אור ברסלב

עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

זרה

דף ב.

בעזה"י פתיחה למסכת עבודה זרה:

במשנה לפני אידיהן שלשה ימים וכו' הנה דבר זה היא גלוי לכל באי שער התורה דליכא מידי דלא רמיזא באורייתא נרא' דגם ענין זה מה שאסור לשאת ולתת עמהן לפני אידיהן מרומז בתורה והיא בפרשה וישב במעשה דיוסף עם שר המשקי' המעיין שם יש בו דיוקים שונים דיוסף אמר לשר המשקי' שלשה השריגים שלשת ימים הם בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך וכו' והנה לשון בעוד שלשת ימים משמע שיהי' כלים הג' ימים וביום הרביעי יחזור לגדולתו ואח"כ במעש' כאמר ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה משמע שביום הג' חזר לממשלתו וא"כ לא הוי כפתרון יוסף ולמה נשתנה בזה הפתרון אך הענין הוא לפי הנ"ל דהנה בין מכין אידיהן הנמנין בש"ס הוי אחד מהן יום גינוסיא של מלכים נחשב כמי יום חג ואסור לשאת ולתת עמו ג' ימים לפניו והנה הטעם שאסור לשאול ולהלות מהן הוי מכח דאזיל ומודה לע"ז שישראל נצרך לו וזה הוי לו לכבוד כמ"ש הפוסקים בזה ולכך חשש יוסף איך יפתור לו שביום הג' יצא יום הלדת את פרעה הרי בקש ממנו כ"א זכרתני והזכרתני וגומר א"כ אם יצא ביום האיד ויזכיר את יוסף יהי' אזיל ומודה דנצרך לו יוסף לכך פתר לו יוסף על שלשה ימים ולא יצא רק אחר יום הלדת את פרעה ואז לא שייך אזיל ומודה דאנן קי"ל כרבנן דאחר החג מותר לשאת ולתת עמו ולא חיישינין בזה לאזיל ומודה וא"כ ממ"נ עד שיצא לא שייך לומר דאזיל ומודה שהרי אינו יודע אם יקוים החלום או לא. ואח"כ כשיצא שוב יהי' אחר האיר ולא שייך אזיל ומודה ולכך תינח לפ"מ שסבר יוסף שיזכרנו שר המשקים ולכך יש חשש לאזיל ומודה לכך פתר לו יוסף אחר שלשה ימים אחר יום הלדת את פרעה. אך הקב"ה כשרצה שלא יזכיר שר המשקי' את יוסף. א"כ ליכא חשש אזיל ומודה שיוסף נצרך לו לכך שוב יצא תיכף ביום הג' לכך כאמר ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה ויצא ביום האיד עצמו: גם י"ל דהנה י"ל בהפתרון גופו שייך חשש אזיל ומודה כיון דאחז"ל כל החלומות הולכין אחר הפה ולמדו מיוסף דכתיב כאשר פתר לנו כן הי' וא"כ כיון דהצלחת שר המשקים נעשה ע"י יוסף בפתרונו א"כ יהי' הודאתו לע"ז ע"י יוסף ועובר על לא ישמע על פיך לכך פתר יוסף על אחר שלשת ימים. כדי להיות אחר יום האיד ומה שעתה שמח לא שייך בזה אזיל ומודה שהרי אינו יודע אם האמת אתו או לא אך זה בתחלה אך אח"כ שנאמר וירא שר האופים כי טוב פתר ודרז"ל שכ"א חלם חלום שלו ופתרון חלומו של חברו. א"כ כשראה יוסף שלשר האופים חלם לו פתרון של שר המשקים א"כ מעתה ידע תיכף שר המשקים כי יוסף טוב פתר א"כ הי' אזיל ומודה מיד. מה עשה יוסף פתר לשר האופים לרעה וא"כ כיון דכתיב בעכו"ם והי' כי ירעב והתקצף וקילל במלכו ואלקיו וא"כ כנגד מה שיהי' שר המשקים אזיל ומודה וזה נעשה ע"פ יוסף יהי' שר האופים הולך ומקלל ע"י יוסף ותיקן את אשר קלקל תחלה. ולכך פתר בו לרעה ולכך כיון שכבר תיקן את אשר קלקל ולא שייך בי' חשש אזיל ומודה ע"י יוסף שוב אפשר להיות ביום החג עצמו ולכך נעשה אח"כ ביום הלדת את פרעה ביום השלישי ובזה אפשר לפרש מ"ש במדרש פרשה מקץ בפסוק ויהי מקץ שנתים ימים וז"ל הה"ד אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו. זה יוסף ולא פנה אל רהבים ושטי כזב ע"י שאמר כ"א זכרתכי והזכרתני ניתוסף לו ב' שנים. ותמהו הכל שדבריו סתרי אהדדי שהתחיל לומר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף וסיים להיפך. גם הלשון דקרא גופו משמע שלא פנה אל רהבים ושטי כזב והמדרש אומר להיפך וכבר מלתי אמורה בזה וכעת נראה כך דוד יוסף לא בטח בשר המשקים רק בו יתב' ואם הי' משים בטחונו בשר המשקים לא הי' מספיק לו לעונש רק ב' שנים ולא יותר רק יוסף שם עיקר בטחונו בו ית' רק עיקר חטאו הי' כך דכיון דזה הוי תוך ג' ימים ליום אידו א"כ אסור לשאת ולתת עמהם מכח דאזיל ומודה לע"ז ועובר על לא ישמע על פיך ולכך נענש להיות עוד ב' שנים וז"ש המדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף דודאי עיקר בטחונו של יוסף הי' בו יתב' ולא בשר המשקים רק עיקר חטאו הי' מה שאמר כ"א זכרתני היינו מה שלא פנה אל רהבים ושטי כזב שלא השגיח לראות אז שהי' יום אידך ויש חשש דאזיל ומודה ולא הי' לו לישא וליתן עמו אז בכך אך ע"י שיוסף לא שם לבו אז לכך ובקש ממנו תוך ג"י לאידו כ"א זכרתני והזכרתני לכך נוסף לו ב' שני וז"ש המדרש כי אם הי' יוסף בוטח רק בשר המשקים אז לא הוי נענש בעבור אמירתו דוקא בפה רק עבור כוונתו בלב. ואם הי' בוטח בו בלבו ולא בפה כמי חייב עונש זה אבל אם לא בטח בשר המשקים רק חטאו הי' מה שבקש ממנו תוך ג' ימים לאידו ויש חשש דאזיל ומודה בזה אין חייב רק מ"ש לו כן בפה ואז שייך חשש אזיל ומודה שיוסף נצרך לו אבל אם לא הי' אומר כן בפה אף אם הי' חושב כן יוסף בלב עכ"פ השר המשקים לא ידע מזה שיוסף מבקש ממנו כן לא הי' בו חשש אזיל ומודה א"כ לא נעשה רק ע"י אמירתו בפה וז"ש ולא פנה אל רהבים ושטי כזב זה הי' חטאו מה שלא פנה אל רהבים ושטי כזב שלא נתן דעתו לכך דהוי חשש אזיל ומודה מחמת יום אידו ולכך ע"י שאמר כ"א זכרתני והזכרתני ע"י שאמר כן בפה דייקא ניתוסף לו ב' שנים ואפשר לפרש עוד דברי המדרש הנ"ל די"ל אדרבה ממה שאמר יוסף כ"א זכרתני לכך מוכח שהיו בוטח בה' והיינו דיש להבין לשון יוסף מ"ש והשיבך על כניך כי אם זכרתני מהו לשון כ"א והוי לי' למימר זכרתני אתך אך הנה יוסף חשש על כך כיון דהוי תוך ג"י לאידו א"כ יש בו חשש אזיל ומודה על פתרונו שיוסף פתר לו לטובה. והרי הכל הולך אחר הפתרון ולכך אמר לו יוסף שידע שכל מה שיעלה לגדולה אינו לטובת עצמו רק לטובת יוסף כדי שיהי' זוכר את יוסף א"כ לא שייך בזה חשש דאזיל ומודה כיון דלא הי' הטובה רק עבור יוסף א"כ לא הי' לו הנאה בזה ולא שייך בו חשש דאזיל ומודה וז"ש לו יוסף דלכך ישיבך על כניך כ"א זכרתני אתך רק עבור זה שתזכירכי אתך א"כ לא הוי הטובה לך רק לי ולא שייך בזה אזיל ומודה אך א"כ עכ"פ שייך חשש דאזיל ומודה במה שיוסף נצרך לו ואיכא מכח זה חשש דאזיל ומודה אך מחמת שיוסף הי' בטחונו חזק בהשם א"כ אמר בלבו הרי אים צריך לשר המשקים דוקא כי הרבה ריוח והצלה לפניו ית' בלא"ה א"כ אינו מן ההכרח לו לשר המשקים דוקא ולכך גם עבור זה ליכא חשש דאזיל ומודה אך באמת טעה יוסף דתינח הוא הי' בוטח בו ית' וידע בנפשו שאינו מן ההכרח להיות הצלתו ע"י שר המשקים אבל השר המשקים הוא הי' ככרי ואינו בוטח בהשם א"כ עכ"פ הוא יהי' אזיל ומודה שיוסף צריך אליו ולא הי' לו לבקש ממנו כ"א זכרתני ולכך נתוסף לו ב' שנים וז"ש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף דביוסף ניכר שהי' בטחונו בו ית' חזק דבלא"ה קשה איך אמר כ"א זכרתני דממ"נ אם לא חשש לאזיל ומודה לא הו"ל לומר בלשון כ"א זכרתני ואם חשש לאזיל ומודה איך ביקש ממנו כ"א זכרתני הרי יהי' אזיל ומודה בזה שיוסף הוצרך לו ובע"כ שהי' בטחונו חזק בהשם ולא חייש ששר המשקים יהי' אזיל ומודה במה שיוסף צריך לו אך בזה במה שלא נה אל רהבים ושטי כזב שהרי הי' לו להבין שזה מדבר עם שר המשקים שהוא מצרי ואין לו בטחון בו ית' א"כ הוא יהי' אזיל ומודה ולכך במה שלא פנה אל רהבים ולא השגיח עם מי הוא מדבר לכך ע"י שאמר כ"א זכרתני והזכרתני נוסף לו ב' שנים מכח שעבר על איסורא דג"י קודם אידיהן אסור לשאת ולתת עמהם מכח דאזיל ומודה וא"ש בעזה"י:

הנה לפי דרך אגדה י"ל דלכך אסרו ג' ימים למפרע מכח דכח הטומא' שולט למפרע ג' ימים ולכך צריך להרחיק ממנו כמו מן הע"ז עצמו משום אל ידבק בידך מאומה מן החרם הרי שבע"ז צריך פרישה יתירא מכל דבר כן ה"נ צריך להתרחק מהן ג' ימים קודם אידיהן כי כח הטומאה שולט למפרע בהם וי"ל בזה מ"ש החכם במשלי קפיטל ה' ועתה בנים שמעו לי ואל תסורו מאמרי פי הרחק מעלי' דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה פן תתן לאחרים הודך ושנותך לאכזרי וכו' ויש לדייק מ"ש ואל תסורו מאמרי פי הוא למותר והי' די לומר ועתה בנים שמעו לי כו' אך כראה דהנה ידוע זאת זה לעומת זה עשה אלקים והנה במתן תורה אמר הקב"ה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' על הר סיני ויש לדייק על לשון כי ביום השלישי וכך הו"ל לומר וביום השלישי ירד ה' אך כראה הכוונ' דהנה לכאור' הי' אפשר לומר דהפריש' הי' סיבה לירידה על הר סיני דכיון שקדשו עצמן לכך ירד ה' הא אם לא הי' מקיימין מצות פרישה לא הי' יורד ה' אך באמת ז"א דודאי הקב"ה הי' יורד על הר סיני ליתן תורה אף בלא הפריש' ואין הפריש' מעכב מתן תורה רק אדרבה כיון שיהי' מתן תורה לירד ה' על הר סיני ממילא חל עליהם קדושה למפרע וממילא חייבין לנהוג קדושה בנפשם וז"ש הנביא הושע יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו והכוונ' בזה דהנה זה ודאי דמתן תורה הוא המעמיד את ישראל על רגליהם ולולי התורה לא הי' לנו תקומה וכמ"ש בפ' נצבים אתם נצבים היום כלכם לפני ה' כו' מכח דהתורה מעמדת אותנו על רגלינו ונותכ' לנו רחש ולכך אמר בא וראה שמדתו ית' לגמול טוב למפרע והאדם זוכה להתקדש עבור מה שיהי' להבא אח"כ שהרי בתחלת מתן תורה הוי כן שהרי יחיינו מיומים משני ימים של קודם מתן תורה כבר נתן לנו חיים עבור מה שביום השלישי יקימינו ויתן לכו התורה לכך ונחי' לפניו עדיין קודם בואו ולפניו קודם בואו כבר זכינו לחיים עבור מה שיתן לנו אח"כ התורה ולכך אם דרכו ית' להטיב למפרע נדעה נרדפה לדעת ה' כשחר נכון מוצאו דהנה אור השחר הוי כן דעיקר אור השחר נמשך מחמת שעתידה החמה לצאת אח"כ מתנוצצין זהרורי החמה בתחלה קודם בואו ונמשך אור מן החמה טרם בואו כן ה"נ דרכו ית' להטיב תחלה לברואיו עבור להבא מה שיהי' אח"כ וז"ש התורה דלא תאמר שהפרשה הוי סיבה ליום השלישי כי ע"י הפרשה יזכו למתן תורה ואם לא לא יזכו למתן תורה לא כן הוא רק מתן תורה יהי' בין כך ובין כך רק אדרבה מתן התורה הוי סיבה להפרישה כיון שיהי' מתן תורה א"כ א"כ כבר נעשו קדושים למפרע וראוין להתנהג בקדושה וז"ש הקב"ה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם והיו נכונים ליום השלישי והיינו כי ביום השלישי ירד ה' על הר סיני בודאי אף אם לא יעשו כן כמי ירד ה' על הר סיני ולכך חל עליהם קדושה למפרע להתנהג בקדוש' ג' ימים קודם וא"כ היוצא לנו מזה שממתן תורה מוכח דכח הקדוש' מתחיל למפרע להתנוצץ ג' ימים קודם וצריכין להתנהג בקדוש' יתירא מקודם ג' ימים וא"כ כיון דאת זה לעומת זה עשה אלקים ממילא כח הטומא' והקליפ' נמי מתנוצץ למפרע ג' ימים וכיון שמתחיל הטומא' לשלוט למפרע ג' ימים לכך אסרו לשאת ולתת עמהם ג' ימים לפני אידיהן שכבר התחיל כח הטומאה לקשקש ולהתנוצץ ולכך צריך להתרחק מן הטומאה כמה דאפשר וז"ש החכם הנ"ל כי הנה רצה להזהיר את האדם להתרחק מן הע"ז שלשה ימים קודם יום האיד ממש ויראה האדם להתרחק ממנה לגמרי וכדי להיו' לסימן לאדם לנגד עיניו עד כמה יתרחק מהם שם לסימן מתן תורה להיות דבר זה לסימן דבלא"ה צריך האדם לזכור בכל יום מתן תורה כמ"ש הפוסקים לכך יועיל הזכרה זו לסימן לו כמה יתרחק מן הע"ז דכמו דבמתן תורה הוי הרחקה מנשותיהם ומכל טומאה ג' ימים מכח דהקדוש' מתנוצץ למפרע ג' ימים כן נמי להיפוך בטומאה יש כח לטומאה לשלוט למפרע ג' ימים וצריך להתרחק ממנה מכל וכל וז"ש ועתה בנים שמעו לי ואל תסורו מאמרי פי היינו ממתן תורה שהי' אז אמרי פי גם צויתי אז במאמרי להיות נכונים ליום השלישי וכו' כי כח הקדושה שולט למפרע ג' ימים זה לא יסור מעיניכם להיות לך לסימן דשיעורו של זה כשיעורו של זה כמו כן הרחק מעלי' דרכך נמי כשיעור שלשה ימים ואל תקרב אל פתח ביתה אף שאינך נכנס לביתה רק לפתח ביתה נמי לא תכנס מכח שבזה מתחילין לכנוס לה כן ה"נ אלו הג' ימים שלפני אידיהן דומה לפתח ביתה שאז מתחיל כח הטומאה להתפשט צריך להרחיק מהם גם בזה ואפשר מה"ט אחז"ל דשבת שקולה ככל התורה ואמרו ע"ז שקולה ככל התורה הכל טעם אחד להם דהנה בשבת קי"ל בש"ס ופוסקים דג' ימים קודם שבת נקרא קמי' שבתא וג' ימים אחר שבת נקרא בתר שבתא א"כ מוכח דקדוש' שבת מתפשט למפרע ג' ימים ואח"כ ג' ימים והנה במתן תורה נמי התחיל קדושתה למפרע ג' ימים ולכך שקולה שבת ככל התורה ובע"ז נמי כיון דלפני אידיהן ג' ימים אסור לישא וליתן עמהם מוכח דטומאת ע"ז נמי מתפשט ג' ימים למפרע ולכך שקולה ע"ז ככל התורה כי המודה בע"ז ככופר בכל התורה ולהיפוך הכופר בה כמודה בכל התורה והנה לדרכינו דלכך שבת שקולה ככל התורה מכח דמקדש ג' ימים למפרע וג' ימים אחריו א"כ י"ל להיפוך נמי דגם במתן תורה נתפשט קדושת מתן תורה לאחריו ג' ימים כמו למפרע והי' ראוין לעשות פרישה אחר מתן תורה ג' ימים כמו קודם מתן תורה ובפרט למ"ד דבע"ז אסורין ג' ימים לאחריהם כמו לפניהם א"כ מוכח דקמתפשט הטומאה לאחריו נמי ג' ימים א"כ ממילא להיפוך בקדושה הוי כן דמדה טובה מרובה מכ"ש דלא גרע לכך הי' ראוי לאסור ג' ימים אחר מתן תורה נמי ובזה יש להסביר יותר דברי הש"ס בביצה דף ויו דקאמר שם דכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו וכתבו התוס' דיש רוצים להביא ראי' מכאן דחרם הנעשה לזמן כשכלה הזמן צריך התרה שהרי במתן תורה הוי כן והתוס' כתבו דאין מזה ראי' דאם הוי כתוב והיו נכונים שלשת ימים הי' משמע דאח"כ מותרין אבל כיון דכתיב לשלשת ימים וכו' לכך צריך להתיר דאל תגשו אל אשה משמע עולמות ולפענ"ד א"צ לדחוק ולומר דאל תגשו אל אשה יהי' עולמות רק הכוונה כך דאם הוי כתיב שלשת ימים הי' משמע רק שלשה הראשונים אסורין אבל אחרונים מותרין ולכך כתיב לשלשת ימים דמשמע דבין שלשה לפני מתן תורה ושלשה אחר מתן תורה אסורין וכיון דרצה אח"כ להתיר אחר מתן תורה מיד לכך הוצרך לומר להם שובו לכם לאהליכם:

והנה. בזה י"ל מה שהקשה הצל"ח שם דלמסקנא דיליף דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו מבמשוך היובל א"כ למ"ל למכתב לשלשת וצריך למכתב שובו לכם לאהליכם לכתוב שלשת ימים ולא נצטרך שובו לכם וכו'. והמהרש"א שם עמד במה דפריך הש"ס וכ"ת למצות עונה הוא דאתא הרי זה כבר נאמר בפ' נח ייע"ש ולדרכינו י"ל כך דהנה לפמ"ש יהי' כוונ' המקרא מ"ש והיו נכונים לשלשת ימים היינו שלשה לפניו שלשה לאחריו וא"כ מ"ש התורה שובו לכם לאהליכם י"ל שני פנים או דהכוונ' להתיר להם אחר ג' ימים שלאחר מתן תורה ובזה לא הי' נצרך היתר דמשמע בלא"ה להיתר בע"כ דדבר הנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו או אפשר לומר דהכוונ' מ"ש שובו לכם לאהליכם היינו בתוך ג' ימים דתחלה אסרה התור' ג' ימים לאחר מתן תורה ג"כ ואח"כ התירה התורה אף תוך ג' ימים ואין ראי' דהנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו אך אם נימא דהכונה דהתיר אף תוך ג' ימים קשה מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מהו קסבר למה תחלה אסרה התור' ואח"כ התיר' אך י"ל דתחלה היו במדריגה גדולה שאמרו נעשה ונשמע ולכך זכו לקדושה יתירה ולכך נצטוו על הפריש' ג' ימים כי קדושים כאילו אינן ראוין להתעסק בדברים כאילו כמו שפירש משה תמיד מה"ט. אך אח"כ כשאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה וירדו ממדרגתם ולכך נתפשטו מקדושתם ולכך הותר להם מיד ואין ראי' דדבר הנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו אך הנה זה מבואר דמפי עליון לא תצא הרעות ואין דרכו יתב' להוציא הרעה בפיו ובפרט בדבר שאין כ"מ בו כל כך בהודעה זו ולכך בשלמא אם הי' הכווכ' לך אמור להם שובו לכם לאהליכם להיתר אחר זמן איסור א"ש דהוצרך לומר להם ההיתר אבל אי נימא דשובו לכם לאהליכם היו להתיר מה שכבר אסר תחלה:

קשה כיון דזה הוי בשורה רעה להם שירדו ממדרגתם א"כ אין דרכו יתב' לבשר כן ובפרט כיון דתחלה רצה הקב"ה שיפרשו מנשותיהן אלו הימים א"כ נהי שאח"כ ירדו ממדרגתם מ"מ מה הי' איכפת להקב"ה אם הי' מחזיקין בתומם להיות פרושין עוד ג' ימים כמו שרצה הוא יתב' תחלה:

ובע"כ מה שאמר שובו לכם הי' להיתר אחר זמן איסור ומוכח דהנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ולכך פריך דלמא לעולם הכוונ' מ"ש שובו לכם לאהליכם הכוונ' להיתר ג' ימים לאחר מתן תורה. ומה שהודיע להן הקב"ה היינו למצות עונה כיון דשוב פקע קדושתייהו ואין בהם מצות פרישה שוב צריכין לידע זה שלא לעבור על מצות עונה ולכך הוצרך להודיע כן ולכך יליף מבמשוך היובל וא"כ שוב ל"ק ליכתוב שלשת ימים ולא נצטרך שובו לכם וכו' דשפיר אצטריך לשלשת לאסור ג' ימים אחר מתן תורה ג"כ ואח"כ ההיתר להתיר אף תוך ג' ימים וא"ש ודו"ק:

הנה אחר שכתבנו קצת דברי אגדה לכבוד התורה ולומדיה וכתבנו קצת מילתא דבדיחותא נתחיל גוף החיבור בעז"ה:

עבודת עבודה על עבודה זרה דף ב/א

דף ב/א:

בפירש"י ד"ה שמח הוא לאחר זמן למחר הנה מלשונו משמע דאין השמחה מיד רק למחרתו ונ"מ מזה לדינא דאינו אסור לפרוע מהם רק לפני יום אידו אך ביום אידו מותר דממ"נ היום ליכא שמחה ולמחר הוי אחר יום האיד ואנן קי"ל כרבנן דלאחריהן מותרין והוי חמור בזה לפני אידיהן מאידיהן ממש ממש והי' אפשר ליישב בזה מה שהקשו בתוס' למה נקט כאן לפני אידיהן ג' ימים ולא נקט להיפוך ג' ימים לפני אידיהן ועמ"ש בזה בק"א סימן קמ"ח ולפירש"י הנ"ל י"ל כך דאם הוי נקט ג' ימים לפני אידיהן הי' משמע דקמ"ל דאפילו ג' ימים לפניו אסור ומכ"ש איד עצמו פשיטא דאסור בכל הני דחשיב במשנה והרי חשיב אף לפרוע מהם והי' משמע דאסור לפרוע מהם ביום איד עצמו ולכך קמ"ל דלפני אידיהן ג' ימים כלומר דוקא לפני אידיהן אסור בכל הני אף לפרוע מהן אבל ביום אידו עצמו יש מהן שמותרין אף לרבנן דהיינו לפרוע מהן ושוב ראיתי בר"ן בהגהת חידושי אנשי שם שהרגיש בפירש"י הללו וכתב שם דלכך כתב שם הר"ן לשעתו לאפוקי מפירש"י מיהו באמת שבתי וראיתי שאין זה מוכרח די"ל דאף לפירש"י אסור ביום אידו דהרי חזינין דר"י ס"ל דגם לאחריהן ג' ימים אסור בע"כ דס"ל דשייך אזיל ומודה גם לאחריהן ולכך נהי דרבנן ס"ל דלא שייך בלאחריהן אזיל ומודה היינו רק בשמחה הבאה לו אחר אידו בזה לא אזיל ומודה אחריהן אבל בשמחה הבאה לו ביום אידו רק שלא הרגיש בו רק אח"כ בזה ודאי למחר כשמרגיש בשמחה ההוא אזיל ומודה על השמחה המגיע לו ביום האיד ובזה ודאי אזיל ומודה אחר יום אידו כיון דהפעולה נעשה לו ביום האיד רק שהוא הרגיש בה אח"כ מודים רבנן לר"י דשייך בלאחריהן אזיל ומודה ולכך גם לרש"י אסור לפרוע מהן ביום אידו ומה דפירש למחר היינו דלשון המשנה דחקתו מדקאמר שמח הוא לאח"ז ולא קאמר שמח הוא אח"כ דאח"כ הוי משמע מיד אח"כ בו ביום אבל מדקאמר לאחר זמן משמע למחר ולכך פירש כן ולדינא אין כ"מ מזה ומודה רש"י להר"ן בזה כנלפע"ד נכון ועיין תוס' לקמן דף ויו ע"ב ד"ה אמר אביי מוכח נמי דר"ל דאינו שמח עד למחר ויש להתיר ביום איד עצמו יע"ש ודוק מיהו י"ל דבהך סברא פליגי אביי ורבא שם אביי לא ס"ל כסברתינו הנ"ל ורבא ס"ל כסברתינו דשמח אח"ז מה דנעשה ביום אידו ופליגי אי נאסר ביום אידו מכח שמחתו דלמחר או לא יע"ש ודוק:

בתוס' ד"ה לפני אידיהן עיין מ"ש בזה בק"א סימן קמ"ח בעזה"י בתוס' ד"ה אסור לשאת ולתת. פ"ה וכו' ומתוך לשונו משמע וכו' עיין במהרש"א שכתב האי לישנא איתא בגמרא וכו' עד דהאי טעמא משום דונח ישמע על פיך שייך בכל מקח וממכר עכ"ל והנה לפע"ד דבריו תמוהין מאוד דאטו לר"ת ופירושו דמיירי רק בתקרובות לא יהי' האיסור מכח לא ישמע על פיך. הרי כיון דבש"ס מפורש כיון דחשיבא להו מלתא ואזיל ומודה א"כ מפורש הטעם משום דאזיל ומודה וכמ"ש המהרש"א בעצמו א"כ גם ר"ת מוכרח כפרש כן גם הרא"ש כתב בדברי ר"ת עצמו הפירוש וז"ל וקמיבעיא לי' האי דאסור למכור להם מידי דחזי להקרבה לע"ז משום רווחא דכשיש להם הרבה להקריב לע"ז הוא מקריב בריוח ומן המובחר ומשבח לע"ז שלו שזימנה לידו להקרבה בריוח א"כ נקט בפי' גם לר"ת החשש בזה מכח אזיל ומודה ומה איכפ' לישראל בזה מה שהנכרי אזיל ומוד' בע"ב דהישראל עובר משום ולא ישמע על פיך א"כ גם לר"ת אסור משום ולא ישמע על פיך ואעפ"כ מפרש רק בתקרובת וא"כ מ"ל דלרש"י הוי האיסור בכל דבר ואף דזה הוי אפשר ליישב דנ"ל דלר"ת אין האיסור מכח ולא ישמע על פיך רק מכח לפני עור רק דמיבעיא לי' באיזה ענין עובר אלפני עור אם הטעם מכח דאזיל ומודה על ידו ולכך עובר הישראל אלפני עור מה שגורם שהנכרי מודה על ידו. וא"כ אף ביש לו נמי שייך אזיל ומודה מכח הרוחה ואף בזה שייך לפני עור ועיין בט"ז סימן קמ"ח ומ"ש עליו בזה בק"א שם או הטעם הוי רק מכח לפני עור לא מכח אזיל ומודה כלל ולכך ביש לו בהמה אחרת שרי אבל הכל יהי' מכח לפני עור מ"מ אכתי לא הונח סוף סוף אם הוי עיקר האיסור מכח דאזיל ומודה מה לי אם הוי האיסור דאזיל ומודה ועובר הישראל אלפני עור:

או הטעם דעובר משום לא ישמע על פיך ולמה בלאו דלא ישמע על פיך משמע לי' דבכל מקח וממכר שייך כן ולאו דלפני עור לא שייך בכל מקח וממכר אף אם שייך אזיל ומודה מיהו לפי האמת הא לא קשיא דר"ת ס"ל דגבי מקח וממכר לא שייך אזיל ומודה וכמ"ש הרא"ש בשמו וכמ"ש התוס' בתחלת דבריהם כאן. אך א"כ דברי המהרש"א תמוהין מאוד מנ"ל דפירש"י דפירש הטעם דולא ישמע על פיך דאסור בכל מו"מ ומנ"ל דלא ס"ל כר"ת אטו ס"ל לר"ת דשייך הודאה בכל מו"מ הרי ס"ל דבמקח וממכר לא שייך אזיל ומודה כלל א"כ מה זה שכתב המהרש"א דלא ישמע על פיך שייך בכל מו"מ תרי אם הי' שייך במקח וממכר אזיל ומודה הי' שייך בו לאו דלא ישמע על פיך: אבל י"ל רש"י ס"ל כר"ת כמי דלא שייך במקח וממכר אזיל ומודה כלל א"כ לא שייך בזה לאו דלא ישמע על פיך א"כ דברי המהרש"א תמוהין מאוד בפירושו שכתב דלפי ה"ט דולא ישמע על פיך שייך אף במקח וממכר מיהו דברי התוס' והרא"ש ג"כ אינן מובנין באמת מנ"ל מפירש"י כן דהן מפירושו במשנה והן מפירושו בגמרא אין ראי' לאסור כל מקח וממכר וצ"ע ועימ"ש לקמן בישובו גם עיין בק"א סימן קמ"ח מ"ש בישוב דברי הרא"ש ומהרש"א קצת והנה מה דהוי קשיא לי על שיטת ר"ת שחולק על רש"י ומפרש דמיירי רק מתקרובת ע"ז למה לא הביא ראי' מן ש"ס מפורש לקמן דף ה' ע"ב בפיסקא ג' ימים אסור לשאת ולתת עמהם ומי בעינין כילי האי והתנן בארבעה פרקים וכו' ואם איתא דהמשנה אוסרת בכל מו"מ מה ענין זה לזה כלל ואין שייכות פירכת הש"ס כלל למעיין שם שוב עיינתי בהרא"ש הביא באמת ראי' זו ות"ל כוונתי לדעתו בזה מיהו התוס' שהשמיטו ראי' זו נראה דטעמם ונימוקם דמזה אין ראי' דהנה עיקר פלוגתת רש"י ור"ת הוי רק להך לישנא דטעמא הוי מכח הרווחה אבל אם טעמא הוי מכח לפני עור לא שייך רק בתקרובת ע"ז ולא בדבר אחר וא"כ י"ל דפירכת הש"ס הוי כך דקשה ומי בעינין כולי האי והתנן המוכר וכו' וא"כ תיפשוט מינה האיבעיא דטעמא מכח הרוחה דאי מכח לפני עור א"כ אין איסור רק בתקרובת וא"כ ל"ל ג' ימים בחדא סגי א"כ תיפשוט מינה הך בעיא ודוחה הש"ס דמינה לא תיפשוט די"ל דלעולם מכח תקרובת ואעפ"כ בעינין טפי להקרבה אבל לעולם לטעם הרווחה י"ל דאסור כל דבר:

גם י"ל לפמ"ש התוס' לקמן דף ה' ע"ב ד"ה מי בעינין כולי האי וז"ל והלכך אסור לשאת ולתת בכל עניני מקח וממכר משום דשם ע"ז שגור בפיו ואזיל ומודה עכ"ל כראה כוונתם דבאו להחזיק פרש"י וכוונתם כך דודאי אם לא הי' שייך שיעור הקרבה בג' ימים קודם אידיהן לא הוי שייך חשש אזיל ומודה קודם אידיהן כיון דעכ"פ אין שם ע"ז רגיל בפיו כיון דלא הוי יום אידיהן עדיין. אבל כיון דשיעור הקרבה הוי ג' ימים א"כ כיון דדרכו לחפש להקרבה ג' ימים קודם אידיהן א"כ הוי ע"ז רגיל בפיו ולכך שייך חשש אזיל ומודה גם ג' ימים לפני אידיהן ולכך פריך שפיר ומי בעינין כולי האי להקרבה וכו' א"כ שוב לא הוי שם ע"ז רגיל בפיו ואין לחושבהו לאזיל ומודה ולכך מתרץ דבהקרבה בעינין ג' ימים ולכך הוי שם ע"ז רגיל בפיו ושייך בי' אזיל ומודה בכל מקח וממכר ולכך לא הביאו ראי' זו וא"ש ועמ"ש לקמן דף ה' ע"ב לפרש דברי הרא"ש הנ"ל בראי' זו: והנה מה שעמדנו לעיל מנ"ל להתוס' דרש"י ס"ל דבכל מו"מ הדין כן י"ל דהנה בהך אזיל ומודי י"ל בי' שני כוונות או דהכוונה שיהי' אזיל ומודה לע"ז מיד או דהכוונ' שיהי' ביום חגו אזיל ומודה לע"ז. והחילוק הוא כך דאם נימא דהאיסור הוא בכל מקח וממכר בזה לא שייך לומר דתיכף אזיל ומודי דהרי היום אין הע"ז רגיל בפיו. ובזה אין חשש רק דביום האיד שיהי' נזכר בשמא דע"ז ואז יהי' אזיל ומודה ע"כ מה שעש' הנך ג' ימים סמוך לאיד דמה שעשה קודם הג' ימים כבר יצא הדבר מלבו ואינו מודה לע"ז רק מה שעושה תוך ג' ימים עולה על זכרונו ביום אידו ומודה על מה שעשה תוך ג' ימים אבל אם הוי הטעם מכח תקרובת ע"ז בזה י"ל כסברת התוס' דף ה' הנ"ל כיון דעוסק ליקח תקרובת ע"ז ועוסק בשמא דע"ז ואזיל ומודה מיד בו ביום ולכך י"ל דרש"י ותוס' כאן לא ס"ל כסברת התוס' דף ה' הנ"ל דבכל מקח וממכר אזיל ומודי מכח דזוכר שם ע"ז ע"י התקרובת דאם אינו עוסק בתקרובת אינו מזכיר שמא דע"ז כיון דאינו יום החג עדיין אך לגבי תקרובת עצמו ודאי שייך לומר בי' הך סברא כיון דמזכיר שמא דע"ז בעסק התקרובת אזיל ומודה ובזה נחזיק סברת התוס' הנ"ל גם נחזיק לפ"מ שמשמע מדבריהם דהך אזיל ומודה הוי מיד בו ביום ולא ביום אידו דא"כ מה ענין אם מבקש תקרובת או לא ביום אידו מזכיר שמא דע"ז בלא"ה ובע"כ הם מפרשים כבין דעת קדושים דאזיל ומודה מיד: ובזה דהנה רש"י פירש כאן במשנ' דאזיל ומודי לע"ז ביום אידו ולכך שפיר הוכיחו התוס' מדפירש שיהי' אזיל ומודה ביום אידו ולא פירש שיודה מיד בע"כ דס"ל דבכל מו"מ אסור ובזה לא שייך אזיל ומודה מיד כיון דהיום לא מזכיר שמא דע"ז ולכך הוצרך לפרש שיהי' אזיל ומודה ביום אידו אבל לפר"ת דמיירי בתקרובת א"כ ע"י התקרובת מזכיר שמא דע"ז א"כ י"ל דיש לחוש דאזיל ומודה מיד ולא הוי צריך רש"י לפרש דיודה ביום אידו ומדפירש ביום אידו מוכח דכוונתו לאסור כל מו"מ כנלפע"ד ברור ונכון בכוונת דבריהם ואדרבה דוקא בכאן הקשו ולא בפירש"י בגמ' ות"ל אנהרינהו לעיינין לעמוד בכוונת דבריהם ע"פ דבריהם לקמן דף ה' הנ"ל ודוק היטב והרי הרא"ש שהביא ראי' הנ"ל בע"כ לא ס"ל סברת התוס' הנ"ל ולכך לענין שאר מקח וממכר נחזיק כדעת הרא"ש דלא מדכר שמא דע"ז ע"י התקרובת אבל בתקרובת גופייהו נחזיק כדעת התוס' דשייך עי"כ שיזכיר שמא שמא דע"ז ואזיל ומודה ומה שלא הביאו התוס' ראי'זו היינו כמ"ש לעיל די"ל דכוונת הש"ס ליפשוט הך איבעיא וא"כ בזה א"ש דבריהם על נכון ודוק היטב והנה אחר כותבי זה עיינתי שנית בהרא"ש הביא הוא עצמו סברת התוס' בזה שכתבו וז"ל ומיהו כיון שהוא עוסק בצרכי וכו' הנה נטה ג"כ לסברת התוס' בשינוי לשון קצת דהתוס' ס"ל דהתקרובת אינו מועיל רק שעי"כ מזכיר שמא דע"ז ואזיל ומודה ממילא והרא"ש ס"ל דלכך אזיל ומודה לפי שהוא עוסק בצרכיו ונזדמנה לו כן ועכ"פ מפורש אומר בהרא"ש דהחשש הוי דאזיל ומודה מיד ולא ביום אידו דוקא ומשמע מדבריו דס"ל דלהס"ד ס"ל דהתקרובת אינו גורם אזיל ומודה רק לדידי' ולא בכל מקח וממכר ואח"כ מחדש דהוא גורם אזיל ומודה בכל דבר וא"כ לא נפלאת הוא לומר דהתוס' ס"ל כס"ד דהרא"ש דהתקרובת אינו גורם להיות אזיל ומודה מיד רק לדידי' ולא בשאר מקח וממכר ולכך בשאר מקח וממכר לא מודה רק ביום אידו אבל בתקרובת עצמו אזיל ומודה מיד ולכך רש"י דפירש במשנה דמודה ביום אידו בע"כ כוונתו לכל מקח וממכר דלתקרובת הי' יכול לפרש דמודה מיד וא"ש ודוק:

והנה עיין בהרא"ש שכתב וז"ל ועוד הקשה מהא דקאמר בגמ' איבעיא להו אסור לשאת ולתת עמהם משום הרווחה אי משום לפני עור וכו' ופירש"י משום הרווחה דאזיל ומודה ולא איפשטא הך בעיא ועוד קשה דקאמר מה נ"מ דאית לי' בהמה לדידי' וכו' ואמאי לא קאמר נ"מ במידי דלא חזי להקרבה דמשום הרווחה אסור ומשום לפני עור לא תתן מכשול שרי וכו' הנה לא זכיתי להבין דבריו הקדושים אחד מה שהביא פירש"י שם דלענין ווה הביא פירושו בזה ועוד גוף קושיתו מה שייכות לכאן אם כוונתו דהוי בעיא ולא איפשטא ולמה נקט רש"י בפשיטות הטעם משום דאזיל ומורה חדא מה קושיא הרי כיון דספיקא הוא פסק לחומרא ואף די"ל דהוי קשה לו כיון דהוי ספיקא דרבנן ראוי להיות לקולא עכ"פ מה שייכות זה לכאן והנה במע"מ פירש כווכתו ע"ד מ"ש התוס' לקונן דף זיין בשם יש מקשים דקושיותו הוי אם מיירי בכל מקח ומוכר מה שייך בזה לפני עור. אך לדעתי לא הונח בזה דדילמא כן הוי באמת כוונת הש"ס דמיבעיא לי' אם טעמא משום הרווחה ואסור בכל מקח וממכר או הטעם מכח לפני עור ואינו אסור רק בתקרובת לבד והנה התוס' דף זיין שהקשו כן י"ל דכוונתם לקושיא שכתבו כאן דלמה לא קאמר הש"ס הך נ"מ וכוונתם בדרך ממ"נ אם נימא דס"ל להש"ס בין לטעם הרווחה ובין לטעם דלפני עור שייך בכל מקח וממכר קשה מה שהקשו שם איך שייך לפני עור בכל מקח וממכר ואם באמת הוי כן בעייתו אי טעמא מכח הרווחה ואסור בכל מו"מ אי טעמא משום לפ"ע ואינו אסור רק בתקרובת א"כ קשה למה לא קאמר הך נ"מ במידי דלאו תקרובת כמו שהקשו כחן אבל הרא"ש שעשה מזה שני קושיות דתחלה הקשה דהתם איבעיא לי' ואח"כ הקשה למה לא קאמר הך נ"מ בדבר שאינו תקרובת דבריו אינן מובנין דשני קושיות ליכא כאן דאם נפרש כוונת הקושיא דבכל דבר שייך לפ"ע לא קשה קושיא השני' למה לא קאמר הך נ"מ ואם נפרש דכוונת האיבעיא הוי דלטעם דלפני עור לא שייך רק בתקרובת לא קשה קושיא הראשונ' ולכך מה שעשה בזה שני קושיות כ"א בפ"ע אין הבנה לדבריו הקדושים גם מ"ש ולא איפשטא הך בעיא אינו מודה כפירוש המע מ דלפי פירושו אין נ"מ אם נפשטא או לא הרי עיקר קושיותו מגוף האיבעיא ומה נ"מ אי אפשטא או לא וצ"ע להבין דבריו בזה: ושוב ראיתי דיש להבין דבריו כשנקרים דהרי"ף ז"ל השמיט בעיא זו דבעיא אי טעמא משום הרווחה אי טעמא משום לפני עור והר"ן ז"ל הרגיש בזה ונדחק בדבר ולפע"ד י"ל דהנה הך בעיא בש"ס אי טעמא משום הרווחה או משום לפ"ע לכאורה קשה איך ס"ד שיהי' מכח לפ"ע ולא מכח אזיל ומודה הרי כיון דע"כ בלהשאילן הוי הטעם מכח אזיל ומודה א"כ למה לא נחוש גם בלשאת ולתת עמהן מכח אזיל ומודה ולמה כחדש טעם חדש מכח לפני עור ובע"כ דס"ד דדוקא בהני דברים גדולים כגון להשאילן וכו' בזה שייך חשש אזיל ומודה אבל בלשאת ולתת עמהן משום מה דאית כי' להקריב בהרווח' משום זה אפשר דלא שייך אזיל ומודה ולכך מספקא לי'. והנה לפ"ז הנה אביי ורבא פליגי בטעם לשאול מהם וללוות מהם ולפרוע מהן דאביי קאמר גזיר' הא אטו הא ורבא ס"ל דכולהו משום דאזיל ומודה א"כ מוכח דהם פליגי דאביי ס"ל דלא שייך אזיל ומוד' רק בהנאה גדול' כגון להשאילן וכו' אבל בהנאה קטנ' כגון ללוות מהן וכו' לא שייך אזיל ומוד' אבל רבא ס"ל דבכל ענין שייך אזיל ומוד' אף בהנא' קטנה כגון ללוות מהן ולפ"ז כרא' דגם בהנאתו שיש לו להקריב בהרווחה זה הוי לי' הנאה טפי ממה שהוא משאיל ומלוה לישראל ולכך לרבא דס"ל דשייך אזיל ומודה בללוות מהן ולפרוע מהן מכ"ש דשייך לומר אזיל ומודה מה שיש לו להקריב טפי בהרווחה וס"ל להרי"ף דאבעיות הש"ס הוי רק לאביי דס"ל בללוות ולשאול מהן לא שייך אזיל ומוד' ולכך מספקא לי' בלשאת ולתת ביש לו בהמה אחרת רק שיהי' לו בהרווח' אם בזה נמי לא שייך אזיל ומודה או דבז' עדיף כיון דשייך לע"ז שלו ובזה מודה אביי דשייך אזיל ומודה ולכך תינח לאביי אבל אנן דקי"ל כרבא דטעמא בכולהו משום אזיל ומודה א"כ פשיטא דטפי שייך אזיל ומודה בתקרובת בהרווחה ממה דשייך אזיל ומודה מה שהישראל מלוה ממנו ושואל ממנו ולכך כ"ש דשייך לומר בזה אזיל ומודה ולכך פשיטא לי' דטעם דלשאת ולתת משום הרווחה וא"ש דהשמיטו הרי"ף ודוק וז"ב לפע"ד:

יתיישב דברי הרא"ש בקושייתו דנראה ברור דדוקא אם מיירי המשנה בתקרובת בזה נהי דיש לו בהמה אחרת מ"מ אנן סהדי דודאי ניחא לי' שיהי' לו להקריב בהרווחה לע"ז ממה שהישראל משחיל ולוה ממנו ולכך נפשטה הך בעיא מכח מה דס"ל לרבא וללוות ולהשאיל מהם וכו' אבל אם נימא דהמשנ' מיירי בכל מקח וממכר הנה בשאר מקח וממכר ודאי גרע טפי מללוות ולשאול ממנו וכמ"ש ר"ת באמת בכל מקח וממכר כא שייך כלל אזיל ומודה. כיון דמוציא מעותיו כנגדו וא"כ בזה פשיטא דשייך טפי אזיל ומודה בללוות ולשאול ממה דשייך במקח וממכר דעלמא וא"כ מזה לא נפשטא האיבעיא מהך דרבא כלל וכיון דנשאר האיבעיא במקומה ומלתא דרבנן הוא וראוי להיות ספיקו להקל וז"ש הרא"ש דהוי איבעיא ולא איפשטא וא"כ אם מיירי רק מתקרובת א"ש די"ל דלכך נקט הטעם דאזיל ומודה מכח דנפשטא הך בעיא מהך דרבא אבל אם מיירי בכל מקח וממכר א"כ לא נפשטה הך בעיא כלל ושוב קשה למה נקט רש"י ז"ל הטעם דאזיל ומודה דהו"ל לפסוק האיבעיא לקולא דהוי דרבנן כ"כ נכון כוונת הרא"ש והנה עפמ"ש יש ליישב מה שהקשו התוס' והרא"ש על רש"י דלמה קאמר הש"ס נ"מ דאי' לי' בהמה אחרית' ולא קאמר נ"מ במידי דלא חזי להקרבה והוא די"ל דדבר זה אם שייך בכל מקח וממכר אזיל ומודה תליא בפלוגתא דאביי ורבא דלאביי דלא שייך אזיל ומודה רק בהנחה גדולה כגון בלהשאילן ולהלותן ולא בלישאל מהן אף דיש לו הנאה שהישראל צריך לו ה"ה דלא שייך במקח וממכר אזיל ומודה רק בתקרובת בהרווחה גם הא מספקא לי' אבל לרבא דס"ל דגם בלשאל מהן שייך אזיל ומודה א"כ בהנאה דמקח וממכר כמי שייך אזיל ומודה וא"כ א"ש כיון דכבר כתבנו דאיבעיות דש"ס הוי לאביי ולכך לאביי במקח וממכר ודאי דלא שייך אזיל ומודה ובתקרובת מספקא לי' ולכך לא מצי למימר הך כ"מ במידי דלא חזו להקרבה כיון דמספקא לי' בתקרובת אם שייך אזיל ומודה א"כ ע"כ דס"ל כאביי ולאביי במקח וממכר ודאי לא שייך אזיל ומודה אבל כדידן דקיי"ל כרבא דכולהו מכח אזיל ומודה גם במקח וממכר שייך אזיל ומודה ומה יומתק בזה לשון רש"י שכתב בד"ה אסור לשאת ולתת עמהם וכולהו משום דאזיל ומודה ביום אידו והתוס' הוכיחו מלשון זה דמיירי במקח וממכר ולעיל פירשנו כוונתם מכח בו ביום דנקטו ולפמ"ש א"ש מאור דדייק רש"י בלשונו מ"ש כולהו כלומר כיון דלדידן כולהו אף לשאול וללוות מהן אסור משום אזיל ומודה ונקט רש"י לישנא דרבא דכלהו מכח אזיל ומודה וכיון דכולהו מכח אזיל ומודה א"כ גם במקח וממכר שייך לומר כן ולכך הוי החשש דאזיל ומודה ביום אידו ולא קודם וכמ"ש לעיל בשמו וע"ש ודוק:

והנה אחר כותבי זה הגיע לידי חידושי מהר"מ לובלין וביאר כוונת הרא"ש דכך מוכח מפירש"י דס"ל דשייך כן בכל מקח וממכר מדנקט הטעם מכח לא ישמע על פיך ואם הוי רק בתקרובת הוי לי' לפרש כמי מכח לפני עיר דבתקרובת שייך נמי לפני עור ייע"ש. והנה לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דממ"נ מה הוי כוונתו אם כוונתו כפשוטו דבתקרובת שייך לאו דלפני עור מה שמוסר לו בהמה להקריב מה קושיא הרי י"ל דרש"י מיירי דאית לי' בהמה לדידי' ופוסק האיבעיא לחומרא ובפרט שמוכרחין אנו לומר כן דאם נימא לפי האמת דרש"י מיירי בכל מקח וממכר פשיטא דנצטרך לומר דרש"י פוסק לחומרא ואוסר בכל מו"מ מכח לא ישמע על פיך א"כ שוב אפשר לומר דמיירי בתקרובת ומיירי דאית לי' בהמה לדידי' דהרווחה שייך בזה ויש בו חשש דאזיל ומודה ולפני עור לא שייך בזה ואם כוונתו דבשביל דאזיל ומודה שייך לפני עור בשביל זה גופא וכמו שעלה ע"ד הב"ח בסימן קמ"ח א"כ מה נתקן בזה אם איירי רש"י בכל מקח וממכר למה לא נקט לפני עור ממ"נ אם לא שייך במקח וממכר אזיל ומודה גם לאו דלא ישמע על פיך לא שייך בזה ואם שייך במקח ומכר אזיל ומודה גם לאו דלפני עור שייך בזה אם שייך במודה לפני עור וא"כ מה חילוק יש בין תקרובת למו"מ וכמה אי מיירי במו"מ א"ש דנקט כא ישמע ולא לפני עור ובתקרובת הי' לו למינקט גם לפ"ע והן אמת לפמ"ש בחידושי בק"א א"ש דברי המהר"מ אך רחוק הוא להעמיס כן בלשון מהר"מ וצ"ע דבריו:

בא"ד נהי דרוב אידיהן מן הקדישים וכו' כוונתם למ"ש הבד"ה בסימן קמ"ז בשם רבינו ירוחם וז"ל והר"י כתב שיש היתר אחר בזמן הזה כי נשבעים בקדישים שלהם הנקראין עון גליון ואין תופסים בהם אלהות וכו' וז"ש דרוב אידיהן הוי מן הקדישים מעון גליון ואינו לשם ע"ז מ"מ יום אחד אסור מדינא דש"ס ומוכח מזה דהוי בשם ע"ז ממש:

בא"ד לכך נראה דטעם ההיתר משום דנכרים שבינינו קים לן בגווייהו דלא פלחי לע"ז נלפע"ד דהני שני טעמים דלא פלחו לע"ז וטעם שני משום איבה צריכין זה לזה דכ"א לבדו אינו מספיק דהנה הטעם דלא פלחי לע"ז אינו מספיק מטעם שהרגישו הפוסקים דהרי דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ונדחקו בישוב הדבר ולהיפך בטעם איבה לבד אינו מספיק מטעם מטעם שהרגישו התוס' שהרי בלקנו' ולמכור ולשאול וכו' לא שייך איבה אך בשניהם יחד א"ש דהנה כלל זה דדבר הנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו זה לא שייך רק באם לא נתיר יהי' נשאר התקנ' כמו שתיקנוהו מקודם בזה ראוי לומר כיון שנחסר במנין אין בנו כח לבטל תקנתם אף אם באמ' ידעינן דטעמם לא שייך בזה ואם הי' עתה לא הי' מהקנין כן מ"מ כיון דכבר אסרוהו אין בידינו להתיר אך אם עכ"פ הוי ההכרח לבטל איזה דבר מן התקנה ולשנו' מתקנתם א"כ כיון דכבר בלא"ה הורע כח תקנתם במקצ' מצד ההכרח שוב מותר לבטל את השאר מדינא אם טעמם לא שייך עתה ואינו בכלל דבר הנאסר במנין כיון דבלא"ה הורע כח התקנה במקצ' ונשתנה מתקנתם והרי לולא קרא דשובו לכם לאהליכם וקרא דבמשוך היובל לא הוי' ידעינן כלל האי דינא דדבר הנאסר במנין רק מהתם ילפינן האי דינא ואין לך בו אלא חידושו ודומיא דהתם דלולא ההיתר הוי האיסור כמקודם אבל אם השתא בלא"ה נשתנה האיסור במקצ' מותר להתיר המותר ולכך א"ש דודאי להשאילן ולהלוותן ולפורען אינו מותר רק מטעם איבה כמ"ש התוס'. אך כיון דתחל' התקנה הי' לאסור הכל אף להשאילן וכו' וא"כ עתה מכח איבה ההכרח לנו לבטל המקצת להשאילן ולהלוותן וכו' וא"כ בלא"ה בטל התקנה במקצ' וכיון דבלא"ה בטל במקצ' שוב מותר לבטל אף השאר דלא שייך בהו איבה כיון דעתה לא פלחי לע"ז ולא שייך בזה לומר דהוי השתא לע"ז וא"ש ודוק וזה סברא ברור' לפע"ד בא"ד א"כ דסמיכו על הא דירושלמי דבריהם צ"ע דלפי דרכם לא הוצרכו לכך דהרי השתא דכתבו דאנן סמכינן על האי דירושלמי בע"כ הוי דלא כהלכתא קצת דודאי לפי טעם הש"ס דאזיל ומודי או משום לפני עור מה בכך דאינו אלא כמחניף להם סוף סוף אזיל ומודי (א"ה עיין מהרמ"ל) גם בגוף הדין דמתיר בירושלמי נכרי המכירו ודאי מוכח בש"ס להיפך דהרי לר"י נשיאה דשלח לו המין דינרא מכירו הוי ולמ"ל הטעם דלא פלחו לע"ז תיפוק לי' מטעם דמכירו הוי ובע"כ דלא ס"ל כירושלמי והירושלמי יסבור טעם אחר דלכך אסור ג"י דהוי כשמח עמהם ביום אידן וכמחזיק ידי עוברי עבירה או כמודה ח"ו ולכך מתיר בנכרי המכירו דהוי כמחניף להו אבל לטעם הש"ס דאזיל ומודה או לפני עור ודאי אין לחלק בין מכירו או לא וא"כ אם נאמר דסמכו על הירושלמי הוי דלא כהלכתא דקי"ל בכל דוכתא הלכתא כש"ס דילן נגד הירושלמי ובע"כ דהוי דלא כהלכתא רק דסמכו קצת סמך למנהגינו דלא הוי כטועין לגמרי א"כ לפ"ז לא הי' צריכין להירושלמי דהרי בלא"ה פריך הש"ס לקמן דף ו' בשלמא להלוותן ולפורען אלא לשאול מהן וכו' אמאי ומשני אביי דכולהו גזירה הא אטו הא ורבא משני דכולהו אסור משום דאזיל ומודה וא"כ לפ"ז י"ל דהדרינן לכללא שכתבו תחלה דלכך מותר מכח איבה ומה שהקשו דלשאול מהן וכו' לא שייך איבה נימא דקי"ל כאביי דמדינא נמי אינו אסור לשאול מהסרק מכח גזירה א"כ תינח בזמן המשנ' דהי' אסור להשאילן ולכך גזרו הא אטו הא אבל לדידן דלשואלן ולהלוותן ולפורען מותר מכח איבה א"כ שוב ממילא לא שייך גזירה ומותר לשאול מהם וללוות ולפרוע מדינא ומה קושיא וא"ל דקושייתם הוי דהרי אנן קי"ל כרבא דס"ל דמדינא אסור דאביי ורבא הלכה כרבא ומה קושיא הרי השתא דכתבו דסמכי על הירושלמי הוי דלא כהילכתא תמיד דקי"ל כש"ס דילן נגד הירושלמי וא"כ טפי עדיף לומר דקי"ל כאביי בהא דהרי בכמה מקומו' קי"ל כאביי ממה שנאמר דפוסק כהירושלמי ואפשר דהוי קשה להו מ"ט לא מנה להו הש"ס בהני דקי"ל הלכה כאביי:

או אפשר דעיקר קושייתם סמכי על מה דהקשו תחלה אלשאת ולתת עמהם דלא שייך בזה איבה וזה אינו מכח גזירה לכ"ע ולמה מתירין עכשיו. וארווחנא בזה ליישב שיטת ר"ת דמפרש דבתקרובת מיירי והקשה המהרש"א ז"ל אכתי קשה בלהשאילן ולשאל מהם וכו' ולפמ"ש א"ש די"ל דר"ת לא הונח לו לומר דפסקינין כהירושלמי נגד ש"ס דילן דלא מצינו כן בשום מקום ובפרט נגד רבים בש"ס דילן דס"ל להיפך אבל לומר דקי"ל כאביי נגד רבא י"ל שפיר דבכמה מקומו' הוי הלכה כאביי ביע"ל קג"ם רק דאכתי הוי קשה מלשאת ולתת עמהם מ"ט הוי מקילינין עכשיו ולכך מתרץ דלשאת ולתת מיירי בתקרובת וממילא מותר לדידן דאין מקריבין רק מעות במ"ש התוס' בשמו ולהשאילן מותר מכח איבה ושוב מותר אף להשאיל כיון דאינו רק מכח גזירה ועתה לא שייך גזירה זו ודוק:

והנה עוד יש ליישב מה שהקשינו דלמה סמכינין אהירושלמי כיון דבש"ס דילן לא משמע כן וי"ל דדבריהם נמשכים לדבריהם הקודמים שהם רצו לפרש תחלה שסמכו דעכו"ם שבח"ל לאו עע"ז הם דמנהג אבותיהם בידיהם ודחו זה דעכ"פ ביום אידו הוי לו לאסור שהרי גם בגולה אינו אסור אלא יום אידו וכו' והנה לפ"ז צריך לפרש מ"ש אח"כ דהגום בזמנינו לא פלחי לע"ז ולכאור' אין הבנה מה בין לא פלחי לע"ז ומה בין מ"ש תחלה דהגוים לא עבדי ע"ז וצ"ל דתחל' מיירי שהן עובדין ע"ז רק שאין להם אמונה בה רק מנהג אבותיהם בידיהם ובזה הוכיחו דעכ"פ ביום אידם אסור ואח"כ חידשו דגוים שבזמנינו לא פלחי לע"ז כלל וכיון שאף במעשה אין עובדין ע"ז ולכך מותר אף ביום אידו ולפ"ז י"ל דמ"ש א"נ דסמכו על האי ירושלמי כוונתם דלא ניחא להו בהאי חילוקא לחלק בין לא עבדי ע"ז ובין לא פלחי לע"ז וס"ל דשוין הם וראוי לאסור עכ"פ ביום אידו ומה שהקשו דשמואל אמר בגולה אינו אסור אלא ביום אידו משמע עכ"פ ביום אידו אסור בזה תירצו דסמכי על האי דירושלמי לחלק בין מכירו לאינו מכירו ולכך שמואל ודאי באינו מכירו אבל במכירו מותר אף ביום אידו כיון דלא עבדי ע"ז. אך אם היו עובדין ע"ז אין חילוק בין מכירו או לא ולא מהני הך דירושלמי אלא לדידן דלא עבדי ע"ז וליום אידו בלבד וא"ש ודו"ק והחילוק בין לא עבדי ע"ז ובין לא פלחי יש ליישב בזה יותר כיון דדבר הנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו רק היכי דלא שייך הטעם לא אמרינין כן כמ"ש הרא"ש כאן לכך יש לחלק בין אם ניכר במעשה ובין אם אינו ניכר במעש' רק בכוונה ודוק היטב:

בא"ד ולפר"ת אין לתמוה על מנהגינו עיין במהרש"א ובמהרמ"ל שתמהו דתינח בלשאת ולתת אבל מה נעשה בלהשאילן דודאי הטעם מכח דאזיל ומודה למה מקילין עכשיו עמש"ל בזה וכעת נרא' די"ל דדבריהם נמשכין למה שרצו לומר תחלה דלכך מקילין עכשיו מכח דנכרים שבח"ל לאו עובדי ע"ז הם רק שהקשו דביום חגו מיהו ליתסר דהרי אמר שמואל דבגולה אינו אסור אלא יום אידו בלבד ולכך מחלק ר"ת עכשיו בין תקרובת לשאר מו"מ ולכך א"ש דס"ל דלכך מקילין מכח דנכרים שבח"ל לאו עע"ז הם ולכך להשאילן מותר מדינא אף ביום אידו ומה דקאמר שמואל דבגולה אינו אסיר רק יום אידו משמע דיום אידו מיהו אסור היינו בלשאת ולתת כיון דמיירי מתקרובת אסור ביום אידו עכ"פ אבל להשאילן מודה שמואל דמותר אף ביום אידו ולכך נהגינין שפיר דלדידן ממ"נ להשאילן מותר כיון דלאו עע"ז הם ומותר מדינא אף ביום אידו ותקרובת אף דאסור מדינא ביום אידו מ"מ עכשיו אין עושין תקרובת רק במעות אבל אם המשנה מיירי בכל מקח וממכר א"כ שמואל דקאמר על המשנ' דבגולה אינו אסור רק יום אידו משמע דביום אידו עכ"פ אסור מיירי בכל מקח וממכר א"כ בזה אין סברא לחלק בין מקח וממכר להשאילן ואם מקח וממכר אסור ביום אידו גם להשאילן אסור וכו' לכך שפיר הקשו על מה סמכו וא"ש כן הי' נראה לכאור' מיהו אכתי לא הונח בזה כמו דאשמועינין שמואל דבגולה אינו אסור רק יום אחד כן הו"ל לאשמועינין דלהשאילן מותר אף ביום אידו. ולהסביר הדבר נראה כך די"ל דהעיקר מה דדחקתו לר"ת הוא כנ"ל דלא ניחא לי' לתרץ כתירוצם מכח דלא פלחי לע"ז דהרי משמע דאף בלא עבדי ע"ז כמי אסור ביום אידו עכ"פ ולחלק בין לא עבדי ובין לא פלחי לי' לא משמע לי' לר"ת ולכך מתרץ כך. דהנה באמת מטעם לא עבדי ע"ז נמי הי' ראוי להתיר אף ביום אידו כיון דאינן אדוקין בע"ז לא אזיל ומודה אך זה בלהשאילן וכו' דליכא בהו טעם אחר רק דאזיל ומודה ולכך עתה דלא פלחי לע"ז ליכא למיחש לכך שמא אזיל ומודה אבל בתקרובת כיון דבלא"ה יש כאן איסור משום לפני עור רק היכי דאיכא בהמה לדידי' לא שייך לפני עור לכך בזה יש לצרף הטעם דיש חשש משום אזיל ומודה ויש לאסור לגמרי ובפרט דהכלל כך הוא דדבר הנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו וכבר הרגיש בזה הרא"ש והפוסקים כאן איך התירו משום דלא פלחי לע"ז הרי הוי דבר הנאסר במנין וכתבו דהיכי דלא שייך הטעם לא הוי דבר הנאסר במנין. אך נרא' דהיינו דוקא היכי דאפשר להתיר לגמרי ולבטל כל התקנה כגון בגילוי וכדומה אז היכי דלא שייך הטעם לא שייך לומר בזה דבר הנאסר במנין אבל אם במקצת התקנה צריך להחזיק אף עתה שוב כיון דנשאר מקצת התקנ' צריך לקיים כולה ואין לנו כח לבטל מקצת ולקיים מקצת ולכך ה"נ להשאילן דליכא בהו טעם רק דאזיל ומודה ממילא היכי דלא עבדי ע"ז ראוי להתיר אבל בלשאת ולתת עמהם כיון דבדליכא בהמה לדידי' אסור מכח לפני עור וכיון דצריך לקיים מקצת התקנה צריך לקיים כולה אף היכי דאית לי' לדידי' ביום אידו ומה"ט גופו אסור להשאילן ג"כ כיון דחד תקנה הוי בלשאת ולתת וכו' עם להשאילן א"כ כיון דלשאת ולתת נשאר התקנה נשאר לגמרי גם בלהשאילן ואף דהתירו בשאר ימים אף דביום אידו נשאר אסור היינו דימים בימים לא מיחלפי ובפרט דג"י לפני אדיהן ליום אידו עצמו לא מחלפי אבל ביום איד עצמו כיון דהתקנה נשאר בלשאת ולתת היכי דל"ל בהמה לדידי' שוב אסרינין הכל הכל כתקנה ראשונ' ובפרט כיון דתחלת התקנ' הי' לאסור הכל אם נראה שעתה התירו לשאל מכח דלא שייך עתה אזיל ומודה ואמרו דהכל הוי טעמא מכח דאזיל ומודה ומותר עתה וימכרו לו אף בלית לי' בהמה לנכרי ולכך מכח זה קיים כל התקנ' ואסרינין הכל אבל לדידן דאין מקריבין בהמות ולא שייך לפני עור א"כ דלא עבדי ע"ז א"כ ראוי באמת להתיר הכל ולכך מותר באמת כיון דלא עבדי ע"ז לא שייך אזיל ומודה ולא הוי דבר הנאסר במנין כיון דבטל הטעם ומותר אף ביום אידו וא"ש ודוק שם בא"ד אמאי לא קאמר נ"מ במידי דלאו תקרובת וכו' עיין בק"א סימן קמ"ח מה שהקשיתי שם דלכ"ע יקשה שהי' יכול לומר נ"מ אחרת אם יכול למכור לו ע"י נכרי אחר דלפני עור לא שייך בזה ולא ישמע על פיך שייך ייע"ש [א"ה עיין דף י"ד וכולן מוכרין להם חביל' דאלפני דלפני לא מקפידינין ומותר אף לכתחל' ולא שייך לא ישמע גם כן דאל"כ ליפשוט מהכא ודוק ע"כ:

גמ' גמ' מאן גרים להו תברא עדות עצמן עיין בת"ח מה שהקש' דלמה קאמר עדות עצמן הא הוי עדות ע"ז שתעיד על עובדי' והאיך קאמר עדות עצמן ולפע"ד י"ל עפמ"ש בהקדמ' ספר החיים בביאור הטעם שהחזיר הקב"ה התור' על כל אומה ולשון דלא הי' כונתו יתב' שהם יקבלו התור' רק כוונתו להוציאם מקנטור של אומ"ה שלא יוכלו לומר להם אומה של בוזזים אתם כפירש"י ריש בראשי' דאף דרש"י ז"ל מתרץ שם דעולם ומלואו של הקב"ה כשרצה נתנה לכם וכשרצה נטלה מכם ונתנ' לנו עדיין אין זה מספיק דסוף סוף כיון שכבר נתנה לאומ"ה בלי תנאי ולא לשעה רק מתנה סתם איך יטלה מהם אך עיקר התירוץ הוא כיון דבלא"ה אם לא היו ישראל מקבלים את התור' חוזר לתוהו ובוהו וא"כ בלא"ה הי' נעשה העולם הפקר וזכו בו ישראל כזוכה מן ההפקר והוי כמציל מן הנהר וכו' הרי אלו שלו ולכך אין לישראל דין בוזזים. אך התם קיי"ל דוקא אם לא הי' יכולין הבעלים להציל אבל אם היו הבעלים יכולין להציל לא נעשה הפקר והיו קורים לישראל אומה של בוזזים משא"כ עתה שהודו בעצמן שאין בידם לקבל שוב הוי דינם כאין יכולין להציל ונעשה הפקר ואין לישראל קנטור לומר אומה של בוזזים אתם יע"ש וז"ש כאן דהנה לע"ל יהי' עיקר תברא שלהם מה שישראל ירשו את ארצם כמ"ש למען ירשו את שארית אדום ואת הגוים אשר כקרא שמי עליהן ובתורה ופרצת ימה וקדמה ובנביאים והאכלתיך כחלת יעקב אביך נחלה בלי מצרים והבן אך הרי יהי' לישראל חשש שיאמרו אימה של בוזזים אתם רק ע"י מה שהודו הם תחלה שאין בידם לקבל התור' ולכך לא יהי' להם תואר אומה של בוזזים וז"ש כאן מאן גרים להם תברא עדות עצמן שהעידו על עצמן תחל' שאין בידם לקבל התור' לכך הא עדיפא ומה יומתק בזה המשך לשון הפסוק בישעי' מ"ג כל הגוים נקבצו יחדיו ויאספו לאומים מי בכם מגיד זאת וראשונו' ישמיעונו יתנו עדיהן ויצדקו ישמעו ויאמרו אמת והכוונה דהנה תחל' אמר שם כי אני ד' אלקיך מושעך נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך וכו' ולכך אמר אח"כ אם כל הגוים נקבצו יחדיו ויאספו לאומים לטעון על מה עשה ה' ככה להיותם פדיון ישראל ולכך אמר התירוץ מי בכם יגיד זאת שיהי' בידו לקבל התור' כדרשת חז"ל לקמן דזה קאי על התורה ולכך קאמר מי בכם מגיד זאת וכיון שאין בידם לקיים התור' לכך זכו ישראל מן ההפקר ואם יאמרו שוב הי' בידם לקיים התור' ולכך אמר וראשונות ישמיעונו שכבר הודו בעצמם בראשונה שאין בידם לקיים התורה ולכך אמר יתנו עדיהן עדו' עצמן שהודו בראשונה ולכך ישמעו ויאמרו אמת שזכו ישראל לעולם מן ההפקר וא"ש ודוק ועיין לקמן בפיסקא תני ר"ח מ"ש ביאורים אחרים בזה: גמ' מאן גרים להו תברא עדו' שהעידו בעצמן עיין בת"ח מה שעמד דרש"י פירש דקאי על העכו"ם שהם העידו בעצמם שעבדו ע"ז ובאמת הכוונ' על הע"ז שהע"ז תעיד בעובדי' וא"כ לא הוי לי' למימר עדו' שהעידו בעצמן ועמ"ש לעיל בזה ועוד יש לדייק אטו העדות גורם התברא הרי העיקר התברא החטא גורם לא העדו' לכך נרא' לי לפרש דהכל קאי על הע"ז עצמה. והוא דהנה במצרים נאבדו גם הע"ז שלהם וכמ"ש ובאלהיהם אעשה שפטים ומפרש במדרש נאבדו ונתנו ע"ז שלהם וכמו כן לע"ל שיהי' נשברים גוף הע"ז אך י"ל דבשלמא במצרים שהי' ישראל ג"כ עובדין ע"ז ולכך לא רצה הקב"ה לשיירם שלא יהי' בזיון לישראל וכמ"ש בילקוט פ' האזינו שיאמרו ישראל לע"ל הרי הע"ז קיימים וישיב הקב"ה הרי אני מעבירם וכו' ולכך שלא יהי' בזיון לישראל העביר הקב"ה הע"ז ובטלם. אך לע"ל כיון דהיצ"ה של ע"ז נהרג ואין ישראל עובדין ע"ז למה יהי' מאבד הע"ז עצמן הרי הם אינן בר עונשין והנה בזה י"ל דבאמת יעשה הקב"ה לטובת האומות היינו בעבור שיודו האומות בעצמן על חטאם ולא יכפרו בדבר ולכך יתן להם הקב"ה שכרן שלא יהי' עבירה שלהם קיים בעולם שלא יהי' להם בזיון כ"כ וז"ש חז"ל דודאי הך תברא קאי על הע"ז עצמה שיהי' הם בעצמן נשברין וז"ש מאן גרים להו תברא לע"ז היינו עדות שהעידו בעצמן מחמת שהעידו בעצמן והודו על חטאם ישולם להן שכרן שלא יהי' לע"ז שלהם קיום בעולם וז"ש מאן גרים להם לע"ז תברא עדו' שהעידו בעצמן. אך לדרכינו י"ל כך דהנה י"ל דלכך יהי' כלין בעצמן מכח זה שלע"ל יבאו הע"ז בעצמן ויעידו על האמ"ה שעבדו אותם וכתב מהרש"א אף שבאמת פה להם ולא ידברו מ"מ לע"ל יהי' נעש' להם נס וידברו וא"כ י"ל דכמו דבאתון של בלעם יש במדרש שהמית אותה המלאך מיד שלא יעשו אות' ע"ז כן ה"נ כיון שיראו שהם מדברים פן יאמרו שיש בהם ממש לכך יהי' נשברים מיד לכך אמר מאן גרים להו תברא עדות שהעידו בעצמן מכח זה יהי' נשברין מכח מה שהע"ז יעידו בעצמן שעבדו אותה לכך יהי' נשברין שלא יאמרו שיש בהם ממש לכך האי עדיפא:

גמ' אמריב"ל יתנו עדיהן ויצדקו אלו ישראל ישמעו ויאמרו אמת אלו אמ"ה נרא' המשך המאמר דלפירש"י קשה מה קמ"ל ועדו' האומו' מאי בעי הכא ונרא' עפמ"ש חז"ל בסוכה פ"ה דלע"ל הקב"ה שוחט את היצ"ה לפני כולם להצדיקים יהי' נדמה להם כהר ולרשעים יהי' נדמה להם כחוט השער' הללו בוכין והללו בוכין צדיקים בוכין איך יכולנו לכבוש ההר הזה הרשעים בוכין איך לא יכולנו לכבוש חוט השער' כזה וביאר המהרש"א ז"ל שם הכוונה דלכך בוכין הצדיקים אף שכבר כבשוהו אך יאמרו איך יכולנו לכבוש הר כזה וא"כ בודאי הוי רק ע"י סיוע הקב"ה וכמ"ש חז"ל באמת דיצרו של אדם מהגבר עליו בכל יום ולולי שהקב"ה עוזרו לא הי' יכול לו ויאמרו איך יכולנו לכבוש הר כזה ובודאי ע"י כח אלה וא"כ אין מגיע לנו שכר יע"ש ולפ"ז כשיראו ישראל שהקב"ה נותן שכר יאמרו שבודאי הוא רק חסד וצדקה ולא מן הדין אך זה לישראל דלהם נדמה להם כהר וא"כ יאמרו שלא הי' בכוחם לכבשו רק בכח אלה ולכך יאמרו שאין השכר שלהם מן הדין רק חסד וצדקה אך לאומות העולם להם נדמה היצר הרע רק כחוט השערה ולפי הנראה להם היה ביד הצדיקים בעצמן לכבשו שהרי הם תמהים על נפשם למה לא כבשוהו א"כ לפי דעתם לא היו צריכין הצדיקים לעזר אלהי רק עשו כן מכח עצמן ומגיע להם שכרן מן הדין וז"ש הש"ס יתנו עדיהן ויצדקו אלו ישראל שישראל יאמרו שמקבלין שכרן רק מתורת צדקה ולא מן הדין ישמעו ויאמרו אמת אלו אמ"ה דאמ"ה אמרו שזה אמת שמה"ד מגיע להם שכר ואינן צדקה כלל וא"ש בעז"ה ולולי דברי חז"ל י"ל כך דלטובה שייך צדקה ולרעה ח"ו שייך לומר אמת כמו שמברכין דיין האמת וכמ"ש שהרשעים בגיהנם מקלסין יפה דנת וז"ש יתנו עדיהן ויצדקו אלו ישראל שזכו לטובה ישמעו ויאמרו אמת אלו אמ"ה שנדונין לרעה והבן:

בגמרא לע"ל יטול הקב"ה ס"ת בחיקו ויאמר כל מי שעסק בה יבא ויטול שכרו. הנה מה ששם הקב"ה הס"ת בחיקו ואטו בלא זה לא הי' אפשר לומר כל מי שלמד תורה יבא ויטול שכרו אך נראה דהנה נחזי אנן כבעה"ב ששכר פועלים הרבה לעת ערב כשיבוא פועלים לקבל שכרם נוטל הבע"ב בידו כיס מעות וממנו משלם לכ"א שכרו והנה כן יעשה הוא יתב' דהנה שכר מצוה מצוה דהשכר של המצוה הוי מצוה ושכר של לימוד התור' יהיו תורה עצמה שישלם הקב"ה שכר עבור לימוד התורה וזה הכוונה במ"ש הכתוב תורה חדשה מאתי תצא והיינו שזה יהי' שכר לימוד התורה תורה החדש' מאתו יתב' ולכך אמחז"ל ת"ח אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב ומה"ט כיון שהשכר שלהם יהי' לימוד התורה ולכך לא יהי' להם מנוחה ולכך אמר דלעתיד יטול הקב"ה ס"ת ויניחו בחיקו ויאמר כל מי שלמד תורה יבא ויטול שכרו מס"ת זו כי ממנה ישלם שכר ללימוד תורה איש איש כערכו וכן יש במדרש פ' כי תבא בפסוק והי' אם שמוע תשמע אם שמוע בישן תשמע בחדש והכוונה ע"ד הנ"ל אם שמוע בישן תקבל שכר לישמע בחדש וזה יהי' שכרו ועיין לקמן בגמ' גבי מי בכם מגיד זאת ראי' לדברינו הן אמת לפי גרסתינו שם שאמר הקב"ה כל מי שעסק בה לא משמע כפירושינו הנ"ל אך לפי גירסת עין יעקב כל מי שלמד תורה יבא ויטול שכרו א"ש פירושינו ודוק היטב:

והנה מה שקבע הש"ס מאמר זה כאן ולפי פשוטו נראה דהוי דרך אגב בשביל שהביא כאן קרא דיתנו עדיהן ויצדקו אך לדעתי נראה דבכוונה שייך זה כאן והוא דתחלה אמר מאן גרים להו תברא עדו' שהעידו בעצמן הלכך עדו' עדיפא וכבר הקשינו לעיל דלפי המובן מפשוטו אטו העדו' גרם להו התברא החטא גופא גרם להו התברא ולא העדו' ועמ"ש לעיל מזה וכעת נראה כך דהנה לקמן אמר שיטענו עשינו שווקים עשינו מרחצאות וכולם לא עשינו אלא כדי שיעסקו ישראל בתורה וא"כ מוכרחין הם לומר שידעו מעלו' ישראל ומעלו' התור' דאל"כ איך יאמרו שעשו הכל בשביל ישראל והתור' הרי לא ידעו ולא יבינו מעל' התור' וישראל כלל ובע"כ שידעו ויטענו שידעו הכל לפ"ז זה דומה למה דקי"ל דכל הטוען לא לויתי ובאו עדים שלוה ופרע שחייב לשלם מכח דמה שאומר שלא לוה הוכחש מעדים ומה שהעדים אומרים שפרע אזלינן בתר הודא' עצמו דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וא"כ ה"נ בזה מה שיטענו האומו' שכולו לא עשו רק בשביל ישראל והתור' בע"כ מוכרחין לומר שכבר הכירו מעלת ישראל והתור' ומה שאמרו שכולו לא עשו רק בשביל ישראל הוכחשו ממנו יתב' כמ"ש להם כולם לא עשיתם אלא בשביל עצמיכם ולכך אין להם טענה אח"כ דלכך שיעבדו בישראל ולא השגיחו על מעל' ישראל והתור' שלא ידעו מעלתם שכבר הודו מפי עצמם שהכירו מעל' ישראל והתור' וז"ש הש"ס תחלה דבלא"ה לא יהיו מחייבין תברא שיהי' להם התנצלו' שלא ידעו מעל' ישראל והתורה כלל אך מאן גרים להו תברא עדו' שהעידו בעצמן מה שהעידו בעצמן שעשו הכל רק בשביל ישראל זה המחייב אותם תברא וז"ש הנביא בהפסוק שמביא הש"ס לעיל יוצרי פסל כולם תוהו וחמודיהם בל יועילו ועדיהם המה כלומר כל מחמדיהם שעשו בעה"ז היינו שווקים ומרחצאו' הגם שיאמרו שכל זה לא עשו רק בשביל ישראל מ"מ באמ' לא יועילו שיוכחשו על פניהם שלא עשו עבור ישראל ולכך לא מיבעיא שלא יועיל להם מחמדיהם רק אדרבה ועידיהם המה כי המה יהיו עוד עדיהם לרעה שיאמרו שעשו כן בשביל ישראל והתורה וא"כ הוי הודא' בע"ד שהכירו מעל' ישראל והתורה לכך סמך לזה דרש ר"ח הנ"ל כדי לפרש העדו' שהעירו בעצמן מה הוא הגורם להם תברא:

עוד י"ל למה שכתבו מאן גרם להם תברא עדו' שהעידו בעצמן ע"פ הנ"ל דהנה הקב"ה רוצה לעונשם על ביטול הלימוד תורה וזה עונש יותר קשה מכל עבירו' דתחל' דינו של אדם על דברי תורה ולכאורה איך יעניש האומות האומו' על ביטול תורה הרי אדרבה גוי שלמד תורה חייב מיתה דכתיב משפטים בל ידעום ואחז"ל אם יאמר אדם יש תורה בגוים אל תאמין דכתיב בגוים אין תורה אך העונש יהי' שהי' להם לעסוק בצרכי ישראל שיעסקו בתורה והי' להם נחשב בעסק התורה עצמה ואם לא עשו כן נחשב להם כאלו בטלו התור' אך זה גופא יכלו למימר דלא ידעי דהעוסק בצרכי מי שעוסק בתורה נחשב כאלו עסק בעצמו בתורה ולא הוי ידעי כן אך כיון שאמרו בעצמם שתקנו שווקים ומרחצאו' בשביל ישראל שיעסקו בתורה א"כ כיון שהקב"ה מכריז שיבאו ליטול שכר לימוד תורה כגירס' עין יעקב בזה והם יבאו ליטול שכר בשביל טענתם שעשו כמה דברים כדי שיעסקו ישראל בתורה ובע"כ דידעו בעוסק לשם לומדי תורה הוי כעוסק בתורה בעצמו וא"כ כיון שיהיו מוכחשין על פניהם שבאמ' לא עשו כן רק בשביל עצמם א"כ אדרבה יתחייבו בטענ' פיהם דמעתה יש להם חוב ועונש ביטול תורה ואף שלא הי' יכולין ללמוד הי' להם לעסוק בצרכי תלמוד תורה ולכך יענשו בעונש ביטול תורה ולכך קאמר מאן גרם להם תברא כי עיקר השכר ועונש הוי על ביטול תורה וזה עונש קשה מכולם וזה גרם להם העדו' שהעידו בעצמם שידעו שהעוסק בצרכי תורה כעוסק בתורה דמי וא"ש ודוק יעו"ש בפ' כי תבא שנת תק"ץ בזה:

גמ' ויאמר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו כן הוא הגירסא בש"ס דילן ובע"י הגירסא כל מי שלמד יבא ויטול שכרו והנה לדעתי נראה כגירס' ש"ס דילן למי שעסק בה ממה דקאמר מיד נכנסין כל אומ"ה ובשלמא אם יאמר מי שעסק בה שפיר יטעו לומר שהם נחשבין כעוסק בתורה כמו שטענו כולם לא עשינו אלא בשביל ישראל שיעסקו בתורה אבל אם גרסינן שלמד תורה איך יטעו אומ"ה לבא הלא עכ"פ הם לא למדו ומנין להם זה שכל העוסק בצרכי תורה יקבל שכר ובפרט לשון מיד לא שייך לפ"ז אך אי גרסינן עסק בה א"ש כיון שישמעו שיאמר הקב"ה לשון עסק ולא למד בע"כ מכוין דאף מי שלא למד רק עסק בצרכי לימוד ג"כ יקבל שכר לכך מיד יתאספו כיון שישמעו דלא בעינן לימוד דוקא רק דיו אם עסק בצרכי לימוד לכך מיד יתאספו משא"כ אם הי' בעינן לימוד לא הי' עולה על דעתם לבא כלל ובזה יתיישב מה שהקשו התוס' ד"ה במה עסקתם ועמ"ש שם ולפמ"ש א"ש דשאלת הש"י יהי' כך שהקב"ה יאמר כל מי שעסק בה יטול שכרו ומיד יתאספו האומו' ובע"כ שעסקו איזה ענין השייך לתורה ולכך ישאל אותם הקב"ה במה עסקתם לצורך התורה ומה דבש"ס גרסינן לשון בה ובעין יעקב גרסינן לשון תורה נראה טפי כגירסת העין יעקב וכצ"ל מי שעסק בתור' ומטעם שכתבנו לעיל בזה יע"ש גמ' מלך וצבור מלך נכנס תחל' לדין וכו' הכה בזה יש לפרש מ"ש המשורר קפי' ע"ב לשלמה אלקים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך ידין עמך בצדק וענייך במשפט והכוונ' עפמ"ש היערת דבש על הפסוק שהובא במדרש בהשפטו יצא רשע יצא צדיק לא נאמר אלא יצא רשע מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה והכוונה שדוד התפלל כשיהי' נידון שונאו יצא רשע תחלה ואז יהי' חרון אף ביותר אבל אם יצא צדיק תחלה אז יהי' עת רצון ולא יתחייב אח"כ יע"ש וזה שבקש שלמה כיון שמלך וצבור מלך נכנס תחלה לדין א"כ מהראוי שיזכ' אותו בזכות רבים כ"א יזכה אותו ויהי' אח"כ עת רצון ויזכו כל ישראל על ידו ולהיפך אם ח"ו יתחייב המלך יהי' ח"ו חרון אף ויהי' מכריע את כולם לכף חובה כיון שיהי' חרון אף ח"ו ולכך בקש משפטיך למלך תן תחלה תן המשפט למלך לבדו ותדין אותו תחלה ועי"כ תזכה אותו בדין ויהי' צדקתך לבן מלך והיינו כי אם יהי' נידון הוא תחלה ויזכה בדין אז יזכה הרבים וידון עמך בצדק וענייך במשפט יזכה כי יהי' נעשה על ידו עת רצון לעולם:

גמ' ומנ"ל דחשיב עייל ברישא וכו' מקמי דליפוש חרון אף קשה האיך יסכים הקב"ה שמלכו' אדום שהחריבה הבית תעייל ברישא מקמא דליפוש חרון אף ואם אעפ"כ חס עלייהו א"כ קשה קושיות הש"ס דפריך לקמן כיון דחזית פרס לאדום מ"ט עיילית ומה דמשני דסברו דהוא החריב' בית המקדש ואנן בנינן הרי אף על פי כן הוי ק"ו ומה רומי שהקפיד הקב"ה שיכנסו תחלה מקמא דליפוש חרון אף אם כן הרי חזינין שלא נטר להם שנאה מכח חורבן הבית ואעפ"כ נדחו ומכ"ש פרס שלא הקפיד הקב"ה עליהם מקמי דליפוש חרון אף ומכ"ש שלא יועיל להם וצ"ע ונרא' דא"ש בשום לב דקשה עוד מי דחקו להש"ס לפרש דלכך נכנסה תחלה דחשיבא ולמה לא קאמר דהטעם הוא ע"ד מה דאמרינין בפ' הרואה ובפ"ב דערובין בפסוק אחור וקדם צרתני דאחור למעשה בראשית וקדם לפורעניות א"כ מדקובל המשורר ע"ז מוכח דהוי לרעה מה שהיא קדם לפורעניות וא"כ נימא רומי עבור שהחריבו הבית לכך ראוי להיות ראשון לפורעניות וגם לפמ"ש בפ"ק דפסחים ע"פ ולקחתם לכם ביום הראשון אני נגלה לכם ראשון וכו' ונפרע מעשו שנקרא ראשון וא"כ כיון דעשו נקרא ראשון לכך נפרע ממנו ראשון ולכך נכנס ברישא ומנ"ל דמכח חשיבותא הוא אך נראה דחדא קושיא מתורצת בחברתה דפרכת הש"ס הוי כך דהרי חזינין דפריך לקמן פרס כיון דחזיא לרומי וכו' מ"ט עיילא משמע היכי דהו"ל להרגיש שאין בטענתם ממש לא הוי לי' לכנס כלל ולכך כן הוי' פרכת הש"ס כאן דאם הוי הטעם דלכך נכנסה תחלה מכח שראוי להיות קדם לפורעניות הוי לי' להרגיש שהקב"ה שונאן ורוצה לאבדם וא"כ לא הו"ל להתחיל ולטעון כלל כיון שכבר ראו שהקב"ה שונאן ומקדימן לפורעניות לכך משני הש"ס דהם טעו וסברו שאין הקב"ה שונאן ומה שמקדימן הוי לחשיבותם ומקמי דליפוש חרון אף ולפי האמת הקדימן הקב"ה שיהי' ראשון לפורעניות וזה הוי כוונת הש"ס דפריך מ"ט עיילא ברישא ובע"כ כדי להיות קדום לפורעניות א"כ מ"ט התחילה ליטעון כלל מאחר שכבר הי' להם רמז במפלתם ולכך משני דהם טעו דמכח חשיבותם עיילא ברישא ולפי האמת הוי כדי להיות קדומים לפורעניות וכן הוי בפרס וא"ש גמ' וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל שיעסקו בתורה הדבר תמוה איך יהי' שוטים כאלו לומר לפניו יתב' שקר מוחלט בזה הגלוי לכל ומכ"ש לפני ממ"ה הקב"ה. אך נראה דכוונתם יהיו כך שהם ודאי יודו שהם לא כוונו לכך רק שאז יכירו האמת כי בודאי לא הי' כדאי וראוים שימלא הקב"ה תאותן ליתן להם כל הגדולות והטובות שהי' להם ושיעשו בעולם כרצונם אך מה שהניח להם הקב"ה לעשות כן זה הוי הכוונה לטובת ישראל כדי שיעסקו בתורה וכמ"ש בן עזאי שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה ולכך הם ירצו לילך אחר המעשה כי אף שלא כוונו לכך מ"מ הרי לפי האמת הרבה גשרים וכו' וכולם לא עשינו כלומר לפי האמת לא עשינו רק בשביל ישראל לא להנאתינו דלהנאתנו לא הוי סיפוק בידינו לגמרו גם הרי בסוף איגלאי מילתא שאינו שלנו רק של ישראל וא"כ מגיע לנו שכר בעד המעשה אף שלא כוונו לכך וכמו למ"ד מצות א"ל כוונה דאם עשה מצוה אף שלא כיון לכך יצא בי' ונוטל שכר כן בזה כיון דלפי האמת כולם לא עשו רק בשביל ישראל מגיע לנו שכר והקב"ה ישיב שאין הולך בזה אחר המעש' רק המחשבה והרי כולם לא עשיתם אלא בשביל עצמיכם ובאמת קי"ל מצות צריכות כוונה ואף אם אין צריכות כוונה היינו בדבר שהמעשה גופא הוי דבר מצוה לכך מסתמא לשמו קאי אך דבר שאין גופו למצוה רק רשות בזה ודאי אם כיון לצורך מצוה הוי מצוה ואם לאו אינו מצוה והרי אתם לא עשיתם רק בשביל עצמיכם:

או אפשר לפרש יותר הכוונה דבאמת ישראל אין צריכין לשווקים וגשרים לעסק התורה כלל ולכך הוא יתב' בעצמו לא כיון במה שהניחם לעשות כן לצורך ישראל רק גם הוא יתברך כיון כן לצורך עצמן ע"ד מ"ש ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וז"ש להם הקב"ה כולכם לא עשיתם כלומר גם לפי דעת כולם לא עשיתם אלא לצורך עצמיכם כי אין לישראל צורך בדברים כאלו לעסק התור':

ובזה יתיישב מה שהקשו התוס' דלמה שווקים להניח בהם זונות ולא קאמר לסחור' ולפי הנ"ל מיושב דהנה כתיב משגיא לגוים ויאבדם ודרז"ל שנותן להם מקום להטעותן וכו' ולכך ה"נ הקב"ה מניחם לעשות שווקים כדי שיושיבו בהם זונות ויאבדו מן העולם ובזה יש ליישב מה דהוי קשה לי מ"ש כסף וזהב שלי הוא וכן מלחמות אני עשיתי ולמה לא קאמר גם בזה כסף וזהב לא כנסתם אלא לצורך עצמיכם מלחמות עשיתם לצורך עצמיכם שוב ראיתי בספר ת"ח שהרגיש בזה ולפמ"ש א"ש דכוונתו יתב' לכך דלכסף וזהב ודאי צריכין וזהב שיהי' עוסקין בתורה בריוח וכן מלחמות שפיר הוי לטובת ישראל כמ"ש הכרתי גוים נשמו פינותם אמרתי אך תיראו ותקחו מוסר וגומר אבל גשרים ושווקים וכרכים אין צורך לעסק התורה בהם וז"ש להם הקב"ה שהם טועים בתראי האחד מה שאומרים שכוונתו ית' במה שהניחם לעשות שווקים וגשרים הוי כדי שיעסקו בתורה זה טעות מעיקרא דדברים כאלו אפילו הוא ית' אין מכוין לטובת ישראל רק לצורך עצמיכם וז"ש כולם לא עשיתם אף מדעתי רק לצורך עצמיכם כי אין לישראל צורך בזה כסף וזהב אף שבזה יש צורך לישראל בכך ואמת שאספתם בשביל ישראל מ"מ שלי הם מעשה זה שלי הוא כי אני כוונתי לצורך ישראל לא אתם. וכן במלחמו' אני עשיתי כן לצורך ישראל אבל לא אתם וכל כה"ג מעשה בלי מחשבה לאו כלום הוא. ובזה י"ל מה שהקשו התוס' ד"ה ואנן בנינן וכו' דלמה לא קאמרי תחלה כן גבי במה עסקתם. ולפי הנ"ל י"ל דהנה אמרו חז"ל בפ"ק דר"ה דכורש החמיץ שנאמר בגין דלהוין מצלין לחיי מלכא ובנוהי ופריך מאן דעביד הכי לאו צדיק גמור הוא והאמר וכו' ה"ז צדיק גמור ומשני ל"ק הא בישראל הא באומ"ה. א"כ מוכח דבאומ"ה המכוין לקבל פרס הוי רשע ולפ"ז לא היו יכולין לומר דאנן בנינן שהרי כוונתם הי' בגין דלהוין מצלין לחיי מלכא ובנוהי א"כ הם רשעים עדיין ולא מצוה עושין אך א"כ תקשה דמכ"ש איך אמרו שתקנו גשרים וכבשנו כרכים לצורך ישראל וכו' אך א"ש דהנה הר"ן כתב במסכת ר"ה דאם בין התקיעות תקע תקיעה כמתעסק בעלמא לא הוי הפסק אף דאם תקע התרועה קודם השברים הוי הפסק היינו מכח דבת מינה מחריב דלאו בת מינה לא מחריב בה וגרע טפי מאם כיון לשם מצוה אחרת מאם לא כוון לשם מצוה כלל ייע"ש ומוכח דאף למ"ד מצות א"צ כונ' מ"מ אסכיון לשם מצוה אחרת גרע דבת מונה מחריב בה ולכך א"ש דהם ודאי לא יעשו לטעון שקר מפורסים לפניו יתברך רק עיקר טענתם יהיו דנהי דלפי דעתם עיקר כוונתם לא הי' לשם כך מ"מ לפי האמת לא עשאוהו רק בשביל ישראל כי כן כן הי' רצונו יתב' וא"כ מגיע להם שכר בעד המעשה אף שהוי שלא בכוונה ולכך תינח בכל עשייתם בעסקיהם שלא כוונו כלל לשם מצוה רק להנאת עצמם וא"כ הוי כמתעסק בעלמא לכך לאו בת מינה לא מחריב בה ונחשב לפי דעתם למצוה אף שהם לא כוונו לכך אבל בבנין הבית שכוונו לשם רק לקבל שכר זה הוי בת מינה ובת מינה מחריב בה וזה ודאי לא נחשב להם למצוה כלל כיון דהוי שלא לשמה ובנכרי אינו מצוה כלל לכך לא יכלו לטעון תחלה אנן בנינן. מיהו ליפרוך הק"ו מרומי שפיר הוי פירכא דעכ"פ הן החריבו והן בנאוהו ועכ"פ עדיפא מדידהו וא"ש ודוק והוא נכון בעזה"י:

גמ' מי בכם מגיד זאת ואין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התור' אשר שם משה ויש לדייק למ"ל להביא ראי' מזאת התורה אשר שם משה ולא כפשוטו כיון דאמר תחלה שיטול הקב"ה ס"ת בחיקו א"כ י"ל מ"ש מי בכם מגיד זאת היינו ע"כ על זאת שמונח בחיקו וממ"נ אם בלא"ה גמרא גמור לה דיטול הקב"ה בחיקו לא הוצרך כאן ללמוד מזאת התורה רק כפשוטו מי יגיד זאת שמחזיק בחיקו ואם לאו גמר כן מגמ' רק מהך דרישא דמי בכם מגיד זאת למד דיחזיק ס"ת בחיקו הרי א"כ לא נשמע מכאן כלל לפמ"ש ואין זאת אלא תורה א"כ דהוי שאלתו סתם מי יגיד התורה ואין ראי' שוב שיחזיק שוב בחיקו אך כראה דזה ראי' לדברינו הנ"ל שמה שיטול ס"ת בחיקו זה יהי' התשלום שכר וא"כ א"ש די"ל דודאי גמרא גמיר לה שיחזיק ס"ת בחיקו ואעפ"כ א"א לו לפרש מ"ש מי בכם מגיד זאת היינו מה שמחזיק בחיקו שהרי זה יהי' תורה החדשה שישלם בהשכר ומנין ידעוהו תחלה ואף ישראל עדיין לא ידעוהו לכך מוכרח לפרש דמי בכם מגיד זאת הכוונה על התורה שנקראת זאת וא"ש ודוק ועיין ברש"י ד"ה ולאום מלאום יאמץ דמפרש דמקרא דיגיד זאת יליף ס"ת ייע"ש:

והנה מה שנקרא התורה כאן בלשון זה דוקא נראה הכוונה עפמ"ש בחידושי תורה בפ' ואתחנן בפסוק אז יבדיל משה שלש ערים וכו' וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל וכתבנו סמיכות הפסוקים היינו דאין התורה ניקנית אלא ע"י יסורין כמ"ש חז"ל גם גלות בעינין להתורה כמ"ש חז"ל בפסוק והם תכו לרגליך ישא מדברותיך וכן במנחות גבי אבימי גמרא איתעקר לי' ואתא לגבי דר"ח לא דכירי גמ' ופריך לשלח לגבי דר"ח דליתי' גבי' ומשני הכא מיסתייע מילתא ובפירש"י וא"כ מוכח דענין הגלות הוי סיוע רב ללימוד התורה וז"ש אז יבדיל משה שלש ערים וכו' וזאת התורה אשר שם משה נמי צריך הוא לגלות ויסורין ג"כ. ולכך א"ש כאן דודאי הי' הרבה באומות שלמדו תורה ובאמת אמרינין לקמן דנכרי שיושב ועוסק בתורה הוי ככ"ג וא"כ הי' בידם לבקש שכר לימוד התורה אך לא עדיפי מישראל ובישראל אין מעלה של לימוד התורה רק הלימוד מתוך הדחק וגלות ולא הלומד מתוך הרווחה ומתוך ריבוי תענוג ולכך יעזבו הם טענת לימוד התירה ויטענו שהיו עושין גשרים וכו' כדי שיעסקו ישראל בתורה וכיון שישראל עסקו בתורה מתוך הדחק והוי ע"י העכו"ם לכך נחשב כאילו הם עסקו כן מתוך הדחק וכשיאמר להם הקב"ה שכולם לא עשו אלא לצורך עצמן אז יאמר להם מי בכם מגיד זאת דאף שיש בכם לימוד תורה אך מי בכם יגיד זאת שילמוד תורה מתוך הדחק כמ"ש וזאת התורה וא"ש: גמ' הכי מצי למימר הכי והכתיב ה' מסיני בא וכו' וכתיב אלוה מתימן יבא וכו' מה בעי הקב"ה בשעיר ומה בעי בפארן אלא מלמד שהחזיר הקב"ה התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוהו עד שבא אצל ישראל וקבלוהו קשה אכתי מנ"ל דהחזיר התורה על כל אומה ולשון דילמא דוקא על שעיר ופארן החזיר שהם מזרע אברהם אבל על שאר אומות לא החזיר כלל וא"כ ל"ק כלום דאפשר לומר מ"ש כלום נתת לנו ולא קבלנוהו פרס ושאר האומות יאמרו כן ולא שעיר ופארן ומאי פירכא אך נראה דבזה יתיישב מה שהקשו התוס' דתרתי פסוקים למה מביא כאן ובחדא סגי אך י"ל דהקושיא מתורצת בחברתה די"ל דהנה הוי קשה להש"ס תרי קראי ל"ל כיון דכתיב בתורה ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן למ"ל אידך קרא דאלוה מתימן יבאו קדוש מהר פארן לזה מפרש הש"ס דהקב"ה הי' בשעיר ופארן שני פעמים דהנה בראשית כל הי' הקב"ה בשעיר ופארן אולי הם יקבלו התורה כי הם זרע אברהם ולהם משפט הבכורה ולכך יהי' אצלם תחלה ואח"כ כשסרבו הלך אצל כל אומה ולשון וכשגם הם סרבו חזר הקב"ה לשעיר ופארן טרם שנתנה לנו וטעם הדבר כיון ששעיר ופארן שונאי ישראל יותר מכל האומות כידוע כמ"ש במדרש פ' תולדות בפסוק שני גוים בבטנך וז"ל שני שנואי גוים בבטנך הכל שונאים את יעקב והכל שונאים את עשו וא"כ כיון דהכל שונאים את ישראל יותר מכל האומות ובאמת ע"י מתן תורה שקבלו ישראל זכו בכל העולם מן ההפקר כמ"ש לעיל כיון שהם קיימו כל העולם וכל האומות נתנו להם לעבדים ולכך הי' ביד שעיר ופארן מקום לומר שלא סרבו בדבר מלקבל התורה רק מכח שסברו ששאר איזה אומ"ה יקבלוה לכך להם מחלו הדבר וניחא להם להשתעבד להם אך לישראל לא ניחא להו להשתעבד ואם היו יודעים שלא יקבלו אותה רק ישראל הי' הם טפי מקבלים אותה ולכך כשחזר הקב"ה מכל אומה ולשון חזר ונמלך בשעיר ופארן והודיע להם ששום אומה אינם רוצים לקבל אותה ואם גם הם לא יקבלו אותה והנה לישראל וגם הם הסכימו ליתנה לישראל ולכך אין להם שום מענה אח"כ כמ"ש אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו וזה כוונתן של חז"ל דאין שאלתן על כלל הדבר מאי בעי בשעיר ופארן דידע שהלך להם שיקבלו התורה דפשוטו של מקרא מורה כך רק דשאלתן הוו דתרי קראי ל"ל ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וקרא שני דאלוה מתמן יבא ותרתי ל"ל וע"כ קמ"ל דשני פעמים הי' בשעיר ופארן ולכך שואל בשעיר ופארן מה בעי פעם שנית שכיון שכבר הי' שם פעם אחת וסרבו מה הוצרך להיות שם שנית דלכך מתרץ דלכך הי' שם שנית שהחזיר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוהו ולכך שפיר הי' שם פעם שנית שלא יהי' להם טענה זו לומר אילו ידעו ששום אומה ולשון לא יקבלו אותה הי' המה מקבלים אותה אבל אם לא החזיר על כל אומה ולשון רק על שעיר ופארן א"כ תיכף כשהם סרבו היתה מוכנת לישראל אם כן בחד התראה הוי סגי להו ולא הוצרך להיות שמה פעם שנית וממה שהי' שם ב' פעמים מוכח שהחזירה על כל אומה ולשון ולא על שעיר ופארן לבד ולכך הוצרך להביא ב' הפסוקים וא"ש ודוק כי נכון הוא בפשט הסוגיא בעזה"י:

גמ' מה בעי בשעיר ומה בעי בפארן אלא מלמד שהחזיר הקב"ה התורה על כל אומה ולשון כי הנה טעם שהחזיר הקב"ה על כולם לא שרצה באמת שהם יקבלוה ולא ישראל רק עיקר הכוונ' הוי לטובת ישראל ומה שהחזירה עליהם י"ל חוץ מדברינו מכבר טעם חדש ע"פ דברי בעל עיקרים מאמר א' פ"ב וז"ל שם השייך לסוגיא דידן ותוכן כוונתו בקיצור כי הפירסום מורה על הדת שהוא אמיתות בלי ספק ולכך לא נתנה התורה לאברהם יצחק ויעקב מחמת שהם הי' יחידים בעולם ולא הוי פירסום בדבר לא כן אח"כ שנתנה לס' רבוא ישראל יהי' פירסום גדול ולא יהי' שום חשש וספק בלב המקבלים ונטפלים אליהם ולא בלב הבאים אחריהם כלל ותהי' הקבלה נכונה ואמיתית בלי ספק וביאר בזה מאמחז"ל כאן מה שיאמר להם הש"י מי בכם מגיד זאת וז"ל שם בסופו יש בכם מי שיאמר שקיים תורת אלהים והם ישובו ויאמרו לפניו כי כמו ישראל יש להם לקבל שכר על קיום תורתם שקיימו מצד קבלתם כן הראוי להם לקבל שכר על קיום תורתם שקיימו מצד קבלתם והש"י ישוב להם מי בכם מגיד זאת הראשונות ישמיעונו יתנו עדיהן ויצדקו כלומר כי העכו"ם האומרים שסומכין על קבלתם ראשונות ישמיעונו כלומר ראוי להם שיודיעינו התחלת דתם שקבלו וסמכו עליהם כיצד נתבארו אם נתבארו מן החוש בפירסום גדול כמו שנתבאר התחלת תורת משה יתנו עדיהן ויצדקו וישמעו המקבלים ויאמרו אמת כמו שיתנו עדיהן מקבלי תורת משה שנתפרסם התחלת דתם בס' רבוא המקבלים את התור' וזה שסיים אתם עדי נאם ה' כלומר כל ישראל עדים בנתינ' התורה ומן השמים שהם שמעו את קול אלהים מדבר אליהם עשית הדברים ועבדו אשר בחרתי בו רומז אל משה הנקרא עבד ה' וכולכם עדים שהתור' הוא מאת ה' מן השמים עכ"ל בקיצור והנה העולה מן המכוון שם שעיקר אמונת התורה הוי ע"י מה שנעש' בפירסום גדול ולכך י"ל דלכך החזיר הקב"ה התורה ע"כ אומה ולשון כדי לפרסם הדבר. כדי להיות נעשה בפירסום גדול יותר להחזיק אמונת התורה יותר ויותר ובזה י"ל מ"ש המשורר ק"ד מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר וכו' הכוונ' דהתורה נקראה קנין כמ"ש בפ"ה דאבות חמשה קנינים וכו':

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה