אור ברסלב
עבודת עבודה חלק א זרה › דף כט:

עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

זרה · דף כט:

דף כט.

במתני' והרי קיבת עולה חמורה מקיבת נבלה וכו' קשה לי מה קושיא הרי מפורש במס' מעילה דף י"ג ע"ב דחלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין ומפורש שם הטעם דכל דבר שאינו ראוי למזבח לא נהנין ולא מועלין ייע"ש וא"כ מה ראי' מעולה לנבל' בשלמ' נבל' דחלב נבלה ממש ודאי אסור מן התור' לכך אף קיבת נבלה נמי אסורה משא"כ בעולה דהתם בראוי למזבח תליא מלתא וא"כ אף חלב של עולה ממש לא נהנין ולא מועלין מכ"ש דבקיבה הוי כן וא"כ מה ראי' הוי מזה דהוי פירשא בעלמ' וכפרש"י דהרי י"ל התם הוי טעמ' מכח דאין ראוי למזבח והרי חלב ממש ודאי לא הוי פירש' בעלמ' ואעפ"כ לא נהנין ולא מועלין ובכבל' אסור מן התורה כנבלה ממש וא"כ נימא חלב גופו יוכיח וצ"ע:

שם ב משנה ישמעאל אחי האיך אתה קורא כי טובים דודיך מיין וכו' והנה ע"פ הנ"ל נראה לפרש פ' פנחס בפסוק ביום השמיני עצרת תהי' לכם ויש במדרש דמשל למלך שעשה סעודה לעבדיו וכו' ואח"כ אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה שאהנה ממך והנה הבינה לעתים פירש הכונה דדייק כדי שאהנה ממך בעצמך ולא מן הסעודה ייע"ש אך צריך להוסיף נופך בדבר דמה לי סעודה גדולה או קטנה סוף סוף אם מבקש הסעודה הרי הוא נהנה מן הסעודה ולא ממנו אך לפי דרשת חז"ל בפסוק כי טובים דודיך מיין משמע דהדבר חשוב לפניו ית' יותר מן הסעודה וכפרש"י שכך אמר הקב"ה לו שהקב"ה אומר כן לישראל כי טובים דודיך מיין ולפ"ז הנה הדבור הוא קל מן המעשה תמיד ולכך המעשה הוא נקרא סעודה גדולה אבל הדבר נקרא סעודה קטנה ולפ"ז הנה אם אינו מבקש שום מעשה רק הדבור מוכח שאוהב אותו ונהנה ממנו בעצמו שהדבור הוא האדם לכך אמר עשה לי סעודה קטנה היינו כח הדבור כדי שאהנה ממך והנה מידי דברי בזה אזכיר מה שעלה בלבי לפרש מ"ש באברהם ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו ואח"כ ואמר ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויחן לפניהם והרי לא הבטיח להם רק מעט ולמה נתן הרבה והנה חז"ל הרגישו בזה בפ"ז דב"מ ואמרו כך דרך הצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה ולדעתי י"ל כונה אחרת בזה דאברהם עשה כן דרך נסיון דהנה לאו כל בנים דרוצים להנות בשל אחרים ויש דאדרבא ניחא לי' שלא להנות כלל והנה רצונו של אברהם הוי לכבד במאכל ומשתה רק למי שבוחר בכך ורוצה בזה אבל למי שאינו רוצה בכך הוי ניחא לי' טפי שלא לכבדו כי רצונו של אדם זהו כבודו ולכך הנה אם הי' אורח בא אצל אברהם הי' מכסהו אם ביאתו הוי לאכול ולשתות אצלו או שאין כוונתו לאכילה ושתי' רק לדבר עם אברהם כי זה טוב לו מכל מאכל ומשקה וטובים דודי' מיין ולכך הוי הנסיון כך דהכה אם יאמר אברהם מתחלה להאורח ליתן לו הרבה בודאי יאמר האורח שאינו רוצה בכך כי כן הדרך ארץ אף אם בלבו הוא חפץ מ"מ בפה יאמר אינו רוצה כדי שלא להטריח את הבעה"ב וכיוצא בזה מצינו בעשו שים במדרש שאמר יהי' לך אשר לך דכן דרך הרשעים מתחמי חזור וידי' פשוטי' א"כ אף עשו שהי' חומד ממון מאוד בפיו ענה שאינו רוצה ולכך התחכם אברהם אם יאמר הרבה אף שיסרב האורח ליכא הוכחה אם הוי כן בלב שלם או מן השפה ולחוץ ולכך אמר לאורח רק מעט דמעט ובדבר מיעוט דאין טרחה לבעה"ב לא יבוש האורח מלקבלו ואם יתן עיניו באכילה ושתי' יאמר אין וכשאומר אין אז ירבה לו כפי מסת ידו ואם אין דעתו לאכילה אז אף על המעט יאמר לא ואז לא יפציר בו כי רצונו של אדם כבודו ולכך כן עשה למה"ש תחלה הבחינם אם דעתם לאכילה ושתי' או לא ולכך אמר ואקחה פת לחם וסעדו לבכם וכשראה שלא סרבו ואמרו אין הבין שרצונם באכילה אז הרבה להם כיד אברהם וא"ש והבן כי קצרתי ועיימ"ש באור משנה בזה שהרי חברו מוכיח בחבורי לתורה פ' תולדות בפסוק ראה ריח בני כריח חשדה ייע"ש בשנת תקפ"ו בעז"ה:

והחומץ שהי' מתחלתו יין פשיטא כיון דאחמיץ פקעי לי' איסורי' הנה מזה יש לכאורה סתירה למ"ש לעיל להוכיח מן המשנה דבחומץ הנמצא ביד עכו"ם אף שלא ידענו אם בא לידו כשהי' חומץ או שהי' יין אסור מספק מכח חזקה דכנכ"ה דא"כ קשה מהו פריך הש"ס פשיטא הרי י"ל טובא קמ"ל דאף אם לא ידענו אם בידו כשהוא יין או חומץ אסור ויהי' מוכח לכאורה להיפוך דבספק כה"ג מותר מדלא משני כה"ג מיהו לפי האמת אין מזה ראי' דהרי בלא"ה הקשו התוס' דנימא דקמ"ל דמגעם בחומץ שלנו כשר ותרצו דמשני טפי דהוי חדא דאית בי' תרתי ייע"ש וא"כ כמו כן י"ל בזה דמשני טפי דהוי חדא דאית בי' תלתא דממילא כיון דקמ"ל דחומץ שלנו שהופקד בחותם אחד מותר מכח דחומץ שלהם אסור אף שלא ידענו אם הוא בא לידם בעודו יין או לא דאם מותר פשיטא דחומץ שלנו שהופקד בידם דמותר דהרי הוי ס"ס דלמא לא החליפו בשלו ואת"ל שהחניפו בשלו דלמא שלו גופו בא לידו כשכבר הוא חומץ ומותר גם בשלו אלא ודאי דשלו אסור מספק ולכך הוי רק כחד ספקא וא"כ ממילא מוכח החומץ שלו אסור אף בספק ומכח חזקה דכנכ"ה וא"כ קמ"ל חדא דאית בי' תלתא וע"ד הפלפול י"ל דבאמת זה כוונת הש"ס דזה נמשך לדלעיל דר"א בא לחלוק על רבה בר אבוהו דרבה בר אבוהו בא לומר דסתם יינם נחשב עיקרו מן התורה דסמכוהו על קרא דישתו יין נסיכם והיינו מכח הך פרכא דפריך אח"כ והחומץ שהי' מתחלתו יין דקשה פשיטא ובע"כ דקמ"ל דאף ספק אסור ובע"כ מכח דהוי ספק דרבנן באיתחזק איסורא דיש כאן חזקה דכנכ"ה והרי באם לא הוי עקרו מן התורה אף במקום חזקה הוי ספק דרבנן להקל ובע"כ דהוי כאן עיקרו ד"ת והוי הך פשיטא סייעתא לרבה בר אבוהו ורב אשי דוחה דלעולם י"ל דסתם יינם לא הוי עיקרו מה"ת וספקא להקל באמת ומה דקשה פשיטא כיון דאחמיץ כו' י"ל דקמ"ל דחומץ שלנו שהופקד בידם לא בעי חב"ח ובזה פליגי רבה בר אבוה ור"א אם סתם יינם הוי עיקרו מן התורה או לא וא"ש ודו"ק:

שם גמרא כיון דאחמיץ פקע לי' איסורי' קשה כי מה קושיא הרי חזינן דגבי נבלה האסורה מן התורה אמרינן דהראוי' גר קרוי' נבלה ושאין ראוי' לגר אין קרוי' נבלה א"כ מוכח דאף באיסור תורה אם נפגם ואיו ראוי' לאדם פקע איסורי' מני' ומכ"ש בדרבנן וכיון דאמרינן ביומא פרק יוה"כ דאם שתה חומץ חי פטור א"כ מוכח דחומץ חי אינו ראוי לאדם והוי אכילה שאינה ראוי' א"כ לא חמור איסור זה מאיסור תורה דנבלה דכיון דאינה ראוי' לגר אינו קרוי נבלה ומהו פריך פשיטא כיון דאחמיץ פקע לי' איסורא מני' הן אמת דזה לא תקשה רק להסוברים שהביא הרא"ש בפ"ב דפסחים והובא במג"א סי' תמ"ב באלמידי שעושין מלחם שרוף שמותר כיון דחרכו קודם זמנו והרא"ש הקשה עליהם דנהי דחרכו קודם זמנו היינו כשהוא בעין דלא אורחי' למיכל הכי אבל על ידי תערובת אורחי' למיכל הכי ואסור ייע"ש וא"כ להרא"ש א"ש דנהי דחומץ חי בעינא אינו ראוי לשתי' אבל עכ"פ ראוי לשתי' כשהוא מזוג לכך פריך שפיר כיון דאחמיץ פקע לי' איסורא אבל להי"א של הרא"ם שס"ל כיון שהוי חרכו ואינו ראוי בעינא אף ע"י תערובת מותר ג"כ ה"נ כיון דחומץ חי אינו ראוי אף דע"י מזוג מים ראוי דכבר פקע לי' איסורי' ואינו דומה למה דמחייב ביוה"כ גם על מזוג דהתם הוא חייב גם מוכח המים דכולא אסור ביוה"כ ומה לי מים מה לי חומץ ומצטרף החומץ עם היין אבל גבי חמץ בפסח דשאר המינין מותרין ואין אסור רק החמץ וכיון דהחמץ הי' מותר א"כ ומותר ממ"נ דבפ"ע כבר הוי מותר ולא נתקן רק ע"י אחרים והרי הם ג"כ היתר וא"כ ה"נ מהו פריך כיון דאחמיץ פקע לי' איסורי' מה"ת לא יפקט גמרא פקע איסורי' בפ"ע אינו ראוי לאדם וע"י מים הרי המים היתר הם ומהו פריך פשיטא ומוכח מזה כהרא"ש שם ולא כהי"א מיהו י"ל דהי"א לא קאמרי רק בחרכו קודם זמנו דהוי קודם איסורו אבל היכי דכבר נאסר בזמן שהוי ראוי ממש לא פקע שם איסורו מני' כל זמן שראוי על ידי דבר אחר ודו"ק מיהו היותר קשה מזה לדעת רבינו יונה שהביא הרא"ש והמג"א סי' רט"ז גבי מוס"ק דחתיכת נבלה הנטמן בדבש ונעשה דבש מותר דהוי נשתנה לדבר המותר והמג"א הקשה עליו מבכורות דאמרינן חלב חידוש הוא דדם נעכר ונעשה חלב ייע"ש והח"י תירץ דהתם אם הוי ס"ד דכל חלב אסור א"כ לא הוי נחשב נשתנה לדבר המותר לכך הוי ראוי לאסרו באמת אבל גבי דבש כיון דדבש היתר הוא א"כ הוי הנבלה משתנה לדבר המותר ומותר ייע"ש וא"כ קשה הכא מהו פריך הרי זה פשוט דחומץ שלנו אין בו מגע נכרי וא"כ כיון דלפי מה שהוא לפנינו חומץ הוא מותר ולא שייך בו יין נסך א"כ אף שמעיקרא הוי יין מה בכך הרי נשתנה לדבר המותר ולמה יגרע מנבלה הנעשה דבש שהוא מותר ומה פריך פשיטא כיון דהחומץ פקע לי' איסורא הרי שאני ושאני דהוי נשתנה לדבר המותר ולכאורה מזה סתירה גדולה לדברי רבינו יונה ומוכח דלא אמרינן אשתני לדבר המותר אך ליישב דברי רבינו יונה הי' נראה דמזה ראי' למ"ש אני בחדושי שם לחלק דהיכי דהוי רק חד גורם להשתנות בזה אמרינן דנשתנה לדבר המותר אסור דמה בכך דנשתנה לדבר המותר אסור כיון דעכ"פ בא מן האיסור וגורם איסור הוא אבל היכי דהוי גם גורם היתר בזה אמרינן ממ"נ אם מצד גופו הרי נשתנה לדבר המותר ואם מפאת גורם איסור הרי הוי גם גורם היתר והוי זוז"ג ייע"ש וא"כ א"ש דהכא כיון דלא הוי גורם אחר רק היין בעצמו נעשה חומץ לכך פריך שפיר פשיטא כיון דאחמיץ פקע לי' איסורא דאין לומר דהוי נשתנה לדבר המותר דמה בכך עכ"פ גורם לו הוי היין ואף הבא ע"י גורם איסור אסור וא"ש אבל לדעת הח"י קשה מסוגיא זו אך ליישב דבריו נראה דא"ש ואדרבא בזה יתיישב מה שהקשו התוס' דהו"ל לתרץ דקמ"ל דבחומץ לא שייך ניסוך והוא דהנה לעיל הקשינו לפי מה שפרשנו בלשון המשנה דלכך נקט שהי מתחלתו יין לאשמועינין דאף בספק שלא ידענו אם בא ליד הנכרי כשהוא חומץ או כשכבר הי' יין נמי אסור מספק א"כ מהו פריך הש"ס פשיטא הרי טובא קמ"ל דאפילו בספק אסור ועיימ"ש בזה לעיל וכעת נראה כך דאדרבא בזה יהי' מיושב גם קושיות התוס' הנ"ל דהנה בפ"ק דנדה ופ"ד דקידושין גבי ורמי חביות אמקוה פריך שם אדרבא העמד יין על חזקתו ופירש שם המרש"א דמה אולמא דהך חזקה מהך חזקה ופירשו המפרשים מכח דחזקת יין הוי כחזקת הגוף ואלים טפי משאר חזקות ייע"ש והנה מה שחזקת יין הוי חזקת הגוף היינו אם נימא דחומץ הוי מין אחר מיין ואינו ממין הראשון הוי כנשתנה לדבר החדש ממש וראוי לילך בתר חזקה דמעיקרא דהוי חזקת הגוף אבל אם חומץ לא הוי מין אחר נגד יין א"כ לא נקרא חזקת יין חזקת הגוף ואינו רק כשאר חזקה ולא אלים משאר חזקה ואף אם נחשב חזקת הגוף מ"ע להיות אלים מחזקת היתר לא שייך רק אם הוא מין אחר לגמרי אבל אם אינו מין אחר ממש להיות נחשב נשתנה לא אלים מחזקת היתר דהוי נמי חזקה דמעיקרא ודו"ק והנה לפ"ז י"ל דמה דאיצטריך התנא לאשמוענין דאף ספק חומץ של נכרי אסור אף דיש לו חזקה דמעיקרא שהרי מתחלה הוי יין וראוי לומר השתא הוא דהחמיץ היינו דהוי ס"ד כיון דיש חזקת היתר דמעקרא להיפוך דהרי מקודם שנגע בו הנכרי הוי מותר וספק אם נגע ונאסר וראוי לילך בתר חזקת היתר או עכ"פ סלק חזקה נגד חזקה והוי ספק דרבנן להקל לכך קמ"ל דאף ספק חומץ אסור אך זה אם נימא דחזקה יין לא הוי חזקת הגוף אבל אם נימא דחזקת יין הוי חזקה הגוף פשיטא דחזקת הגוף עדיף מחזקת היתר וא"כ קשה פשיטא דגם ספק אסור דראוי לאוקמא אחזקה דמעיקרא והשתא הוא דאחמיץ וזה הוי קושיות הש"ס למ"ל שהי' מתחלתו יין לאשמוענין דאף ספק אסור הרי אף אם הוי נקט סתם חומץ נדע נמי דאף ספק אסור דאין לומר דאזלינן בתר חזקת היתרא דהוי ספק השקול וספיקא דרבנן לקולא דהרי זה ודאי דחזקת הגוף עדיף משאר חזקה וראוי לומר העמד יין על חזקתו דאין לומר דהוי ס"ד דחזקת יין לא נחשב חזקת הגוף דא"כ קשה פשיטא דחומץ של נכרי אסור דאטו כיון דאחמיץ פקע לי' איסורי' ואין לומר דהוי ס"ד כיון דנשתנה לדבר המותר מותר דא"כ אם קמ"ל זה בע"כ מוכח דחומץ הוי ענין אחר מיין והוי כגוף חדש דבלא"ה לא הוי נשתנה לדבר המותר ובע"כ מוכח דחומץ הוי מין אחר א"כ ממילא הוי חזקת יין חזקת הגוף ממילא מוכח דאף בספק אסור ולמ"ל למתני שהי' מתחלתו יין במה שמתני רק חומץ של נכרים אסור ממילא נדע דאף בספק אסור וע"ז משני הש"ס דהוי ס"ד דלעולם חזקת ייו לא הוי חזקת הגוף דחומץ לא הוי כמין אחר ממש ולכך יש כנגדו חזקת היתר ומה דנקט דחומץ של נכרים אסור היינו לרבותא אחרת דחומץ שלנו מותר בחותם אחד ולעולם י"ל דחומץ לא הוי כמין אחר ולא הוי חזקת הגוף והוי ס"ד דכנגד חזקה יין יש חזקת היתר והוי ספק דרבנן להקל לכך קמ"ל שהי' מתחלתו יין אזלינן טפי בתר חזקת יין והשתא הוא דאחמיץ ואף ספיקו אסור וא"כ בזה מיושב גם קושיות התוספות די"ל דמה דנקט שהיה מתחילתו יין יהי' הכונה כפרש"י דקמ"ל שהי' ביד הנכרי יין אבל אם הוי יין ביד ישראל וחומץ ביד נכרי מותר ונשמע מזה דמגען בחומץ שלנו מותר ולכך פריך הש"ס למ"ל למתני שהי' מתחלתו יין לאשמענין בקיצור שחומץ של נכרים אסור וממילא נדע כי חומץ שלנו מותר דאל"כ קשה פשיטא דאסור דמהו קמ"ל כיון דאחמיץ פקע לי' איסורי' ובע"כ דהוי ס"ד דנשתנה לדבר המותר א"כ תינח אם מגען בחומץ שלנו מותר הוי נשתנה לדבר המותר אבל אם מגען בחומץ שלנו אסור א"כ לא הוי נשתנה לדבר המותר ופשיטא כיון דאחמיץ פקע כי' איסורי' ובע"כ מדין חומץ של נכרים דאסור נשמע דמגען בחומץ שלנו מותר ולמ"ל עוד שהי' מתחלתו יין לאשמענין דמגען בחומץ שלנו מותר בלא"ה אם נקט רק חומץ של נכרים אסור נדע דמגען בחומץ שלנו מותר ולמל עוד שהי' מתחלתו יין וא"ש ודו"ק ומיושב קושיות התוס' ודו"ק:

והנה ע"פ דברינו י"ל קושיות התוס' לעיל ד"ה יין מנ"ל שהקשו דהרי סתם יינם הוי דרבנן משום בנותיהן וכו' ולפמ"ש י"כ הכונה כך די"ל דשני הכללים איתנהו דהכלל של הח"י אמת דלא שייך לומר נשתנה לדבר המותר רק אם משכחת לה שם ההיתר בפ"ע אבל אם לא משכחת לה שם ההיתר בפ"ע לא שייך לקראו נשתנה לדבר המותר וגם כלל שני אמת דהיכי דהוי רק חד גורם איסור אף בנשתנה לדבר המותר אסור כיון דעכ"פ הוי גורם איסור ובזה יתיישב הכל דהנה התוס' הקשו דלמה ולד טרפה מותר הרי עובר ירך אמו ותרצו כיון דהטעם דטרפה אסורה דאינה חי' ועובר זה חי הוא א"כ מוכח אף דלכל דבר הוי כירך אמו כיון דבא ממנו לענין דבר התלוי בטעם היכי דלא שייך אותו הטעם לא הוי כירך אמו וא"כ ה"נ בשלמא ביין נשך ממש שאסור מצד איסור גופו כך אף שנעשה חומץ אסור אף דנשתנה לדבר המותר וראוי להיות מותר מ"מ הרי הוי גורם איסור עכ"פ כיון דעכ"פ בא מיין ולכך אסור אף דנעשה חומץ אבל בסתם יינם דאינו אסור מצד גופו רק מכח בנותיהם א"כ תינח היכי דהוי יין שייך בו חשש בנותיהן אבל כיון דנעשה חומץ ובחומץ לא שייך חשש בנותיהן דאל"כ גם מגען בחומץ יתסר ובע"כ דבחומץ לא שייך חשש בנותיהן א"כ אף שהי' יין תחלה כיון דנשתנה לחומץ ראוי לומר דנשתנה לדבר המותר הוי מהו אמרת הרי עכ"פ הוי גורם איסור הרי עיקר הטעם של גוף האיסור הוי רק מכח בנות הן וכיון דבחומץ לא שייך זה ראוי להיות מותר ובע"כ הטעם דאסרו אף בנעשה חומץ היינו מכח דנהי דמתחלה גזרו בסתם יינם משום בנותיהן מ"מ כשכבר גזרו עליו עשאוהו כיין נסך ממש ויין נסך ממש יש בו איסור גופו ואסור אף בנשתנה מכח גורם איסור ולכך פריך הש"ס שפיר יין מנ"ל דהוי איסור גופו מן התורה דאם משום בנותיהן הי' ראוי להיות מותר כיון דאחמיץ ונשתנה לדבר המותר ובע"כ דגזרו אטו יין ממש והש"ס פריך שפיר פשיטא דהיינו מה דנקט שהי' מתחלתו יין לאשמועינין דבבא ליד עכו"ם כשכבר החמיץ שמותר כפירש"י זה הוי למותר דממה שתנא רק וחומץ של ככרים נמי יהי' מוכח דמגען בחומץ מותר דאז שפיר הוי ס"ד כיון דנשתנה לדבר המותר יהי' מותר קמ"ל דאסור אבל אם מגען בחומץ שלנו אסור לא הוצרך למתני חומץ כלל דפשיטא הוא כיון דאחמיץ פקע לי' איסורי' הרי לא נשתנה לדבר המותר וא"ש ודו"ק כן נראה לפרש הסוגיא דרך פלפול. יהא רעווא שיהי' אמרינו לרצון לפני אדון כל:

רש"י ד"ה שמעמידין אותה בקיבת ע"ז שאסורה מפני תקרובת וגבי ע"ז אפילו פירשא בעלמא אסורה דניחא לי' בנפחא כמ"ש בגמרא בעניי לא הבנתי פירש"י הללו דהש"ס לא קאמר לחלק כן רק בין קיבת ע"ז לקיבת שור הנסקל דלכך בשור הנסקל מותרת הקיבה ובע"ז אסור מכח דבע"ז ניחא לה בנפחא ולא בשור הנסקל אבל בין עולה לע"ז לא קאמר חילוק זה דודאי גם בעולה שייך לומר ה"ט דניחא לי' בנפחא ועוד אם נימא דבעולה לא שייך ניחא לי' בנפחא קשה מהו קאמר לעיל והרי קבת עולה חמורה מקיבת נבלה וכו' מה בכך שהוא חמורה סוף סוף יש לחלק בזה דגבי עולה בדעתו תליא מלתא והמקדיש אין דעתו על הפירשא לכך מותר מן התורה דסתם מקדיש אין דעתו על הפירשא אבל בנבלה דהוי איסורא דממילא ולאו בדעתו תליא מלתא לכך גם הפירשא אסור ומה פרכא הוא זה ובע"כ דס"ל דגם בעולה שייך ניחא לי' בנפחא והוי דעתו גם על הפירשא ומוכח דלא כדעת רש"י והש"ס דנקט הך טעמא היינו רק לחלק בין ע"ז לשור הנסקל בזה קאמר די"ל טעמא אחרינא וא"צ לבא לטעם נא ידבק בידך מאומה וכו' אבל בין עולה לע"ז ודאי הוי רק טעם השני המפורש בש"ס לקמן מכח דשאני ע"ז דכתיב בי' לא ידבק בידך מאומה ופרש"י צ"ע בזה:

תוס' ד"ה יין מנ"ל וכו' הנה לולי דבריהם הי' נראה כיון דבמשנה נקט והחומץ של נכרים שהי' מתחלתו יין והנה רש"י פירוש שהי' יין מתחלתו ביד נכרי לאפוקי היכי דזבין הנכרי חומץ מיד ישראל והנה יש לעיין בחומץ ביד נכרי וספק אם הי' יין בידו הו קנהו חומץ מה דינו ולכאורה נראה כיון דסתם יינם הוי רק דרבנן ח"כ הו"ל ספק דרבנן ולהקל אך כד דייקינן נראה דאף זה אסור כיון דיש כאן חזקה דכאן נמצא כהן הי' א"כ כיון דיש כמה דעות דס"ל דספק דרבנן באיתחזק איסורא אסור א"כ מוכח דהיכי דיש חזקה אף בספק דרבנן אזלינין לחומרא א"כ ה"נ כיון דיש כאן חזקה דכנכ"ה ומתחלה הי' ביד נכרי אזלינן בספקו לחומרא ונראה דכן יהי' מוכח מלשון המשנה דנקט והחומץ שהי' מתחלתו יין וקשה מה כוונת התנא בזה דפשיטא דכל חומץ שבימי הש"ס הוי תחלתו יין ואם כוונתו כפרש"י כפרש"י שהי' יין ביד נכרי הו"ל לפרש כן שהי' מתחלתו יין ביד נכרי ולכך נראה כוונתו דהנה זה ידוע הכלל בכמה דוכתא דהיכי דיש חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא דסתרי אהדדי אזלינן בתר חזקה דמעיקרא דעדיפא מחזקה דהשתא אבל היכי דליכא חזקה דמעיקרא אז אזלינן בתר חזקה דהשתא וא"כ לכאורה הוי קשה למה יהי' נאסר חומץ הנמצא ביד נכרי מספק הרי הוי ספק דרבנן להקל ואין לומר דאזלינן בתר חזקה דהשתא דנמצא ביד נכרי ואמרינן כנכ"ה דא"כ הרי עתה נמצא חומץ א"כ נימא כמו דהשתא הוי חומץ כן הוי גם מעיקרא חומץ ביד נכרי מתחלה ואם לא נלך בתר חזקה דהשתא א"כ שוב הוי ספק דרבנן להקל לכך קאמר דאעפ"כ אסור החומץ מספק ואין להתירו מכח דדלמא קנאו חומץ מיד ישראל דהרי יש חזקה דכנכ"ה ואין לומר דא"כ נימא שהי' חומץ מתחלתו כמו השתא זה אינו דהרי הי' תחלתו יין דתחלתו הוי ודאי יין וא"כ לענין אם הי' יין תחלה ביד נכרי או לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ואמרינן שהי' יין עד השתא והשתא הוא דהחמיץ ולענין ספק אם קנאו חומץ מיד ישראל או לא בזה אזלינן בתר חזקה דהשתא דכנכ"ה וגם בלאו חזקה דמעיקרא הוי א"ש דבשלמא אם הי' אפשר לומר דחומץ זה נולד מתחלתו כך שפיר הוי שייך ממ"נ זה דאם לא נלך בתר כנכ"ה הוי ספק דרבנן ואם כלך בתר חזקה דכנכ"ה הוי ראוי לומר כמו דהשתא הוא חומץ כן הוי חומץ מעיקרא אך התנא קאמר שמתחלתו הי' יין א"כ לומר שהי' חומץ מתחלתו זה דבר נמנע דכל חומץ הוי יין מתחלתו או עכ"פ רוב חומץ הוי יין תחלה ורוב עדיף מחזקה וא"כ כיון דיין הי' ודאי לענין אם קנאו מן הישראל או הי' מתחלה ביד הנכרי אזלינן בתר כנכ"ה לכך אף ספק דרבנן להחמיר ולפ"ז הנה הפר"ח חולק על הש"ך ביו"ד סי' ק"י והביא בשם הרמב"ם שמחלק דספק דרבנן בים לו עיקר מן התורה הוי לחומרא באיתחזק איסורא אבל דרבנן דלא הוי עיקרו מן התורה הוי ספקא לקולא אף דאיתחזק איסורא ולפ"ז מוכח היכי דאין לו עיקר מן התורה אף ביש חזקה המסייע לאיסור הוי ספקו לקולא וא"כ מוכח שפיר דיין הוי לו עיקר מן התורה ולכך הוי ספקו לחומרא כיון דיש חזקה המסייע לו דחזקה דכנכ"ה אבל אם נימא דלא הוי עיקרו מן התורה א"כ מה בכך דהוי חזקה דכנכ"ה סוף סוף ראוי לומר בי' ספקא דרבנן לקולא ולכך פריך הש"ס שפיר דממתניתין דאסרה חומץ אף בספק מוכח דיש לו עיקר מן התורה וקשה יין מנ"ל וא"ש ודו"ק מיהו בהיות כן קשה לי מהו פריך אח"כ פשיטא וכי משום דאחמיץ פקע לי' איסורא מהו פריך פשיטא הרי י"ל דטובא קמ"ל דאף בספק אסור וצ"ע ואפשר כיון דבלא"ה כתבו התוס' דהוי מצי לתרץ דקמ"ל לדיוקא אלא דקמ"ל חדא דאית בה תרתי א"כ גם בזה י"ל כן ועדיין צ"ע בזה ועיין בק"א סי' קכ"ג מ"ש בזה ג"כ בק"א שלי והנה ע"פ דברינו הנ"ל די"ל דפרכת הש"ס הוי יין מנ"ל ולמה מחמירין בספקו כיון דאין לו עיקר מן התורה י"ל גם מה שהקשו התוס' אח"כ דמהו פריך יין מנ"ל מי נפיק יין מכלל זבח ולפמ"ש י"ל כך דבשלמא השתא דכתיב יין נסך מפורש לאיסור לכך אמרינין אף סתם יינם נחשב עיקרו מן התורה ולכך אף ספקו לחומרא אבל אם לא הוי לנו מקרא מפורש ביין נסך רק הא דהוי ככל זבח א"כ איך נימא דספק יי"נ אסור אף בסתם יינם מכח דהוי עיקרו מן התורה הרי לזה אין לו עיקר רק מכח היותו בכלל זבח והרי זבח גופו לא אסרו בסתם בהמה וסתם בהמה של עכו"ם מותרת ולא אסרו רק בידוע שהוא זבח וא"כ איך נימא להחמיר בסתם יינם אף בספק ממ"נ אם נדון בפ"ע שהחמירו ביין יותר א"כ הוי ספק דרבנן להקל ואם נאמר דהוי עיקרו מן התורה הרי עיקרו מן התורה אינו רק מכח היותן בכלל זבח וזבח גופו מותר בו בסתם בהמה הן בחיים הן בשחוטין ואיך יהי' טפל חמור מן העיקר לכך לח שייך לומר בזה דיש לו דין עיקר מן התורה ולכך איצטריך לגלות דיש קרא בפ"ע דיין נסך אסור לכך שוב מחמירין בספקו מכח דהוי ספק דרבנן ביש לו עיקר מן התורה ואפשר דאין כוונת התוס' בקושייתם על הש"ס דלמ"ל קרא לאסור רק על גוף התורה קשה לו דלמה כתבה התורה יין בפ"ע כיון דהוי בכלל זבח ועל גוף התורה לא שייך התירוץ שלי כיון דזה הוי רק דרבנן ועלה תרצו דגם מן התורה צריך קרא בפ"ע דהוי ענינים שונים דילפינן מני' כל דדמי לניסוך כגון זריקה המשתברת ודו"ק מיהו אם קושייתם הוי על התורה י"ל דקמ"ל לענין רביעית דאם הוי בכלל אכילה הוי בכזית כיון דכתיב ישתו יין נסיכם אינו חייב רק ברביעית וא"ש ודו"ק:

בא"ד וא"ת יין שנתנסך למ"ל קרא מי יצא מכלל זבח הנה לעיל ישבתי קושיות התוס' די"ל דהש"ס פריך דאם אין יין מפורש בכתוב בפ"ע בשביל מה דהוי בכלל זבח לא הוי נחשב עיקרו מן התורה ואח"כ כתבנו די"ל דקושיו' התוס' הוי על התור' עצמ' למה כתבה ליין בפ"ע ותפוק ליה דהוי בכלל זבח אך כתבנו די"ל דהתור' כתב' כן ללמוד לשיעור יין ברביעית כיון דכתי' ישתו הוי בכלל שתי' ברביעי' אבל אם הוי נלמוד מכלל זבח דכתי' לשון אכילה הוי בכזית וא"כ ממ"נ לק"מ על התורה לא קשה די"ל דקרא לקולא קאתי ללמוד דשיעור שתי' הוי ברביעית ועל הש"ס דפריך יין מנ"ל אף דבש"ס לא נזכר השיעור במשנה מ"מ כוונת הש"ס הוי לענין ספק אם יש לו עיקר מן התורה והנה בדרך הנ"ל נראה דמיושב גם מה שהקשו התוס' בתחלה דמה פריך יין מנ"ל הרי אסור משום בנותיהם וא"צ לבא לתרוצינו הנ"ל מכח עיקרו מן התורה רק י"ל דהנה מן המשנה גופו מוכיח דשיעור יין הוי רביעית דאל"כ קשה למה נקטה המשנה תחלה דין יין ואח"כ דין עורו לבובין דאסור משום תקרובת ע"ז והרי תקרובת ע"ז אסור מן התורה וסתם יינם רק דרבנן ואף אם הוי מן התורה הן אם הוי בכלל זבח או מקרא דישתו יין נסיכם הכל נאמר ברישא תקרובת והו"ל לאשמענין תחלה דין תקרובת ואח"כ דרך לא זו אף זו לאסור אף סתם יינם ובע"כ מדנקט תחלה יין מוכח דהמשנה מיירי מיין האסור מן התורה וכיון דיין הוי שיעורו ברביעית דהוי טפי מכזית לכך נקט להיפוך יין תחלה דהוי שיעורו ברביעית דהוי טפי ואח"כ קמ"ל דרך לא זו אף זו דאף בכזית אסור והיינו בתקרובת ע"ז דהוי בכזית והוי לא זו אף זו וא"כ שפיר פריך כיון דמוכח דמיין של תורה מיירי שיעורו ברביעית קשה יין מנ"ל וא"ש ודו"ק ועיימ"ש בש"ס ד"ה והחומץ פשיטא וכו' גם עיין דף ל"א מ"ש בישוב קושייתם עוד ייע"ש:

תוס' ד"ה אתיא שם שם מעגלה ערופה וכו' עיין במהרש"א מ"ש ולא מצאתיו בגיטן ואין לדבריו הבנה כלל דגיטן מאן דכר שמי' הכא ובפ' נגמר הדין באמת איתא שם הך מלתא דילפינן מת מע"ז ואין לומר דדבריו שייכין אל דבור הקודם הנה גם זה איתא שם בגיטן ייע"ש ולא ידעתי מקום לפתרו והנה כוונת קושייתם למה צריך ללמוד תקרובת ע"ז ממת ומת מעגלה ערופה ניליף מת מע"ז עצמה דודאי אסורה בהנאה ואח"כ ניליף תקרובת ע"ז ממת אך לדירי תמוה לי תרוצם מ"ש דהתם משתשין משמשין גמרינן דבשלמא התם שפיר קאמר דאביי רוצה ללמוד דהזמנה מלתא במת מעגלה ערופה ורבא רוצה ללמוד מע"ז דהזמנה במת לאו מלתא לכך שפיר קאמר דאין ללמוד הזמנה במת מעגלה ערופה דשאני עגלה ערופה דהיא גופה קדושה אבל תכריכי המת דהוי רק משמשין ראוי לדמות לשמש ע"ז דלא שייך בהו הזמנה אבל כאן הרי סוף סוף משמשי עכו"ם אסורין בהנאה ג"כ וא"כ שפיר ראוי ללמוד גז"ש דעת מע"ז עצמה דאם משמשי עכו"ם אסורין מכ"ש מת עצמו וסוף סוף ניליף מת מע"ז עצמה:. בא"ד אתיא שם שם מעגלה ערופה וכו' הנה המשל"מ בפי"ד מה' אבל הביא שם דברי הרמב"ם דס"ל דמה דמת אסור בהנאה הוי רק דרבנן וקרא דגז"ש הוי רק אסמכתא ייע"ש שנדחק מאין הוציא הרמב"ם כן ולפע"ד נראה דהרמב"ם הוכיח כן מקושיות התוס' הנ"ל דהוי קשה לו קושיות התוס' הנ"ל לילף מע"ז עצמה דאסור מת בהנאה ומה שתרצו התוס' לא ניחא לי' כמו שתמהתי לעיל על זה ולכך ס"ל להרמב"ם כך דהנה לכאורה אין מקום לקושיות התוס' בזה די"ל כיון דמפורש בתוס' פ"ב דפסחים דף כ"ז דבע"ז אף שלא כדרך הנאתו אסור כיון דלא כתיב ביה אכילה שכתבו שם דבקדשים מותר שלא כד"ה כיון דעיקר מעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב אכילה ייע"ש וא"כ לפ"ז י"ל כיון דעיקר איסור דעגלה ערופה הוי מכח דכפרה כתיב בה כקדשים א"כ ממילא מותרת שלא כד"ה דהרי בקדשים עצמן מותר שלא כד"ה וא"כ אם ילפינן מת מע"ז הוי אסור בי' אף שלא כד"ה אבל אם ילפינן מעגלה ערופה לא נאסר רק כדרך הנאתן ושלא כדרך הנאתן מותר לכך ילפינן מת מעגלה ערופה להתיר שלא כדרך הנאתן אך קושייתם הוי כיון דקיי"ל היכי דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן וא"כ הוא גופא קשיא למה נלמדנו מעגלה ערופה להתיר שלא כד"ה ניליף מע"ז לאסור אף שלא כד"ה אך זה אם נימא דהוי איסור תורה אבל אם הוי רק איסור דרבנן אז הוי להיפוך דבדרבנן אזלינן לקולא ולכך שפיר אסמכי' לעגלה ערופה ולא אסמכי' לע"ז כדי להורות דמותר במת שלא כד"ה ומקושיות התוס' הנ"ל הכריח הרמב"ם דהוי רק דרבנן דאל"כ נלמוד מע"ז עצמה: והנה גם אם כאמר דאיסור מת בהנאה הוי מן התורה יש ליישב קושייתם בדרך הנ"ל דהנה במת כתיב שני פעמים שם דהרי כתיב ותמת שם מרים ותקבר שם וכיון דכתיב שני פעמים שם מוכח דגלי קרא שני גז"ש דהיינו לרבא דס"ל שם הזמנה לאו מלתא הוא ויליף שם שם מע"ז וא"כ שם ילפינן מת מע"ז וכאן ילפינן שם שם מעגלה ערופה והנה ידוע מה דפליגי הרמב"ם והרשב"א במת עכו"ם אם אסור בהנאה או לא עיין בבה"י יו"ד סי' שמ"ט ובמשל"מ פי"ד מאבל והנה טעם המתירין הוא דס"ל דהאי קרא דוהמת שם מרים בישראל מיירי אך אם נאמר דילפינין מת מע"ז עצמה לענין איסור הנאה ודאי אף מת נכרי אסור כיון דבע"ז מיירי שם מגוים כמ"ש שם בהך קרא את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים ואז אף מת גוי יהי' אסור אבל אם ילפינן איסור הנאה מעגלה ערופה אז ממילא כיו?ן דבמרים בישראל מיירי ולהיפוך נכרי לא נרמז לא בזה ולא בעגלה ערופה לכך יהי' מותר בנכרי ולכך כראה דדין זה יהי' תלוי בפלוגת' דאביי ורבא הנ"ל דלרבא דס"ל דלענין הזמנה לא מסתבר ללמדו מעגלה ערופה רק מע"ז מכח דמשמשין ממשמשין גמרינן וא"כ כיון דגלי קרא במת ב' פעמים שם מוכח דחד ללמדו מע"ז וחד מעגלה ערופה וא"כ אם הוי ילפינן גם איסור הנאה מע"ז למ"ל גז"ש דעגלה ערופה ובע"כ דגלי קרא דלענין איסור הנאה לא ניליף מע"ז דא"כ גם שלכ"ה יהי' אסור וכן יתסר אף בנכרי לכך גלי קרא דניליף טפי מעגלה ערופה ומותר מת שלא כד"ה וה"ה דמת נכרי מותר ובפרט כיון דלרבא מקשינן לקולא לענין הזמנה דלאו מלתא והוי הך גז"ש דשם דשם שם לקולא הוי כמו אידך לקולא ללמוד מעגלה ערופה דמותר שלכד"ה גבי נכרי אבל אביי דס"ל להיפוך דלענין הזמנה ילפינן טפי מעגלה ערופה ולחומרא הו' הג"ש ממילא לדידי' ילפינן איסור מת להיפוך מע"ז עצמה דמעגלה ערופה לבדו הוי מותר בנכרי או שלכד"ה לכך יליף למת מע"ז דאף שלא כד"ה אסור ואף בנכרי ואין לומר דתרווייהו ילפינן מעגלה דא"כ למ"ל תרי גז"ש דשם כנ"ל ולכך אנן דקיי"ל כרבא שפיר קאמר הש"ס דילפינן איסור הנאה מעגלה ערופה והזמנה מע"ז והוי תרווייהו לקולא ולכך פסק הרמב"ם דמת נכרי מותר בהנאה וא"ש ודו"ק וזה עצה נכונה לפע"ד והנה הרווחנו בזה ליישב מה שהרגיש המשל"מ בפי"ד מה' אבל לשיטת הסוברים דמת עכו"ם אסור בהנאה ממ"ש בסנהדרין דדוד ושאול הי' מחולקין ששאול הי' סבור דערלות פלשתים לא חזו למידי ודוד סבר חזו לכלבא ושונרא א"כ מוכח דעכו"ם מת מותר בהנאה ייע"ש ולפמ"ש י"ל דהנה הב"ש באה"ע סי' כ"ח ס"ל שם דמכירה הוי שלא כדרך הנאתו ומותר למכור איסור הנאה לחול' שיש בו סכנה והן אמת דלכדרך הנאתו ס"ל דאסור למכרו מכח דאזלינין בתר גוף הדבר בשביל מה קונהו וכיון דהקונה אותו קנאו על כדרך הנאתו שלולי זה לא הוי קנאו נחשב המכירה כדרך הנאתו רק היכי דהוי לאשה חולי דלה מותר רק סוף סוף להמוכר אסור בזה אמרינן דמצד גוף המכירה הוי שלכד"ה ולפ"ז י"ל דהנה בשר אדם אינו עומד לאכילה והוי בזה שלא כדרך הנאתן מיהו לגבי ישראל עצמו שיאכלנו הוא או ליתן לבהמתו אסור כיון דאחשבי' הוי כדרך הנאתו אף דבעלמא מותר שלא כדרך הנאתו ולא מהני אחשבי' היינו היכי דהענין גופו הוי שלא כדרך הנאתו בכל מקום אבל היכי דהענין גופו הוי כדרך הנאתו דהיינו כגון נ"ד דבשר הוי אכילה כדרך הנאתו בזה אף דעתה הוי בשר אדם דאינו עומד לאכילה מ"מ בזה מהני אחשבי' וע"ד מ"ש הב"ש באה"ע סי' ל"א גבי לדידי ש"פ דהיכי דאינו שוה בעלמא לא מהני לדידי שוה אבל היכי דשוה במ"א מהני לדידי שוה כן ה"נ בזה היכי דגוף הענין הוי תמיד שלא כד"ה לא מהני אחשבי' אבל בכה"ג דבשר הוי כד"ה רק דבשר אדם אינו עומד לכך בזה מהני אחשבי' ולכך בעצמו אסור לאכול או להאכילו לכלבא ושונרא אך למכרו לאחר כגון נכרי שהנכרי יאכלנו או לכלבא ושונרא הנה בזה כיון דהוא לא אחשבי' א"כ ממ"נ מותר דהמכירה הוי שלא כד"ה והענין שמכרו לכך נמי הוי שלא כד"ה בעצם ולכך עכ"פ מן התורה הי' מותר למכרו לנכרי עבור כך אך זה אם מת מותר שלא בד"ה אבל אם מת אסור שלא כד"ה מן התורה ממילא אסור אף במכירה ולכך שאול ודוד הי' מחולקין במה דפליגי אביי ורבא בהזמנה מלתא דשאול הוי ס"ל כאביי דהזמנה מלתא ויליף הזמנה מעגלה טרופה ואיסור הנאה מע"ז עצמה לכך אוסר אף שלא כד"ה ולכך קאמר הני לא חזו למידי ודוד ס"ל בהלכתא כרבא דהזמנה לאו מלתא ויליף הזמנה ממת לאיסור הנאה מעגלה ערופה וממילא שלא כד"ה מותר במת לכך קאמר דחזו לכלבא ושונרא היינו למכור לנכרי שהוא יאכילם לכלבו ושונרא וזה מותר מן התורה דהוי שלא בד"ה וא"ש ודו"ק ולפימ"ש המשל"מ להוכיח דמת נכרי מותר ויהי' פליגי בזה שאול ודוד אם מת נכרי מותר או אסור א"ש ג"כ דפליגי בהך פלוגתא דאביי ורבא וכמ"ש לעיל דאם ילפינן מע"ז מת נכרי אסור ואם ילפינן מעגלה ערופה אז מת נכרי מותר וא"ש ודו"ק היטב ועיימ"ש בהנ"ל וביאור דברי התוס' בזה בחבורי ליו"ד מהדורא ד' הל' אבילות בתשובה לק"ק טאלמיש בסי' קפ"ב בחבורי שם ייע"ש:

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה