אור ברסלב
עבודת עבודה חלק ב עבודה זרה › דף מה.

עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

עבודה זרה · דף מה.

דף מד:

דף מ"ה ע"א גמ', אר' עקיבא אני אובין ואדון לפניך וכו', הנה לולא דברי קדשו של רש"י ותוס' י"ל דברי ר"ע דהרי לעיל קאמר הת"ק דמה שעליהם אסירין וכבר נדחקו התוס' בטעם הדבר כיון דההרים אינן ע"ז למה יאסר הציפוי שלהם ייע"ש, וי"ל דר"ע בא ליתן באמת טעם לזה ולא מיבעי' לדברי מ"ד לקמן דמפרש דת"ק וריה"ג פליגי בזה דלת"ק ציפוי הר אינו כהר ולר' יוסי ציפוי הר כהר דא"ש דבא ר"ע לגלות טעמא דרבנן שהדין עמהם דראוי לאסור הציפוי שלהם והיינו אף דההר עצמו אינו נאסר ולא מקרי אלוה מ"מ אין לך הר וגבעה שאין תחתיו ע"ז וא"כ ראוי לאסור הציפוי מצד ע"ז שתחתיו ולכך מסתבר טעמא דרבנן ואף גם לאידך מ"ד דבנטעו ולבסוף עבדו פליגי מ"מ לדידי' לכ"ע אסורין ציפוי דהר דהרי קאמר הת"ק מפורש ומה שעליהם אסורין לכך בעי ר"ע לפרש טעמו של דבר למה אסר הציפוי. וגם בעי לישב מה דהוה קשה לרש"י דממ"נ אם תחת כל עץ הוי לסימן מפרש גם האלוהיהם על ההרים נמי לסימנא אך לדרכינו א"ש הכל דוודאי לסימנא בעלמא מה דאין נ"מ לדינא לא הוי טרח וכתב לה קרא רק דיש בזה נ"מ לדינא דהנה התוס' הביאו ב' לשונות אם עכ"פ ההר נקרא ע"ז או אינו נקר ע"ז כלל, והנה לכאורה הי' מוכח דההר נקרא ע"ז עכ"פ ממה דנאסר עכ"פ הציפוי דבשלמא אם נקרא ע"ז בזה נהי דאינו נאסר עכ"פ כיון דנקרא ע"ז בעי לאסור הציפוי דהוי ציפוי ע"ז אבל אם אינו נקרא ע"ז כלל למה יאסר הציפוי וא"כ ממה דאסרה התורה הציפוי מוכח דנקרא עכ"פ ע"ז והוי ראוי לאסור בשוחט להר ג"כ. אך לפי מ"ש דנאסר הציפוי מכח שיש תחתיו ע"ז ממילא הדרינן לסברתינו דההרים כיון דאינן נאסרים לא נקראו ע"ז כלל ומותר בשוחט להר ומה דנאסר הציפוי הוי מכח שיש תחתיו ע"ז, וזה הוי דברי ר"ע שבא לישב דברי ר' יוה"ג דס"ל אף בנטעו ולבסוף עבדו אסור דכתיב ואשיריהם תשרפון באש א"כ למה כתוב תחת כל עץ רענן לכך אמר דזה בא לגילוי טעם מה שנאסר הציפוי מכח דאין לך הר וגבעה שאין שם ע"ז לכך נאסר הציפוי אבל לא מכח ההר גופא דאין לה שם ע"ז כלל ולכך מזה עצמו מוכח מדהצריכה התורה ליתן טעם למה נאסר הציפוי מכח שיש תחתיו ע"ז ממילא מוכח דההרים עצמן אין נאסרים ואין להם דין ע"ז כלל דאם ההרים נעבדין למ"ל הטעם בציפוי שיש תחתיו ע"ז ובע"כ דההרים אין להם דין ע"ז כלל, ואף לא נקראו ע"ז כלל, וא"ש, ודו"ק.

ובזה מיושב מה שהקשה התוס' בשם הירושלמי דהביהמ"ק איך יבנה, ולפי מ"ש י"ל כך דמ"ש ר"ע אין לך הר וגבעה שאין ע"ז תחתי' אין הכוונה לכל הר וגבעה רק זה נמשך לדברי הת"ק שאמר שמה שעליהם אסורין וציפוי הר אינו כהר בזה אמר ר"ע טעמא דמלתא דאין לך הר וגבעה שהוי עשוי ציפוי כסף וזהב שאין תחתיו ע"ז וכוונתו רק דאלו שיש עליהם כסף וזהב בודאי יש שם ע"ז אבל בהר הבית י"ל דלא"ה ציפוי כלל בזה י"ל דלעולם אין בו ע"ז, וא"ש ודו"ק, וברש"י יש כאן ט"ס מ"ש דומיא דמחובר וצריך להיות דומיא דבע"ח וכוונתו לסוגיא דתמורה דף כ"ח ע"ב שהביא התוס' כאן, ודו"ק.

והנה בגוף הדין של המשנה שמוכיח מדכתיב אלוהיהם על ההרים דמשמע הא לא ההרים אלוהיהם ק"ל לפמ"ש לקמן דף מ"ו ודף נ"ג דישראל שזקף לבינה ולא השתחוה לה ובא נכרי והשתחוה לה נאסרת ולמד ממה דכתיב ואשיריהם תשרפון באש מכדי אין אדם אוסר דשא"ש וירושה הוא להם מאבותיהם ואי משום הנך דמעיקרא בביטולו בעלמא סגי אלא כיון דפלחו ישראל לעגל גלי דעתיהו דניחא להו והנכרים שלוחותיהן קא עבדי ופריך ודלמא בעגל ניחא להו במידי אחרינא לא ניחא להו ומשני כיון דכתיב אלה אלוהיך ישראל מלמד שאיוו לאלוהות הרבה ייע"ש וא"כ קשה הרי חזינן אם לא היו עושין העגל אי אף שהיו עושין העגל רק שלא היו מתאווים לאלוהות הרבה לא היו צריכים האשרות שריפה ומשום הני דמעיקרא הוי סגי להו בביטול בעלמא רק דגלי דעתיהו דניחא להו בהרבה לכך בעי שריפה א"כ תינח הני דהוי בהו תפיסת יד אדם דהוי דומיא דעגל והדומה לו שאיוו להם לכך הוי שלוחותיהי קעביד מכח גילוי דעתיהו דניחא להו וכיוצא בזה אבל במחובר שאין בו תפיסת ידי אדם כלל דלא הוי דומיא דעגל בזה ליכא גילוי דעת דניחא להו בזה ובגילוי דעת מתלוש לא הוי ראי' למחובר דהרי חזינן דלפי האמת הוי שאני מחובר מתלוש לע"ז שהרי מחובר לא נאסר ולי"א אף לא נקרא ע"ז כלל א"כ כיון דבע"כ דמחובר אין בו שייכות ע"ז כלל א"כ אף אם נאמר דיש בו שייכות ע"ז, עכ"פ יש לומר דאינו דומה לתלוש שיש בו תפיסת יד אדם ובזה נשאר קושית הש"ס דלמא בעגל ניחא להו ומידי אחרינא לא ניחא להו ואף דאמרו אלה אלוהיך ישראל ונתאוו לאלוהות הרבה היינו רק דומיא דעגל דיש בו תפיסת יד אדם אבל לא במחובר, ומכ"ש דקשה לדעת רבינו שמואל שהביאו התוס' לקמן דדווקא דזקף והשתחווה לאותו לבינה אבל בהשתחוה ללבנה אחרת לא נאסר די"ל דדווקא באותו לבינה ניחא לי' ולא באחרת א"כ מוכח דדוקא בדבר עצמו מהני גילוי דעת ולא בד"א הדומה לו א"כ כ"ש שי"ל נהי דאיוו לאלוהות הרבה היינו הדומה לעגל ולא במחובר א"כ י"ל דזה כוונת התורה דאלהיהם על ההרים הם דבעי שריפה מכח גילוי דעת דניחא להו אבל בההרים עצמן לא בעי איבוד רק די בביטול בעלמא דממ"נ מה דעבדו בתר הכי אין אדם אוסר דשא"ש ומה דהוי מקמי הכי בביטול בעלמא סגי ומנלן דלא שייך כלל דין ע"ז במחובר, וצ"ע.

שם גמ' ור' יוסי הגלילי היינו ת"ק, ק"ל נימא דזה א"ב אם ההרים עצמם נקראים עכו"ם ויהיו מחולקין ב"ב לשונות שהביא רש"י דלת"ק דאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ומה שעליהם אסורין והם מותרין ס"ל דרק לדינא דאיסור הנאה מותרין לאפוקי ממה שעליהם שהוא נאסר ג"כ אבל הם עצמם אינם נאסרין אבל מ"מ נקראים עכו"ם וריה"ג דיליף מאלוהיהם על ההרים ולא ההרים אלוהיהם ס"ל דאף נקרא אינו נקרא עכו"ם ולא הוי אלוהיהם כלל ונ"מ לדין אם שוחט להר דלר"י מותר, ולת"ק אסיר, ועיין בתוס' וצ"ע.

ועוד הוי אפשר לומר דלא פליגי ומא"ח ומא"ח, דהנה קיי"ל בכמה דוכתא דאף דבר שאינו יכול לחול מצד עצמו מ"מ היכא דהוי עמו ד"א שיכול לחול עליו אמרינן מיגו דחייל אהא חייל אהא, ולפי"ז הרי התוס' כתבו בסוגיין דמה דס"ל לרבנן דציפוי הר אינו כהר היינו היכא דהציפוי עצמו נעבד ג"כ, ולפי"ז י"ל היכי דהוי על ההר ציפוי שהוא ג"כ נעבד אז כיון דעל הציפוי חל שם ע"ז שהרי אף נעבד לכך אמרינן מיגו ל אהא חייל נמי אהא אגוף ההר ולכך נהי דגלי קרא דלא תחמוד כסף וזהב עליהם דמה שעליהם אסור והם מותרין הוי רק לגלות דמותרין בהנאה אבל לא לענין שלא יחול עליו שם ע"ז ולכך עכ"פ חל עליו שם ע"ז אבל ר"י מיירי בקרא דאלוהיהם על ההרים ולא ההרים אלוהיהם מיירי בענין דאינו עובד לשום דבר בצירוף רק לההר עצמו בזה אף שם עכו"ם לא חל על ההר, מיהו בזה אין נ"מ לדינא כ"כ במה דנקרא ע"י מיגו שם ע"ז דממ"נ אם שוחט לשם ההר וד"א ממילא נאסר מכח הד"א שעמו, מיהו י"ל דנ"מ אם מתחלה עבד לההר והציפוי שעל ואז חל שם ע"ז על ההר נמי מכח מיגו שוב חל שם עכו"ם על ההר ואף כששוחט אח"כ לשם ההר לבדו נמי נאסר כיון דכבר נקרא שם ע"ז עליו ודו"ק.

שם בתוס' ד"ה אלהיהם על ההרים וכו' והקשה ר"ת לפירוש זה דא"כ כיון דלא מיקרי עכו"ם, ותקרובתן מותרת א"כ למה יענשו עובדיהם בסייף וכו'. והנה לולא דברי קדשם הי' נראה דשניהם איתנייהו דודאי נקראו עכו"ם ולכך הוי עובדיהם בסייף ומה דאמרינן בשחט להר דמותר א"ש די"ל דודאי מצד עצמם אין ראוי מחובר להיות נקרא ע"ז ואינו ראוי לע"ז רק מ"מ כיון דהוא עבדו ועושהו לע"ז יש לו שם ע"ז מטעם אחשבי' כדמצינו הך סברא דאחשבי' בכמה דוכתא כן ה"נ מהני בזה אחשבי' וכיון דאחשבי' לע"ז נהי דלא מהני מחשבתו להיות נאסר ממש מהני עכ"פ להיות לו שם ע"ז רק דהחילוק הוי כך דסברות אחשבי' לא מהני רק אחר מעשה אז כיון דעבדו החשיבו ועשאו לע"ז אבל קודם גמר מעשה עדיין לא שייך אחשבי' ואין לו שם ע"ז אבל בדבר דהוי הוא מצד עצמו ראוי לע"ז אז תיכף בהתחלת עבודה נעשה ע"ז והרי איכא מ"ד דע"ז של ישראל אסירה מיד וכן קיי"ל בע"ז של עכו"ם דאסורה מיד א"כ אף היכא דאינה אסורה עד שתעבד מ"מ תיכף בהתחלת עבודה נעשה ע"ז, לכך א"ש דבשוחט לדבר שהוי הוא עצמו ע"ז ממילא בהתחלת השחיטה נעשה ע"ז ולכך הוי גוף השחיטה שוחט לע"ז אבל במחובר דמצד עצמו אין לו דין ע"ז רק מכח אחשבי' א"כ תינח כשכבר גמר השחיטה אז אחשבי' ונעשה ע"ז וא"כ לא נעשה ע"ז רק אחר שחיטה וא"כ בשעת שחיטה עדיין לא שחט לע"ז, דלא הו"ל עדיין שחיטת ע"ז וא"כ תינח להיות נאסר השחיטה אבל לחייב עובדיהן בתר בסוף אזלינן והרי לא יתחייב רק בגמר מעשה ואחר מעשה יש לו שם ע"ז והוי עובד ע"ז לכך עובדיהן בסייף, ועוד הוי נראה יותר דיש חילוק בזה בין העובד בין ישראל לנכרי כיון דחזינן דע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד ושל נכרי אסורה מיד א"כ מוכח דע"ז של ישראל לא נעשה ע"ז רק במעשה וכל דלא עבדי אין לו שם ע"ז ובנכרי יש לו שם ודין ע"ז בלי מעשה א"כ ה"נ במחובר כיון דאין לו דין ע"ז להיות נאסר אין עבודתה נחשב עבודה כלל לכך בישראל דבעינן מעשה ממש לכך כיון דעבודת מחובר לא נחשב עבודה הוי כלא עשה מעשה ולכך גם שם ע"ז אין בו, ולכך בחולין מיירי בישראל שפיר קאמר דשוחט לההר דמותר אבל בנכרי נהי נמי דלא הוי מעשה ממש לא גרע מדיבור והזמנה דע"ז של נכרי אסורה מיד וא"כ נעשה לו שם ע"ז וכיון דיש לו שם ע"ז לכך הוי עובדיהם בסייף כיון דעובדיהם בסייף בבני נח קמיירי כפירש"י להדיא לכך שפיר מחייב עובדיהם בכך והוי שני הפירושים אמת לדינא דבישראל לא נקרא שם ע"ז כלל ובנכרי נהי דאינו אסור יש לו שם ע"ז עכ"פ. וא"ש ודו"ק היטיב ועי' לקמן בש"ס ד"ה יש נעבד מ"ש ראיות לדעות הללו ייע"ש. ודו"ק. שם בתוס' ד"ה וריה"ג סבר ציפוי הר מותר וא"ת הא אמרינן בכולי תלמודא תנא בתרא לטפוי אתי, הנה לולא דברי קדשם הי' נראה דא"ש בפשיטות דודאי אם הי' הת"ק בא לאשמעינן האיסור דמה שעליהם אסורין הוי שייך לומר דתנא בתרא לטפוי קאתי וראוי לאסור טפי. אך באמת הת"ק לא בעי לאשמעינן האיסור דהרי מה שידענו דההרים לא הוי ע"ז לא צריך לאשמעינן דמה שעליהם אסורין דהרי מקרא מפורש הוא דלא תחמוד כסף וזהב עליהם וא"כ בזה עיקר הרבותא הוא הוי ההיתר דההרים לא נקראו ע"ז ומותרין. וא"כ עיקרו כוחא דהתירא אתי לאשמעינן דההרים מותרין וא"כ הוי שפיר לטפוי דהת"ק קמ"ל דרק ההרים מותרין אבל הציפוי נשאר באיסור כסברתו מבחוץ ואתי ריה"ג לטפוי דאף הציפוי של הר הרי הוא כהר ומותרין. ומוסיף שפיר על ההיתר. וזה כוונת הש"ס בכל דוכתא שתנא בתרא לטפוי קאתי שמוסיף על מה דהוי רבותא דת"ק אם הוי רבותא לאסור מוסיף על האיסור, ואם הוי רבותא להיתר מוסיף על ההתירא. וא"ש. ודו"ק היטיב.

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה