אור ברסלב
עבודת עבודה חלק א זרה › דף כז:

עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

זרה · דף כז:

דף כה:

גמרא ומנ"ל דלא חיישינן לח"ש דכתיב אם אמרנו כבא העיר וכו' הנה לפירש"י הוי העיקר הראיה ממ"ש לכו ונפלה אל מחנה ארם ומקרא אם שבנו פה ומתנו ולפ"ז יהי' דברי הש"ס תמוה מה דלא הביא עיקר הראי' והביא קרא דאם אמרנו נבא העיר לכך נראה דאין הראי' ממ"ש אם יחיינו נחי' דהרי התם י"ל דלכך לא חששו לחיי שעה מכח דהוי ספק אולי יחי' אותם עולמית אבל בלא"ה חיישינן אף לח"ש הן אמת דזה י"ל די"ל דאדרבא זה עיקר הראי' שלו דהרי רש"י פירש דלכך ודאי מת מתרפאין ממנו מכח שמא ירפאנו הנכרי משמע דלכך לא חיישינן לח"ש מכח דאפשר שירויח ממנו חיי עולמים אף שהוא ע"ד המיעוט מ"מ אין משגיחין בת"ש נגד מיעוט דחיי עולמית ולזה הביא ראיה מהתם דהוי נמי כן דודאי ע"פ הרוב הי' מסתבר שימיתם דהרי אם בסתם ככרי פרש"י לעיל דודאי קטיל לי' מכ"ש התם בשעת חירום וא"כ הוי קרוב לודאי שימיתם ואם הי' ממיתם הי' ממיתם מיד אך הם אמרו דע"ד המיעוט אפשר שיחי' אותם וא"כ לא חששו על הפסד חיי שעה בקרוב לודאי נגד חשש הרווחת עולם ע"ד המיעוט והיינו ממש דין דר' יוחנן ובזה א"ש כפל הלשון שלהם מ"ש אם יחיינו ונחי' אם ימותינו ומתנו דמה קמ"ל בזה דפשיטא אם יחי' יחי' ואם ימות' ימותו וכך הו"ל לומר הטוב בעיניהם יעשו אך לפימ"ש הם דינא קאמרי דלכך אין צריכין לחוש לחיי שעה דהרי אם יחיינו אז ונחי' עולמות א"כ על זה הצד נרויח חיי עולם ואם דיש כנגדו קרוב לודאי אם ימיתנו מיד ונפסיד ח"ש אין זה כלום דבלא"ה ומתנו אף כאן וא"כ נכרי מה קעביד לנו כן י"ל ע"ד פרש"י מיהו לפי גירסת הש"ס הוי העיקר חסר מן הספר לכך נראה דאין ראיות הש"ס ממ"ש לכו ונפלה די"ל דהתם לא הוי קרוב לודאי שימיתם כיון דברצונם ברחו אצלם לא ימיתם וכן אמר ירמיה לדורו שמי שיפיל אל מלך בבל והיתה נפשו לשלל אך הראיה הוי ממה שהם אמרו אם אמרנו כבא העיר והרעב בעיר ומתנו שם ואם שבנו פה ומתנו והנה מאמר אם כבא העיר מיותר דאם במקומם חוץ לעיר אמרו אם שבנו פה ומתנו מכ"ש דבתוך העיר ימותו גם אם במקומם אמרו סתם ואם שבנו פה ומתנו ולא הזכירו והרעב מוכח דסמכי על הידוע ועל הנאמר לעיל שם שהי' רעב וא"כ למה גבי העיר הזכירו כן והרעב בעיר ומתנו הרי זה ק"ו אם בחוץ רעב מכ"ש בעיר גם תיבת שם מיותר ודי לומר והרעב בעיר ומתנו למ"ל תיבת שם לכך נראה כוונתם ע"ד מה שדרשו חז"ל גבי מרים ותמת שם ותקבר שם דסמוך למיתה קבורה דלשון שם משמע מיד כן יהי' הכוונה כאן שאמרו שאם אמרנו נבא העיר אז והרעב בעיר דהרעב גדול כל כך שם עד שומתנו שם דתיכף ומיד סמוך לביאתם ימותו לכך אמרו שם אבל אם ישבנו פה נהי דאין הרעב גדול כל כך ולא נמות מיד עכ"פ ומתנו בסוף מחמת הרעב לכך לכו ונפלה וכו' אך לפ"ז מכ"ש דקשה דמאמר נבא העיר מיותר דק"ו הוא דמה לישב במקומם שסופן למות ביום ויומים חששו ובחרו לכפול למחנה ארם מכ"ש לבא העיר שימותו מיד דיותר טוב להם לבחי' ליפול למחנה ארם אךב ע"כ בע"כ דדינ' קמ"ל לדיוקא דדוקא מכח דיש להם עצה אחרת ליפול למחנה ארם ויש ספק אולי יחי' אותם חיי עולם לכך הוי כספק חי ספק מת בזה אסורין לבא העיר לקרב מיתתם אבל אם לא הוי להם עצה זו ליפול למחנה ארם הי' מותרין לבחור להם דרך זה לבא העיר למות מיד והיו בוחרים לבא העיר אף דשם ימותו תיכף ובמקומם יחי' חיי שעה מוכח מזה דלחיי שעה לא חיישינן ולכך הביא הש"ס הך קרא דאם אמרנו כבא העיר שממנו מוכח כן דהוא מיותר ובע"כ דלדיוקא אתי דאם לא הוי להם תקנה אחרת היו באים לעיר ולא הוי חיישי לח"ש מיהו כד דייקינן אי אפשר לפרש כן דא"כ נשאר קושיות התוס' ממס' יומא דהתם מוכח דחיישינן לח"ש ולא שייך לתרץ כתירוצם דהרי התם לא הוי לטובתם ולא הוי חיישי לח"ש ובע"כ כפירש"י וכמ"ש לעיל בביאורו ומה שלא הביא הש"ס עיקר הכתוב צ"ע:

גמרא מתיבי אין נושאין ונותנין עם המינין ואין מתרפאין ממנו אפילו לחיי שעה וכו' קשה לי מה קושיא דלמא מה דקאמר ר"י ודאי מת מתרפאין ממנו ולא חיישינן לחיי שעה היינו אם הנכרי בא לרפאותו חיי עולם וכפירש"י שמא ירפאנו הנכרי ולכך נהי דהוי רק מיעוטא דע"פ הרוב יהרגנו כמ"ש לעיל מ"מ לא משגיחין על אבוד חיי שעה נגד מיעוטא דחיי עולם והרי אפשר שירפאנו חיי עולמית ולכך מתרפאין ממנו אבל הברייתא דאין מתרפאין ממנו חיי שעה מיירי דהרופא עצמו אומר שלא ירפאנו רק חיי שעה ולא חיי עולם רק שיוכל לרפאותו ולהחיותו חיי שעה בזה כל דהרפואה נמי לא יהי' רק חיי שעה ובזה שוב חיישינן להיפוך לחיי שעה דהנכרי ימיתנו מיד ולכך אין מתרפאין ממנו והיותר קשה בזה הוא דהרי י"ל דבמת דאין מתרפאין ממנו הוי ב' חששות אחד בשביל הצלת ישראל עצמו שלא יהרגנו והשני דאם יהרגנו יעבור הנכרי אש"ד דב"נ מוזהר עליו ויש בזה משום לפני עור לא תתן מכשול ולפ"ז אף בודאי מת למה מתרפאין ממנו נהי דלטובת ישראל אין לחוש בזה דלחיי שעה לא חיישינן עכ"פ לחוש ללפני עור הי' לנו לחוש בזה דהרי לא מבעיא בן נכר דנהרג אפילו על טרפה א"כ אף בודאי מת נהרג הנכרי עליו אף גם בישראל דאינו נהרג על הטרפה אבל עכ"פ איסורא איכא אף להרוג הטרפה וא"כ יש כאן חשש דלפני עור ולמה מתרפאין ממנו אך בזה א"ש כיון דעכ"פ יש ספק שמא ירפאנו ואין לך דבר שעומד בפני פ"כ לכך לא משגיחין על לפני עור ואף דהוי רק מיעוטא לומר שירפאנו מה בכך הרי אין הולכין בפ"כ אחר הרוב ונדון בספק וספק פ"נ דוחה כל איסורין שבתורה לכך מתרפאין ממנו בודאי מת וא"כ תינח היכי דיש עכ"פ מיעוטא לומר שירפאנו חיי עולם אבל הברייתא מיירי דודאי לא ירפאנו חיי עולם רק שהוא אומר שירפאנו חיי שעה וא"כ כיון דזה גופו ספק הוא אולי לא ירפאנו וימיתנו גם ע"פ הרוב הוי כן לכך ספק חיי שעה מכ"ש מיעוטא חיי שעה אין דוחה איסור תורה לכך שוב אין מתרפאין ממנו מכח חשש לפני עור שמא יהרגנו ועובר הישראל אלפני עור ומהו פריץ וצ"ע בזה וע"ל בש"ס דף כ"ח ד"ה שאני ר"א דמיני מקיימו בי' כו' מ"ש עוד להקשות על קושיות הש"ס הנ"ל:

גמרא ומעשה בבן דמא וכו' הנה לכאורה סיום הך ברייתא הוא למותר ואין לו ענין אל הקושיא דהקושיא הוי די במה שהביא ואין מתרפאין מהם חיי שעה אך נראה דהנה לכאורה לא פריך הש"ס כלום די"ל דמה דקאמר ר' יוחנן ודאי מת מתרפאין ממנו היינו היכי דידענו מעצמנו דלולי הרופא ודאי ימות אז מתרפאין ממנו אבל היכי דאין אנו יודעים שבלאו הכי ימות בודאי רק על פי הנכרי שאומר שאם לא יתרפא ימות בודאי ואין לכו ודאי שימות רק ע"פ דברי הנכרי בזה י"ל דאין מתרפאין ממנו וי"ל דבזה מיירי הברייתא דאין מתרפאין מהם לח"ש היינו דלפי דבריהם הוי רק ח"ש והוי ס"ד כיון דמה שאומר בדבור בעלמא לא חיישינן לי' למשקר מכח סברא דשיולי שייל וא"כ י"ל ה"נ מה שאומר בפיו שב לא רפואתו ימות בודאי בזה אין לחוש למשקר כיון דשיולי שייל וא"כ הוי כידוע לנו שימות בודאי ושוב מותר להתרפאות ממנו וגם י"ל דבלא"ה אין לחוש בזה שהנכרי יערים בכך שיאמר דבודאי ימות כדי להתרפאות ממנו דהנכרי לא בקי בדינא וא"כ כיון דאומר שבודאי ימות נאמן הוא בכך ושוב מתרפאין ממנו לכך קמ"ל דאעפ"כ אין מתרפאין ממנו לח"ש כיון דרק לפי דבריהם הוי ח"ש חיישינן למשקר ובפרט דהוי ס"ד דאין לומר דהנכרי משקר שימות בודאי כדי לפאר את עצמו שריפאהו דממ"נ אם דעת הנכרי להמיתו א"כ אין לו התפארות מה שאומר שבלאו בבלאו רפואתו ימות ובודאי קושטא קאמר ואם דעתו לרפאו ולכך משקר ואומר שימות בודאי כדי לפאר את עצמו אח"כ דאם דעתו לרפאותו לו יהא שלא ימות עתה מותר לכך קמ"ל דאעפ"כ אין מתרפאין ממנו ולא מחזיקינן לי' במת בודאי ולכך מגוף הברייתא אין מתרפאין ממנו לח"ש לא הוי קשה כל כך אך ממה דסיים ומעשה כמי בבן דמא וכו' והרי שם בנשיכת הנחש הוי ידוע לנו שימות בלא רפואתו ואעפ"כ לא הניחו ר"י א"כ מוכח דאף בידוע לנו שמת אין מתרפאין וחיישינן לח"ש ולכך קשה שפיר אדר"י וא"ש ודו"ק:

גמרא חויא דרבנן דלית לי' אסותא עיין בתוס' מה שעמדו דהרי הוא נמי לא הי' לו אסותא ייע"ש ולפע"ד נראה כוונת הסוגיא באופן אחר שהם הבינו דמה דאמר ולא עברת על דברי חבירך היינו במה שלא נתרפא מהמין ולדעתי זה אינו דהרי מלשון הברייתא משמע שהוא רצה לעבור רק שלא הניחו ר"י ואדרבא הוא ביקש מר"י הנח לו וכו' וא"כ איך שייך לפארו שלא עבר על דברי חביריו גם בזה הוי רק דעת ר"י לבד ולא מצינו לו חבר שיהי' שייך לומר עליו מפורש ולא עברת על דברי חבירך לכך נראה הכונה כך דהנה מה שר"י שבחוהו אשריך בן דמא שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה מנ"ל דיצאה נשמתו בטהרה ורש"י נדחק בזה ופירש דהכוונה במותר והוא דוחק דמה ענין מותר לטהור ובשלמא ברבה בר נחמני בפ"ז דב"מ דסיים בטהור ממש שייך לומר מעלה דיצא נשמתו בטהור ומורה על טהרה שבגופו אבל מה ענין בזה ללשון מותר הרי באדם לא שייך לשון איסור והיתר ויובן עוד מה דקשיא לן מה דפריך הש"ס דלא כסדר דהרי החלה נאמר בברייתא ואני אביא לך מן התורה שהוא מותר ואח"כ תנא בסוף ולא עברת על דברי חבירך שאמרו פורץ גדר ישכנו נחש ולמה פריך הש"ס להיפוך תחלה פריך איהו כמי חויא טרקיה ואח"כ פריך ומה הו"ל למימר ועיין בא"ח שם כתבתי בזה וכעת נראה כך דודאי מה פריך הש"ס איהו כמי חויא נשני' אין הכונה דבשביל זה יהי' מותר לעבור על דברי חכמים וגם ר"י הי' אומר ולא עברת וכו' שהי' אומרים פורץ גדר ישכנו נחש דמשמע דבלאו העונש הי' מותר לעבור על דברי חביריו ח"ו לומר כן אך כוונת ר"י כך דהנה כיון שבן דמא כבר נשכו נחש והי' מקום לחשדו שנענש על מה שעבר על דברי חכמים לכך נשכו נחש אך ר' ישמעאל אמר דבע"כ מוכח שלא נענש בזה על שעבר על דברי חכמים דהרי בעובר על דברי חכמים אמרו פורץ גדר ישכנו נחש והיינו כדמפרש כאן דהוי חויא דרבנן דלית לי' אסותא ולכך אם לא הוי סיים בן דמא ואני אביא לך ראי' מן התורה שהיא מותר אז הוי סברא לומר שאינו רשאי להתרפאות ממנו א"כ לא הו"ל אסותא והוי מוכח דעבר על דברי חכמים אבל כיון דסיים במותר והוי מוכח דהוי לי' אסותא א"כ ממילא מוכח שזה אינו מחויא דרבנן ולא נענש על שעבר על דברי חכמים וז"ש אשריך בן דמא שגופך טהור וראי' שהרי יצאה נשמתך בטהרה דהיינו במותר וא"כ מוכח דהוי לך רפואה וכיון דהוי לך רפואה ממילא מוכח שלא עברת מקודם על דברי חבריך שאמרו הפורץ גדר ישכנו נחש והי' מוכח לכאורה ממה שנשכך נחש שעברת על דברי חבריך אך ממה שיצאה נשמתך במותר מוכח דלא עברת עד הנה על דברי חבירך וכו' ולכך פריך הש"ס איך אמר שלא עבר על ד"ח שאמרו ישכנו נחש הרי באמת איהו נמי חויא נשכי' והוי הוכחה להיפוך שעבר על ד"ח לכך אמר חויא דרבנן דלית לי' אסותא ולכך אם לא הוי סיים בנותר הי' מקום לחשדו שנענש בנחש על שעבר ד"ח אך כיון דסיים במותר מזה מוכח דהוי לי' אסותא ומוכח דלא הוי עונשו על שעבר על דברי חכמים ולזה פריך ומהו הו"ל לומר דהנה הר"ן והת"ח כתבו דלס"ד דש"ס דהוי ס"ל שהי' מחולקין אם חיישינן לח"ש אז הוי הקרא מן התורה שהוא מותר היינו קרא דאם אמרנו נבא העיר ייע"ש והנה לכאורה דבריהם תמוהין דא"כ אף עתה למה לא הביא הך קרא דאין לומר הרי שאני מינות דמשכא דהרי י"ל דבזה גופי' הם מחולקים דכמו השתא דמשני דר"י סבר פרהסיא שאני ובע"כ ב"ד הוי ס"ל דאין לחלק בין צנעא לפרהסיא ור"י מחלק ביניהם א"כ נימא נמי דהראי' של ב"ד הוי אם אמרנו נבא העיר ובזה הי' מחולקים דר"י ס"ל שאני מינות דמשנ' ובן דמא ס"ל דלא אמרינין שאני מינות דמשכא ולמה לא מתרץ כן אך נראת דבדברינו א"ש הכל ולכך בלא זה לא הוי מצי הש"ס להקשות מהו הו"ל לומר די"ל קרא דנבא העיר ואין לומר מהו טעמא דר"י די"ל שאני מינות דמשכא ובזה הי' מחולקין אך כיון דסיים ולא עברת על דברי חבירך שאמרו פורץ גדר ישכנו נחש והרי איהו נמי חויא נשכי' ובע"כ דחויא דרבנן דלית לי' אסותא וא"כ קשה קושיות התוס' הרי לדידי' נמי לא הו"ל אסותא ואין לומר שהוא סיים במותר והו"ל רפואה דסוף סוף הרי ר"י פליג עליו וס"ל דאסור א"כ לר"י לית לי' אסוותא ולכך הוצרך לומר דמה הו"ל לומר היינו קרא דוחי בהם ואף דהוי מינות מותר ור"י בע"כ דמחלק בין צנעא לפרהסיא וא"כ כיון דר"י מודה דבצנעא מותר נהי דעתה פרהסיא הוי מ"מ כיון דעכ"פ משכחת לו רפואה בצנעא הו"ל אסותא ולכך שפיר קאמר דמוכח דלא עבר על דברי חכמים דישכנו נחש דאין לו רפואה כלל אבל אם הוי אומר דכוונת בן דמא הוי על קרא דאם אמרנו נבא העיר ממילא לר"י דס"ל שאני מינות דמשכא לא הוי יכול להתרפאות ממנו כלל א"כ לא הו"ל אסותא לדעת ר"י א"כ איך סיים שיצאת נשמתך בטהרה ולא עברת על דברי חבירך דהרי ר"י חולק עליו בזה וא"ש ודו"ק היטב והבן זה כי זה נראה נכון מאוד בביאור הסוגיא בזה: גמרא. כל מכה שמחללין עלי' את השבת אין מתרפאין ממנו נסתפקתי בתינוק הנמצא בשוק ורוב עכו"ם דלכל התורה הוי עכו"ם רק לענין שבת אינו כן דבזה קיי"ל דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב ומפקחין עלי' הגל אם מותר לתנוק כזה להניחו להתרפאות מן הנכרי ויש להסתפק דבשניהם הן אם יודע הנכרי הרופא שהוא התינוק הנמצא ברוב עכו"ם בין אם אין יודע הנכרי מזה די"ל אף באין יודע הנכרי שהוא נמצא בשוק וסובר דהוי ישראל ממש מ"מ י"ל כיון דלפי האמת הוי רוב עכו"ם ואזלינן בתר רובא נהי דלפקח את הגל לא הלכו אחר הרוב היינו רק היכי דכלך אחר הרוב יהי' הפסד נפשות בודאי ואם ניחוש למיעוטא יהי' מרויח נפשות לכך לא הלכו אחר הרוב אבל כאן הרי י"ל דיש הרוחה לנפש שירפאנו הנכרי ולכך נהי דבישראל אסור להתרפאות מכח דהרפואה הוי מיעוטא והחשש שיהרגנו הוי רוב מ"מ בזה דהוי רוב עכו"ם א"כ ממ"נ אם כלך בתר רובא הוי עכו"ם ואם ניחוש למיעוטא הרי י"ל שמא ירפאנו והוי חיי נפש להיפוך וכמו דבודאי מת מתרפאין ממנו והרי כל ודאי מתהוי רק ע"פ הרוב דע"פ המיעוט אפשר שיחי' דהרי אף בטרפה אינו חי' כתבו האחרונים דע"פ מיעוטא הוא חי וא"כ ה"נ דבודאי מת הוי רק הרוב כן וא"כ מוכח דבכה"נ אזלינן בתר רובא ונתרפאין ממנו וה"ה ברוב נכרים או אפשר כיון דבמיעוטא הוי פלגא ופלגא אפשר שהוא ישראל ואפשר שיהרגנו לכך שוא"ת עדיף ולא יתרפא ממנו ואין לומר דהוי ס"ס שמא הוי נכרי ושמא ירפאנו דאם כן בכל חולי נימא ספק כזה שמא ימות בלא"ה ירפאנו ובע"כ דלא מהני ס"ס בזה וה"ה בזה ולכך י"ל דאין מתרפאין ממנו ואת"ל דאין מתרפאין ממנו יש לעיין ביודע הרופא שהנמצא הוא ברוב עכו"ם אם נימא דכיון דיודע כן א"כ סומך עליו ולא יהרגנו או י"ל דהנכרי יחוש למיעוטא אולי הוא ישראל ויהרגנו כל זה יש לעיין לכאורה ולכאורה יש לפשוט זה ממה דלא קאמר הש"ס הך א"ב בין ל"ק לל"ב די"ל לל"ק דקאמר כל מכה שמחללין עלי' את השבת ס"ל דאף ברוב עכו"ם כיון דמחללין עליו את השבת אין מתרפאין ממנו ומ"ד כל מכה של חלל ס"ל דוקא בישראל ממש או ספק ישראל אין מתרפאין ממנו אך ברוב עכו"ם מתרפאין ממנו ומדלא קאמר כן יהי' מוכח דפשיטא לי' דאף לל"ק ברוב עכו"ם מתרפאין ממנו ואי אפשר לומר דס"ל לר"י דברוב עכו"ם אין מתרפאין דהרי קאמר לעיל דבודאי מת מתרפאין ממנו והיינו רק ע"פ הרוב חזינן דאזלינן בזה בתר רובא א"כ ה"ה גם ברוב נכרים אזלינן בתר רובא בזה לכך לא קאמר הך א"ב ונפשט דין זה לכאורה ולמעשה עדיין צ"ע בזה: רש"י ד"ה ודאי מת מתרפאין וכו' דנכרי מהו עביד לי' בלא"ה מיית ושמא ירפאנו הנכרי הנה דברי רש"י סותרין לכאורה דבד"ה ספק חי ספק מת פירש דנכרי ודאי קטל לי' וכאן פירש שמא ירפאנו הנכרי ועיין בחבורי לא"ח סי' שכ"ח עודנו בכת"י מה שהארכתי בזה ובפשיטות י"ל כך דמ"ש רש"י ודאי קטיל לי' אינו ודאי ממש רק ע"פ רוב דהרוב הוי כן דע"פ רוב מסתבר דקטיל לי' ובכל דוכתא רוב הוי כודאי לכך נקט רש"י בלשונו ודאי קטיל לי' והיינו דנגד ספק חי ספק מת נחשב הרוב כודאי וכיון דזה הוי ספק אם ימות ובזה הוי הרוב דקטיל לי' הוי בזה כודאי והוכרח רש"י לפרש כן דאם לא הוי רוב א"כ הוי ס"ס דלמא ירפאנו הנכרי ואת"ל שימיתנו דלמא בלא"ה הוי מיית וליכא חשש אבוד נפש לכך הוכרח רש"י לפרש דבזה הוי רוב דקטיל לי' ואין נכנס בגדר ס"ס אבל אח"כ היכי דבלא"ה ודאי מיית שפיר פירש כיון דבלא זה ודאי מיית ובנכרי עכ"פ איכא מיעוטא אולי ירפאנו ובכה"ג דאין אחריות להיפוך חיישינן למיעוטא ואין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב לכך פירש שמא ירפאנו הנכרי וא"ש: תוס' ד"ה לחיי שעה ל"ח והא דאמרינן ביומא וכו' אני בעניי לא הבנתי מה התחלה לקושייתם הרי ידוע דפיקוח נפש עדיף מכל התורה וא"כ י"ל התם ביומא דלא מיירי רק להיתר חלול שבת בזה אף חיי שעה דוחה שבת אבל כאן דמדבר לענין ריוח פקוח נפש שאפשר שירפאנו ופקוח נפש עדיף מכל התורה לכך נגד ספק פקוח נפש לא חיישינן לחיי שעה ומה קושיא ולמה לי חידוש תיר צם וצ"ע ועיין בכל זה בחבורי לא"ח סי' שכ"ח עודנו בכת"י מה שהארכתי בביאור הסוגיא בזה בתשובה לק"ק דובנא מה שהארכתי בכל זה ובביאור דברי התוס' הנ"ל שם תראה ותמצא נחת בעז"ה:

תוס', ד"ה יכול אפילו בפרהסיא וכו' אבל קשה דרבא גופו וכו' הנה לולי דבריהם הי' כראה ליישב די"ל דלעולם בר' ישמעאל ס"ל ואף דר"י אוסר בפרהסיא אפילו בכל התורה י"ל היינו דוקא בלאו של תורה אבל באיסורא דרבנן הנה לפי פשיטות לשון הס"ס דף י"ב ע"ב דקאמר דקמ"ל מעיין אע"ג דאם לא שתה מיית משמע אף דהוי מקום סכנה ושם האיסור רק מכח מראית עין דרבנן משמע אף בדרבנן אסור לעבור מפני הסכנה ויהרג ואל יעבור ועיימ"ש שם בחדושי ובק"א סי' ק"ל ולפ"ז י"ל ה"נ כיון דלהרמב"ם עדות שבשטר רק דרבנן א"כ בעדים שאמר להם חתמו שקר ואל תהרגו תהרוגו אין כאן לאו דאורייתא דלא הוי עדות מן התורה ואינו רק דרבנן בזה קאמר שפיר דבדרבנן אין לך דבר שעומד בפני פ"נ אלא ג' ע"ז עריות וש"ד דבהו אף בדרבנן יהרג ואל יעבור א"כ בכל התורה היכי דאין בו איסור תורה ממש רק גזרה דרבנן יעבור ואל יהרג אף בפרהסיא אבל בשל תורה אין חילוק בין כל התורה לע"ז רק בצנעא בכולם יעבור ובפרהסיא בכולם יהרג וא"ש ודו"ק והנה מן הש"ס דפ"ב דכתובות הנ"ל יהי' מוכח דבהני ג' אפילו בדרבנן יהרג ואל יעבור לפי שיטת הרמב"ם דעדות שבשטר רק דרבנן א"כ איך קאמר שם בש"ס דקסבר ר"מ עדים שאמר להם חתמו שקר יהרגו ואל יחתמו שקר הוי רק דרבנן דמן התורה לאו כלום הוא ורבא לא פריך עלה רק ממה דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פ"נ אלא ע"ז ג"ע וש"ד משמע הא אם הוי זה מהני תלתא הוי מודה דיהרג ואל יעבור אף דהוי רק דרבנן ומוכח דבהני אף בדרבנן יהרג ואל יעבור וזה ראי' ברורה לפע"ד לשיטת הרמב"ם ודוק תוס', ד"ה כל מכה שמחללין עלי' את השבת אין מתרפאין מהם וכו' הנה לולי פירושם הי' כראה לפרש כך דר' יוחנן לא מיירי כלל מנכרים רק ממינין והוא ע"פ שטתו דס"ל לעיל דבודאי מת מתרפאין מהם דלח"ש כ"ח ופריך הש"ס מברייתא דאין מתרפאין מהם אפילו לח"ש ומשני שאני מינות דמשכא ולפ"ז י"ל דהך חששא דמשכא מינות הוי רק אם ירפאהו רפואה שיש בה סכנה בזה יש חשש שימשכנו אבתרי' ובפרט לפמ"ש התוס' דמיירי באומר לו של ע"ז פלונית ולכך אם ירפאנו מחולי של סכנה יומשך אבתרה אבל אם ירפאנו חולי שאין בו סכנה בשביל זה לא אתי לאמשוכי אבתרה וליכא בזה חשש מינות מיהו אם לא הוי מת בלא"ה הוי חיישינן אף בזה שמא יהרגנו אבל אם הוא בענין שבלא"ה כמי מיית א"כ אין לחוש בו רק לח"ש ולח"ש ל"ח וא"כ אם יצטרף לו גם חולי אחרת שאין בו סכנה מותר להתרפאות אף ממינין דממ"נ חשש שיהרגנו ליכא דבלא"ה נמי מיית וחשש דלמא אתי לאמשוכי לא שייך כיון דחולי זה שמרפאהו הוי אין בו סכנה ובזה מיירי ר"י בענין דבלא"ה נמי הוי מיית ומיירי במין לכך קאמר דכל מכה שמחללין עלי' את השבת אין מתרפאין מהם דהיינו ממנינין אף דבלא"ה כמי מיית מכח שאני מינות דמשכא אבל אין בו סכנה מתרפאין ממנו דלא אתי לאמשוכי מכח זה ולשמא יהרגנו אין לחוש כיון דבלא"ה נמי מיית מיהו באמת אין מקום לפירוש זה ויפה עשו התוס' שלא פירשו כן דהרי ביומא מפורש דאף לחיי שעה חיישינן רק דהתוס' פרשו דבכל דוכתא אנו עוזבין הודאי ועושין הספק וא"כ היינו דוקא היכי דמרפאהו לחולי שימות בו דאפשר שירפאנו לא משגיחינן בח"ש נגד חיי עולם אבל בנדון דידן אם מרפאהו רק בדבר שבלא"ה אין בו סכנה ודאי ראוי לחוש אף לח"ש לכך אי אפשר לפרש הכונה כנ"ל וא"ש ודו"ק. הרי"ף העתיק לעיל האוקימתא במשנה דרפוי ממון היינו בהמתו ולא הביא דברי ר' יהודא שאוסר אף בריבדא דכוסילתא ודברי ר' יוחנן הביא שמכה שמחללין עלי' שבת אין מתרפאין מהם ותמהו עליו כיון דמשמע דפוסק דלא כר' יהודא למה לא פירוש ריפוי ממון היינו חולי שאין בו סכנה ולכאורה הי' נראה ליישב דבריו ע"פ מ"ש לעיל בחדושינו דמה דקמ"ל דמתרפאין ממנו ריפוי בהמתו הוי משנה שא"צ דמה"ת הוי ס"ד שלא יהא רשאי להתרפאות בהמתו וכתבנו דקמ"ל דמותר לייחד עמו הבהמה ולא חיישינן לרביעה דבמקום צער לא גזרו הן אמת דהקשינו על זה דא"כ מנ"ל להש"ס דהיינו דר"י דאמר אפילו ריבדא דכוסילתא דלמא מיירי המשנה ביש בו סכנה דוקא ומה דקמ"ל דחולי שאין בו סכנה מותר די"ל דקמ"ל טפי רפואת דבהמתו דלא חיישינן לרביעה ייע"ש מ"מ י"ל דהרי"ף ס"ל דהיינו דר' יהודא דקאמר הש"ס אין הכונה דמוכח מן המשנה כן רק כוונתו דלפי אוקימתא זו אין סתירה מן המשנה לדברי ר"י ואפשר לאוקמא כר"י ותדע דאי אפשר לומר הכונה דמוכח מן המשנה כר"י דמנ"ל כן דהרי אם לא נפרש כר"י לא נפרש המשנה דרפוי ממון היינו בהמתו רק נפרש חולי שאין בו סכנה כדס"ד תחלה וא"כ מנ"ל דהוי כר"י ובע"כ דכוונת הש"ס רק דאין סתירה שוב לדברי ר"י וליכא תיובתא אבל לא סייעתא ולכך כיון דעכ"פ לדברי ר' יהודא מוכרח לפרש המשנה דרפוי ממון בהמתו ומוכח דבכה"ג לא חיישינן לרביעה לכך העתיק הרי"ף זה דמוכרח ממנו דין זה דבכה"ג לא חיישינן לרביעה דהרי בסברא זו לא מצינו חולק עליו דאף מ"ד דס"ל דרפוי ממון היינו אין בו סכנה הוי רק דלפ"ז אין הוכרח לפרש דרפוי ממון בהמתו אבל לדינא לא מצינו חולק בזה לכך הוי בזה הלכה כר"י דלא חיישינן לרביעה בכה"ג ולכך העתיק הרי"ף אוקומתא זו דנשמע ממנו דין חדש דבכה"ג לא חיישינן לרביעה ואח"כ העתיק דברי ר' יוחנן ללמוד דחולי שאין בו סכנה מותר ג"כ ויש להסביר הדבר יותר דממ"נ עשה הרי"ף כהוגן שהעתיק אוקימתא זו דאם יהי' כוונת הש"ס מ"ש והיינו דר"י היינו דמוכח מן המשנה כר' יהודא ומה הוכחה הוי זה הרי י"ל כוונת המשנה ברפוי ממון היינו אין בו סכנה ובע"כ דמשמע לי' להש"ס לדוחק בזה וטפי משמע לי' דרפוי ממון היינו בהמתו וע"כ לא רצה לפרש דרפוי ממון היינו באין בו סכנה רק למה דלא ידע מהך פירוש' דרפוי ממון היינו בהמתו לכך הוי הכרח לדחוק דהיינו רפואה שאין בו סכנה אבל כיון דמסיק רפוי ממון בהמתו טפי והנה משמע לי' דמיירי בכך ולכך קאמר והיינו דר"י אם כן לפי זה מוכח מן הש"ס גופו דניחא לי' לפרש רפוי ממון בהמתו ולא רפואה שאין בו סכנה ולכך העתיק הרי"ף גם כן כן ואף דהש"ס מביא מזה סייעתא לר"י י"ל דהש"ס אזיל לשיטת רבינא דס"ל לעיל בר"פ זה דהא לכתחלה הא דעבד וס"ל דבדעבד לא חיישינן לרביעה ולדידי' לא הוי צריך לאשמעינין כאן דרפואת בהמתו מותר דפשיטא הוא דבכל דוכתא דשעת הדחק כדעבד דמי ופשיטא דמותר היכי דהוי צב"ח ואי אפשר בע"א ובע"כ לדיוקא קמ"ל דהא חולי עצמו דומיא דבהמתו אף דאין בו סכנה אסור ולכך קאמר דהיינו דר"י אך ר' יוחנן יסבור כאינך אמוראי דאדם חס על בהמתו שלא תעקר וכדומה הא בלא"ה חיישינן לרביעה אף בדעבד לכך י"ל שפיר דקמ"ל כאן דמשים צב"ח לא חיישינן לרביעה ושוב אין ראי' דרפוי שאין בו סכנה אסור לכך פוסק כר' יוחנן דמותר גם מעתיק רפוי בהמתו כיון דמוכח מן הש"ס דבע"כ בהכי מיירי ואם נפרש והיינו דר"י דאינו הוכחה רק הכונה דלפ"ז אין סתירה מדברי ר' יהודא א"כ י"ל שפיר כמ"ש בתחלה דרפוי בהמתו קמ"ל דלא חיישינן בזה לרביעה והעתיקו הרי"ף דנ"מ מזה לדינא והא והא איתנהו ודו"ק היטב ועוד הי' נראה ליישב דברי הרי"ף ע"פ מה שהקשיתי לעיל וכעת אבאר יותר דהנה ביו"ד סי' קנ"ה הובא בש"ך שני דעות אם בשם מותר או לא וקשה להסוברים דאף בשכר אסור מהו פריך הש"ס לר"י דאמר אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מנייהו דלמא ר"י מיירי בחכם לכך אף חולי שאין בו סכנה אסור והמשנה מיירי בשכר ובזה מחלק דבאין בו סכנה מותר וביש בו סכנה אסור אך נראה ליישב דבשלמא להס"ד דרצה לפרש המשנה דרפוי ממון בשכר מותר והוי ס"ל דבשכר מותר אף ביש בו סכנה לא הוי קכה עלה דר"י דאמר אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מנייהו ולמה קאמר סתם ולא פירש דהוי דוקא בחנם די"ל דזה א"צ לפרש דבשכר מותר חדא דמתניתין הוא ועוד דזה אינו ענין לדינו והרי אף ביש בו סכנה מותר בשכר לכך לא הוי ר"י צריך לפרש זה אבל להך אוקומתא דרפוי ממון היינו אין בו סכנה וא"כ לא נתפרש במשנה חילוק זה דבין בחנם לבשכר רק דנאמר דר"י הוא דמחלק בינייהו דהמשנה מוקי לה בשכר והוא מיירי בחנם וא"כ כיון שהוא המחדש כן ולא נתפרש במשנה לא הו"ל להשמיט עיקר החידוש והו"ל לפרש דאפילו ריבדא דכוסילתא להא לא מתסינן מנייהו בחכם ובפרט דלפירוש זה יהי' במקום סכנה אסור אף בשכר רק באין בו סכנה מותר בשכר לכך הו"ל לפרש דמיירי בחכם וגם לא הו"ל לעשות מזה מימרא בפ"ע רק לומר דבריו אמתניתין דל"ש דאין בו סכנה מותר רק בשכר אבל בחנם אפילו ריבדא דכוסילתא לא מחסינן מנייהו ועיין בט"ז יו"ד ה' מליחה סי' ס"ט מ"ש דאמורא צריך לפרש דבריו ולכך מכל זה מוכח מדקאמר סתמא ומימרא בפ"ע שר"י אוסר בכל ענין אף בשכר ולכך מוכרח לאוקמא דרפוי ממון בהמתו א"כ תינח בדברי ר"י אבל ר' יוחנן שאמר כל מכה שמחללין עלי' את השבת אין מתרפאין ממנו ומשמע דס"ל דבאין בו סכנה מותר י"ל שפיר שהוא מחלק בין בשכר לבחנם דיש בו סכנה אף בשכר אסור ובאין בו סכנה בשכר מותר בחנם אסור ולכך לא נקט ההיפוך דבאין בו סכנה מותר דבזה יהי' צריך לחלק בין בשכר לבחנם לכך נקט דינו ביש בו סכנה דבזה נקני מלתא דפסיקא שמכה שמחללין השבת אין מתרפאין ממנו כלל לעולם אף בשכר אבל באין בו סכנה לפעמים מתרפאים ופעמים שאין מתרפאין ולכך לא עמד דבריו על המשנה דהמשנה מפרש ג"כ דרפוי ממון בהמתו ורפוי נפשות גופו דאף זה אסור אף דאין בו סכנה רק דהוא מוקי לה בחנם אבל בשכר שרי וביש בו סכנה לא מיירי הש"ס במשנה כלל לכך אמר ר' יוחנן למימרח בפ"ע דביש בו סכנה לעולם אין מתרפאין ממנו ולכך כיון דהרי"ף פוסק כר' יוחנן ולא כר"י ולכך העתיק פירוש המשנה דרפוי ממון בהמתו רפוי נפשות גופו דמוכח מזה דגופו אפילו אין בו סכנה אסור מדלא שריא רק בהמתו כמ"ש לעיל דלכך קאמר הש"ס והיינו דר' יהודא והעתיק הרי"ף כן כדי שנדע דבחנם אף באין בו סכנה אסור והמשנה מיירי בחנם לכך קמ"ל דאף באין בו סכנה אסור ואח"כ העתיק דברי ר' יוחנן לאשמועינן דמכה שמחללין שבת לעולם אסור אף בשכר אבל באין בו סכנה לפעמים מותר דהיינו בשכר ובחנם אסור לדברי ר' יהודא לא העתיק דהוא ס"ל דאף בשכר ואין בו סכנה אסור וזה לא קיי"ל כן כנלפע"ד נכון וברור בדברי הרי"ף הכרעת לדינא בין הדעות וא"ש:

דה כ"ח ע"א גמ' מ"ב א"ב גב היד וגב הרגל הנה לכאורה הי' אפשר לומר א"ב חיי שעה כיון דמפורש ביומא והובא בתוס' כאן דעל ח"ש נמי מחללין שבת וא"כ י"ל דהך לשנא דקאמר שכל מכה שמחללין עלי' שבת אין מתרפאין אף לח"ש אין מתרפאין שהרי מחללין עליו שבת ומ"ד כל מכה של חלל ס"ל דהיינו דוקא בספק חי ספק מת אבל בודאי מת לחיי שעה מפקחין ואפשר כיון דלעיל נאמרה מימרא דר"י דודאי עת מתרפאין בפשיטות לא ניחא לי' לאוקמא אח"כ זה בפלוגתא וצ"ע. גמרא. אלמא מכה של חלל הוא עיין פרש"י ועיין בחדושי לא"ח סי' שכ"ח עודנו בכת"י הקשיתי שם דעהו פריך דלמא כוונתו שיעשנו ע"י נכרי דהא כל חולי שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה וכעת אבאר יותר דקשה ממ"נ אם אם משמע ליי להש"ס דר"י לא הוי חול' כל גופו מחמת זה והי' מתחזק כבריא א"כ למה הוצרך להקשות אח"כ דאיך נתרפא ממנו האר"י כל חול' שמחללין עליו את השבת אין מתרפאין ותיפוק לי' בלא"ה דהרי כתבו התוס' לעיל דבבריא אף דבר שאין בו סכנה אין מתרפאין ממנו והו"ל להקשות בפשיטות ולמ"ל להביא אידך דר"י ואם לא הוי יכול להקשות כן מכח דהרי אפשר לומר דר' יוחנן חולה הי' ולא בריא ובזה מותר באין בו סכנה ה"כ בחולי הכולל כל הגוף ודאי דאומר לנכרי ועושה וא"כ מהו פריך דאלמא כמכה של חלל הוא ועוד הקשיתי שם על מס' יומא וה"ה דקשה כאן כן דמהו פריך דאלמא כמכה של חלל דלמא לעולם אינו כשל חלל וכוונת ר' יוחנן לח הוי כלל לעשותו בשבת רק שתגיד לו כך כי בזה ימצא עלילה שתגיד לו דבלא"ה לא הוי לו עילה לבקש ממנה שהגיד לו הרפואה והייתה מרגשת שכוונתו לפרסם הדבר לכך הוכרח לומר לה כן ובהמת לא הוי דעתו לעשותו בשבת וביומא פרשנו שם דפרכת הש"ס הוי על אידך דר"י דעביד בשבת ואתם אי אבל כאן קשה מנ"ל מהך ברייתא דכמכה של חלל הוא ולכך לולי דברי קדשו של רש"י הי' נראה לפרש בע"א דהנה מה שנשבע לה ר' יוחנן וחזר ודרשה נהי דמשני הש"ס דחלול השם ליכא דהודיע לה מיד עכ"פ דבר שקר איכא ועובר על מדבר שקר תרחק ולא הוי ראוי לעשות רק בשביל דהחולי הזה הוי יש בו סכנה ואין לך דבר שעומד בפני הסכנה לכך התיר לנפשו לעשות תחבולה זו רק דפריך הש"ס הרי הוי חלול השם ובחלול השם לא מהני פקוח נפש כיון דבקדושת השם יהרג ואל יעבור ממילא בחלול השם אסור לו לחלל השם מפני הסכנה ולזה משני דחלול השם לא הוי דהודיע לה ומשום מדבר שקר תרחק לא חשש דאין לך דבר שעומד בפני הסכנה ופ"נ וממילא מזה מוכיח הש"ס דהוי חולי שיש בו סכנה דאם אין בו סכנה לא הוי רשאי ר"י לעבור על מדבר שקר ולעשות תחבולה זו והנה מצאתי און לי ביו"ד סי' רל"ב סעיף י"ג בהג"ה מיהו אם הודיע לעכו"ם מיד שיצא מאנסו שהי' לו תנאי בלבו ולכן יעבור על שבועתו ליכא למיחוש הואיל והי' אונס מתחלה מיהו הכל לפי צורך הענין וכתב הש"ך שכן הוכיח בד"מ ממ"ש שם דבתשובת מהרי"ו משמע דאף בכה"ג אסור רק שקשה עליו דהרי בהדיא משמע בפ' בתרא דיומא דאם הודיעו תחלה מותר לכך מחלק דהכל לפי צורך הענין וכו' עיימ"ש בש"ך ולפע"ד לא די שאין סתירה מסוגיא זו לדברי מהרי"ו רק הוכחה וסייעתא מדפריך הש"ס אלמא מכה של חלל הוא מוכח מזה היכי דלא הוי מכה של חלל הוי אסור לו לישבע לשקר אף שיגלה הדבר לה מיד ודוקא במקום סכנה מותר דאין לך דבר שעומד בפני פ"נ אבל בלא"ה אסור ויש ראי' למהרי"ו דאל"כ מנ"ל להש"ס כאן דהוי מכה של חלל מיהו לפ"ז לפירש"י דפירוש דהוכחה הוא ממ"ש בשבת מהו ולא פירש דהוכחה הוי ממה שעשה ערמה זו יהי' מוכח דס"ל דערמה זו מותר אף באין בו סכנה דלא מהרי"ו וליישב פרש"י מקושייתנו הנ"ל מנ"ל דלמא הוי כוונתו רק להטעות אותה י"ל דזה נתיישב ג"כ בדברי הרב רמ"א הנ"ל שכתב דאם הודיעו לנכרי מיד ליכא למיחוש הואיל והי' אונס מתחלה משמע דוקא בשביל שהי' אונס מתחלה על כן מותר בכה"ג אבל אם לא הי' אונס מתחלה אסור לו לעשות בן ואם כן בשלמא אם באמת הוי בדעתו לעשות כן בשבת הוי אונס שהרי לא רצתה לו לגלות לו בע"א לכך הותר לו לישבע ולבטלו בלבו ולהודיע לה אבל אם לא הוי כוונתו לאמת לעשות לה בשבת רק לערמה נתכוין א"כ לא הוי אונס בדבר כלל ולא הותר לו כה"ג לישבע ולבטל בלבו ולטובת אחרים אם לא הי' להם סכנה לא הי' רשאי לעשות כן דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך בע"כ הוי כוונתו לאמת כן והוי במקום אונס מותר לו לישבע ולבטל וא"ש ודו"ק כן נראה ליישב פירש"י ודו"ק:

גמרא ור"י היכי עביד הכי והאמר"י כל מכה של חלל אין מתרפאין ממנו בשבת קשה לי להסוברים ביו"ד סי' קנ"ה דבשכר מותר מהו פריך נימא דר"י בשכר הוי ולכך מותר וזה ראיה גדולה להסוברים דאסור אף בשכר וצ"ע: גמרא שאני ר"א דעיני' מקיימו בי' תמות נפשי עם פלשתים וכו' קשה לי דלפ"ז הי' לו להשאר בתירוץ ראשון דאדם חשוב שאני ומה דקשיא לי' מר"א היינו דבי' מקיימו מיני' תמות נפשי עם פלשתים ולמ"ל לחדש דרופא מומחה הוי ועוד קשה לי דמהו פריך מר"א דמהו ראיה מו המיעוט על הרוב הרי י"ל נהי רנזדמן כי מ"מ לא חיישינן לזה בסתמא והרי כמה יש בישראל הורגי נפשות ואעפ"כ מותר להתייחד עם סתם אדם ולא חיישינן לש"ך א"כ י"ל ה"נ בזה די"ל דלעולם באדם חשוב חף בנכרי לא חשדינן לי' ואף דפ"א נזדמן כן שרצה להרגו לא חיישינן בזה לסתם נכרי ואם הוחזק זה לכך כל העולם מי הוחזקו ואדרבא לסייע לו שאיך רצה ר"א להתרפאות ממנו תחלה שהרי הוא מין ובע"כ אדרבא כל דלא חזינן שנחשד לכך לא חיישינן לי' בסתמא ואדרבא הוי סייעתא גם קשה לי מה פריך ממינין לנכרי הרי בודאי דמינין גריעי מנכרים שבנכרים לא מורידין ולא מעלין ובמינין אף מורידין א"כ י"ל אף בזה נהי דמנכרי מתרפאין באדם חשוב או מומחה במינין אין מתרפאין אף בכה"ג ומלשון הש"ס דקאמר שאני ר"א משמע דהחילוק הוי מצד ר"א וטפי הו"ל להש"ס לומר שאני מינין וכן קשה לעיל דפריך דאיך לא חיישינן לחיי שעה והתניא אין מתרפאין מהם אפילו לח"ש ומה מדמה הש"ס מינין לנכרים הרי י"ל דבנכרים לא חיישינן לח"ש דהרי כתבו התוס' דביומא מפורש דאף לח"ש חיישינן ובע"כ מה דכאן לא חיישינן לח"ש היינו מכח דאפשר לומר שירפאנו ובכל מקום עוזבין הודאי ועושין הספק וא"כ י"ל דהיינו דוקא בנכרים יש עכ"פ ספק ומיעוטא לשמא ירפאנו לכך מתרפאין ממנו ולא חיישינן לח"ש אך במינין דגריעי מנכרים שהרי מורידין אותו לכך אין ספק בדבר ובודאי לא ירפאנו רק ימיתו בזה חיישינן אף לח"ש כמו במס' יומא וצ"ע בזה:

תוס' ד"ה מכה שע"ג היד וכו' אבל מכת חרב כו' ואח"כ בד"ה א"ב גב היד ה"ה דהוי מצי למימר וכו' הנה שני הדבורים הללו סותרין זא"ז דממ"נ אם אפשר למימר דא"ב פדעתא א"כ יהי' פלוגתא גם במכת חרב ומ"ד אח"כ דפדעתא מחללין השבת יהי' בפלוגתא א"כ מי הכריחם לומר כאן דגב היד לאו היינו מכת חרב דמכת חרב אמר בכל המקומות דמחללין שבת הרי גם רב אמר דמכה כזו מחללין שבת ומה בכך אם אמרו שמואל ואמרי וב ג"כ ודלמא מיירי במכת חרב ואם כוונתם כיון דזה אמרינן בכל המקומות דמכת חרב מחללין עליו את השבת וא"כ אם מיירי כאן במכת חרב לא הוי שייך לומר דא"ב זה דלא שייך בזה פלוגתא דא"כ האיך כתבו אח"כ דהוי מצי למימר דפדעתא א"ב סוף דבר לא זכיתי להבין דבריהם כאן:

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה