עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
זרה · דף כה:
גמ' נכרי אין אשתו משמרתו ישראל אשתו משמרתו יש לדייק על הלשון כיון דבישראל אשתו משמרתו מותר מפורש במשנה ומה שנכרי אין אשתו משמרתו הש"ס הוא שמחדש זה עכשיו וא"כ להיפוך הו"ל לומר ישראל אשתו משמרתו נכרי אין אשתו משמרתו מזה נראה ראי' לפירוש המקנה שהבאתי בתוס' שמפרש כוונת הש"ס דבעשרה ופרוצי מהני אף לרבנן אשתו משמרתו ולכך אליבא דרבנן לא נתפרש בשום מקום שיועיל אשתו משמרתו לכך מחדש הש"ס להיפוך תחלה אוקי להך משנה באשתו משמרתו מוכח דבישראל מהני אשתו משמרתו וכיון דאינו מפורש במשנה רק דמוכח מכאן מדיוקא לכך נקט להיפוך דמנכרי שמעינן לישראל אבל אם הוי כר"ש הרי מפורש כן במשנה דבישראל מהני רק דמחדש בנכרי לא מהני והו"ל לומר להיפוך וזה דיוק נכון בעז"ה:
גמרא ותיפוק ליה מכח ש"ד קשה לי מה קושיא הרי איסור דאסור להתיחד עם הנכרי מכח ש"ד הוי רק אם הוי נכרים לבד אבל אם יש ישראלים ג"כ ודאי לא נחשב יחוד וליכא חשש ש"ד וא"כ הרי לעיל פריך דאי בתלתא בפרוצים בישראל נמי אסור ואפילו בעשרה וא"כ נימא דקמ"ל כאן דלא תתייחד אשה עמהם אפילו בזמן שיש שם ישראלים ג"כ והמה פרוצים וגם אשת הנכרי עמו דמצד ש"ד ליכא כיון דאיכא גם ישראל ואף דהם פרוצים בעריות לא חשידי על ש"ד אבל משום עריות אסור דמצד הישראלים ליכא היתר כיון דהם פרוצים בעריות ומצד אשתו עמו כמי ליכא צד היתר דנכרי אין אשתו משמרתו ומהו פריך וצ"ע:
גמרא. מאי בינייהו וכו' קשה לי לפמ"ש בש"ס יבמות דף קט"ו גבי נפלו עלינו לסטים הוא מת ואני נצלתי נאמנת ומפרש שם הטעם כדרב אידי דאשה כלי זיינה עלי' והיינו רב אידי דהכא כפירש"י שם והכי קיי"ל בש"ע דבמלחמה קטנה נאמנת דאשה כלי זיינה עלי' וא"כ לימא דאיכא בינייהו מלחמה קטנה דלמ"ד אשה כלי זיינה עלי' נאמנת ולמ"ד דלא ס"ל אשה כלי זיינה עלי' אינה נאמנת ואין לומר דזה אי אפשר לומר דאינה נאמנת במלחמה קטנה דהרי ברייתא מפורשת הוא דנפלו עלינו לסטים נאמנת ז"א דאכתי לימא נ"מ אם נאמנת במלחמה גדולה בהחזיקה היא מלחמה בעולם כדבעי שם ביבמות דלמ"ד אשה כלי זיינה עלי' אינה נאמנת דאין ראיה מברייתא דנפלו עלינו לסטים דהתם טעמא דאשה כלי זיינה עלי' וכו' אבל למ"ד דלא ס"ל כלי זיינה עלי' מוכח מהך ברייתא דנאמנת כדדייק שם הש"ס ולימא הך נ"מ בהחזיקה היא מלחמה בעולם אם נאמנת וצ"ע מיהו למ"ש התוס' דר' ירמי' נמי מודה בזה א"ש ואפשר דזה כוונת התוס' דלר' ירמי' תפשוט ומה קושיא תפשוט ותפשוט והש"ס בעי לר' אידי אך כוונתם דא"כ יאמר כ"מ זו הכא ודו"ק היטב:
גמרא שאלו להיכן הולך ירחיב לו הדרך כדרך שעשה יעקב לעשו וכו' י"ל בזה מ"ש לעיל דף י"א עמוד ב' מ"ש סך קירי פלסתר אחונא דמרנא זייפנא מה אהני לי' רמאי ברמאותי' ולזייפנא בזייפותי' והנה הוא כפל לשון מה אהני לרמאי ברמאותי' ולזייפנא וכו' אך לפמ"ש כאן א"ש דקאמרי מה אהני לי' לרמאי ברמאותי' היינו מ"ש לו עד אשר אבא אל אדוני שעירה ולא הלך אליו זה נקרא רמאות כאן כמ"ש תלמידא דיהודא רמאי את הרי דזה נקרא רמאות ולכך אמרו מה אהני לי' לרמאי ברמאותי' שהרחיק לו הדרך ולזייפנא בזייפותי' בענין הברכות:
רש"י ד"ה והוציאוה עשרה פרוצים לאשת איש זונה הנה מלשון רש"י משמע דאיסור זה לא שייך רק באשת איש ולא בפנוי' וכן מורה יותר לשון רש"י בקידושין שם דף פ' שכתב ואשת איש היתה משמע להדיא דבפנוי' לא שייך זה והדבר תמוה א"כ מהו פריך הש"ס נימא דמתניתין קמ"ל אף בפנוי' אסור בנכרים בתלתא וזה לא שמענו בישראל ומהו פריך והיותר קשה דלפרש"י בע"כ הש"ס מפרש גוף המשנה דמיירי רק באשת איש דאי בפנוי' איך קאמר עלה ל"ש אלא בכשרים וכו' הרי יתכן להיות דמיירי אף בפרוצי' ובפנדי' ומי דחקו לאוקמ' בא"א לוקמ' בפנוי' ואפילו בפרוצי' ואין לומר דניחא לי' לאוקמא בכל ענין דסתמא קאמר דהרי השתא נמי לא מיירי בכל ענין רק בכשרים א"כ נימא להיפוך דמיירי בכל ענין אף בפרוצים דמיירי בפניו' ובע"כ דמשמע לי' יותר דהמשנה מיירי באשת איש וא"כ מה מתחיל הש"ס כלל להקשות מה איריא נכרי אפילו ישראל כמי נימא דבישראל מיירי באשת איש וכאן בפנוי' וצ"ע וכבר העירותי בזה לעיל ולפרש"י תמוה יותר: תוס' ד"ה ל"צ באשתו עמו לכאורה מוקי לה כר"ש וכו' הנה לפום ריהטא סותרין דבריהם למ"ש במס' קידושין דשם כתבו דבע"כ לא אתיא כר"ש דממ"נ אם אתיא כר"ש בע"כ דלא גרסינן ובזמן רק בזמן שאשתו עמו וא"כ בעינן ב' נשים ואשתו ג"כ וכאן מיירי בחד אשה ואם גרסינן ובזמן שאשתו עמו והוי זה ענין בפני עצמו א"כ אתיא אף כרבנן ואיך כתבו כאן דאיתא כר"ש הרי הוי ממ"נ דלכך בעינן ב' נשים ג"כ ונראה ליישב דבריהם כך ויתיישב לשון לכאורה שכתבו כיון דלא סתרו זה כאן למה כתבו לשון לכאורה גם יתיישב בזה המשך וסדור דבריהם דמה שייכות קושייתם אח"כ לכאן וזה הי' יכולין להקשות לעיל תיכף בקושיות הש"ס אך כוונתם כך דלולי קושייתם כאן ודאי הוי אפשר לפרש דגרסינן ובזמן ואתיא כר"ש ומיירי באמת כאן בב' נשים ואשתו עמו אך לפי קושייתם ממה דלא משני בקטנה דע"כ מוכח דמשמע לי' דמתניתין ביחידה וא"כ שוב אי אפשר לומר דאתיא כר"ש דא"כ בעינן ב' נשים ג"כ ולכך בע"כ כמ"ש בקידושין דגרסינן ובזמן ואתיא אף כרבנן ולכך כן יהי' המשך דבריהם לכאורה אתיא כר"ש וכגרסתינו במשנה שם דדברי ר"ש הוא ומיירי האמת בב' נשים אך באמת זה אינו דהרי קשה לתרץ בקטנה עמה ובע"כ כתרוצם דמשמע לי' דמיירי דליכא רק היא א"כ מכ"ש דמיירי דלא בב' נשים וא"כ גם כר"ש לא אתיא בע"כ דגרסינן בזמן שאשתו עמו והוי ענין בפ"ע ואתיא אף כרבנן כן נראה המשך כוונתם מיהו לולי דבריהם בקידושין הי' נראה דודאי י"ל דגרסינן התם כגרסתינו בזמן שאשתו עמו והוי דברי ר"ש ורבנן אסרי אף באשתו עמו ואף דר"ש בעי ב' נשים י"ל היינו דוקא היכי שהוא יחיד אז לא מהני רק אם יש שתי נשים אבל באם יש עוד שני זכרים ומכ"ש תלתא דנהי דבפרוצי אפילו עשרה לא מהני מ"מ אם אשתו עמו נמי מותר דלא גרע כמה זכרי' ופרוצי' מתרי נשים דהרי בשתי נשים נמי אסור להתייחד ואשתו עמו לבד נמי אסור ואעפ"כ בצירוף תרוייהו מתיר ר"ש א"כ ה"ה נמי בזכרים נמי הוי כה"ג נהי דבתלתא ופרוצי חשידי מ"מ אם אשתו עמו והוי תלתא מתיר ר"ש דכך לי זכרים פרוצים כמו נקבות דהוי סתמא כפרוצי דדעת' קלות ומ"מ בצירוף אשתו עמו מתיר וה"ה בזה וא"כ נהי דבשתי נשים אי אפשר לפרש כן כמ"ש התוס' כאן דלא תתייחד משמע שאין שני רק הוא מ"מ בזכרים מוכח כאן אדרבא די"ל שפיר דמיירי בהרבה רק דפריך בפרוצים לא מהני ולזה משני באשתו עמו מהני שפיר ואתיא כר"ש וא"ש ודו"ק שוב ראיתי במקנה קידושין כתב כן וכוונתי לדעתו בזה מיהו מ"ש שם הוא דאפילו לרבנן הוי כן אין נראה רק כר"ש אתיא שפיר וכך לי פרוצים כמו שתי נשים ואפשר דזה כוונתם כאן מ"ש לכאורה משמע דאתיא כר"ש היינו דמיירי בפרוצים הרבה וכדקדוק המקנה שם ממה דלא קאמר אלא באשתו עמו מוכח דלא הדר מתרוצא קמא דמיירי בתלתא ייע"ש וזה יהי' כוונתם דאם הוי גרסינן כפי מ"ש הם בקידושין דגרסינן ובזמן א"כ אתיא אף כרבנן ואשתו לבד מהני ולמה לא קאמר אלא מזה משמע דגרסינן ובזמן ודברי ר"ש הוא הוא לבד ולכך מוקי לה הכא באשתו עמו ובהרבה פרוצים והוי כמו התם באשתו עמו ושתי נשים ולכך כתבו לכאורה משמע דאתיא כר"ש וא"ש כן נראה כוונתם על נכון: גמרא. תא חזי מה בין גנבי דבבל ללסטים דא"י עיין פרש"י והנה בזה נראה לפרש מ"ש המשורר קפיטיל כ"ז ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון ויובן כמי מ"ש בתורה ארץ אשר אבניה ברזל ומהררי' תחצוב נחושת והכונה בזה ע"ד משחז"ל דת"ח שבבל מקנתרין זה לזה בהלכה ות"ח שבא"י הם נוחין זה לזה בהלכה והנה הת"ח נקראים אבנים שהמה יסוד העולם כמ"ש צדיק יסוד עולם ולכך הנה הצדיקים נמשלו לאבנים אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה וכן כי מראש צורים אראנו ואחז"ל אלו האבות כי הנה הצדיקים המה אבני יסוד ואבני שתי' שמהם הושתת העולם כמ"ש לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל והנה הרשעים נקראו הרים כמ"ש שמעו הרים את ריב ה' והרבה מזה והנה אמרו חז"ל במס' תענית בפסוק ברזל בברזל יחד מה ברזל אחד מחדד את חבירו כן הת"ח אחד מחדד את השני והנה הכתוב אומר מפורש ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו מוכח דאדם האוהב את חבירו מחדד אותו ודומין לברזל אבל המקנתרין ושונאים זה לזה אין אחד מחדד את השני ולכך אמר ארץ אשר אבני' הת"ח וצדיקים שבה המה ברזל שיש להם מדרגת ברזל ואחד מחדד את חבירו ואינו שונאו כת"ח שבבל ומהררי' אף מהרשעים שישנן שם גם מהם תחצוב נחושת וגם מהם נמשך טובה והנאה לכבודו ית' והנה בזה יתפרש פסוק הנ"ל שהתחלנו שהתחיל המשורר לומר ההפרש והחילוק בין א"י לח"ל ואמר נכבדות מדובר בך עיר אלהים סלה דהנה בח"ל לא נחשב לו ית' רק אלו המכירין אותו יה' אבל אלו שאין מכירין אותו והם רשעים אין בהם לו ית' הנאה של כלום אך בא"י הן הצדיקים הן הרשעים נמשך מהם לו ית' כבוד והנאה ח"ש בא וראה החילוק בין א"י לח"ל הנה אזכיר רהב ובבל רק ליודעי אלו שמכירים אותי ויודעים אותי עבורם אזכיר מקומם הנה פלשת וצור עם כוש אינן חשובין בעיני רק מכח שזה יולד שם כלומר שזה היודע אותי זה יולד שם אבל עבור מי שאינו יודע אותי אין המקומות חשובין לפני כלום אבל ולציון יאמר איש ואיש הן הצדיק הן הרשע עבור שניהם המקום חשוב לפני שכולם נולדו בה והנה מזה הוי סימן שעתיד הקב"ה לחדשה שנית כבראשונה אם ראינו גם בהיותינו עתה בגלות וא"י חרבה אף בכל זאת אין הרשעים שבא"י ורשעים שבח"ל שוין מזה מוכח דעדיין יש קדושה בארץ ולא נפקע קדושתה ממנה ומזה מוכח דעתידה להתחדש כבראשונה וז"ש ממה שלציון יאמר איש ואיש יולד בה הן הצדיק הן הרשע מכולם ניכר כבודו ית' ושנולדו בא"י כי אין דומין לרשעי ח"ל זה הסימן שהוא יכוננה עליון אח"כ מחדש ולא פקעה קדושתה לגמרי וא"ש:
בת ישראל לא תיילד לנכרית וכו' הנה מה דלא דייק כאן הא לכותי שרי כדדייק בפ"ק דף ב' עיין בחידושי לא"ח סי' ש"ל מ"ש בזה גם עיימ"ש שם בדברי התוס' אם זה הוי מלאכה של תורה או לא גם מה שיש להעיר בענין הצריכתות בש"ס עיין שם וגם בק"א ביו"ד קנ"ד ייע"ש:
גמרא רש"י ד"ה בשמתי' לפי שהי' אדם גדול ושמתי' חיילי' לייטינהו בשמתי' וכו' פירושו אין מובן מי הכריחו לכך ומה הוי קשה לו אם לא הוי בטוח שיחול שמתי' סוף סוף כיון שדברו על ת"ח נדוהו דהרי המבזה ת"ח חייב נדוי וכל אדם רשאי לנדותו ואין לומר דס"ל לרש"י דאף שחייב נדוי אם אין המנדה ת"ח אין נדויו נדוי שהרי הש"ך ביו"ד סי' של"ד ס"ק צ"ב הביא בשם הג"א דאפילו אין שמעון ת"ח נדויו נדוי ונהי דשם מיירי שהי' חייב לו ממון ומסרב לפרוע מ"מ אין סברא שיהי' חמור המסרב לפרוע ממון מדין המבזה ת"ח ולכך ודאי מכ"ש במבזה ת"ח דהוי נדויו נדוי אף שאין המנדה ת"ח והרי ק"ו הוא דהמסרב לפרוע איכו חייב נדוי ואין הב"ד חייבין לנדותו ואעפ"כ אם נדוהו המלוה הוי נדוי אף שאינו ת"ח מכ"ש במבזה ה"ח דהב"ד חייבין לנדותו מכ"ש דאם נדוהו אחר אף שאינו ת"ח דהוי נדוי ובע"כ מוכח דרש"י לא ס"ל כהג"א וס"ל לרש"י כאן דבכל ענינים שאחר חייב נדוי מ"מ אם נדוהו מי שאינו ת"ח אינו נדוי וצ"ע: תוס' ד"ה עכו"ם מניקה בנה וכו' ומיהו בישראל יוצא ונכנס שרי דעומד ע"ג קרינן בי' כדמוכח וכו' הנה בעניי לא זכיתי להבין דבריהם דמה ראי' מאיסור לפקוח נפש הרי חזינן דבאיסור הולכין אחר הרוב ובפקוח נפש אין הולכין אחר הרוב וא"כ י"ל ה"ה בזה י"ל באיסור מהני יוצא ונכנס אבל בפקוח נפש לא מהני יוצא ונכנס ובפרט די"ל דיוצא ונכנס מהני מטעם מרתת ולא עדיף מרוב דע"פ הרוב הוא מרתת כה"ג וא"כ תינח באיסור אבל בפ"נ דלא מהני רוב לא סמכינן על מרתת ויוצא ונכנס וצ"ע: בא"ד וא"כ צריך ליזהר לאשה מניקה וכו' הנה תיבת וא"כ אין לו הבנה מה שייכות זה דוקא עתה ונראה כוונתם דאם לא הוי מועיל יוצא ונכנס רק עומד ע"ג ממש לא הוי מחמירין כולי האי ביוצאים לדרך והוא שעת הדחק שאי אפשר להם בלא"ה אך כיון דמהני יוצא ונכנס לכך שוב אף ביוצא לדרך ראוי להחמיר כיון דאפשר להו לעשות דרך היתר ביוצא ונכנס וא"ש: תוס' ד"ה ורמינהו יהודית מיילדת ארמאי וכו' והמקשה לא עלה על דעתו להעמיד המשנה בחנם משום דתלי טעמא מפני שמיילדת בן לע"א כוונתם דהמקשן הוי ס"ד דהטעם בין בחנם לבין בשכר היינו מכח לא תחנם דבחנם אסור מכח לא תחנם ובשכר דליכא לא תחנם שרי ולכך פריך שפיר דאין לפרש טעם המשנה דמיירי בחנם דהרי מפורש במשנה הטעם מכח שמיילדת בן לעכו"ם ולא מכח לא תחנם והנה מן הש"ס הנ"ל יהי' מוכח דלא כדעת הרב בעל מח"א שהביא השעה"מ בה' תרומות דס"ל דנהי דאין שליחות לנכרי מ"מ אם נותן לו שכר נעשה עכו"ם שליח לישראל ייע"ש:
והנה כבר כתבנו בכמה דוכתא ראי' שלא כדבריו ומכאן יהי' כמי מוכח שלא כותי' דא"כ אם עכו"ם לישראל נעשה שליח בשכר ממילא ה"ה להיפוך ע"כ ישראל לעכו"ם נמי נעשה שליח בשכר דמה לי זה או זה הרי מחד קרא אמעוטי תרווייהו וא"כ מהו פריך דלמא לעולם המשנה מיירי בחנם ואף דנקט טעמו שמיילדת בן לעכו"ם דלמא זה גופו הוי טעמו לחלק בין בחנם לשכר דבחנם אין שליחות ישראל לעכו"ם וא"כ ישראל אדעתי' דנפשי' קעביד לכך מיילד הוא בן לעכו"ם אבל בשכר נעשה הוא שליח לעכו"ם ואין המעשה שלו רק של משלחו ואין הוא המיילד בן לעכו"ם רק משלחו וכמו דאמרינן בשלד"ע דהיכי דיש שלד"ע הוי העברה של המשלח והשליח פטור ואם אשלד"ע הוי העברה של השליח וא"כ י"ל ה"ה בזה דהיכי דהוי בחנם דאין שליחות לעכו"ם הוי המעשה של ישראל והוא המוליד בן לעכו"ם והיכי דהוי בשכר דיש שליחות לעכו"ם לא הוי המעשה של ישראל רק של עכו"ם לכך מותרת לילד ומהו פריך אלא ודאי מוכח דאין חילוק בשליחות לעכו"ם בין בשכר או לא וצ"ע ואפשר ליישב דבריו די"ל דפרכת הש"ס הוי כך כיון דאמרינן גבי אשלד"ע מ"מ בדיני שמים חייב וא"כ י"ל ה"ה להיפוך נמי כמו דאף אם אשלד"ע מ"מ חייב המשלח בד"ש כמו כן הוי להיפוך דאף במקום שיש שליח לד"ע מ"מ השליח חייב בד"ש והסברא נותן כן דעכ"פ מסייע הוי לעברה ולכך פריך הש"ס שפיר כיון דהטעם דמיילדת בן לע"ז אף אם יש שליחות לעכו"ם בשכר מ"מ איסורא קעביד הישראל לכתחלה ולכך משני דמשום איבה מותר ואדרבא בזה א"ש מה שהתירו בזה משום איבה כיון דהוי איסור גמור שמיילדת בן לע"ז למה יתירו משום איבה אך לפמ"ש א"ש דאיסור גמור ליכא בזה כיון דיש שליחות לעכו"ם בשכר מ"מ איסורא דרבנן איכא כיון דעכ"פ הוי כמסייע לדבר עברה ולכך משני דהך איסורא דרבנן התירו שפיר משום איבה והנה י"ל בזה אדרבא בזה ראי' לדברי המח"א מדברי התוס' הנ"ל דהנה מ"ש לעיל בכוונתם מכח לא תחנם אין כראה דקשה ממ"נ אי באין מכירו מ"ט יתסור ואם במכירו מהו אירי' מיילדת כל דבר אסור לעשות עמהם טובה ולכך נראה דלהס"ד הוי ס"ל דטעם הברייתא הוי כיון דקיי"ל בנכרים שאין בינינו וביניהם מלחמה הוי לא מורידין ולא מעלין וא"כ בזה אם מיילדת את הנכרית נותנת חיים לאם ולולד והוי בכלל מעלין ועדיף מנה לכך אסורה ליילד אותו אך מה שבשכר שרי היינו מטעם איבה התירו אך ס"ל דזה אינו מועיל רק לגבי איסורא דלא מורידין ולא מעלין דהוי רק איסור דרבנן בזה שפיר התירו משום איבה אבל לפי טעם המשנה שמיילדת בן לע"ז א"כ זה הוי איסור תורה ואיסור תורה לא התירו משום איבה כמ"ש התוס' לקמן והוכיח הש"ס זה מן המשנה דהוי איסור תורה דאם דרבנן למ"ל הטעם מכח הבן וע"ז דנקט תיפוק לי' מכח איסורא דלא מעלין ואסור מכח האם בלתי הבן ובע"כ דקמ"ל רבותא דיש בזה איסור תורה דבשאר נכרי שכבר הוא בעולם וכבר עבד ע"ז אין איסור להעלותו רק מדרבנן אבל להוליד בן לע"ז שלא הי' בעולם עדיין בזה עושה איסור תורה דלא ישמע על פיך ובזה נשמע על פי' ממש כיון דעל ידו נולד דבר חרש אבל בנכרי שכבר הוא בעולם ואינו עושה רק הצלתו והוי מבריח ארי בעלמא ומציל ממנו הנזק ונשאר כמעיקרא בזה לא נחשב בכלל לא ישמע על פיך ולכך הוי רק איסור דרבנן ולכך קמ"ל המשנה רבותא דבמיילדת בן הוי אפילו איסור תורה ולכך פריך שפיר דבאיסור תורה למה מותר בשכר דאין לומר משום איבה דאיסור תורה לא התירו משום איבה ולכך פריך שפיר וזה מחדש רב יוסף דאף לאיסור תורה מותר בשכר משום איבה כיון דבשכר יש שליחות לעכו"ם א"כ לאו מעשיו הוא ואינו רק איסור דרבנן שמסייע לעברה ולכך בזה מותר בשכר משום איבה ויש ראיה להמח"א גם מקושיות התוס' אח"כ גבי שבת למה התירו משום איבה הרי יש בזה איסור תורה דעוקר הדבר מגדולו ולהמח"א א"ש דכיון דהוי בשכר א"כ יש שליחות לנכרי והוי המעשה של המשלח ולא עבר הישראל רק באיסור דרבנן ואיסור דרבנן התירו משום איבה וא"ש מיהו התוס' שלא תרצו כן נראה בעליל דלא ס"ל כהמח"א בהא רק בכל ענין אין שליחות לנכרי אף בשכר ודו"ק היטב והנה לכאורה קשה על דברי התוס' מ"ש דלכך לא משני דהמשנה מיירי בחנם מכח דנקט הטעם דמיילדת בן לע"ז וקשה מה בכך אטו בשביל זה אין לחלק בין בחנם ובשכר והרי גבי שבת קיי"ל באו"ח סי' רמ"ז ורנ"ב דאם הנכרי עושה מלאכה עבור ישראל בחנם אסור דעושה כן אדעתא דישראל אבל בשכר שרי דאדעתי' דנפשי' קעביד בשביל שכרו וא"כ י"ל ה"נ בעביד בחנם עושה אדעתא דנכרי והנכרי מכוין להוליד בן לכך אסור מכח דמיילד בן לע"ז אך בשכר אדעתיה דנפשי' קעביד ליטול שכרו ואין עיקר כוונתו להוליד בן לע"ז לכך מותר ומהו פריך וצ"ע:
והנה מלשונם שכתבו דהמקשן לא הוי ניחא ליה להעמיד המשנה בחנם דס"ל דס"ל דאין הכרח לומר דהמשנה מיירי בחנם רק דהי' אפשר לו להעמידה בחנם מזה יהי' מוכח דס"ל דלא כדעת הגהת אשר"י שהביא הרמ"א ביו"ד סי' קנ"ה שס"ל דאף דאין מתרפאין מרופא נכרי מחשש ש"ד מ"מ בשכר שרי דחייש בהפסד שכרו דא"כ לשטתו המשנה בע"כ מיירי בחנם מדקתני בסיפא אבל נכרית תיילד את ישראלית מכח דאחרות עומדות ע"ג ואי מיירי בשכר ודאי דמותר דחיישת להפסד שכרה ומה איריא מיילדת דאיכא טעמא דאחרות בלא"ה נמי מותר בכל רפואה ובע"כ מיירי בחנם וכך הו"ל להתוספות להקשות דהמשנה בע"כ מיירי בחכם דבשכר מותרת נכרית לישראלית בפשיטות ומדסיפא דוקא בחנם רישא נמי בחנם ומדלא הקשו כן מוכח דלא ס"ל כהג"א רק כהרש"ל שם דבכל ענין אסור ושפיר י"ל דהמשנה איירי אף בשכר לכך הקשו רק דהו"ל להעמיד בחנם ואפשר לחלק דהג"א אינו מתיר בשכר רק אם מבטיח לו שכר על מנת שיחי' בזה שייך לומר שחושש להפסד שכרו אך אם מבטיח לו שכר סתם בין אם יחי' או לא בזה ודאי מודה הג"א דאסור דלא שייך בזה הפסד שכרו וא"כ י"ל דבישראל דקאמר בברייתא דבשכר מותר היינו בכל ענין בין בקצב לו שכר אם יחי' או בקצב לו שכרו סתם ואדרבא נראה דדוקא בקצב לה שכר סתם מיירי דבקצוב לה רק ע"ת נראה דלא שייך בזה איבה וא"כ בשכר סתם י"ל שפיר דהמשנה מיירי אף בשכר רק דמיירי בשכר סתם ובזה מותרת נכרית לישראלית מכח דעומדת ע"ג אחרות ובישראלית לנכרית אסור ולכך שפיר כתבו בלשונם רק דאפשר להעמיד בחנם י"ל דמודה להג"א ודו"ק:
והנה עפ"י דברי הג"א הנ"ל י"ל הסוגיא על נכון מקושיות התוס' למה לא משני דהמשנה מיירי בחכם והוא די"ל כיון דקיי"ל סתם משנה כר"א ובכמה דוכתא פריך הש"ס דר"מ אדר"מ מכח דסתם מתניתין ר"מ עיין בנדרים דף פ"ח ע"ב בפירש"י שם ובכמה דוכתא וא"כ ה"נ הרי בברייתא אוסר ר"מ לנכרית ליילד ישראלית ואיך כאן במשנה מתיר ר"מ לנכרית להוליד ישראלית וגם אם נדחוק דאתיא כחכמים קשה דעכ"פ גם חכמים אין מתירין רק כשאחרות עומדות ע"ג ולמה לא התנה במשנה תנאי זה שיהי אחרות עומדת ע"ג עכ"פ ולכך נראה דמזה יהי' ראי' להג"א דבשכר לא חיישינן לש"ד ולכך ר"מ ורבנן בברייתא מיירי בחנם לכך חיישינן לש"ד כל חד כפי שטתו אבל המשנה מיירי בשכר ולכך בזה לכ"ע לא חיישינן לש"ד ואף אחרות ע"ג לא בעינן וא"כ מוכח דהמשנה מיירי בשכר מדמתיר נכרית לישראלית א"כ רישא דאוסר ישראלית לנכרית מוכח דאף בשכר אסור ולכך פריך שפיר דהא תניא בברייתא דבשכר שרי ולפי זה י"ל דתירוץ הש"ס הוי כך דהנה לעיל דף י"ט מבעיא בש"ס שם בטעמא דלפני אידיהן אסור לשאת ולתת עמהם אם הוי מכח אזיל ומודה או מטעם לפני עור לא תתן מכשול וקאמר שם נ"מ דאית לי' בהמה לדידי' דלפני עור ליכא ואזיל ומודה איכא ייע"ש והנה אנן קיי"ל כטעם אזיל ומודה כמ"ש הר"ן שם וכל הפוסקים ולפ"ז הנה בנדון דידן דקאמר מפני שמיילדת בן לע"ז שייך נמי הני שני טעמים אחד משום דעבר על לא ישמע על פיך או מכח לפני עור לא תתן מכשול וה"נ ביניהם נמי הוי כך באם יש מיילדות אחרו' נכרית אז משום לפני עור ליכא ומשום לא ישמע על פיך איכא ולפ"ז הוי קשה מהו פריך הש"ס נימא דהמשנה מיירי בליכא מיילדת דאז עובר מכח לפני עור והוי איסור לכך לא מהני אף בשכר כמ"ש התוס' דבשל תורה לא מהני איבה אבל הברייתא מיירי באיכא אחרת דליכא לפני עור רק לא ישמע על פיך וזה הוי רק דרבנן ובדרבנן מותר בשכר מכח איבה אך הש"ס להס"ד דלא ידע הטעם משום איבה א"כ הוי קשה לו ממ"נ אי מותר בשכר לטעם אזיל ומודה יהי' מותר גם מכח לפני עור ואם ללפני עור לא מהני שכר גם לטעם אזיל ומודה לא יועיל שכר ואם לא שייך בזה אזיל ומודה גם בחנם יהי' מותר ולכך פריך שפיר דממשנה מוכח דאף בשכר אסור ובברייתא מפורש דבשכר מותר ולכך משני ר' יוסף בשכר שרי משום איבה ומשום איבה שפיר יש לחלק בין של תורה לדרבנן ולכך המשנה מיירי בליכא אחרת דשייך לפני עור ולא מהני שכר ואיבה וברייתא באיכא אחרת לכך מותר בשכר משום איבה וא"ש ודו"ק ועיין לעיל בתוס' ריש פ"ק מפורש דמשום איבה התירו ולא חיישינן לאזיל ומודה והיינו לדידן דהטעם משום אזיל ומודה וזה ראי' לדברינו ודו"ק ועוד י"ל ע"פ דברינו לעיל דדברי הג"א לא שייך רק היכי שמבטיח לו שכר רק כשיחי' אבל אם מבטיח לו שכר בין כך ובין כך מודה הו"א דלא מתרפא ממנו לפ"ז י"ל כך דהנה בחשש איבה נראה לומר להיפוך דע"כ לא שייך איבה רק כשרוצה לשלם לו שכר בין אם יצליח או לא אז אם אינו רוצה לעשות מוכח שהוא מחמת שנאה ושייך איבה אבל אם מבטיח לו שכר רק בשיצליח לא שייך איבה די"ל דאינו רוצה לכנוס לספק פן יפסיד טרחתו בחנם וכמה פעמים אף בישראל אינו רוצה להטריח כה"ג ובזה לא שייך איבה ולפ"ז הוי דבר והפוכו בשכר שמותר ולא חיישינן לש"ד לא שייך בזה חשש איבה ובשכר דשייך איבה איכא בזה חשש ש"ד ולכך א"ש דהמשנה ודאי דמיירי בשכר מכח דיוק הסיפא מדמתיר בנכרית לישראלית ולכך להס"ד דלא ידע היתר השכר בברייתא הוי מב\כח איבה רק הוי ס"ל מכח דבשכר הוי אדעתי' דנפשי' קעביד כמ"ש לעיל או דס"ל דהברייתא כוונתה רק מכח לא תחנם וא"כ בזה אין לחלק בין שכר לשכר ובכל ענין בשכר שרי לכך פריך שפיר מן המשנה