עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
עבודה זרה · דף מו:
גמ' דף מ"ו ע"ב ת"ש כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהם מותרין וכו' קשה לי מאי ראי' הוא זה הרי י"ל שאני ושאני דבשלמא בולדותיהם דהם נמי בע"ח וא"כ אם הי' הם עצמן נעבדים נמי לא הי' אסורין להדיוט רק לגבוה מגז"ה ולכך אם יש תרתי למעלייתא שלא נעבדו הם בעצמן רק אמותיהם מותרין לגמרי אבל במשתחוה לקמת חיטין ועשאן סולת דהסולת כבר הוי תלוש ואם הי' עכשיו נעבד הוי נאסר אף להדיוט ולא הוי מועיל בו עוד שום שינוי כמ"ש רש"י כאן וא"כ נהי דהוי בי' חד למעליותא דלא נעבד הוא עצמו רק הקמה מ"מ יש בו חדא לגריעותא דהוי תלוש לכך נשאר דינו כמעיקרא, וצ"ע בזה, והוא קושיא חמורה למבין.
בתוס' ד"ה יש שינוי תימא במחובר מהיכי יליף לאיסור וכו' לכאורה דבריהם תמוהין דשאני ע"ז דכתיב בו והיית חרם כמוהו דכל מה שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו כמ"ש רש"י כאן וא"כ בשלמא באתנן דליכא קרא דכל מה שנעשה הוא כמוהו ואדרבה גלי קרא דהם ולא שינויהם לכך מותר בשינוי אבל בעכו"ם כיון דעכ"פ זה ילפינן מאתנן דנעבד דמחובר נאסר לגבוה וכיון דנחשב נעבד שוב ילפינן מקרא דוהיית חרם כמוהו דכל מה שאתה מהי' ממנו הרי הוא כמוהו ואפשר דמשמע להתוס' דסוף סוף כיון דלא ילפינן זה רק מאתנן ראוי לומר דיו לבא מן הדין להיות כנידון ובאמת נראה דזה תליא בשני הפירושים שהביאו רש"י ותוס' לעיל במשנה אם עכ"פ חל שם ע"ז על מחובר או אינו חל כלל שם ע"ז על מחובר דאם אינו חל כלל שם ע"ז על מחובר וא"כ כיון דעיקר איסורו ילפינן מאתנן ראוי לומר דיו לבא מן הדין להיות כנידון ושינוי דליכא ללמדו מאתנן מותר אבל אם נימא דחל שם ע"ז על מחובר ונקרא עכ"פ ע"ז א"כ כיון דלענין שם להיות נקרא ע"ז לאו מאתנן ילפינן לה רק מעלמא ידעינן זה וא"כ שוב כיון דבע"ז כתיב והיית חרם כמוהו דכל מה שאתה מהי' ממנו וכו' ממילא אף שינוי נקר שם ע"ז ונעבד עליו וא"כ שוב שפיר אף שינוייו יש ללמדו מאתנן דאסור דאף דבאתנן שינוייו מותר היינו דבזה גלי קרא דשינויו לא נקרא אתנן כלל ולכך מותר דאתנן אסרה תורה ולא מה שאינו אתנן אבל בנעבד הרי אף שינויו נקרא נעבד וזה ידעינן בלא ק"ו מאתנן ושוב כיון דנקרא נעבד ילפינן ק"ו מאתנן כמו דבאתנן כל מה שחל עליו שם אתנן אף במחובר אסור כן ה"נ כל מה דנקרא שם נעבד אסור אף במחובר לגבוה ולכך התוס' שהקשו כאן תימה נראה דאזלי כשיטת הסוברים דלא נקרא שם נעבד במחובר כלל. ובאמת נראה דזה כוונת האיבעיא דהנה לכאורה הי' נראה לומר הסברא דאדרבא השינוי ראוי להיות גריע ממנו ואסור אף להדיוט כיון דעכ"פ שם נעבד נקרא גם על מחובר וכיון דילפינן מוהיית חרם דכל מה שאתה מהי' ממנו הרי הוא כמוהו א"כ נחשב השינוי כמוהו כאילו הוא נעבד והרי השינוי הוי כתלוש ונעבד בתלוש אסור אף להדיוט רק מה דלא מיבעי' לי' אם אסור להדיוט היינו כיון דבאמת הוא לא נעבד ולא יצמח איסורו רק מכח והיית חרם כמוהו דכל מה שאתה מהיה ממנו וכו' א"כ ממילא אינו נאסר רק כמוהו ואם הוי אמרינן דאסור אף להדיוט הרי הי' נאסר יותר ממנו לכך אי אפשר להחמיר בו יותר ממנו וא"כ תינח להדיוט אבל לגבוה שפיר מיבעי' לי' זה גופו אם נימא דמה דהתירה התורה נעבד במחובר להדיוט היינו דלא נקרא שם ע"ז כלל עלי' והוי עיקר איסורו רק מאתנן וממילא דיו לבא מן הדין להיות כנידון ומותר בשינוי או נימא דנקרא שם נעבד עליו עכ"פ וא"כ שוב ילפינן מוהיית דכל מה שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו וממילא מסברא בלי ק"ו מאתנן אסור לגבוה דהרי כעת הוא תלוש ולא בעי ק"ו מאתנן בזה ואדרבא התירא להדיוט בעינן מקרא דוהית חרם כמוהו ולא יותר ממנו. כן הוי דרך איבעי' שלו, וא"ש. ודו"ק.
שם בתוס' הנ"ל ד"ה יש שינוי וכו' אלא מדרבנן קמיבעי' לי' וכו' קשה לי א"כ מהו פשיט ממשנה דכל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין דלמא התם מן התורה מיירי ובשל תורה פליגי אבל מדרבנן מודים דאסורין ובודאי יש נ"מ טובא בין פסולי דאורייתא או דרבנן וא"כ דלמא התם מן התורה מיירי. וצ"ע. ועוד קשה לי לפי דבריהם מה קאמר הש"ס אח"כ דף מ"ז לא"ד והני נמי כי עיברו ולבסוף נרבעו דמי מה בכך לו יהא דהוי כעיברו ובסוף נרבעו מ"מ הרי באתנן וטריפה ובע"מ אף בעיברו ולבסוף נפסלו ולדותיהן מותרין וכמ"ש כן להדיא בת"ח רק בהני דנעבד בהם עצמן עברה באלו קאמר דבעיברו ולבסוף נרבעו אסורין וא"כ מה ראי' מהם לנעבד נהי דנעבד נמי נעשה בו עבירה מ"מ בשלמא אינך כגון מוקצה ונרבע וכן נמי נעבד דבע"ח כל אילו לאו מאתנן ילפינן לה רק ממקום אחר לכך אמרינן כיון דעיברו ולבסוף נרבעו שניהם אסורין אבל בנעבד דמחובר דלא ידענו לגוף איסורו רק מאתנן וא"כ כיון דבאתנן אף עיברו ואח"כ נעשה אתנן נמי מותר א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנידון והתם ודאי מן התורה פשיט לי' דהרי מה דקאמר שם דעוברו ובסוף נרבעו אסורין מן התורה הוא כד כדמשמע בכמה דוכתא וגם מטעמי' דהיא וולדה נרבעו משמע דמן התורה קאמר וא"כ כיון דפשיט מהתם מוכח דהכא נמי מדאורייתא קאמר וא"כ מן התורה ודאי דקשה דמה ראי' מאינך אינהו לא ילפינן מאתנן לכך אסירי אפי' ולדותיהן אבל נעבד דמחובר דנלמד רק מאתנן דיו להיות כנידון. וצ"ע גדול בזה. ועיין בהשמטות השייך לדף זה בתוס' ד"ה כשנרבעו. יעיי"ש.
בתוס' ד"ה כל האסורין לגבי מזבח וכו' משמע הכא וכו' ושמא יש לחלק. לולא דבריהם נראה דא"ש בלא"ה דהנה לעיל הבאתי להקשות בשם הת"ח דלמ"ל קרא דמן הבקר להוציא את הנעבד בלא"ה מוכח כן מק"ו דאתנן וכתבנו לישב דאצטריך לאסור אף השינוי לפי דברי התוס' כאן דמיבעי' לי' רק מדרבנן ומן התורה פשיטא דשרי א"כ אצטריך מן הבקר לאסור אף השינוי יע"ש וא"כ קשה כאן איך ס"ד של המקשן לפשוט ממשנה זו דמהני שינוי אף בבע"ח דא"כ נשאר קושיתינו הנ"ל דלמ"ל מן הבקר להוציא הנעבד תיפוק לי' מק"ו מאתנן ואין לומר לאסור השינוי דהרי השינוי באמת מותר בבע"ח אך באמת א"ש די"ל דמן הבקר אתי לאסור אף בשינוי האם דנחשב נמי שינוי התם בב"ק והוי ראוי להתירו ג"כ בנעבד בזה קמ"ל קרא דלגבוה בנעבד אסורין כה"ג אבל בשינוי הולדות י"ל דשרי ואין לנו ראי' לאסרו, וממילא מיושב קושיית התוס' הנ"ל דנהי דהתם נחשב שינוי אף באם כאן גלי קרא דמן הבקר לאסור אף השינוי רק דמ"מ אמרינן דלא אסרה התורה רק שינוי דאם ולא הולד ולכך יש ללמוד ק"ו מה בבע"ח דאסרה התורה אף השינוי מ"מ ולדותיהן מותרין מכ"ש במחובר דליכא רבוי לאסור אף השינוי דמותרין שנוייהן. וא"ש ודו"ק. ועוד נראה לישב קושית התוס' הנ"ל ואדרבא דבריהם תמוהים לפענ"ד דהרי קיי"ל בע"ח נדחין וא"כ בשלמא גבי גזילה להדיוט דלא שייך דחוי רק להוציא מרשות בעליו די בשינוי כל דהוא לכך אף באם נחשב שינוי דסוף סוף השתא נשתנה והוי שלו אבל לגבוה מה בכך דנשתנה הרי עכ"פ מעיקרא לא הוי ראוי לגבוה וכיון דנדחה ידחה רק מה דולדותיהן מותרין היינו מכח דפנים חדשות בא לכאן והוי דבר חדש והולד לא נדחה מעולם וכמ"ש במקום אחר דהיכי דהוי פ"ח לא שייך דחוי וא"כ לענין להיותו פ"ח לא שייך זה רק בולד אבל באם עכ"פ פנים חדשות לא הוי ולא מהני שינוי כיון דנדחה ידחה אבל לענין קנין גזל דלא בעינן פ"ח ולא איכפת לי' כדהני לכך גם באם נחשב שינוי. וא"ש ודו"ק.