אור ברסלב
עבודת עבודה חלק ב עבודה זרה › דף מח:

עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

עבודה זרה · דף מח:

דף מח.

בדף מ"ח ע"ב בגמ' לעולם דליכא דירכא אחרינא אדם חשוב שאני וכו'. הנה הרי"ף והרמב"ם לא העתיקו הך אוקימתא רק הרי"ף העתיק סתם מעשה דרב ששת שאמר ארהיטני. והרמב"ם בפ"ח מעכו"ם פסק בפירוש דבכל ענין בליכא דירכא אחרינא ירוץ ותמהו עליהם דהרי הש"ס מסיק דדוקא באדם חשוב הוי כן ומה שנראה לומר בזה דלכאורה קשה מהו פריך הש"ס אי דליכא דירכא אחרינא למ"ל ארהיטני הרי י"ל כיון דמוכח בכמה דוכתא דחיישינן לחשדא ומפורש בה"ל שבת סי' רמ"ד וכן בכמה דוכתא דאף היכי דלא שייך חשדא דבני מתא מ"מ חיישינן לחשדא דעוברים ושבים ולאורחים הבאים שמה א"כ ה"נ כיון דמפורש בש"ס דבאיכא דירכא אחרינא אסור א"כ אף בליכא דירכא אחרינא יהי' אסור מכח דחיישינן לחשדא דאורחים שלא ידעו ויסברו שאיכא דירכא אחרינא ויחשדוהו שעובר תחת האשרה ולכך בעינן רץ עכ"פ דאז מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כעין דאמרינן כה"ג בפ"ב דביצה גבי טבילת כלים בה"ש דהיכי דרהוט ואזיל הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו יע"ש. א"כ ה"נ נימא דהיכי דרץ הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דלא ניחא לי' בהליכה תחת האשרה דאם הוי ניחא לי' לא הוי רץ ובע"כ דלא ניחא לי' ומוכח ממילא דליכא דירכא אחרינא דאם הוי דירכא אחריני הוי הולך דרך שם כיון דלא ניחא לי' בכך וצריך לומר דס"ל להש"ס דודאי באיכא דירכא אחריני נמי הוה מותר כיון דאינו מכוין להנות ממנו הוי אפשר ולא מכוין ושרי מדינא ומה דבאיכא דירכא אחריני אסור היינו רק דבזה חיישינן לחשדא דדלמא יחשדוהו שהוא מכוין להנות ממנו והוי אפשר ומכוין דזה ודאי אסיר אבל בליכא דירכא אחריני הוי לא אפשר וא"כ אף אם יחשדוהו שמכיון הוי לא אפשר ומכוין דשרי נמי לחד דעה בפסחים פ"ב וכאן הולך הש"ס לדעה זו כמו שאכתוב בסמוך בישוב שיטת הרמב"ם בזה. ולחוש שיחשדוהו בתרתי דיאמרו שהוי אפשר ומכוין בזהלא חיישינן שיטעו בתרתי כיון דהוי רוב צדדים להיתירא לא חיישינן למיעוטא שיחשדוהו בדרך איסור ועיין בט"ז ה"ל שבת סי' רמ"ג דהעלה דלא חיישינן למראות עין בכה"ג היכי דהוי רובא להיתירא וה"ה בזה וא"כ ממ"נ פריך שפיר אי דליכא דירכא אחריני למ"ל ארהיטנו ממ"נ אם יחשדוהו שהוא לא אפשר ומכוין הרי זה מותר מדינא ואינו אסור רק מכח מראית עין שיחשדוהו שהוי אפשר וא"כ כעת דהוי באמת לא אפשר הוי חשדא מכח חשדא וכן להיפוך שיחשדוהו שהוי דירכא אחריני כיון דאינן מכוין א"כ הוי אפשר ולא מכוין וג"כ שרי מדינא ואיני אסור רק מכח חשדא א"כ שוב השתא דהוי לא אפשר באמת הוי חשדא מכח חשדא וזה אין לחוש לכך הוצרך לומר דאדם חשוב שאני. וזה בסוגייא דידן אבל לפי הלכה הנה הרמב"ם כתב בפי"ד מה"ל מ"א דהנאה הבאה לאדם בע"כ אם נתכוין אסור ואם לא נתכוין מותר. יהנה מזה מוכח דס"ל דהיכי דהוי לא אפשר ומכוין אסר גם מוכח דהיכי דהוי אפשר ולא מכוין נמי אסור דאל"כ קשה מה אריא שכתב דאם לא נתכוון מיתר בהנאה לאדם בע"כ לאשמעינן רבותא טפי דאפי' באפשר ואינו בע"כ שרי כשאינו מכוין בע"כ דבזה באמת אסור ותרתי בעינן לא אפשר ולא מכוין אז מותר ותימא על הכ"מ שכתב להיפוך וא"כ כיון הרמב"ם פיסק דבין אפשר ולא מכוין ובין לא אפשר ומכוון תרוייהו אסירי מדינא ממילא אף בלא אפשר ולא מכוין ראוי לחוש לחשדא דעלמא או דבני מתא שיאמרו שהוא מכוין לכך בעינן רץ שיהי' מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דאינו מכוין ולא אפשר.

והנה אין להקשות על מה שכתבנו דהיכי דרהוט הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וכתבנו דהסוגיא דידן אזיל כמ"ד אפשר ולא מכוין מותר ואינו אסור כאן רק מכח חשדא א"כ מהו פריך הש"ס כי איכא דירכא אחריני כי רהוט מהו הוי הרי טובא הוי כיון דאינו אסור רק מכח חשדא א"כ כי רהיט הוי מחשבתו ניכר מתוך מעשיו אך א"ש דע"כ לא מהני רהוט להיות מחשבתו ניכר מתוך מעשיו רק אם ליכא אומדנא דמוכח להיפוך אבל אם יש אומדנא להיפוך הניכר מתיך מעשיו להיפוך א"כ הדר סלק אומדנא כנגד אומדנא ויש לחוש לחשדא נלכך בשלמא כי ליכא דירכא אחריני לפי האמת שפיר כיון דרק מוכח דלא ניחא בכך ומוכח דלא אפשר אבל כי איכא דירכא אחריני וכתבו התוס' דמיירי שהי' קצר כזה וכיון דאין לו שום ריוח למה אינו הולך דרך שם והוי כאלו ניכר להיפוך שהוא מכוין להנות ממנה ולכך עכ"פ נהי דלפי האמת אינו מכוין חיישינן לחשדא ואין לומר דהוי מחשבתו ניכר מתוך מעשיו דהרי הוי הוכחה גם להיפוך ופריך שפיר כי איכא דירכא אחרינא כי רהוט מהו הוי. וא"ש ודו"ק.

והנה עפ"י דברינו הנ"ל א"צ לומר כדברינו דהרמב"ם פוסק דאפשר ולא מכוין אסור רק י""ל כדעת הכ"מ דהרמב"ם ס"ל אפשר ולא מכוין שרי מיהו כיון דעכ"פ פוסק דלא אפשר ומכוין אסור וא"כ א"ש דהרי הט"ז בה"ל שבת סי' רמ"ד כתב דהיכי דהצדדים שקולים חיישינן לחשדא אבל היכי דהוי ב' צדדים להיתירא וחד לאיסורא לא חיישינן לחשדא וא"כ ה"נ מה דבאיכא דירכא אחריני אסור אף דהוי אפשר ולא מכוין דשרי צרי לומר כמ"ש לעיל דהכא חיישינן למראות עין שיאמרו שהוא מכוין וא"כ תינח היכי דאפשר אבל בלא אפשר ולא מכוין למה ניחוש לחשדא באיזה חשדא ניחוש אם יאמרו דאפשר ולא מכוין מה בכך הרי זה גופו אינו אסור רק מכח חשדא וא"כ שוב הוי חשדא מכח חשדא ולא חיישינן ואם יאמרו דהוי לא אפשר ומכוין זה נמי שרי ואין לחוש רק שיטעו בתרתי לומר דהוי אפשר ומכוין וא"כ הוי רובא להיתירא ואין לחוש לחשדא לכך צריך לומר אדם חשוב שאני. אבל לדידן דקיי"ל לא אפשר ומכוין אסור א"כ הרי יש לחוש לחשדא שיאמרו שהוא מכוין והוי הצדדים שקולים לכך חיישינן לחשדא וצריך להיות רץ להיות מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כנ"ל אבל באפשר לא מהני רץ כיון דהוי הוכחה להיפוך דהרי אפשר בדרך אחר לכך חיישינן לחשדא ופריך שפיר אי דאיכא דירכא אחרינא כי רהוט מהו הוי. וא"ש ודו"ק.

והנה ראיתי בש"ך יו"ד סי' קמ"ב בסופו שתמה על הרמ"א שכתב דין דבר שאינו מכוין שמותר בשם הריא"ז שהרי מפורש כן בהרמב"ם וכו' ולפמ"ש א"ש דאדרבא ברמב"ם מוכח דס"ל אפשר ולא מכוין אסור. והריא"ז דפוסק אפשר ולא מכוין מותר לכך כתבו בשם הריא"ז. וא"ש. ודו"ק.

בתוס' ד"ה לא ישב בצילה ולא דמי לצלו של היכל דהתם היכל לתוכו עשוי אבל אשירה עשוי לצל. הנה בעניי דבריהם תמוהין למעיין שם בש"ס פ"ב דפסחים דא"כ קשה להס"ד שם שרוצה להביא ראי' דלא אפשר ומכוין מותר מר' יוחנן שהי' יושב ודורש בצלו של היכל ולא ידע מהך תירוצא דשאני היכל דלתוכו עשוי הו"ל להקשות א"כ מ"ט כאן לא ישב בצילה והו"ל להש"ס לומר ולטעמיך ולהוכיח מיני' להיפוך דלא אפשר ומכוין אסור ואם הוי אפשר לפרש דכאן מיירי באפשר ומכוין א"כ מה הקשו התוס' כאן. וצ"ע. והנה מ"ש בתירוצם השני דחומרא דעכו"ם שאני בפסחים שם ביארו הדבר יותר דשאני ע"ז דלא כתיב בי' אכילה יע"ש. והנה עפ"י דבריהם הי' נראה לישב שיטת הרמב"ם שפסק הדין דצילה אסור וצל צילה מותר ותמהו עליו שהרי בש"ס מסיק לתרי לישני דאף צל צילה אסור יע"ש. ולפמ"ש התוס' י"ל כן דהנה לפי הך טעמא שכתבו התוס' דשאני אשרה מהיכל דהיכל לתוכו עשוי אבל אשרה נעשית לישב בצלה יע"ש א"כ תינח צילה ממש אבל לא נעשית לשם צל צילה ועיקר עשייתה הוי לתוכה ומה שתחתי' לצילה ממש אבל לא לצל צילה דומה ממש להיכל דלתוכו עשוי. ומה דאוסר כאן בש"ס צל צילה היינו דכאן אזיל למ"ד לא אפשר ומכוין מותר וא"כ לדידי' א"צ להך תירוצא דשאני היכל דלתוכו עשוי כי בלא"ה א"ש דהוי לא אפשר ומכוין וממילא אין חילוק בין עשוי לכך או לא א"כ ממילא בע"ז דאף שלכד"ה אסור כיון דלא כתיב בי' אכילה ממילא אף בצל צילה אסור. אבל לדידן שפוסק הרמב"ם כמ"ד דלא אפשר ומכוין אסור א"כ בע"כ שאני היכל דלתוכו עשוי א"כ חזינן דאף דבלא"ה אסור מ"מ אם לתוכו עשוי מותר א"כ ה"ה בע"ז אף דאסור בי' שלכד"ה מ"מ היכי דאינו עשוי לכך מותר א"כ ה"ה נמי בצל צילה כיון דאינו עשוי לכך מותר ובשלמא צילה גופו דעשוי לכך לזה אסורה אבל צל צילה אינו עשוי לכך ולזה שרי. וא"ש שיטת הרמב"ם. והנה מה שהתוס' שינוי לשונם מכאן למס' פסחים דבפסחים כתבו וז"ל ועוד דבע"ז לא כתיב אכילה משמע דמדינא הוא דבע"ז אסור אף שלכד"ה וכאן כתבו דחומרא דע"ז שאני משמע דהוי רק חומרא בעלמא נראה הכונה דהנה באמת מה דתני במתני' לא ישב בצילה י"ל בשני אופנים או דקאי לכל האשרות בין נטעה לעבדה ובין לא נטעה לעבדה רק העמיד תחתי' ע"ז בכולם אסור לישב בצילה או י"ל דקאי רק אעיקר אשרה דהיינו נטעה לעבדה אבל בהעמיד תחתי' ע"ז מותר לישב בצילה. והן אמת שראיתי ברמב"ם פ"ח מה"ל עכו"ם מפורש אומר דבין נטעה לעבדה בין העמיד תחתי' בכולם לא ישב בצילה והמפורשים לא ציינו מנין למד כן והדבר תמי' לפענ"ד מנ"ל כן ודלמא לא נאסר לישב בצילה רק בנטיעה לשם עכו"ם ממש אבל בהעמיד תחתי' דהוי רק איסור דרבנן י"ל דמותר לישב בצילה. והנה מזה יהי' מוכח דהרמב"ם אינו מפרש כפירוש התוס' דהמשנה מיירי באינו נטועה לכך ואסור רק מדרבנן רק מפרש כפירוש הת"ח דנטעה מתחלה לשם כך והוי איסורו מן התורה לכך ס"ל דאין חילוק בין אם נטעה מתחלה לכך לעובדה או להעמיד תחתיו אבל לפירוש התוס' דמיירי בלא נטעה מתחלה לכך ואסור רק מדרבנן שפיר יש לחלק ולומר דבדרבנן לא החמירו כל כך ומותר עכ"פ לישב תחתי' ולכך א"ש דבפסחים מפרשים דמה דקתני לא ישב בצילה קאי על הרישא בנטעה לשם עכו"ם וזה הוי אשירה האמורה בתורה לכך תירצו כיון דלא כתיב בי' אכילה אסור מן התורה אף שלא כד"ה אבל כאן מפרשים דהא דקתני לא ישב בצילה היינו אפי' כשהעמיד תחתי' ולא נטעה לכך ובזה לא מצינו לתרץ דלא כתיב בי' אכילה דהרי עיקר איסורו דרבנן לכך כתבו דמשום חומרא דעכו"ם החמירו אף מדרבנן אף לישב בצילה.

והנה בזה י"ל דברי התוס' במה שעמדנו לעיל דמה תירצו דשאני היכל דלתוכו עשוי משא"כ אשירה דא"כ מה נעשה להס"ד ולמ"ד דלא אפשר ומכוין שרי מה יענה להך משנה דלא ישב בצילה עיין לעיל. ולפימ"ש א"ש די"ל דשני התירוצים בתוס' לאחדים הם די"ל דודאי באשירה שנטעה לעבדה אשירה זו אינו עשויה לצל רק לעבודה והוי כעין מה דאמרינן שאני היכל דלתוכה עשוי אבל היכי דאינו נטעה לעובדה רק להעמיד תחתי' ע"ז בזה שפיר הוי כוונתם רק לצל להיות האשירה צל לע"ז ובזה שפיר נעשה לצל ולכך בנטעה מתחלה לעבדה לא שייך הך תירוצא דעשוי לצל אך בזה הוי התירץ דלא כתיב בי' אכילה אבל בנטעה כדי להעמיד תחתי' ומכ"ש בלא נטעה מתחילה גם לזה רק אח"כ העמיד תחתי' דבזה הוי רק איסורא דרבנן ואין סברא שיחמירו בזה רבנן יותר מבהקדש וכיון דבהקדש מותר כה"ג דלא נחשב הנאה אין סברא להחמיר בזה כל כך ובזה שייך התירץ כיון דעשוי לצל והרי בהקדש נמי אם הוי עשוי לצל הוי אסור לכך אף בזה החמירו רבנן ולכך מה שתירצו דשאני היכל דלתוכו עשוי זה הוי באם העמיד תחתי' עכו"ם. ואח"כ כתבו על אאם נטעה מתחלה לשם ע"ז דבזה לא נעשית לצל בזה כתבו דשאני עכו"ם דלא כתיב בי' אכילה ולכך א"ש דתינח לדידן דקיי"ל דלא אפשר ומכוין אסור אף בשאר איסורי הנאה ממילא גם בהעמיד תחתי' עכו"ם כל דתקון רבנן כעין של תורה תיקון וכאן דאסרוהו בהנאה לגמרי אסרוהו לכך בזה חלקו שפיר דאף דבהיכל מותר שאני היכל דלתוכו עשוי אבל בזה נעשה לצל וקאי הך משנה דלא ישב בצילה אכולהו אבל למ"ד ולהס"ד דלא אפשר ומכוין שרי ולא ס"ל הך סברא דלתוכו עשוי ממילא יהי' מה דקתני לא ישב בצילה רק על נטעה מתחלה לכך וזה שפיר בלא"ה כיון דלא כתיב בי' אכילה אבל בהעמיד תחתי' מותר לישב בצילה כיון דאינו רק דרבנן נהי דתיקון רבנן כעין של תורה תיקון מ"מ ודאי לא תיקנו רק כשאר איסורי הנאה וכיון דבשאר איסורי הנאה שרי כהנ"ל ודאי לא החמירו בזה להיות דינו כדין ע"ז עצמה. ותדע דהרי חזינן דבע"ז עצמה לא עשהו דהרי בנטעה לשם ע"ז עצמה אסורה בלא ביטול ובהעמיד תחתי' די בנטילה ובע"כ דלא עשהו כדין ע"ז עצמה וממילא ה"ה בזה נמי לא עשהו כע"ז עצמה רק לענין הנאה דגם בשאר איסורי הנאה נמי הוי אסור כה"ג א"כ חזינן דזה נחשב הנאה וכיון דעכ"פ רבנן אסרוהו בהנאה ראוי שיתסר גם בזה ובע"כ דקאי אכל מילי דאשירה ובכולם לא ישב בצילה לכך חלקו בין היכל ובין זה אבל אם בכל אסורי הנאה לא נחשב הנאה כה"ג ממילא נהי נמי דבהעמיד תחתי' אסרוהו בהנאה מ"מ הרי זה לא נחשב הנאה בעלמא ואף דבע"ז אף מה דלא הוי הנאה אסורה מ"מ לא עשהו חז"ל כדין ע"ז ממש דהרי לענין ביטול לא החמירו כע"ז עצמה. כן נראה כונת דבריהם על נכון, והנה ראיתי בהר"ן שכתב וז"ל ומסתברא דלעבור בצילה שרי דמדקתני ברישא לא ישב ובסיפא לא יעבור משמע דבצילה ישיבה דוקא הוא דאסור אבל לעבור דרך שם שרי וכו' עד אלא מלתא דשכיחא לי' נקט שהמכוין להנות מן הצל יושב הוא שם וכו' והנה בעניי לא זכיתי להבין דבריו דמנ"ל דממה דנקט לא ישב דלעבור שרי ואח"כ הוצרך לומר דמלתא דשכיחא נקט ומנ"ל כן הרי י"ל דלכך נקט לא ישב בשביל סיפא לאשמעינן דאם ישב טהור והוי רבותא ברישא דאפילו אם ישב טהור ובסיפא קמ"ל אף אם עבר טמא. ובפרט דהרי הש"ס פריך לא ישב פשיטא ומשני דמשום סיפא אצטריך לי' דאם ישב טהור וא"כ כיון דבלא"ה כלה קתני למותר ולא מינקט רק משום סיפא דאם ישב טהור לכך שפיר נקט רבותא דסיפא דאפילו בישב טהור ולרבותא דרישא לא אצטריך דפשיטא הוא. וצ"ע בזה על הר"ן.

ומה דנקט בסיפא לא יעבור תחתי' ואם עבר טמא ומפרש בש"ס הטעם מכח דאי אפשר דליכא תקרובות ע"ז וכו'. יש להסתפק בזה אם גם בנטלה הוי כן דנהי דמפורש לעיל במשנה דאם נטלה מותרת מ"מ היינו רק להנות מגוף האילן דבזה כיון דנתבטל ע"ז נתבטל משמשי' אבל לענין טומאה כיון דאי אפשר בלתי תקרובות א"כ מה בכך שנטלה מ"מ התקרובות נשאר בכאן והתקרובות אין לו ביטול וא"כ מה בכך שאין הע"ז שם הרי הוא מאהיל עליו ועל התקרובות ולכך אפשר לומר דאף באין ע"ז שם טמא. או אפשר לומר כיון דהך טומאה רק דרבנן הוא וכמ"ש הר"ן דבלא"ה למה בגוזלת הרבים טהור מה בכך שגוזלת סוף סוף הרי הוי באוהל הטומאה ובע"כ דהוי דרבנן ובגוזלת לא גזרו. וא"כ ה"נ י"ל בזה דלא גזרו רק כ"ז שהע"ז תחתי' אבל באין הע"ז תחתי' לא גזרו והנה מלשון המשנה דנקט לא יעבור תחתי' ואם עבר טמא הנה הך רישא דלא יעבור תחתי' ודאי לא משום טומאה קאמר לה רק משום ע"ז, וכמ"ש הת"ח כן מפורש דלא מצינו בשום מקום שיהי' אסור לטמאות רק הכונה משום איסורא ותרי מילי קתני ייע"ש וא"כ כיון דלא יעבור בודאי מיירי משום ע"ז בע"כ מיירי דעדיין יש שם ע"ז וכיון דעלה קתני ואם עבר טמא משמע דוקא דעדיין ישנו שם הא בלא"ה אינו טמא דלא גזרו בכה"ג דאל"כ הו"ל לאשמעינן רבותא בסיפא דאפי' אם הוי בענין דמותר לעבור לכתחלה מ"מ אם עבר טמא, כן הוי נראה לכאורה. מיהו אפשר לומר להיפוך דמילי מילי קתני דלא יעבור תחתי' היינו בזמן שעודה תחתי' ואם עבר טמא אפי' כשאינה תחתיו. והנה בזה הונח לנו דברי הרמב"ם שכתב מפורש דבין אם עבדה בעצמה או אם העמיד תחתיה בכולם לא ישב בצילה. וכבר תמהתי לעיל מנ"ל כן ודלמא כוונת המשנה דוקא בעבדה בעצמה דהוי איסורו מן התורה אבל בהעמיד תחתיו דהוי רק דרבנן לא החמירו לישב בצילה. והן אמת דלעיל כתבנו דבע"כ הרמב"ם אינו מפרש כפירוש התוס' רק כפירוש הת"ח דמיירי בנטעה בפירוש לכך אסורה מן התורה אבל באמת לא ניחא לנו בזה דכל כי האי לא הוי שותק הרמב"ם והוי לי' לפרש דמיירי בנטעה תחלה לכך. ולזה נראה דמפרש כפירוש התוס' וא"כ הוי רק דרבנן ומנ"ל דבכה"ג גזר אף דלא ישב בצילה אך לפמ"ש נראה דהנה הר"ן גורס במשנה דהעמיד תחתי' עכו"ם וביטלה והרי"ף והרמב"ם העתיקו ונטלה ומשמע דס"ל דלא בעי ביטול, ונראה דשניהם איתנהו דהרמב"ם הוי נמי גרסתו במשנה וביטלה דבעי ביטול אך הוי קשה למה באמת בעי ביטול דהוי רק איסור דרבנן ולמ"ל ביטול אך לפי מש"ל בסוגייא הקודמת דהוי עכ"פ ספק לנו דלמא נטעה מתחלה לכך והוי ספיקא דאורייתא לחומרא אך הרי ראוי לילך בתר חזקת היתר וכיון דקודם שהעמיד תחתיו הוי חזקת היתר א"כ ראוי לילך בתר חזקת היתר אך י"ל דהנה דעת רש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור ועיין בש"ס פ"ק דחולין דף י"א במה דקאמר שם במתניתא תנא נבילה ומטמא במשא וקאמר שם בש"ס דפליגי בדר"ה דקאמר בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת דמ"ס בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן ומ"ס בחזקת טומאה נמי אמרינן ובארנו בחידושינו שם דפליגי בהך פלוגתא של רש"י ותוס' אם מחזיקין מאיסור לאיסור ומ"ד דמטמאה ס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ מוכח דאף מאיסור לטומאה מחזיקין ייע"ש. ולפ"ז ה"נ להיפוך מטומאה לאיסור נמי מחזיקין ולכך א"ש כיון דהמשנה אתיא כריב"ב דכל תקרובות עכו"ם מטמא וממילא בעבר טמא והוי בחזקת טומאה וכיון דהוי בחזקת טומאה מחזיקין ממנו נמי לאיסור דלא יעבור לכתחלה מכח איסור ע"ז דדלמא נטעה מתחלה לכך ולכך נקט במשנה דבעי ביטול, אבל הרמב"ם דלא העתיק ואם עבר טמא ומטעם דלא קיי"ל כריב"ב וכמ"ש הלח"מ ולכך כיון דליכא חזקת טומאה ממילא אזלינן בתר חזקת היתר ואמרינן דלא נטעה מתחלה לכך וממילא מן התורה הוי מותר אף בלא נטלה רק מדרבנן בעי נטילה אף שלא נטעה מתחלה יש בזה איסור דרבנן כדעת התוס' אך שוב לא בעי ביטול ודי בנטילה ולכך העתיק נוטלה ומה דאסיר עכ"פ מדרבנן לא נחשב חזקת איסור די"ל ממ"נ מן התורה אף מתחלה הי' מותרת דהוי חזקת היתר ומדרבנן נהי דאיסורא מ"מ שוב כיון דהוי ספק אם לא נטעה מתחלה לכך הו"ל ספק דרבנן להקל אף דאתחזק איסורא י"ל דהוי לקולא ולכך מוכיח מזה הרמב"ם דגם בהעמיד תחתי' קאי הך משנה דלא ישב בצילה דאם קאי רק אאם נטעה לעבדה בעצמה אבל בהעמיד תחתיה לא גזרו כה"ג א"כ למה נקט במשנה לעיל וביטלה דלמה לי' ביטול יהי' די בנטילה ואם דהוי ספק דלמא נטעה נלך בתר חזקת היתר, וחזקת טומאה ליכא בזה ובע"כ דאף בכה"ג גזרו דאם עבר טמא ומוכח דהך משנה אכולהו קתני. והוי חזקת טומאה, וא"ש. ודו"ק היטב.

שם בתוס' ד"ה ורבנן סברי זוז"ג מותר וכו'. ודמי שפיר לפרה שנתפטמה וכו' הך ודמי אין לו שייכות כאן והוא נמשך לדעיל מיני' מה שכתבו דהכא עם זבל הנביי' המנהג לגדל ולהחליף זבל קרקע נמי שהוא של היתר וכו' כאן שייך הך ודמי שפיר לפרה שנתפטמה בכרשיני היתר וכו' וצריך להיות דבריהם מהופכין. ותימא על מהר"ם ומהרש"א שלא הגיהו בזה. ועיימ"ש בתוס' דבור שאח"ז לישב קושיתם בע"א ייע"ש.

בתוס' ד"ה התם דקאזיל לאיבוד וכו'. הן אמת שפירש"י תמי' אבל גם פירושם דחוק. ולולא דבריהם הי' נראה לפרש כך דהנה י"ל ודאי בדיעבד מודה ר' יוסי דזוז"ג מותר ולא קאסר כאן רק לכתחלה דאין זורעין תחתיו לכתחלה די"ל דזוז"ג הוי מטעם ביטול ואיו מבטלין איסור לכתחלה לכך אוסר לכתחלה וכמ"ש הר"ן בסוגיין דאין עושין זוז"ג לכתחלה הוי מטעם ביטול ואין מבטלין איסור לכתחלה. מיהו הש"ס שפיר פריך דהרי שם מתיר אף לכתחלה להיות שוחק וזורה לרוח ואין לומר דלכך מתיר לכתחלה מכח דאין כונתו לעשות ממנו זבל ולעשות זוז"ג והיכי דאין כוונתו לבטל לא שייך לומר אין מבטלין איסור לכתחלה דא"כ קשה גם בזורעין תחתי' בימות הגשמים נמי אין כוונתו לעשות זוז"ג ולמה איסר לכתחלה. אך לפ"ז הנה הט"ז ביו"ד סי' צ"ט וקל"ז העלה דאף היכי דאין כוונתו לבטל נמי אסיר ואין היתר רק היכי דאי אפשר בע"א יע"ש. ולפי"ז הנה רש"י פירש לעיל דף מ"ד ד"ה אלא וישאם ממש וז"ל מוישרפם לא מצי לאותבינהי לרבנן דכל זמן שאין נדיקין ע"י כתישה לא נעשה זבל וכו'. א"כ משמע דלרבנן הוי ע"ז בשריפה בלי הדוק לעפר ולר' יוסי אחר השריפה בעינן נמי שחיקה ולזרות לרוח או לים. ולפי"ז הנה לר' יוסי ודאי זה הוה ביעור טפי מלרבנן דלרבנן עדיין ישנו בעולם ולר' יוסי מבערו לגמרי וא"כ לרבנן ליכא איבוד ממש מן העולם כיון דעדיין נשאר כולו קיים ולר' יוסי הוי איבוד ממש לגמרי ולכך ודאי לר' יוסי מקיים טפי מצית אבד תאבדון מלרבנן רק דלרבנן כיון דס"ל זוז"ג אסיר אף בדיעבד א"כ כיון דאי אפשר לשחקו לגמרי ההכרח להיות די בשריפה לבד אבל לר' יוסי כיון דס"ל זוז"ג מותר כיון דאפשר לשחקו לגמרי דס"ל זוז"ג מותר לכך מחויב לאבדו לגמרי. ולכך א"ש דהנה הט"ז באו"ח סי' תרכ"ו הביא דברי הלבוש שנתן טעם דלכך מותר לבטל הסכך ברוב אף דאין מבטלין איסור לכתחלה היינו רק בדבר הרשות דחיישינן שיעשה זה בלי ביטול אבל בבא לעשות מצוה לא חיישינן שיעשנו בעבירה ייע"ש. ולפ"ז א"ש דהטעם של דעת הט"ז דבעינן שלא יהי' אפשר בע"א היינו דבלא"ה אף באין מכוין לבטלו גזרינן פן יכוין לבטלו ולכך אין היתר רק באי אפשר בע"א בזה לא גזרו אבל באפשר בע"א גזרינן אטו פן יכוין לבטלו ולכך א"ש תינח בדבר הרשות אבל כאן שבא לעשות מצוה לקיים מצית איבוד לא חיישינן שיכוין לעשות זוז"ג בכוונה. וזה דקמשני הש"ס דלעולם ר' יוסי ס"ל בדיעבד זוז"ג מותר רק לכתחלה אוסר ומה דמתיר התם אף לכתחלה הייני התם דקאזיל לאיבוד שהולך לקיים מצות איבוד לא חיישינן שיעשה עבירה ולכך כיון דאין כוונתו לעשות זוז"ג מותר לעשותו לכתחלה אבל כאן דלא קאזיל לאיבוד לכך אף שאינו מכוין לעשות זוז"ג אסור כיון דאפשר בע"א. וא"ש ודו"ק היטב.

והנה בזה י"ל מה שהקשו התוס' לעיל בד"ה ורבנן סברו זוז"ג מותר שהקשו כיון דזוז"ג מותר למה אסרו ירקות בימות החמה יעיי"ש. ולפמ"ש י"ל דטעם הט"ז דס"ל דאף באין מכוין לבטל אסור אף דלא עדיף מכל האסורין דקיי"ל דבר שאין מתכוין מותר אך י"ל התם לא הוי פסיק רישי' אבל כאן כיון דבודאי יתבטל הו"ל פסיק רישי' ואסור אף דאינו מתכוין. ולפ"ז הנה הערוך דעתו דפסיק רישי' דלא ניחא לי' מותר ולפי"ז א"ש דהרי הש"ס מסיק מה דמשביח בנביי' פוגם בצל וא"כ נהי דהס"ד לא הוי ידע מזה היינו למ"ד זוז"ג אסור אף בדיעבד ומוכרח לומר דזה לא נחשב גורם כלל כיון שיצא שכרו בהפסדו בזה הוי ס"ל להס"ד דבתר השתא אזלינן כיון דסוף סוף כבר נפגם בצל א"כ לולא הנביי' הוי מפסיד יותר וע"י הנביי' מרויח נחשב גורם איסור ג"כ אבל למ"ד זוז"ג מותר בדיעבד ואין איסורו רק לכתחלה מכח דאין מבטלין איסור לכתחלה בזה כיון דבאמת אין כוונתו לבטל רק דאף זה אסור מכח דהוי פסיק רישי' בזה שפיר ידע דעכ"פ לא ניחא לי' הוי בכך דהרי יצא שכרו בהפסדו וטוב הי' שלא יהי' הנביי' והצל א"כ לא הוי דין פסיק רישי' ושוב מותר לעשותו לכתחלה כיון דאין כוונתו לזוז"ג והוי דבר שאין מתכוין אבל גבי צל בימות החמה דהוי פסיק רישי' דניחא לי' לכך אסור עכ"פ לכתחלה דאין לעשות זוז"ג לכתחלה וא"ש ודוק היטיב כי הוא דבר נכון בעזה"י. ובזה מיושב פירש"י לקמן דף מ"ט ע"א בד"ה אלא לעולם במה שפירש לדבריכם דקאמריתו ולא בימות החמה ייע"ש במה שתמה עליו המהרש"א ולפמ"ש כאן א"ש. ודוק. והבן זה.

ומ"ש התוס' בדבור זה ואפי' למאן דשרי נמי הא אין ישראל מבטל ע"ז של עכו"ם. הנה דבריהם תמוהין בזה דהרי מזה כבר הרגיש רש"י בעצמו ופירוש דאינו אסיר רק מכח גזירה דלמא מגבה לה וכו' ואין בו איסור כל כך וכוונתו דלפ"ז אין בו רק איסור דרבנן ובדרבנן י"ל דשרי זוז"ג אבל בשל תורה אסיר זוז"ג. ובפרט לפמ"ש לעיל דזוז"ג הוי מטעם ביטול ולכך אין עושין זוז"ג לכתחלה מכח דאין מבטלין איסור לכתחלה וא"כ י"ל כיון דבאיסור דרבנן מבטלין לכתחלה לכמה פוסקים לכך מותר לעשות זוז"ג לכתחלה אבל בשל תורה אסור לעשות זוז"ג לכתחלה. וא"ש.

ובעיקר תמיהתם על רש"י ממה דקיי"ל ע"ז שנשתברה מאלי' אסורה הי' נראה לישב פירש"י והוא דנראה לומר דבר חדש דמה דאמרינן בנשתברה מאלי' אסורה היינו רק דלענין איסור הנאה כיון דזה גופו הוי חידוש מה שיהי' מותר ע"י ביטול ובשאר איסורין לא מצינו שיהי' איסור חוזר להיתירו ולכך כיון דזה גופו חידוש הוא אמרינן דאין לך בו אלא חידושו והיינו דוקא אם הנכרי בעצמו מבטלו ולא אם נשתברה מאלי' אך לענין אם פקע מיני' שם ע"ז זה נראה מסברא דמהני בי' שינוי דכיון דמשתנה ממה שהי' כשנמשה ע"ז פקע מיני' שם ע"ז עכ"פ ונהי דסוף סוף נשאר באיסורו מ"מ שם ע"ז פקע מיני' וכיון דהוי כן מסברא ממילא אף אם נשתברה מאלי' או ע"י ישראל נמי פקע שם ע"ז מיני' עכ"פ ונשאר רק כשאר אסורי הנאה ולכך א"ש דהרי הש"ס רוצה לומר לקמן דדוקא בע"ז מחמיר ר' יוסי לאסור זוז"ג ולא בשאר איסורין וא"כ יהי' כוונת הסוגייא כאן כך דבשאר איסורין ודאי זוז"ג מותר ואיני אסור רק בע"ז ולכך א"ש דהתם כיון דקאזיל לאיבוד פקע מיני' שם ע"ז עכ"פ ולו יהא דנשתברה מאלי' אסורה הוי רק כשאר אסורי הנאה ובשאר אסורי הנאה זוז"ג מותר אבל הכא דלא קאזיל לאיבוד ממילא הוי ע"ז ממש ובע"ז ממש אף זוז"ג אסור. ויש להסביר זה יותר דבשלמא לענין להתירו לגמרי בהנאה שבכל שאר אסורי תורה לא מהני ביטול רק כיון דנאסר נשאר באיסורו לעולם רק בע"ז של נכרי גלי קרא דמהני ביטול לכך אמרינן כיון דחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ואין היתר רק כשמבטלו הנכרי בעצמו ולא בנשתברה מאלי' אבל לענין זוז"ג אמרינן להיפוך כיון דבכל האיסורין מותר זוז"ג רק בע"ז אסור כך אין לך בי אלא חידושו והיינו רק כשהיא בעין ממש כמו שנעבד אבל אם נשתנה מכמות שהיתה הדר דינו כשאר איסורין דמהני בי' זוז"ג ובפרט ממ"נ מצד עצם ע"ז כיון דביטול מהני בי' הוי ראוי להיות מהני אף בנשתברה מאלי' ואף אם נשתברה ע"י ישראל ומפני מה לא מהני בזה היינו מכח דהביטול גופו חידוש הוא מכח דגבי שאר איסורין לא פקע איסורו בכך וא"כ כיון דמכח שאר איסורין אתית עלה אין דינו חמור רק כשאר איסורין והייני היכי דהוי גורם איסור לבד אבל היכי דהוי גם גורם היתר דבשאר איסורין מותר אף בלא ביטול מהני עכ"פ בזה נשתבר רה מאלי' או ע"י ישראל דממ"נ מצד שאר איסורין בלא"ה מותר זוז"ג ומצד ע"ז דחמיר עכ"פ כיון דבי' מהני ביטול ראוי שיועיל אף אם נשתברה מאלי' או ע"י ישראל ואין לך בו אלא חדושו לא שייך בזה דלענין זוז"ג אינו חידוש ההיתר ואדרבא אסורו הוי חידוש דבשאר אסורין מותר לגמרי בלא"ה וזה כוונת רש"י כיון דחזינן דאיכא חד מ"ד דנשתברה מאלי' מותרת א"כ אף מאן דאוסר היינו רק היכי דלא הוי זוז"ג אבל היכי דהוי זוז"ג אף לדידי' מותר דלמעט בפלוגתא עדיף ואמרינן דעיקר טעם האוסר מכח דאין לך בו אלא חידושו ולענין זוז"ג לא שייך זה. וא"ש כיזה סברא ברורה בעזה"י. ועיין מה שכתבתי בזה לקמן דף מ"ט ע"ב בתוס' ד"ה ארג בו בגד וכו'. ייע"ש. והנה מה שהקשו על רש"י דהרי ע"ז של ישראל אין לו ביטול עולמות ור' יוסי בע"ז של ישראל נמי איירי נלפע"ד לישב ג"כ והוא דהנה מריש הוה קשיא לי מה קאמר הש"ס לקמן דף מ"ט דתנא חדא שדה שנזדבלה וכו' פרה תשחט ושדה תזרע. ותנא חדא שדה שנזדבלה בזבל עכו"ם וכו' שדה תבור פרה תרזה מאי לאו הא ר' יוסי הא רבנן וקשיא מנ"ל כן דלמא תרוייהו ר' יוסי הוא רק דחד ברייתא דשדה תזרע מיירי בע"ז של ישראל דאין לו ביטול ואין לו מתירין לכך בזה זוז"ג מותר ואידך ברייתא דשדה תבור מיירי בע"ז של נכרי כיון דיש לו ביטול הו"ל דשיל"מ ולכך אף זוז"ג אסיר וכמ"ש הב"י ביו"ד סי' רט"ז והביאו הט"ז שם דבדשיל"מ אף זוז"ג אסור ועיין בכ"מ פ"ה מנדרים שכתב דלכך בגדולי תרומה תרומה הוי מכח דהו"ל דשיל"מ הרי אף דבתרומה דליכא מצוה לתשולי כדמפורש בש"ס דלכל מילי לא הו"ל דשיל"מ וגם אינו ביד הכהן לתשולי אעפ"כ לענין זוז"ג כיון דעכ"פ משכחת לה היתר שאלה לא מהני זוז"ג א"כ ה"נ בע"ז של נכרי כיון דעכ"פ משכחת לה היתר ע"י ביטול י"ל דאסור בי' זוז"ג וא"כ קשה מהו פריך נימא דכאן בע"ז של נכרי אסיר בי' זוז"ג וכאן בע"ז של ישראל מותר בי' זוז"ג. מיהו י"ל דזה לק"מ כיון שרש"י כתב לקמן ד"ה שדה שנזדבלה בזבל עכו"ם דהיינו בתקרובות עכו"ם דבלא"ה לא מתסרא ייע"ש וא"כ תקרובות עכו"ם אין לו ביטול אף בשל נכרי ושפיר פריך הברייתות אהדדי ולכך א"ש תינח הברייתות אהדדי פריך שפיר אבל דר' יוסי אדר' יוסי משני שפיר דהרי לכאורה בלא"ה לא פריך הש"ס דר' יוסי אדר' יוסי די"ל דמ"ש כאן אף לא בימות הגשמים מיירי בע"ז של נכרי כיון דהו"ל דשיל"מ לכך אסור אף זוז"ג והתם דקאמר דשוחק וזורה לרוח מיירי בע"ז של ישראל וכיון דאין לו מתירין לכך מותר אף זוז"ג. רק דמלשון ר' יוסי דקאמר שוחק וזורה לרוח משמע דקאי על התירה מ"ש אבד תאבדון את כל המקומות לכך מוכרח דבנכרי נמי איירי ולכך פריך שפיר דר"י אדר"י ולזה משני' שפיר דהתם קאזיל לאיבוד וכו' וכפירש"י דהי"ל כע"ז שנשתברה מאלי' וא"כ א"ש ממ"נ דבע"ז של נכרי הו"ל כע"ז שנשתברה מאלי'. ובשל ישראל בלא"ה לק"מ דהתם כיון ד לו מתירין בלא"ה זוז"ג מותר אבל בשל נכרי י"ל דאסור אף בזוז"ג. וא"ש. ואין להקשות דא"כ מהו מייתי ר' יוסי ראי' לעיל מע"ז של ישראל לסתור דברי רבנן דאמרו אף היא נעשית זבל ומה פירכא דלמא רבנן לא קאמרי רק בע"ז של נכרי ומכח דהו"ל דשיל"מ אבל בע"ז של ישראל מודים דשיחק וזורה לרוח, אך נראה דא"ש דהנה זה ודאי מה דאמרו רבנן אף היא נעשית זבל אינו ודאי רק ספק דחיישינן שמא תהי' נעשית זבל וא"כ שפיר קאמר ר' יוסי כיון דהך דינא דדשיל"מ חמור היא רק מדרבנן ולכך שפיר קאמר ר' יוסי דאין לומר דמן התורה אסור בזה זוז"ג דא"כ אין לחלק בין של ישראל לנכרי ואיך עשו כן בע"ז של ישראל ובע"כ דמן התורה מותר זוז"ג מה אמרת מדרבנן יש להחמיר בזה מכח דהו"ל דשיל"מ שוב הוי רק ספיקא דרבנן ולקולא ואף דבדשיל"מ אף ספיקא לחומרא היינו רק היכי דליכא חזקת היתר ולא היכי דהו"ל חזקת היתר וכמ"ש בחידושי מכבר ומצאתי' גם בצל"ח פ"ק דפסחים בשיטת ר"ח סגן הכהנים ס"ק ק"ח ייע"ש ועוד די"ל דלא. אמרינן ספק דשיל"מ לחומרא רק היכי דגוף האיסור לא הוי מצד דשיל"מ ובלא"ה אסור לכך חד חומרא מחמירינן בדשיל"מ אבל היכי דגוף האיסור לא הוי רק מכח דשיל"מ א"כ בהצטרף עוד ספק הו"ל תרי חומרי ותרי חומרי לא מחמרינן בדשיל"מ וא"כ ה"נ כאן דאף אם הי' נעשה זבל הו"ל זוז"ג ואין איסור רק מכח דהו"ל דשיל"מ א"כ כיון דהו"ל עוד ספק הו"ל ספיקא לקולא. ומהו דפריך כאן דר"י אהדדי מכח דכאן נמי הוי רק ספק דלמא יהי' נעשה ממנו זבל א"כ מוכח דחייש ר' יוסי אף לספק זוז"ג והתם לא חייש ולכך משני שפיר התם דקאזיל לאיבוד לכך לא חייש וכו' ומשל ישראל בלא"ה לק"מ דבזה דאין לו מתירין שאני ושאני כנ"ל, וא"ש ודו"ק ועוד נ"ל יותר עפ"י דרך הנ"ל מה שמביא ר' יוסי ראי' מע"ז של ישראל הוא כך דהרי לעיל דף מ"ב פריך הש"ס למ"ד נשתברה מאלי' מותרת למה אמרו רבנן לר' יוסי אף היא נעשית זבל להוי כע"ז שנשתברה מאלי' ומשני כדרבא מכח גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה והוי ע"ז של ישראל ייע"ש א"כ פריך ר' יוסי לרבנן כך נהי דס"ל דזוז"ג אסור אכתי להוי כע"ז שנשתברה מאלי' מאי אמרת דלמא מגבה לה והו"ל ע"ז של ישראל הרי אם יהי' של ישראל ודאי דמותר בי' זוז"ג כיון דבע"ז של ישראל אשכחן שחיקה בפירוש א"כ בע"כ בע"ז של ישראל עכ"פ מותר זוז"ג א"כ קשה אף בשל נכרי יהי' מותר שחיקה ממ"נ או מכח זוז"ג או מכח דהו"ל כע"ז שנשתברה מאלי'. וא"ש. ודו"ק.

גמרא ואמר ר"י אמר רב מודה ר' יוסי שאם נטע וכו' שהוא מותר קשה לי מה קושיא דלמא יש לחלק בין לכתחלה ובין בדיעבד כיון דמבואר בכמה דוכתא דאין עושין זוז"ג לכתחלה וא"כ מה קושיא הרי כאן גבי שוחק וזורה לרוח לכתחלה הוא לכך אוסר ר' יוסי זוז"ג והרי גבי ערלה נמי אוסר לכתחלה אבל בדיעבד שכבר נטעו מודה דמותר ומה קושיא. וצריך לומר כיון שהמקום שתחת האשירה באמת היתר הוא אם אסרינן לזרוע תחתיו הוי כדיעבד משא"כ בגוף האיסור דאסור הוא בלא"ה מן התורה ואין לו דמים לא נחשב זה כדיעבד וכשעת הדחק מה דאסרינן לי' להשתמש ע"י זוז"ג משא"כ במקום שתחת האשירה שהוא היתר בעצמו אם אסרינן לי' לזרוע הוי כדיעבד ומוכח דאוסר אף בדיעבד וק"ל. שוב ראיתי בהר"ן שהרגיש בזה, ונדחק לתרץ, ולדעתי הדבר נכון כמ"ש.

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה