עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
זרה · דף ל:
תוספות ד"ה ומטמא טומאת משקין ברביעית וכו' וא"ת למה הוכרכו לגזור על סתם יינם תיפוק לי' משום מגע נכרי וכו' עיין לקמן דף ל"א ע"א בתוס' ד"ה המפקיד יינו אצל נכרים ליישב בזה:
בא"ד וא"ת הך רביעית דסתם יינם וכו' מ"ט לא חשיב להו בפ"ג מינין וכו' הנה לפי מה שכתבו לקמן דריב"ב לשיטתו דס"ל דסתם יינם מותר בהנאה שאין מנסכין אותו אלא בפני ע"ז ייע"ש א"כ י"ל דגם בזה הוי לשיטתו ודוקא ריב"ב דס"ל דסתם יינם אין דינו כיי"נ ממש לענין איסור הנאה ממילא ה"ה דלא הוי כיין נסך לענין טומאה ולכך לדידי' שפיר אינו מטמא רק ברביעית אבל לרבנן דס"ל דסתם יינם אסור בהנאה כמו דדינו לענין הנאה כיי"נ ממש כן ה"נ לענין טומאה הוי כן דינו ומטמא טומאה חמורה בכזית או נהי דמטמא טומאה קלה מ"מ תרתי לא הקילו בזה ומטמא בכזית וא"כ הרי בנזיר שם פריך כמה קושיות ומשני בפלוגתא לא קמיירי וא"כ גם בזה הוי כן מיהו י"ל דקושייתם הוי עיקר ממשקה זב וזבה גם י"ל דהם הקשו כמו דפריך הש"ס שם כמה פרכות ועל כולם משני בפלוגתא לא קמיירי כן הו"ל להקשות גם מזה ולתרץ כן וק"ל דף ל"א ע"א גמ' המפקיד יינו אצל עכו"ם אסור בשתי' ומותר בהנאה והתנן המפקיד פירותיו אצל עכו"ם הרי הן כפירותיו של עכו"ם לשביעית ולמעשר וכו' וקשה לי מהו פריך הרי זה הוי רק דעת הת"ק דהוי כודאי החליפו אבל הרי ר"ש פליג שם וס"ל דהוי רק דמאי וא"כ ס"ל דאינו ודאי שהחליף רק ספק וא"כ י"ל דה"נ אתיא כר"ש דהרי בלא"ה מסיק הש"ס דהך דהך ברייתא ל"ה ככ"ע רק כתנאי וא"כ י"ל אף בזה הוי כתנאי ואתיא כר"ש דגם שם הו"ל ספק ולכך ולכך גם הכא הו"ל ספק וכיון דספק דרבנן הוא הי' ראוי להקל בזה לגמרי ולכך נהי שהחמירו בשתי' בהנאה לא החמירו ובשלמא התם דהוי ספק תורה לכך ס"ל לב"ש דהוי דמאי דבין כך ובין כך יש חשש של תורה אם נימא דהוי כודאי של עכו"ם ופטור ממעשר הרי אולי הוי שלו וחייב מן התורה במעשר ובשביעית ועוקר איסור תורה ואם נימא שחייב בודאי במעשר אולי יפרוש מן הפטור על החיוב לכך ס"ל דהוי דמאי אבל כאן דהוי ספק דרבנן אדרבא הוי ראוי להקל לגמרי ולכך אדרבא חומרא הוא מה שהחמירו בשתי' לכך בהנאה לא החמירו ומהו פריך וצ"ע והן אמת דקשה על פרש"י שפירש והתנן המפקיד פירותיו וכו' דחשודי לחלופי וה"נ דלמא חלפי עכו"ם וכו' עכ"ל והוא תמוה דהרי אנן לרבנן קיימינן ולרבנן ודאי מחליפין בלי ספק דהרי זה הוי עיקר הפלוגתא בין ת"ק לר"ש דלר"ש הוי ספק ולרבנן ודאי מחליפין וא"כ הו"ל לומר דודאי מחליפין וה"נ ודאי חלפי ולמה פרש"י בלשון ספק ובמשנה קתני הרי הן כפירותיו של עכו"ם משמע דודאי הוי בין לקולא בין לחומרא וצ"ע תוס' ד"ה המפקיד יינו אצל עכו"ם מותר בהנאה ואסור בשתי' הנה נלפע"ד ליישב קושייתם והוא כיון דמצינו כמה פעמים שיש חילוק בין דבר שיש לו עיקר מן התורה לאין לו עיקר מן התורה לענין ספק דרבנן ולענין ברירה עיין בתוס' פ"ג דערובין דף ל"ו ודף ל"ה ובאחרונים בסי' ק"י גבי ספק דרבנן באיתחזק איסורא והנה לפ"ז א"ש דהרי לעיל פריך הש"ס יין מנ"ל ומשני דכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור בהנאה וכו' וזבח גופי' מנ"ל יליף שם שם וכו' ולפ"ז הנה איסור שתי' ביין נסך הוי מפורש בתורה כמ"ש ישתו יין נסיכם א"כ מפורש בזה איסור השתי' אבל איסור הכאה אינו מפורש בתורה רק נלמוד מהיקש לזבח וזבח גופי' לא ידענו רק בגז"ש מעגלה ערופה וא"כ כיון שאינו מפורש בתורה רק נלמוד מי"ג מדות וא"כ הרי ידוע דעת הרמב"ם שהנלמוד מי"ג מדות הוי ד"ס ונהי דלענין ספק בהו הוי לחומרא כשל תורה כמ"ש הפרי מגדים בסי' ק"י דדינם בזה כדין תורה מ"מ היינו דוקא לגבי נפשם דינם כדין תורה אבל למשוך גם אחרים עמהם מה שהוי דרבנן ממש להחמיר בי' הואיל ועיקרו מן התורה בזה לא נחשב עיקרו מן התורה רק אם העיקר מפורש בתורה אבל אם אינו מפורש בתורה רק נלמוד מי"ג מדות כיון דנקרא ד"ס א"כ לא נחשב הדרבנן ממש עיקרו מן התורה ולכך א"ש דבשתי' אף דסתם יינם דרבנן הוי עיקרו מן התורה כיון דיי"נ מפורש איסורו בתורה לכך החמירו אף בספק שמא החליפו עכו"ם אבל בהנאה דביי"נ ממש נלמוד רק מי"ג מדות א"כ אין איסור סתם יינם עיקרו מן התורה לכך שוב הו"ל ספק דרבנן ולהקל והנה בזה י"ל מה שהקשו התוס' לעיל דלמה הוצרכו לגזור על סתם יינם טומאה הרי בלא"ה הוא טמא מכח טומאת נכרים דהוי כזבים לכל דבריהם ולפמ"ש י"ל כך דהנה המעיין בגיטין דף ס"ה במה דקאמר שם הבמ"ע בעציץ שאינו נקוב דרבנן מוכח שם דהיכי דהדבר הזה אי אפשר לבא לידי דאורייתא לא נחשב עיקרו מן התורה שהרי תחלה שם משני כי אמרינן כעין של תורה תקון בדבר שיש לו עיקר מן התורה אבל בדבר שאין לו עיקר מן התורה לא אמרינן כעין של תורה תקין ואיך מסני בעציץ שאינו נקוב דרבנן הרי על כל פנים כעין של תורה תקון בדבר שיש לו עיקר מן התורה ובע"כ דזה לא נחשב עיקרו מן התורה והדבר תמוה על התוס' בערובין דף ל"ו ודף ל"ב שחשבו לתרומת פירות עיקר מן התורה ובסוגיא הנ"ל משמע דאין זה עיקר מן התורה ואין כאן מקומו להאריך בזה ועכ"פ לפי זה מוכח בש"ס דבכה"ג לא הוי עיקרו מן התורה א"כ נ"מ בזה דאם הוי טמא רק בתורת מגע נכרי שהוא כזב ממילא בספק הוי מותר דהוי ספק דרבנן ולהקל אבל אם טמא בתורת יין נסך כיון דביין זה עצמו אפשר להיות נסך ממש וכיון דאפשר לבא לידי ד"ת הוי עיקרו מן התורה והוי ספקו לחומרא גם י"ל דנ"מ לענין ספק אם אדם נגע בהו או לא או אם בודאי נגע בהו וספק אם טבל כהוגן או לא דקיי"ל בטומאה קלה כגון באוכלין ומשקין הוי ספקו טהור אבל בטומאה חמורה הוי ספקו טמא ועיין במשל"מ בפ"י מה' מקוואות הלכה ו' בישובו לדברי הר"ש שם ביאור כוונתו דבנטמא האדם בראשון לטומאה דליכא טומאה מן התורה כלל שיהי' האדם ב' לטומאה לכך הוי רק טומאה דרבנן וספקו להקל אבל באב הטומאה שמשכחת לה אף מן התורה הוי ספק תורה ואף בדבר שהוי אב מד"ס ספקו לחומרא ייע"ש א"כ ה"נ אם לא הוי טומאת המשקין רק מכח שהוי כמגע הזב א"כ הנוגע בהם וספק אם טבל הוי ספקו לקולא כדין המפורש ברמב"ם ובמשנה דבנטמא במשקין טמאין הוי ספיקו לקולא כיון דלא משכחת בזה טומאת אדם רק מדרבנן אבל כיון דגזרו בזה אטו יין נסך ממש והרי ביין ביין נסך ממש הוי מטמא מן התורה דביי"נ ממש הוי אב הטומאה כמ"ש בברייתא זו וא"כ כיון דמשכחת לי' מן התורה הדר הו"ל כמו בנטמא באב הטומאה והוי ספקו לחומרא ויש בזה כ"מ לדינא וא"ש ודו"ק ועוד י"ל בישוב קושיות התוס' הנ"ל דהנה התוס' לעיל דף י"ב כתבו דלכך הוי ס"ד לחוש שמא שדי הנכרי נבלה בקרבה היינו שיכוין להחליף ליטול השמנה כדי להרויח אך היכי דלא שייך להרויח לא חיישינן שיכוין להכשיל ייע"ש וא"כ י"ל ה"נ לחוש שמא יזייף ליגע בו לא חיישינן היכי דליכא הרווחת ממון רק דחיישינן שיזייף ליטול הטוב ויתן בו יין גרוע ולכך הנה כחוש שמא החליפו כולו לא חיישינן דבזה מסתפי דלמא ירגיש הישראל שאין יינו טוב כמו הראשון ועיין כעין זה בש"ך יו"ד סי' קל"ה בשם הר"ן שכתב בכה"ג דהיכי דהוי שינוי רב מסתפין הנכרי ולא מזייף ייע"ש רק דיש לחוש לתערובת שיקח ממנו מעט טוב ויערב בו גרוע ולא יהי' ניכר כל כך הזיוף וא"כ כיון דעיקר החשש הוי כך והרי קיי"ל כרשב"ג דיין סתם שנתערב ביין מותר למכור חוץ מדמי איסור שבו והנה קיי"ל בתערובת שמותר לאכלו שנים שנים אבל לא חדא חדא והיינו דבשנים שנים אמרינן כמו דההוא דהיתרא כן נמי הוי ההוא דהיתרא ויע"ש וא"כ ה"נ בשלמא לענין הנאה הרי אף אם נעשה בו זיוף כולו לא החליף דמסתפי רק דחיישינן שעירב בו יינו וא"כ אף אם עירב בו איסור יש עכ"פ כאן היתר ג"כ שהרי מותר למכרו חוץ מרמי איסור שבו וכיון שיש כאן היתר ג"כ הוי כמו אוכל שתים שתים ולכך אמרינן מדההוא דהיתרא ההוא נמי דהיתרא ומותר למכור כולו בדמים אבל בשתי' אם נתערב בו איסור הו' כולו איסור וא"כ הוי רק כאוכל חדא חדא ולכך חיישינן שמא כולו איסור ולכך שאני בין שתי' להנאה וא"ש. ומ"ש ואע"ג דחיישי לזיוף דנגע בי' ושתי מני' לא החמיר כל כך לחוש לאחלופי בשלו שיאסר גם בהנאה כיון שכל עיקר יינם אינו אסור אלא מדרבנן עכ"ל הנה מזה יהי' מוכח דס"ל להתוס' דאיסור הנאה נקרא שלו וברשותו הוא דאם ס"ל דא"ה אינו ברשותו הוי יכולין ליתן טעם אחר בזה דבשלמא לענין חשש נגיעה דאינו אוסר רק בשתי' ומ"מ מותר למכרו וא"כ ברשותו הוא ואינו ספק ממון רק ספק איסור לכך חששו בספקו כחומרא אבל לענין חשש איסור הנאה לשמא החליפו דאם נימא דהחליפו אסור בהנאה ויצא מרשותו א"כ הוי ספק אם יצא מרשותו או לא בזה כיון דאלים חזקת ממון לא חיישינן שמא יצא מרשותו וכעין שכתב הר"ן בסנהדרין דלכך אין ע"א נאמן לומר ראיתי אביכם שהטמין מעות לומר של מעשר שני הוא מכח דהוי הוצאת ממון מרשותו ייע"ש וא"כ ה"כ כיון דאם נאסר בהנאה יוצא מרשותו א"כ הוי ספק ממון ואלים חזקת ממון לכך לא חיישינן לאסרו בהנאה ובע"כ דהתם ס"ל דא"ה הוי שלו מיהו לולי זה נמי לא קשה מידי כיון דחזק' דכאן נמצא כאן הי' אלים טוב' כדמוכח בכמה דוכתי א"כ בשלמא לענין חשש נגיעה בעלמא באין שינוי בגופו ליכא חזקה להיתר רק חזקת היתר לכך חששו ואסרו אבל לענין חשש אחלופי כיון דאיכא נמי חזקה דכאן נמצא כאן הי' ולא נעשה בו חילוף והוי חזקת היתר וחזקה דכנכ"ה לכך לא חיישינן לאחלופי ממש וא"ש ודו"ק והנה בהיותי בזה הגיע לידי חדושי מהריב"ל ח"ד ויש שם חדושים על מס' זו וראיתי שעמד על דברי תוס' הללו דא"כ מהו פריך הש"ס מהא דתנן המפקיד פירותיו אצל עכו"ם הרי הן כפירותיו לשביעית ולמעשר ומהו פריך נימא הא דאורייתא הא דרבנן וכו' ייע"ש ודבריו תמוהין בקושיא זו דמה דאמרינן דהוי כפירותיו של עכו"ם לשביעית ולמעשר קולא הוא ולא חומרא דאדרבא בנכרי לא שייך שביעית ומעשר ובע"כ דהוי לקולא וכמ"ש כל הפוסקים במשנה ההוא ומטעם דהוי בחזקת שודאי החליף וא"כ פריך שפיר אם ודאי הוא מה לי דאורייתא מה לי דרבנן ואדרבא אם בשל תורה תלינן לקולא מכ"ש דראוי לחוש בזה לחומרא אף דהוי דרבנן וז"פ ונכון:
עוד ראיתי במהריב"ל שהקשה על התחלת דבורם מ"ש ובסמוך משמע שהפקיד בחותם א' וכו' דלמה נ"מ הקדימו זה לקושייתם הרי זה בין אם מיירי בחותם אחד או חב"ח קשה מ"ש הנאה מ"ש שתי' וכו' ועוד הקשה דלמה סיימו התוס' דאפילו בהנאה לתסר דניחוש שמא נגע בו הנכרי ונסכו דלמ"ל זה הרי אף אם ניחוש שהחליפו ג"כ קשה כן ייע"ש שהניח בקושיא ולפע"ד חדא קושיא מתורצת בחבתה ועפמ"ש לעיל בישוב קושייתם דשאני הנאה משתי' די"לל דזה הוי כתרי תרי וזה הוי כחדא חדא א"ש די"ל דגם התוס' הרגישו בזה אך כוונתם כך הוא דהנה קיי"ל כל איסורי דרבנן די בחותם אחד רק ביין נסך אף דסתם יינם דרבנן מ"מ בעי חב"ח דמכח חיבת ניסוך טרח ומזייף ולפ"ז א"ש קושיות התוס' דאם הוי מיירי בלא חותם כלל לא הוי קשיא להו די"ל כמ"ש דכ"ח לנסוך רק לתערובת יין ולכך יש חילוק בין שתי' להנאה אך כיון שהקדימו דמשמע דמיירי בחותם אחד וא"כ קשה אם הוי החשש רק מכח תערובת יין הו"ל כשאר דרבנן ולמה לא יהי' די בחותם אחד אף בשתי' ובע"כ דחיישינן לחיבת נסוך טרח ומזייף א"כ כיון דחיישינן לנגיעה קשה מה לי שתי' מה לי הנאה ולכך האריכו בלשונם לומר ליחוש שמא נגע בו העכו"ם ונסכו דמזה הוא דקשיא להו דאם משום אחלופי לא הוי קשיא לי' די"ל כמ"ש לעיל רק כיון דלא די בחותם אחד בע"כ דהחשש לחיבת נסוך א"כ גם בהנאה לתסיר מה"ט וא"ש ודו"ק ולפי מה שתרצו דריב"ב לשטתו צריך לומר אף דלדינא ס"ל דליכא חשש נסוך בזה דאין מנסכין אלא בפני ע"ז מ"מ הנכרי עצמו אף שלא בפני ע"ז דרכו לנסך וחיבת נסוך עליו רק דלדינא אין עליו תורת נסוך כיון דלא הוי בפני ע"ז ומ"מ הנכרי מכוין לנסך אף שלא בפני ע"ז דאל"כ קשה למה לא יהי' די בחותם אחד ככל אסורי דרבנן בע"כ כנ"ל ודו"ק ועיין בק"א סי' ק"ל מ"ש בזה:
תוס', ד"ה דאמר רב הלכה כר"א וכו' הנה לפי חלוקם בין לר"ת בין לאידך פירושא קשה למה לא קאמר הש"ס דר"א ור' יוחנן לא פליגי ומר מיירי בנכרי ומר מיירי בישראל חשוד או מר מיירי במפקיד ומר מיירי בשולח והנה לולי דבריהם הי' נראה לחלק עוד בין לכתחלה בין דעבד די"ל דבדעבד די בחותם אחד אבל לכתחלה בעינן ב"ח ובזה הי' אפשר ליישב שיטת הרי"ף והה"ג שהביא הרא"ש שהם תמוהין שפסק כר"א דדי בחותם אחד ואח"כ הביא דברי ר' יוחנן ופוסק כר"י דבעינן חב"ח ולפמ"ש הוי א"ש דכאן לכתחלה כאן בדעבד דלענין בדעבד פסק כר"א דדי בחותם אחד ולענין לכתחלה פוסק כר' יוחנן דבעינן שתי חותמות מיהו קשה א"כ מ"ט לא משני כן הש"ס דר"א ור"י לא פליגי כאן לכתחלה כאן בדעבד וצ"ע:
והנה לכאורה קשה לי למה צריכין ביין ב"ח הרי במלתא דרבנן די בחותם אחד רק ביין אף דהוי דרבנן כתבו הטעם מכח דחיבת נסוך טרח ומזייף וקשה הרי בסתם יינם לולי גזרות בנותיהן הוי מותר לגמרי ולא הוי חיישינן לנסוך כלל רק מכח בנותיהן אסרוהו רק כיון דכבר גזרו משום בנותיהן אסרוהו אף בהנאה וא"כ אם מכח עיקר התקנה דהוי משום בנותיהן הוי די בחות' אחד למה נצטרך בזה חב"ח מכח חיב' נסוך הרי בשביל חוב' ניסוך לבד הוי מותר לגמרי ולא הוי חיישינן לי' כלל רק מכח בנותיהן חיישינן לי' ואם משום בנותיהן הי' די בחותם אחד למה נצטרך משום חיבת כסך ב"ח ומה שהי' נראה לי בזה הוא די"ל דוקא ביין שלו ממש בזה כיון דהנכרי חס על ממונו לא עביד לנסכו מן הסתם ולא חיישינן לנסוך זולתי אם חזינן שנסכו אבל בסתם לא חיישינן לניסוך אבל ביין של ישראל כיון דאינו שלו חשוד הוא לנסך טפי ואף בסתמא חיישינן לניסוך ולכך בעי חב"ת שוב מצאתי דבר זה בהר"ן בסוגיין בשם הרמב"ן דבשל ישראל חשודי טפי לנסוך שרוצה להנות לע"ז שלו משל ישראל אבל בשלו אם איתא דנסכי' לא הוי מזבין לי' לכך ליכא חשש רק מכח בנותיהן ייע"ש ות"ל כוונתי לדבריו בזה ובהכי מיושב מה שהקשו התוס' לעיל דף כ"ט דמה פריך הש"ס יין מנ"ל הרי סתם יינם אסור מדרבנן מכח בנותיהן ייע"ש מ"ש בזה לעיל וכעת נראה דא"ש דהנה לקמן שם פריך הש"ס גבי והחומץ שהי' מתחלתו יין פשיטא כיון דאחמיץ פקע לי' איסורי' ומשני הא קמ"ל דחומץ שלנו שהופקד ביד עכו"ם די בחותם אחד מוכח מזה דביין ממש בעינן חב"ח וכן כתב הר"ן בשם הקדמונים להוכיח מן המשנה הזו דקיי"ל בעי ב' חותמות ביין דאין לומר דקמ"ל דחומץ לא בעי כלל חותם בזה פשיטא דעכ"פ חותם אחד בעינן דאטו מי גרע מכל אסורי דרבנן ובע"כ אף בחומץ בעינן חוחם אחד וממילא מוכח דביין בעינן ב' חותמות וא"כ פריך שפיר אם משום בנותיהן יהי' די בחותם אחד ככל אסורי דרבנן ובע"כ מה דבעי ביין שהפקידו ב"ח הוי מכח חיבת נסך דביין של ישראל שייך טפי חיבת נסוך משלו וא"כ מוכח דנסך ממש אסור לכך פריך יין מנ"ל וא"ש ודו"ק:
והנה עוד הי' נראה ליישב שיטת הרי"ף והה"ג הנ"ל במה שתמה עליהם הר"ן והרא"ש שפסקו כר"א דבחותם א' מותר בשתי' והעתיקו דברי ר"י שיין משתמר בחב"ח והוא דהנה י"ל כיון דקיי"ל באסורי ד"ת בעינן חב"ח ובאיסורי דרבנן מהני חותם אחד והוא לכאורה מחוסר טעם דמ"ש זה מזה אם בחותם אחד בחזקת משתמר יהי' מועיל אף באיסור תורה ואם אינו בחזקה משתמר למה יועיל בדרבנן ודוחק לומר דבדרבנן הקילו וכו' אך נראה טעם הדבר דהנה הוא משנה מפורשת והובא בסוגיין דהמפקיד פירות אצל עכו"ם הוי כפירותיו של עכו"ם לשביעית ולמעשר א"כ מוכח דהוי בחזקת שהחליפו ודאי ואין ספק בדבר דהרי אף לקולא מחזיקינן לי' כן וכ"ש הוא דפליגי שם ומשוי לי' ספק מוכח דלרבנן הוי בחזקת שודאי החליף ולפ"ז נראה דזה החילוק בין חותם אחד לב' חותמות אחד אינו בחזקת משתמר בודאי אך עכ"פ מרע לי' לחזקה דאינו בחזקת מחליף בודאי דאפשר דלא טרח לזייף א"כ חותם אחד אינו מועיל רק דמרע לה לחזקה שהוא בחזקת מחליף ונשאר הדבר בספק אבל בשתי חותמות הוי בחזקת משתמר בודאי בלי ספק ולפ"ז א"ש דבלא חותם כלל כיון דהוי בחזק' שהחליף בודאי אף בדרבנן אסור אבל בחותם אחד דמשויהו לספק עכ"פ א"כ בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא ובב' חותמות דהוי בחזקת משתמר בודאי לכך מותר אף בשל תורה ולפ"ז א"ש כיון דבזמן הזה חייבין במעשרות ומדרבנן הוא והנה קיי"ל כל היכי דהוי הספקות סתרי אהדדי אף בדרבנן אזלינן בשניהם לחומרא וא"כ א"ש דמה דקיי"ל כר"א דדי בחותם אחד היינו בח"ל או בארץ כשהיין כבר נפטר ממעשר וכדומה בענין דאין לנו ספק רק לענין יי"נ בזה אמרינן כיון דהוי סתם יינם דרבנן הוי ספק דרבנן להקל ודי בחותם אחד אבל ביין בא"י וכשלא נפטר עדיין מן המעשר א"כ אם הוי ספק לנו לענין מעשר בלבד הוי ראוי לומר ספק דרבנן להקל ולתלות שהחליפו עכו"ם ופטור מן המעשר ואם הוי ספק לנו לענין יי"נ הוי ראוי ראוי לתלות טפי שלא החליפו ומכח ספק דרבנן להקל ועכשיו כשנולדו לנו שניהם יחד הוי תרתי דסתרי אהדדי ואזלינן בשתיהם לחומרא ולכך בזה בעינן ב' חותמות אז הוי בודאי בחזקת משתמר בלי ספק ולכך תחלה פסק הרי"ף כר"א דבחותם אחד מותר בשתי' והיינו לא מכח ודאי רק מכח ספק רק דהו"ל ספק דרבנן להקל אבל אח"כ קמ"ל דיין משתמר בחב"ח והיינו מכח ודאי בחזקת משתמר ונ"מ להיכי דהוי ספק דרבנן דסתרי אהדדי כגון אם נזדמן בא"י דהוי ספק להיפוך לענין מעשר בזה בחותם אחד אסור ובחב"ח מותר וא"ש ודו"ק והנה לפי דרך זה א"ש מה דלא משני הש"ס כן דברי ר"א ודברי ר"י דכאן בח"ל כאן בארץ והוא דהנה דעת הרמב"ם וסייעתו והכי קיי"ל לפי דעת האחרונים דספק דרבנן באיתחזק איסורא ביש לו עיקר מן התורה הוי לחומרא ובאין לו עיקר מן התורה הוי לקולא ולפ"ז הוי ראוי לומר דאף בא"י יהי' די בחותם אחד מכח ספק דרבנן להקל מה אמרת הרי הוי ספק להיפוך אם פטור מן המעשר ומה אולמא דהך מהך וראוי לומר בשניהם לחומרא, זה אינו דהך ספק אם חייב במעשר כיון דהוחזק בחיוב מעשר תחלה בזה ראוי לומר ספק דרבנן ולחומרא אבל באידך ספק יי"נ דליכא חזקת איסור לכך הוי ספק לקולא ושוב לא סתרי אהדדי ולא שייך לומר מהו אולמא דהך מהך אך זה אם נאמר דמעשר בזה"ז נחשב עיקר יון התורה אבל אם מעשר בזה"ז נחשב אין לו עיקר מן התורה א"כ הדר שייך לומר מהו אולמא דהך מהך וראוי לילך בשניהם לחומרא והנה בגיטין דף ס"ה מוכח שם להדיא דמעשר בזה"ז לא נחשב עיקר מן התורה אך נראה דבמחלוקת שנוי' דשם מוכח דגם בזמן הבית בעציץ שאינו נקוב נמי הוי אין לו עיקר מן התורה אך לעיל כתבנו בתוס' ד"ה המפקיד יין אצל עכו"ם שבתוס' ערובין דף ל"ב ודף ל"ו מוכח דס"ל דבכה"ג נחשב יש לו עיקר מן התורה אף בתרומת פירות דהוי כולו דרבנן ולא משכחת לה במינו ד"ת ומכ"ש בעציץ שאינו נקוב דהוי במינו ד"ת ובע"כ יהי' מוכח דהסוגיות חלוקות בזה דבערובין ס"ל דזה הוי עיקר מן התורה ובגיטין ס"ל דזה הוי אין לו עיקר מן התורה וא"כ י"ל דגם במעשר בזה"ז הא בהא תליא לסוגיא דערובין דמעשר פירות הוי עיקר מן התורה אף מעשר בזה"ז הוי עיקר מן התורה ובגיטן דס"ל דעציץ שאינו נקוב לא הוי עיקר מה"ת גם מעשר בזה"ז לא הוי עיקר מה"ת וא"כ א"ש דהסוגיא דילן ס"ל כסוגיא דערובין דמעשר בזה"ז הוי עיקר מן התורה וא"כ אף אם הוי לנו הספק להיפוך לענין מעשר לא נחשב סתרי אהדדי וממילא למ"ד דחותם אחד מהני ראוי להיות די בכל מקום בחותם אחד ולכך מוכרח לתרץ בענין אחר כדמשני כאן אבל לדידן קיי"ל כסוגיא דגיטן דמעשר בזמן הזה אין לו עיקר מן התורה וא"כ היכי דנולד לנו הספק לענין מעשר הוי תרתי דסתרי אהדדי והולכין בשניהם להחמיר לכך בזה בעינן ב"ח להיות בחזקת ודאי משתמר ולכך שפיר העתיק הרי"ף וה"ג לדברי ר"י דנ"מ בין חותם אחד לב' חותמות דזה בתורת ספק וזה בתורת ודאי וא"ש ודו"ק היטב:
תוספות, ד"ה ותרווייהו כרבנן ואת"ל וכו' עיין במהר"מ לובלין שהקשה דאיך אפשר לומר דר"א נמי בעי חב"ח איך נפרש הא דמשני לעיל הא ר"א הא רבנן א"כ מוכח דמהני חותם אחד לר"א ייע"ש מ"ש בזה ולפע"ד לק"מ די"ל כיון דבמילי דרבנן די בחותם אחד רק ביין אף דהוי דרבנן בעינן ב"ח מכח דחיבת ניסוך טרח ומזייף א"כ תינח לרבנן דס"ל דשייך ניסוך בכה"ג אבל לריב"ב שהביאו התוס' לעיל ד"ה המפקיד יינו אצל נכרי דס"ל דלא שייך ניסוך כלל שלא בפני ע"ז ודאי הוי רק כשאר דרבנן ומותר בחותם אחד וא"כ הוי אפשר לומר דהך ברייתא דמתרת אף בשתי' אתיא כריב"ב וכיון דלא שייך בזה חשש נסוך לכך די בחותם אחד ומה דקאמר ריב"ב דמפקיד יינו אצל נכרי אסור בשתי' ומותר בהנאה מיירי בלא חותם כלל ומ"מ בהנאה לא החמירו כל כך כמ"ש התוס' ומה דפריך הש"ס מפקיד פירותיו אצל עכו"ם הרי הן כפירותיו של עכו"ם י"ל כמ"ש לעיל דריב"ב לא ס ל כן רק כר"ש שם דס"ל דהן דמאי וא"כ משוי לי' רק ספק ולכך די לאסור בשתי' ומותר בהנאה והש"ס דלא משני כן היינו לפי מה דס"ל דלר"א די בחותם אחד א"כ כיון שסוף סוף מוכרח לאוקמא כתנאי למה לו להרבות עוד בפלוגתא לומר דריב"ב ס"ל כר"ש ומוקי לה טפי דס"ל אף כרבנן התם ומיירי בחותם אחד וכר"א אבל אם נימא דר"א מודה דבעינן ב"ח הוי אפשר ליישב הקושיא של הש"ס כנ"ל ושפיר הקשו התוס' דלמא אף לר"א בעינן מפתח וחותם כן נראה לי ביאור דבריהם ועוד י"ל בכוונתם עפמ"ש לקמן דלר"א בעינן נמי שיכיר החותם ולר"ת ס"ל דלר"א לא בעינן שיכיר החותם וא"כ לפ"ז הי' אפשר להכריע כך דהיכי דאינו מכיר החותם ס"ל לר"א דבעי' מפתח וחותם כיון דהוי חותם ומפתח א"צ להכיר חותמו ואם אין כאן רק חותם אחד אז בעינן שיכיר החותם ולכך י"ל דהך ברייתא דריב"ב דאסור בשתי' ומותר בהנאה מיירי בחותם אחד ואינו מכיר החותם לכך אסור בשתי' ומותר בהנאה וברייתא דבר קפרא דמתיר אף בשתי' מיירי במכיר החותם ומ"ד דבעינן ב' חותמות או מפתח וחותם מיירי באינו מכיר החותם לכך בעינן ב' חותמות או מפתח וחותם ושפיר הקשו לר"א גמי אפשר דבעי תרווייהו וק"ל:
ע"נ גמרא ורמינהו וכו' אם מכיר חותמו מותר ואם לאו אסור קשה לי מהו פריך לפי משמעות התוס' דמה דאמרינן סתומות מותרות היינו בשלהם ממש כיון שדעתו לסתתן מותר שאינו רוצה שיחשדוהו ישראל כלל ייע"ש וא"כ דלמא בשלו שפיר הוא משתמר ממגע נכרי שאינו רוצה שיחשודוהו ישראל ולא יקחו ממנו אבל בישראל השולח יין בידו כיון דאין היין שלו אינו משתמר ממגע נכרי ולכך בעינן חותם ומהו פריך וצ"ע ועוד קשה לי מה קושיא לפמ"ש התוס' דמה דקאמר ואם לאו אסור היינו כשרואה שחותמו מקולקל וכו' א"כ קשה מהו פריך דלמא לעולם היכי דליכא ריעותא לפנינו לא חיישינן בכותי ואם לא חתמי' כלל באמת מותר בזה רק באם אירע שהחתימו גרע דאז כיון דרואה שחותמו מקולקל וניכר שנעשה זיוף לכך אסור ומ"ש אם הי' מכיר חותמו מותר היינו כיון דכל היכי דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה א"כ ה"נ הך סברא דכותי משתמר ממגע נכרי שלא יחשדוהו ישראל זה לא עדיף מחזקה וא"כ תינח היכי דליכא חותם כלל דליכא לברור לכך מותר אבל אם יש שם חותם כיון דאפשר לברורי בהכרת החותם אז מחויב לראות החותם ואם מכירו כשר ואם אינו מכירו שנראה ריעותא אז אסור כיון דניכר שנעשה זיוף ולא מרתת מישראל לכך חיישינן גם למגע נכרי אבל בלא חזינן ריעותא י"ל שמותר ומהו פריך וצע"ג ועו"ק לי מהו פריך נימא דזה תליא בפלוגתא דר"א ורבנן אם בעינן ב"ח או די בחותם אחד די"ל דודאי שמירת הכותי ממגע נכרי לא עדיף מחותם אחד כיון דהו' רק אומדנא בעלמא שהכותי נזהר ממגע נכרי ולכך ר"א דס"ל דדי בחותם אחד וקיל לי' איסור יין נסך וסגי לי' בחותם אחד ויש אומדנא דלא טרח ומזייף לכך קיל לי' נמי דסמכינן על אומדנא דכותי נזהר ממגע ככרי אבל לרבנן דס"ל דבעינן חב"ח כיון דאלים להו איסור יי"נ דלא סמכינן על חותם אחד ה"ה נמי דלא סמכינן על אומדנא דכותי נזהר ממגע נכרי ולכך כיון שכתבו התוס' דהך ברייתא כרבנן אתיא דבעי חב"ח א"כ י"ל שפיר דלדידהו לא סמכינן על שמירת הכותי ממגע נכרי דלא עדיף מחותם אחד אבל אנן דקיי"ל כר"א דדי בחותם אחד ה"ה נמי דמהני שמירת הכותי דהוי כחותם אחד ולכך ס"ל דסתומות מותרת וצ"ע:
גמ' מתקיף לה ר"י אטו הני דעיר לא בדרך אתו וכו' קשה לי הרי כעין קושיא זו הקשו התוס' לעיל דסתומות נמי פתוחות הי' מעיקרא ותרצו דאם כוונתו ע"ד לסתמן מעיקרא נזהר בהו ה"כ נתרץ כן דאם מתחלת בדרך הוי דעתו להביאן לעיר הוא נזהר בהם, אף בדרך אבל היכי דאין דעתו להביאן לעיר אז אינו נזהר בהם בדרך ומ"ט לא משני כן וצ"ע:
תוס' ד"ה דאכלי שקצים ורמשים וכו' תימא דאמר פרק ר"ע וכו' הנה לולי דבריהם הי' נראה לומר כך דהכא והתם הוי הכונה שוה דהנה מה דאמרינן דנכרים דאכלי שקצים ורמשים אטו כולהו אכלי שקצים ורמשים יש מהן דלא אכלי שקצים וכו' וכן בישראל דדייגי במצות חביל גופייהו אטו כולהו דייגי במצות נינהו ויש מהם דלא דייני במצות רק כאן דמיירי שכבר שתו הנכרים מהם ולא מתו ושאל לו למה לא מתו בזה השיב שפיר כיון דבאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו וא"כ י"ל דלכך לא מתו שהם מהנהו דאכלי שקצים ורמשים והוי חביל גופייהו ומיהו לכתחלה אסור לישראל לשתות ממנו על סמך זה דדלמא הוא מאילו דלא דייני במצות כולי האי להיות חביל גופו מכח זה ושוב הוי ספק נפשות להחמיר לכך חיישינן לגלוי וזה כאן בספק נפשות ולכתחלה אבל התם לענין ש"ז במעי אשה דמיירי לענין דעבד אם כטמא בו בזה כיון דיש לאדם וטהרות חזקת טהרה ותלינן שהוא מהני דחביל גופייהו לכך טהורה אחר ג' ימים אבל בנכרי דודאי לא דייני לכך טמאה בודאי וא"ש ודו"ק: