אור ברסלב
עבודת עבודה חלק ב עבודה זרה › דף מד.

עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

עבודה זרה · דף מד.

דף מג:

דף מ"ד ע"א גמרא אמר להם הרי כתיב ואכות אותו טחון היטיב עד אשר דק לעפר ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר וכו', קשה לי לדעת הרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא לקולא מן התורה רק מדרבנן לחומרא א"כ מה קושיא דהרי אטו הוי בירור שתעשה זבל, ודלמא לא תעשה זבל או לא יבא ליד ישראל רק דרבנן חיישי לספיקא דלמא תעשה זבל ויגיע ליד ישראל וספיקא דאורייתא לחומרא, וא"כ תינח לדידן אבל מה"ת ספיקו לקולא וא"כ לכך לא חייש משה רבינו שתעשה זבל אבל לדידן דספיקא דאורייתא לחומרא לכך חיישינן לשמא תעשה זבל, וצ"ע טובא. ועוד קשה לי יותר דמה הוא פריך הרי ע"ז של נכרי יש לו ביטול וא"כ כיון דשובר משה רבינו את הלוחות מכח מוטב שתדין כפנוי' ולא כא"א ומפורש בפרק הבא על יבמתו שלמד משה רבינו ק"ו דמה פסח שהוא אחד ממצוה שבתורה אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו כל התורה כולה וישראל מומרין עאכו"כ ואמרו שם שהסכים הקב"ה על ידו דכתיב אשר שברת יישר כחך ששברת, וא"כ כיון שבטל נתינת התורה ממילא הו"ל דין בני נח דיש לו ביטול לכך הוי די לו בכתיתה דנעשה היתר גמור ואין לומר דעכ"פ דמשה רבינו הוי לי' דין ישראל ואין ישראל יכול לבטל ע"ז של נכרי דתינח לר"י דס"ל נשתברה מאלי' אסורה אבל לר"ל דס"ל נשתברה מאלי' מותרות וא"כ עיקר הטעם דישראל א"י לבטל ע"ז של נכרי הוי רק מכח גזירה דרבנן דלמא מגבה לה והדר מבטלה וא"כ זה הוי רק מדר נן והתם מדאורייתא מיירי ושפיר שברו וכתתי דלא חייש לזבל כיון דיש לו ביטול ובפרט די"ל נהי דחייש משה רבינו לתקנתא דרבנן דישראל אינו יכול לבטל ע"ז של נכרי לכך השליכי לים מ"מ בזה לא חייש לזבל והוי ספק דרבנן להקל, וממ"נ מה"ת אין לחוש דהרי מותר לגמרי כיון דמתבטל ומדרבנן נהי דלא מהני הביטול ישוב הוי ספיקא דרבנן ולא חיישינן שמא תעשה זבל, ואפשר דזה באמת כוונת דאמרו לו לא נתכיוין אלא לבדקן כסוטות דר"ל דר' יוסי באמת לא ס"ל הך ק"י דקאמר ביבמות ומזה עצמו הוכיח דבע"כ הו"ל דין ע"ז של ישראל דאל"כ ל"ל כתיתה כלל ויזר על פני המים הרי בלא"ה יש לו ביטול ק ש ובע"כ דהי"ל דין ע"ז של ישראל דאין לו ביטול ואעפ"כ מוכח דכתיתה מהני, ורבנן ס"ל כדאמרינן ביבמות שם דהי"ל דין בני נח וא"כ בביטול בעלמא סגי ומה שכתתי ויזר על פני מים הייני דלא נתכווין אלא לבודקן כסוטות. וא"ש. ודו"ק.

אמנם פירוש זה לא יתכן רק למ"ד נשתברה מאלי' מותרת וממילא ישראל יכול לבטל ע"ז של נכרי מדינא ואינו אסור רק מכח גזירה דלמא מגבה לה וכו' א"כ התם דמיירי מדאורייתא שפיר הי' מהני ביטול של משה לעגל ולכך קאמר דמדינא אף כתיתה לא בעי ולא נתכוין אלא לבודקן כסוטות אבל למ"ד נשתברה מאלי' אסורה א"כ מדינא אין ישראל יכול לבטל ע"ז של נכרי א"כ נהי דלהם הוי דין בני נח כיון שלא נמסר להם הלוחות מכח ק"ו דפסח הרי עכ"פ משה רבינו זכה בלוחות לנפשי' והי' לו דין ישראל ואיך יכול לבטל ע"ז שלהם. ולכך נראה לפרש בע"א, דהנה מה שהביא ר' יוסי ראי' מקרא דואכות אותו טחון אין לו הבנה שהרי סיים הכתוב ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר ונדחקו בזה רש"י ותוס'. ולדעתי נראה לפרש הכונה כך שהתוס' הקשה למה בחמץ מודים רבנן דפירר וזורה לרוח ולמה בע"ז אסרו. ותירצו דבחמץ דכתיב לא יאכל מותר שלכד"ה אבל בע"ז דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם אף שלא כד"ה אסור ולפ"ז מוכח דלרבנן ס"ל דשלכד"ה אסור בע"ז גם מוכח דחיישו לספיקא לשמא יהנו ממנו שלכד"ה, ואף שלא כד"ה חיישו לספיקא לכך פריך ר' יוסי הרי כתוב ואכות אותו טחון וכו' ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר והרי מן הנחל דרך לשתות בני אדם, ופן ישתו עם הזהב ויהיו נהנו ממנו דאף דלא הוי זה כד"ה לגבי זהב, מ"מ הרי שלכד"ה אסור בע"ז ג"כ ולמה לא חייש לשמא יבא לידי שתיי' ובע"כ מוכח אחת משתי לה או בשלכד"ה מותר אף בע"ז או דלא חיישינן לזה מספיקא וממילא ה"ה דמותר לזרות לרוח ולא חיישינן לזבל מהני טעמי, ולפי"ז הנה לא נעלם מר' יוסי דהכתוב אומר בפירוש ויזר על פני המים וישק את בני ישראל הרי ששם הותר בפירוש השתי' והוי עפ"י הדיבור, אך לר' יוסי הוה קשה נהי דהותר לצורך מ"מ שלא לצורך לא הותר ולכך נהי דבמה שהשקה אותם הראוי לשתי' וזה בכוונה הוי הכשירו בכך ואין ללמוד מזה לעלמא וכעין דקאמר במס' כריתות גבי עתי ואפי' בשבת ושאני יוה"כ דהכשירו בכך וא"כ ה"נ בשלמא מה שהשקה בכוונה הוי הכשירו בכך אבל איך לא חשש פן ישקו אלו שאין שייך להם השתי' ובזה יהי' איסור ממש ואיך לא חשש פן ישתה ממנה ולא יודיע אך הנה במס' זבחים דף ל"ג ע"ב פליגי שם אביי ורבא דלאביי כיון דאשתרי אשתרי אמרינן וכיון דאידחי אידחי לא אמרינן רק אמרינן להא אידחי ולהא לא אדחי ורבא קאמר להיפוך דהיכי דאדחי אדחי אמרינן והיכי דאשתרי אשתרי לא אמרינן והלכתא כרבא ולפי"ז א"ש דהנה זה ודאי דבסוטה שהותר למחוק הוי ודאי רק דחיי' מכת דא"א למיקם עלה דמלתא באופן אחר אבל אינו היתר ממש. ולפי"ז הנה בטעם מה שהקשה משה רבינו את ישראל המים מן העגל לפי דעת חז"ל הוי מכח שבדקן כסוטות. והרמב"ן עה"ת הובא בבא עקידה פי' הטעם בפרשה כי תשא להראות להם שאין אלוהיהם כלום ייע"ש, ולפי"ז הנה לטעם חז"ל הוי רק דחוי' אבל לטעם הרמב"ן לא הוי דחוי' דאין בזה צורך מצוה והכרח רק לשופרא דמילתא וכל היכי דאפשר בלא"ה לא נדחה שום מצוה ובע"כ דהוי היתירא ממש כי זה עיקר החילוק בין דחוי' להותרה היכי דאפשר למהדר אהתירא יעי"ש בפ"ק דיומא ולכך לטעם הרמב"ן בע"כ הוי התירא ממש ולטעם חז"ל הוי רק דחוי'. ולכך ר' יוסי יסבור כטעם הרמב"ן לכך נהי דאשתרי להשקותם מ"מ למה דלא אשתרי לא אשתרי ואיך לא חשש פן ישתה ממנו זה שאין לו שייכות לשתות ממנו ומוכח דבע"כ שלכד"ה מותר בט"ז או דל"ח בזה לספיקא וכה"ג, ורבנן דוחין דלא נתכווין אלא לבודקן כסוטות והוי רק דחוי' וכיון דאידחי אדחי ושוב לא חייש בזה שמא ישתה ממנו אחר אבל בעלמא שפיר אסור אף שלכד"ה וחיישינן בזה אף לספיקא. ולכך א"ש דלדידן דקיי"ל נשתברה מאלי' אסורה הרי קיי"ל כרבא דהיכי דאידחי אדחי אמרינן ומפרש כוונת הברייתא כנ"ל ולאביי דס"ל להיפוך דהיכי דאדחי אדחי לא אמרינן הרי אביי משמע לעיל דס"ל כר"ל דנשתברה מאלי' מותרת וממילא מהני ביטול ישראל ג"כ היכי ששברה ממש וכמ"ש התוס' כאן ד"ה קודם שבא לכך הוא מפרש כוונת הברייתא על דרך הראשון שפירשנו לעיל מכח דהו"ל דין בני נח אז. וא"ש ממ"נ. ודו"ק. שם גמרא אמרו לו משם ראי' הרי הוא אומר עשה לך שרף לך משלך ואין אדם אוסר דבר שא"ש, ובדין הוא דכתיתה נמי לא בעי אלא כיון דחזא וכו', הנה טעם ר' יוסי דהביא ראי' מזה ולא אסיק אדעתי' זה דא"א אוסר דשא"ש, ואין לומר דס"ל כמ"ד אדם אוסר דשא"ש דא"כ למה לא הביא ראי' מזה בחולין דפליגי בזה רבנן ור' יוסי אי אדם אוסר דשא"ש או לא. וצ"ל דנהי דבשאר ישראל לא הוי שלהם מ"מ עכ"פ לגבי בני משה הוי שלהם ממש דירשוה מאבותם וא"כ יש לחוש דלמא קיטרו לו גם מבני משה ויכולין לאסרו. אך י"ל דהם רק מיעוטא ורוב ישראל הוי רובין ולכך ר' יוסי יסבור כר"מ דחייש למיעוטא ולכך חייש דלמא קיטרו לו גם מבני משה לכך מביא ראי' מזה דכתיתה מהני, ורבנן לטעמיהו דלא חיישי למיעוטא ולכן בבני משה לא חיישי ובשאר ישראל לא בעי כתיתה דאין אדם אוסר דשא"ש, והן אמת לומר דבני משה נחשב מיעוטא יש לעיין דהרי את"ל כל דיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' ע"ת אינו חוזר שנאמר ואעשה אותך לגוי גדול וכו' דכתיב ובני רחבי' עלו למעלה ראש שעלה למעלה מס' רבוא וא"כ מוכח שבני משה לבדן היו ככל ישראל ואפשר עוד יותר שהרי בפ' שלח אמר לו הקב"ה גוי גדול ועצום ממני ואם הבטחה לטובה אפי' ע"ת אינו חוזר א"כ יעשה בודאי עצום מישראל א"כ הם הרוב ולמה קאמרי רבנן דמדינא אפי' כתיתה לא הוי צריך ואין אדם אוסר דשא"ש ניחוש דלמא עבדו לו גם מבני משה. מיהו י"ל נהי דבני משה הוי ככל ישראל ויותר מ"מ ביהודא ובירושלים היתה הנחש נחושת שם לא הוי שכיחי בני משה והי' שכיחים שם שאר שבטים יותר ובכ"מ אזלינן בתר השכיח במקומו שם ושם הוי שאר השבטים שכיחי טפי, מיהו זה קשה למה הצריכו רבנן לומר דבדין הוא דאפי' כתיתה לא הוי צריך לו יהא דצריך כתיתה מדינא וכר' יוסי דחייש למיעוטא וגם לר' יוסי עצמו כיון שכתבנו דלדידי' עיקר החשש מכח ספק דלמא בני משה קיטרו לו, וקשה א"כ מה ראי' הוא זה לסתור דברי רבנן דלמא לעולם בע"ז ודאית אסור לשחוק ולזרות לרוח מכח טעמיהו דרבנן שיהי' יעשה זבל דאף דהוי ספק אולי לא יגיע ליד ישראל מידי ספיקא לא נפקי וספק תורה לחומרא, אבל התם דהוי רק ספק ע"ז דלמא היו שם מבני משה א"כ גם בזה מודים רבנן דמותר לזרות לרוח דהוי ס"ס דלמא אין לו דין ע"ז שלא הי' שם מבני משה, ואת"ל שהי' לו דין ע"ז ובעית כתיתה דלמא לא יבא להנות ממנו ישראל דכה"ג כתבו הפוסקים ביו"ד סי' נ"ז בספק טריפות דיש מכשירין הטריפות אעפ"י שאנו מחמירין לאסרו מ"מ מותר למוכרו לנכרי מכח ס"ס דלמא מותר ואת"ל אסור שמא לא ימכרנו לישראל וא"כ ה"נ ממש הוי כן ול"ל לרבנן לומר דמדינא לא בעי כתיתה הו"ל לומר דמדינא בעי כתיתה דחיישינן שמא היו שם מבני משה שהוי שלהם לכך כתיתה הוי בעי מדינא מכח ספק תורה לחומרא מיהו בזה מהני שחיקה וזורה לרוח דהוי ס"ס שמא לא הו"ל דין ע"ז שלא היו שם מבני משה, ואת"ל הו"ל דין ע"ז שמא לא יגיע ליד ישראל אח"כ, וצ"ע בזה, ועיין מ"ש בזה בחבורי עה"ת הגדול בכמות ובאיכות חכמת התורה שנת תקצ"ו בפסוק עשה לך שרף שם בארתי טעמא דר' יוסי על נכון והוכחתי מקרא דווקא כדעת ר' יוסי יעו"ש ודו"ק.

שם גמרא ואדני' בן חגית מתנשא לאמור אני אמלוך א"ר יהודא א"ר שמתנשא להולמו ולא הולמתו, נראה הכוונה דהוה קשה לו חדא אריכות הלשון דהוי די לומר מתנשא למלוך גם מהו לשון מתנשא דהנה הלשון זה לא שייך רק ביש ד"א כנגדו הקטן ממנו והוא מתנשא עליו כמ"ש המתנשא לכל לראש וכן אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש וכו' וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו וכו' א"כ כאן שאמר סתם מתנשא צריך להבין על מי הוי מתנשא, ולכך מפרש כך דהנה יש אדם דלא"ה ראוי למלכות כ"כ אעפי"כ זכה למלך הוי המלכות והכסא גדול ממנו ויש שהוא חשוב כ"כ עד שהמלכות קטן לו ואין המלכות מחשוב אותו רק הוא מחשוב את המלכות כי הוא גדול מכתר המלכות וזה הוי ענין אדוניהו כשראה שאין הכתר הולמתו אמר אדרבה זה הוי כבודו כי דוד אביו הי' הכתר הולמתו כי הי' מרמז כי הוא אינו ראוי למלכות מצד עצמו רק הכתר מכשרתו ומלבשתו להיות ראוי למלך והכתר מכשרתו למלכות אבל בו אין הכתר הולמתו כי מרמז כי הוא גדול מהכתר וראוי למלוך מצד עצמו והוא מגדיל הכתר וא"כ לפי דעתו הי' מתנשא על דוד אביו שהוא גדול ממנו והיפך הענין ולא אמר שאין הכתר הולמתו כי לא ימלוך רק אדרבה אמר הוא לא צריך להולמת הכתר והוא בעצמו ימלוך וראוי בלא המלכות של הכתר ולכך אמר ואדוניהו וכו' מתנשא שהי' מתנשא על דוד אביו לאמור אני אמלוך בעצמי ולא הכתר ימליכני רק אני אמלוך על הכתר וז"ש חז"ל שמתנשא להולמו שהי' מתנשא על מי שהלמו הכתר ולא הולמתו שאותו לא הולמתו הי' אומר שזה מעלה וכבוד ולא חסרון ורעותא לכך אמר שהי' מתנשא על זה שהולמו ויותר לא הולמתו הי' מתנשא בכך ואמר זה כבודו, וא"ש ודו"ק. גם י"ל יותר דודאי אם לא הי' מבקש כן היתה הולמתו רק כיון שמתנשא לומר אני אמלוך לכך לא הולמתו כמ"ש בחידישינו עה"ת פ' קרח בפסוק בזאת תדעון כי ד' שלחני וכו' כי לא מלבי והכוונה מחמת שלא עלה על לבי ולא בקשתי כן לכך זכיתי לזה לכך אמר להיפך אם לא הי' מתנשא ומבקש כן היתה הולמתו רק כיון שמתנשא להולמתו, לכך לא הולמתו וא"ש ודו"ק.

שם, בתוס' ד"ה כאן קודם שבא איתי הגיתי וכו' י"ל דיש חילוק בין של עץ לשל מתכת וכו'. והנה דבריהם דחוקים מאד בזה כיון דטעמא דאביי דנשתברה מאלי' מותרת הוי מכח דקאמר שם ר"ל דמימר אמר איהי נפשא לא אצלה לאחרינא מצלה וטעם אביי דשבורה מהני ע"י ישראל מכח דלא גרע מנשתברה מאלי' ייע"ש. א"כ כיון דעיקר הטעם מכח דמימר אמר מה לי של עץ או של מתכת, ומה שנראה לי בישוב קושיתם דהנה זה ודאי דהוי מצוה לבער ע"ז מן העולם כמ"ש אבד תאבדון את כל המקומות והרבה מקראות כזה וא"כ כיון דאמרינן בפ"ג דפסחים גבי נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא לפסחא א"ל מה דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דמפקע לי' מחלה א"כ מוכח דאתי לגרום גרמא להיות מפקיע מ"ע, וא"כ ה"נ כיון דאם לא יבטלה יקיים מ"ע של איבוד ע"ז ואם יבטלה לא יקיים המ"ע לא רצה דוד לבטלה, רק בחר טפי לקיים המ"ע ולשורפה רק כשבא איתי הגיתי וביטלה שלא מדעתו כיון דכבר אין ע"ז סוף סוף לא יקיים מ"ע אף אם ישרפנה לכך שוב לא שרפה, וי"ל עוד דאפשר אף אם מבטלה מקיים מ"ע של אבד תאבדון כיון דסוף סוף אבד ע"ז מן העולם דומה למה דפירש"י פ"ק דפסחים דכיון דכתיב תשביתו ולא כתוב תבערו והשבתה בלב הוי השבתה מכ"ש בע"ז דכתיב אבד תאבדון וביטל הע"ז כיון דפקע מיני' דין ע"ז נחשב בכלל איבוד וקיים העשה מיהו היינו דווקא אם מאבדו בידים אבל אם עושהו ע"י נכרי וכיון דאין שליחות לנכרי א"כ אף אם הוי שורפו ע"י נכרי ליכא עשה, ולכך ממ"נ אם יבטלנה ע"י נכרי אין כאן קיום העשה ואם יבטלנו בידו ממ"נ לא נחשב קיום העשה דהרי אין ישראל יכול לבטל ע"ז של נכרי רק מכח דהו"ל כנשתברה מאלי' א"כ לא עדיף מנשתברה מאלי' ובנשתברה מאלי' ליכא קיום עשה. וממ"נ אם נדונו כשברו בכוונה לא יהי' לו דין ביטול, ואם נדונו כנשתברה מאלי' א"כ ליכא שוב קיום עשה לכך לא הי' ביד דוד לבטלו, רק כשבא איתי הגיתי וביטלו שלא מדעתו אז להנה ממנו ובזה מיושב קושית התוס' גם מר"א הקפר דהנה מה דאסור להפקיע ממצותו היינו רק במצוה ודאית אבל במצות ספק דאף אם יקיים המצוה אינו ודאי רק ספק בזה שפיר מותר לעשות טצדיקי אחרת לפטור ממנו דמה דקיי"ל ספק דאורייתא לחומרא היינו בדבר שמחוייב ועומד או אסיר לו אבל בדבר שאין הדבר הכרח וחיוב לו רק דמהראוי שלא להפקיע נפשי' ממצוה בזה יש חילוק רק בדבר דיקיים ודאי מצוה אבל בדבר שאין בו רק ספק מותר להפקיע נפשי' להיות פטור לבדו לכך א"ש הרי בלא"ה לא הוי ידיעה שהוי ע"ז ודלמא לא פלחי לי' רק כיון דהוי על הטבעת חיישינן לדלמא פלחו לי' וכמשמעות הסוגיא שם. ולכך אף אם שפיר ישרפנו הוי רק ספק מצוה וזה שפיר מותר להמתין על הנכרי לבטל לכתחילה, וא"ש ודו"ק היטיב.

והנה בזה י"ל מ"ש אח"כ זאת היתה לי כי פיקודיך נצרתי מאי קאמר ה"ק בשכר שפיקודיך נצרתי זאת היתה לי לעדות וכו' ומאי זה מדה כנגד מדה דוקא בענין הכתר הזה ולא בד"א אבל לפמ"ש א"ש דבכל המצות שהי' דוד מחוייב לעשותם אף שעשאם לא הוי ניכר כ"כ שהמצות חביבים עליו די"ל מחמת שמחוייב בהם היי הכרח לעשותם וגם בהם כיון דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא לא הי' מקבל שכר בהאי עלמא אך בכתר הזה כיון דהוי בידו לבטלו ולא רצה לבטלו רק לקיים מצות ביעור ע"ז עד שבא איתי הגיתי וביטלו שלא מדעתו בזה שפיר ניכר שהמצות חביבים עליו וגם בזה כיון דאין הכרח עליו יש שכר בהאי עלמא כמ"ש המהרש"א בח"א במס' סוטה גבי דרש ר' שמלאי יעיי"ש לכך זכה לשכר בהאי עלמא שהיתה הכתר הולמתו וז"ש זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי דבה עצמה נצרתי פקודיך והיתה לי לשכר וא"ש נכון בעזה"י, ודו"ק היטיב, ועיין מ"ש בישוב קושית תוס' הנ"ל בתשובה לאה"ע סי' קמ"א במהדורא ד' בתשובה לק"ק אדעססא. ודו"ק.

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה