עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
עבודה זרה · דף מט:
בדף מ"ט ע"ב במשנה יוליך הנאה לים המלח, הנה בזה יש חלוקי דעות בראשונים אם אף בלא תערובות מהני תיקון זה או דוקא בתערובות עיין בהר"ן שהאריך בזה ובהרא"ש והנה לכאורה נראה להביא ראי' דבלי תערובות לא מהני הולכת הנאה והוא ממה דפריך לעיל דתני חדא שדה שנזדבלה בזבל עכו"ם ופרה שנתפטמה בכרשיני עכו"ם שדה תזרע ופרה תשחט ותניא אידך שדה וכו' שדה תביר ופרה תרזה וכו' ומה קושיא נימא דתרווייהו ס"ל זוז"ג אסור רק הך ברייתא דשדה תזרע אתיא כר"א דמהני הולכת הנאה לים המלח לכך קאמר שדה תזרע והכוונה ע"י הולכת הנאה לים המלח ואידך ברייתא אתיא כרבנן דלא מהני הולכת הנאה לכך קאמר שדה תביר ומה קושיא אלא ודאי כל דהוי בעינא בלי תערובות אף לר"א לא מהני הולכת הנאה לים המלח וא"כ קשה שפיר הברייתות אהדדי. וזה ראי' ברורה לפענ"ד.
גמ', וצריכא דאי אתמר בפת הו"א בהא קאמר ר"א משום דמיקלי קני איסורא. הנה הרא"ש הביא ב' דעות דיש סוברין דאף בשאר איסורין מהני להוליך דמיהן לים המלח והרא"ש כתב דדור קא בעכו"ם שתוספת דמי' וכשמוליך את הדמים לים המלח נראה כמוליך גוף האיסור וכו' ייע"ש. וקשה לי על דבריו דא"כ למה הוצרך הש"ס לעשות הוצריכותות אליבא דר"א הו"ל נעשות הצריכותא להיפוך אליבא דרבנן דאי אתמר בפת הוי ס"ד בהא קאמרי רבנן דאין פדיון לעכו"ם מכח דמיקל קלי איסורא א"כ כיון דאין גוף האיסור בעין אין כאן מה לתפוס בדמים לכך אינו רק כשאר איסורים וממילא לא מהני הולכת הדמים לים המלח אבל בכרכור שנארג בבגד דהוי בעין ויש כאן מה שיחול איסורו על הדמים בזה כשמוליך הדמים נראה כמוליך גוף האיסור ואף רבנן מודים דמהני פדיון ואי איתמר בבגד הוי ס"ד בזה קאמר ר"א אבל בפת דאינו בעין אף ר"א מודה דלא מהני הלכת הדמים לים המלח קמ"ל ומדלא קאמר כן מוכח לכאורה דבכל האיסורין מהני הולכת הנאה לים המלח ולכך אין כאן צד רבותא לרבנן כיון דאף בשאר איסורין שאין תופסין דמיהם מהני הולכת הדמים א"כ אין סברא לחלק בין מיקלי קלי איסורא או לא לכך הוצרך לעשות הצריכות לר"א אבל להרא"ש קשה. וצ"ע. ועיין בחידושי לש"ס עמוד א' מ"ש בסוגייא זו. ובביאור לשון הש"ס וכוונתו דלא כפירש"י רק בע"א. ייע"ש.
גמ', תניא כמ"ד מותרין וכו'. הנה לכאורה קשה מכאן לדעת ר' יוחנן דס"ל לעיל נשתברה מאלי' אסורה למה יהי' בכאן השפאין מותרין הרי ביטול ליכא כאן דכיון דלצרכה ואם הוי לצרכה בכלל ביטול הוי ראוי להיות מותרת אף גוף הע"ז ובע"כ דלצרכה אינו בכלל ביטול וא"כ הרי לא נתכוין הנכרי לבטלה ולמה יהי' השפאין מותרין ובע"כ דהוי כנשתברה מאלי' וא"כ מוכח להדיא דנשתברה מאלי' מותרת וקשיא טובא למ"ד אסורה. והנה לכאורה עלה בלבי לישב דמה דס"ל לר' יוחנן נשתברה מאלי' אסורה היינו רק כשאין עיקר ע"ז קיים דאז ס"ל לר' יוחנן דהנכרי לא מסיח דעתו מיני' מכח שלא לבטל שם ע"ז מינה. אבל היכי דעיקר ע"ז עדיין קיים מודה ר"י דאם נשבר ממנה איזה דבר מייאש נפשי' מן השברים כיון דלא יופקע שם ע"ז מינה בכך דהרי העיקר נשאר קיים לו, ושוב ראיתי בהר"ן שכתב חילוק זה כאן ולעיל בסוגייא דע"ז שנשתברה מאלי'. ותלי"ת כוונתי לדעתו אך הדבר תמי' דהר"ן הוכיח זה מראי' אחרת וקושיא אחרת וכתב בלשון אפשר ולמה לא הוכיח מקושיא הנ"ל. והדברים מוכרחין שכן הוא. וצ"ע.
בתוס' ד"ה ארג בו את הבגד וכו' בירושלמי דפרקין פריך וכו' וכך י"ל נמי בפת דדרך ליקח פת מן העכו"ם וכו'. הנה אין דעתי ניחה בזה דא"כ למה המתין הירושלמי להקשות מסיפא דמתניתין מבנד ולא הקשה כן על הרישא דפת ולתרץ כמו כן ובפרט דבאמת פת של עכו"ם אסורה ואיך נאמר דרגילות הוא ליקח פת מן העכו"ם. ולכך הי' נראה לומר דעל פת בלא"ה לק"מ דהנה לכאורה בלא"ה לא פריך הירושלמי מידי די"ל דשאני יי"נ מע"ז ממש דהרי חזינן בע"ז ממש לא כתיב בי' אכילה ואדרבא כתיב בי' לא ידבק בידך מאומה מן החרם וממילא אף שלכד"ה אסור כמ"ש התוס' בפ"ב דפסחים אבל ביין נסך דפריך הש"ס לעיל דף ל"ב מנ"ל דאסור הרי דהוי ס"ד דמותר לגמרי וא"כ אף דיליף שם דאסור היינו מקרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם וא"כ כיון דכתיב שתיי' אינו אסור רק כדרך הנאתן ושלכד"ה מותר מן התורה וא"כ נימא דגם בזה יש חילוק דביי"נ מותר למכרו חוץ מדמי איסור שבו ובע"ז אסור למכרו חוץ מדמי איסור שבו ובפרט דבאמת אם מוכרו חוץ מדמי איסור שבו א"כ מוזיל גבי הנכרי ויחזק לו הנכרי טובה עבור כך ואף זה הוי הנאה ובע"כ צריך לומר דזה לא נחשב כל כך הנאה ולא חיישינן לה וא"כ י"ל דהיינו דוקא ביי"נ אבל בע"ז דכתיב בי' ולא ידבק בידך מאומה מן החרם אף להנאה כזו חיישונן. גם הרי המשלמ"ל רוצה לומר דמכירה עצמה הוי שלכד"ה א"כ נהי דמוכח בכמה דוכתא דמכירה ונתינה הוי כדרך הנאתן היינו דוקא מכירה ונתינה כפשוטו דזה מלתא דשכיחא והדרך למכור וליתן זה לזה אבל בענין כזה דמוכרו חוץ מדמי איסור דאין כאן מכירה ולא מתנה מפורשת רק כלאחר יד ודאי י"ל דהוי רק שלכד"ה ולכך בי"נ דשלכד"ה מותר בי' ולכך מותר למוכרו חוץ מדמי איסור שבו משא"כ בע"ז עצמה דשלכדי"ה אסור בי' ולכך אף למכור חוץ מדמי איסור שבו אסור ומהו פריך הירושלמי. וצריך לומר דכוונת הירושלמי כך דהנה לעיל דף מ"ב פריך הש"ס למ"ד נשתברה מאלי' מותרת ממ"ש ר' יוסי מפני שהנביי' חוזרת עליהם ונעשה זבל ואמאי להוי כע"ז שנשתברה מאלי' ומשני שם דאין ע"ז בטלה דרך גדילתה משמע הא בלא"ה הוי דינו כנשתברה מאלי' ולפי"ז ה"נ בנטל ממנה עצים או כרכור ואפה בו פת או ארג בו בגד קשה נמי הך קושיא להוי כע"ז שנשתברה מאלי' ולומר דגזרינן דלמא מגבה לה והדר מבטל לה והו"ל ע"ז של ישראל כבר כתבנו לעול בשיטת רש"י שמשמע מדבריו דבכה"ג דהוי רק גזירה דרבנן ראוי לומר בי' דזוז"ג מותר יע"ש לעיל בדף זה בתוס'. ועוד י"ל הירושלמי חיבר ר' יוחנן והוא לשיטתו דלא ס"ל הך גזירה דלמא מגבה לה וכו'. ולפי"ז צריך לומר דבאמת יהי' מוכח מזה דנשתברה מאלי' אסורה והכי קיי"יל באמת. ולפי"ז הנה לעיל כתבנו בישוב שיטת רש"י דנהי דנשתברה מאלי' אסורה היינו רק מכח כיון דבזה גופו חידוש הוא מה דמהני בי' ביטול אין לך בו אלא חידושו רק כשביטלה נכרי ולא היכי דנשתברה ממילא אך לפ"ז לענין זוז"ג היכי דבשאר איסורין הי' מותר רק מכח חומר ע"ז אסור אמרינן להיפוך אין לך בו אלא חידושו ואינו אסור רק היכי דאסור בשאר איסורין אבל אם בשאר איסורין מותר אף בע"ז מותר בנשתברה מאלי' יע"ש ולפ"ז ה"נ פריך הירושלמי כך ממי"נ כיון דביי"ינ מותר למכור חוץ מדמי איסור שבו מה אמרת דבע"ז דכתיב לא ידבק בידך אסור אף בכה"ג אך א"כ שוב קשה להוי כנשתברה מאלי' ופקע עכ"פ חומר ע"ז ונעשה רק כשאר אסורין ושוב יהי' מותר חוץ מדמי איסור שבו כן יהי' כוונת הירושלמי, ולפ"ז א"ש דהנה הש"ך ביו"ד סי' קל"ד הביא להקשות בשם הר"ן למה ביין במים הוי בנ"ט נימא חתיכה נעשה נבילה ותירץ הר"ן דבצונן לא אמרינן חנ"נ והרא"ש תירץ דביותר מס' לא אמרינן חנ"נ וביאר שם הש"ך דאף דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין להרא"ש מ"מ בע"ז דחמיר ראוי לומר חנ"נ לולא דהוי יותר מס' גם בצונן. ולפ"ז א"ש דהנה קיי"ל גבי ספק ספיקא היכי דלא נודעו יחד לא מהני ס"ס והטעם כיון דכבר נעשה הדבר כודאי איסור שוב לא מהני בי' ספק שני וא"כ ה"נ י'"ל בשלמא בבגד שנארג בע"ז דבזה לא שייך חנ"נ כיון דאינו דבר מאכל גם הוי בצונן וא"כ לעולם לא נעשה הבגד כגוף האיסור ואינו רק כדין זוז"ג ממילא אם נתערב אח"כ מהני למכרו חוץ מדמי איסור שבו כיון דהוא עצמו לא נאסר רק מכח דזוז"ג ראוי להיות מהני בי' מכירה חוץ מדמי איסור שבו כמו ביי"נ ולכך הוצרך לתרץ מכח גזירה דשמא ימכרנו לישראל אבל בפת שנאפה בעצי איסור דבזה הוי בחם דומיא דבב"ח ושייך בי' חנ"נ א"כ נחשב כל הפת כגוף ע"ז ושוב יצא מתורת זוז"ג ונעשה כע"ז עצמה דנהי דתחלה נאסר מכח זוז"ג מ"מ כיון דזוז"ג אסור נעשה הפת כגוף ע"ז עצמה וכיון דנעשה כע"ז עצמה הוי אח"כ כדין ע"ז עצמה שנתערב ושוב לא מהני בי' המכירה חוץ מדמי איסור שבו כיון דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם ואף זה הוי בכלל הנאה ואינו דומה ליי"נ כנ"ל ולכך בלא"ה לק"מ מפת רק מבגד פריך הירושלמי שפיר. וא"ש. ודו"ק היטב.
והן אמת דקשה לי על שיטת הרא"ש דמשמע דס"ל דבע"ז דחמיר אמרינן חנ"נ וגם בסוגיין הכריע כשיטת רש"י דדי בהולכת הנאת עצים לים המלח ולא דמי כל הפת והבגד א"כ קשה למה הוצרך לעשות בצריכותא דסיפא לומר דאי אתמר בבגד הו"א בהא קאמרו רבנן אבל בהך אימא מודו לי' לר"א הו"ל לעשות הצריכותא הכל בדברי ר"א עצמו דאי אתמר בפת הו"א בהא קאמר ר"א דמיקלי קלי איסורא אבל בבגד אימא מודה לרבנן ואי אתמר בבגד הו"א בהא קאמר ר"א דדי בהנאת עצים כיון דלא נעשה הבגד כולו איסור כיון דלא הוי דבר אכילה ולא הוי דומיא דבב"ח אבל בפת כיון דהפת גופו נעשה נבילה הוי ס"ד דבעינן דמי כל הפת לכך קמ"ל דאף בפת די בהנאת דמי עצים. גם הי' יכול לעשות הצריכותא להיפוך אליבא דרבנן לפי דעת הרא"ש דבשאר איסורין לא מהני הולכת הנאה לים המלח רק בע"ז מכח שתופסת דמי' א"כ י"ל דאי אתמר בפת הו"א בהא קאמרו רבנן דאין פדיון לעכו"ם מכח ממ"נ דאם ישליך רק דמי הנאת עצים לא מהני דהרי כל הפת נעשה איסור וחנ"נ. ואם ישליך כל הפת הרי באמת הפת אינו ע"ז ממש ולא נאסר רק מדרבנן ומכח לתא דבב"ח לכך לא אלים למתפס פדיונו דהרי עיקרו משום לתא דבב"ח ושם לא שייך פדיון גם הוי רק דרבנן ולכך לא אלים איסורו למתפס פדיונו לכך ס"ל דאין פדיון לעכו"ם אבל בבגד דלא נעשה נבילה א"כ אין צריך באמת רק השלכת דמי הכרכור אפשר אף רבנן מודים דמהני הולכת הנאה ואם אתמר בהך בהא קאמר ר"א וכו'. וצ"ע. ועיין ראי' לדברינו בנדרים בהר"נ דקונם פ מי כיון דקיל איסורו אין לו פדיון וקונם כללי דחמיר יש לו פדיון והוי חומרו קולו. וקולו חומרו. דראי' לדברינו הנ"ל. ודו"ק. ובקיצור יותר י"ל דברי הירושלמי הנ"ל עפ"י דרך הנ"ל והוא דהרי צריך להבין דברי הירושלמי דמהו מקשה הרי זה הוי פלוגתא דתנאי לקמן ספ"ה דת"ק ס"ל דלא מהני אף ביי"נ מכירה חוץ מדמי איסור שבו רק רשב"ג ס"ל דמהני וא"כ מה קושיא דלמא הך משנה אתיא כת"ק דס"ל אף התם לא מהני מכירה חוץ מדמי איסור שבו וצריך לומר דמקשה רק הלכתא אהלכתא וס"ל להירושלמי דודאי תקנתא של ר"א גריע מתקנתא של רשב"ג וכן מצאתי אח"כ בר"ן שכתב כן וכונתי לדעתו בזה ולכך אם הוי מהני בי' למכרו חוץ מדמי איסור שבו לא הוי מקילין בי' להשליך דמי הנאה לים המלח ולא מיקל ר"א רק כשאי אפשר בתקנה אחרת לכך מיקל בהולכת הנאה ולא כשהי' אפשר, בע"א ולכך הוי קשה להירושלמי הלכתא אהלכתא דכאן פסקינן הלכה כר"א דיוליך הנאה והתם פסקינן כרשב"ג וכיון דמהני מכירה חוץ מדמי איסור שבו למה נקיל כר"א להוליך הנאה ולפ"ז קשה אכתי מהו פריך הרי קיי"ל להלכה דביין נסך ודאי שהוא אסור מן התורה לא מהני מכירה חוץ מדמי איסור שבו היכי דגוף האיסור מעורב בו וא"כ ה"נ בבגד ופת הרי הוי גוף האיסור מעורב בו ולא מהני חוץ מדמי איסור שבו וכבר הרגיש בזה הש"ך ביו"ד סי' קמ"ב וכתב דבפת ובגד לא נחשב גוף האיסור בו כמו יין ביין יע"ש. ולפ"ז י"ל דדוקא בבגד דלא שייך בי' חנ"נ ולא נחשב גוף האיסור בי' לכך ראוי שיועיל מכירה חוץ מדמי איסור שבו והוי ראוי שלא ניקל בהולכת הנאה ופריך שפיר הירושלמי אבל בפת שייך בי' חנ"נ א"כ נהפך הפת כולו לאיסור ונעשה כאילו הי' ממש של ע"ז והוי כיין ביין ודאי ולא מהני מדינא למכור חוץ מדמי איסור שבו. וא"ש דברי הירושלמי. ודו"ק.
והנה עפ"י דברינו הנ"ל בביאור לשון הירושלמי יובן על נכון דעת הרי"ף והרא"ש שכתבו בההוא דעירב לו חביתא דחמרי דסתם יינם הוי ומי ביקש מידם להוסיף דסתם ינם הוי ובר"ן נדחק לפרש דהוי משמע להו דהוי יין ביין ולא חביות בחביות וגם נדחק לומר דס"ל דדין ר"א ודין רשב"ג אחד הוא וזה דוחק גדול מנ"ל כן. ולפמ"ש א"ש דאדרבא הם מפרשים נמי דהוי חביות בחביות כפשט לשון ההיא חביתא דחמרי דאיערוב דאל"כ למה לו להזכיר חביתא הו"ל לומר ההוא חמר דאיערוב ומה נ"מ לנו בידיעה כמה הוי ולזה בע"כ מיירי דהוי חביות בחביות ולכך הוי קשה לו כיון דבחביות בחביות יש לו תקנה למכור חוץ מדמי איסור שבו למה היקל בהשלכת הנאה והרי מן הירושלמי הנ"ל מוכח דהיכי דיש לו תקנה למכרו לא מקילין בהשלכת הנאה דאל"כ לא פריך מידי ובע"כ דס"ל דלא מקילין רק באין לו תקנה אחרת וא"כ למה היקל ביי"נ בהשלכת הנאה הרי אפשר במכירה חוץ מדמי איסור שבו לכך מתרץ הרי"ף דדוקא באיסור דאורייתא ס"ל להירושלמי דלא מקילינן בהשלכת הנאה רק באי אפשר בתקנה אחרת אבל באיסור דרבנן מקילינן בהשלכת הנאה אף דאפשר בתקנה אחרת ולכך אם הוי ודאי יין נסך כמו דלא מקילינן למכרו חוץ מדמי איסור שבו היכי דהוי יין ביין כן לא הוי מקילינן בחביות בחביות להשליך הנאה וכו' כיון דאפשר במכירה חוץ מדמי איסור שבו אבל כיון דהוי סתם יינם כמו דמקלינן דאף ביין ביין מוכרין חוץ מדמי איסור כן מקילינן קולא אחרת דבחביות בחביות מותר להשליך הנאתן לים המלח אף דאפשר בתקנה אחרת. וא"ש ודו"ק.
והנה מה שהנחתי לעיל דעת הכ"מ וב"י יור"ד סי' רט"ז דהיכי דהוי דשיל"מ אף זוז"ג אסור בצ"ע. נראה לצדד ולישב שהוא יסבור כדעת הסוברים דהשלכת הנאה לים המלח הוי דמי כל הפת ובגד ולא דמי עצים לבד וא"כ כיון שיהי' לו הפסד כנגד כל הנאתו לא נחשב יש לו מתירין כדקיי"ל בעלמא היכי שיצטרך להוציא עלי' הוצאות לא נחשב דשיל"מ מכ"ש בזה שיצטרך להשליך כל הנאתו א"כ סוף סוף לא נהנה ואיך נחשב דשיל"מ אבל אם נימא כדעת הסוברים דדי בהשלכת דמי עצים א"כ בזה אין לו הפסד דהרי באמת הרויח בזה מע"ז שנהנה ממנה וא"כ אין לו הפסד בדבר שהרי לולא הע"ז הי' צריך להוציא עלי' כן מביתו א"כ ראוי להיות נחשב דשיל"מ ממש ומנ"ל דרבנן אחמורי מחמרי דלמא מקילין כנ"ל. ובע"כ ס"ל להכ"מ כדעת הסוברים דמי כל הפת וכן פסק ג"כ בש"ע יו"ד סי' קמ"ב ולשיטתו אזיל. ודוק. גם בלא"ה לק"מ די"ל כדעת הסוברים דלא מהני השלכת הנאה רק ע"י תערובות אבל לא כשהוא בעינא וא"כ ממילא אף לר"א לא הו"ל דשיל"מ. ודו"ק.
והנה עפ"י הנ"ל י"ל פרפרת אחת ולפרש פירוש חדש בצריכותא לקמן במה דקאמר אי איתמר בהא בהא קאמר ר"א משום דמיקלי קלי איסורא. והנה פירש"י דחוק דמה"ת נאמר דמכח מיקלי קלי יועיל טפי השלכת הנאה לים המלח הרי אדרבה בשאר איסורין העלה הרא"ש דלא מהני השלכת הנאה רק בע"ז מכח שתופסת דמי' וא"כ אי ליתי' בעינא אין כאן מה לתפוס בדמיו ומהיכי תיתי יועיל השלכת הנאה. ולכך נראה לפרש כוונת הש"ס עפ"י מה שכתבתי בפ"ק דביצה גבי עצים שנפלו לתוך התנור וכו' דמסיק שם בש"ס דהיכי דמיקלי קלי איסורא מותר לבטלו לכתחלה אבל היכי דלא מיקלי קלי איסורא אסור לבטל לכתחלה וא"כ הוי כוונת הש"ס כך ע"כ לא קאמר ר"א דאפה בו הפת אסירה רק בעצים בזה כיון דמיקלי קלי איסורא מותר לערבן באחרות לכתחלה וכיון דמותר לערבו וכשיערבנו יהי' מועיל לו השלכת הנאה לכך הוי דשיל"מ לכך אוסר הפת אבל בבגד דלא הוי מיקלי קלי נהי דאם נתערבה מהני לי' השלכת הנאה מ"מ כיון דאסור לערבו לכתחלה א"כ לא הוי דשיל"מ ושוב יהי' מותר בזוז"ג אף כשלא נתערבה עדיין לכך קמ"ל דאף בבגד אוסר ר"א כל הבגד. ואי אתמר בהך הוי ס"ד בהך קאמרו רבנן דאין פדיון לעכו"ם והיינו דודאי השלכת גוף העצים הוי ראוי שיועיל כיון דהוא ע"ז ממש ותופס דמי' הוי ראוי שיועיל בי' פדיון מיהו היכי דהוי בעינא הסכימו רוב הפוסקים דלא מהני בי' פדיון רק ע"י תערובות אך כיון דבעינא אין לו פדיון א"כ נאסר עכ"פ תחלה גוף הבגד ונעשה כולו כחתיכה דאיסורא א"כ אף כשנתערב אח"כ ממ"נ אין לו פדיון דהנאת עצים לא מהני דמה יועיל לנו זה הרי כבר נעשה כל הבגד איסור ועיין בר"ן ותבין. ולהשליך דמי כל הבגד שוב איסור הבגד לא אלים כל כך למתפס פדיונו כיון דלא חמיר איסורו לכך קאמרו אין פדיון לעכו"ם. ולפ"ז י"ל דהיינו דוקא בבגד כיון דאינו עומד להתערב אין רואין אותו כאלו כבר מעורב לכך נעשה כל הבגד איסור ולא מהני פדיון אח"כ אבל בפת כיון דמיקלי קלי איסורא א"כ מיתר לערבו לכתחלה. וכיון דמותר לערבו ובידו לערבו וכל דעתיד להתערב רואין אותו כאלו כבר מעורב א"כ מעולם לא נעשה הפת כולו איסור א"כ נהי דבעינא לא הקילו בפדיון עכ"פ יהי' מותר לערבו ואח"כ יועיל בי' פדיון השלכת דמי עצים לבד דבזה אלים איסורו שפיר לתפוס פדיון וכל הפת לא נעשה איסור בזה י"ל דמודים רבנן דיש לו פדיון לכך קמ"ל דאף בפת אין לו פדיון.
ובזה יש לקיים יותר פירושינו גם בצריכותא א' בדברי ר"א דהנה פירושינו לעיל אם כי נכון הוא אין לשון הש"ס סובלו דהרי קאמר אבל בהך אימא מודה להו לרבנן א"כ לא משמע כפירושינו אך לפי דרכינו בסוף א"ש דהכוונה כך דהוי ס"ד דבפת כיון דמיקלי קלי איסורא ומותר לערבו לכתחלה לכך לא נעשה כל הפת איסור לכך די בהשלכת דמי עצים ובזה שפיר יש לו פדיון דאלים לתפוס פדיונו אבל בסיפא כיון דלא מיקלי ואסור לערבו נעשה הכל איסור ושוב לא אלים הבגד לתפוס פדיונו ודמי עצים לא מהני כיון דנעשה כולו איסור אימא מודה להו לרבנן. וא"ש ודו"ק. ועיין כיוצא בזה בנדרים בדף ל"ה בהר"ן שם דקונם פרטי כיון דלא חמיר איסור לא אלים למתפס פדיונו אבל קונם כללי אלים לתפוס פדיונו ויש לו לו הוי חומרו וחומרו של קונם כללי הוי קולו וה"ה בנ"ד י"ל כן. כן נראה לי ודו"ק היטב. נשלם בעזה"י פרק כל הצלמים. נתחיל בעזה"י פ"ד.
פרק ר' ישמעאל פרק רביעי.
גמרא בשלמא רבנן קסברי עובדין לשברים וכו' קשה לי למה לא פריך נמי הניחא למ"ד לעיל עובדין לשברים אבל למ"ד אין עובדין לשברים א"כ מ"ט דרבנן ג"כ ותקשה יותר לפמ"ש הר"ן הבאתיו לעיל בס"פ הקודם דאף למ"ד עובדין לשברים מ"מ בעיקר ע"ז קיים לב"ע אין עובדין לשברים ואף ר"י דס"ל נשתברה מאלי' אסורה מודה בזה דמותר וא"כ הו"ל להקשות כאן דאיך אפשר דרבנן ס"ל עובדין לשברים הרי ע"ז קיים ובזה לכ"ע אין עובדין, וצ"ע.
גמרא אלא ר"י מהו קסבר אי קסבר עובדין לשברים אפילו תרתי נמי ליתסרן וכו' קשה לי לפמ"ש לקמן דף נ"א ע"א דא"ל כל אחת ואחת נעשית עכו"ם ותקרובות לחברתה ופריך א"ה בתרייתא מיהא תשתרי ומשני אי ידעת לה זיל שקלה וכו' וא"כ הרי בתמורה גבי אחין שחלקו אחד נטל ט' וכלב וכו' שכנגד הכלב אסורין ופריך הש"ס לשקול חד מיניהו ונימא ברירה וכו' הקשה שם בתוס' דא"כ בכל איסור שנפל להיתר נימא ברירה ותירצו בשם הרמ"ר דהיכי דהוכר האיסור מתחלה לא אמרינן ברירה יע"ש ומוכח שם דאם לא הוי נאסר רק בתערובות הוי שייך ברירה למאן ס"ל ברירה וא"כ כאן נימא דר"י ס"ל כמ"ד דיש ברירה וא"כ בשתים האחת קידם שנזרקה השני' היתה מותרת דהרי בתרייתא מותרת רק כיון שנזרקה השניי' נאסרה הראשונה וא"כ לא נאסר רק בתערובות לכך נהי דאינו ניכר מני בתרייתא שוב מותר ליטול איזה שירצה מכח ברירה דאמרינן הוברר שזו הבתרייתא ומה דקאמר ר"י שתים מותרת אין הכוונה שמותרת שניהן יחד רק הכוונה שמותרת כל וחד לנפשה דאיזה שירצה יטול לברור ולומר ברירה ולכך זה בשתים אבל בשלשה כולם אסורות דלא שייך בזה ברירה מתרי טעמי חדא כיון דהרוב איסור א"כ בטל לי' המיעוט היתר ברוב איסור ונהפך כולו איסור כמו דאם נתערב מיעוט איסור ברוב היתר נהפך כולו היתר כן ה"נ בנפל מיעוט היתר ברוב איסור נעשה כולו איסור ולא שייך ברירה ועוד הרי בשלשה כיון דכבר הי' שתים תחלה א"כ אחת היתה אסורה עכ"פ ונהי שהי' מותררת היינו רק שכל אחד בפ"ע היתה מותרת לבררה ומטעם ברירה אבל השני' היתה באיסור עכ"פ השלישית א"כ כבר הוכר האיסור מקודם בא השלישית א"כ כבר הוכר האיסור מקודם ואח"כ נעשה תערובות ושוב לא שייך בזה ברירה כדעת הרמ"ר הנ"ל לכך בשלש כולם אסורות ומהו פריך. וצ"ע בזה.
בפרש"י ד"ה עובדין לשברים וכו' והשתא לא חשיב לי' תקרובות אלא עכו"ם בפ"ע כלומר דלפי מה דס"ד השתא דמטעם עובדין לשברים אתינא עלה מה"ט בע"כ הוי משמע לי' דאין לו דין תקרובות עכו"ם אלא כע"ז עצמה דאם הו"ל דין תקרובות עכו"ם הרי תקרובות אין לו ביטול ומה לי אם בעלמא עובדין לשברים או לא ובע"כ דהשתא משמע לי' דאין לו דין תקרובות רק דין ע"ז ולכך אם לא הי' עובדין לשברים הי' מתבטלין. וק"ל.