אור ברסלב
עבודת עבודה חלק ב עבודה זרה › דף מג:

עבודת עבודה חלק ב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

עבודה זרה · דף מג:

עבודה זרה

דף מג ע"ב גמ' אלא מעתה פרצוף אדם לחודי' תשתרי. אלמה תניא כל הפרצופות מותרין חוץ מפרצוף אדם, עיין בת"ח מה שמתמה על לשון אלא מעתה שהרי בלא זה תקשי למה כל הפרצופות שרי ופרצוף אדם אסור, ומה שתירץ הת"ח דודאי להס"ד הוי ידע דעיקר החשוב הוי פרצוף אדם, ושאר הפרצופין הוי רק כמו איברים להאדם. ולא חשובי אלא כשאר האיברים לגבי אדם דלא חשובי פרצוף בפ"ע. אך למה דמשני דלא אסרה התורה אלא ד"פ בהדדי. והיינו בע"כ שמצא צורת אדם והשלים להם כמ"ש התוס'. א"כ מוכח דהם חשובי כגוף האדם ובלא"ה לא הוי אסור דאטו אם מצא אדם בלא אוזן ועשה לו היתחייב. יעיי"ש. ודבריו תמוהים מאוד דהרי התוס' לא חידשו דין זה במוצא צורת אדם לאסור. וחייב אם הוסיף רק מכח קושייתם דאם פרצוף אדם אסור ל"ל איסור כל ד"פ להדדי. א"כ תינח למסקנא דמשני דאתי הוי אותי. אבל למה דס"ד דלא ידע מהך דרשה דאתי היינו אותי לא הוי צריכין לחדש דין זה כלל. רק י"ל במוצא אדם מותר לו להשלים ד"פ ואינו אסור רק כשעשאן יחד והיינו מן התורה. אך רבנן גזר לעשות אף פרצוף אדם לבדו שהוא העיקר. ובשאר פרצופות לא גזרו. אך לדעתי נראה לפרש כך דהנה להס"ד הוי אתי שפיר די"ל דודאי בפרצוף שלם עם כל הגוף אסור בכל הפרצופים רק מה דמתיר בברייתא היינו באין הפרצוף שלם רק הראש בדו וכדומה. ובזה שפיר יש לחלק בין אדם לשאר פרצופין. דהוא עפ"י מה דגרסינן במס' נדה דף כ"ו גבי כריתות שיצאו דרך ראשיהן ולד דאית ב"י חיותא מדנפיק רישי' הו"ל כיליד סנדל עד דנפיק כולה, וכתבו שם התוס' אבל ראשו לא אע"ג דשמואל דאמר אין הראש פוטר בנפלים איתותב בפרק יש בכור נפל דאית לי' צורת פנים עדיף מסנדל וכו' יעיי"ש. א"כ מוכח דלהיות הראש חשוב ככולו בחשיבות וצורת פנים תליא מלתא, וכן איתא שם אח"כ דף כ"ט בשלם כ"ע לא פליגי כי פליגי במחותך מ"ס בשלם הוא דקחשיב במחותך לא קחשיב ומ"ס במחותך נמי קחשיב ייע"ש, וא"כ מוכח דאף במחותך נמי חשיב הראש ככולו, והיינו רק בנפל דיש לו צורת פנים, אבל היכי דאין לו צורת פנים אינו חשוב הראש ככולו. וא"כ ה"נ י"ל בשלמא בפרצוף אדם אף שאין כל גופו שלם הוי ראשו ככולו והוי כעשה כל האדם. אבל בהמה לא חשיב פרצוף פנים דידי' לכך כיון דאינו שלם לא הוי ראשו ככולו ולכך להס"ד דאף פרצוף אחד אסור הוי א"ש לי' דודאי בפרצוף שלם אסור בכל הפרצופין, רק הברייתא מיירי באין כל גופו שלם רק הראש ופרצוף פנים ובזה באדם שהוא חשוב אף דאין בו כל גופו הוי ראשו ככולו ובשאר פרצופין דאינו חשובים לא הוי ראשו ככולו כיון שאינו שלם ואין בו חיותא, אבל לאביי דמשני דלא אסרה תורה אלא ד"פ בהדדי א"כ פריך שפיר פרצוף אדם תשתרי דנהי דראשו הוי ככולו כולו ממש אין בו איסור רק בד"פ בהדדי ופשיטא דאדם לבדו לא נחשב ככולו, וא"ש ודוק היטיב כי נכון בעזה"י. ויהי' יוצא לן מזה דין חדש פרצוף אדם אסור בראשו ופניו אף שאין כל גופו עמו. אבל מה אעשה שמדברי הפוסקים לא משמע כן ומ"ש נלפע"ד ברור. וצ"ע, והנה בזה נראה לישב מה שהקשה התוס' ל"ל קרא לאסור ד"פ כיון דצורת אדם לבדו אסור ולפמ"ש יש לומר דבצורת אדם לבדו אינו אסור רק בצורת אדם שלם דאף שהראש ופרצוף פניו של אדם חשוב כגופו מ"מ כיון דעיקר האיסור הוי מכח דדומה למה שלמעלה לכך. אם אינו שלם ממש אין לו דמיון של מעלה, וממילא אין בו איסור, ולכך תינח אם עשה אדם לבדו דבזה אף דעשה כל אדם שלם אין לו היכר דהוי דמיון של מעלה כיון דגם למטה יש אדם ולכך כיון דמגופו אין ניכר דהוי דמיון של מעלה ולכך אין איסור רק אם באמת דומה למה שלמעלה בכל צורתו. אבל בעושה ד"פ בהדדי דניכר הוא דהוי דמיון של מעלה דאין לו דמיון למטה כה"ג וכיון דניכר דהוי דמיון של מעלה בזה אסור אף דאין כל גוף אדם שלם רק בראש ופניו די כיון דבעלמא ראשו הוי ככל אדם וחייב אף בפרצוף פנים וראשו בלי כל גופו. וזה סברא ברורה לפע"ד, ודוק היטיב. שוב ראיתי בט"ז סי' קמ"א ס"ק ז' שנראה שהרגיש קצת בזה ודחאו שם ולפמ"ש אין דחייתו כלום, ובאמת י"ל דודאי שאר פרצופים אינם אסורים רק בשלימותן רק פרצוף פנים של אדם אסור אף שאין בו כל גופו והיינו אם הוי ד"פ בהדדי. אך בפרצוף אדם לבדו אין בו איסור רק בכל גופו, וא"ש. ודוק. ומה דמשמע מדברי הת"ח דאם מצא צורת אדם בלא אבר והשלים לו אבר אינו חייב עיין בקו"א מה שתמהתי עליו בזה. יעיי"ש. שם בתוס' ד"ה שאני ר"ג דאחרים עשו לו וכו'. הקשה הר' אלחנן וכו'. עיין בחבורי לאו"ח ועודנו בכת"י מ"ש ב"ה שבת סי' ש"ז ליישב קושייתם, וכעת נראה כך די"ל דלא גזרו באמירה לנכרי רק באומר לחד נכרי באופן דאם היו ישראלים עושין כן הוי חיוב דאורייתא לכך אף באומר לנכרי הוי שבות אחד. אבל באומר לשני נכרים לעשות איזה מלאכה בענין שאם היו הם ישראלים היו נמי פטור אבל אסור בזה י"ל אם עשאוהו שני נכרים אין שבות כלל דאף אם הוי שבות יהי' דינו רק כשבות דשבות ויהי' מותר במקום מצוה, ולכך כיון דבר"ג הוי לצורך מצוה ומותר שבות דשבות ולכך משני הש"ס לשון רבים דאחרים עשו לו. ולא אמר דאחר עשה לו הכוונה דשני נכרים עשו לו והוי רק שבות דשבות. ומותר במקום מצוה וא"ש ודו"ק.

ועוד הוי נראה ביושב דבריהם, דהנה ראיתי בפ"י על מועד במס' ר"ה שהקשה דמאי פריך הש"ס על ר"ג הכתיב לא תעשון אתי וכו'. הרי מסתמא הך דמות צורת לבנה של ר"ג לא היו צורות שלמים של עיגול הלבנה כמו שהיא במרום אלא דמות חצי קו עיגול קטן כמו שהוא בקטנו בשעת המולד שעליהם הי' שואל בעדים כזה ראית או כזה. וא"כ הא משמע מכל הפוסקים ומן הש"ס דלא אסירי בעשיי' אלא בפרצוף שלם וכו' עכ"ד. והנה באמת אם נימא כדעת הסוברים דחצי שיעור אסור מה"ת אף שאר איסורים שאינן אסורי אכילה. וא"כ גם הכא הוי כן. די"ל דודאי לאו ממש אינו עובר רק בפרצוף שלם. אבל מ"מ גם חצי פרצוף אסור מה"ת עכ"פ כמו ח"ש דאסור מה"ת לכך פריך שפיר ומי שרי כיון דלאו איכא בפרצוף שלם ממילא אף בח"ש יש איסור עכ"פ לר"י מה"ת ולר"ל מדרבנן. ולפי"ז י"ל שפיר משני דשאני ר"ג ע דאחרים עשו לו וא"כ למ"ד ח"ש מותר מה"ת ואין כאן רק איסור דרבנן דמותר ע"י נכרי דהוי שבות דשבות. רק אף גם לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת מ"מ י"ל דהרי חזינן לחד דיעה דש"ס פ"ט דב"מ ד"ץ שם דלא שייך כלל אמירה לנכרי בשאר איסורים ולא שייך אמירה לנכרי שבית רק בשבת וא"כ אף לאידך דס"ל דשייך אמירה לנכרי בכל האיסורים, מ"מ י"ל דהיינו דוקא בלאו ממש אבל בח"ש דקולי איסורי' ודאי לא שייך אמירה לנכרי ובפרט בשאר איסורים דהרי חזינן דקיל ח"ש אף בדברים של תורה כגון לענין שבועה דעל איסור תורה לא חלה שבועה ועל ח"ש חיילא שבועה כדמוכח להדיא בש"ס ופוסקים. וא"כ ה"נ בזה ובפרט בדבר דרבנן דאמירה לנכרי הוי רק שבות ודאי דבח"ש לא שייך איסור אמירה לנכרי.

ועוי"ל טעם נכון לדבר די"ל דאיסור ח"ש לא שייך רק בדאורייתא אבל בדרבנן לא שייך ח"ש אסור דתקנתא לתקנתא לא עבדינן ומכ"ש לפימ"ש בחיבורי בכמה דוכתא דלא שייך ח"ש אסור רק בדבר דהוי שיעורו חמור מן הח"ש דגם בכל הלאוין דבשיעור שלם יש לאו ממש ובח"ש הוי רק איסור בעלמא אבל בדבר דאף בשעורו אינו רק איסור בעלמא לא שייך ח"ש אסור דא"כ מה יהי' בין שיעור לפחות מכשיעור וא"כ מכ"ש באיסור דרבנן לא שייך ח"ש אסור דהרי בכשיעור אין בו רק איסור דרבנן וא"כ אם גם בח"ש יהי' אסור מדרבנן מאי אולמא דשיעור לפחות מכשיעור. ולפי"ז איך שייך לומר באמירה לנכרי ח"ש אסור דהרי עיקר הטעם דח"ש אסור מה"ת אף בישראל רק מכח חזי לאיצטרופי. וא"כ אם יעשה הח"ש ע"י נכרי ל"ש חזי לאיצטרופי ממ"נ יצטרף עוד ע"י נכרי יהי' נעשה רק איסור דרבנן וכיון דשיעורו רק דרבנן מה יהי' בין שיעור לפחות משיעור, ואם נימא דחזי לאיצטרופי ע"י שראל הרי אף אם יעשנו הישראל יה' שנים שעשאהו שפטורים וג"כ לא יהי' בו איסור תורה לכך ל"ש בזה חזי לאיצטרופי לכך ממילא מותר ע"י נכרי כאן דבר"ג הוי רק ח"ש, ודו"ק. כן הי' נראה לומר, אך לפי"ז קשה מה פריך הש"ס והא ר"י דאחרים עשו לו, וא"ל שמואל סמי עיני' דדין מהו פריך נימא דבר"ג דהוי רק ח"ש לכך הוי מותר באחרים עשו לי, אבל בר"י הוי שיעור שלם והוי לאו ממש לכך לא מהני אחרים עשו לו דאמירה לנכרי שבות, ובע"כ דליתניהו לדברינו בזה.

והנה אם נימא כדעת הסוברים דח"ש מותר בשאר איסורים הוי מיושב מה שהקשו התוס' לעיל ד"ה לא תעשון אתי שהקשו כיון דדמות אדם לבדו אסור למה לי איסורא ד"ד פרצופין יעיי"ש מ"ש שם בזה. וכעת נראה כך דהרי חזינן דבחלב אף דכתיב כל חלב לרבות ח"ש והרי הכתוב מסיים בלאו דלא תאכלו, וכן בחמץ דלמד הרמב"ם ח"ש מלא יאכל חמץ דאף דמרומז בלאו מ"מ הוי רק איסורא בעלמא דהיינו כיון דהוי הלמ"מ בכזית אמרינן דהריבו' הוה לאיסורא בעלמא וא"כ ה"נ כיון דבאמת מן הקרא דלא תעשון אתי משמע דאינו אסור רק דמות ד"פ בהדדי, א"כ נהי דמן הכתוב דרשינן אותי דאסור אף צורת אדם לבדו מ"מ מוקמינן הרבוי לאיסורא בעלמא דבלאו הרבוי הוי מותר לגמרי ואינו נאסר מכח ח"ש אסור מה"ת דבשאר איסורין ל"ש ח"ש אסור מה"ת ולכך אצטריך לרבות דמות אדם לאיסורא בלבד, וללקות ולעבור אלאו ממש אינו עובר רק בד"פ יחד. והנה מן הש"ס לעיל דקאמר בפירוש כל הפרצופות מותרין חוץ מפרצוף אדם ומוקי לה בעושה, יהי' מוכח להדיא דל"ש ח"ש אסור בשאר איסורין דאל"כ איך כל הפרצופין מותרין יהי' אסורין עכ"פ מכח ח"ש אסור מה"ת כיון דחזי לאצטרופי יחד אם יהי' ד"פ בהדדי. ובע"כ מוכח דח"ש מותר מה"ת בשאר איסורים. ויהי' נסתרים דברינו ביושב קושית תוס' הנ"ל בזה. דלא שייך בזה אמירה לנכרי שבות. אך כד דייקינן אין בזה סתירה די"ל דודאי שייך בזה ח"ש אסור מה"ת כמו בשבת לדעת המשל"מ בה"ל שבת. אך מה דכל הפרצופות מותרין י"ל דכאן שאני דחזינן דגלי קרא דאתי דדרשינן אותי דדמות אדם לבד אסור דקשה למאי אתי אם ללאו ממש א"כ למה לי איסורא דד"פ בהדדי. ואם לאיסורא תיפוק לי' דבלא"ה ח"ש אסור מה"ת ובע"כ מוכח דבזה גלי קרא דח"ש מותר בי', והוי אדם לאיסורא בעלמא וד"פ למלקות, ולכך תינח הכא, אבל בעלמא דליכא גילוי הדרינן לסברא דח"ש אסור מה"ת ולכך בדמות לבנה וכדומה דליכא הוכחה להיתירא אמרינן בי' ח"ש אסור מה"ת דאף חצי לבנה אסור.

ובפרט די"ל בדבר שכל הפרצוף מותר לחשבי' שמא יצטרף עמו פרצוף אחר דאינו מעין אותו שכבר עשה בזה לא שייך לומר ח"ש אסור מה"ת כיון דזה שיצטרף אינו מעין זה שכבר עשה ואינו דומה לחלב דהוי ח"ש השני מעין אותו שכבר אכל, משא"כ בזה כל הפרצוף הוי ענין בפ"ע אבל בהלבנה דהיא עצמה אסור ככולה ממילא אף בעושה חצי לבנה או שלישי כיון דהוי כולו ענין אחד וחצי השיעור השני הוי ממש כעין הראשון שפיר שייך בי' ח"ש אסור מן התורה, וא"ש דברינו לעיל. דלכך הוי מותר באחרים עשו לי. מיהו כבר הקשיתי ע"ז מן הש"ס דמהו פריך מר"י באחרים עשו לו וכו'. ולכך היי נראה לישב קושית התוס' בע"א. וי"ל דבר חדש כיון דחזינן דהוי סברא בש"ס דלא שייך איסור אמירה לנכרי רק בשבת ולא בשאר איסורים, ובע"כ דיש לחלק בין שבת לשאר איסורים ובשאר אסורים לא שייך אמירה לנכרי, וא"כ י"ל אף לאידך מ"ד דס"ל דשייך אמירה לנכרי בכל האיסורים מ"מ י"ל לענין זה שאני ושאני דבשבת שייך אמירה לנכרי בכל הענינים אבל בשאר איסורים לא שייך אמירה לנכרי רק כגון אם הוי ישראל בכה"ג הי' מחייב שולחו ולא הוי שייך בי' אשלד"ע כגון למ"ד בבר חיובא תליא מילתא וא"כ היכי דלא הוי בר חיובא יש שלד"ע וא"כ כיון דהנכרי אינו בר חיובא ואם הוי השליח ישראל וכה"ג הוי מחייב שולחו דשלוחו כמותו ואין בנכרי רק חדא לרעותא דהוי נכרי ואין שליחות לנכרי בזה החמירו רבנן ואמרו מדרבנן נחשב כשלוחו ואסור לומר לו לעשות עבירה, אבל בענין דבישראל אף אם לא הוי בר חיובא לא הוי מחייב שולחו כגון למ"ד אי בעי עבד אי בעי לא עבד וא"כ אף אם לא הוי נכרי רק ישראל אף דלא הוי בר חיובא לא הוי מחייב שולחו מכח אשלד"ע א"כ יש כאן לנכרי תרתי לריעותא חדא דהוא נכרי ואין שליחות לנכרי ואת"ל דהוי ישראל נמי לא הוי שייך בזה שליחות מכח דאשלד"ע לכך כיון דהוי תרתי לריעותא אף מדרבנן לא נחשב שלוחו ואין בזה אמירה לנכרי. דומה לזה למה דקיי"ל בקבל קרוב או פסול כבי תרי דמהני קבלתו לעשותו דיין. וקיי"ל התם דלא מהני קבלה רק בחדא לריעותא אבל בתרתי לרעותא לא. וא"כ ה"נ י"ל דהרי באמת אין שליחות לנכרי ומה דאסרו אמירה לנכרי היינו כיון דמקבלו על עצמו לשליח נהי דלקולא לא מהני קבלתו לעשותו שליח לחומרא מהני ואמרו רבנן כיון דמקבלו לשליח נחשב כשלוחו מדרבנן ולא מהני רק בחדא לריעותא כגון אם הוי ישראל הי' ממילא שלוחו אף בנכרי מהני אבל בתרתי לריעותא לא מהני קבלת הנכרי. ולכך א"ש דהתם בב"מ אזיל הש"ס להך מ"ד דבבר חיובא תליא מילתא או כגון דהוי הנכרי שוגג דלא ידע שהוא עבירה לדעת כמה דבשוגג הוי כמו צר דבע"כ מותיב בה ואם הוי בכה"ג ישראל הי' מחייב שולחו לכך בנכרי אסור מדרבנן אבל כאי אזיל למ"ד דבבעי עבד תליא מלתא ומיירי דהנכרי הוה מזיד שידוע לו שהוא עבירה לישראל א"כ אם הוי ישראל בכה"ג לא הוי שייך שליחות לא גזר בזה אמירה לנכרי דהוי תרתי לריעותא, וא"ש. ודו"ק היטיב.

ומה דפריך הש"ס מר"י דאחרים עשו לו ולא משני שהי' שם בשוגג ושייך אמירה לנכרי בי' זה לק"מ סוף סוף אין בו רק איסור דרבנן ובשביל אמירה לנכרי לא הוי חישינן לחשדא ובע"כ דהחשש חשדא שיאמרו שהוא עשה לו בעצמו וא"כ גם בר"ג דניחוש כן. מיהו מצינו בכמה עניינים דאף בדרבנן חיישינן למ"ע בחשדא עיין בשבת גבי מטיילת עמו בחצר ולא ברה"ר, ובמס' מו"ק ובכתובות גבי צנור שעלה בו קשקשים יעיי"ש. אך קושיא זו קשה בלא דברינו לפי תירץ התוס' דמצוה שאני קשה ג"כ דמאי פריך הרי י"ל בשלמא בר"ג דהוי דבר מצוה לא שייך חשדא דיתלו האמת דאחרים עשו לו והוי דבר מצוה ומותר אבל בר"י דלא הוי דבר מצוה רק שאחרים עשו לו שלא מדעתו וזה לא שכיח ויחשדוהו טפי שעשה מדעתו ויחשדוהו שעבר על אמירה לנכרי. ואדרבה לדברינו א"ש יותר וי"ל דפריך בע"כ בר"י נמי הוי הנכרי יודע שהוי דבר עבירה דאל"כ איך עבר ר"י לכתחילה על אמירה לנכרי ובע"כ דהוי באופן דלא שייך אמירה לנכרי ואעפ"כ חששו לחשדא. וא"ש ודו"ק.

והנה מה שכתבתי לעיל בענין אם שייך ח"ש אסור מן התורה בשאר איסורים ובאיסור לאו דלא תעשון אתי מדברי התוס' לעיל ד"ה לא תעשון אתי שכתבו בסוף דבריהם דלכך מציירין במחזורים מכח דאינו פרצוף שלם מוכח להדיא דס"ל דלא שייך ח"ש אסור בזה מה"ת וה"ה בשאר איסורים, ודו"ק. ומה שקשה על דבריהם שתירצו מצוה שאני דא"כ מה פריך מר"י ולא משני כן דמצוה שאני עיין בפ"י מס' ר"ה מ"ש שם בזה ליישב זה יעיי"ש. ודו"ק.

שם בתוס' ד"ה שוחק וזורה לרוח וכו' וכי כל שעה יצטרך לילך לים המלח וכו', והנה לכאורה הוי נראה לישב קושיתם די"ל עפ"י מ"ש התוס' לקמן דר"י ורבנן פליגי אם זוז"ג מותר או אסור ורבנן ס"ל דזוז"ג אסור, ולפ"ז היו' נראה כיון דע"ז של נכרי יש לו ביטול, וע"ז של ישראל אין לי ביטול, והנה בפ"ב דפסחים אמר שם דבהקדש אפי' זוז"ג אסור דהכי השתא ערלה בטילה במאתים הקדש אפי' באלף לא בטל, וא"כ מוכח מזה דהיכי דהוי דשיל"מ אף זוז"ג אסור וכן כתב הכ"מ ב"ה נדרים גבי גדולים דהיכי דהוי דשיל"מ אף זוז"ג אסור, וא"כ ה"ל י"ל דרבנן לא מחמרי מלזרות לרוח רק בע"ז של נכרי כיון די"ל היתר בביטול ע"י נכרי הו"ל דשיל"מ לכך אם אינו מבטלה רק רוצה לזרות לרוח אסור דחיישינן שיהי' זבל. אבל בע"ז של ישראל דאין לו ביטול ואין לו מתירים מודים דזוז"ג מותר ומהני לזרות לריח וא"כ א"ש דהרי בע"כ מה שהקשה וכי כל שעה יצטרך לילך לים המלח מה קושיא דלמא באמת לא ילך כל שעה כן רק ישהנו כשיזדמן לו הרבה יחד להוליכם לים המלח ובע"כ דכוונתם הוי דא"כ ביני וביני יעבור על מ"ע של ביעור ע"ז או שמא יבא ביני ביני לידי תקלה אם ישהנו אצלו וא"כ כיון בע"ז של נכרי כיון שיש לו ביטול מה בכך שלא יוכל לילך לים המלח הרי בידו לבטלו ע"י נכרי ולא יבא לידי תקלה וגם לא יעבור על מ"ע של ביעור ע"ז שהרי יבטלנו, ובע"כ דקושיתם הוי רק מע"ז של ישראל דאין לו ביטול וזה מה יעשה ולפי"ז א"ש דממ"נ בע"ז של ישראל מודים רבנן דזוז"ג מותר ובע"ז של נכרי הרי אפשר לבטלו.

אך כד דייקינן אין לומר כן דא"כ קשה מה פריך הש"ס לקמן דף מ"ח ע"ב דרבנן על רבנן נימא דהתם מיירי בע"ז של ישראל ואין לו ביטול לכך מתירין זוז"ג, וכאן מיירי בע"ז של נכרי דיש לו ביטול והו"ל דשיל"מ לכך ס"ל דזוז"ג אסור, ואין לומר דאין המתיר בידו כיון דמהני ביטול נכרי אף בע"כ הוי בידו ובע"כ נראה דקושית הש"ס הוי כיון דדשיל"מ רק דרבנן א"כ לפי"ז יהיו טעם רבנן רק מדרבנן ומה פריך ר' יוסי מכמה מקראות ומה השיבו לו רבנן הרי בלא"ה מה"ת מודים רבנן דמהני לזרות לרוח ובע"כ דמה"ת קאמרי א"כ אין לחלק בין ע"ז של נכרי לשל ישראל, מיהו לדעת הכ"מ בה"ל מעילה כל דשיל"מ הוי מה"ת גבי האומר פרוטה בכיס זה הקדש קשה הו"ל לתרץ כן, מיהו י"ל דא"כ למה פריך להו ר' יוסי מכיתת נחש נחושת ולמה הוצרכו להשיבו ובע"כ דליתנייהו לדברינו מיהו נראה לתרץ קושיתם באופן אחר, דהנה מריש הוי קשיא לי על מה דאמרינן לעיל דמ"ב ע"א במה דפריך לר"ל דס"ל נשתברה מאלי' מותרת מישראל אינו יכול לבטל ע"ז של נכרי ואמאי להוי כע"ז שנשתברה מאלי' ומשני רבא דלמא מגבה לה, והדר מבטל לה והו"ל עבודה זרה של ישראל וכו' משמע דבע"ז של ישראל ודאי אין לה ביטול מה"ת וקשה הא גופא מנלן הרי רש"י פירש לקמן דנ"ב במשנה דנכרי מבטל וכו' דישראל אינו יכול לבטל ע"א של נכרי ופי' רש"י ומכ"ש ע"ז של ישראל משמע דלא ידעינן דע"ז של ישראל אין לה ביטול רק מכח ק"ו מזה שישראל אינו יכול לבטל ע"ז של נכרי וא"כ תינח למ"ד דישראל אינו יכול לבטל ע"ז של נכרי מדינא אבל למ"ד מדינא דישראל יכול לבטל ע"ז של נכרי וא"כ ע"ז של ישראל דאין לה ביטול מנא לן ואין לומר מזה דילפינן בדף נ"ב לקמן דע"ז של ישראל טעון גניזה י"ל זה מיירי רק בלא ביטלה ובזה קמ"ל דטעון גניזה וביעור ולא ינחנו כך אבל בביטול מותר, תדע מדלא קאמר שם שאין לי ביטול רק קאמר טעון גניזה משמע בלא ביטלו איירי ודו"ק. וצ"ל כיון דלולי דגילתה התירה פסילי אלוהיהן דנכרי פוסל אלוה שלו לא הוי מהני שום ביטול לע"ז מסברא רק דחזינן דגילתה התורה פסילי אלוהיהן דמהני ביטול לכך מוקמינן לי' אמאי דמסתבר טפי רק בע"ז של נכרי אבל בישראל נשאר על הסברא דאין לו ביטול אך זה למ"ד לקמן דע"ז של נכרי אינה אסורה עד שתיעבד ושל ישראל אסורה מיד א"כ חזינן דע"ז של ישראל חמירא לכך י"ל דבע"ז של ישראל לא גלי וממילא אינו בטל אבל להך תנא דס"ל להיפוך דשל נכרי אסורה מיד ושל ישראל אינה אסורה עד שתעבד א"כ חזינן דשל ישראל קיל משל עכו"ם א"כ יש ללמוד ק"ו להיפוך דמה של נכרי שאסורה מיד יש לה ביטול מכ"ש של ישראל דקיי"ל דאינה אסורה עד שתעבד דיש לה ביטול. לכך י"ל דהך מ"ד היינו ר"ש בן מנסיא דס"ל לקמן דנ"ג דע"ז של ישראל אין לה ביטול היינו מכח דס"ל כמ"ד דע"ז של ישראל אסורה מיד, וע"ז של נכרי אינה אסורה עד שתעבד ולכך ע"ז של ישראל חמיר טפי אבל למ"ד של נכרי אסורה מיד ושל ישראל עד שתעבד יש ללמוד ק"ו דמהני ביטול ע"ז של ישראל, מיהו לדידן אף דקיי"ל של ישראל אינה אסורה עד שתעבד מ"מ קיי"ל דע"ז של ישראל אין לה ביטול היינו מכח דלדידן קיי"ל ע"ז שנשתברה מאלי' אסורה וא"כ שפיר יש לחלק בין ע"ז של ישראל לשל נכרי דהנה לפי"ז אף ישראל אינו יכול לבטל ע"ז של נכרי מדינא דבע"כ הטעם דבשלמא נכרי מבטל ע"ז של חבירו מכח דנכרי אדעתא דחבירו פלח כיון שכולם עו"ג נהי דזה עובד לפעור וזה למרקולוס מ"מ אדעתא דחברו פלח לכך יכול אחד לבטל ע"ז של חבירו. אבל אין נכרי עוע"ז אדעתי' דישראל לכך אין ישראל יכול לבטל ע"ז של נכרי וממילא נמי להיפוך אין ביטול לע"ז של ישראל דמי יבטלנה נכרי א"י לבטלו דאין ישראל עובד אדעתי' דנכרי כמו דנכרי אינו עובד אדעתי' דישראל כן אין ישראל עובד אדעתי' דנכרי ולכך אין נכרי יכול לבטלו. וה"ה נמי אין ישראל עובד אדעתי' דישראל חבירו רק אדעתי' דנפשי'. לכך אין מי לבטלו, כן יש להוכיח דבר זה מתיך דברי הש"ס לקמן דנ"ג ע"א למה דמסני שם לא נצרכה אלא ביש לו שותפות קמ"ל דישראל אדעתי' דנפשי' פלח יעיי"ש בפירש"י. אך זה למ"ד דנשתברה מאלי' אסורה, אבל למ"ד נשתברה מאלי' מותרת א"כ לא גרע שברה ישראל מנשתברה מאלי' ולא בעינן שיהי' תולה בדעתו בזה אין לחלק בין ע"ז של ישראל לשל נכרי, רק למ"ד דשל ישראל חמירא דאסורה מיד וממילא בזה לא נלמוד משל נכרי וממילא אין לה ביטול, אבל למ"ד דישראל קיל יש לו ביטול מק"ו בשל נכרי) ולכך י"ל דמשני לדידי' רבא מכח גזירה דלמא מגבה לה הדר מבטל לה דמוקי לה מתני' כמ"ד דע"ז של ישראל חמירא דאסורה מיד לכך ממילא אין לע"ז של ישראל דין ביטול, וממילא אף של נכרי א"י לבטל מכח גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה, אבל למ"ד דאינה אסורה עד שתעבד ממילא גם לע"ז של ישראל מותרת בביטול דלא גרע מנשתברה מאלי'. ולפי"ז א"ש קושיא הראשונה שהקשו התוס' דלרבה ניחא ולר' יוסף קשיא. די"ל דר' יוסף יסבור כמ"ד דנשתברה מאלי' מותרת ומוקי לה לרבנן כמ"ד ע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד וממילא ע"ז של ישראל יש לה ביטול, מיהו כיון דביטול ע"ז של ישראל לא מהני רק מכח דנשתברה מאלי' מותרת והרי נשתברה מאלי' לא מהני אף לר"ל רק מטעם דמימר אמר איהי נפשה לא מצלה לאחרינא מצלה וכבר כתבני לעיל בכמה דוכתא דתינח אם ידעו בה הבעלים אבל אם לא ידעו בה הבעלים לא מהני נשתברה מאילי' ולכך א"ש רבנן ור' יוסי פליגי היכא דלא ידעו בה הבעלים דבזה לא מהני נשתברה מאלי' ולא מהני בתורת ביטול, לכך ס"ל לרבנן דאסור לשחוק ולזרות לרוח דהרי נעשית זבל וזוז"ג אסיר ול"ק א"כ כל שעה יוליכנו לים המלח דהרי הברירה בידו אם לא ירצה להוליכו יוכל להודיע לבעלים וממילא בידו לבטלו דלא גרע מנשתברה מאלי' ואם בפעם אחת נזדמן שלא יוכל לידע את בעליו עכ"פ לא שייך לומר שאטו כל שעה יוליכנו לים המלח דהרי אטו כל שעה לא ידע את בעליו ואם יכרנו יוכל להודיעו. ולדידן דקיי"ל נשתברה מאלי' אסירה וממילא ע"ז של ישראל אין לה ביטול, מ"מ לדידן י"ל דקיי"ל כרבה, וממילא לשאר נהרות מהני שחיקה ג"כ ולא בעי ים המלח, וא"ש ומיושב קושיא הראשונה של התוס'. ודו"ק.

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה