אור ברסלב
עבודת עבודה חלק ב עבודה זרה › דף מח.

עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

עבודה זרה · דף מח.

דף מז:

בדף מ"ח ע"א גמרא והא אנן גידעו ופסלו תנן וכו', הנה לדעת הת"ח בפ"ד דחולין גבי מהו לגמוע חלבו שמתרץ שם קושית התוס' דלא שייך זה וזה גורם רק היכי דלא הוי הגורמין יחד אבל היכי דהוי יחד בחד גופא לא שייך זוז"ג יע"ש. קשה לי טובא כאן הרי זה ידוע מה דפליגי תנאי לקמן דרבנן ס"ל זוז"ג אסור ור' יוסי ס"ל זוז"ג מותר ואפסיקא הלכתא לקמן כר' יוסי וא"כ מהו פריך נימא דשמואל קאמר לדידן דקיי"ל זוז"ג מותר ולכך בעינן דוקא הבריך והרכיב בגופו של אילן ואז הוי מעשיו גורמין להתוספות ונהי דגוף האילן נמי גורם והוא היתר מ"מ לא הוי זוז"ג כיון דהוי ביחד בחד גופא אבל היכי דלא הוי בגוף האילן מותר מכח זוז"ג אך המשנה אתיא כרבנן דס"ל זוז"ג אסור לכך אף בגדעו ופיסלו אוסר ומהו פריך. ומכאן נראה בעליל דלא כדעת הת"ח הנ"ל שם גמ' מתיב ר"א גידעו ופיסלו לעכו"ם וכו'. הנה מה דפריך מסיפא ולא מרישא דאילן שנטעו לשם עכו"ם וכו' נטעו אין הא השתחוה לא. והרי לעיל גבי המשתחוה לבית פריך מרישא בנאו אין השתחוה לא ולא פריך מסיפא דסייד וכייד ולמה פריך כאן מסיפא ולכאורה הוי נראה דמרישא לא הוי יכול להקשות די"ל כקושיית התוס' נטעו אע"פ שלא השתחוה השתחוה אע"פ שלא נטעו אך מסיפא כיון דכבר הוי נטוע ובטל תפיסתו לכך בעינן גדיע וגם השתחוה אבל בנטעו תחלה דבשעת נטיעה הוי תלוש ידע הש"ת די"ל דאסור בנטעו בלא השתחוה ולכך י"ל שפיר נטעו אע"פ שלא השתחוה. מיהו מה שלא הביאו ראי' לסברתם מזה צריך לומר דבלא"ה לא הוו מצי פריך מרישא די"ל דבנטעו תחלה כולו אסור משא"כ בהשתחוה אינו אסור רק תוספתו ולכך פריך מסיפא דגידעו ופיסלו דנמי אינו אוסר רק תוספתו. מיהו אכתי קשה לי מ"ט לא הכריחו התוס' סברתם מזה דחזינן דבבית בהשתחוה נאסר כולו וכאן אמר דבהשתחוה לא נאסר רק תוספתו א"כ מוכח דאילן גרע ולמה לא הוכיחו מגופי' דאילן גרע גם למה דס"ד דידהו שלא ידעו הך סברא דאילן גרע למה עמדו רק במה דלא משני גדעו אע"פ שלא השתחוה טפי הו"ל להקשות אגוף הדין למה בבית כולו נאסר וכאן נאסר רק תוספתו וצ"ע.

שם בתוס' על המשנה ד"ה גידעו ופיסלו וכו' פ"ה וכו' ויפה כיון וכו' דבריהם תמוהין מן הש"ס דא"כ מהו פריך הש"ס לקמן גידעו ופיסלו מאן קתני לה אי ר' יוסי בר' יהודא אפי' עיקרו נמי אסור מה בכך דבעלמא אפי' עיקרו אסור כאן שאני דלא מכוין לאסור לעיקרו. והן אמת דזה עצמו תירץ הש"ס דמשני איבע"א ר' יוסי בר' יהודא הוא וגידעו ופיסלו שאני דגלי דעתי' וא"כ הוא עצמו דברי התוס'. אבל הדבר תמוה מזה דא"כ הו"ל לומר ולטעמיך הרי גם לרבנן דס"ל בעלמא עיקרו מותר כאן הו"ל לאסור דהרי הוי מעשה ובע"כ דהכא שאני דגידעו ופיסלו וגלי דעתי' דלא ניחא לי' לאסור עיקרו א"כ גם ר' יוסי בר' יהודא הוי כן אך נראה דמזה יהי' ראי' לדברינו בסמוך בישוב שיטת רש"י והר"ן דגידעו ופיסלו לא נחשב מעשה מצד עצמו רק מכח אחשבי' ולכך למה דלא כיון לא כיון א"כ לא הוי מצי למימר ולטעמיך די"ל שאני ושאני בשלמא לרבנן דבלי מעשה אינו נאסר עיקרו רק מכח מעשה הוי ראוי לאסור ולכך כיון דבאמת לא הוי ראוי להיות נחשב מעשה רק מכח אחשבי' א"כ שפיר תליא הדבר בכוונתו ואם אינו מכווין לעיקרו מותר דאתי מחשבה ומוציא מידי מחשבה אבל לר' יוסי דס"ל עיקרו נאסר בלי מעשה ולא תליא במחשבתו א"כ הוי ס"ד נהי דהוא לא כיון לעיקרו הוי דברים שבלב ואינו דברים ולכך משני דאעפ"כ כיון דגידעו ופיסלו גלי דעתי' דבתוספת ניחא לי' א"כ לא הוי דברים שבלב רק הוי אומדנא דמוכח ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וא"ש. מיהו זה יתכן לשיטת רש"י והר"ן אבל לשיטת התוס' דבע"כ לא ס"ל הך סברא דגידעו ופיסלו הוי רק מטעם אחשבי' דאל"כ לא הוי מקשו מידי דלתרץ דגדעו אע"פ שלא השתחוה ולא הוי צריכי לחלק בין אילן לבית בע"כ דלא ס"ל הך סברא שכתבנו א"כ קשה דהו"ל לומר ולטעמיך ובע"כ מזה מוכח כשיטת רש"י והר"ן ולא כהתוספות, וא"ש. ודו"ק היטב.

בתוס' ד"ה ה"ג העמיד תחתיו עכו"ם וכו' איסור מדרבנן איכא וכו' עיימ"ש לקמן בסוגייא דאיזהו אשירה בישוב דברי הרי"ף שם בעזה"י. ומ"ש התוס' דהכא מיירי שלא נטעה מתחילה לכך מסתמא ועיין בת"ח שהוכיח להיפוך מדנקט במשנה ונטלה דמשמע דהעכו"ם נטלה ולא קתני ניטלה שישראל מותר ליטלה מזה הוכיח דמיירי דוקא בנטעה מתחלה לשם כך יע"ש. ולדעתי אין צורך לומר דמיירי דידעינן בהדיא כן דבזה צדקו דברי התוס' דא"כ הו"ל לתנא לפרש ולא לסתום אך הכונה כמ"ש התוס' דמיירי בסתמא אך מיירי דלא ידעינן אם נטעה מתחילה לשם כך או לא ואם הוי נטעה מתחילה לשם כך הוי אסור מן התורה והוי ספיקא דאורייתא ולחומרא לכך בעי ביטול נכרי. ואפשר דצריכין אנו גם לדברי התוס' דהוי כאן איסור דרבנן דבלא"ה קשה נלך בתר חזקת היתר כיון דמשמשי עכו"ם אינן אסורין עד שישתמשו בהם א"כ קודם שהעמיד תחתי' היתה מותרת וספק אם נאסרה דאם לא נטעה מתחלה לכך אף בהעמיד מותרת והוי ראוי לילך בתר חזקת היתר רק בע"כ כדברי התוס' דאף בלא נטעה עכ"פ אסורה מדרבנן א"כ כיון שבשעה שהעמיד תחתי' היתה ודאי אסורה עכ"פ מדרבנן והוי כאן חזקת איסור מדרבנן לכך שוב בעי אח"כ ביטול דחיישינן לספיקא שמא נטעה לכך והוי ספיקא באתחזק איסורא לכך בעינן שהעכו"ם בטלה. וא"ש. ודו"ק. ובזה י"ל דנטלה אינו דרך ביטול כיון דלא עשה מעשה בגופו ולא דרך ביזיון אין סברא שיחשב ביטול רק זה מהני מטעם גילוי דעת דאם לא נטלה נכרי יש לחוש דלמא נטעה מתחלה לכך אבל בנטלה נכרי הוי כאגלאי מלתא למפרע דלא נטעה מתחלה לכך דאם נטעה מתחלה לכך לא הוי נוטלה ממנה ומדנטלה מוכח דתחלה העמידו רק לשעה ולכך ממילא מותרת וכעין שכתבו הפוסקים בפרק ב' גבי הקונה בהמה מן העכו"ם דלא חיישינן לדלמא עבד לה דאם הוי עבד לה לא הוי מוכרה אח"כ לבזותה א"כ מוכח דאמרינן בזה איגלאי מלתא למפרע וה"ה נמי בזה. וא"ש. ודו"ק.

בתוס' ד"ה גידעו ופיסלו אין וכו' הלכך גידוע ופיסול בלא השתחואה ודאי לא הי' מועיל וכו'. הנה בש"ע סי' קמ"ה סעיף ז' כתב סתם דבגידעו ופיסלו אסור והתימה שלא הביא דעת התוס' דס"ל דבעינן השתחוה דוקא ובפרט דדבריהם מוכרחין מן הש"ס והנה מדבריהם יהי' מוכח כדעת הטור שהביא הש"ך בסי' זה דבקרקע עולם אף בעשה מעשה אינו נאסר רק בהשתחואה והיינו כיון דחזינן דאף באילן דהוי תלוש מעיקרא וגידעו ופיסלו דהוי מעשה אעפ"כ לא נאסר רק בהשתחוה מכ"ש בקרקע עולם ממש דאינו נאסר רק בהשתחוה. ואין לומר דגידעו ופיסלו אינו בגוף האילן אבל בחפר בה בורות וכו' דהוי בגוף הקרקע נאסר אף בלא השתחוה. דא"כ מה פריך הש"ס לעיל גבי והוא שהבריך והרכיב בגוף האילן והא אנן גידעו ופיסלו תנן ומה קושיא הרי י"ל כוונתו כך דבהבריך והרכיב בגוף האילן אסור אף בלא השתחוה אבל בגידעו ופיסלו בעינן השתחוה ומתניתין בהשתחוה מיירי ור' ינאי מיירי בלא השתחוה ובע"כ דאף בהבריך והרכיב בגוף האילן נמי בעי השתחוה. וא"כ מכ"ש בקרקע עולם דבעינן השתחואה. והנה מזה אני תמה על הש"ך בסי' קמ"ה סעיף א' ס"ק ז' שכתב בפשיטות דבאילן שנטעו מתחלה לכך לא בעינן השתחוה רק אף בלי השתחואה נאסר. והדבר תמי' מנ"ל כן בפשיטות ומן התוס' הנ"ל מוכח להיפוך דבע"כ ס"ל דאף בנטעו מתחלה בעינן השתחוה לכך פריך שפיר והא אנן גידעו ופיסלו תנן. ואין לומר דבהבריך והרכיב לא בעינן השתחוה דהרי אפי' בנטעו מתחלה בעינן השתחוה מכ"ש בהרכיב אבל אם נימא דבנטעו מתחלה לא בעינן השתחוה א"כ מהו פריך הש"ס דלמא באמת אף בהבריך והרכיב לא בעינן השתחוה רק בגידעו ופיסלו בעינן השתחוה ובע"כ דס"ל דאף בנטעו מתחלה בעינן השתחוה, ואין סברא לחלק בינייהו ובכל ענין בעינן השתחוה וא"כ מנ"ל להש"ך בפשיטות דלא כדעת התוס'. וצ"ע. ובפרט דקשה עוד יותר למה להש"ס לתרץ דקמ"ל דאע"ג דהבריך והרכיב בנוטל מה שחידש שפיר דמי דס"ד כיון דהבריך והרכיב ב בגופו של אילן כאילן שנטעו מתחלה דמי וליתסר כולה קמ"ל דבאמת על זה קשה דהאיך הוי אפשר להס"ד לומר כן הרי א"כ למה קמ"ל במשנה באילן שנטעו מתחלה לשם עכו"ם ה"ז אסורה הו"ל לאשמעינן רבותא טפי דאפילו בהבריך והרכיב אסור כולו וממילא נדע במכ"ש בנטעו תחלה וצריכין אנו לדחוק דהוי ס"ד דזה אינו רבותא כלל רק כל שהבריך והרכיב היינו נטעו תחלה ומה דנקט במשנה נטעו תחלה לשם עכו"ם הוי הכונה בהבריך והרכיב שזה הוי נטעו תחלה וזה קצת דוחק וטפי הו"ל לתרץ דבאמת ליתסר כולה לא היינו טועים דודאי לא נאסר כולו רק דהוי ס"ד כיון דבנטעו תחלה לא בעינן השתחוה ובגידעו ופיסלו בעינן השתחוה א"כ הוי ס"ד דבהבריך והרכיב הוי לענין זה כנטעו מתחלה דלא בעינן השתחוה ובמשנה נקט נטעו תחלה היינו לאסור כולה אבל לענין השתחוה אף בהבריך והרכיב לא בעינן השתחואה לכך קמ"ל דאף בהבריך והרכיב בעינן השתחוה ומדלא משנינן כן מוכח דאף בנטעו מתחלה לכך בעינן השתחוה דלא כהש"ך.

מיהו שבתי וראיתי די"ל דברי הש"ך ולא קשה קושיתינו דלכך לא מצי הש"ס לתרץ כן דא"כ קשה הרי הוי ארבעה אשירות והרי לעיל כיוצא בזה פריך גבי בתים ליתני ד' ומשני כיון דלענין ביטול בנה והשתחוה כחד חשיב להו א"כ ה"נ בשלמא לפי מה דמסיק השתא דבהבריך והרכיב גידעו חד דינא אית להו ואינו אסור רק התוספתו ובעי השתחוה או להס"ד דהבריך והרכיב ונטעו חד דינא אית להו, ואסור כולו שפיר תנא רק שלשה כיון דחד דינא אית להו אבל אם נימא דבהבריך והרכיב לא בעינן השתחוה ואעפ"כ אינו אסור רק התוספת ובנטעו תחלה תנן דאסיר כולו א"כ קשה ליתני ד' דהרי נטעו תחלה אסור כולו והבריך והרכיב אינו אסור רק התוספת ואעפ"כ לא בעינן השתחוה ובגידעו ופיסלו בעינן גם השתחוה א"כ ליתני ד' ובע"כ דהבריך והרכיב חד דינא אית להו או עם גידעו ופיסלו או עם נטעו מתחלה ולכך לא הוי מצי הש"ס לתרץ דהוי ס"ד דבהברוך לא בעינן השתחוה דזה אי אפשר לטעות דא"כ ליתני ד'. וא"ש. ודו"ק. והנה ראיתי להר"ן בחידושיו על הרי"ף שכתב וזה"ל ואפילו לרב דאמר בגמ' המשתחוה לבית אסרו משום דקסבר תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי איכא למימר דהני מילי בית אבל אילן כיון שיש לו שרשים בקרקע דינו כמחובר מעיקרא אבל מדברי רש"י נראה דאילן נמי כל שנטעו יחור כתלוש דמי וכו' והדבר תמי' לי איך כתב הר"ן דאיכא למימר דאילן שאני הרי הדבר מוכרח הוא בש"ס דאל"כ קשה קושית התוס' למה לא משני השתחוה אע"פ שלא גידעו גידעו אע"פ שלא השתחוה ובע"כ דבגדעו בעינן נמי השתחוה ומוכח דאילן נחשב מחובר טפי מבית והיותר תמי' על שיטת רש"י שהביא הר"ן דס"ל דבאמת אילן הוי נמי כתלוש קשה עלי' קושית התוס'. ואין לומר דרש"י מיירי להדיא בנטעו יחור והש"ס י"ל דמיירי בנטעו גרעין ובזה בעינן השתחוה ג"כ דאכתי קשה לישני דגידעו ופיסלו מיירי בנטעו יחור ומיירי אף בלא השתחוה ומהו פריך ובע"כ מוכח כדעת התוס' דבכל ענין הוי כמחובר לקרקע וצ"ע על רש"י והר"ן. ומה דהי' נראה לישב קצת פירש"י י"ל דרש"י לשיטתו אזיל שהביא התוס' לעיל שמפרש דמאי דאמרינן בידעו ופיסלו דנוטל מה שהחליף היינו באינו מכוין לאסור רק מה שהחליף אבל אם מכוין לאסור כילו נאסר כולו הן אמת דקשה לו דא"כ למה מחלקת המשנה בין נטעו מתחלה לשם עכו"ם בין גידעו ופיסלו דממ"נ במה מיירי אם מכוין לאסור כולו אף בגידעו ופיסלו כולו אסיר ואם מכוין לאסור רק התוספת אף בנטעו תחלה אם אינו מכוין לאסור כולו רק חצי האילן וכדומה למה יתסר כולו. וצ"ע. וצריך לדחוק דבנטעו דהיי מעשה רבה אף באינו מכוין לאסור כולו נאסר כולו אבל בגידעו ופיסלו דלא הוי מעשה רבה לכך לא נאסר רק מה שמכוין לאסרו, ולפי"ז כיון דמוכח דהיכי דהוי מעשה רבה אף בלי כונתו אוסר א"כ בע"כ בגידעו ופיסלו דתליא בכונתו בע"כ לא הוי מעשה רבה מדלא נאסר כולו ולכך נראה לפרש הדבר די"ל גידעו ופיסלו מצד עצמו לא הוי מעשה רק מ"מ אם הי' מכוין לאסור כולו הוי נאסר מכח אחשבי' דאיהו אחשבי' למעשה וה"ה נמי בחפר בה בורות מצד עצמו לא הוי מעשה כיון דבשאר הקרקע הנשאר לא עשה מעשה רק כיון דהוא אחשבי' למעשה לכך נאסר כולו ולכך א"ש כיון דלא הוי מעשה רק מכח כונתו דאחשבי' למעשה לכך אין לך רק ת לאסור כילו נאסר כולו אבל אם לא כיון להיות מעשה והוי כוונתו להיפוך שלא יהי' נאסר כולו לא נאסר כיון דבאמת אינו מעשה אבל בנטעו כולו דהוי מעשה מצד עצמו אף בלא התכוין לאסור כולו נאסר כולו. ולפי"ז א"ש ומיושב קושית התוס' דהטעם דבבנה אע"פ שלא השתחוה נאסרה היינו מכח כיון דעשה מעשה לא בעינן השתחואה אבל אם לא הוי מעשה לא הוי נאסר בלי השתחואה ולכך תינח בבנה אבל בגידעו ופיסלו איך אפשר לומר דנאסר בלי השתחואה א"כ יצטרך לומר דזה נחשב מעשה דאם לא הוי מעשה לא נאסר בלי השתחואה ך לומר דהוי מעשה וא"כ אם נחשב מעשה בזה לענין דנאסר בלי השתחואה שוב ראוי שיתסור כולה כיון דהוי מעשה להא הוי מעשה להא וממ"נ איך נאסר דלענין לאיסור כולו לא הוי מעשה ולענין שלא נבעי השתחואה הוי מעשה הרי הוי תרתי דסתרי אהדדי ובפרט דמה דע"ז של עכו"ם אסורה מיד היינו מכח דאנן סהדי דניחא לי' להיות ע"ז מיד הא אם הוי מתנה בפירוש שלא יהי' נאסר עד שתעבד ודאי לא הוי נאסר רק כפי דעתו וא"כ כאן אף בסתמא הוי כאלו אנן סהדי שכיון שלא יהי' נאסר מיד דאם יתסר מיד א"כ אחשבי' להך מעשה לענין דנאסר בלי השתחואה וכיון דהוי מעשה שוב ראוי לתסור כולו והרי הוא אמר בפירוש שלא ניחא לי' לתסיר רק התוספת וממילא הוי כהתנה שלא יהי' נאסר בלי השתחואה כן נראה שיטת ש"י והר"ן. והתוס' שהקשו כן ולא ניחא להו כתירץ זה נראה שהם יהי' מחולקים בפלוגתת הרמב"ם בדין בחפר בקרקע בורות שיחין ומערות דקיי"ל דבעשה ה מעשה אסרה אף שהיא קרקע עולם אם בעינן גם השתחואה או לא דדעת הרמב"ם דאף בלא השתחוה נאסר ודעת הטור דבעינן דוקא השתחוה. והנה לדעת הטור דבעינן דוקא השתחואה בלא"ה הוי א"ש מה דבגידעו ופיסלו לא נאסר כולו ולא קשה מידי קושית רש"י ותוס' וא"צ לפרש כפרש"י ותוס' מכח דאינו מכוין רק לתוספת רק י"ל דאף אם מכוין לכולו לא נאסר דהרי בקרקע עולם אף דעשה בה מעשה אסרה מ"מ השתחואה בעינן והיינו בשלמא בשאר ע"ז של נכרי אסורה מיד מכח דהמעשה שעושה בה הוי כמו השתחואה וכמו דאם הוי משתחוה לה בלי מעשה נאסרה לכך גם מעשה בלי השתחואה נמי אוסר דמעשה בלי השתחואה הוי כמו השתחואה בלא מעשה אבל בקרקע עולם דהשתחואה בלי מעשה אינו אוסר ממילא גם מעשה בלי השתחואה אינו אוסר דאין כח במעשה להיות כתרתית מעשה והשתחואה ולכך בעינן גם השתחואה ולכך א"ש דבגידעו ופיסלו י"ל דמיירי בלי השתחואה ולכך תוספתו שפיר אסיר כיון דאם הי' משתחוה לבד הוי נאסר בלי מעשה כמו שאמר שמואל המשתחוה לאילן תוספתו אסורה לכך ממילא גם מעשה בלי השתחוה אוסר כמו אם השתחוה בלי מעשה אבל לאסור כולו דאם הי' משתחוה בלי מעשה לא הוי נאסר ממילא גם במעשה בלי השתחואה אינו אוסר, וא"כ לא הוו צריך לחלק בין אם מכוין לכך או לא ולא היי צריך לומר דגידעו ופיסלו הוי מעשה גריע הן אמת דלפי המסקנא מוכרחין התוס' לפרש כך דהרי הוכיחו דבגידעו ופיסלו בעינן השתחוה ג"כ דבלא"ה הוי קרקע עולם וא"כ קשה אם בהשתחוה יותסר כולו ובע"כ כתרוצם דבכונה תליא מלתא מ"מ זה לפי המסקנא אך להס"ד שפיר הקשו לתרץ הש"ס דבגידעו אוסר בלי השתחואה ומה דאינו נאסר כולו היינו כיון דלא השתחוה וי"ל דלעולם גידעו ופיסלו הוי מעשה חשוב כמו בנאו ונטעו אבל רש"י והר"ן ס"ל דבקרקע עולם אם עשה בה מעשה לא בעינן השתחואה ואף בלי השתחואה נאסר וס"ל דהוי מעשה במקום מעשה והשתחואה א"כ קשה למה לא נאסר כולו בגידעו ופיסלו דהרי הוי מעשה ובע"כ כתירץ התוס' דמיירי באינו מכוין לאסור כולו וא"כ כיון דבכונה תליא מלתא קשה למה בנטעו אסור כולו בע"כ דגידעו ופיסלו לא נחשב מעשה רק מכח אחשבי' הוי מעשה לכך תליא בכונתו לכך שוב אפשר לומר שפיר דאילן כתלוש דמי. ומ"מ לא הוי מצי לתרוצי דגדעו אע"ג שלא השתחוה דאם יותסר בזה בלי השתחואה א"כ כיון דהוי מעשה לענין דנאסר מיד שוב יהי' מעשה לאסור כולו והרי הוא לא רצה לאסור רק התוספת לכך בזה גילה דעתו דלא ניחא לי' לאסור מיד רק בהשתחוה ותליא פלוגתת התוס' והרש"י והר"ן בפלוגתת הרמב"ם והטור הנ"ל וכל אחד לשיטתו אזיל. כן נלפע"ד נכון וברור. ועיימ"ש בתוס' ד"ה גידעו ופיסלו ראי' לדברינו הנ"ל דהטעם בגידעו ופיסלו הוא מטעם אחשבי' ייע"ש ראי' ברורה לזה.

גמרא איזהו אשירה והא אנן שלש אשירות תנן ה"ק שתים לד"ה ואחת פלוגתא דר"ש ורבנן. וראיתי בהרי"ף שהעתיק ב' המשניות משנה ראשונה דג' אשרות הן ומשנה זו בפלוגתא דר"ש ורבנן ותמה הר"ן כיון דהש"ס מסיק דהשלישית פלוגתא דר"ש ורבנן וכיון דלא קיי"ל כר"ש למה העתיק הך סיפא דאיזהו אשירה הו"ל להעתיק רק משנה ראשונה. והניח בצ"ע. ומה שהי' נראה לי לישב דבריו הוא כך דלכאורה קשה לי מהו פריך הש"ס והא אנן ג' אשרות תנן. הרי לעיל כתבו התוס' ד"ה ה"ג העמיד תחתי' עכו"ם ונטלה דהכא מיירי מאיסור רבנן וא"כ נימא דמשנה ראשונה דברי הכל הוא ומדרבנן לכ"ע אסורה והכא בדאורייתא קא מיפלגי וה"ק איזהו אשרה אסורה מן התורה ת"ק ס"ל כל שיש תחתי' עכו"ם אסורה מן התורה ור"ש ס"ל דדוקא כל שעובדין אותה אסורה מן התורה אבל אם עובדין רק תחתי' מן התורה מותר מיהו מדרבנן אסורה ואתיא רישא ככ"ע דעכ"פ אסורה מדרבנן ומהו פריך מיהו אם נימא כדעת התוס' דהמשנה ודאי מיירי בלא נטעה מתחלה לכך א"כ י"ל דזה ודאי אי אפשר לומר דיהי' אשירה כזו אסורה מן התורה כמ"ש התוס' ובע"כ אף לת"ק הוי רק דרבנן ואי אפשר לפרש הסיפא דבשל תורה פליגי. אבל לדעת הת"ח שהבאתי לעיל שמפרש דהמשנה מיירי בנטעה מתחלה לכך ואסורה מן התורה וא"כ קשה שפיר נימא דהרישא מיירי מדרבנן ובסיפא פליגי בשל תורה מיהו לפי מ"ש הת"ח הך פירושו היינו מכח דהוי קשה לו למה לו למנקט ונטלה דהיינו שהעכו"ם נטלה אפי' ישראל הי' יכול ליטלה ומזה הוכיח דמיירי באיסור תורה ובעי ביטול ייע"ש וא"כ לפי"ז א"ש דבע"כ סוף סוף רישא דלא כר"ש דאם כר"ש הרי לר"ש ליכא איסור תורה רק דרבנן וא"כ קשה למ"ל ונטלה אפי' ישראל יטלוהו וסוף סוף בע"כ הרישא דלא כר"ש ומוכרח לומר דבשלישית הוי פלוגתא דר"ש ורבנן, וי"ל דזה באמת כוונת הש"ס דשלישית מה דנקט ונטלה דמשמע הא אם ישראל נוטלה אסורה הוי פלוגתתא דר"ש ורבנן דלרבנן אסורה ולר"ש מותרת ובזה א"ש המעשה שהביא ר"ש דקאמר שחפרו ומצאו בו צורה ואמר הואיל ולצורה הם עובדים נתיר להם את האילן דהיינו כיון שחפרו ומצאו הצורה מסתמא נטלוהו משם ולא יניחו ע"ז בכוונה ובודאי נטלוהו רק כיון שישראל נטלוהו לכך ר"ש לטעמי' דס"ל דאין בזה רק איסור דרבנן לכך הותר האילן אבל לרבנן דס"ל דהוי מן התורה לכך אסור אף דנטלו משם כיון דתחלה נטעו אדעתא דהכי. מיהו גם בזה לא הונח דאכתי אפשר לומר דאתיא רישא ככ"ע ואף ר"ש מודה דאסור מדרבנן ואעפ"כ לא מהני נטילת ישראל די"ל דכל דתקון רבנן כעין של תורה תיקון. וכיון דנטעו מתחלה לכך אם הוי מכוין לעבוד גוף האילן הוי אסור מן התורה ולא מהני ביטול ישראל לכך אף אם נטעו להעמיד אילן תחתי' אסור מדרבנן גזירה אטו היא וא"כ י"ל דרישא ככ"ע וסיפא קאמר דמן התורה פליגי. מיהו לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה ה"ג העמיד תחתי' עכו"ם די"ל ודאי הנכון כדעת התוס' דסתמא קתני ולא מיירי בנטעו להדיא לשם כך מיהו עכ"פ ספיקא הוי אולי נטעו לשם כך ושוב הו"ל ספיקא דאורייתא לחומרא לכך בעי ביטול או מכח אגלאי מלתא למפרע ייע"ש וא"כ לפי"ז א"ש דבע"כ מוכרח לומר דסיפא כתנאי דאין לומר דאתיא אף כר"ש ומודה ר"ש מדרבנן דא"כ קשה למ"ל ונטלה עכו"ם יטלוהו ישראל ואין לומר דלמא נטעו לשם כך דאכתי לר"ש הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא דנהי אם ידעינן דנטעו לשם כך תקנו כעין של תורה מ"מ אם לא ידעינן הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ולמה מחמיר בנטלה ישראל בע"כ דאתיא דלא כר"ש.

מיהו אכתי י"ל דאתיא אף כר"ש ואין לומר דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא די"ל דכיון דבהעמיד ע"ז תחתי' אף בלא נטעו אסורה מדרבנן וכמ"ש התוס' לפי האמת רק דבטענה ישראל הוי ספק אם נטעו לשם כך אסורה מדרבנן גזירה אטו נטעה לעבדה עצמה ובלא נטעה לשם כך ליכא איסור דאף בעבדה אינו נאסר דמחובר היא וא"כ כיון דעכ"פ היתה אסורה וספק אם הותרה הו"ל ספק דרבנן באתחזק איסורא ואסור ושוב אפשר לומר דמודה ר"ש בזה. אך הרי אנן קיי"ל כר"מ דספק דרבנן באתחזק איסורא נמי לקולא עיין בפר"ח יור"ד סי' ק"י ואחרונים אך זה לא הוי רק בדבר שאין לו עיקר מן התורה אבל בדבר שיש לו עיקר מן התורה מודה ר"מ דספק דרבנן באתחזק איסורא אסור. ולפי"ז יהי' תליא בפלוגתא דר"י ור"ל לעיל אם ע"ז שנשתברה מאלי' אסורה או מותרת דלר"י דקאמר ע"ז שנשתברה מאלי' אסורה מוכח שם דלדידי' אין ישראל יכול לבטל ע"ז של נכרי מדין תורה וא"כ ממילא אם הוי נטעה לעבוד עצמה הוי אסור מן התורה בביטול ישראל ממילא אף אם נטעה להיות אילן תחתי' הוי אסור מדרבנן בביטול ישראל לכך זה עיקר מן התורה דמצינו בתורה כיוצא בזה שאין ישראל יכול לבטל ע"ז של נכרי לכך הוי ספק דרבנן באיתחזק איסורא בדבר שעיקרו מן התורה ולכ"ע לחומרא אבל לר"ל דס"ל נשתברה מאלי' מותרת וממילא מן התורה כל ע"ז של נכרי ישראל יכול לבטלה רק מדרבנן א"י לבטלה מכח גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה א"כ הוי כל עיקרו דרבנן דמן התורה לא מצינו שלא יהי' ישראל יכול לבטל ע"ז דמה שע"ז של ישראל אין לו ביטול זה אף נכרי א"י לבטל וזה המניעה מצד ע"ז גופה שאין לה ביטול ל"ש ישראל ול"ש נכרי אבל להיות נכרי יכול לבטל ולא ישראל זה לא מצינו בתורה והוי אין לו עיקר מן התורה ולכך הוי ראוי לומר ספק דרבנן להקל אף דאיתחזק איסורא. ולכך א"ש שיטת הרי"ף דהש"ס דמתרץ שתים ד"ה ואחת פלוגתא דרבנן ור"ש היינו רק לר"ל דס"ל ע"ז שנשתברה מאלי' מותרת אי אפשר לפרש דרישא ד"ה ומודה ר"ש דמדרבנן אסורה דא"כ קשה למ"ל נטלה עכו"ם אפי' ישראל יטלנה, ואין לומר דהוי ספק באתחזק איסורא דדלמא נטעה תחלה לשם כך אכתי בדבר שאין לו עיקר מן התורה קיי"ל כר"מ לקולא והרי סתם מתניתין ר"מ הוא כידוע והרי ר"מ ס"ל דספק דרבנן להקל אף דאתחזק איסורא לכך בע"כ כונת המשנה דשתים ד"ה ואחת פלוגתא דרבנן ור"ש אבל אנן דקיי"ל כר' יוחנן נשתברה מאלי' אסורה א"כ הוי זה עיקר בדאורייתא שפיר י"ל דאתיא הרישא ככ"ע דמדרבנן אף לר"ש אסורה ואף דהוי ספק אם נטעה לשם כך הו"ל ספק דרבנן באתחזק איסורא ולחומרא ובסיפא פליגי דאיזהו אשירה אסורה מן התורה לכך רבנן ס"ל דאף מן התורה אסורה ור"ש ס"ל מן התורה מותרת. ולכך העתיק הרי"ף הסיפא דאם הוי תנא רק את הרישא הוי ס"ד נהי דאסורה הוי רק מדרבנן ומה דלא מהני, נטילת ישראל היינו מכח דהוי ספק דרבנן באתחזק איסורא דהוי בדבר שיש לו עיקר מן התורה לכך קמ"ל דבשל תורה פליגי רבנן ור"ש בסיפא וכיון דבידאי הלכה כרבנן שמעינן דאף מן התורה אסורה בנטעה לשם כך תחלה ולאו מדרבנן לחוד ובודאי טובא נ"מ יש בין דבר האסור מן התורה או רק מדרבנן. כן נראה נכון כונת הרי,ף בעז"ה. ודו"ק היטב כי היא עצה עמוקה בעה"י בדברי הרי"ף.

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה