עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
זרה · דף מב.
גמרא איתיביה נכרי מבטל וכו' וישראל א"י לבטול ע"ז של נכרי ואמאי להוי כע"ז שנשתברה מאל' קשה לי מהו פריך הרי טעמי' דר"ל הוי דמימר אמר איהי נפשה לא אצלה וכו' וא"כ בע"כ היינו רק אם נודע כבר להנכרי שנשתברה אבל אם לא נודע לו עדיין מודה דלא נתבטלה ובפרט למ"ד והכי קיי"ל דיאוש של"מ לא הוי יאוש וא"כ קשה מהו פריך כאן נימא דמיירי בלא נודע לנכרי שנתבטלה בזה שפיר קמ"ל דנכרי מבטל ע"ז שלו ושל חברו אף דלא נודע לחברו עדיין וכן בשלו אף דהוי בע"כ ואינו רוצה לבטלו נמי מבטלה אבל ישראל א"י לבטל ע"ז של נכרי היכי דלא נודע לנכרי בענין שמצד ביטול ישראל עצמו יהי' בטל בזה קמ"ל דישראל אינו יכול לבטל ע"ז של נכרי אבל היכי דנודע לנכרי שנשברה והנכרי מייאש ממנה ובזה הנכרי הוא דמבטלה מזה לא מיירי ומהו פריך וכן קשה עוד דלר"ל דטעמיה דמסתמא אמר איהו נפשה לא אצלה וכו' א"כ היינו רק בסתמא אבל בשמענא ממנו דלא מבטלה ולא מייאש נפשי' מודה דלא הוי ביטול א"כ נ"מ התם דישראל אינו יכול לבטל ע"ז של נכרי בגונא דשמענא מן הנכרי דלא אייאש ממנה משא"כ נכרי יכול לבטל ע"ז שלו ושל נכרי חברו אפילו בענין דשמענא ממנו דלא ביטלה דהרי כן קיי"ל דאף בע"כ יכול לבטל ומהו פריך וצע"ג ועיימ"ש כתוס' ד"ה נכרי ששיפה ליישב זה ייע"ש ועיין לקמן דף מ"ג ע"א בתוס' שם מ"ש עוד בזה ייע"ש:
גמרא אמר רבא גזרה דלמא מגבה וכו' נסתפקתי הך טעמא אם קטן שאין לו זכי' מן התורה אם יכול לבטל ע"ז של נכרי לדעת ר"ל דבזה שפיר י"ל דהו"ל כנשתברה מאלי' וגזרה דלמא מגבה לה לא שייך בזה כיון דאין לקטן זכי' מן התורה ונ"מ אפילו לדידן לפמ"ש לעיל דהיכי דלא נעבדה רק הזמינה לעבוד אף דע"ז של ישראל אסורה מיד מ"מ מותר בנשתברה מאליה וא"כ לפ"ז הי' מועיל ביטול ישראל ג"כ אך עכ"פ יש בזה גזרה דרבנן מכח דלמא מגבה לה וכו' אך לפ"ז מהני ביטול קטן דבזה לא שייך גזרה דרבא והו"ל כנשתברה מאלי' ודו"ק ומה דמשמע כאן דאף למ"ד נשתברה מאלי' מותרת מודה דע"ז של ישראל אין לה ביטול מדין הורה עיין לקמן דף מ"נ ע"ב בש"ס בתוס' ד"ה שוחק וזורה לרוח ייע"ש:
תוספות ד"ה ובא כהן אותו כהן שוטה הי' הנה רש"י פירש דכהן חכם הי' ומורה הוראה וי"ל דרש"י ותוס' לשיטתייהו אזלו דרש"י גרס חליק ופירוש אנס וא"כ י"ל דהאנס כפה את הכהן לילך שם והוי לו סכנה בדבר והי' מותר מפני פ"נ ואף דהוי אנס וחשוד על ש"ד מ"מ על טומאה הי' מקפיד דכן מצינו בפ"ב דיומא שהיו חש דין על ש"ד ולא על טומאה כלים ייע"ש גבי רצין ועולין בכבש אבל התוס' דגרסי מסיק אחד בסמך דמוסק זתים הי' לכך פרשו דשוטה הי' לכך בנדה שם לא ציין רש"י מציק כלל ולכך פירש כפירוש התוס' הכא דשוטה הי' אבל בפסחים קשה דשם פירש לשון מציק דאנס הוי ואעפ"כ פירש שם דאותו הכהן לא נזכר שאסור לטמאות וכו' ולפי פירושו לא הוצרך לכך ולמה שינה פירושו מכאן וסתרי פירושו אהדדי ועל התוס' קשה לי דאם כהן שוטה הוי מהו מוכיח הש"ס מזה דספק מוציא מידי ודאי הרי י"ל דשאני בשוטה דהוי דבר שאין בו דעת לשאול לכך הוא טהור שכן כתבו התוס' בעצמן בנדה דף ג' ד"ה מודה שמאי בשוטה והקשו שם דהרי שוטה הו"ל דבר שאין בו דעת לשאול ותרצו דמיירי באדם הנוגע בה ורוצה לעסוק בקדשים ייע"ש וא"כ כאן מהו פריך הש"ס נימא דמיירי לענין הכהן עצמו ולא באדם הנוגע בו והוי אין בו דעת לשאול לכך ספקו טהור ובעלמא אין ספק מוציא מידי ודאי וכה"ג הקשה המר"מ לובלין בתוס' ד"ה שחולדה וברדלס מצויין ייע"ש וצ"ע בזה והנה עוד היה נראה ליישב פרש"י שפירש חכם ומורה הוראה הי' די"ל עפמ"ש התוס' לקמן בד"ה מפני שחולדה וברדלס וכו' דאם הוי האי בור ברה"י הרי טומאה בוקעת ועולה ואם ברה"ר בלאו חולדה וברדלס הוי ספק טומאה ברה"ר דדלמא לא האהיל על הנפל כן פירש המר"מל דבריהם וכן הוא בהוספות פ"ק דפסחים ופ"ב דנדה ייע"ש ולפע"ד י"ל כך דהנה לעיל בפ"ב דף ל"ז ע"ב איתא דכד אתא לקמיה דר"י הוי אמר להו הא מיא בשיקעותא דנהרא זילו טבילו וכו' ופרש"י כד אתא לקמי' דר"י ספק טומאה ברה"ר ולפ"ז מוכח דלדינא בעי טביל בספק טומאה ברה"ר ולפ"ז י"ל דלכך לא נתן המשנה טעם מכח דהוי ספק טומאה ברה"ר שמא לא האהיל דאכתי בעי טבילה לכך נתן טעם שחולדה וברדלס מצוין שם והוי ספק ספקא דלמא גררוהו חולדה וברדלס ואת"ל לא גררוהו אכתי דלמא לא האהיל עליו לכך לא בעי טבילה כלל ומה שמוכיח הש"ס מזה דספק מוציא מידי ודאי היינו דהנה דעת כמה פוסקים דס"ס לא מהני בדבר שיש לו מתירין וא"כ ה"נ בספק מטומאה ברה"ר דטהור רק דר' ינאי אמר להו הא מיא בנהרא זילו טבילו מוכח דמכח דבר שיש לו מתירין אתי עלה ובדשיל"מ לא מהני ס"ס אך הנה בחבורי ספר החיים קונטריס של לרוב כתבנו וכן מצאתיו בלל"ח פ"ק דפסחים דדין דשיל"מ דהוי ספקו לחומרא לא שייך רק היכי דאיכא איתחזק איסורא אבל בלא איתחזק איסורא לא אמרינן ספק דשיל"מ לחומרא ולכך מוכיח הש"ס כך דבע"כ מוכח דספק מוציא מידי ודאי ולכך לא נחשב כאיתחזק איסורא כלל וממילא כיון דהוי ס"ס ולא בעי טבילה אבל אם אין ספק מוציא מידי ודאי נהי דהוי כאן ס"ס מ"מ איתחזק איסורא עכ"פ הוי ושוב לא מהני ס"ס בדשיל"מ ועדיין למה לא בעי טבילה ויש להסביר הדבר נכון דהרי המר"מ בחדושיו כתב דהיכי דאין ספק מוציא מידי ודאי לא שייך ספק טומאה ברה"ר ובדברי התוס' ד"ה מפני שחולדה וברדלס תמהתי עליו מדברי התוס' גופא ייע"ש ולפמ"ש י"ל כך דהן אמת דס"ס בדשיל"מ לא מהני אך י"ל היינו דוקא אם בספק אחד הוי אסור מדינא בלי הטעם דהוי ליה דשיל"מ אז נהי דיש כאן עוד ספק ובס"ס הוי לקולא בכל דוכתא מ"ו כיון דהוי דשיל"מ הוי לחומרא אבל אם בספק אחד נמי ראוי להקל רק מכח דשיל"מ אסור שוב בס"ס ראוי להקל אף דהו"ל דבר שיל"מ דתרי חומרא לא מחמירינן בדבר שיל"מ ולכך א"ש דהס"ס מוכיח דבע"כ ספק מוציא מידי ודאי ולכך מדינא הוי ראוי לטהר מכח ספק של חולדה וברדלס לבד דהוי ספק הרגיל ושוב נהי דבזה ראוי להצטרך טבילה דהו"ל דשיל"מ מ"מ כיון דיש עוד ספק שמא לא האהיל בלא"ה עליו הו"ל ס"ס ולא בעי טבילה אבל אם אין ספק מוציא מידי ודאי א"כ לא נחשב ספק טומאה ברה"ר כיון דאין ספק מוציא מידי ודאי כדברי מהר"מ לובלין שוב אף דהוי כאן ס"ס ראוי להצטרך טבילה מכח דהו"ל דשיל"מ ואין לומר דהאמת כן דא"כ איך אמר ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו הרי לעיל אמרינן דספק טומאה ברה"ר הוי הלנה ואין מורין כן בשלמא כל דיני ספק טומאה ברה"ר דלא נשנה על מעשה רק להלכה אבל אין מורין כן אבל כאן דהורו כן למעשה בע"כ מוכח מזה דספק מוציא מידי ודאי ולכך בספק אחד הוי טהור רק דאין מורין כן ולכך בס"ס הורו כן לכתחלה ולכך א"ש דתינח לענין טבילה דהוי דשיל"מ בזה שפיר לא מהני ספק טומאה ברה"ר ולא ס"ס כיון דאפשר בטבילה אבל לענין טומאת הכהן דאסור לו לטמאות ובזה אין לו הקנה אחרת שוב הו"ל דבר שאין לו מתירין ושפיר סמכינן אספק ספקא או על ספק טומאה ברה"ר דהוי דיני כס"ס בעלמא ואף דאין עושין ספק וספק ספקא לכתחלה מ"מ בזה מוכח בכמה דוכתא דהיכי דאי אפשר בע"א כדעבד דמי ולכך פירש"י שהיה חכם ובעל הוראה הבקי בולד מה כאין אחר יכול היה להבחין והוי אי אפשר בע"א והוי כדעבד לכך סמך על דין ספק טומאה ברה"ר או ס"ס רק לענין אם מחויב לטבול אח"כ דבזה כיון דיש לו תקנה הוי דבר שיל"מ לכך בא מעשה לפני חכמים וטהרוהו ומזה עצמו כמי מוכיח הש"ס דטהרוהו לגמרי דלא בעי טבילה כלל דאין לומר דטהרוהו מדינא אבל טבילה בעי א"כ משמע בהס"ד וספק שלו הוי דאף שמא הוא א"כ איך מתחלה נכנס לספק ונממא ולא חשש על טומאת הכהן וממ"נ מעיקרא מהו קסבר ובסוף ובסוף מה קסבר ובע"כ דעל טומאה ממש ידע דליכא לכך לא חשש על טומאת הכהן רק דאח"כ בא לשאול אולי עכ"פ בעי טבילה דלענין זה הוי דשיל"מ והלכה ואין מורין כן וקמ"ל דגם לענין זה טהרוהו וממילא מוכח דהוי ספק מוציא מידי ודאי ולכך בס"ס לא בעי טבילה דבלא"ה אף בס"ס בעי טבילה עכ"פ כנ"ל כנלפע"ד נכון בעז"ה ה בישוב סוגיא זו ומיושבין קושיות התוס' ודו"ק היטב ומ"ש לעיל דהוי ס"ס אין לומר דהוי משם אחד אם האהיל או לא די"ל דתחלה אנו דנין אם הי' שם מת כלל או גררוהו ולא הי' שם מת כלל ודומה לספק על ספק לא על עיין בש"ך יו"ר דיני ס"ס ותדע דאל"כ מה משני הש"ס דהוי ספק ספקא הרי משם אחד אם האהיל על נפל או לא ובע"כ כדברינו ה"ה בזה ודו"ק: תוספות, ד"ה מפני שחולדה וברדלס מצוין שם אבע"א ההוא אבור ברה"ר קאי וכו' הנה ראיתי במהר"מ לובלין שפירש כוונתם ובסוף דברו הקשה דא"כ מהו מוכיח הש"ס דספק מוציא מידי ודאי הרי י"ל הכא שאני דהוי ספק טומאה ברה"ר ותירץ בדוחק די"ל דאם אין ספק מוציא מידי ודאי לא נחשב ספק טומאה רק ודאי טומאה ייע"ש ודבריו מרפסין איגרא דהרי רוב ספק טומאות ברה"ר דטהור הוי כן ועיקר ילפותי' דידי' הוי מסוטה והרי התם הסוטה הוי ודאי שם וספק אם כבעלה והוי ממש כמו הכא דהוי ודאי מת וספק אם האהיל ובנזיר פרק ב' נזירים באמר אחד לב' נזירים ראיתי אחד מכם שנטמא וא"י איזה הוא דפריך שם דהן והוא הו"ל והוי ספק טומאה ברה"ר ומהו פריך הרי התם דהוי הטומאה ודאית וספק אם נגעו בה או לא והרי קיי"ל כאן דאין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ הוי ודאי טומאה ומהו פריך ובע"כ דאף בכה"ג יש לו דין ספק טומאה ברה"ר וליישב דבריו נראה לומר דהנה ודאי לסוטה לא דמיא דממ"נ ממה שמותרת לבועל אין ראי' דהוא טוען ברי וכן היא וכמ"ש בחבורי פ"ק דנדה וממה שמותרת לבעלה אין ראיה דלבעלה היתה עד הנה בחזקת היתר ונהי שכתבו התוס' בכמה דוכתא דזה לא נחשב חזקת היתר כיון דאיתרע דהוי רגלים לדבר ויע"ש מ"מ חזקת איסור ג"כ ליכא דהרי ליכא טומאה ודאית ולבעלה אין שם איסור כלל לכך לא שייך לומר בזה אין ספק מוציא מידי ודאי אך במת דעכ"פ הוי שם טומאה עליו נחשב איתחזק איסורא שפיר כיון דאין ספק מוציא מידי ודאי כחשב ודאי טומאה ולא ספק אך ענין זה יהי' תלוי במה דפליגי ר"א ורבנן בנכנס לבקעה והובא בפ"ק דפסחים דף יו"ד וכתבו שם התוס' ד"ה ספק ביאה דבס"ס פליגי דר"א מטהר בס"ס דס"ל דנהי דגמרינן מסוטה היינו רק בספק אחד ולא בספק ספקא ולכך מטהר ורבנן ס"ל דכיון דאף ספק אחד לא הוי ראוי לטמאות ואעפ"כ גמרינן מסוטה ה"ה נמי ס"ס ייע"ש ולפ"ז לרבנן בס"ס ברה"ר הוי להיפוך לר"א הוי טמא דלא גמרינן מסוטה לטהר רק בספק אחד אבל אם הוי ספק ספקא להחמיר טמא ולרבנן אף בס"ס להחמיר טהור כיון דאף בספק אחד הוי ראוי לטמאות מספק רק דאנן ילפינן מסוטה לקולא ה"ה דאפילו ספק ספקא להחמיר כמי טהור ועיימ"ש בזה בתשובתי שנת תקצ"ד ברמב"ם בפ"ב משאר אבות הטומאה ייע"ש ולפ"ז ה"ה לומר ברה"ר ספק מוציא מידי ודאי נמי יהיה תליא בהך פלוגתא דלר"א דס"ל דבעינן דומיא דסוטה ממילא הוי דוקא דומיא דהתם והיינו דליכא ודאי לאיסור עכ"פ אבל היכי דהוי ודאי כמו בנדון דידן אף ברה"ר טמא דאין ספק מוציא מידי ודאי וגם הוי כמו ס"ס דס"ס נחשב כמו ודאי ואם בס"ס הוי להחמיר ה"ה בהיכי דהוי ודאי מת אין ספק מוציא מידי ודאי אבל לרבנן דס"ל בס"ס נמי טהור ברה"ר אף דהוי להחמיר א"כ ה"ה דספק מוציא מידי ודאי ברה"ר אף דלא הוי דומיא דסוטה מ"מ הרי אף בדומה לסוטה הוי ראוי להחמיר ואעפ"כ ילפינן מסוטה לקולא ה"ה דהיכי דספק מוציא מידי ודאי כמי מותר ברה"ר והוי ממש כמו דמקילין היכי דהוי ס"ס להחמיר ואעפ"כ תלינן לקולא ה"ה בזה וחד טעמא הוא דגם ס"ס הוי כמו ודאי כנ"ל וא"כ מעתה נבא אל הענין דהנה בפ"ק דחולין גבי חמצן של עוברי עברה דייק שם הש"ס ותהוי כמי ר"ש מי קתני מפני שאני אומר שהחליפו מפני שמחליפין קתני דודאי מחליפין וכו' ולפ"ז הכא נמי דקתני מפני שחולדה וברדלס מצוין שם ולא קתני מפני שאני אומר חולדה וברדלס מצוין שם מוכח דדוקא מכח דידוע הוא שחולדה וברדלס יש שם אבל אם הו' ספק אם יש שם ספק אם חולדה וברדלס הוי שם הוי טמא מספק מכח דהוי ס"ס שמא אין שם חולדה וברדלס ואת"ל יש שם דלמא לא גררוהו ובע"כ הוי כר"א דלרבנן אפילו בס"ס להחמיר הוי להקל ברה"ר ולמ"ל למתני מפני שחולדה וברדלס מצוין שם הו"ל לומר מפני שאני אומר שחולדה וכו' מצוין ובע"כ כר"א אתיא ולר"א שפיר מוכיח דאם אין ספק מוציא מידי ודאי אף ברה"ר ראוי לטמאות דהוי ודאי טומאה לא ספק אבל לדידן דקי"ל כרבנן כיון דילפינן מסוטה אף בס"ס להחמיר טהור לכך אף ספק מוציא מידי ודאי טהור ולכך פריך שפיר בנזיר דהו"ל ספק טומאה ברה"ר וא"ש ודו"ק מיהו אכתי לא הונח לדברי מהר"מ בתרוצו דא"כ הדרא קושיא לדוכתא מי מכריחם לומר דמיירי שהי' בור קצר שהיה ראשו ממלא הבור ואי משום קושייתם דבלא"ה הוי ספק טומאה ברה"ר בלי החולדה וברדלס דשמא לא האהיל עליו הרי התוס' כתבו דאף להס"ד דוקא ספק הרגיל מוציא מידי ודאי אבל בספק שאינו רגיל ודאי דאינו מוציא ודאי וא"כ מה הקשו הרי י"ל בשלמא חולדה וברדלס הוי ספק הרגיל לכך הוי ס"ד דמוציא עידי ודאי אבל הך ספקא שמא בלא"ה לא תאהיל עליו לא הו"ל ספק הרגיל לכך אין ספק מוציא מידי ודאי ושוב לא הוי ספק טומאה ברה"ר רק ודאי טומאה לפי דברי מהר"מ בביאור דבריהם דהיכי דאין ספק מוציא מידי לא נחשב ספק טומאה ברה"ר לכך דברי מהר"מ תמוהין לי מאוד בזה וצע"ג בזה ובהבנת דבריהם ועיימ"ש בישוב קושייתם בתוס' ד"ה ובא כהן:
תוספות ד"ה שהטילה כמין נפל דבריהם אין מובנין ועיין במהר"מ לובלין בזה ועיין במהרש"א בתוספות ד"ה מפני שחולדה וכו' משמע נמי כפירוש המר"מ דבכך נבדק מכח דתלינן שחולדה וכו':
תוספות, ד"ה עכו"ם ששיפה וכו' ש"מ דרשב"ל שרי אפילו בעיקר ע"ז קיים וכו' הנה בזה י"ל דברי הרי"ף שפסק כר' יוחנן דע"ז שנשתברה מאלי' אסורה ופסק כשמואל דאפילו שברי ע"ז עצמו מותרין והוא תרתי דסתרי אהדדי ועיין בר"ן ומ"ש אני לעיל בזה וכעת נראה כך דהנה לעיל הקשינו דמה פריך הש"ס מישראל א"י לבטל ע"ז של נכרי להוי כע"ז שכשתברה מאלי' הרי עיקר טעמי' דר"ל הוי מכח דמסתמא בטלה דמימר אמר איהי נפשה לא אצלה וכו' וא"כ בע"כ היינו דידעינן שידע ממנו הנכרי דבלא ידע לא שייך לומר דמסתמא בטלה וא"כ מהו פריך דלמא מיירי המשנה דישראל א"י לבטל ע"ז של נכרי בלא ידע בה הנכרי אבל בידע י"ל דיוכל הישראל לבטל דהוי כנשתברה מאלי' אך ע"פ דברי התוספות הנ"ל א"ש די"ל דסבירא ליה להש"ס דמה דקאמר ר"ל דמסתמא בטולי בטלי' היינו רק באם עיקר ע"ז קיימת אז לא נתבטלה בנשתברה מאלי' רק ע"י ביטול של נכרי ומכח מימר אמר אבל בכשתבר' עיקר ע"ז לא בעי' כלל לטעם בטולי בטלי' רק ממילא כיון שנשתברה בטלה ובפרט למסקנת הש"ס בפרקין לקמן דאין עובדין לשברים א"כ כיון שנשתברה ובטל שם ע"ז מנה נתבטלה רק בעיקר ע"ז קיימת דאז עובדין לה ובזה הוצרך ר"ל לטעמי' דמסתמא בטולי בטלי' והוכיח הש"ס זה כיון דמשני ר"ל לעיל גבי דגון דמימר אמרי שבקי' איסורי' לדגון ואזיל וקאים לי' על המפתן א"כ בע"כ היכי דאפשר לומר שהע"ז אינה מקפדת על השברים לא אמר הנכרי איהי נפשה לא אצלה וכן מוכת ממה דאמרינן לעיל בפחסה ישראל לא ביטלה ופרש"י דבפחסה ישראל אומר הנכרי שהע"ז אינה מקפדת על הפחיסה ואף שהוא דרך בזיון בע"כ עיקר הטעם דאם נשתברה כיון דאין עובדין לשברים לכך ע"ז מקפדת דמבטלין אותה מעבודתה לכך מימר אמר איהי נפשה לא אצלה וכו' אבל בפחסה כיון דעדיין ראוי' לעבוד אינה מקפדת על בזיונה ולכך לא אמר נכרי איהי נפשה לא אצלה והנה אם נשתברה מאלי' אם זה גופ' הוי ביטול בלא ביטול הנכרי תליא בהא אם עובדין לשברים ממילא יש עליו תורת ע"ז ולא נתבטלה מאלי' אבל אם אין עובדין לשברים א"כ נתבטלת מתורת ע"ז לכך בטלה ממילא וא"כ מוכיח הש"ס שפיר דבע"כ ר"ל ס"ל אין עובדין לשברים וממילא בנשתברה מאלי' בטלה ממילא ולכך מה"ט גופ' אף שנשבר ממנה קצת ועיקר ע"ז קיימת עכ"פ הנכרי בטלה דמימר אמר איהי נפשה לא אצלה כיון דהוי לה להקפיד דעל אותו שבר שנשבר ממנה לא יהי' עליו שם ע"ז דהרי אין עובדין לשברים והו"ל להקפיד ואם איהי נפשה לא אצלה לההוא גברא מצלת לכך בטלה הנכרי מדעתו אבל אם יסבור ר"ל דנשתברה מאלי' לגמרי אם לא ידע בה הנכרי אסורה ובע"כ דס"ל עובדין לשברים ממילא אף בידע בה הנכרי לא שייך לומר בטולי בטלה דאיהי נפשה לא אצלה דהרי אין לה להקפיד על כך כיון דעובדין לשברים ובע"כ מדאמר ר"ל מימר אמר וכו' כנ"ל דאין עובדין לשברים וממילא בנשתברה לגמרי מותרת בלא דעת הנכרי ולכך אף בנשתברה ועיקר ע"ז קיימת מותר עכ"פ בידיעת הנכרי מכח מימר אמר וכו' ולכך מדברי ר"ל מוכיח הש"ס תרוייהו דס"ל בנשתברה מאלי' מותרת אף בלא דעת הנכרי וע"י דעת הנכרי מהני אף בעיקר ע"ז קיימת ולכך פריך הש"ס שפיר מישראל א"י לבטל ע"ז של נכרי והוי כנשתברה מאלי' דאף דלא ידע בה הנכרי עכ"פ איך קתני סתם א"י לבטל ע"ז של נכרי משמע אף ע"י שבירה לגמרי הרי עכ"פ ע"י שבירה ממש בענין שאין עיקר ע"ז קיימת ראוי שיועיל בטולו דלהוי כנשתברה מאלי' ומה דמשני הש"ס כשפיחסה לא תקשה דאכתי מה קמ"ל ולמה לא קמ"ל דאף ישראל יכול לבטלה ע"י שבירה ממש אך א"ש דבשלמא לפי מה שהקשינו לעיל דבלא ידע בה הנכרי לא הוי ביטול כלל בשום שבירה שפיר הקשינו דלמ"ל לתרץ בפחסה דבע"כ נמי לא מיירי המשנה בכל ענין הו"ל לומר בשבירה רק בלא ידע בה הנכרי אבל לפי מה שהעליתי א"כ בשבירה ממש ולא נשאר עיקר ע"ז קיים אף בלא ידע בה הנכרי נתבטלה ובע"כ נצטרך לאוקמא בלא נשברה ממש רק עיקר ע"ז קיימת וגם בלא ידע בה הנכרי שנשברה ונצטרך לאוקמא בתרתי גווני ולא הו"ל לתנא למסתם כולי האי לכך טפי משני בחד גוני רק כשפחסה ואז אף בידע הנכרי ממנה לא נתבטלה בכך כפרש"י דבזה לא אמר הנכרי וכו' והנה בהיות כן מיושב דברי הרי"ף הנ"ל ויתיישב בזה מה שהקשו התוס' ד"ה ה"נ כדרבא דהקשו דקארי לה מה קארי לה ולמ"ל כל הני ולפמ"ש י"ל כך דהנה דבר זה אם לר"ל אף בלא ידע בה הנכרי נתבטלה כשאין עיקר ע"ז קיימת יהי' תליא בפלוגתא דאביי ורבא בתירוץ הזה דאביי דס"ל בפחסה ישראל מודה ר"ל דלא נתבטלה בטלה ובע"כ דס"ל דהך טעמא דר"ל דמימר אמר איהי נפשה לא אצלה הוי רק היכי דלא שייך לעובדה עוד בכך מימר אמר איהי נפשה וכו' אבל היכי דעדיין ראוי' לעובדה לא אמר הנכרי מידי ממילא מוכח דר"ל דאמר מימר אמר הנכרי איהי נפשה וכו' ס"ל דאין עובדין לשברים ובנשתברה לא שייך לעובדה לכך מימר אמר וכו' אבל אם הוי ס"ל דעובדין לשברים ולא נתבטלה מעבודתה בכך לא הוי שייך מימר אמר וכו' ובע"כ מוכח דר"ל ס"ל בנשתברה ממש נתבטלה אף בלי ידיעת הנכרי אבל לרבא דס"ל אפילו בפחסה ישראל שייך מימר אמר ובע"כ דס"ל על בדין לבד אף בלי ביטול עבודה נמי מימר אמר א"כ י"ל דדוקא היכי דידע הנכרי נתבטלה אבל בלא ידע לא נתבטלה כלל וס"ל דעובדין לשברים ואעפ"כ מימר אמר איהי נפשה וכו' כיון דעכ"פ בזיון הוי לה ולפ"ז לא הוי רבא צריך לתרץ מכח גזרה דלמא מגבה לה רק הי"ל לתרץ בלא ידע בה הנכרי ולמה לא תירץ רבא כן ולכך מביא הש"ס כל הני תיובתא ומתרץ כדרבא דזה הוי סייעתא לרבא דודאי אם הוי חד משנה הוי מצי לתרץ בלא ידע בה הנכרי אבל כיון דאיכא כמה ברייתות כן א"כ אם לא נתרץ כדרבא נצטרך לפרש כולו בלא ידע בה הנכרי וא"כ לא לשתמיט תצא בשום מקום לפרש בחד מקום דהיינו דוקא בלא ידע בה הנכרי ולכך מסתימת התנא בכל המקומות מזה מוכח כדרבא ולכך הביא הש"ס כל הני להוכיח כדברי רבא וא"ש ולפ"ז א"ש דברי הרי"ף די"ל דהרי"ף להלכתא מכריע כן דהיכי דלא ידע בה הנכרי לא נתבטלה אבל בידע בה הנכרי נתבטלה מכח מימר אמר ולכך כיון דלר"ל לאביי ס"ל אפילו בלא ידע בה הנכרי נתבטלה לכך בזה הביא דברי ר"י דס"ל נשתברה מאלי' אסורה ועכ"פ בלא ידע בה הנכרי בזה אסורה ודברי שמואל הביא דקאמר דאפילו שברי ע"ז מותרין היינו במוצא שברים לאשמענין דעכ"פ בנשתברה מאלי' וידע בה הנכרי נתבטלה כר"ל ולכך ממילא במוצא הוי ס"ס דלמא נכרי שיברה ואת"ל נשתברה מאלי' דלמא ידע בה הנכרי ונתבטלה ומותר מטעם ס"ס ולשמא שיברה לא חיישינן דלא שכיח כמ"ש התוס' וא"ש שיטת הרי"ף ודו"ק היטב ועיין במהרש"א מה שעמד בזה ועיין בת"ח מה שהרגיש בקושייתו ומה שתירץ שם: