עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
עבודה זרה · דף מה:
שם גמרא ע"ב והכא באילן שנטעו ולבסוף עבדו קא מיפלגי, ת"ק סבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר, וקשה לי א"כ מוכח דמ"ש הכתוב ואשיריהם תשרפון באש היינו רק באילן שנטעו מתחלה לכך א"כ קשה מנ"ל להש"ס לקמן דף נ"ג ע"ב דישראל שזקף לבינה ולא השתחוה לה ובא אחר והשתחוה לה דאסורה ולמד מדכתיב ואשיריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא לנו מאבותינו ואין אדם אוסר דשאש"ל ואי משום הני דמעיקרא בביטול בעלמא סגי וכו', דקשה מה ראי' הרי נהי דאין אדם אוסר דשאש"ל מ"מ ע"י מעשה אסרה, וא"כ הרי השתא נמי דאמרינן דהני דבהדי עגל נאסרו הוי נמי רק בנטעו מתחלה לכך ולא באלו שכבר נטועים וא"כ הרי באילן שנטעו מתחילה לכך הרי הוי מעשה ממש ובמעשה אדם אוסר דשא"ש וא"כ מה ראי' לדין זקף לבינה וכו', ולכאורה צ"ע, והנה בזה הוה נראה לישב שיטת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו הדין זה דישראל שזקף לבינה, ועיין מה שכתבתי בזה בחידושי ליו"ד ס"י קל"ט ובחיבורי עה"ת כמה פעמים, ובתשובתי מחדש בחו"מ ה"ל שלוחין ס"י קפ"ב, ולפימ"ש כאן א"ש דהסוגיא דהתם אזיל לר' יוסי ב"ר יהודא דס"ל דנטעו ולבסוף עבדו נמי אסורין וא"כ כיון דליכא מעשה שפיר קשה הרי אין אדם אוסר דשאש"ל ובע"כ מוכח מכח דגלי דעתיהו אבל אנן דקיי"ל כרבנן דמתירין בנטעו ולבסוף עבדו ואינו אסור רק בנטע מתחלה לכך וא"כ אין ראי' לדין זקף לבינה די"ל התם ע"י מעשה אסרו ואין לומר דאף אם ע"י מעשה אוסר דשאש"ל מ"מ נחשב ע"ז של נכרי וא"כ אכתי בביטול בעלמא סגי ובשלמא אם אמרינן דשליחותיהו דישראל קעבדו והו"ל ע"ז של ישראל לכך אין לו ביטול אבל אם נימא דלאו שליחותיהו קעבדי רק מכח דאדם אוסר דשאש"ל ע"י מעשה א"כ נהי דאדם אוסר דשאש"ל בכה"ג מ"מ הו"ל ע"ז דנכרי דיש לו ביטול ולמה לא סגי בביטול, אך ז"א דא"כ למה האריך הש"ס להקשות דאין אדם אוסר דשאש"ל תיפוק לי' אף דאדם אוסר דשאש"ל הו"ל ע"ז של נכרי והו"ל להקשות בפשיטות דהרי הו"ל ע"ז של נכרי ויש לו ביטול ול"ל להאריך דמה דירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דשאש"ל ובע"כ מוכח דאם הי' אוסר דשאש"ל אף דהנכרים עבדוהו הו"ל ע"ז של ישראל, והפר"ד בדרושיו שפיר פירש דברי התוס' בפ"ק דר"ה דאם הוי להם במה שזרע ג"כ הוי שלהם ממש אז שפיר הו"ל ביטול, אבל אם אינו שלהם רק דהוי אדם אוסר דשאש"ל לא הי' ביטול כלל כיון דגוף הדבר הוי של ישראל הו"ל ע"ז של ישראל ולכך הצריך להקשות מכח דאין אד אוסר וא"כ קשה קושיתינו הרי ע"י מעשה אוסר ובע"כ דאזיל לשיטת ריבר"י דאוסר בנטעו ולבסוף עבדו וכיון דאנן קיי"ל כרבנן אין ראי' לדין זקף לבינה, ולכך השמיטוהו הרי"ף והרא"ש, וא"ש, ודו"ק.
שם, אלא אילן שנטעו ולבסוף עבדו מנ"ל נפקא לי' מואשריהם תגדעון איזה עץ שגידועו אסור ועיקרו מותר הוי אומר באילן שנטעו ולבסוף עבדו, ק"ל הרי לקמן דנ"ג ע"ב אמרינן גבי ישראל שזקף לבינה וכו' כל דבהדי עגל נתסרי ואידך לישתרי ומשני מאן מוכח וכו', א"כ מוכח דא"א למיקם עלה דמילתא איזה אשירה הוי בהדי דעגל ואיזה אח"כ א"כ ה"נ מאן מוכח איזה אשירה שנטעו ולבסוף עבדו ואיזה נטעו מתחלה לכך ואם אפשר למיקם עלה דמלתא גם בזה אפשר למיקם איזה נעשה בשעת עגל ואיזה אח"כ, אך נראה ליישב די"ל דזה באמת כוונת הש"ס כיון דקיי"ל בכל דוכתא ספיקא דאורייתא לחומרא וס"ס שרי א"כ בשלמא אם נטעו ולבסוף עבדו נמי אסור משכחת לה שפיר שיהי' עיקרו מותר וגידועו אסור מכח דבעיקרו הוי ס"ס דלמא נעשה אחר העגל ואת"ל נעשה בשעת העגל אכתי דלמא נטעו ואח"כ עבדו נמי שרי עיקרו אבל בגדועו דהוי רק חד ספיקא דלמא בשעת העגל ושמא אח"כ לכך אסורין גידועין אבל בעיקרו הוי תרתי ספיקא דלמא אחר העגל, ואת"ל בשעת העגל דלמא נטעו ואח"כ עבדו לכך מותר מכח ס"ס וא"כ תינח בנטעו ואח"כ עבדו אסור אבל אם נטעו ואח"כ עבדו שרי לגמרי א"כ האיך משכחת לה שיהי' עיקרו מותר וגידועו אסור אם נחשב זה לספק דלמא נטעו ואח"כ עבדו א"כ כלו לישתרי מכח ס"ס דלמא נטעו ואח"כ עבדו ואת"ל נטעו תחילה דלמא הוי אחר העגל ואם לא נחשב ס"ס כלו ליתסר וא"ש. ובאמת לפי"ז קשה לרבנן למה יהי' אשיריהם תשרפון באש יהי' מותרין מכח ס"ס דלמא אחר העגל ואת"ל בשעת העגל דלמא נטעו ואח"כ עבדו ומאן מוכח דמ"ש הא מהא לכך נראה דמזה ראי' לדברינו שכתבני בדיבור הקודם לזה דלרבנן אין ראי' כלל לדין ישראל שזקף לבינה מכח די"ל דהתם ע"י מעשה נאסרה דהרי נטעו מתחילה לכך ולפימ"ש מוכח הדבר שכן הוא לרבנן דאל"כ רק נימא דזה לא נחשב מעשה ויהי' לרבנן נמי הטעם מכח דשליחותיהו קעבדי א"כ קשה לדידהו למה בעי שריפה הרי הוי ס"ס דלמא אחר העגל ואת"ל קודם דלמא נטעו ואח"כ עבדו ומאן מוכח ובע"כ דיטעו ולבסוף עבדו כולהו אסירי מכח דהוי ע"י מעשה וא"כ הוי רק חד ספיקא דלמא עשאו מתחילה לכך או נטעו ואח"כ עבדו ולכך אסורין. ור"י דמפרש אשיריהם תגדעון דגידועו אסור ועיקרו מותר וקשה מאן מוכח בע"כ הוא סבירא לי' דמה שנטעו מתחילה לכך לא נחשב מעשה כיון דלא הוי המעשה בשעת עבודה רק אח"כ עבדו וא"כ אין לאסור רק מה דהוי בהדי עגל ולא אח"כ וא"כ שוב דעיקרו הוי ס"ס וגידועו רק חד ספק לכך ממילא לר' יוסי מוכח דאין איסור רק בהדי עגל ומכח שליחותיהו קעבדי ומוכח לדידי' דין דישראל שזקף לבינה לכך לקמן דף נ"ג אזיל לר' יוסי ואנן דקיי"ל כרבנן לכך השמיטוהו הרי"ף והרא"ש. ודו"ק.
והנה בזה נתיישב לנו עוד קושיא אחת חדשה מה שהי' לנו להקשות בעזה"י. והוא במה דמשני לקמן דף נ"ג דמאן מוכח איזה הי' בשעת העגל ואיזה אח"כ. וקשה דנילך בתר רובא דהרי ודאי אלו שהי' קודם העגל ואלו שהי' אח"כ המה מרובים נגד אלו שהי' בשעת העגל דהרי שעת העגל הוי רק שעה חדא וא"כ נילך בתר רובא ולשתרי, ואין לומר דהוי קבוע וכמע"מ דמי והרי הר"ש מקינין הקשה ליתסר כל העולם בזריעה מכח נחל איתן ואין לומר דאזלינן בתר רובא דהרי הוי קבוע וכמע"מ דמי. ותירץ כיון דאין הקבוע ניכר במקומו לא נחשב קבוע וא"כ קשה ה"נ הרי אין הקבוע ניכר במקומו ולמה נחשב קבוע. וצ"ל דהרי חזינן בכל דוכתא דר' מאיר ס"ל דלא אזלינן בתר רובא מכח דסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וא"כ נהי דרבנן ס"ל דאזלינן בתר רובא ולא אמרינן סמוך היינו ברוב גמור אבל בזה דאין כאן רוב גמור דהוי קבוע ולכך נהי דס"ל דאמרינן כיון דאין הקבוע ניכר במקומו לא נחשב קבוע היינו דאין לה דין קבוע ממש מ"מ להיפוך גם הרוב אינו רוב גמור כיון דבאמת הוי קבוע וע"ע כיוצא בזה בתוס' פרק ב' דנדה דף י"ח ע"א גבי בשלשה מקומות הולכין החכמים אחר הרוב דקמ"ל אף אם אינו רוב גמור ייע"ש, וה"נ בזה י"ל כן דאינו רוב גמור כיון דבאמת הוי קבוע רק בלאסור כל העולם בזריעה מכח חשש נחל איתן דאין כאן חזקת איסור כלל ולא שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה לכך מהני רוב בזה ג"כ, אבל כאן הרי אף אם הוי ע"ז של כרי ומקודם נמי הי' אסורים רק דפריך שם הש"ס דבביטול בעלמא סגי להו וא"כ קודם ביטול כולהו אסורין רק דהוי מהני להם ביטול וא"כ כיון דבודאי הי' אסורין וספק אם מועיל להם ביטול או לא א"כ הוי כאן חזקת איסור ושוב אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא. והנה מזה יהי' מוכרח כדעת הראב"ד דאין מבטלין איסור לכתחלה הוי מה"ת דאם מדרבנן אכתי קשה למה אשיריהם תשרפון באש הרי יש לו תקנה דנקרינהו ובטל הקביעות ושום יהי' בטלין ברוב דנילך בתר הרוב שהם דהתירא וכאן הוי הרוב גמור ול"א סמוך ולמה לא נעשה כן. ובע"כ דאין מבטלין איסור לכתחלה הוי מה"ת ולכך דהשתא הם קבועים בעי שריפה. אך קשה להסוברים דאין מבטלין הוי רק דרבנן למה לא יעשו כהנ"ל, ועוד קשה אף להסוברים דהוי מה"ת קשה כאן מנלן מהך קרא דאשיריהם תגדעון כיון דעיקרו מותר וגידועו אסור מוכח דנטעו ולבסוף עבדו אסור דלמא לעולם נטעו ולבסוף עבדו מותר וקרא דאשיריהם תגדעון הוי רק לנטעו מתחילה לכך. ומה דאמרה התורה אשיריהם תגדעון מנלן דהוי הכונה דעיקרו מותר וגידועו אסור דלמא הכוונה להיפך דאשיריהם תגדעון וגידועו מותר ותגדעו לעצמיכם ועיקרו אסור, והיינו כיון דמצינו בכל דברים החשובים שאינן בטלין הוי רק בהוכרו ואח"כ נתערבו אבל באם ביאתן מתחלה ע"י תערובות בטלין, א"כ י"ל כך כיון דעיקר איסור הוי בהני דהוי בהדי עגל ואינך הוה שרי מדינא ומה דבעי כולם שריפה היינו מכח דלא ידעינן מאן נינהו ולא מהני לילך בתר רובא כיון דהם קבועים א"כ תינח בעיקרו דעכ"פ בשעת נטיעה הוי ניכר שאלו נטעו בעת העגל נהי דעתה אין נכרין כיון דמתחלה הוכרו ואח"כ נתערבו הוי קבוע ולא בטלו אבל מה שמוסף אח"כ מתחלה אינן ניכרין אם הי' נטועים בשעת העגל או אח"כ או קודם א"כ הוי ביאתן מתחלה לעולם ע"י תערובות ולכך בטלו שפיר ולכך אמרה התורה ואשיריהם תגדעון להחזיק הגידוע לנפשי' ועיקרו בעי שריפה לקיים ואשיריהם תשרפון באש בעיקרו ומנלן דנטעו ואח"כ עבדו אסור והכוונה הוי דגדיעו אסור ועיקרו מותר דלמא הכוונה להיפך. ולכאורה צ"ע. אך לפימ"ש א"ש הכל דודאי מהך קרא דאשיריהם תשרפון באש לבד מוכח דנטעו ולבסוף עבדו אסור דאל"כ קשה דהוי ס"ס אולי אחר העגל ואולי נטעו ואח"כ עבדו רק מזה לבד לא הי' מצי ר' יוסי להוכיח דדלמא זה נחש מעשה מה דנטעו מתחלה לכך כרבנן והוי רק חד ספיקא לזה מוכיח מקרא דאשיריהם תגדעון ואיזה אילן שעיקרו מותר וגדיעו אסור בע"כ בנטעו ולבסוף עבדו דאין לומר דהוי הכוונה להיפך דגדעו מותר מכח דבא לעולם ע"י תערובות ממילא מוכח דלא נאסרו רק הני דבהדי עגל ולא אח"כ דאל"כ ליכא רובא דהתירא. ובע"כ מוכח דאינך שאחר העגל לא כאסרו ובע"כ מוכח דזה לא הוי מעשה מה דנטעו לכך ואם לא הוי מעשה ממילא מוכח דנטעו ואח"כ עבדו אסורין מכח דהוי ס"ס להקל דממ"נ מוכח דנטעו ואח"כ עבדו אסור, ודו"ק. ובזה מיושב גם קושיא הראשונה די"ל דר' יוסי בר' יהודא דלדידי' אזיל הסוגיא דזקף לבינה הוא ס"ל כר' מאיר דחייש למיעוטא בכל דוכתא ולא אזיל בתר רובא לכך אסורין ולדידן דקיי"ל כרבנן דאזלינן בתר רובא בלא"ה אסור הכל דהם ס"ל דזה הוי מעשה מה דנטעו מתחלה לכך ולא ס"ל כלל הך דינא דישראל שזקף לבינה וכו' ונסתייע לשיטת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו דין זה, ודו"ק היטיב כי הוא חריף ונכון בעזר"הי. שם בתוס' ד"ה והכא באינן שנטעו ולבסוף עבדו קמיפלגי וכו'. לכך נראה לפרש דבנטעו גרעין לכ"ע שרי וכו' והכא בנטעו אילן קמיפלגי וכו'. ק"ל לפי דבריהם מנלן לר' יוסי דנטעו ולבסוף עבדו אסור מקרא דאשיריהם תגדעון דאיזה אשירה שגידועו אסור ועיקרו מותר וכו' ומנלן דלמא לעולם היכי דידענו שנטעו ואח"כ עבדו מותר לגמרי וקרא דאשיריהם תגדעון מיירי בספק שלא ידענו אם נטעו ולבסוף עבדו או נטעו מתחלה לכך ולכך עיקרו יש לו חזקת היתר והרי אף אם נטעו מתחלה לכך קודם שנטעו הו"ל חזקת היתר והרי קודם שעבדו הי' מותר ממילא מוקמינן לי' בחזקת היתר ותלינן בנטעו ולבסוף עבדו אבל גדיעו אין ס חזקת היתר לכך אסור מספק כדין ספיקא דאורייתא ל לחומרא מה"ת. ונראה דמזה הוציא הרמב"ם שיטתו דס"ל בספיקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן והוה ס"ל כשיטת התוס' דמיירי דנטעו אילן דנטעו גרעון לכ"ע שרי א"כ הוה קשה לו קושיתינו לכך מוכיח דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא א"כ אם מיירי בספיקא אף בגידועו דאין לו חזקת היתר יהי' מותר ובע"כ דמיירי בודאי. ולהסוברים דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא קשה כנ"ל. וצ"ע.
ועוד הוי ק"ל למה בנטעו ולבסוף עבדו עיקר מותר וגידועו אסור ממ"נ אם נחשב תלוש הוי אף עיקרו אסור כמו דמשתחוה לתלוש ואם נחשב מחובר לכך הוא מותר א"כ למה גדיעו יהי' אסור כיון דנצמח מן ההיתר והרי אדרבא עיקר איסורו הוי מכח שיש בו תפיסת יד אדם. והרי עיקר תפיסת יד אדם הוי בעיקרו ולא בגידעו ולמה יהי' יציבא בארעא וכו' והדבר הי' תמי' לי מאוד וראיתי אח"כ בת"ח שהרגיש בזה וכתב דגזירת הכתוב הוא ולא ביאר כל הצורך כמו שבארנו גם תירוצו אינו כלום דאם הוי גז"ה דלמא מיירי בנטעו מתחלה לכך והוי גז"ה וקרא דאשיריהם תשרפון יהי' בגידועו. ומה שהי' נ"ל ביושב זה דמה דמהני לר' יוסי תפיסת יד אדם היינו בתרתי בעינן שיהי' תפיסת יד אדם בו בתחלה ובסוף דבתחלה הוי בו תפיסת יד אדם קודם שיעשה מחובר וגם אחר שכבר יעשה מחובר הוי בו תפיסת יד אדם לעשותו תלוש. ובזה יהי' א"ש דבשלמא בגידועו כיון דבכל דוכתא קיי"ל שדי נופו בתר עיקרו וכיון דעיקרו בתחלה הוי בו תפיסת יד אדם הוי כאלו גם בגידועו הוי בו תפיסת יד אדם מתחלה וגם עתה אף שהוא מחובר כיון דאפשר לגדעו ויהי' בו תפיסת יד אדם נידון כתלוש, ופנים חדשות בא לכאן לא שייך בזה כיון דעיקרו נשאר מחובר לא נחשב פנים חדשות בא לכאן אך נחשב תפיסת יד אדם בו בתחלה ובסוף אבל בעיקרו נהי דהוי בו תפיסת יד אדם בתחלה מ"מ השתא אין בו תפיסת יד אדם וכמו שהוא עתה מחובר אין בו תפיסת יד אדם ואם יעקרינו לגמרי שוב הוי פנים חדשות בא לכאן והוי כאילן אחר וכיון שנעקר בכולו הוי פנים חדשות בא לכאן. וכמו דבטומאה אמרינן בכלים שנשברו וחזר ותקנו דפ"ח בא לכאן וכן בזבחים דף צ"ו ע"א גבי החזרת כבשונות ובסוטה שם הובא בתוס' דאמרינן פ"ח בא לכאן ייע"ש וה"ה בזה. עכ"פ השתא כמו שהוא מחובר לא אפשר להיות בו תפיסת יד אדם לכך בתר השתא אזלינן ונחשב מחובר משא"כ בגידועו דעיקרו נשאר מחובר ונא הוו פ"ח ואעפי"כ משכחת לה בגידועו תפיסת יד אדם שפיר נחשב תלוש כיון דהוי תלוש מתחלה ובסוף כנלע"ד נכון וברור. ודו"ק.
וזה נראה כוונת רמב"ם פ"ח מעכו"ם הל"א וז"ל כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא עשהו אדם וכו' וע"ש בלח"מ שם. ולפמ"ש מדוייק דהך וא"ו הוא וא"ו מחלקת דבין שאין בו תפיסת י אדם להבא אף שעשהו אדם תחלה או דעשהו להבא תפיסת יד אדם רק דלא עשהו אדם תחלה. ודו"ק.
ועל דברי התוס' ק"ל מה ה שו לפירש"י דהו"ל לומר לרבנן ואשיריהם תשרפון באש לנטעו אילן וכו' דהרי מלשון ואשיריהם מא באש משמע דכולוא סור ואי מיירי בנטעו אילן ראוי שיהי' עיקרו מותר דמה דס"ל לרש"י דבנטעו אילן מודים רבנן דאסירי היינו רק כגון דס"ל לר' יוסי בנטעו גרעין דעיקרו מותר וגידועו אסור כן מודים לו רבנן בנטעו אילן אבל עכ"פ עיקרו מותר וא"כ א"א לפרש ואשריהם תשרפון לנטעו אילן דלמה עיקרו בעי שריפה לכך לומר דבנטעו מתחלה מיירי. והן אמת דלפי"ז קשה שה לי מה קאמר הש"ס לרבנן האי אשיריהם תשרפון באש מאי עבדי להו לנטעו מתחלה משמע דלר' יוסי הי' אפשר לפרש בנטעו ולבסוף עבדו הרי גם לר' יוסי מוכרח לומר דהך קרא דואשיריהם תשרפון הוי בנטעו מתחלה לכך דבלא"ה למה כולו אסור ואם גם לר' יוסי בע"כ מיירי בנטעו מתחלה לכך מה זה שאלה לרבנן מאי עבדי לי'. מזה נראה לכאורה דס"ל להש"ס דאין הכרח לומר דהך קרא דואשיריהם תשרפון דהוי כולו אסור וי"ל דלגידועו קאמר, וא"כ שפיר הקשה התוס' על רש"י בזה. ומיהו כד דייקינן יש להחזיק דברינו עפ"י דברינו לעיל בטעם הדבר דגידועו אסור ועיקרו מותר מכח דבעינן תפיסת יד אדם בתחלה ובסוף ובעיקרו יחשב פנים חדשות בא לכאן ולצרף דברי הת"ח שכתב דגזירת הכתוב הוא, ולפי"ז י"ל דבהך סברא דפ"ח בא לכאן פליגי גופי' רבנן ור' יוסי לפירוש רש"י דבנטעו גרעין פליגי דרבנן ס"ל דוקא בנטעו אילן נחשב תפיסת יד אדם כיין שהי' בו תפיסת יד אדם מעיקרא אבל בנטעו גרעין ונעשה אילן א"כ פ"ח בא לכאן ובאותו אילן אין לו תפיסת יד אדם לכך מותר ור' יוסי ס"ל דלא אמרינן פ"ח בא לכאן ולכך ממילא נחשב גרעין נמי תפיסת יד אדם לכך אוסר אף בגרעין, ולפי"ז י"ל דלר' יוסי בע"כ מה דעיקרו מותר לאו מטעמא שכתבתי מכח פ"ח בא לכאן רק מכח דגזה"כ הוא כמ"ש הת"ח לכך תינח היכי דהוי נוטע גרעין דבזה גלי קרא דאשיריהם תגדעון אבל בנוטע אילן דלא גלי קרא הדרינן לסברתינו דאף עיקרו אסור ונחשב נמי תפיסת יד אדם מתחלה ובסוף ואין לומר דפ"ח בא לכאן דהרי לדידי' לא אמרינן פ"ח בא לכאן וא"כ כיון דכולו אסור ממילא אפשר לפרש דאשיריהם תשרפון בנוטע אילן אבל רבנן דס"ל נוטע גרעין שרי כולו בע"כ דס"ל דאמרינן פ"ח בא לכאן ולא נחשב תפיסת יד אדם בתחלה. א"כ אף בנוטע אילן עיקרו עכ"פ ראוי להיות מותר כיון דבזה ליכא תפיסת יד אדם בסוף ואין אסור רק גדועו דהוי תפיסת יד אדם בתחלה ובסוף. וא"כ פריך שפיר אשיריהם תשרפון באש במה מיירי דאי בנוטע אילן עכ"פ עיקרו לישתרי ובע"כ מוכח לפרש בנטעו מתחלה לכך. וא"ש, ודו"ק היטב. והנה מה שהכרח רש"י לכך נראה דהוה קשה לו קושיתינו הנ"ל דלרבנן לא ליבעי שריפה דהרי הוי ס"ס דלמא הוי מעיקרא או אחר העגל, ואת"ל בשעת העגל דלמא נטעו ואח"כ עבדו ולכך הכריח רש"י בזה דבנטעו אילן נמי אסור לכך שוב יש שפיר ס"ס להיפוך דלמא נטעו מתחלה לכך ודלמא נטעו אילן וא"כ הוי נטעו גרעין מעוטא דמעוטא לכך שפיר אסור מספק תורה לחומרא.
שם בתוס' ד"ה וריה"ג סבר אילן שנעשו וכו' בא"ד והאיך והא לדידי' אמרינן בסמוך דכתב תרי קראי וכו' לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דמאי ארי' דכתיבי תרי קראי הא אף אם לא הוי כתיב רק חד קרא סוף סוף כיון דחזינן דכתבה התורה ואשיריהם תשרפון באש א"כ חזינן שהתורה אסרה אשירה, א"כ מה זו שאלה מפני מה אשירה אסורה ובע"כ צ"ל כתירוצם דהכוונה מ"ש בהרים וגבעות וא"כ מאי ארי' במה דכתיבי תרי קראי. וצ"ל דאם לא הוי כתיבי תרי קראי הוה ס"ד דמה דקאמר ר"י מפני מה אשירה אסורה היינו בנטעו ולבסוף עבדו דמה"ת אין ראי' די"ל דאשיריהם תשרפון היינו בנטעו מתחלה לכך בזה נחשב כמטלטלין ממש ואין לו דמיון להר רק בנטעו ולסוף עבדו דלא נטעו מתחלה לכך הוי קשה שפיר דמה טעמא יהי' אסיר לכך נתן טעם דהוי בו תפיסת יד אדם בשום פעם אבל כיין דכתיבי תרי קראי שפיר הקשה כיון דגלי קרא מה זו שאלה מפני מה אשירה אסורה והוכרחו לתרץ תירוצם. מיהו קושיתם נראה לישב עפימ"ש בדיבור לעיל בטעם דעיקרו מיתר וגידועו אסיר ולהיפוך הו"ל להיות ובארתי הטעם דבעינן תפיסת יד אדם גם בסוף ובעיקרו לא שייך זה דפנים חדשות בא לכאן ייע"ש. ולפי"ז א"ש דשאלת ר' יוסי היה מפני מה אשירה אסורה היינו גדועו דלמה גדועו אסור ואין לומר דהוי מעיקרא בו תפיסת יד אדם דא"כ מכ"ש דעיקרו יאסר מה"ט לכך נתן טעם מפני שיש בו עדיין תפיסת יד אדם דאפשר לגדעו ולכך זה אין שייך בעיקרו דא"כ פנים חדשות בא לכאן. משא"כ בגידועו כנ"ל. וא"ש. ודו"ק היטב.
שם בפירש"י ד"ה האי ואשיריהם תגדעון שעיקרו מונח בארץ במאי מוקי לה אי באילן שנטעו מתחלה לכך כולו אסור, עיין במהר"ם לובלין שהקשה ל"ל הך פירכא דכולו אסור תיפוק לי' בלא"ה דהרי תיב ואשיריהם תשרפון באש ייע"ש. ולפי דעתי נראה לישב דהנה לקמן דף נ"ג ע"ב קאמר הש"ס ישראל שזקף לבינה ולא השתחוה לה וכו' עד הני דבהדי עגל ניתסרי ואינך נשתרי מאן מוכח וכו'. והנה הרי"ף והרא"ש השמיטו דין זה ועיי"ש מ"ש לעיל בזה. וכעת נראה כך דהנה לכאורה קשה מה פריך הש"ס אי משום הני דמעיקרא בביטול בעלמא סגי דלמא באמת הכוונה דאם בטלו מותרין רק דהתורה כתבה דאם לא יבטלנה אז בעי שריפה ומה קו שיא. אך נראה לפי מה דמשמע בש"ס לעיל דף מ"ג ע"ב דלמ"ד ע"ז שנשתברה מאלי' מותרת אף ישראל הי' יכול לבטל ע"ז של נכרי רק מדרבנן א"י לבטל מכח גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה א"כ פריך שפיר כיון דבא לשורפה א"כ זו עצמו הביטול ולמ"ל שוב שריפה ומזה מוכיח דינו דמהני גילוי דעת וא"כ תינך הך מ"ד התם יסבור כר"ל דנשתברה מאלי' מותרת לכך מוכח שפיר אבל לדידן דקיי"ל נשתברה מאלי' אסורה א"כ אין ראי' דמהני גילוי דעת וי"ל דלעולם משום הני דמעיקרא ובאמת בביטול בעלמא סגי אם יבטלנו הנכרי רק דהתורה אמרה אם לא יבטלנו אז בעי שריפה ולכך השמיטו הרי"ף והרא"ש ובזה י"ל דהרי כבר כתבנו לעיל בחידושינו דמה דמשני התם הש"ס מאן מוכח ול"א אזלינן בתר רובא דודאי הני דמעיקרא ודבסוף הוי רובא נגד הני דבהדי עגל וכתבנו די"ל דמכח קבוע אינו בטל והוי כמע"מ יע"ש אך כתבנו דלפי"ז היי ראוי להיות מותר לגדעו או לעקרו א"כ בטל לי' הקביעות והדר בטל לי' ברובא ולפי"ז י"ל דל"ק למ"ל ואשיריהם תגדעון כיון דכתיב ואשיריהם תשרפון די"ל דבאמת יהי' מוכח כדעת הך מ"ד דישראל שזקף לבינה וכו' ובא נכרי והשתחוה לה אסירה דמהני גילוי דעת ומה"ט באמת לא הועיל ביטול דאשירה דמשה ולכך בעי דווקא שריפה אך כיון דהוי ראוי להתבטל ברוב ומה דאינו בטל מכח דהו"ל קבוע ולכך נתנה התורה עצה דאם ירצו אז אשיריהם תגדעון ושוב יהי' מותרין מכח דבטלו ברוב ומ"ש דאשריהם תשרפון היינו דאם לא יגדעון אז בעי שריפה אבל אם יגדעון באמת מותרין. ואף לולא הך דינא דישראל שזקף לבינה נמי הוה א"ש כיון דאינו אסור רק בנטעו מתחלה לכך א"כ ממ"נ הני שנעשו אחר שזכה אברהם בארץ כולם מותרין כדקאמר שם לקמן דאין אדם אוסר דשא"ש והני דמעיקרא לא אסירי כולם דנטעו ובסוף עבדי מותר ואינו אסור רק בנטעו מתחלה לכך והוי מעיקרא א"כ הני בטלו ברוב נגד הני בנטעו ולבסוף עבדו ולבתר שזכה אברהם בו. וצריך לומר דעיקר איסורו מכח דהוי קבוע וספק ספיקא לא היי דלא נולדו יחד. דהספק אם נטעו לכך או לא נולד כשזכה בה אברהם וספק השני דלמא נטעו בתר הכי נולד אח"כ א"כ לא הוי ס"ס רק מטעם ריב הי"ל להתיר ובזה י"ל דהו"ל קבוע אך בזה שוב מהני אם גדעו ובטל הקביעות א"כ הוי אפשר לומר ואשיריהם תגדעון היינו דקמ"ל היתירא ואשיריהם תשרפון היינו כשאינו גדעו אז בעי שריפה אך לפי"ז תיקשי מה מהני תגדעון אם עיקרו נשאר קיים הרי נשאר העיקר קבוע והו"ל לומר ואשיריהם תעקרו או תשרש אז הוי היתר גם בעיקרו ומדקאמר תגדעון משמע דעיקרו לא בעי היתר דבלא"ה מותר אף במקומו ולכך קשה שפיר דאין לומר דמיירי בנטעו מתחלה דא"כ כלו אסור ומה בין עיקרו לגידוען ולכך בע"כ מוכח דמיירי בנטעו ולבסוף עבדו שים מפרשינן טפי לחומרא לאסרו לגמרי הגידועו ולא מפרשינן לי' להתיר ע"י גידוע דכיון דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ומפרשינן לי' לאוסורא וא"ש ודו"ק היטב.
ועוד היי נראה לומר דהנה קיי"ל כל הנשרפין לא נקברו ומשמעות הש"ס דזה הוי מן התורה מכח דשריפה חמורה, והנה קיי"ל כל הנשרפין אפרן מותר רק בע"ז אף אפרו אסור אך י"ל דהיינו דווקא בודאי ע"ז אבל בספק ע"ז כגון הנך דאשריהם תשרפון דהוי הרוב להיתר ולא אסרה התורה רק מכח קבוע. א"כ נהי דלעקרו לכתחלה ע"ד לבטלו אסרה התורה או מכח דאין מבטלין איסור לכתחלה הוי מן התורה או מכח דהוי גזירת הכתוב עכ"פ י"ל תינח להתיר גוף האשירות אבל כיון דנשרפו ונעשה אפר ובטל הקביעות ממילא שוב האפר מותר מכח הרוב. ולכך י"ל דאם הוי כתיב אשיריהם תשרפון באש לבד הוי ס"ד דאסור בקבורה כיון דשריפה חמורה לכך קמ"ל ואשיריהם תגדעון דמותר לגדעו ולקברו. ואם הוי כתיב ואשיריהם תגדעון שוב הוי ס"ד כיון דיש לו דין נקברין א"כ אפרן אסור לכך כתיב ואשיריהם תשרפון דמותר לשרפו ולנהוג בו דין נשרפון דבכה"ג אפרו מותר לכך הקשה רש"י רק דא"כ כולו אסור. ודו"ק היטב.
והנה בענין הנ"ל הנ"ל נראה לישב דהוי קשה לרש"י ותוס' לקמן ד"ה הנח ורדוף ואח"כ שרוף דל"ל תרתי קרא ואשיריהם תגדעון וגם קרא דונתצתם דהנח ואח"כ שרוף, ולפימ"ש נראה דמחד לא הוה נפיק אינך דהך קרא דאשיריהם תגדעון מיירי בספק ע"ז דהרי הני דלא הי' בהדי עגל הוי מותרין רק דהש"ס קאמר דמאן מוכח א"כ הוה רק ספק ע"ז וגם עיקר איסורו הוי רק מכח קבוע דבלא"ה הוי בטל ברוב וקרא בודאי ע"ז לכך חד מחברי' לא הוה ידעינן דאם הוי כתיב רק קרא דאשריהם תגדעון דמיירי בספק ע"ז הוי ס"ד דזה דוקא אמרה תורה להיות כיבוש א"י קודם לשריפתה דבשלמא גדועי עכו"ם נהי דהוה מספק מ"מ כיון דספק דאורייתא לחומרא מן התורה והוי כודאי גם כל דלא בטל הרי אם יגדע הכל בודאי יבא לידו גם ע"ז ממש א"כ יקיים מצוה ודאי לכך הוה זה קודם כיבוש א"י אבל כיון שיגדעו א"כ באמת בטלו ברוב רק דמכ"מ אסור להנות ממנו כיון דגדעו בידים אם נהנה ממנו הוי מבטל איסור לכתחלה לכך אסור לו להנות ממנו ובעי שריפה אבל מ"מ מצות שריפת כ"ז אינו מקיים כיון דבאמת בטל ברוב ולכך שפיר אין השריפה דוחה לכיבוש א"י דהוה מצוה לכך כיבוש א"י קודם לביעורו אבל בע"ז ודאית דהשריפה נמי מצוה היא ודאי הוה ס"ד דשריפתה קודם לכיבוש א"י ואם הוי כתיב בע"ז ודאית דכיבוש א"י קידם לשריפה הוי ס"ד להיפוך דבע"ז ודאית ראוי לחלק הדבר כדי לעשות ממנו בי"ת מצות אחד העקירה והשני השריפה אבל אם יהי' ביחד יהי' רק חד מצוה לכך ראוי לחלקו לשתים ובפרט דבזה אין חשש טעות ותקלה ומה"ת יטעה להנות ממנו לכך אמרה התורה לחלק לשתים אבל בספק ע"ז הוי ס"ד אם עושיהו יחד הוה רק חדא מצוה אבל אם יחלקנו שוב כיון שכבר נעקר ובטל ברוב ליכא קיום מצוה גם יש בזה, חשש תקלה דנטעה לומר כיין שכבר נעקר ובטל ברוב שוב מותר היא מדינא לכך קמ"ל אף בזה דמחלקו לשתיים ובעינן תרויהו וא"ב. ודו"ק היטב.