אור ברסלב
עבודת עבודה חלק א זרה › דף לב.

עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

זרה · דף לב.

דף ל:

גמ' איבעא להו רוצה בקיומו ע"י דבר אחר שרי או אסור וכו' והלכתא כמאן דאסר מתיבי' וכו' קשה לי להסוברים ביו"ד סי' צ"ח ובט"ז שם שהעלה כן דגוף החרס נעשת נבלה ולשיטת הרא"ש שהביא הש"ך בסי' קל"ד דדוקא ביותר מסמ"ך דאינו אסור רק במשהו בזה לא אמרינן חנ"נ אבל אם הוי בפחות מסמך הוי חנ"נ אף בצונן א"כ קשה מה פריך נימא דהני חרס הדרייני מיירי במכניסו לקיום ולא נשתהא מעת לעת בודאי בזה כיון דאינו נאסר רק כדי קליפה וכמ"ש ביו"ד סי' קל"ה בסעיף מ"ג ייע"ש ובקליפה לא אמרינן חנ"נ כמ"ש הש"ך בסי' ק"ב וצ"ב ולכך אין הגוף החרס נעשה נבלה ואין בו חשש רק שיש בו יין ובזה אמרינן שפיר דרוצה בקיומו ע"י ד"א מותר אבל בברייתא בידוע שנשתהא מעת לעם בזה כיון דכולו נאסר כמ"ש הש"ך שם ס"ק ל"ג ייע"ש בסי' קל"ה ייע"ש א"כ הכלי עצמה נעשה נבלה והוי הוא גופו איסור א"כ לא שייך לומר דהוי רוצה בקיומו ע"י ד"א שהרי הוא גופו אסור ורוצה בקיום איסור לכך אסורין בהנאה ומהו פריך וצ"ע וע"ק לי כיון דבאמת לסמוך בו כרעי המטה הוי שלא כדרך הנאתו לגבי יי"נ ובסתם יינם י"ל דמותר שלא כד"ה כמו בכל איסורי הנאה ודוקא בע"ז או יי"נ ממש אסור אף שלא כד"ה אבל סתם יינם מותר שלא כד"ה אך זה לדידן דכל אסורי הנאה מותר שלא כד"ה מן התורה ואינו אסור רק מדרבנן לכך בסתם יינם דהוי רק דרבנן הם אמרו והם אמרו שבזה מותר שלא כד"ה אבל לר' שמעון דס"ל כל שהוא למכות וכתב המריב"ל והמרש"א דלדידי' אף שלא כד"ה אסור מן התורם ייע"ש א"כ כיון דלדידי' בשל תורה אסור מן התורה אף בסתם יינם כל דתקון רבנן כעין של תורה תקון וא"כ כיון דעיקר הפרכא כאן הו' מרשב"ג שאמר שאמר משום ר"י בן קפוסאי וא"כ נימא דר' יהושיע כר"ש ס"ל דס"ל כל הגעלה ואף אם שהא מעת לעת כיון דהוי של עור ושייך בי' הגעלה לכך שהוא למכות ולא אמרו כזית רק לענין קרבן וא"כ כיון דלדידי' שלא כד"ה אסור מן התורה לכך אוסר אף בסתם יינם אף שלא כד"ה אבל לדידן דבכל אסורין שלא כד"ה דרבנן לכך מותר בסתם יינם לגמרי ולכך מותר לסמוך בו כרעי המטה וצ"ע ועוד קשה לי לפמ"ש בש"ס פ"ב דפסחים דף ד"ו דהנאה הבאה לו לאדם בע"כ פליגי בה אביי ורבא וקאמר שם דבלא אפשר ולא מכוין לכ"ע לא פליגי דשרי כי פליגי באפשר ולא מכוין ייע"ש וא"כ קשה לפי דעת הש"ך ביו"ד סי' קל"ה ס"ק ל"ג דלא מהני מלוי וערוי רק באם אין ידוע שעמד שם מעת לעת אבל אם ידוע שנשתהא שם מעת לעת לא מהני מלוי וערוי רק הגעלה ובכ"ח אין לו תקנה וא"כ מהו פריך נימא דחרס הדרייני הוי בידוע שעמד שם מעל"ע ולכך כיון דאין לו שום תקכה להנות מן החרסים הוי לא אפשר ולא מכוין להנות מן היי"נ רק מן החרסים לכך הוי לא אפשר ולא מכוין ומותר לכ"ע אבל בהני נודות מיירי באין נשתהא שם מעל"ע בבירור דבזה יש לו תקנה בערוי ועוד דנודות הם של עור ובזה יש להם תקנה בהגעלה וכיון דיש להם תקנה בהגעלה הוי אפשר ולא מכוין ובזה אסור וא"כ מהו פריך למאן דשרי נימא הך מ"ד דשרי ס"ל כמ"ד התם בפסחים דאפשר ולא קמכוין אסור וא"כ י"ל דחרס הדרייני דידוע שנשתהא שם מעל"ע ואין לו שום תקנה והוי לא אפשר ולא מכוין לכך מותר לכ"ע אבל בנודות דיש לו תקנה בהגעלה הוי אפשר ולא מכוין מכוין ובפרט די"ל דר' יהושיע ס"ל כר"מ דדבר שאינו מתכוין אסור לכך אסור רוצה בקיומו ע"י ד"א דנהי דאינו מכוין לקיימו רק ע"י ד"א והוי אינו מכוין עכ"פ אפשר הוא להפריד האיסור ולא לקיימו והוי אפשר ולא מכוין ואסור מכח רוצה בקיומו אבל בחרס הדרייני דאין שום תקנה להפריד האיסור ולכך הוי לא אפשר ולא מכוין לכך מותר כיון דאינו רוצה בקיומו רק ע"י דבר אחר והנה מזה מוכח ראי' ברורה דלא כהש"ך רק בכל ענין מהני מלוי וערוי אף לכ"ח ועוד ראי' דלא כדעת הש"ך דהרי יש דעות המחלקים בין כ"ח לשאר כלים דבשאר כלים דאפשר להפריד האיסור לא אמרינן חנ"נ ובכ"ח דאי אפשר להפריד האיסור אמרינן חנ"נ וא"כ מהו פריך הש"ס למאן דאסר מ"ש מקנקנים דשרי ומה קושיא נימא דקנקנים מיירי בענין דיש לו הכשר בערוי ג' ימים ולכך כיון דבזה אפשר להפריד האיסור לא הוי חענ"נ ולכך הוא גופו היתר הוא לכך מותרין בהנאה אף דרוצה בקיום יין נסך הוי רוצה בקיומו ע"י ד"א ושרי אבל בחרס הדרייני דמיירי בנשתהא בו מעל"ע דאין לו תקנה בערוי והוי אי אפשר להפריד האיסור וחרס עצמו נעשה נבלה וכיון דהוא גופו אסור ורוצה בקיומו לכך אסור לסמוך בו כרעי המטה ולא הוי רוצה בקיומו ע"י ד"א כיון שהוא גופו אסור ויהי' מוכח מזה דלא כהש"ך מיהו כד שבתי וראיתי די"ל דאדרבא עזה יהי' מוכח כהש"ך והוא דנאמר דבאמת לא גרסינן אח"כ למאן דאסר מ"ש מקנקנים דשרי ולפ"ז י"ל כך דבדברינו יתיישב קושיות התוס' דמ"ט לא פריך הש"ס ממתניתין דקננים של נכרים וכו' והוא די"ל דמתניתין מיירי בנשתהא מעת לעת בודאי כיון דאי אפשר להפריד האיסור לכך הוי חנ"נ והוא עצמו אסור בהנאה לכך אסור להנות ממנו אבל בחרס הדרייני אין ידוע אם הי' שם מעל"ע לכך כיון דהוי אפשר להפריד האיסור לא הוי חנ"נ לכך מותר ולכך פריך רק מ"ש מנודות דשם נמי אפשר בהגעלה והוי אפשר להפריד האיסור ואסור לעשות ממנו שטיח לחמור ושוב אין לתרץ להיפוך מכח דנודות אפשר בהגעלה והוי אפשר ולא מכוין וחרס הדרייני יהי' מיירי בנשתהא בו מעל"ע דאין לו הקנה בערוי דאם נפרש כן דחרס הדרייני אן לו תקנה בערוי אין לו תקנה קשה ממתניתין וממ"נ קשה אם חרס הדרייני יש לו תקנה בערוי ויש לו הקנה עדיף קשה מברייתא ואם חרס הדרייני אין לו תקנה בערוי ואין לו תקנה עדיף קשה ממתניתין דקננים ופריך ממ"נ ואף דבמשנה נקט ג"כ נודית מ"מ א"ש דהרי י"ל כמו דאמרינן בעלמא דגזרינן קדרה שאב"י אטו ב"י כן י"ל בזה דגזרינן נודות אטו קנקנים משא"כ בחרס הדרייני לא גזרו בזה די"ל דוקא מכירה דשכיחא נזרו בו רבנן אבל לסמוך בו כרעי המטה דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן ואוקמוהו אדינא לכך פריך מלעשות ממנו שטוחין לחמור דהוי נמי לא שיכחא ואסור ובע"כ דיש כאן איסור גופו מיהו ז"א דהרי באמת משני הש"ס גזרה שמא יעשה ממנו תפירה ע"ג נודו א"כ חזינן דאך בכה"ג גזרו מיהו כד דייקינן נראה דמיושב בדברינו הנ"ל קושיות התוס' בלי דוחק והוא דהנה להך לשנא דבפ"ב דפסחים דקאמר דלר"ש ודאי מותר באפשר ולא מכוין רק לר"י אסור בזה ודאי דלא קשה קושייתינו הנ"ל דנימא דר' יהושיע כר"י ס"ל בדבר שא"מ ומאן דשרי ס"ל כר"ש דמתיר די"ל דקושיות הש"ס מדזכר תחלה מה שהעיד וכו' בשם ר"ג ולא הודו לו ואח"כ זכר דברי רשב"ג בשם ר"י סתמא משמע דעל זה הודו לו כל סייעתו וכדמפרש לקמן מהו לא הודו לו כל סייעתו משמע דבזה הודו לו כל סייעתו ואם יהי' זה תליא בפלוגתא דר"י ור"ש אם דבר שא"מ אסור או מותר קשה מ"ט הודו לו הרי אנן קיי"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר ולמה הודו לו ואם כולם כר"י ס"ל דדבר שא"מ אסור קשה למה איפסקא הלכתא כר"ש דמותר במ"ש בפ"ב דשבת והרי הלכה כרבים ובע"כ דכאן דהודו לו היינו דאף לר"ש דמתיר בדבר שאינו מתכוין אוסר בזה א"כ פריך שפיר מ"ט מאן דשרי אך להך לשנא דקאמר דאף לר"ש אפשר ולא מכוין אסור בזה קשה לכאורה קושייתינו נימא דהך ברייתא מיירי באין ידוע ששהו מעת לעת דלא בעי הוי אפשר ולא מכוין ואסור אבל בחרס הדרייני מיירי בשהא מעל"ע והוא כ"ח דאין לו תקנה והוי לא אפשר ולא מכוין לכך שרי אך זה שוב מיושב בדברינו הנ"ל דהרי קשה קושיות התוס' ממשנתינו דר"ע אוסר בנודות וקנקים אך מזה לק"מ די"ל דהך משנה אתיא כר"י ור"מ כר"י ס"ל בהא דדבר שא"מ אסור ולכך אסור ממ"נ דנודות אף דאפשר להפריד האיסור ולא שייך בי' חנ"נ והוי כרוצה בקיומו ע"י ד"א דשרי אך בזה אסור דהוי אפשר ולא מכוין דאסור ובקנקנים דאין לו תקנה בהגעלה והוי לא אפשר ולא מכוין אך בזה כיון דאי אפשר להפריד האיסור שוב שייך חענ"נ והוא עצמו אסור בהנאה ואסור ברוצה בקיומו ולא נחשב רוצה בקיומו ע"י ד"א אבל מאן דשרי בחרס הדרייני ס"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר וא"כ מיירי בלא ידענו שנשתהא מעת לעת וכיון דיש לו תקנה ע"י ערוי לא נעשה נבלה כיון דאפשר להפריד האיסור לא נעשה נבלה והוי רוצה בקיומו ע"י ד"א ואפשר ולא מכוין שרי ולכך מתיר ולזה שוב פריך הש"ס שפיר מ"ש מנודות דהרי אפשר להגעילו ג"כ והתם כיון דהודו לו מוכח דאף לר"ש אסור א"כ קשה מחרס הדרייני ואין לומר דחרס הדרייני מיירי בלא אפשר להפריד האיסור לכך מותר מכח לא אפשר ולא מכוין ומתניתין מיירי באפשר להפריד האיסור ואסור מכח אפשר ולא מכוין וס"ל כהך לשנא דאף ר"ש אוסר בזה זה אינו חדא דבלא אפשר להפריד לא שייך לומר דהוי רוצה בקיומו ע"י ד"א כיון דחנ"נ בזה הוא גופו אסור וזה פשוט מסברא ולא שייך לומר בי' רוצה בקיומו ע"י ד"א ועוד אף זולת זה א"ש דהנה קשה למה נקט במשנה נודות וקנקנים תרתי למ"ל ווה לי נודות מה לי קנקנים למה דלא ידע הש"ס עתה הגזר' דיעשנו תפירה ע"ג נודו וא"כ תרתי למ"ל אך בע"כ דקמ"ל תרוייהו לרבותא נודת קמ"ל לרבותא דר"ע דאף דאפשר להפריד האיסור אסור וקנקנים נקט לרבותא דרבנן דאף באי אפשר להפריד האיסור מתירין וא"כ מיירי קנקנים בענין דאין לו היתר בערוי ואין לו תקנה וא"כ אם נימא דחרס הדרייני מיירי באין לו תקנה בערוי קשה ממתניתין מ"ש מקנקנים ואם מיירי חרס הדרייני באפשר להפריד קשה מ"ש מנודת רק דממתניתין לא הוי קשה די"ל ר"וו כר"י בדבר שא"מ והך מ"ד כר"ש דמתיר לכך פריך מברייתא דמשמע דבזה הודו לו ואסור לכ"ע אף לר"ש ולכך פריך ממ"נ ולפמ"ש דברייתא יהי' מוכח דכ"ע ס"ל כן בע"כ דס"ל מה דחכמים מתירין היינו רק בקנקנים וכמ"ש התוס' דהוי ליתי' לאיסורי בעינא אבל היכי דאיתי' לאיסורי' מודים רבנן א"כ י"ל גבי נודות כיון דיש לו תקנה בהגעלה כיון דקיי"ל היכי דאפשר להפריד האיסור הוי כניכר האיסור כמ"ש ביו"ד סי' צ"ח א"כ מודים רבנן בנודת דאסורין ולא פליגי רק אקננים וא"ש ודו"ק היטב כי זה דרך נכון וחריף בישוב קושיות התוס' ועיימ"ש בתוס' בדרך אחר ליישב קושייתם והנה ע"פ דברינו הנ"ל יש כמי לקיים גרסת התוס' דלא גרסי ולמאן דאסר מ"ש קנקנים דשרי והיינו עפמ"ש בתחלה דזה לא קשה די"ל דמ"ד דאסר מיירי בידוע דנשתהא מעת לעת ואי אפשר להפריד האיסור לכך הוי חנ"נ ובקנקים דשרי מיירי באין ידוע דכשתהא מעל"ע וכיון דאפשר להפריד האסור לא נעשו נבלה ואין לומר אי מיירי בחרס הדרייני באי אפשר להפריד האיסור קשיא ממתניתין למאן דשרי מקנקנים זה אינו דשוב י"ל דהמשנה מיירי שניהם באפשר להכשירו דהוי אפשר ולא מכוין והוא מיירי באי אפשר להכשירו דידוע דנשתהא מעל"ע דהוי לא אפשר ולא מכוין לכך מתירין ובשלמא להס"ד פריך כן שפיר דלמה דלא ידע מהך סברא דגזרה שמא יתפרנו ע"ג נודו והוי קשה לו למ"ל למתני תרתי נודות וקנקני' ובע"כ דמיירי בידוע דנשתהא מעל"ע וקמ"ל קנקנים לרבותא דרבנן דאף דאין לו הכשר מתירין ונודת לרבותא דר"מ אף דיש לו הכשר אוסר או להיפוך לפי סברת מ"ד דאפשר ולא מתכוין אסור וכיון דעכ"פ מוכח דמתניתין מיירי בענין דאין הכשר לכ"ח א"כ קשה אם איירי חרס הדרייני בלא אפשר להפרידו קשה מן המשנה בע"כ מיירי באפשר להפרידו ולכך פריך שוב מן הברייתא כנ"ל אבל למה דמשני דבנודות יש חשש שיתפרנו ע"ג נודו שוב אפשר לומר דמתניתין מיירי הכל באין ידוע שנשתהא מעל"ע ומה דנקט תרוייהו היינו דנודות קמ"ל לרבותא דחכמים דאף שיש חשש שיתפרנו אעפ"כ מתירין וקנקנים נקט לרבותא דר"מ אף דלא שייך גזרה דיתפרנו כמ"ש התוס' אעפ"כ אסור ולעולם שניהם מיירי באפשר להכשירו ופלוגתא דחרס הדרייני מיירי בלא אפשר ולכך לא קשה מקנקנים די"ל דחרס הדרייני דלא אפשר להכשירו הוי חנ"נ והוא עצמו נאסר בהכאה וקנקנים דשרי מיירי באפשר להכשירו לכך לא נעשה נבלה ולכך אין לגרסו וכדי שלא לשוי' הגרסא טועה לגמרי נראה לומר לדרכנו דהך קושיא דמאן דאסר מ"ש מקנקנים דשרי הי' כתוב לעיל גבי הך פרכא דפריך למאן דשרי מברייתא אז פריך נמי להיפוך למאן דאוסר מ"ש מקנקנים דשרי ולא הוי מצי לתרץ דחרס הדרייני מיירי באי אפשר להכשירו וקנקנים מיירי באפשר להכשירו דא"כ תקשה למאן דשרי ממתניתין וקשה ממ"נ אבל כיון דמתרץ שאני נודו דחיישינן שיתפרנו ע"ג נודו מתורץ הכל דשוב י"ל בחרס הדריינית אי אפשר להכשירו ומתניתין מיירי נמי הכל באפשר להכשירו ותנא נודות וקנקנים כל חד לרבותא כנ"ל וא"ש ודו"ק דבתירוץ דהגזרה שיתפרנו ע"ב נודו מתורץ שניהם בין הקושיא למאן דשרי והקושיא למאן דאסור ודו"ק היטב ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם במשנה דחרס הדרייני מפורש שם דחרס הדרייני הדרייני הי' ידוע ששהא הרבת ימים ייע"ש והוא סיוע לדברינו:

תוס' דיה והא הכא דרוצה בקיומו ע"י ר"א תימא אדמותיב מברייתא לותיב ממתניתין עיימ"ש בזה בש"ס ועוד נראה ליישב בפשיטות לפמ"ש בגמרא דלכך מותר לסמוך בו כרעי המטה דהוי שלא כד"ה ובסתם יינם דרבנן התירו שלכד"ה א"כ א"ש די"ל במשנה מיירי במכירה דהוי כדרך הנאתו לכך אסור אבל לסמוך בו כרעי המטה הוי שלכד"ה לכך מותר ומכח זה אני תמה עמ"ש בשם ר"ת שמביא ראי' מהך סוגיא לכלים שנתבשל לנכרי בב"ח שמותר להשים בהם פירות וכו' ומה ראי' מלסמוך כרעי המטה דהוי שלא כד"ה להשים פירות בקדרה או להחם בו חמין לחוף הראש דהוי כד"ה ואף לשלא כד"ה מה ראי' מסתם יינם לבב"ח דבב"ח כיון דמן התורה אסור לשלא כד"ה כמ"ש בפ"ב דפסחים וביו"ד קנ"ה ולכך אסורין הקדרות להשתמש בהם שום דבר משא"כ בסתם יינם נהי דאסרוהו בהנאה י"ל דלא החמירו בי' משאר איסורי הנאה ושלא כד"ה מותר בי' ולכך מותר לסמוך בו כרעי המטה וצ"ע בזה ועיימ"ש בזה לקמן דף ס"ה בזה ייע"ש:

ע"כ גמ' הלכה מכלל דפליגי אמר לי' מה נ"מ לך מני' וכו' קשה מה זו שאלה מה נ"מ לך מני' הרי י"ל דנ"מ גדולה לדינא לפמ"ש התוס' דהני אמוראים לא ס"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו מדהוצרכו כאן לפסוק כמותו ייע"ש וא"כ י"ל דזה הוי שאלתו לענין מהו קאמר הלכה כרשב"ג אם מכח דס"ל דבכל דוכתא אין הלכה כרשב"ג במשנתינו רק כאן הלכה כמותו או י"ל דבכל מקום ס"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו ומה דקמ"ל כאן הלכה היינו רק לאשמעינן מכלל דפליגי דאם לא הוי אומר הלכה לא הוי ידענו דפליגי חז"ל לבך קמ"ל הלכה לידע מכלל דפליגי אבל לעולם בכל ענין הלכה כרשב"ג במשנתינו ומה זו שאלה מהו כ"מ לך מני' ואפשר דשאלתו הוי דע"כ יש לך להכיר מה שאני אומר הלכה היינו ללמוד בכל מקום בעלמא אין הלכה כרשב"ג דאין לומר דכוונתו בהלכה הוי לאשמעינן מכלל דפליגי זה לא הייתי צריך לאשמעינן דמה נ"מ לך מני' ובזה י"ל על נכון מה דקאמר גמרא גמור זמורתא תהא והנה רש"י פירוש אביי תלמידו וקא"ל אתה מלמדנו לומר הלכה כמותו ותהא כזמר בעלמא דאי אין חולקין הלכה למ"ל עכ"ל והנה לפי דברי התוס' הנ"ל פירוש זה תמוה דנהי דלא פליגי אכתי אינו כזמר דהרי נ"מ ללמוד ממנו לעלמא דבעלמא אין הלכה כרשב"ג במשנתינו ולכך פירושו תמוה לפי שיטת התוס' ולכך נראה הכונה להיפוך דאפילו אם הכונה דבא לאשמעינן דפליגי נמי צריך להשמיענו דנדע דחכמים פליגי עליה דהרי גמרא גמור זמורתא תהא ולא יהא דהוי כזמר בעלמא דלומדין אותו אף שאין בו צורך ולכך לא תהא תורה שלנו גרוע מזמר בעלמא דלומדים אותו וכן מפרש רש"י בעצמו בכמה דוכתא ומהם במס' ביצה דף ד"ד וז"ל שם אומרים לתלמוד שוטה למוד הן אמת הן שיבוש ויהא לך לזמר ושיר עכ"ל בפירושו שם משמע דקאמר שראוי ללמוד אף בדבר שאין בו צורך ויהא כזמר בעלמא וכן ה"נ יהי' הכונה כן והדבר תמוה על רש"י מ"ט שינה מפירושו התם ולכך לפ"ז א"ש די"ל דאביי קא"ל דאף אם הכונה ללמדו הלכה מכלל דפליגי כמי ראוי לאומרו דגמרא גמור זמורתא תהא ולכך שוב יש מקום להסתפק אם כוונתו באמרו הלכה הוי מכלל דפליגי או כוונתו הוי בהלכה ללמוד דבעלמא אין הלכה כרשב"ג במשנתינו וא"ש כן י"ל כוונת הש"ס:

והנה מידי דברי בזה אזכיר דבסוגיא זו יש להוכיח מה דנסתפקו בו חכמי ווילנא הובא בפר"ח וב"ה ביו"ד סי' ק"י בנמצא טרפה במקולין מקצתו פירוש קודם שנולד הספק ומקצתו אחר שנולד הספק דיש מתירין הכל כיון דמה שפירוש קודם שנולד הספק מותר אי אפשר לחלק ביניהם ומותר הכל ויש ס"ל להיפוך כיון דמה שפירוש אחר שנולד הספק אסור שוב גם מה מפירוש תחלה אסור ויס"ל דמה שפירוש קודם מותר ומה שפירוש אח"כ אסור ועיימ"ש בזה בחבורי למס' נדה רפ"ק וכעת נראה כך דהנה לכאורה קשה דמהו פריך הלכה מכלל דפליגי נימא דודאי יש פלוגתא דהנה י"ל דודאי אף במשוך הקרע כיון שהקרע נגד הלב יש לחוש דלמא עשו כן לע"ז אך י"ל כיון דספק הוא מוקמינין בחזקת היתר ודוקא בעגול שניכר שהוא לע"ז אסור אבל במשוך דהוכחה ליכא נהי דמידי ספק לא נפקא מ"מ מוקמינן לי' אחזקת היתר ולפ"ז הרי בפ"ק דחולין אמרינן שם גבי ספק בשחיטה דמשום ר' ינאי אמרו נבלה ואסורה באכילה במתניתא תכא נבלה ומטמא במשא וקאמר שם בש"ס דפליגי בדר"ה דאמר בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת מ"ד ס"ל בחזקת איסור אמרינין בחזקת טומאה לא אמרינן ומ"ד בחזקת טומאה כמי אמרינן ייע"ש הרי מוכח דלמ"ד בחזקת טומאה נמי אמרינן אף דבחי' לא היתה מטמא מ"מ מחזיקינן לדידי' מאיסור לטומאה מאיסור אבמ"ה לטומאה והוי כמי בחזקת טומאה ובע"כ ס"ל מחזיקינן מאיסור לאיסור וא"כ י"ל ה"נ לענין הנאה להך מ"ד דס"ל נבלה ומטמאה במשא ומחזיקין מאיסור לאיסור ה"נ אסורה בהנאה מחשש תקרובת ע"ז דמחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור הנאה אך למ"ד דאסורה באכילה אבל אינה מטמא במשא ולא מחזיקין מאיסור לטומאה ה"ה דלא מחזיקין מאיסור אכילה להנאה ואם כן יש לומר שפיר רשב"ג ס"ל כמ"ד נבלה ואסורה באכילה לכך ס"ל דבהנאה מותרת דמעמידין לה אחזקת היתר אבל כיון דבמתניתא תנא דמטמאת במשא וס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור א"כ ממילא דראוי לאסרו בהנאה מה"ט דמחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ כיון דאיכא דפליגי על רשב"ג שפיר הוצרך לומר הלכה מכלל דפליגי ומה זו שאלה אך באמת זה אינו דהרי אנו דנין על העור והעור לא הוי לה חזקת איסור מעולם וא"כ להעור ודאי יש חזקת היתר וליכא פלוגתא כלל בדבר ולכך פריך הלכה מכלל דפליגי אך אם נימא דאנו דנין על שני דברים התולים זה בזה אם אחד אסור גם השני אסור א"כ שפיר יש כאן פלוגתא דהרי אם אנו דנין על הבשר שבעור הזה הנקרע כנגד הלב ראוי לאסרו למ"ד התם דמטמא במשא דמחזיקין מאיסור לאיסור מאיסור אמ"ה לאיסור הנאה וכיון דהבשר אסור גם העור נאסר דהוי תרתי דסתרי אהדדי דאם הוי תקרובת ע"ז גם העור נאסר ואם לא הוי תקרובת ע"ז גם הבשר מותר וכיון דהבשר נאסר גם העור נאסר רק למ"ד דאין מחזיקין מאיסור לטומאה גם הבשר מותר דאין מחזיקין מאיסור אכילה להנאה וא"כ אים פלוגתא ושפיר קאמר דפליגי ומהו פריך ובע"כ כהסוברים דמחלקינן בינייהו ומה דאסור מדינא אסור ומה שמותר מותר אף דסתרי אהדדי ולכך לענין העור דליכא חזקת איסור לכ"ע מותרת וליכא פלוגתא ולכך פריך הלכה מכלל דפליגי וא"ש וזה ראיה נכונה בעז"ה להנ"ל אך הנה מדברי התוס' יש להוכיח להיפוך וכמו שאבאר דהנה מן הש"ס הנ"ל אין ראי' כל כך דשאלתו לא הוי רק אם הלכה מכלל דפליגי במתניתין דזה שייך הוי לאשמועי' דהלכה כמותו דהוי ס"ד דהלכה כת"ק אבל אם אין פלוגתא במתניתין אף אם הוי פלוגתא בברייתא בעלמא כא שייך לאשמועינין עבורו הלכה כרשב"ג דפשיטא דהלכה כמותו נגד תנא דברייתא והרי לדידן באמת הלכה בכל מקום כרשב"ג במשנתינו ואף אם הוי פלוגתא במשנה לא הוצרך לאשמועי' בזה הלכה והתוס' הרגישו בזה וכתבו דהוא לא ס"ל דהלכה כרשב"ג בכל מקום וא"כ תינח במשנתינו אבל לנגד פלוגתא דברייתא גם הם ס"ל בפשיטות דהלכה כרשב"ג ולא הוי צריך להשמיענו דהלכה כמותו נגד תנא דברייתא ואין ראי' מן הש"ס בזה אך מדברי התוס' יש להביא שפיר דהנה הם הקשו בד"ה דלא כר"א תימא דלעיל גבי עורות לבובין דמשמע הא שאין לבובין אין נשחטין לע"ז וכן לקמן גבי גבינות אפילו אינם מבית אונייקי הם אסורים לר"א דכולה נשחטין בסתמא לע"ז וא"כ תכא בית אונייקי דלת כר"א וכו' ולפי הנ"ל י"ל כך דמה דס"ל לר"א דסתם שחיטת עכו"ם לע"ז דטעמו הוי דודאי מידי ספק לא נפקא ובודאי יתכן להיות דיש נכרי שאין שוחט לע"ז רק עיקר טעמו דהוא יסבור כתנא דמתניתא בחולין דהוי נבלה ומטמא א"כ ס"ל דמחזיקין מאיסור אכילה לטומאה וא"כ ה"ה נמי דמחזיקין מאיסור אכילה לאיסור הנאה ולכך ס"ל דסתם שחיטת כותי לע"ז מכח דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת וכמו דמטמא מכח הך חזקה ה"ה נמי דאסור בהנאה מכח הך חזקה ולכך אוסרו בהנאה וא"כ כיון שכן תינח בבשר דהו"ל חזקת איסור לכך מחזיקין מאיסור לאיסור אבל גבי עורות וכן גבינה דלא הו"ל חזקת איסור כלל ואדרבא יש לו חזקת היתר לגמרי בזה מודה ר"א שמותרין בהנאה ולכך בשלמא כאן בבשר שפיר קאמר דהוי דלא כר"א אבל גבי עורת וגבינת בית אונייק דיש להם חזקת היתר מודה ר"א דלא חיישינן לע"ז ומה הקשו ובע"כ דס"ל דאי אפשר לחלק ביניהם וכיון דאנו דנין על הבשר והעור וכיון דהבשר נאסר דאין לו חזקת היתר ואדרבא יש לו חזקת איסור ואסור בהנאה ממילא גם העור אסור ואי אפשר לחלק ביניהו וא"כ ה"נ במעשה דוילנא כיון שמה שנשאר במקולין ליכא רוב דהוי קבוע ואסור גם מה שרודם שפירוש דהוי רוב כמי אסור והנה הן אמת דיש לדחות וי"ל דאיסור הנאה דכאן אין לו דמיון לטומאת משא דהתם י"ל דעיקר טעמו דמטמא במשא אינו מכח דמחזיקין מאיסור לאיסור רק דטעמו כיון דאם לא הוי נעשה בו מעשה המכשיר המוציאו מידי נבלה ממילא עומדת למות בשום פעם ותהי' נבלה ומטמא במשא ולכך כיון דסופו לטמא ממילא טומאת נבלות לולי אם נעשה בו מעשה המוציאו מידי נבלה לכך מוקמינן לי' בחזקת שלא נעשה בו מעשה המכשיר כמו בכל דוכתא דמוקמינן בחזקת שלא נעשה מעשה כן ה"כ בזה ולכך ס"ל דאף מטמא אבל לענין איסור הנאה דממילא אינה עומדת לאסור בהנאה זולת אם מכוין בה לשם ע"ז לכך אף הוא מודה דאין מחזיקין מאיסור לאיסור אך לפ"ז י"ל להיפוך דלפ"ז י"ל דהך מ"ד דס"ל בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן בע"כ הוא לא ס"ל הטעם דמוקמינן לי' בחזקת שלא נעשה מעשה דא"כ לטמא ג"כ ולמה אינו מטמא בע"כ דהוא ס"ל דטעמא מכח דמחזיקין מאיסור לאיסור כדעת רש"י שם רק דס"ל דטומאה ואיסור ענינים נפרדים הם ואין מחזיקין מאיסור לטומאה אבל מאיסור לאיסור מחזיקין ולכך מחזיקין מאמ"ה לנבלה ואידך ס"ל דטעמא דר"ה מכח בחזקת שלא נעשה מעשה ולכך מטמא ג"כ ולפ"ז הוי אפשר לומר להיפוך דר"א ס"ל כמ"ד דאסורה ולא מטמא ומחזיקין מאיסור לאיסור לכך מחזיקין נמי לאיסור הנאה ולכך ס"ל סתם מחשבת כותי לע"ז ורבנן ס"ל כמ"ד דמטמא במשא ומכח דמוקמינן לי' בחזקה שלא כעשה מעשה אבל מחזיקין מאיסור לאיסור לית לי' לרב הונא ולכך ממילא לאיסור הנאה דלא בעי מעשה המכשיר ממילא מותר בהכרה וכן ברשב"ג י"ל דהוא ס"ל כמ"ד דמטמא במשא ואין מחזיקין מאיסור לאיסור לכך מותר אבל הך מ"ד דס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור ולא מטעמא בחזקת שלא נעשה מעשה לכך י"ל דאסור בהנאה ולכך ולכך קמ"ל הלכה מכלל דפליגי ונתחזקו דברינו הנ"ל בדרך זה והנה בגוף פלוגתתם בש"ס אם מטמא ג"כ או רק אסור באכילה הוי אפשר לומר דהם פליגי בפלוגתא דחכמי ווילנא הנ"ל דודאי שתהי' אסורה משום נבלה ולא מטמא במשא הוי סתרי אהדדי ודאי הא לא הא ולכך מ"ד דאסורה באכילה ואינה מטמא ס"ל דלא משגחינין בסתרי אהדדי ומה דיש לו חזקה כגון לענין איסור אסור ומה דל"ל חזקה מותרת ומ"ד דס"ל דמטמא אף במשא ס"ל כדעת הסובר דאי אפשר לחלק בינייהו כיון דהוי סתרי אהדדי וכיון דבאכילה יש לו חזקת איסור מטמא ג"כ לא מחלקינן בינייהו מיהו מדברי הסובר דאינו מטמא אין להביא ראי' מזה לעלמא לנדון דחכמי ווילנא די"ל דוקא איסור וטומאה דהוי שני ענינים נפרדים לא מחזי כסתרי אהדדי כל כך אבל באיסור אכילה גופה להיות זה אסור וזה מותר זה שפיר סתרי אהדדי ממש ולכ"ע לא מקילינן בשום צד ואין פנאי להאריך בזה כעת וכתבתי רק להערה בעלמא:

גמרא הבשר הנכנס לע"ז מותר מאן תנא ארחב"א אר"י דלא כר"א דאי כר"א האמר סתם מחשבת עכו"ם לע"ז קשה לי מנ"ל דהוי דלא כר"א הרי י"ל דאתיא אף כר"א דהרי אמרינן בחולין פ"ז דברוב טבחי ישראל בשר הנמצא ביד נכרי מותר ואף לרב דאוסר שם בשמ"ה קאמר שם דנמצא ביד נכרי שאני ומודה דמותר ברוב טבחי ישראל הרי דלענין איסור אכילה אף רבנן מודו דשחיטת נכרי אסורה באכילה ואעפ"כ היכי דלא ידעינן אם הוי שחיטת עצמו או קנאו מישראל אמרינן דברוב טבחי ישראל מותר וא"כ ה"נ לר"א הוי כן דע"כ לא קאמר ר"א דסתם מחשבת עכו"ם לע"ז רק בידעינן שהנכרי שחטו בעצמו אבל היכי דלא ידעינן אם הנכרי שחטו או קנאו מישראל בזה מודה ר"א דאם רוב טבחי ישראל מותר דתלינן שקנאו מישראל וא"כ י"ל דהמשנה כאן מיירי ברוב טבחי ישראל ולכך בשר הנכנס מותר דעדיין לא הוי תקרובת ע"ז ובשר היוצא אסור דמה בכך שהוי שחיטת ישראל סוף סוף הקריבו להכניסו לע"ז והוי תקרובת ע"ז כמ"ש בש"ע יו"ד סימן קל"ט דכל מה שמניח לפנינו הן בשר הן שאר דברים נאסרין הרי אף דלא נשחט לע"ז אם הניח לפנינו אח"כ נאסר ייע"ש ודוחק לומר דס"ל להש"ס דדוקא לרבנן כמו דס"ל דאין סתם מחשבתו לע"ז כן לא הוי סתם בשר בידו משחיטת עצמו אבל לר"א כמו דס"ל דסתם שחיטת נכרי לע"ז כן הוי סתם בשר הנמצא בידו משחיטת עצמו ולע"ז ולכך לדידי' אף ברוב טבחי ישראל בשר הנמצא ביד נכרי אסור דזה דוחק דמנ"ל להש"ס כאן כן ועוד א"כ למה לא קאמר הש"ס כן בחולין בברייתא דבשר הנמצא ביד נכרי מותר דהוא דלא כר"א דאמר סתם מחשבת עכו"ם לע"ז ומדלא קאמר שם כן מוכח דאף ר"א מודה בזה וא"כ למה קאמר בכאן דהוא דלא כר"א וצע"ג בזה ועיימ"ש ליישב זה בתוס' ד"ה דלא כר"א ייע"ש:

תוס' ד"ה דלא כר"א עיין בחדושי לש"ס מ"ש בישוב קושייתם ועוד נראה לומר ע"פ מה שהקשיתי לעיל דמנ"ל להש"ס דלא כר"א הרי ר"א לא קאמר רק בידוע ששחטו ככרי אז הוי סתם מחשבת כותי לע"ז אבל באין ידוע ששחטו נכרי והוי רוב טבחי ישראל מודה דאזלינן בתר רוב טבחי ישראל ותלינן שמישראל זבין ולכך בשר הנכנס מותר והיוצא אסור דנעשה תקרובת והנה אין לדחות ולומר דממה שנשחט ביד ישראל לא שייך תקרובת דהמעיין בכמה דוכתא מוכח להיפוך ומהם בלשון הרמב"ם בפ"ז מעכו"ם שהעתיק דין זה של בשר הנכנס מוכח דמכל דבר עושין תקרובת אף ממים ומלח ומכ"ש בשר אף ששחטו ישראל וכן בש"ע יו"ד סי' קל"ט ייע"ש מוכח כן דמכל דבר עושין תקרובת וכל שהניחו לפני' לשם תקרובת נאסר ייע"ש וא"כ שפיר אפשר לומר דמיירי ברוב טבחי ישראל וליישב זה נראה לומר דהנה זה ודאי אף רבנן דר"א אין מכחישין לומר דיתכן להזדמן להיות הנכרי שוחט לע"ז רק דמ"מ ס"ל דבסתם שחיטתו לא חיישינן לע"ז רק תלינן דלביתו הוא שוחטו ור"א כמי לא יכחיש דיתכן שיהי' הנכרי שוחט לצורך ביתו ולמה ס"ל דסתם שחיטה נכרי לע"ז ובע"כ ס"ל דסתם נכרי כשרוצה לאכול בשר אינו אוכל רק אם מכוין תחלה לע"ז ואם אינו מכוין לע"ז אינו אוכל בשר ואין דרך נכרי לאכול בשר רק אם שוחטו לע"ז תחלה וא"כ י"ל דהא בהא תליא דלרבנן דס"ל דנכרי כשאוכל בשר אינו מכוין בתחלה לשם ע"ז ולכך כשאינו מכוין רק לביתו ממילא כשיש בשר מוכן בעיר למה לו לשחוט בעצמו וקונה טפי מן המקולין ולכך כשיש טבחי ישראל לא חיישינן שהוא בעצמו שחטו אבל לר"א דס"ל דאין דרך נכרי לאכול בשר רק כשנשחט לע"ז ממילא מה"ט לא יקנה מן המקולין בסתמא כיון שזה לא נשחט לשם ע"ז ולכך סתם נכרי כשרוצה לאכול בשר שוחט בנפשו כדי שיהי' מכוין לשם ע"ז וסתם נכרי אינו קונה בשר מן המקולין כיון שלא נשחט לשם ע"ז ולכך אף כשיש טבחי ישראל אינו קונה ממנו רק שוחט לנפשו כדי שיוכל לכוין לע"ז וכמו דס"ל דסתם שחיטת נכרי לע"ז ה"ה דסתם בשר הנמצא ביד הנכרי דהוי משחיטת עצמו ולע"ז ולכך לא מוקי לה כה"ג ולוקמא בראו אותו קונה מיד ישראל דאם מיירי בראהו אין לחלק בין נכנס ליוצא דלפעמים משכחת לה שהנכנס יהי' אסור אם מכוין להקריבו לשם ע"ז ופעמים היוצא מותר אם חזינן שלא הקריבו לפני' ובע"כ אנו דנין רק על הסתם ומכ"ש דהנכנס לתרפות דמיירי בסתמא הא אם רואין לא שייך לחלק בין נכנ' ליוצא ובע"כ דמיירי בסתמא וא"כ אם איירי שראהו קונה מן המקולין א"כ גם זה ראה כונס ויוצא א"כ מה לי נכנס מה לי יוצא ואין לומר דזה ראהו קונה מן המקולין וזה לא ראה מה עשה בו דמה פסקא למה ראה זה ולא זה ועוד אם לא זזה ידו מידו בע"כ ראהו מה עשה בו אם הקריבו או לא ומה היי רבותא דיוצא אסור ואם זזה ידו מידו והעלים עין ממנו הדר בלא"ה היוצא אסור מכח בשר נכרי ודוחק לומר דהוי בו טביעת עין דכל זה דוחק לומר דמיירי בכל הני גוני דראהו קונה מישראל וגם הוי בו טביעת עין ועוד אם העלים עין מן הבשר הדר יש לחוש לסתם שחיטת נכרי לר"א ובע"כ נצטרך לומר דלא זזה ידו מידו א"כ גם זה ראה מה עשה בו ומה לי נכנס מה לי יוצא אך אם הוי מותר בסתם ברט"י הוי קשה שפיר דבסתמא ברט"י מצד שחיטת כותי מותר ומצד שראהו יוצא אסור אך בזה ישבנו שפיר דלר"א סתם בשר הנמצא ביד נכרי לא תלינן שקנהו מעלמא וא"כ מיושב קושיות התוס' על נכון דבשלמא בבשר הנמצא בידו ס"ל לר"א סתם נכרי אינו אוכל בשר רק ממה שנשחט לע"ז א"כ אין לתלות ברט"י דסתם נכרי אינו קונה בשר מטבחי ישראל רק שוחט בעצמו אבל בשאר דברים כגון עורת או גבינת בית אונייק שאר דברים שפיר קונה אותם מישראל לצורך ביתו ושוב שפיר י"ל דמיירי ברוב טבחי ישראל ותלינן דקנהו מישראל ובזה מודה ר"א לרבנן דברט"י תלינן דמישראל קונה וא"ש ודו"ק היטב וזה נכון בעז"ה ועיין מ"ש עוד בישוב קושייתם לקמן בתוס' ד"ה והיוצא אסור ובישוב קושייתנו הנ"ל בש"ס ייע"ש:

תוס' ד"ה והיוצא אסור וכו' ור"י פירוש דלענין איסור אכילה והנאה וכו' והכא היכי דייק כיון דקתני בשר היוצא אסור למ"ל למהדר ולמתני מפני שהוא כזבחי מתים אלא לומר לך אסור ומטמא וכו' הנה לפי דרכם נראה להסביר הדבר יותר דהנה לכך דייק מפני שהוא כזבחי ולא נקט אסור לבד משום דהוי ס"ד דאינו אסור רק מספק דשמא עשה ממנו תקרוב אבל אינו ודאי פן נמלך ולא הקריבו וכעין דאמרינן לקמן בישראל ההולך לתרפות דשרי דלמא הדר בי' א"כ כמו כן י"ל דאף שחזינן אותו יוצא עדיין שמא לא הקריבו כי אולי הכניסו ונמלך ולא הקריבו ונהי דלא תלינן לקולא לומר דנמלך מ"מ מידי ספקא לא נפקא ואינו אסור רק מספק אבל עכ"פ איסור ודאי לא הוי ונ"מ דאין לוקין עליו לכך קמ"ל מפני שהוא כזבחי מתים דהוי ודאי זבחי מתים ולוקה עליו ולכך מדייק הש"ס שפיר דקשה למה באמת יהי' זה ודאי זבחי מתים דכיון דלא חזינן דהקריבו הוי ראוי להיות רק ספק ולא ודאי אך הטעם הוא כיון דס"ל לריב"ב דזבחי מתים מטמאין באהל וקיי"ל ספק טומאה ברה"י טמא ודאי לכך הוי כודאי זבחי מתים ומזה מוכיח דריב"ב הוא ולא רבנן דאי רבנן הרי לדידהו אינו מטמא והוי רק ספק איסור ולא הוי ראוי להיות ודאי רק ספק ולכך מן המשנה דס"ל דהוי ודאי זבחי עתים מוכח דריב"ב הוא והוי ספק טומאה וספק טומאה ברה"י הוי ודאי דילפינן מסוטה וא"ש ודו"ק:

והנה בזה נעמוד על כוונת הרמב"ם בפ"ז מעכו"ם הלכה ט"ו וז"ל בשר או יין או פירות שהכינם להקריבם לעכו"ם לא נאסרו בהנאה אע"פ שהכניסם לבית עכו"ם עד שיקריבו לפני' הקריבו לפני' כעשה תקרובת אף ע"פ שחזרו והוציאו הרי אלו אסורין לעולם וכל הנמצא בבית עכו"ם אפילו מים ומלח אסור בהנאה מן התורה והאוכל ממנו כ"ש לוקה עכ"ל וכתב הכ"מ שם בשר או יין וכו' משנה פ' אין מעמידין ובשר הנכנס לבית עכו"ם מותר והיוצא וכו' וכן כתב בלח"מ ג"כ וכתב עוד הלח"מ וז"ל ובש"ס מ"ט א"א דליכא תקרובת מני ריב"ב הוא וכו' וא"ת איך פסק רבינו כהך מתניתין והא בגמרא אוקמוהו כריב"ב ולית הלכתא כותי' וי"ל דהוא ז"ל מפרש כפירוש ר"ת דמה דקאמר מני וכו' היינו משום דהדר תנא הרי הוא כזבחי מתים דמשמע דמטמא באהל אבל לענין איסור אכילה והנאה לא פליגי וכו' והנה מ"ש כפירוש ר"ת ט"ס הוא זה הוא פר"י ולא פר"ת והנה בגוף הדבר שהבינו הכ"מ והלח"מ שהרמב"ם העתיק המשנה כצורתה דבשר הנככס מותר והיוצא אסור דבריהם תמוהין בעיני דהרי עיקר משמעות המשנה משמע דקמ"ל דאף אם אין אנו רואים שהקריבו לעכו"ם מ"מ אסור כיון דחזינן דהוא יוצא מבית ע"ז אסור והנה רבותא זו לא כתבה הרמב"ם כלל דאינו מפורש בדבריו רק הרישא דהנכנס מותר זה משתמע מני' שפיר במ"ש אע"פ שהכניסם לבית עכו"ם עד שיקריבו לפני' אבל הסיפא דהיוצא אסור אינו מפורש כלל בו שלא כתב הסיפא רק גוף הדין אם הקריבו לפני' אסור והיינו אם ידעינן שהקריבו לפני' וכן מ"ש אח"כ דכל הנמצא בבית עכו"ם אפילו מים ומלח אסורין וכו' והיינו כיון דגם עתה הוא נמצא בבית עכו"ם וחזינן דעשה ממנו תקרובת לכך אסור אבל דינא דמתניתין דהיוצא אסור אף שלא ראינו שעשה ממנו תקרובת ולא נמצא לפני' זה לא כתבו הרמב"ם כלל ולכאורה הוא תמוה אך לדרכנו א"ש שהוא הדבר אשר דברנו דמכח קושיות הלח"מ עשה הרמב"ם כן דהנה המשנה קמ"ל דהיוצא אסור שהוא כזבחי מתים דהוי ודאי זבחי מתים ולוקה עליו ואינו בתורת ספק ומה יומתק בזה לשון הש"ס דקאמר אי אפשר דליכא תקרובת מני ריב"ב הוא והיינו דמשמע לי' מלשון הש"ס דהוי ודאי זבחי מתים לא ספק ולכך קאמר מ"ט יהי' ודאי בע"כ דאי אפשר דליכא תקרובת ומנ"ל כן דלמא באמת אינו תקרובת והוי ראוי רק לחוש שמא יש תקרובת אבל מנ"ל דאי אפשר דליכא תקרובת לכך קאמר מני ריב"ב הוא והוי ספק טומאה לכך הוי כודאי טמא ולכך כיון דהמשנה קמ"ל דהיוצא ודאי אסור ואינו ספק הוי רבותא שפיר והוצרך להשמיענו זה אבל הרמב"ם בתורת בתורת ודאי לא הוי מצי למנקט כיון דאנן לא קיי"ל כריב"ב א"כ אין עליו תורת ודאי כדמוכח מן הש"ס דקאמר מני ריב"ב הוא משמע הא לרבנן אינו כן וא"כ ודאי לא הוי ובתורת ספק לא הוצרך להשמיענו ופשיטא דיוצא אסור מספק ככל ספק איסור תורה והמשכה לא הוצרכ' להשמיענו דהיוצא אסור רק לאשמעי' הוא זה הוי עיקר הרבות' אבל לדידן דקיי"ל דלא כריב"ב א"כ ודאי ל"ה ובתור' ספון לא הוצרך להשמיענו דפשיט' הוא דביוצא אסור מכח ספק וא"ש שיטת הרמב"ם על נכון בעז"ה וראי' עוד לפירושינו הנ"ל משאלת הש"ס והיוצא אסור מ"ט ומה זו שאלה מ"ט אטו לא ידע דיש חשש שמא הוי תקרובת ע"ז ועוד אם לא ידע הך חששא למה לא פריך על הרישא דהנכנס מיתר פשיטא דמותר ומה חשש יש בזה ובע"כ דאסיק אדעתי' פן הוי תקרובת ע"ז א"כ מהו פריך והיוצא אסור מ"ט הרי פשיטא דיש לחוש לתקרובת ע"ז ובע"כ דס"ל דהמשנה עשהו כודאי זבחי מתים ולכך מ"ט הוי ודאי ראוי להיות רק ספק ולכך קאמר אי אפשר דלית בי' תקרובת ע"ז וכו' ולכך קאמר ריב"ב הוא וא"ש ודו"ק ועוד הוי נראה בישוב שיטת הרמב"ם ע"פ דרך הנ"ל באופן אחר קצת והוא דזה ודאי מה שמוכיח הש"ס דאתיא כריב"ב היינו מכח דהמשנה חשבה לודאי זבחי מתים ולרבנן הוי רק ספק אך הטעם מה דלריב"ב הוי ודאי י"ל כך דהנה באורג בגד למת פליגי אביי ורבא דאביי ס"ל הזמנה מלתא ורבא ס"ל לאו מלתא וקאמר הש"ס דאביי יליף מעגלה ערופה דהזמנה מלתא ורבא יליף מעכו"ם דהזמנה לאו מלתא וקאמר הש"ס דלכך לא יליף רבא מעגלה ערופה דמשמשין ממשמשין גמרינן ולאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה ומזה הוציאו הפוסקים דהזמנה לגוף הקדושה מלתא הוא ולפ"ז הוי ראוי לומר כיון דהזמנה לגוף הדבר מלתא הוא ה"ה בע"ז עצמה ראוי להיות הזמנה מלתא מיהו לפי האמת זה אינו דבע"ז גלי קרא דלאו מלתא הוא כמ"ש שם רש"י בפ' נגמר הדין דאין הקדש לעכו"ם אך י"ל הרי הכתוב לא גלי רק בע"ז ומשמשי' אבל תקרובת ע"ז י"ל דבו הוי הזמנה מלתא דהוא עדיף ממשמשין שהוא גופו תקרובת וי"ל בזה הזמנה מלתא מיהו מצד הסברא אינו נראה כן דלא יהי' תקרובת ע"ז חמור מע"ז עצמה ואם בע"ז עצמה לאו מלתא ה"ה בתקרובת לאו מלתא אך זה לרבנן אבל לריב"ב הרי חזינן דס"ל דתקרובת ע"ז חמור שהרי ע"ז עצמה אינה מטמא באהל ותקרובת מטמא באהל וא"כ שוב אין ללמוד תקרובת מע"ז עצמה במה מצינו דהרי טומאת אהל יוכיח דשני ושני לכך הדרינן לסברתינו כיון דאינו משמשין רק הוא גופו תקרובת הוי כמו עגלה ערופה והוי הזמנה מלתא וא"כ זה יהי' כוונת הש"ס דמה דאסרה המשנה יוצא כודאי לא הוי מכח שאנו אומרין שהקריבו באמת זה אינו ברור אולי נמלך בו אך הטעם דאף אם לא הקריבו עכ"פ הכניסה הוי להקריבו והוי עכ"פ הזמנה והזמנה מלתא הוא גבי תקרובת ומה דהנכנס מותר היינו דאף בהני דהזמנה מלתא בעינן אחת משתי אלה או שיאמר בפה שהוא מזמינו לכך או שיעשה מעשה אשר מחשבתו יהי' כיכר מתוך מעשיו שעושה לשם כך ויש כאן מעשה המוכיח על מחשבתו אבל אם אין כאן דבור ממש ולא מעשה רק במחשבה בלב בזה ודאי לא הוי הזמנה דדברים שבלב אינן דברים והנה בזה י"ל מה דקאמר הש"ס תחלה בשר הנכנס מותר דהוי דלא כר"א דאמר סתם מחשבת ככרי לע"ז והקשינו לעיל דמנ"ל דהוי דלא כר"א דלמא מיירי ברוב ט"י ואתיא אף כר"א ולפמ"ש י"ל כך דהנה התב"ש ביו"ד סי' ד' חקר במחשבה לע"ז דאוסר אם בעינן דבור או סני במחשבה והעלה דדברים בעינן ולפ"ז י"ל דבזה יהי' פלוגתת רבנן ור"א דהנה לא יפלגו במציאות דרבנן נמי מודים דסתם נכרי מכוין לע"ז אבל זה אינו מוכרח שיאמר בפיו לע"ז דלמה להנכרי כל זה ואטו לא יספוק לו המחשבה שמכוין לע"ז וסתם ככרי מחשב לע"ז ואינו אומר בפה ולכך רבנן ס"ל דמחשבת ע"ז לא מהני במחשבה רק בדבור ולכך ס"ל סתם מחשבת עכו"ם אינו לע"ז דבסתם אינו מוציא בדבור כמו בכל דברים דהוי ספק במעשה דתלינן בחזקת שלא נעשה מעשה ולכך לדבור ל"ח ובלב דברים שבלב אינן דברים ור"א ס"ל דבע"ז הוי דברים שבלב דברים ובלבו הוי סתם מחשבת עכו"ם לע"ז וא"כ לפ"ז מוכח דס"ל לר"א דבע"ז הוי דברים שבלב דברים ולכך קאמר הש"ס שפיר כיון דבע"כ הך משנה ריב"ב דמטמא באהל ולדידי' כיון דחמור מע"ז עצמה לטומאת אהל ממילא הזמנה מלתא וא"כ למה אינו אסור רק ביוצא מכח דהוי תקרובת ממש ולא נאסר אף בכניסה מכח הזמנה בע"כ כיון דלא הוי הזמנה בפה לא הוי הזמנה ולכח מוכח דרבנן הוא דס"ל נמי דבע"ז דברים שבלב אינו דברים דאם כר"א כיון דס"ל סתם מחשבת נכרי לע"ז וס"ל דדברים שבלב הוי דברים בע"ז א"כ ראוי לתסור מכח הזמנה בעלמא וממילא מיושב קושיות התוס' ד"ה דלא כר"א דמגבינות ועורות לבובין אין ראי' דשפיר י"ל דמיירי ברט"י ומה דקאמר דלא כר"א הוי רק מכח דבלא"ה הוי ראוי לומר הזמנה מלתא הוא וראוי לאסור אף בכניסה רק לרבנן הוי רק דברים שבלב ולר"א דהוי בזה דברים שבלב ראוי להיות הזמנה מלתא וא"ש ודו"ק אך ליישב דברי הרמב"ם י"ל דכוונת הסוגיא דלא כר"א הוי כמ"ש שם וכאן הוי הכונה כך דהנה לכך הכניס' מותר דהזמנה דהוי רק בלב ולא במעשה לאו מלתא הוא אך עכ"פ מיד ספק לא נפקא וראוי לחוש דלמא הזמינו בפה אך נהי דהוי ספק מוקמינין לי' אחזקת היתר ולא חיישינן להזמנה בפה אך א"כ שוב ממילא ביוצא הוי ספק ספקא דלמא הקריבו ממש ואת"ל לא הקריבו דלמא הזמינו בפה עכ"פ והזמנה מלתא וס"ס הוי בכל דוכתא כודאי לכך הוי כודאי זבחי מתים וא"כ ממילא מוכח דאתיא כריב"ב דאלו לרבנן הזמנה לאו מלתא וא"כ אין כאן רק ספק א' דלמא הקריבו וראוי להיות ספק ולא ודאי ומה דקאמר הש"ס דאי אפשר בלתי תקרובת היינו דאי אפשר בלתי תקרובת או בפה או במעשה דכיון דס"ס הוי בכל דוכתא כרוב או כודאי לכך קאמר שפיר דכיון דהוי ס"ס לחומרא אי אפשר בלתי תקרובת או במעשה או בפה ולכך קאמר ריב"ב הוא דלרבנן לא עדיף תקרובת מע"ז עצמה והוי הזמנה לאו מלתא וראוי להיות רק ספק ולא ודאי לכך השמיטו הרמב"ם לסיפא דברישא קמ"ל הכניסו ואפילו בפה לדידן לא נאסר דלדידן הזמנה לאו מלתא וביוצא ממ"נ בתורת ודאי אינו דמתורת ספק לא נפקא דדלמא לא הקריבו ובתורת ספק לא הוצרך לאשמועינן דיוצא אסור דמידי ספק לא נפקא ולכך השמיטו הרמב"ם ודו"ק והנה יש להסביר הענין יותר דהזמנה מלתא לא נקרא רק באחת משתי ענינים או שמזמן בפה או שעושה בו מעשה בגופו לשם כך אבל אם אינו מזמן בפה ואינו עושה בו מעשה בגופו אף דממעשיו ניכר שמכוין לכך כל שאינו עושה מעשה בגופו ואינו אומר בפה לא הוי הזמנה ולכך א"ש דבמכניסו נהי דהוי הוכחה ממעשה הנכרי שמכניסו לשם ע"ז מ"מ הרי בגוף הבשר לא עשה מעשה וכל שלא עשה בו מעשה לא נחשב הזמנה כיון דלא אמרו בפה ונהי דיש לחוש דלמא הזמינו בפה מ"מ אחזוקי איסורא לא מחזקינן ומוקמינן אחזקת היתר אבל היוצא דהוי ס"ס דלמא הקריבו ודלמא הזמינו בפה לכך הוי כודאי תקרובת וא"ש ודו"ק:

תוס' ד"ה כך היא גרסת הספרים וכו' בסוף דבריהם קשה מה קבעי פשיטא דלכתחלה קאמר דהא קתני בהדיא נותן וכו' הנה ליישב קושייתם י"ל דלא מבעיא לי' אם מותר לכתחלה להכשירו במים דזה ודאי ידע דמותר כדעת התוס' רק דמבעיא לי' אם מותר לכתחלה לקנותם ע"ד להכשירם ובזה מבעיא לי' אם מותר כן לכתחלה ופשיט לי' כך דהנה בברייתא קתני הלוקח כלים וכו' נותן בהם מים לכתחלה והנה לשון הלוקח אפשר לפרשו דעבד ואפשר לפרשו לכתחלה כע"ש התוס' פ"ק דחולין דף ג' ד"ה המניח אבל ממ"ש הברייתא נותן בהם מים לכתחלה אם כונת לכתחלה רק על ההכשר מים לכתחלה לא הוי צריך למתני לכתחלה דמלשון נותן מים ממילא משמע דהוי לכתחלה וכמ"ש התוס' באמת ולמ"ל עו הך סיומא דלכתחלה ובע"כ דכוונת הברייתא לכתחלה היינו דמותר לקנותם לכתחלה כדי להכשירו ושפיר מוכח מהך ברייתא דמותר לקנותו לכתחלה להכשירו וא"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה