עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
עבודה זרה · דף מו.
דף מ"ו ע"א גמרא אלא אתיא מבהמת בעלת מום ומהר וכו' עיין פירש"י. ובעיני תמי' לי טובא הוא גופא מנ"ל דבעלת מום שהשתחוה לה מותרת להדיוט דלמא באמת אסורה, דהרי עיקר מה דידיענן דבהמה מותרת להדיוט הוא ממה שכתבה התורה דלגבוה אסור מכלל דלהדיוט שרי וא"כ הר לגבוה מיירי בשלימה א"כ י"ל דוקא שלימה מותרת להדיוט מה"ט גופא כיון דאין בו תפיסת ידי אדם אבל בעלת מום שנשתנה באמת אסורה להדיוט וצע"ג לדעתי. והנה ראיתי להרמב"ם פ"ח מעכו"ם ה"ל א' שכתב דהמשתחוה לבהמה מותרת ולא ביאר דאף בעלת מום מותרת והדבר תמי' דהרי מצינו בש"ס כאן דיש סברא לחלק בין שלימה לבעלת מום א"כ הו"ל לפרש דאף בעלת מום מותרת כמו דקמ"ל שם באבני הר שנדלדלו ולכאורה הי' נ"ל דהרמב"ם הוי קשה לו קושית התוס' למה אמרינן המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה הרי אפילו המשתחוה לבהמת עצמו לא אסרה ולכך ס"ל להרמב"ם דהך מ"ד שם חולק וס"ל דבעלת מום אסירה לכך מיירי שם מבעלת מום ולכך קאמר שפיר דוקא לבהמת חבירו אבל בהמת עצמו היתה אסורה ופסק הרמב"ם כן כהך מ"ד. אך זה אי פשר דהרי מוכח כאן דמ"ד אבני הר שנדלדלו מותרין ס"ל בע"כ דבהמת בע"מ מותרת דבלא"ה ליכא במה הצד וכיון דהרמב"ם פוסק כמ"ד אבני הר שנדלדלו מותרין בע"כ ס"ל דבהמת בעלת מום מותרת וא"כ איך יפסוק הרמב"ם דבעלת מום אסורה כיון דהוא פוסק כמ"ד דאבני הר שנדלדלו מותרין. וצ"ע והנה על קושיא הראשונה מוכרחין אנו לומר דודאי מה דהמשתחוה לבהמה לא אסרה הוי הלמ"מ וכן נראה מלשון הש"ס לקמן דקאמר אע"פ שאמר המשתחוה לבע"ח אין נאסרין מדקאמר אע"פ שאמרו מוכח דזה הוי הלמ"מ קבלה מדברי חז"ל בעל פה ומה דקאמרינן בתמורה דף כ"ח וכתבו רש"י כאן דילפינן מדאסרה רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי היינו די"ל דהלמ"מ הוי סתם דהמשתחוה לבהמה לא אסרה וא"כ לילא לימוד הש"ס הוי אפשר לומר דהלמ"מ נמסר רק בבהמה שלימה אבל בנשתנית אסורה לכך פריך שם בתמורה מנ"ל דאף בעלת מום מותרת לכך קאמר דעל שלימה לא צריך הלמ"מ דמוכח מקרא מדאסרה לגבוה מכלל דלהדיוט שר ובע"כ מוכח דהלמ"מ הוי על בעלת מום כן הי' נראה לומר לפי חומר הנושא. וביושב דברי הרמב"ם הי' נראה לומר דהנה מה דפסק הרמב"ם דאבני הר שנדלדלו מותרין תמה הראב"ד והר"ן כיון דהוי הלכה כבני ר' חייא נגד ר' יוחנן וכאן דלא מסיימא מלתא הו"ל ספק דאורייתא ולחומרא והנה לכאורה הי' נראה לפרש טעמו כיון דהש"ס מפרש טעמו דמאן דאסר הוא מכח דכתיב שקץ תשקצנו וכו' דאע"ג דאתיא מדינא להיתירא לא אתיא וכו'. והנה לעיל בדף מ"ה ע"ב פירשו רש"י ותוס' ד"ה הנח ואח"כ שרוף דתרתי צריכי דמונתצתם הוי משמע הנח לבד דהוי ס"ד דגז"ה מדלא כתיב בהו שריפה וכו'. והנה ודאי דיש לפרש לשון ונתצתם דהכוונה להניח ואח"כ לשרוף ולכך לא כתיב בהו שריפה כמו דדרשינן לפי האמת ואעפ"כ הוי מפרשינן לי' לקולא דהנח לבד ואמאי הרי לא גרע הוכחה זו מדלא כתיב בהו שריפה מק"ו ממש דהוי אחד מי"ג מדות שבתורה ובכל התורה סמכינן עליו ואעפ"כ כיון דכתיב שקץ תשקצנו אסרינן לי' ולא מהני אף ק"ו לקולא א"כ מכ"ש דראוי לדרוש ונתצתם להניח ואח"כ לשרוף ולא למדרשי' לקולא להנח דוקא ובע"כ הך סוגייא דלעיל לא סבירא לי' הך סברא דשקץ תשקצנו מרבה לחומרא אף היכי דאיכא סברא להתירא א"כ מכ"ש באבני הר דאיכא ק"ו מעלמא דילפינן מיני' לקולא ומוכח דלא קיי"ל כמאן דאסר כן הוי נראה לכאורה. אך היותר נראה דס"ל להרמב"ם דכל עיקר פלפול בני ר' חייא ור' יוחנן הוי רק לר' יוסי בר' יהודא דס"ל נטעו ולבסוף עבדו אסור א"כ חזינן דלא בעי הוא תפיסת יד אלימתא וכל דהו תפיסת יד מהני אף דהוי תפיסת יד גרוע ומכ"ש אם ס"ל כפירש"י דבנטעו גרעין פליגי ג"כ זה הוי ודאי תפיסת יד גרוע דהרי נשתנה ואעפ"כ חשיב לי' תפיסת יד ה"ה נמי באבני הר שנדלדלו נמי חשוב לי' תפיסת יד ובזה פליגי דח"א דאבני הר שנדלדלו הוי לי' תפיסת יד לר' יוסי וחד ס"ל אף לר' יוסי לא חשיב תפיסת יד אבל לרבנן כ"ע מודים כיון דהם לא אסרי רק בנטעו לכך הא בלא"ה לא נחשב תפיסת יד אלמא דבעי תפיסת יד טובא אלימתא לדידהו פשיטא דלכ"ע אבני הר שנדלדלו לא נחשב תפיסת יד ולא גרע מנטעו ולבסוף עבדו דלא הוי תפיסת יד וכיון דלרבנן כ"ע מודים דמותרין ואנן קיי"ל כרבנן לכך פסק הרמב"ם בפשיטות שמותרין. ולפי"ז י"ל דהדרינן לסברתינו די"ל דודאי הך מ"ד דקאמר לקמן אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה ס"ל בהמה שלו אם היתה בעלת מום אסרה ולא הוי בזה הלמ"מ. ומ"ד אבני הר שנדלדלו מותרין ס"ל דאף בהמה בעלת מום מותרת ומה דמפרש הש"ס טעמא דמאן דאסר מכח שקץ תשקצנו ולא מפרש דס"ל דהק"ו לאו ק"ו הוא דבעלת מום אסורה היינו כיון דפליגי באבני הר ולא פליגי בבעלת מום מוכח דבבעלת מום מודה לי' דמותר לכך הוכרח לפרש מכח שקץ תשקצנו אבל הך מ"ד שם דנקט בהמת חבירו ס"ל דבעלת מום אסורה, מיהו אעפ"כ פסק הרמב"ם שפיר דאבני הר מותרין דהם גריעי מבעלת מום ימה דהוצרך בש"ס ללמדו מבעלת מום היינו לר' יוסי לעיל אבל לרבנן א"צ לק"ו רק בלא"ה מותרין לכך בזה פסק דמותרין ובבעלת מום פסק כאידך מ"ד שם דס"ל דאסורה לכך השמיט דין בעלת מום. מיהו אכתי לא הונח לי בזה דא"כ קמיפלגו בסברות הפוכות דהך מ"ד דאבני הר שנדלדלו אסורין יסבור דאבני הר הוי טפי תפיסת יד מבעלת מום ומ"ד דבעלת מום אסורה יסבור להיפך. מיהו אין זה סברות הפיכות ממש דהרי משמע בש"ס דגם הוא מודה דאבני הר שנדלדלו גריעי מבע"מ רק בבעלת מום הוי הלמ"מ כמ"ש לעיל אבל באבני הר שלא הוי הלמ"מ אוסר דליכא ללמדו מק"ו מכח שקץ תשקצנו. וא"ש. ודו"ק. ועיין לקמן בד"ה גמרא וקמבעי' לי' לבינה מה שדחיתי זה יעיי"ש. ועיין לקמן בש"ס דף נ"ד ע"ב שם ישבתי דברי הרמב"ם מה שפסק כמ"ד מותרין בע"א יעיי"ש.
שם גמ' אלא מבהמת בע"מ ומהר וכו'. הנה לעיל הקשיתי דמנ"ל זה גופי' דבעלת מום מותרת דלמא באמת אסורה יעיי"ש. ואין לומר דמבעל מום עובר יליף די"ל אף בע"מ עובר נמי נחשב נשתנה לגבי ע"ז דלא גרע מאבני הר שנדלדלו דנמי אפשר לחזור ולקבעם בארץ לחברם ממש ואעפ"כ חשבו נשתנה א"כ ה"ה מום עובר נחשב נשתנה ולכך בע"מ עובר כשר לקרבן ומדפסלו בנעבד לגבוה מכלל דלהדיוט שרי דאכתי הוא גופי' קשיא דהרי לא ידעינן דנעבד מותר להדיוט רק מדגלי קרא דאסור לגבוה מכלל דלהדיוט שרי דאם גם להדיוט אסור למ"ל קרא לגבוה וא"כ דלמא אצטריך קרא אסור לגביה בתם ממש דזה מותר להדיוט אבל בשביל בע"מ עובר באמת לא הוצרך קרא והוא תמי' מאוד. ולישב זה לחומר הנישא ונתיישבו נמי. דברי הרמב"ם שפסק באבני הר שנדלדלו מותרים, ותמה הראב"ד דהרי לא נסתיים האיך ס"ל בני ר' חייא וספיקא דאורייתא לחומרא ועיימ"ש לעיל בזה, כעת נראה כך. דהנה גרסינן בתמורה דף כ"ח ע"ב והאי תנא מייתי לה מהכא וכו' ותנא דבי ר"י כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה וע"א וכו' כל מקום שהמום פוסל בהם דבר ערוה וע"ז פוסלין בהם וכו' ותנא דבי ר"י מן הבהמה ומן הבקר וכו' מאי דרש בהו מיבעי' לי' פרט לחולם וזקן ומזוהם ות"ק דאפקינהו להני קראי לרובע ונרבע וכו' חולה זקן ומזוהם מנ"ל נפקא לי' מן הצאן וכו' ולתנא דבי ר"י אורחא דקרא למשתעי הכי עכ"ל הש"ס. והנה התוס' שם ד"ה כל שהמום פוסל בו דבר ערוה וע"א פוסלין בו צ"ע מה קאמר הא דרשינן רובע ונרבע מכי משחתם וכו' והנה דבריהם תמוהין מפ"ב דע"ז דף כ"ג ע"ב דקאמר שם גבי פרה אדומה אף דקדשי ב"ה הוא מ"מ כיון דמום פוסל בה דבר ערוה וע"א פוסל בה. ויליף לה מהך תנא דבי ר"י הנ"ל א"כ שפיר קמ"ל ר"י בדברי' דכל שהמום פוסל בה דבר ערוה וע"ז פוסלין בה ואף לפי דבריהם במס' ע"ז שם דכתבו דזה אצטריך רק לר"ש אבל לרבנן פסול בלא"ה מכח דחטאת קרי' רחמנא אכתי מאי קושיא נימא דתנא דבר"י ס"ל כר"ש בזה, ומאי הקשו וצ"ע בזה, והנה לכאורה קשה למה לש"ס לדחוק לומר דלתנא דבי ר"י אצטריך מן הבהמה לחולה וזקן וכו' וצריך לתרץ דמן הצאן וכו' הוי מכח אורחיה דקרא לאשתעויי הכי זה דוחק וטפי הו"ל לשנויי כך דאם הוי ילפינן ממשחתם בהם הוי ס"ד דתרוויהו בעינן אם הוי נעבד ונרבע פסול אבל בנרבע או נעבד לחוד כשרה. לכך אצטריך מן הבהמה ומן הבקר ואין לומר דלכתוב מן הבהמה ולא ליבעי כי משחתם בהם דהרי אי מן הבהמה הוה ס"ד דבפרה דהוי קדשי בד"ה כשרה בנעבד או נרבע לכך אצטריך כי משחתם בהם מום בם דהוי כמו מום וממילא אף בפרה פסול דהוי כמו מום. ואל תתמה שהרי כיו"ב מצינו בש"ס בכמה דוכתא ומהם גבי מקלל אביו ואמו דאי לאו דגלי קרא הוי ס"ד דאינו חייב עד דבעינן תרוויהו. ואף לאידך מ"ד שם היינו כיין דכתיב כל חד מפורש א"כ היכי דכלולים בדיבור אחד ודאי הוי ס"ד דבעינן תרוויהו ואין לומר דאכתי בפרה נימא דבעינן תרוויהו זה אינו כיון דגלי קרא במן הבהמה דגבי קרבן בחד מיניהו פסול וא"כ כיין דקרא דכי משחתם בהם נמי בקרבן מיירי אי אפשר לימר דהכוונה תריויהו יחד דא"כ הוי שקר ח"ו דהרי באמת בחד מיניהו פסול ובע"כ דכוונת התורה באמת לחד מיניהו דהוי מום וממילא מוכח דאף בפרה כה"ג אסורה. והנה בזה י"ל דברי התוס' הנ"ל שתמהתי עליהם די"ל דקושיתם הוי דבע"כ משמע דניחא להש"ס לאוקמא מלתא דתנא דבי ר"י כרבנן דס"ל חטאת קרי' רחמנא ולא כר"ש. דאם כר"ש למה הוצרך לומר דמוקי לה לזקן וכו' הי"ל לומר כנ"ל דאי ממשחתם הוי ס"ד דתרתי בעינן ואם ממן הבהמה הוי ס"ד דפרה כשר בנרבע ונעבד ובע"כ דניחא להש"ס דתנא דבי ר"י כרבנן ס"ל. לכן שפיר הקשו איך ס"ד דר"ל כרבנן א"כ איך קאמר כל שהמום פוסל בה וכו'. והנה מדבריהם נסתייע דברינו דס"ל להתוס' דודאי מכי משחתם בהם לבד לא הוי משמע דהוי אפשר לדחות דתרוייהו בעינן רק פרכות הש"ס הוי להיפוך דא"כ למה לי כי משחתם לכתוב מן הבהמה לבד ומוכרח לתרץ דמכי משחתם נמי ידעינן דחד מיניהו פסול ומן הבהמה הוי למעט חולה וכו'. והנה לפי"ז קשה אכתי נימא דאיצטריך תרוייהו דמן הבהמה לא סגי דהוי ס"ד דבבע"מ מיירי והיינו במום עובר דלקרבן כשר ומ"מ נחשב נשתנה כמ"ש לעיל כמו אבני הר שנדלדלו ובזה י"ל דאסרה התורה נעבד כיון דיש בו תפיסת ידי אדם אבל בתם ממש אפשר אף לגבוה כשר לכך אצטרך כי משחתם בהם לתם ממש ואין לומר דבתם בעינן תרוויהו זה אינו כיון דכתיב מן הצאן למעט נמי נרבע ובנרבע אין לחלק בין בעל מום או תם א"כ איך ס"ד דתריויהו בעינן הרי בלא"ה פסול משום נרבע ובע"כ בחד מיניהו פסול ובע"כ מוכח דאף בתם פסול בנעבד ולמה לא משנינן. ולכך נראה דבני ר' חייא באמת ס"ל כן דס"ל כתנא דבי ר"י דילפינן מכי משחתם והוי קשה להו א"כ למ"ל מן הבהמה לכך מתרצים באמת דמכי משחתם הוי אפשר לומר דתרוויהו בעינן ואם ממן הבהמה הוי ס"ד דבעל מום איירי ולא בתם לכך בעינן תרוויהו וא"כ מזה מוכח דאף בע"מ מותר להדיוט דאל"כ קשה למ"ל כי משחתם תיפוק לי' מן הבהמה ובע"כ דהוי ס"ד דהתם בבע"מ מיירי יקשה איך ס"ד דמיירי בבע"מ למ"ל קרא תיפוק לי' ממשקה ישראל ובע"כ בתם איירי וא"כ למ"ל כי משחתם ובע"כ מוכח דאף בע"מ מותר להדיוט וא"כ שפיר קאמר דיליף מבע"מ ומהר ומה דלא משני הש"ס לאידך מ"ד האוסר באבני הר דלא יסבור כתנא דבי ר"י וממילא ליכא ללמוד מבע"מ ומהר זה אינו דאכתי איכא ללמדו מתם ומאילן יבש. גם א"כ יצטרך להרבות במחלוקת דהאוסר אף בבהמה בעלת מום אוסר ולמעט בפלוגתא עדיף. גם א"כ הו"ל לפלוגי בבהמה בעלת מום ומדלא פליגי בע"כ מודים בזה דמותרת בע"כ גם הוא ס"ל כתנא דבי ר"י ולכך מוכרח לומר טעם אחר מכח שקץ תשקצנו ולפי"ז א"ש דברי הר הרמב"ם דהוי קשה לו למה לא משני הש"ס כן בתמורה ולזה ס"ל דסבירא לי' לסתמא דש"ס דזה מלתא דפשיטא דלא נחשב תפיסת יד ולא צריך קרא לכך ולזה הוי די ללמוד מן הבהמה לבד ואין לומר דהוי מוקי לה בבע"מ דמה לי תם מה לי בע"מ והוי ס"ל בפשיטות דזה לא נחשב תפיסת יד ואין סברא לחלק בין תם לבע"מ ואי ס"ד דאבני הר שנדלדלו אסורין ע"כ דזה נחשב תפיסת יד א"כ גם בעל מום נחשב כן דהרי כאן מדמה לה להדדי א"כ שפיר קרא אצטריך לתרוויהו דהוי ס"ד לחלק בין בע"מ לתם ובע"כ דס"ל לפשיטות דזה לא נחשב תפיסת יד ואין סברא לחלק בזה לכך לא צריך קרא לכך ובני ר' חייא אף דמתירין באבני הר מודים דלהס"ד שפיר הוי סברא דאבני הר שנדלדלו הוי תפיסת יד והוי ס"ד דאסורין ולכך הוי ס"ד נמי לחלק בין תם לבע"מ ולכך אצטריך תרי קראי וכיון דמוכח מקרא דאף בעל מום מותר להדיוט שוב ילפינן אבני הר מיניהו שמותרין נמי להדיוט. אבל הסוגיא דתמורה ס"ל כפשיטות דזה לא נחשב תפיסת יד ואין סברא לחלק בין תם לבע"מ ולכך הוצרך לומר צריכותא אחרת לתנא דבי ר"י לכך פסק הרמב"ם כסתמא דתמורה. ודו"ק. והנה אפשר לומר דלכך מסיים תנא דבי ר"י כל שהמום פוסל בם ערוה וע"ז פוסל בהם והקשו התוס' למ"ל זה דהא מגופו נלמד דנרבע ונעבד אסורין ולפמ"ש י"ל דאי מפשוטו הו"א דתרוויהו בעינן לכן הוסיף לומר כיון דכתיב מום בם יתירא ללמוד דכמו דמום פוסל בחד מיניהו כן נמי ערוה וע"ז פסלי בחד מיניהו וקמ"ל מזה דלא בעינן תרוויהו אך זה לרבנן דס"ל בפרה בלא"ה פסולה דחטאת קרי' רחמנא לכך אייתר מום בם ללמוד דחד מיניהו נמי פוסל אבל לר"ש דס"ל קדשי בד"ה הוי ובעינן מום בם לפסול בפרה נרבע נעבד שוב אין ראי' דבתם נמי פסול די"ל תרוויהו בעינן ולכך הש"ס דתמורה רוצה לאוקמא תנא דבי ר"י כרבנן ולכך הוצרך לומר את הצרכותא כדקאמר שם אבל בני ר"ח ס"ל כר"ש וא"כ אצטריך מום בם לפסול בפרה ולא נשמע דבחד מיניהו פסול וא"כ י"ל הצרכותא כנ"ל ומ"מ אין לומר דאי ממן הבהמה לא הוי ידענו דבפרה פסול ומשוה זה לבד לא הוי לכתוב לא גבי קרבנות רק גבי פרה דבשלמא אם אצטריך לגופי' דרך אגב דגם בפרה פסול אבל אם לא אצטריך רק בשביל פרה הו"ל לכתוב בפרה ולא בקרבנות ולכך צריך לומר הצרכותא דאם ממן הבהמה הוי ס"ד דבבע"מ מיירי אבל תם כשר אף לגבוה לכך אצטריך לכי משחתם בהם ואי מקרא דכי משחתם הוי ס"ד דתרוויהו בעינן ומום בם קמ"ל דנקרא מום ואף בפרה פסול לכך בעינן גם מן הבהמה ואצטריך תרוויהו וא"ש, ודו"ק היטב. ובזה א"ש מה דלא קשה לפי האמת מנ"ל לתנא דבי ר"י דבחד מיניהו פסול דלמא בעינן תרוויהו אך לפי האמת יסבור דבי ר"י כרבנן וא"כ אייתר מום בם לפסול חד מיניהו. מיהו הוכחת הרמב"ם הוי שפיר דמי דחקו להש"ס לומר כן נימא דבי ר"י כר"ש ס"ל ואייתיר מום בם לפרה ולכך י"ל הצריכותא כך דאם מכי משחתם הוי ס"ד דבעינן תרוויהו ואצטריך מן הבהמה ואם ממן הבהמה י"ל דבבעל מום עובר מיירי לכך אצטריך תרוויהו ומדלא משני כן מוכח דס"ל להש"ס דזה פשוט דאין זה תפיסת יד ואין סברא לחלק בין בע"מ לתם כלל. ויש להסביר יותר שמזה ראי' למ"ש לעיל ביושב שיטת הרמב"ם דיש לומר דס"ל דכל פלוגתתן של בני ר' של חייא ור' יוחנן הוא לדעת ר"י בר' יהודא דכל תפיסת יד כל דהו נחשב תפיסת יד לכך ס"ל דאף זה הוי תפיסת יד אבל לרבנן פשיטא דלא נחשב תפיסת יד בזה ולכך א"ש דס"ל להרמב"ם דבני ר' חייא ור"י ס"ל כתנא דבי ר' ישמעאל והוה קשה להו פירכת הש"ס למ"ל תרתי ובזה ס"ל דתנא דבי ר"י ס"ל כר"י ב"י דנטעו ובסוף עבדו נמי אסור והוי תפיסת יד כל דהו נמי תפיסה לכך הוי סברא לחלק בין תם לבע"מ לכך אצטרך תרוויהו וממילא ס"ל לחד דכיון דמוכח מן התורה דזה הוי תפיסת יד לכך נהי דבבעל מום מוכח מן התורה שמותר מ"מ באבני הר דליכא מיעוטא אסורין וחד ס"ל דילפינן במה מצינו זה מזה. אבל בתמורה הש"ס מוקי לתנא דבי ר"י כרבנן דס"ל נטעו ולבסוף עבדו מותר וא"כ לדידהו מסברא לא נחשב זה לתפיסת יד לכך אין סברא לחלק בין תם לבע"מ לכך עביד צריכותא אחרת וממילא הוכיח שיטתו דלרבנן לא פליגי ולכ"ע לא הוי אבני הר שנדלדלו וא"ש. גם י"ל דהם לא פליגי רק לתנא דבי ר"י וכפי מה דס"ל להם הצריכותא וא"כ מדהוצרכה התורה לחלק בין בע"מ לתם מוכח דזה הוי תפיסת יד ממילא באבני הר דליכא היתירא ס"ל לחד דאסור אף להדיוט אבל לדידן דלא קיי"ל כתנא דבי ר"י ממילא נשאר הסברא מבחוץ דזה לא נחש תפיסת יד כלל ובודאי מותרין. וא"ש. ודו"ק היטב.
ועוד הוי נראה ביושב דברי הרמב"ם דהנה עוד תמי' לי בש"ס במה דקאמר א"נ ילפינן מבהמה תמה ואילן יבש קשה ג"כ מנ"ל דאילן יבש מותר דלמא באמת אילן יבש אסור מן התורה ורבנן דמתירין בנטעו ובסוף עבדו היינו באינו יבש. והוא ג"כ תמי'. לכך נראה דכל זה הכריח להרמב"ם לפרש דמה דפליגי באבני הר שנדלדלו אינו מן התורה דמן התורה ודאי כ"ע מודים דאין זה ידו ולא פליגי רק מדרבנן דחד ס"ל דגם מדרבנן מותרין דלא הוי תפיסת יד אף מדרבנן וחד ס"ל דמדרבנן ראוי לומר דהוי תפיסת יד כיון דהם תלושין ראוי לגדור בזה אטו שאר דברים המטלטלין ומדרבנן ראוי להחשיבו תפיסת יד ומה דקאמר דיליף במה מצינו היינו כיוצא בזה מצינו בפ"ק דביצה בפלוגתא דמולוכין חלה ומתנות ביו"ט דקאמר שם דילפינן במה מצינו ופירשו שם המפרשים דהך ילפותא הוי מדרבנן כן ה"נ הוי הכוונה רק מדרבנן ולכך שפיר קאמר דילפינן מבעל מום ומהר כיון דלא מצינו בשום מקים לחלק בין תם לבעל מום מוכח דאף בעל מום מותר להדיוט וכן מדלא מצינו בשום מקום לחלק דלרבנן באילן יבש אסור אף בנטעו ולבסוף עבדו מוכח דבבעלת מום ואילן יבש אף מדרבנן שרי וילפינן מיני' לאבני הר שנדלדל דאף מדרבנן שרי ואידך ס"ל כיון דכתיב שקץ תשקצנו ילפינן מיני' דבשל תורה אף דאיכא לימוד לקולא דרשינן לחומרא א"כ כיון דכל דתקון רבנן כעין של תורה תקנן גם בדרבנן לא ילפינן לקולא ולכך אסור מדרבנן ולפי"ז כיון דעיקר פלוגתתם הוי רק מדרבנן וכיון דלא מסתיימא הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ולכך פסק לקולא. וא"ש. ודו"ק היטב והנה מ"ש לעיל דפלוגתתם הוי רק לר' יוסי בר"י דכל תפיסת יד כל דהו סגי יש להסביר כעת הדבר יותר דהרי בע"כ אבני הר שנדלדלו גריעי לענין תפיסת יד מנטעו ולבסוף עבדו דהרי חזינן דהמתיר באבני הר הוא מתיר אף לריבר"י כדקאמר הש"ס דיליף מבהמה תמה ומאילן יבש ופירש"י ותוס' דלריבר"י מיירי וא"כ מוכח דלר"י בר"י נמי מתיר אבני הר גם ממילא כיון דבהמה תמה ואילן יבש גם לר' יוסי בר"י שרי וכיון דמדמה הש"ס להדדי א"כ לר' יוסי נמי מותרין אבני הר שנדלדלו אף דנטעו ולסוף עבדו אליבי' אסור בע"כ דכל דנטעו ולבסוף עבדו הוי טפי תפיסת יד מאבני הר וא"כ שוב י"ל דדוקא לר' יוסי בר"י פליגי דחד ס"ל דאבני הר גריעי מנטעו ולבסוף עבדו וחד ס"ל דשוין הם. אבל למ"ד דנטעו ולבסוף עבדו לא נחשב תפיסת יד ודאי מכ"ש דאבני הר שנדלדלו לא הוי תפיסת יד וא"ש כמ"ש לעיל. ועיימ"ש עוד בישוב דברי הרמב"ם על נכון לקמן דף מ"ו ע"ב בש"ס. שם גמ' וקמיבעי' לי' לבינה הוא דמינכרא זקיפתה וכו' תיקו. הנה הרמב"ם פ"ח מה"ל עכו"ם ה"ל ג' כתב וז"ל ישראל שזקף לבינה וכו' ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה וכן אם זקף ביצה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה חתך דלעת וכיוצא בה והשתחוה לה אסרה השתחוה לחצי דלעת וחצי האחר מעורה בה ה"ז אסיר מספק וכו'. והנה הכ"מ כתב שם על הך דזקף ביצה בעי' דלא איפשיטא ולחומרא. והדבר תמי' לי מאוד דמלשון הרמב"ם משמע שהיא ודאי אסורה חדא מדכתב לשון וכן אם זקף ביצה משמע דדינו ממש כמו אם זקף לבינה ועוד יותר דהרי חזינן דאח"כ דקדק לכתוב בדלעת חתך חצי דלעת ולא כתב לשון וכן. גם דקדק לכתוב ה"ז אסור מספק וכתב הכ"מ ג"כ דהוא איבעי' דלא איפשיטא והוי ספיקא לחומרא א"כ מדדקדק לכתוב בזה דאסיר מספק מוכח דברישא אסורה מכח ודאי ובאמת הדבר תמי' כיון דהוא בעי' דלא איפשיטא למה יהי' ודאי אסורה וצ"ע. והנה עפ"י דעת הרמב"ם הנ"ל נדחה מ"ש בת"ח לישב דברי הרמב"ם מה שפסק באבני הר שנדלדלו מותרת ותמה הראב"ד כיון דלא מסיימא איך בני ר"ח ס"ל הו"ל ספק תורה ולחומרא. וכתב הת"ח דסמך אירושלמי דשם מפורש דחזקי' ס"ל מותרין ור"י ס"ל אסורין יעיי"ש וכן כתב הש"ך בסי' קמ"ה יע"ש ובאמת אי אפשר לומר כן דהרי מה דמפרש הש"ס דהך בעי' דלבני ר"ח בזקף ביצה וכו' ובא עכו"ם והשתחוה לה אם דוקא לבינה דמינכרא זקיפתה או ל"ש הוי רק אי חזקי' ס"ל דאבני הר שנדלדלו אסורין אז אי אפשר לפרש דהאיבעי' בזקף ביצה אם השתחוה הוא דפשיטא דאסורה לכן דוחה דהאיבעי' הוא אם בא נכרי והשתחוה לה אבל אם נפשטה האיבעי' דבני ר"ח ס"ל דאבני הר מותרת הרי בני ר"ח הוא חזקיה כפירש"י כאן גם בלא"ה כיון דסמך הרמב"ם על הירושלמי דר' יוחנן ס"ל שם אסירות א"כ בני ר"ח המתירין וכיון דהם מתירין באבני הר שוב יש לפרש האיבעי' כס"ד מעיקרא בבא הוא והשתחוה לה אם הוי מעשה וי"ל דבבא נכרי והשתחוה לה לא נחשב מעשה כיון דלא מינכרא זקיפתה ובעייתו הוי במשתחוה לה הוא כדס"ד מעיקרא וא"כ הו"ל להרמב"ם לבאר דבביצה בהשתחויה לה הוא הוי רק ספק וממילא בבא נכרי והשתחוה לה יהי' ס"ס להתירא דדלמא לא הוי מעשה כלל ואף בהשתחוה לה הוא לא נאסרה ואת"ל נחשב מעשה בהשתחיה לה הוא עכ"פ י"ל דבבא נכרי והשתחיה לה לא הוי מעשה וגילוי דעת כיון דלא מנכרא זקיפתה כדקאמר הש"ס באמת למ"ד דאבני הר אסורות והוי ראוי לפסוק בזה להיתר לגמרי. ובאמת אף לולא דברי הב"ח הדבר תמי' על הרמב"ם דהרי מוכח להדיא בש"ס דלמ"ד אבני הר מותרות יש סברא לומר דזקיפת ביצה לא הוי מעשה אף בהשתחוה לה הוא א"כ נהי דבני ר"ח מיבעי' להו בזקף ישראל ובא נכרי והשתחואה היינו מכח דהם ס"ל דאבני הר אסורות לכך מספקא להו רק בבא נכרי והשתחוה לה אבל לפי מה דפסק הוא דאבני הר מותרין א"כ גם בבא הוא בעצמו והשתחוה לה יש למיבעי' אם הוי מעשה ממילא בזקף ישראל ובא נכרי והשתחוה הוי ספק ספיקא והו"ל למיפסק לקולא, וצע"ג בזה. והנה מסוגיא זו מוכח ג"כ דל כמ"ש לעיל בישוב דברי הרמב"ם מקושית הראב"ד מכח דס"ל דפלוגתתן הוי רק לר' יוסי בר"י אבל לרבנן פשיטא דמו תרין לכ"ע. דא"כ מה פשיט הש"ס דבני ר"ח ס"ל דמותרין ממה דמיבעי' להו בביצה דלמא לעולם הם ס"ל דאסורות אך היינו רק לר' יוסי בר' יהודא ומה דמבעי' להו בביצה הוי אליבא דרבנן דהם ס"ל אבני הר מותרין, ובע"כ דליתניהו למ"ש והדבר צ"ע. והנה לישב דברי הרמב"ם מקושיא א' למה פוסק בביצה ודאי אסורה הוי נראה לומר דהוי קשה לו דמה מיבעי' לי' אם בעינן מינכרא זקיפתה או לא. הרי לקמן דף נ"ג פריך הש"ס ודלמא בעגל הוי ניחא להו במידי אחרינא לא ניחא להו ומשני כיון דאמרו אלה אלהיך ישראל מלמד שנתאוו לאלוהות הרבה וכו' וקשה הרי לאלוהות אחרים לא היי מעשה רק אמירה וא"כ אם באמירה בעלמא נחשב גילוי דעת אף דליכא מעשה מכ"ש דנחשב מעשה זקיפת ביצה אף דלא מינכר זקיפתה ומה מיבעי' לי' בביצה ולזה ס"ל להרמב"ם כך דבני ר"ח דמיבעי' להו בביצה ס"ל כמ"ד דמ"ש אלה אלהיך ישראל היינו ששיתפו ש"ש וד"א ולדידהו אי אפשר לומר כתירץ הש"ס דנתאוו לאלוהות הרבה ובע"כ לדידהו גילוי דעת שעשו העגל מועיל לכל הע"ז וס"ל דאין סברא לחלק בין ע"ז לע"ז. והוי העגל גופו ג"ד לכל ולכך ממילא י"ל דלא נחשב ג"ד רק במעשה הניכר אבל ביצה דלא מינכרא זקיפתה י"ל לא נחשב גילוי דעת. אבל הרמב"ם פוסק כסתמא דגמ' דף נ"ג דס"ל דגילוי דעת דעגל לא הוי ג"ד לשאר ע"ז ובע"כ צריך לומר כדמשני שם דבלשון אלה אלהיך ישראל נתאוו לאלוהות הרבה וס"ל כרשב"י שם וכן פסק הרמב"ם פ"ז משביעית כרשב"י יע"ש ובע"כ ס"ל דאמירה נמי הוי ג"ד וא"כ שוב לא גרע זקיפת ביצה מדבור בעלמא עכ"פ וממילא פשיטא דזקיפת ביצה הוי מעשה ולכך פוסק הרמב"ם בפשיטות דאסורה כן הוי נראה לומר לפום ריהטא. ודו"ק. ועמ"ש לקמן לישב זה בע"א יעיי"ש. גמ', ומיבעי' לי' לבינה הוא דמינכרא זקיפתה וכו'. הנה לעיל הבאתי לתמוה על הרמב"ם שפסק איבעי' זו בפשיטות דאסורה והרי הש"ס נשאר בתיקו ועימ"ש לעיל בזה. וכעת נראה כך דהנה במח"א ה"ל שלוחין הביא להוכיח דנכרי לנכרי יש שליחות מהך סוגיא דלקמן דקאמר ישראל שזקף לבינה וכו' ויליף לה ממ"ש ואשיריהם תשרפון באש וכו' ובע"כ כיון דפלחו לעגל גלי דעתיהו דניחא להו והנכרים שליחותיהו קעבדי והרי אין שליחות לנכרי ובע"כ דנכרי לנכרי יש שליחות יע"ש. הנה אני בתשובתי לחו"מ סי' קפ"ב (שנת תקצ"ג) דחיתי זה דהרי הם הי' ישראל מומרים ומומר הוי בן ברית ואין שליחות לנכרי ולכך כתבנו דה"ט דנהי דאין שליחות לנכרי מ"מ ביש לו שותפות בגוי' יש לו שליחות. וכיון דזקפה ישראל והנכרי השתחוה נחשב כשותפות ויש לו שליחות. ולפי"ז י"ל כך דודאי לענין גילוי דעת אין סברא לחלק בין מינכרא זקיפתה או לא דסוף סוף נחשב גילוי דעת ובפרט כמ"ש לעיל דהרי חזינן דפריך לקמן ודלמא בעגל ניחא להו במידי אחרינא לא ניחא להו ומשני כיון דאמרו אלה אלהיך מלמד שנתאיו לאלוהות הרבה וכו'. והרי אמירה זו לא הוי מעשה כלל ומהני ג"ד מכ"ש בביצה דהוי ג"ד אף אם לא מינכרא זקיפתה רק מה דמבעי' לי' אם בעינן מינכרא זקופתה היינו כיון דאין שליחות לנכרי ולא מהני בזה שליחות רק מכח דהוי בשותפות כיון דעשה מעשה וזקפה ולכך בזה שפיר מיבעי' לי' אם דוקא לבינה דמינכרא זקיפתה בזה נחשב מעשה והוי שותף ויש שליחות לנכרי אבל ביצה דלא מינכרא זקיפתה ולא נחשב מעשה ממש ואין לו דין שותפות ואין שליחות לנכרי ולכך א"ש דבעגל כיון דכבר פלחו לי' ונעשו מומרים יכולין לעשות שליח לנכרי להפוסקים דמומר לא הוי בן ברית ואף להפוסקים דמומר הוי בן ברית י"ל כמ"ש שם בתשובה כיון דנשברו הלוחות ובטל כל התורה א"כ נחשבו למפרע כבני נח עדיין ולכך נכרי לנכרי נעשה שליח ולא בעינן שותפות לכך מהני אף גילוי דעת בפה אבל בישראל שזקף לבינה ולא השתחוה לה דאין לו דין מומר עדיין ואף אם יש לו דין מומר אולי כדעת הפוסקים דמומר הוי בן ברית ואין שליחות לנכרי ובע"כ בעינן שנחשב שותפות בגוי', ולכך מיבעי' לי' אם רק לבינה דמנכרא זקיפתה נחשב מעשה והוי כשותף אבל ביצה דלא מינכרא זקיפתה לא נחשב מעשה ואין לו דין שותפות או גם בזה נחשב כשותפות. ולפי"ז א"ש דהנה לעיל פשיט הש"ס דבני ר"ח ס"ל דבעינן תפיסת יד מדבעי' להו בביצה וכו' וא"כ משמע דלמ"ד אבני הר שנדלדלו אסורות לא בעינן בביצה זקיפה כלל אבל אם אבני הר שנדלדלו מותרין אז בעינן בביצה זקיפה הא בלא"ה מותרת וכו' ולפי"ז א"ש דהרמב"ם ס"ל דהרי מה דמפרש כאן דמיבעי' לי' בזקף ישראל ובא נכרי והשתחוה לה היינו אם נימא דבני ר"ח ס"ל דאבני הר אסורין וממילא אם הי' משתחוה לביצה אסורה אף בלי זקיפה ולכך כיון דלא בעי הזקיפה להשתחואה ולכך שפיר מיבעי' לי' במעשה דלא הוי הכרח אל השתחואה שפיר י"ל דלא נחשב מעשה להיות כשותף בגוי' וזה אם אבני הר שנדלדלו אסירות אבל לדידן דפסק הרמב"ם כמ"ד אבני הר שנדלדלו מותרת א"כ אם הי' משתחוה לביצה לא היתה אסורה כלל דאין בה תפיסת יד אדם ולא מתסרא רק ע"י זקיפה וא"כ בזה אם לא הי' זקפה הישראל לא הוי שייך בי' דין ע"ז בלא"ה רק ע"י זקיפת הישראל אוסרה א"כ בזה ודאי אף דלא מינכרא זקיפתה הוי כשותפות בגוי' ויש שליחות לנכרי בכה"ג ואין ספק בדבר דהם לא מיבעי' להו רק אם בלי המעשה היי השתחואה אם הי' משתחוה לה בעצמו בזה י"ל דלא נחשב כשותפות בגוי' רק במעשה חשיב לא במעשה דלא מינכרא זקיפתה אבל היכי דבעינן המעשה ולולא זה לא הוי השתחואה אף אם הוא הי' משתחוה בעצמו ודאי דהוי זה עצמו מעשה חשיב והוי כשותפות בגוי' וא"ש. ודו"ק. ועוד נראה לומר לפי דרך בעל מח"א הנ"ל דלכך אמרינן דשליחותיהו קעבדי מכח דנכרי לנכרי נעשה שליח והנה אף דהם הי' ישראל מומרים צ"ל דה"ל כדעת הסוברים דמומר אינו בן ברית. אך הקשינו שם בתשובה דהרי בישראל שזקף לבינה עדיין לא השתחוה לה ולא הוי מומר וא"כ הרי אין שליחות לנכרי. אך נראה דא"ש דהנה י"ל דזה דומה למה דאמרינן בפרק הזורק דגיטה וחצירה באין כאחד והנה הקצה"ח סי' קצ"ח תמה שם על הש"ך והוכיח מדברי הש"ס פ"ק דב"מ והמרדכי שם דאף בחצר דגברא דמשום שליחות אתרבי נמי אמרינן גיטא וחצירו באין כאחד או קנייתו וחצירו באין כאחד א"כ לפי"ז ה"נ אם נחשב הנכרי שליחו א"כ הוי כאלו עבד הישראל ע"ז ונעשה מומר וממילא יש שליחות לנכרי לו ולכך אמרינן דהמומרת שלו ושליחותו באין כאחד וכמו בגט דע"י הגט נעשה חצרה ולולא חלות הגט לא הוי חצירו א"כ ה"נ ע"י השתחואה זו נעשה מומר ונעשה שליח ובאין כאחד ולפי"ז א"ש דודאי מגבי עגל מוכח דאף דבור נחשב גילוי דעת ומכ"ש מעשה אף דלא מינכר זקיפתה רק עיקר איבעי' שלהם הוי דהנה בגיטה וחצירה באין כאחד יש שם פלוגתא בהזורק דחד מ"ד ס"ל דלא אמרינן גיטה וחצירה באין כאחד ולכך בני ר"ח ס"ל כמ"ד דלא אמרינן גיטה וחצירה וכו' ולכך מיבעי' להו שפיר דבשלמא בעגל שכבר הי' מומרים לכך הוי עכו"ם לעכו"ם ונעשה שליח אבל כאן אינו מומר מכבר ואין שליחות לעכו"ם ובע"כ יהי' בזה השליחות רק מכח שותפות בגוה ולכך מיבעי' לי' שפיר דלענין להחשיבו כשותף י"ל שפיר דבעינן מעשה המינכר אבל דלא מינכר לא הוי מעשה אבל לדידן דקיי"ל גיטה וחצרה באין כאחד א"כ לא בעינן שותפות בגוי' רק דין מומר שלו ושלוחו באין כאחד ולכך אין לספק דגם זקיפת ביצה הוי מעשה דלא גרע מג"ד דאמירה בעגל ולכך פסק הרמב"ם בפשיטות דאסורה.
גם י"ל עפ"י דרך הנ"ל עפ"י מה שהבאתי בתשובה הנ"ל דאם מומר הוי בן ברית יש בזה ב' דעות דבברייתא בסנהדרין מוכח דס"ל דמומר אינו בן ברית ובע"ז דף כ"ז הוכיחו שס התוס' דמומר הוי בן ברית יעיי"ש ולכך א"ש דבני ר"ח ס"ל דמומר הוי בן ברית ובע"כ מה דבעגל הוי שליחות לנכרי היינו כמ"ש שם דכיון דנשתברו הלוחות בטלה קבלת התורה ונעשו בני נח למפרע ולכך נכרי לנכרי הוי שליח אך תינח אז אבל בישראל שזקף לבינה דכבר יש לו דין ישראל למה יהי' הנכרי שליחו ונהי דבאין כאחד הרי גם למומר לא נעשה הנכרי שליחו ובע"כ רק מכח דנחשב שותפות בגוי' ולכך מיבעי' לי' שפיר אי בעינן מעשה המינכר או לא אבל אי קיי"ל כהרמב"ם דפוסק כמ"ד דמומר לא הוי בן ברית א"כ לא בעינן מעשה שיחשב שותפות רק דין מומר שלו ושליחותו באין כאחד כמו גיטו וחצירו ולא בעינן רק גילוי דעת ובזה ודאי דזקיפת ביצה הוי ג"ד דלא גרע מאמירה דגבי עגל כנ"ל, וא"ש, ודו"ק. והנה מ"ש בענין הזה דבעינן שיהא לו שותפות בגוי' אין הכונה שבגוף הדבר יהי' לו חלק רק בענין מעשה הזו שהנכרי נעשה שליח בזה יהי' לישראל חלק בו ודומה ממש לדין אשלד"ע דאף דא"ש לד"ע מ"מ כתב הקצה"ח דהיכי דיש לו שותפות בגוי' יש שלד"ע והביא ראי' מן הש"ס פ"ק דב"מ דקאמר שם האומר לשליחו צא וגנוב פטור ואלו שותפין שגנבו חייבין ייע"ש א"כ מוכח היכי דהוי לו חלק במעשה הזה יש שלד"ע א"כ ה"נ בשליחות לנכרי נהי דאין שליחות לנכרי מ"מ באם גם הישראל עושה עמו יש שליחות לנכרי ולכך מדנקט ישראל שזקף לבינה מוכח דהזקיפה שייכא אל השתחואה ולכך כיון שזה זקף וזה השתחוה הוי לי' שותפות בגוי' ויש שליחות לנכרי. והנה ראי' לדברינו מדברי התוס' לקמן דף נ"ג שם שכתבו דדוקא באותו לבינה אבל לבינה אחרת לא מהני דדלמא לא ניחא לי' בההוא לבינה וכו'. והדבר תמי' דהא בעגל לא גילו דעתיהו על אותן האשירות ואעפ"כ אמרינן דנחשב ג"ד. אך לפמ"ש א"ש דודאי אין צורך הזקיפה להשתחואה ואפשר להשתחואה בלי זקיפה רק מה דנחשב כשותפות בזקיפה היינו דהזקיפה הוי ג"ד להשתחואה ולכך כיון שהוא זקף וג"ד להשתחואה והנכרי השתחוה הוי כשותפות בגוי' ולכך תינח באותה לבינה הוי כשותפות בגוי' אבל בלבינה אחרת לא הוי ג"ד לאותה לבינה דדלמא בההוא לא ניחא לי' ולכך נהי דהוי עכ"פ ג"ד שניחא לי' בגוף ע"ז מ"מ כיון דלא הוי ג"ד לאותה לבינה לא נחשב שותפות בגוי' ושוב אין שליחות לנכרי ולכך בעינן אותה לבינה. ולכך תינח בישראל שזקף דעדיין אין לו דין מומר בעינן שותפות בגוי' אבל התם בעגל שכבר הי' להם דין מומרים לא בעינן רק ג"ד דניחא להו בשאר ע"ז אבל אין צורך להיות נחשב כשותפות בגוי' ולכך מהני זה לגילוי דעת אף לאשרות אף דלא גילו דעתיהו להו דנהי דג"ד דניחא להו באלוהות הרבה עדיין לא גילו דעתיהו לאותן אשירות שהשתחוו להם ואם גבי לבינה ולבינה השוין אמרינן אולי לא ניחא לי' מכ"ש דאין ראי' ממה שאיוו לאלוהות הרבה דניחא להו באשירות לכך בע"כ כוונתם כמ"ש בזה. וא"ש. ודו"ק.
גמ' דף מ"ו בעי רמב"ח המשתחוה להר אבניו מהו למזבח יש נעבד במחובר ופירש"י ד"ה נעבד דבע"ח אסור לגבוה ואע"ג דשרי להדיוט וקמיבעי' מי חייל שם נעבד על המחובר וכו'. הנה מלשון זה שכתב מי חייל שם נעבד ולא כתב מי חייל דין נעבד וכו' משמע דאזיל רש"י בשיטת הסוברים לעיל דף מ"ה דלא נקרא כלל שם ע"ז על המחובר ולא נקרא כלל ע"ז ומה"ט בע"ח אסורין לגבוה מכח דחייל עליו שם ע"ז עכ"פ ולכך מיבעי' לי' אם חייל שם נעבד על המחובר ג"כ וממילא אסור לגבוה או לא חייל כלל שם נעבד על המחובר וממילא מותר לגבוה והא בהא תליא. אך הנה מסוגיא זו ממה דלמד ק"ו מאתנן נראה כאידך פירושא דודאי חייל שם ע"ז על מחובר ולכך כיון דזה פשיט לי' שנקרא ע"ז ולא מיבעי' לי' רק על הדין אם מותר לגבוה או לא שפיר למד ק"ו מאתנן שמותר בתלוש להדיוט ואסור במחובר לגבוה מכ"ש בנעבד שאסור בתלוש להדיוט דנאסר במחובר לגבוה והיינו כיון דעכ"פ שם נעבד ודאי חל עליו לכך הוי ק"ו שפיר. אבל אם נימא דשם ע"ז לא חל על מחובר א"כ מה ק"ו הוא זה לכך נעבד אסור בתלוש מכח דנקרא נעבד אבל במחובר לגבוה אינו נקרא נעבד כלל ואיך יש ללמוד אינו נעבד מנעבד ובפרט דנאמר דהשם גופו יוכיח דבתלוש נקרא נעבד אף להדיוט ובמחובר אינו נקרא נעבד כלל גם מה ראי' מאתנן דאסור במחובר מכח דשם נקרא אתנן גם במחובר לכך אסור משא"כ דגלי קרא דאלוהיהם על ההרים דאינו נקרא נעבד לכך מותר לגבוה. ואין לומר דעל זה גופו ילפינן ק"ו דנקרא נעבד אף במחובר מאתנן דא"כ מה ק"ו הוא זה מאתנן דמותר בתלוש להדיוט הרי אטו בתלוש להדיוט לא נקרא אתנן הא ודאי דנקרא אתנן רק דאתנן מותר להדיוט וא"כ מה ראי' הוא זה להיות ק"ו להיות שם נעבד על מחובר הרי באתנן הוי שם נעבד נבעלת לכך רק דאתנן מותר להדיוט וא"כ מה ק"ו הוא להיות שם נעבד. ולכך נראה שיטת השמועה כפי דעת זה דחל שם נעבד בודאי על מחובר ואינו מסופק רק אם נאסר לגבוה לכך שפיר למד ק"ו. וזה ראי' ברורה למבין. ודו"ק.
שם גמ' א"ל ר"פ לרבא וכל היכי דאיכא קולא וחומרא וכו' קשה לי מאי פריך דלמא לעולם בעלמא היכי דאיכא קולא וחומרא לקולא פרכינן וכאן שפיר קאמר רבא דלחומרא פרכינן כיון דכתיב שקץ תשקצנו אמרינן לעיל דף זה דלמ"ד אבני הר שנדלדלו אסורות דלכך כתיב שקץ תשקצנו ללמוד דאפילו אתיא מדינא להתירא לא תתיא ופירש"י עד שכתב ההיתר בפירוש וא"כ מכ"ש הכא כאן דאפשר למיפרך לקולא ואיכא למיפרך לחומרא פרכינן לחומרא מכח קרא דשקץ תשקצנו ומאי פריך. ונראה דמזה ראי' ברורה להרמב"ם שפסק כמ"ד אבני הר שנדלדלו מותרין ותמה עליו הראב"ד ועיימ"ש לעיל בזה וכעת נראה דמכאן הוי לי' ראי' ברורה שהרי מוכח בש"ס לעיל דמ"ד אסורות מודה דאיכא ללמדו להתירא רק דס"ל מכח קרא דשקץ תשקצנו ראוי לדרוש לחומרא וא"כ כיון דכאן כל הני אמוראי משמע דס"ל דדין ע"ז הוי כמו בעלמא ואם הוי פרכינן בעלמא לקולא גם בע"ז הוי פרכינן לקולא ובע"כ לא ס"ל להך סברא דמכח שקץ פרכינן לחומרא וא"כ ס"ל כמ"ד אבני הר שנדלדלו מותרין. לכך פסק הרמב"ם כוותיהו. וזה ראי' ברורה להרמב"ם. ודו"ק.
גמרא אמר רבא ק"ו מאתנן וכו'. הנה מריש הוי קשיא לי דא"כ למ"ל מן הבקר להוציא את הנעבד הרי יש בזה ק"ו מאתנן ובזה לא שייך דחיית רב הונא דהרי אתנן בעל חיים ודאי דאסור לגבוה כמפורש בקרא וא"כ יש ק"ו זה. שוב ראיתי בת"ח שהרגיש בזה. ותירץ דמן הבקר אצטריך לגלות דלהדיוט שרי עכ"ד. והנה אתי היתה ושלחתי' ודבריו תמוהין בזה דא"כ למה אמרינן בתמורה ש דכ"ט דמנ"ל דנעבד מותר להדיוט מדכתיב מן הבקר להוציא הנעבד ולמ"ל קרא לגבוה תיפוק לי' ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכלל דלהדיוט שרי וקשה למ"ל משקה ישראל תיפוק לי' בלא"ה למ"ל קרא לגבוה הרי נלמוד מאתנן ובע"כ דאתיא קרא רק לדיוקא דלהדיוט שרי וא"כ למה להש"ס להך לימודא דממשקה ישראל ואפשר לומר דאי לאו הך קרא דממשקה ישראל הוי אפשר לומר דאתנן גופי' אסור להדיוט וא"כ רק מכח משקה ישראל מוכח דאתנן גופי' מותר להדיוט ושוב נלמוד בע"ח נעבד לגבוה מאתנן אך אפשר לומר דאף להדיוט אסור לכך צריך מן הבקר לפסול לגבוה כדי שיהי' מוכח דלהדיוט שרי. מיהו אכתי דברי הת"ח תמוהין ובמחכ"ת נעלם ממנו דברי התוס' בתמורה שם שהקשו דלמ"ל קרא שמותר להדיוט מהיכי תיתי הוי ס"ד לאסור להדיוט וכו', ואומר ר"י כיון דמפיק מקרא דאסור לגבוה אף להדיוט נילף מיני' דאסור וכו' וא"כ תינח אם הוי כתיב קרא לאסרו לגבוה צריך למעט דמותר להדיוט אבל אם לא הוי כתיב קרא לאסור לגבוה רק דהוי ילפינן מאתנן ממילא לא הוי טיעון לאסרו להדיוט דדיו לבא מן הדין וכו' וא"כ כיון דמגבוה לא הוי טועין לאסרו להדיוט א"כ למה למה לי מיעוט להתירו להדיוט דהרי מה"ת הוי ס"ד לאסרו כקושית התוס' וגם ממ"ש התוס' בסוף דבריהם שם דאם הכונה רק בשביל הדיוט לכתבי' רחמנא רק לגבי הדיוט וכו' א"כ ה"נ קשה לפי דברי הת"ח אם לגבוה לא צריך קרא דנלמוד ק"ו מאתנן ולא בעי קרא רק להתירא להדיוט נכתבי' רחמנא גבי הדיוט. לכך קושית הת"ח נצבה דלמ"ל קרא לאסרו לגבוה כיון דיש ק"ו מאתנן וצ"ע.
והנה מה שרציתי לעיל לישב קושיתינו דלמה נקט הש"ס הטעם דממשקה ישראל תיפוק לי' בלא"ה דהוי ק"ו מאתנן וכתבתי דכוונת ממשקה ישראל הוי על אתנן גופי' שבתי וראיתי שז"א דנראה דבע"כ היתר אתנן בתלוש להדיוט לאו ממשקה ישראל נלמוד דהנה התוס' במנחות דף וא"ו הקשו דהרי אמרינן שם דהיכי דהיתה לו שעת הכושר לא שייך ממשקה ישראל א"כ איך אמרינן גבי נעבד דמדגלי קרא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי דבלא"ה למה לי לגבוה תיפוק לי' ממשקה ישראל הרי הוי לי' שעת הכושר והנה תירוצם שם דחוק מאוד אך לדעתי נראה דהנה זה ודאי דבנעבד כל מה שנוסף אח"כ אחר שנעשה נעבד אסור לעולם וכדמוכח לעיל לר' יוסי בר' יהודא בנטעו ולבסוף עבדו ואף לרבנן אמרינן לקמן דף מ"ח דבמשתחוה הר תוספתו אסורה יע"ש ולפי"ז הנה מכ"ש בבע"ח דאסירי לגבוה דתוספתו אסורה ולפי"ז הנה בפ"ד דביצה דף ל"ז אמרינן שם גבי בהמה אסורה מכח דינקי תחומין מהדדי ופריך שם לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו ופירשו שם התוס' דלאיסור מוקצה היינו מה שהבהמה מוספת בשר ושומן ביו"ט יע"ש ולפי"ז ה"נ בנעבד יש איסור תוספות חלב ובשר והנה בשלמא התם לא חששו כך לאיסור מוקצה דהנה בטל לי' ברוב דאיסור דשיל"מ לא שייך שם כיון דלא הוכר האיסור מעולם וכמ"ש המרדכי ואחרונים דהיכי דלא הוכר מעולם לא שייך דין דשיל"מ ולכך כיון דחומרא דשיל"מ לא שייך בזה לכך אדרבא הוא קיל כיון שיש לו היתר אח"כ וכמ"ש בפרישה ואחרונים דכל דברים החשובים היכי דיש לו היתר בטלים א"כ ה"נ בזה דנהי דבעלמא היכי דמתחילה בא לעולם ע"י תערובות אינו בטל מ"מ בדשיל"מ הוא בטל כיון דיש לו היתר קיל הוא א"כ תינח התם אבל בנעבד דאין לו היתר לכך שפיר התוספות שנוסף אח"כ אינו בטל בהשאר כיון דמתחלת ביאתו לעולם הוי ע"י תרובות ולכך פריך שפיר הש"ס למ"ל מן הבקר לגבוה תיפוק לי' דלא הוי ממשקה ישראל כי הרי התוספות אין לו שעת הכושר וכעין שכתבו התוס' בחולין פרק כל הבשר דף קי"ו ד"ה והיתה לה שעת הכושר קודם השרשה ייע"ש וא"כ ה"נ בזה כיון דהתוספות אין לו שעת הכושר ואין ראוי לקרבן ממילא אסורה כולה מכח אותו התוספות ולכך פריך שפיר למ"ל קרא למעט נעבד מגבוה וא"כ תינח נעבד אבל באתנן דתוספתו מותר דלא גרע מבא עלי' ואח"כ נתן לה אתננה דמותר א"כ בשביל מה שנוסף אח"כ ליכא איסור ומה שהי' כבר בשעת נתינה הרי זה הו"ל שעת הכושר וא"כ ליכא למעוטי ממשקה ישראל ובע"כ כוונת ממשקה ישראל כפשוטו על נעבד ולא על אתנן. ולישב קושית הת"ח הנ"ל נראה דא"ש לפי מה דאיבעי' לקמן אם יש שינוי בנעבד וכתבו התוס' דמדאורייתא ודאי מהני שינוי בנעבד דמחובר דהרי מאתנן ילפינן לי' יע"ש ולפי"ז אם הוי ילפינן איסור בע"ח לגבוה רק מאתנן הוי מועיל בי' שינוי ולכך כתבה התורה מן הבקר דקמ"ל דאפילו שינוי לא מהני בי'. ובזה מיושב נמי קושית התוס' הנ"ל דהרי הו"ל שעת הכושר ולפימ"ש א"ש מאוד דהרי הטעם דאתנן דמותר בשינוי מכח דשינוי נחשב דבר חדש ואינו הראשון דהרי הש"ס בב"ק פ' הגוזל מדמה כל השיעור שינוי להדדי ובגזל הוי הטעם כן דאינו זה שגזל רק הוי כדבר אחר ממש, יעיימ"ש בזה בחבורי לאו"ח סי' תרמ"ט ומצאתי כן בקיצור בפ"י בב"ק ייע"ש א"כ ה"נ באתנן דדרשינן הם ולא שינויהם הכוונה ג"כ דשינויהם אינן הם רק הם כדבר אחר ממש ולכך א"ש דהש"ס פריך כן דלמ"ל מן הבקר להוציא הנעבד תיפוק לי' ממשקה ישראל ואין לומר דהו"ל שעת הכושר דממ"נ הרי הוא גופו נאסר מק"ו דאתנן ואין צריך רק לרבות שינויהם וא"כ קשה ממ"נ הרי להדיוט ודאי אף שינוי אסור כמ"ש רש"י לקמן ואם הוי אסורין בע"ח להדיוט אף השינוי הוי אסור דכל מה שאתה מהי' ממנו הרי הוא כמוהו וא"כ לגבוה איך אפשר שיהי' שינוי מותר הרי ממ"נ אם נחשב דהיא עצמו זה דמעיקרא א"כ כבר נאסר ואם נאמר דשינוי הוי כדבר אחר ומה"ט מותר גבי אתנן אם הוי דבר אחר הרי זה לא הו"ל שעת הכושר ושוב אסור ממשקה ישראל ובע"כ דמותר להדיוט וכיון דמותר להדיוט אף הוא עצמו מותר להדיוט דלהדיוט וגבי נעבד אין סברא לחלק בין נשתנה או לא וא"ש. ודו"ק היטב.
גמרא ואי משום בית ד' אלקיך מיבעי' לי' לכדתניא וכו' הסוגיא תמי' לפירש"י דמעיקרא הוי משמע לי' לפרש דבית ד' אלקיך הכוונה דאפילו לעשות ממנו בית אסור ומה דאתנן נאסר במחובר משמע לי' מדכתיב סתמא ואח"כ קאמר ואי משום בית ד' אלקיך משמע דרוצה לפרש בית ד' אלקיך על האתנן ועיין בתוס'. אך לולא פירש"י נראה לפרש על נכון. ואען ואומר דהנה בספר אבני מילואים ח"א על אה"ע סי' י"ח הביא פרש"י והנ"י ביבמות דף מ"ט שפירוש שם בהא דקאמר אביי דהכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה דאין הולד ממזר דהא תפסי בה קדושין ופירש"י דסוטה תפסי בה קדושין לאישה דאף לאחר שזינתה לא פקעי מינה קדושין הראשונים וביאור שם האבני מליאים בשם הנ"י מדלאחר שזינתה מי בעי גט ולא פקעי קדושין הראשונים מוכח דסוטה תפסי בה קדושין דאי לא תפסי בה קדושין הוי פקעי קדושין הראשונים אף דבשעת קידושין הי' בהיתר יע"ש. והנה דבריו שם מה שרוצה לישב בזה דחיתי שם בחבורי לאה"ע ועכ"פ מוכח מדברי רש"י דאם לא הוי תפסי בה קידושין ממילא הוי פקעי קידושין הראשונים א"כ ה"נ בזה י"ל דבשלמא בנעבד אף אם לא הוי מהני במחובר מ"מ אם הוי תלוש ונאסר הוי אסור לעשות ממנו אף דבר מחובר ולא הוי פקעי שם נעבד דבע"ז לא מהני שום היתר כמו דלא מהני שום שינוי להתירו וכמ"ש התוס' בסוגיין דאף דמן הדין יש להתיר בשינוי בנעבד דמחובר מ"מ מדרבנן יש לאסרו והיינו בע"כ הטעם מה דפשיטא לי' דבאתנן לא גזרו ובנעבד יש לגזור ובע"כ הטעם דבאתנן תמיד מהני שינוי לכך מאיזה טעם יגזור דלא יועיל בי' שינוי אבל בנעבד כיון דבתלוש לא מהני בי' שוה שינוי ונשאר באיסורו לעולם וכמ"ש בש"ס להדיא דנלמד מלא ידבק וכו' והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהי' ממנו הרי הוא כמוהו וכן מפורש ברש"י לקמן דף זה ד"ה או אין שינוי בנעבד דלא מהני שינוי בע"ז וא"כ אם יש נעבד גם במחובר אם בזה יועיל שינוי יאמרו להתיר אף בתלוש בשינוי לכך ראוי לגזור מחובר אטו תלוש ולכך כיון דבנעבד בתלוש שום שינוי והיתר לא מהני בי' לכך ממילא אף לעשות ממנו מחובר לא פקע איסורו אף אם אין נעבד חל במחובר אבל באתנן כיון דחזינן דע"י שינוי פקע שם אתנן מיני' וא"כ כיון דאפשר להיות פקע שם אתנן אם איתא דשם אתנן לא חייל במחובר הוי כמו התם בסוטה אם לא הוי תפסי בה קדושין הוי פקעי שם קדושין הראשונים שהי' בהיתר ה"נ אף שהי' תלוש הי' מותר לעשות ממנו מחובר והוי פקע שם אתנן מיני' ולכך ממה דאסור לעשות מאתנן דבר מחובר מוכח ממילא דחל שם אתנן על מחובר ג"כ וזה כוונת הש"ס כיון דכתיב לא תביא אתנן זונה וכו' בית ד' אלקיך א"כ מוכח דאסור לעשות ממנו דבר מחובר ממילא מוכח דחל שם אתנן על מחובר דאם לא תפס שם אתנן על מחובר הי' מותר לעשות מאתנן שמכבר לדבר מחובר והוי פקע שם אתנן מיני' וממילא מדאסור לעשות ממנו מחובר מוכח דתפס שם אתנן על מחובר. ולכך כשרוצה הש"ס לדחות אח"כ ולומר דאתנן לא חל על מחובר ממילא צריך לומר דמותר לעשות מאתנן דבר מחובר לכך קאמר ואי משים בית ד' אלהיך לא תדרוש מיני' דאסור לעשות ממנו מחובר רק דבא למעט פרה שאינה באה לבית או לרבות הרקיעים שדינן כתלוש בזה אבל מחובר ממש מותר לעשות ממנו לפ"ז וא"ש ודו"ק כי הוא נכון בעזה"י בכוונת הסוגייא.
גמ' והא הזאה דפסח דפליגי ר"א ור"ע דר"א סבר לחומרא וקא מחייב לי' לגברא ור"ע לקולא ופטר לי' וכו' והנה בעניי לא זכיתי להבין סוגייא זו כלל דמה מדמה הש"ס העניני' להדדי דבשלמא כאן אם נפרש לקולא הוי לקולא ממש ולכך ראוי לומר דודאי לחומרא פרכינן אבל בפסח לר"א הוי חומרא דמחייב לי' בפסח והוי קולא לענין שבת שמותר לחלל שבת בזה. ולר"ע הוי להיפוך שפטר לי' מפסח ומחמיר לענין שבת שאם עבר חילל שבת א"כ מה נחשב קולא טפי מחומרא דלכל חד הוי קולא וחומרא ומה חזית דחשבת לי' טפי קולא מחומרא ובעניי לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים. והנה לפי חומר הנושא הי' נראה שמזה ראי' ברורה לדעת הריב"א שכתב בתוס' בפ"ג דפסחים דאף היכי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ על הל"ת אינו לוקה דהל"ת כבר נדחה ולא נשאר רק העשה יע"ש. ולפי"ז יהי' א"ש דהנה נהי דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת היינו היכי דבעשה לא הוי כרת אבל בפסח דגם בו יש כרת שפיר הוי ראוי לדחות לל"ת דשבת אף אם לא הוי כתיב במועדו רק מה דאצטריך במועדו היינו מכח דשבת הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ואף למאן דס"ל דביו"ט לא היי עשה ול"ת בשבת מודה דהוי עשה ול"ת ולפי"ז א"ש דאף אם נימא דלר"ע פסח לא דחי שבת מ"מ אם עבר ושחט הפסח פטור משבת דעכ"פ הל"ת נדחה ונשאר רק העשה וא"כ לר"א שפיר הוי חומרא דמחייב לי' בפסח ולר"ע הוי קולא דפטר לי' מפסח ולהיפוך ליכא חומרא לענין שבת דסוף סוף בעבר ושחט פטור מחויב שבת לכך נחשב שפיר קולא לר"ע וא"ש. ודו"ק ולהסוברים דלא כריב"א בזה קשה תמי' גדולה בסוגיא זו כנ"ל. וצ"ע.
תוס' ד"ה יש נעבד במחובר אצל גבוה או אין נעבד וכו' עיין במהר"ם לובלין ופירושו דחוק מאוד לפרש מה דקאמר את"ל יש נעבד במחובר דהיינו דבלא"ה פשיטא לי' זה והיכי הוי ס"ד לומר כן. אך נראה כוונתם עפמ"ש בחדושי לש"ס בסוגיא זו דבבע"ח יש תוספות שומן ובשר הנתרבה אחר שנעבד ולפי"ז י"ל דהרי חזינן דאף לרבנן דס"ל טעו ולבסוף עבדו מותר אמרינן לקמן בתוספתו אסורה אף דס"ל דזה הוי מחובר מ"מ תוספתו אסורה וא"כ אפשר לומר דאין נעבד בבע"ח ומה דאסרה התורה נעבד לגבוה היינו רק מכח התוספות שנוסף אחר שנעבד דלא גרע מאילן ולפי"ז י"ל דודאי פשיטא להש"ס דמחובר ובע"ח שוין הם לענין נעבד רק דבבע"ח גופי' קמיבעי' לי' אם הטעם דאסרן התורה לגבוה הוי מכח שהם עצמן חייל עלייהו שם נעבד וממילא אף מחובר נאסר או דלמא אין שם נעבד על בע"ח ומה דאסרה התורה נעבד לגבוה היינו רק מכח התוספות שנוסף אח"כ וא"כ ממילא בהר דלא שייך תוספות בי' ליכא איסור נעבד ולכך שפיר קאמר את"ל דיש נעבד במחובר ואסורין בע"ח מכח גופן ולא מכח התוס' אכתי אפשר דוקא קרבן פסול ולא למכשירי קרבן ולכך מיבעי' לי' אם מכשירי קרבן כקרבן כן הוי אפשר לפרש כוונתם וזה דחי התוס' דמלשון רש"י דקאמר יש נעבד במחובר משמע דבבע"ח פשיטא לי' דיש נעבד מצד עצמן ולא מכח התוספות רק דמיבעי' לי אם מחובר דומה לבע"ח או לא. וא"ש. ודו"ק. ועוד הוי נראה לומר בזה דלולא דבריהם הוי אפשר לפרש דודאי ס"ל להש"ס דבע"ח ומחובר דינן שוה ולקרבן עצמו לא מיבעי' לי' כיון דפסול בע"ח לקרבן פסול מחובר לקרבן ולא מיבעי' לי' רק אם יש נעבד במחובר אצל גבוה לשאר צרכי גבוה כגון למזבח בזה מיבעי' לי' אם הוי תרתי למעליותא דהוי צרכי מזבח וגם מחובר בזה י"ל דלא מיפסל בזה משום נעבד ומה דקאמר אח"כ את"ל יש נעבד במחובר אצל גבוה מכשירי קרבן כקרבן דמי רק לענין אם מהני ביטול בזה או לא דאם הוי לקרבן ממש ודאי לא מהני בי' ביטול מכח דמאיס לגבוה וה"ה דפסול לכל מה דהוי מצוה ממש כמ"ש לקמן אך מיבעי' לי' במכשירי קרבן אם הוי כקרבן ולא מהני בי' ביטול וממילא אף בנדלדלו ע"י נכרים אסורין או מכשירי קרבן לאו כקרבן דמי ולא שייך בי' דהוי מאיס לגבוה ומהני בי' ביטול ואין אסורין אבני הר שנדלדלו רק בנדלדלו ממילא או ע"י ישראל אבל ע"י נכרים דהוי ביטול באמת מותרין לגבוה למזבח כן הוי אפשר לפרש הסוגיא. אך התוס' מיאנן בפירוש הזה ודייקו מלשון הש"ס דקאמר יש נעבד במחובר משמע דוקא במחובר קמיבעי' לי' ולא בבע"ח וס"ל דיש חילוק דין בע"ח למחובר. וא"ש כנלפע"ד נכון בכוונתם.
בתוס' ד"ה ואי משום בית ד' וכו' בא"ד מיהו מה שפירש הכא דאתנן דבית קרי מחובר קשיא וכו'. הנה לולא דבריהם י"ל דמה דבית נחשב תלוש היינו מכח דבידו עדיין לעשותו תלוש ונהי דהיכי דהוי מחובר מתחלתו לא נחשב עד משמע כתלוש מכח דבידו לעשותו תלוש מכח דעכ"פ עד השתא מחובר הי' אבל היכי דהוי תלוש מעיקרא לכך נהי דעשאו מחובר כיון דאפשר להחזירו להיות תלוש לא פקע שם תלוש מיני' דומה למה דקיי"ל דשינוי החוזר לברייתו לא נחשב שינוי כן ה"נ בזה. א"כ תינח בבית הרשות דאפשר לסותרו אבל בבנין בית המקדש כיון דקיי"ל דאסור לנתוץ דבר מן ההיכל וא"כ כיון דאסור לסתרו שפיר פקע שם תלוש מיני' כיון דנעשה מחובר. וא"ש, ודו"ק.