אור ברסלב
עבודת עבודה חלק ב עבודה זרה › דף מז:

עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

עבודה זרה · דף מז:

דף מז.

בדף מ"ז ע"ב בפירש"י ד"ה אבניו ועציו ועפרה של אותו כותל מטמאין כשרץ אפילו חלקו שאין ברירה. הנה מפירש"י הללו מוכח דלא ס"ל כדעת הרמ"ר שכתבו התוס' בתמורה דהיכי דניכר האיסור מתחלה ונתערב לא שייך בדין ברירה כלל ייע"ש דא"כ למה הוצרך רש"י לומר הטעם דאין ברירה תיפוק לי' אפי' אם יש ברירה כאן שאני דהרי כשהי' הכותל עומד הוי ניכר איזה חלך ישראל ומותר ואיזה חלקו של עכו"ם ואסיר דהרי כשהי' הכותל עומד דומה ממש להמקום שמפורש במשנה שנידון כמע"מ וא"כ ה"ה בגוף הכותל כל זמן שעומד נידון כמע"מ וניכר איזה חלקו ואיזה חלק השייך לע"ז רק כשנפל הכותל לא נודע איזה הוי של ישראל ואיזה הוי של ע"ז וא"כ הוי היכר ואח"כ נתערבו וזה אינו נופל בדין ברירה כלל ובע"כ דס"ל לרש"י דגם בתערובות שייך ברירה, וצ"ע. גם משמע מדברי רש"י דס"ל מה דקיי"ל אין ברירה הוא מטעם ודאי כדעת מהרש"ל ולא מטעם ספק דאם מטעם ספק קשה הרי זה הוי ספק טומאה ובספק טומאה קיי"ל דדבר שאין בו דעת לשאול ספקו טהור ועיין פ"ק דנדה דף וא"ו מכדי האי מטה הו"ל דבר שאין בו דעת לשאול יע"ש וא"כ ה"נ ההוא כותל כיין שנפל מעצמו הו"ל דבר שאין בו דעת לשאול וא"כ הוי ספיקו טהור ואם מה דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה היינו מכח ספק דספק תורה לחומרא א"כ תינח באיסורא אבל בטומאה בדבר שאין בו דעת לשאול דספיקו טהור ראוי לומר בזה יש ברירה ובע"כ דס"ל לרש"י דמכח ודאי אין ברירה ולא מכח ספק ולכך אין נחלק בזה בין דבר שיש בו דעת לשאול או לא וז"ב. והנה מידי דברי בזה נראה לומר דבזה שייך לכאן פלוגתא דרבנן ור"ע אם מטמאין כשרץ או כנדה ולכאורה אין זה שייכות לכאן וזה שייך בכל ע"ז ולא לכאן אם הוי שלו ושל ע"ז אך לפמ"ש א"ש דכאן לא הוי פלוגתתם לענין עד היכן הוא מטמא אם במגע אף במשא דבזה כבר פליגי במס' שבת פ"ט רק הכא פליגי בזה דהנה קיי"ל ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא ברה"ר ספקו טהור וכתבו התוס' במס' נדה פ"ק דהיינו דוקא טומאת מגע ילפינן מסוטה אבל טומאת ראי' לא ילפינן מסוטה כגון טומאת נדה ולפ"ז כיון דרש"י פירש כאן דאף שלו אסירין מכח אין ברירה והרי מה דאין ברירה הוי ספק וא"כ י"ל דוקא באם נזדמן כן ברה"י אבל אם נזדמן כן ברה"ר הוי ספקו טהור וראוי לומר דאינו מטמא בשלו ונימא בזה יש ברירה וכאן לא שייך לומר מ"ש התוס' דלא ילפינן מסוטה רק דבר שאפשר להיות וכו' דכאן נמי אפשר להיות הוא דהרי י"ל דבאמת הוברר הדבר דשלו המה וכיון דיכול להיות ת כן ראוי לומר בי' ברה"ר ספקו טהור ובע"כ מה דאמרינן דאבניו ועציו אסורין אף שלו היינו רק ברה"י ולא ברה"ר אך זה למ"ד דהוי כשרץ אך למ"ד דהוי כנדה והרי טומאת נדה לא ילפינן מסוטה ואף ברה"ר ספקו טמא ולכך ת"ק קאמר דמטמאין כשרץ וממילא רק ברה"י נוי כן אבל ברה"ר אבניו שלו טהורין ואמרינן ברירה ור"ע ס"ל דמטמא כנדה ואף ברה"ר ספקו טמא ובכל ענין אין ברירה ולכך שייך פלוגתא זו דוקא לכאן דפליגי לענין אם נזדמן כן ברה"ר. וא"ש. ודוק היטב.

והנה מזה והו' מוכח נמי דס"ל לרש"י כדעת הש"ך ביו"ד סי' ק"י בדיני ס"ס דספק דרבנן באיתחזק איסורא הוי לחומרא דאם כדעת המתירין קשה הרי אם אין ברירה הוי ספק א"כ הרי טומאת ע"ז הוי רק דרבנן וכדמוכח מכמה דוכתא ומהם בסנהדרין פ"ק דף י"ב בתוס' ד"ה שעיברו מפני הטומאה דטומאה זו רק דרבנן וא"כ קשה כיון דהוי דרבנן והרי קיי"ל בדרבנן יש ברירה ולמה לא נימא בזה ברירה בע"כ ס"ל לרש"י כדעת הסוברים דספק דרבנן באיתחזק איסורא אסור והרי ידוע דחד בחד נחשב איתחזק איסורא וס"ל לרש"י דמה דחד בחד נחשב איתחזק איסורא היינו דוקא בהוכר איסורו ונתערב אח"כ וכמו דס"ל להרמ"ר דבהוכר האיסור לא שייך כלל ברירה ובע"כ דזה גרע טפי כן י"ל לרש"י לענין איתחזק איסורא דבלא ניכר האיסור לא נחשב איתחזק איסורא אבל בהוכר האיסור ונתערב נחשב איתחזק איסורא ולכך ס"ל דמה דאמרינן דבדרבנן יש ברירה היינו בלא הוכר האיסור מעולם דלא נחשב אתחזק איסורא בזה הוי בדרבנן לקולא אבל בהוכר האיסור ונתערב כיון דהוי איתחזק איסורא אף בדרבנן לחומרא אך אם הוי אמרינן אף בספק דאורייתא יש ברירה ממילא לא הוי גרע ספק דרבנן באתחזק איסורא מספק דאורייתא בלא אתחזק איסורא ולכך הוכרח רש"י לפרש דאנן קיי"ל אין ברירה וכיון דבדאורייתא אין ברירה א"כ ממילא נמי אף בדרבנן הוי לחומרא כיון דאתחזק איסורא. אך בזה לא הונח כיון דעיקר דין זה אם בספק דרבנן באתחזק איסורא לחומרא או לא הוי זה פלוגתא דר"מ ור' יוסי במס' מקואות והובא בעירובין דף ל"ג דר"מ ס"ל בטומאה קלה בדבר שאין לו עיקר מן התורה טהור אף דאתחזק איסורא ור' יוסי ס"ל אף באין לו עיקר מן התורה טמא והש"ך פסק כר' יוסי. והרמב"ם פסק כר"מ וכן כתב הפר"ח ולפ"ז אף אם נימא דרש"י ס"ל כדעת הש"ך שפוסק כר' יוסי עכ"פ מתניתין האיך מפרשינן כיון דסתם מתניתין ר"מ וכמה דוכתא פריך הש"ס דר"מ אדר"מ מכח דסתם מתניתין ר"מ עיין אחד מהם בפ"ב דנדרים גבי המודר הנאה מחתנו וכו' נותן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה וכו' וא"כ ה"נ כיון דסתם מתני' ר"מ והוא ס"ל דאף באיתחזק איסורא לקולא ולמה קתני דאבניו ועציו מטמאין. ולכך נראה דמזה יהי' ראי' לדעת הרדב"ז שהביא המג"א בסי' קפ"ד דכל היכי דמתרמי דרבנן ודאורייתא יחד אף בדרבנן הוי לחומרא דלא ליתי לזלזולי בדרבנן וא"כ ה"נ כיון דענין זה נוגע בשני ענינים אחד אם אסור בהנאה וזה אסור מדאורייתא והשני לענין לטמאות וזה הוי דרבנן וא"כ אם לענין איסור הנאה הוי ספק תורה ולחומרא ואמרינן אין ברירה ממילא אף לטמא דהוי דרבנן הוי לחומרא דלא ליתי לזלזולי בדרבנן. אך זה אם אירע ברה"י דאז אם הוי מן התורה הוי ראוי לילך לחומרא רק מכח דהוי דרבנן י"ל בזה אז הוי חשיב שפיר דלא ליתי לזלזולי בדרבנן ומחמירין אף בזה. אך אם הוי ברה"ר בענין דאף מן התורה ראוי לילך להקל א"כ לא שייך ליתי לזלזולי לכך מכ"ש אם הוי דרבנן שראוי להקל בו ובזה פליגי דחד ס"ל דהוי כשרץ וברה"ר ספקו טהור וחד ס"ל דהוי כנדה ולא ילפינן מסוטה ואם הוי דאורייתא הוי לחומרא אף ברה"ר לכך אף דהוי דרבנן הוי לחומרא דלא ליתי לזלזולי בדרבנן. וז"ב ונכון. ודו"ק היטיב.

דף מ"ז ע"ב בגמ' אלמא קסבר תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי וכו' הנה בעניי לא זכיתי להבין זה עפ"י מה דגרסינן בחולין דף ט"ז אמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין ע"ז הוי כתלוש דאמר מר השתחוה וכו' לענין הכשר זרעים תנאי הוא וכו' לענין שחיטה מהו וכו'. וא"כ מוכח מזה דלאו לכל מילי הוי כלל זה דתלוש ולבסוף חברו יהי' כתלוש ולא ילפינן מחד לחברי' וא"כ קשה לי מאי כוונת הש"ס דקאמר אלמא ס"ל דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי אם הכוונה לענין ע"ז עצמה מהו אלמא קסבר קאמר הרי היא היא דהרי בפירוש אומר כן המשתחוה לבית אסרו. ואם הכונה להוכיח מיני' לעלמא דאף בעלמא הוי כתלוש הרי מזה אין ראי' לעלמא דהרי אין כל הענינים שוין כדקאמר בש"ס חולין הנ"ל. וצ"ע בזה.

שם בגמ' והא אנן בנאו תנן. קשה לי מהו פריך הרי אמרינן לקמן דף נ"ד דאע"פ שאמרו חכמים המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה עשה בה מעשה אסרה. וכן קיי"ל בש"ע סי' קמ"ה דאם חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה. וא"כ י"ל דהנ"מ הוי לענין אסירת גוף הקרקע שהבית עומד עליו דאם בנאו כיון דעשה בה מעשה בגופו של קרקע דהרי חזינן גבי קנין ממון דבנעל וגדר ופרץ נחשב מעשה לקנות גוף הקרקע וא"כ ה"נ הוי מעשה לאיסור ע"ז ולכך אף הקרקע שהבית עומד עליו נאסר אבל במשתחוה ולא בנאו אז נהי דהבית נאסר דתלוש ולבסוף חיברו הוי כתלוש. מיהו הקרקע עכ"פ מותרת דהוי מחובר ממש ומעשה ליכא. ונימא דלכך נקט בנאו לענין איסור גוף הקרקע. וצ"ע. ואפשר כיון דהש"ס פריך הני שלשה ד' נינהו ומשני כיון דלענין ביטול חד דינא אית להו כחד חשיב להו. אך אם יהי' מחולקין לדינא דבזה אף הקרקע נאסר ובעי ביטול ובזה אין הקרקע נאסר ולא בעי ביטול. א"כ נשאר קושית הש"ס הני שלשה ד' נינהו.

והנה עפ"י הנ"ל נראה ראי' ברורה לדעת הטור שהביא הש"ך ביו"ד סי' קמ"ה בדין חפר בקרקע בורות שיחין ומערות לשם ע"ז דנאסרת. וס"ל להרמב"ם לדעת הב"י דאף שלא השתחוה נאסר מיד. והטור כתב בפירוש דבעינן דוקא השתחוה אבל לא השתחוה לא נאסרת. ולכאורה תמי' מנ"ל להטור כן כיון דקיי"ל בכל ע"ז של ישראל אסורה מיד וא"כ כיון דע"י מעשה נעשה ע"ז אף שהוי קרקע עולם א"כ שוב אסור מיד כדין כל ע"ז של ישראל ומנלן לחלק ביניהו. ונראה שמכח הנ"ל יצא לו כן דהוי קשה לו למה לא משני דבנאו נאסר אף גוף הקרקע ובהשתחוה מותר גוף הקרקע עכ"פ והוי ניחא לי' כמ"ש דא"כ ארבעה נינהו אך א"כ תקשה באמת סוף סוף למה באמת לא חשבו ד' כיון דבנין בקרקע הוי כמעשה ונאסרת אף גוף הקרקע למה באמת לא מנה ד' ובע"כ דקרקע עולם אע"פ שעשה מעשה לא נאסרת רק בהשתחוה וא"כ כיון דכאן בבנאו בלא השתחוה מיירי א"כ בשניהם אין איסור בגוף הקרקע דבבנאו בלא השתחוה אף דהוי מעשה אין קרקע עולם נאסרת במעשה רק עם השתחואה ולהיפוך בהשתחוה בלא בנאו נמי אינו נאסר דקרקע עולם אינו נאסר א"כ שניהם דינם שוה לכך שפיר משני דכחד חשיב להו. ואין להקשות הרי עכ"פ בבנאו והשתחוה נאסרה אף הקרקע וא"כ אכתי ליתני ד' אך ז"א דכיון דבבנאו ולא השתחוה נמי נאסר הבית ולא נוסף בהשתחואה רק איסור הקרקע לבד. וא"כ אין שייך למנותו בין הבתים והרי התנא תנא שלשה בתים הם ומה שבבנאו והשתחוה נוסף איסור הוי רק בהקרקע ולא בהבית א"כ לא שייך למיתני ד' בתים הם. אבל אם הוי כדעת הרמב"ם שקרקע עולם ע"י מעשה נאסר אף בלי השתחוה א"כ ע"י בנאו הוי נאסר הבית עם הקרקע שפיר הו"ל למיתני ארבעה בתים הם. ומוכח כדעת הטור. ודו"ק.

אך זה קשה לי על הש"ס מהו פריך הא בנאו תנן הרי לעיל מיני' קאמר דאלמא קסבר רב תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי וא"כ הרי יש בזה פלוגתא דתנאי ר"א ורבנן עיין במס' חולין וב"ב וא"כ י"ל דהמשנה מלתא דפסיקא נקטה לכ"ע דבבנאו לכ"ע אסור ובפלוגתא לא קמיירי כדמשני בכמה דוכתא אבל רב ס"ל להלכה כמ"ד תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי לכך אוסר אף במשתחוה ומהו פריך. ועוד קשה הרי זה הוי פלוגתא דרבנן ור' יוסי בר' יהודא לעיל אם נטעו ולבסוף עבדו אסור או לא דרבנן ס"ל נטעו ולבסוף עבדו מותר ור' יוסי ס"ל דאסור, והרי הר"ן כתב הובא בט"ז סי' קמ"ה דאף לדידן דקיי"ל דבית הוי תלוש לבסוף חיברו וכתלוש דמי מ"מ אילן שנטעו ולבסוף עבדו הוי כקרקע וגרע טפי מכח דשרשי' מחוברין. וא"כ לר"י דס"ל דאילן הוי כתלוש מכ"ש דבית הוי כתלוש לדידי' וא"כ מה קושיא נימא דרב כר' יוסי בר"י ס"ל דאילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור לכך גם במשתחוה לבית אוסר, ומתניתין רבנן הוא דמתירין בנטעו ולבסוף עבדו ולכן גם בבית בעינן דוקא בנאו. מיהו זה אפשר לישב דהוי קשה לו אם רב כר' יוסי ס"ל לאשמעינן רבותא טפי דאפי' באילן הוי כתלוש ומכ"ש בבית ובע"כ כרבנן ס"ל. לכך פריך שפיר. מיהו קושיא ראשונה קשה. וצ"ע.

שם בגמ' מי לא עסקינן דשייע והדר שייעי'. ופירש"י כלומר מתניתין סייד וכייד סתמא קתני ומי לא משתמע נמי דאי הוי בית שוע קודם מתחלה קודם איסור והדר האי ושייעי' לשם ע"ז וכו'. בעניי לא זכיתי להבין פשט הסוגיא בזה כי הרי במשנה זו ד"ג אבנים נקט נמי סתמא סיידה וכיידה ולמה בזה הוי ניחא לפרש דצייר בגופה של אבן ולא קשה לו מי לא עסקינן מכח דסתמא קתני ובבית משמע לי' מדנקט סתמא דמיירי בכל ענין אפי' שייע והדר שיעי'. והנה לולא פירש"י הי' נראה לפרש כך כיון דחזינן לעיל דהס"ד דש"ס פריך לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו ממתני' דנקט בנאו ולא השתחוה וא"כ רוצה להוכיח מהמשנה דתלוש ולבסוף חיברו כמחובר דמי ולמה לא קשי' לי' סיפא דתנא הכניס לתוכה ע"ז והוציאה ה"ז מותר דמאי איריא הכניס עכו"ם והוציאה תיפוק לי' דאפי' במשתחוה מותר ולמה לא קמ"ל בסיפא דאפי' השתחוה מותר וקשיא רישא לסיפא בע"כ צריך לומר דלהס"ד הוי אפשר לומד דהכניס לתוכה עכו"ם גרע מהשתחוה מכח כיון דנהי דמחובר אינו נאסר מ"מ ע"י מעשה נאסר ולכך הוי אפשר לומר דרבותא קמ"ל לא מיבעי' בהשתחוה דליכא מעשה כלל שמותר רק אף שהכניס לתוכה ע"ז דהוי מעשה מ"מ כיון דלא הוי מעשה בגופה מותר א"כ חזינן דלהס"ד דתלוש ולבסוף חיברו הוי כמחובר הוי ס"ד דגרע הכניס לתוכה מהשתחוה. ולפי"ז י"ל כך דבשלמא גבי אבן שפיר י"ל דדוקא אם צייר בגופה נוטל מם שחידש אבל אם לא צייר בגופה לא בעי נטילה ולא קשיא א"כ אדשמעינן רבותא בסיפא דהעמיד עליו עכו"ם ונטלה שמותר לאשמעינן רבותא דאם לא צייר בגופה דלא בעי נטילה די"ל דהעמיד הוי רבותא טפי דצייר עדיין לא עבדה ממש והוי רק הזמנה ובהעמיד עליו עכו"ם הוי ע"ז ממש והוי רבותא טפי, ואין לומר דבצייר הוי רבותא טפי דהוי מעשה והעמיד לא הוי מעשה דבתלוש אין במעשה מעלה כלל דתלוש נעשה ע"ז אף בהשתחוה בלי מעשה וזה ידוע לכל א"כ הוי ודאי הכניס רבותא טפי וי"ל שפיר דבצויר שלא בגופה כ"ש שמותר ורישא בצייר בגופה היא. אבל בבית שפיר בע"כ מיירי דצייר אף שלא בגופה דשייע והדר שייע' דאם בצייר שלא בגופה מותר קשה למה קמ"ל סיפא הכניס לתוכה עכו"ם לאשמעינן רבותא טפי דאפי' צייר שלא בגופה מותר דהשתא דנקט הכניס לתוכה אפשר לטעות דטעם היתירו מכח דבית כמחובר דמי ולא כתלוש ולכך מותר ולכך תינח בלא עשה מעשה רק הכניס אבל בעשה מעשה שצייר י"ל דאסור לכך הו"ל לאשמעינן רבותא להיפוך דאם צייר וכייד שלא בגופה דמותר. וזה כוונת הש"ס דאם לא הוי אפשר כלל בבית צייד וכייד שלא בגופה שפיר היה אפשר לפרש המשנה דסייד וכייד היינו בגופו ולא קשיא לאשמעינן בסיפא שלא בגופה דמותר דלא משכחת לה שלא בגופה כלל. אך הש"ס פריך מי לא עסקינן דשייע והדר שייעי' וכיון דאפשר אף בכה"ג בע"כ מיירי רישא גם בהכי דאל"כ אדאשמעינן בסיפא הכניס לתוכה ע"ז לאשמעינן רבותא דאפילו צייר וכייד אך לא בגופה נמי מותר וממילא נדע דגם הכניס לתוכה ע"ז דמותר ולכך בע"כ אף בלא צייר וכייד בגופה אסור בבית. כנלפע"ד לפרש הסוגיא לולא דברי קדשו של רש"י ז"ל. ופירש"י צ"ע טובא.

שם בתוס' ד"ה אבן שחצבה מתחילה וכו'. הנה מה דפשיטא להו דבזקפה נאסרה מיד בע"כ היינו כמ"ש מהר"מ מלובלין ממה דקאמר לעיל דף מ"ו ע"א ולמאן אי למ"ד ע"ז של ישראל אסורה מיד אסורה א"כ מוכח דהיכי דאסורה מיד אף בזקפה אסורה כך עלה בדעתי. טרם ראיתי דבריו והנה בהיות כן לולא דבריהם הקדושים הי' נראה דלק"מ קושיתם דבשלמא התם דמיירי מע"ז של ישראל, והנה למ"ד דע"ז של ישראל אסורה מיד מפורש לקמן דף נ"ב מארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה דמשעת עשיי' נאסר בזה י"ל דאף זקפה הוי מעשה לכך פשיטא לי' דאף בזקיפה נאסרת מיד אבל בע"ז של עכו"ם למ"ד דאסורה מיד מפורש שם דיליף לה מפסילי אלוהיהם דכיון שפסלו נעשה אלוה בזה י"ל דוקא אם פסלו כלשון הכתוב בזה נאסר מיד אבל אם זקפה ולא פסלו לא נאסר דבשלמא בישראל שהוציאו הכתוב בלשון מעשה כל מה שעשה בו איזה ענין נחשב מעשה אבל בעכו"ם שהוציאו הכתוב בלשון פסילי אלוהיהם בעינן דוקא שפסלו אבל הזקיפה נהי דהוי מעשה פסלו לא הוי ובזה הדרינן להסברא מבחוץ דלא נאסר עד שנעבד. ומה דלא מפרש התם בדף מ"ו האיבעי' בע"ז של עכו"ם היינו דבזה פשיטא דאף זקיפת לבינה מותר כדמוכח ממשנה מפורשת כאן מדנקט חצבה כקושית התוס' ובע"כ לא מיבעי' לי' רק בזקפה ישראל ובזה פשיטא דעכ"פ מעשה הוי ולמ"ד דאסורה מיד אסירה. וא"ש ונכון. ובזה מיושב מה שהקשו התוס' שהקשו ד"ה והא אנן בנאו תנן דהול"ל ולטעמיך דגבי אבן נמי תנן חצבה וכו' יע"ש, ולפמ"ש א"ש דבשלמא גבי אבן שפיר נקט חצבה לדיוקא למעט הא זקפה מותרת אם לא השתחוה אבל גבי בית דליכא דיוקא שפיר הוה קשה לו אם השתחוה נמי אסור למה נקט בנאו. ומדבריהם בדיבור זה מוכח כדברינו דבבית לא שייך זקפה דאל"כ מה תירצו דלכך נקט חצבה כמו בבית ובבית גופו קשיא למה נקט בנאו בע"כ כוונתם דהתם לא שייך זקפו רק בנאו ולכך אגב התם נקט גם באבן כן וא"כ א"ש דברינו די"ל באבן נקט בנאו לדיוקא למעט זקפו. אבל בבית למ"ל בנאו כיון דהשתחוה אסור. והנה באמת תמי' לי שדבריהם סתרי אהדדי שלפמ"ש כאן דנקט חצבה כמו בבית א"כ מה הקשו שוב דהול"ל ולטעמיך גבי אבן דהוי תלוש למה נקט חצבה ומה ולטעמיך יש בזה הרי בלא זה צריך לומר גבי אבן דלמה נקט חצבה ולא זקפה בע"כ הוי אגב בית נקט כן א"כ גם בדין השתחוה אם הוי אמרינן דבבית מותר בהשתחואה והוכר למינקט בנאו א"ש אף באבן דנקט חצבה אגב בית אבל אם בית גופו אסור גם בהשתחוה פריך שפיר למ"ל בנאו גבי בית גופו. ולכך דבריהם סתרי אהדדי וצ"ע. גם צ"ע לי על דבריהם בקושייתם דלמה לא נקט זקפו דמהיכן פשיטא להו דזקיפת לבינה גריע מחצבה הרי י"ל הסברא להיפוך כיון דאמרינן לעיל בדף מ"ו גבי זקיפת ביצה דמיבעי' לי' אם דוקא לבינה דמינכרא זקיפתה אבל ביצה דלא מינכרא זקיפתה לא או דלמא ל"ש, וא"כ חזינן דיש סברא לחלק בין מינכרא זקיפתה או לא וא"כ י"ל דמינכר לשם ע"ז בעינן ולכך בזקף לבינה דמה נ"מ לו אם מונחת או זוקפת יש בזה גילוי דעת שרוצה להשתחות לה ולכך כיון דמינכרא זקיפתה לשם השתחואה לכך אסורה מיד אבל בחוצב אבן בזה לא מינכרא מעשיו דלשם ע"ז הוא מכוין דהרי דרך בלבינת אבן לסתות ולחצוב וא"כ לא מינכרא מלתא דלשם ע"ז הוא. והוי ס"ד דמותרת ולא נאסרה בלי השתחואה לכך קמ"ל דאף בזה אסורה בעשיי' בלי השתחואה. וצ"ע בזה.

שם בתוס' ד"ה והוא שסיד וכייד בגופה של אבן אור"י וכו' כי לאו דוקא ניטל מה שחידש וכו' אלא נוקב כל האבן מעבר לעבר כנגד החיריש ונוטל הנה מדבריהם יש ללמוד מה שנסתפקתי בחידושי ליו"ד סי' רע"ו באם נכתב השם על הקלף במקומו דבר אחר השם בכל הקלף מעבר לעבר או לא. והבאתי שם מחלי הפוסקים בזה ודברי התוס' בערכין דף וי"ו ד"ה יגוד וכו'. ולפי דבריהם כאן דגבי ע"ז תופס איסורו כנגד אותו מקום מעבר לעבר א"כ יש ק"ו מה בע"ז דאין הזמנה שייך בי דאין זימון והקדש לעכו"ם והאומר שיר זה לעכו"ם לאו כלום הוא כמ"ש הפוסקים והרא"ש בס"פ ר' ישמעאל והובא בפילפלא חריפתא בשם התוספתא והוא ברייתא מפורשת לעיל דף מ"ד ע"ב ובפירש"י דף מ"ט ע"א יע"ש ואעפ"כ אם עשה בו מעשה נתפס האיסור מעבר לעבר מכ"ש בהקדש לגוף הקדושה דהזמנה הוי מלתא והאומר שור זה למזבח קדוש דמכ"ש דע"י מעשה נתפס הקדושה מעבר לעבר בכל הקלף שכנגד השם ולא מהני קליפת השם מן הכתב עם קצת קלף כן הוי נראה לכאורה ראי' ברורה, מיהו כד דייקינן יש לדחות זה די"ל התוס' לא כתבו כן רק בנידון דמיירי הם בצייר וכייד בגופה של אבן אז כיון דע"ז הוי בגופה בזה נתפס האיסור מעבר לעבר אבל היכי דלא צייר בגופה של אבן רק מדבר אחר בחוץ מודים דלא נאסר המקום שכנגדו רק מה שחידש ולא יותר וא"כ ממילא ה"ה בכתיבת השם דאינו בגוף הקלף רק כתוב למעלה בדיו בזה לא נתפס רק מקום הדיו למעלה ולא מעבר לעבר. ובזה יש לדחות ראיות הנו"ב בתשובה מה"ת חיו"ד סי' קע"ג דס"ת שנמחקה דאסור לכתוב במקומו מגלה מדברי התוס' בערכין הנ"ל ועיימ"ש בתשובתו שם. ולפימ"ש כאן י"ל שפיר כדחיית הנו"ב דשם מיירי שכל הס"ת קיימת רק השם נמחק ולכך כיון דשאר הס"ת קיים לכך אסור לכתוב במקום השם רק שהנו"ב דחה זה דהרי הם מדברים תחלה מהי' כתוב על ידות הכלים שיגוד ויגנוז ומשמע דאף בזה שניטל לגמרי נמי קנה מקומו ונתקדש כנגדו וכו'. ולפימ"ש י"ל דגבי הי' כתוב על ידות הכלים מיירי שלא הי' כתוב עלי' בדיו רק בגוף הכלי הוא חקוק ולכך בזה שפיר נתקדש כל מקומו אבל בכתוב למעלה בדיו כיון דאינו מגופו ס"ל דלא נתקדש מקומו. ומה שהביאו התוס' ראי' לס"ת היינו ששאר הס"ת עדיין קיים אז כיון דהקדושה עדיין קשור בגופו כל דאיתניהו לקדושה עדיין נחשב כאילו הוי גוף הקדושה בגופו לכך שפיר קנה מקומו לגמרי כמו בידות היכי דהוי תחלה חקוק בגופו אבל היכי דנמחק לגמרי ואזיל לי' הקדושה י"ל שפיר כיון דלא הוי הקדושה בגופו רק בד"א לא נתקדש כל מקומו. מיהו כד דייקינן נראה מוכח דליתא לסברא זו רק בכל ענין ס"ל להתוס' דנתפס האיסור כנגדו דאל"כ קשה לי לפי שיטתם מה פריך הש"ס והא דומיא דבית תנן ובית אע"ג דלאו בגופי' הוא ומיתסר ומה קושיא הרי במשנה יש שינוי לשון דגבי בית קתני נוטל מה שחידש וגבי אבן קתני נוטל מה שסייד וכייד וכן העיר בפלפלא חריפתא על הרא"ש שם הגירסא במשנה ורי"ף. והנה לשון נוטל מה שחידש לא משתמע רק שיטול גוף החידוש ולא יותר אבל לשון נוטל מה שסייד וכייד יש לפרש דנוטל המקום שסייד וכייד אותו נוטל אף גוף המקום. וא"כ מהו פריך נימא דגבי בית דאינו נאסר רק מה שחידש לכך אף דלא הוי בגוף הבית מתסר אבל גבי אבן ששינה בלשונו ותנא מה שסייד וכייד בע"כ דקמ"ל בזה דאף גוף המקום שכנגדו אסור על זה שפיר קאמר והוא שצייר בגופה של אבן אז נאסר כל מקומו שכנגדו אבל אם לא צייר בגופה של אבן לא נאסר רק מה שחידש ולא יותר כמו בבית ומהו פריך ובע"כ דאין סברא לחלק לענין לאסור מקום שכנגדו בין אם הוי בגופי של אבן או לא ולכך אם אסור מקומו שכנגדו בכל ענין אסיר ופריך שפיר והא דומיא דבית קתני. וא"כ ממילא שוב נלמוד מק"ו דאם בע"ז אסור כל מה שכנגדו מכ"ש בס"ת. מיהו אם נאמר דהתוס' הוי להם במשנה הגירסא כמו שגרס הרא"ש דנוטל מה שחידש גם גבי אבן אז נדחה ראי' זו וי"ל דלעולם יש חילוק בין אם הוי בגוף הדבר או לא. ודו"ק היטב.

אך הנה בגוף הסוגיא מוכרח סברא זו דיש חילוק בין צייר בגוף האבן או לא דהרי מסיק הש"ס דס"ד כיון דצייר וכייד בגופה של אבן תתסר כולה א"כ הרי דס"ד דבלא צייר בגופה של אבן ודאי דלא נאסרה כולה ובגופה של אבן הוי ס"ד דנאסרה כולה א"כ הך סברא גופא י"ל נמי לענין להיות נאסר מקומו כנגדו. גם מדברי התוס' עצמו מוכח סברא זו דהרי הם מפרשים כן דלהס"ד בזה נאסר מקומו כנגדו ובזה לא נאסר רק מה שחידש.

והנה לכאורה קשה לי לפירש הר"י למה לא פריך הש"ס טפי דהני שלשה אבנים ארבעה נינהו והו"ל למיפרך מגופה ולא ממה דדומיא דבית קתני וכדפריך לעיל גבי בית ד"ד נינהו כן הו"ל להקשות בזה ד"ד נינהו אחד בחצבה מתחלה והשני בסייד וכייד בגופה של אבן והשלישי אם סייד וכייד שלא בגופה וה"ד אם העמיד עלי' עכו"ם. והנה אם נימא כפשוטו וכדנראה מפירש"י דלהס"ד אם לא סייד בגופה מותר לגמרי אף שלא נטל מה שחידש הוי א"ש די"ל כמו דמשני לעיל בבית כיון דלענין ביטול חד דינא אית להו כחד חשוב לי' א"כ י"ל ה"נ בזה דבסייד בלאו גופה של אבן ובהעמיד עלי' כיון דשניהם מותרין לגמרי בלא ביטול כחד שיב להו. אבל לשיטת התוס' דס"ל דאף להס"ד הוי מודה דבלא גופה של אבן נמי נוטל מה שחידש והרי זה חשיב לי' לפי האמת לדין בפ"ע והנה אם בגופה של אבן אף מקומו כנגדו אסור קשה דהו"ל ד'. והנה מ"ש שכן נראה מפירש"י כן הוא האמת כי כן כתב רש"י להדיא בד"ה מי לא עסקינן וכו' וקתני נוטל דלא סגי בלא נטילת החידוש עכ"ל א"כ משמע דלהס"ד הוי ס"ל דאם לא צייר בגופה של אבן לא בעי נטילת החידוש כלל דלא כדעת הר"י וגם מלשון הש"ס גופו דפריך והא דומיא דבית קתני ובית לאו בגופו הוא ומיתסר ולפירש"י א"ש אבל לפר"י מהו פריך הרי גם הוא מודה דנאסר אף דלאו בגופיה הוא רק דבזה ס"ל דלא נאסר רק מה שחידש וא"כ היכן מרומז במשנה גבי בית דנאסר יותר ממה שחידש הרי אדרבא במשנה תנן דניטל מה שחידש ומהו פריך. והנה פירש הר"י צ"ע. והנה עפ"י כל הנ"ל הי' נראה לעמוד על לשון הש"ס דפריך והא דומיא דבית קתני ובית אע"ג דלאו בגופי' הוא ומיתסר ולמ"ל להאריך והא דומיא דבית קתני בקיצור הו"ל להקשות והא בית אע"ג דלאו בגופי' הוא ומיתסר וא"כ ה"ה באבן דמ"ש. אך לפי הנ"ל א"ש דכבר הבאתי לעיל דגבי אבן הוי שני גורסים דיש גורסין נוטל מה שסייד וכייד ויש גורסין נוטל מה שחידש ולפי"ז י"ל דהמקשן בעצמו הי' מסופק לי' בכוונת ר' אמי מ"ש והוא שצייר וכייד בגופה של אבן אם הכונה כפירש"י דבלא בגופה של אבן אף נטילה מה שחידש לא בעי אם כפירוש הר"י דבזה נאסר אף מקומו אבל בלא בגופה של אבן נוטל רק מה שחידש והנה זה יהי' תלוי בגירסות הנ"ל דלגירסא נוטל מה שסייד י"ל כפר"י דהגוף המקום שסייד נוטל אבל לגירסת נוטל מה שחידש משמע רק כפירש"י דנאסר רק החידוש ולא יותר ולכך לא הוי מצי למיפרך בקיצור דבית אע"ג דלאו בגופו ומיתסר דדלמא כוונתו דבסייד בגופו אסיר אף מקומו ודלא בגופו נאסר רק החידוש ולזה פריך כך דאם נפרש כן בע"כ הי' הגירסא נוטל מה שסייד וכייד ובאמת אין גירסא זו נכונה דהא דומיא דבית קתני וכיון דבבית ברישא נקט רק מה שחידש א"כ ה"ה בסיפא דנקט דומיא דבית הוי נמי הגירסא דנוטל מה שחידש ואם כן הוי הגירסא בע"כ יהי' הכונה כפירש"י דבגופה של אבן נוטל מקום שחידש ובלא בגופה אף נטילת החידוש לא בעי א"כ שוב קשיא קושיא אחרת דהא בית אע"ג דלאו בגופי' ומיתסר החידוש עכ"פ. וקשיא ממ"נ. וא"ש, ודו"ק היטב.

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה