"כ הכוונה דריתך כלי לעכו"ם היינו שכבר הי' של עכו"ם דפשיטא כיון שכבר הי' של עכו"ם אין חילוק לענין חזרה לטומאתן ישינה בין אם כיון גם עתה לעכו'"ם או לא דהרי גבי שאר טומאת בחזרה ותקנה לא נגעה השתא בטומאה כלל ואעפ"כ חזרה לטומאתן ישינה וה"ה נמי בע"ז ועוד אי נימא דמיבעי' לי' דווקא בחזר וכיון לע"ז מאי פריך ותיבעי' לי' בשאר טומאה דרבנן דלמא בשאר טומאה דרבנן פשיטא לי' דלא חזרה משא"כ בזה דעכשיו חזר וכיון לשם ע"ז לכך מיבעי' לי' אם חזרה לטומאתן ישינה ובע"כ דמשמע לי' דלענין חזרה לטומאתו ישינה אין לחלק בין חזר וכיון לשם ע"ז או לא ובע"כ מה דקאמר ריתך כלי לעכו"ם הייני כלי שהי' כבר לעכו"ם וא"כ מהו פריך הרי לשון ריתך הוי בחמת לשון פחיסה כנראה מלשון רש"י שפירש כלי שנשבר והקיש עלי' בקורנס עד שריקעו ונתפשט ונתמלא פגימתו הרי דפירוש זה דחקו לכך מכח דלשון ריתך משמע פחוסה ורקיעה ולכך כיון דמסוגיית הש"ס משמע דזה הוי תקין לכך הוכרח לפרש בפחיסה זו הוי תקין דע"י שפחסו ורקעו נתפשט ונתמלא פגימתו וא"כ כיון דריתך בעצמו הוי ענין פחיסה מהו פריך ותיבעי' לי' עשה מנ"ל דהך ריתך הוי לשון תקון דבזה תקנו דלמא הוי לשון קלקול באמת והיינו דמיבעי' לי' בזה גופו אם קלקל כלי שהי' תחלה משמש לע"ז ומיבעי' לי' אם מהני לי' ביטול והיינו דזה תלוי בזה כמ"ש הר"ן דאם לר"י משמשין ממשמשין גמרינן לענין דאינו נאסר עד שיעבוד ה"ה לדידן לענין ביטול הוי כן ואם לר"י מינה גמרינן ה"ה לענין ביטול מינה גמרינן ולכך לא מיבעי' לי' בעשה דבזה הוי דלא כהלכתא דלדידן קיי"ל כר"ע וכמ"ש הר"ן באמת דאין נ"מ לדידן לכך לא מיבעי' לי' אמת כן רק בקלקול כלי של עכו"ם אם מהני לי' ביטול וזה שייך לדידן רק דזה תליא בהך בעיא דאם עשה לר"י אם לדידי' ילפינן משמשין ממשמשין ה"ה לדידן וכן להיפך ולכך מיבעי' לי בריתך כלי הכוונה שבטלו ומיבעי' לי' בע"ז של ישראל במשמשיו אם יש לו ביטול או לא ואף אם נאמר דלא משמע לי' לפרש דריתך היינו ביטל עכ"פ קשה מהו פריך ותיבעי' לי' עשה דסוף סוף יהי' איבעי' שלו שלא אליבא דהלכתא וטפי הו"ל להקשות ותיבעי' לי' בביטל משמשי ע"ז של ישראל אם יש לו ביטול דמשמשין ממשמשין גמרינן או אין לו ביטל דמינה גמרינן ולמה לא פריך כן לכך נראה דמזה מוכח דלא כהר"ן מכח דע"כ לא מיבעי' בש"ס אם מינה גמרינן או לא רק באם עדיין לא עבדה רק הזמינו לע"ז בזה י"ל שפיר דלאו מינה גמרינן דהרי עדיין אינה כמוהו דהרי אם נימא דלא נאסרה עד שנעבדה דלא מינה גמרינן א"כ אינה תשמישי עכו"ם כלל ועליה אנו דנין אם תהי' כמוהו או לא לכך בזה י"ל דלאו מינה גמרינן אך כשכבר הוי משמשי עכו"ם של ישראל לענין ביטול בזה כיון דכבר הוי משמש לע"ז ודאי דינה כמוהו ובזה ליכא ספיקא במלתא דודאי מינה גמרינן כיון דכבר היתה משמשת לה ודאי דינה כמוהו וליכא ספיקא בהא כלל ואין ענין דין זה לדין בעיית הש"ס. כלפע"ד נכון. ודו"ק היטב.
גמ' חזרה לטומאתן ישינה מיבעי' לי' הנה יש עיין במהו קא מיבעי' לי' אם מיבעי' לי' בע"ז של נכרי דיש לה ביטול ומיירי שכבר נתבטלה ואף דמותרת לענין איסור מ"מ לענין טומאה י"ל דחזרה לטומאתן ישינה כמו לענין שאר טומאות דאורייתא אף דפקע שם טומאה מיני' לגמרי מ"מ כיון שתקנה חזרה לטומאתן ישינה ה"ה נמי בע"ז הוי כן אף דנתבטלה ומותרת לגמרי מ"מ י"ל לענין טומאה י"ל דחזרה לטומאתן או נימא להיפוך דמיירי בע"ז של ישראל או של נכרי ולא נתבטלה כגון שנשתברה מאלי' וכמ"ד נשתברה מאלי' אסורה ולכך מיבעי' לי' כיון דלענין איסור נשארת באיסורה נהי דלענין טומאה פקע שם טומאה מינה דלא גרע מטומאה דאורייתא כשנשתברה טהורה אך כשחזר ותקנה מיבעי' לי' אם חזרה לטומאתן ישינה כיון דעכ"פ נשאר באיסורה אבל היכי דהוי ע"ז של נכרי וביטלה בענין דמותרת י"ל דפשיטא לי' דלא גזרו בזה לחזור לטומאה ישינה. והנה ממה דפריך הש"ס ותיבעי' לי' שאר טומאה דרבנן ולא משני דבשאר טומאה דרבנן פשיטא לי' דלא חזרה לטומאתן בדרבנן רק בע"ז כיון דעכ"פ אסורה מן התורה א"כ שפיר גזרו גם לענין טומאה מכח גזירה אטו האיסור דאם נימא דלא חזרה לטומאתן יבאו לומר נמי דמותר ג"כ ומדלא משנינן כן מוכח לכאורה דבע"ז של עכו"ם שביטלה ומותרת מיירי אבל בע"ז שלא נתבטלה י"ל דמטמאות לעולם אף כשלא חזר ותקנה מיהו יש לדחות די"ל דלכך לא משני כן מכח דאם מכח גזירה מיבעי' לי' א"כ אף בלא חזר ותקנה תבעי' לי' דנהי דבשאר טומאות פקעה טומאתן בזה י"ל דגזרינן אטו האיסור והו"ל למיבעי' אף בלא חזר ותקנה. ואין לומר דחדא מגו חדא מיבעי' לי' דאם בא לתרץ חדא מגו חדא שוב מתרץ טפי דגם לענין טומאה דרבנן מיבעי' לי' חדא מגו חדא. מיהו אכתי לא נתישב בזה קושיתינו די"ל דלכך לא מיבעי' לי' בלא חזר ותקנה די"ל דפשיטא לי' דלא גזרי בזה מלתא דליתי' כוותי' בשל תורה רק כשחזר ותקנה דבזה כיון דחזינן דכבר תקנו רבנן לחזור לטומאתן לכך נהי דבדרבנן לא גזרו בזה י"ל כיון דאיכא גזירה אטו האיסור שוב שפיר השווהו לשל תורה וגזרו בזה לחזור לטומאתן כמו דגזרו בטומאה דאורייתא ומדלא משני כן מוכח דפשיטא לי' דבע"ז שנתבטלה מיבעי' לי' אבל בלא נתבטלה לא פקעה טומאה מינה לעולם אף כשלא ביטלה מכח גזירה אטו איסורא. ועדיין צ"ע בזה כעת ועיימ"ש לקמן דף נ"ב ע"ב בביאור דעת הרמב"ם בה"ל כלים בזה והוכחתי מדבריו דס"ל כהך צד דבאם לא נתבטלה קמיבעי' לי' ייע"ש. והבן.
גמ' חדא מגו חדא קמיבעי' לי' קשה לי מי דחקו לכך דשניהם מספקא להו ולמה לא משני טפי בפשיטות דזה הוי פשיטא לי' דבשאר טומאה דרבנן ודאי לא אמרינן דחזר לטומאה ישינה רק בע"ז מיבעי' לי' אם חזרה מכח חומרא דעכו"ם כדקאמר באמת ולמה לו לומר דתרתי מבעי' לי'. וצ"ע.