דמוכח דאף בשכר אסור אבל למה דמחדש ר' יוסף דבשכר מותר משום איבה וא"כ לא שייך איבה רק כשמבטיח לו שכר בכל ענין אבל אם מבטיח לו רק כשיצליח לא שייך איבה וא"כ י"ל דהמשנה מיירי במבטיח לו שכר כשיצליח ובזה ישראלית לנכרית אסור ונכרית לישראלי' שרי בכה"ג דבזה חוששת להפסד שכרה וא"ש ודו"ק מיהו לדרך זה קשה למה מחלק הברייתא בין בחכם לבשכר הו"ל לחלק בשכר עצמו בין אם מבטיח לו בכל ענין בין אם מבטיח לו רק כשיצליח ואפשר דכוונת הברייתא באמת כך במד"א בחנם היינו אם מתנה עמו שאם לא יחי' הולד יהי' בחנם אז אסור אבל בשכר היינו שאף אם לא יחי' הולד תקבל שכר אז מותר מכח איבה ודו"ק ולפמ"ש הרשב"א הובא בש"ע דאיבה לא שייך רק במפורסמת למיילדת ולא באינה מפורסמת א"ש ג"כ דודאי המשנה מיירי בשכר מדיוק הסיפא כמ"ש לעיל מיהו י"ל דהמשנה מיירי באינה מפורסמת ולא שייך איבה ואסור אף בשכר והברייתא בע"כ מיירי במפורסמת אך לפי הס"ד דלא ידע הטעם דבשכר מכח איבה א"כ לא ידע לחלק בין מפורסמת או לא לכך פריך שפיר אבל למה דמשני ר' יוסף מכח איבה י"ל שפיר דמשנה מיירי באינה מפורסמת וברייתא במפורסמת וא"ש ודו"ק היטב ועיין לקמן ע"ב בש"ס מה שהקשיתי עוד על הג"א בזה:
תוס' ד"ה הרועים בהמה דקה וכו' מכין ועונשין שלא מן התורה קשה לי א"כ מהו פריך הש"ס לקמן דאני שונה לכל אבדת אחיך לרבות אבדות המומר ואתה אמרת מורידין ולא מעלין ומה קושיא נימא דודאי מן התורה משיבין לו אבדתו ואין מורידין אותו ומה דתנא דהמינין והמסורת מורידין ולא מעלין היינו מדרבנן דב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ובלא דברי התוס' שהביאו בלשונם מב"ד מכין ועונשין הוי אפשר לחלק בין קום ועשה כגון מורידין אין כח ביד רבנן אבל שב ואל תעשה שלא להעלותו יש כח בידם לעקור ד"ת אך לפי לשון התוס' שהביאו ראי' שב"ד מכין ועונשין משמע דלא נחתי לכך וס"ל אף בקום ועשה יש כח בידם ואין לומר דיש חילוק בין הכאה למיתה דא"כ מה ראי' הביאו התוס' מהתם ומה דמיון הוא להכא ובע"כ לא נחתי התוס' לחילוק זה וקשה שפיר ודו"ק ואין לומר דפרכת הש"ס הוי ע"פ הכלל בידינו דכל דבר המפורש להיתר בתור' אין בידינו לאסרו וכיון דכתיב מפורש כל אבדת אחיך לרבות המומר אין כח ביד חכמים לבטלו זה אינו חדא דזה גופו לא נקרא מפורש בתורה שהרי גבי שופר דרשו נמי ביום אפילו בשבת ואסרוהו חכמים ועוד אף אם נחשב זה מפורש בתורה אדרבא נשאר בזה קושיות התוס' דמה ראי' מהשבת אבדה לגופו הרי ממון מסור אסור לאבדו בידו לא שייך תרוצם דמזה ילפינן אבדת גופו דהרי זה ודאי אינו מפורש כלל בתורה רק מדרשא וי"ל שפיר דלענין גופו שאינו מפורש בתורה גזרו חכמים אבל השבת ממונו שמפורש בתורה לא גזרו חכמים ומה פריך וצ"ע ועיין לקמן מ"ש ליישב זה:
בא"ד והשבת ממונו דחייב להעלות ואסור להוריד הנה זה הוי כפל לשון אם חייב להעלות מכ"ש דאסור להוריד והרי הש"ס פריך מה דקאמר מורידין ולא מעלין השתא מורידין ולא מעלין מבעיא ומתרץ ותרוצם לא שייך להיפוך וקשה אם חייב לעלות מכ"ש דאסור להוריד ובגוף קושייתם נראה דלא ק"מ די"ל דשאני רועי בהמה דקה דהוי גזלו רבים ולא ידעו ממאן גזלו ואין בידם להשיב לכך חמור עונם משא"כ שאר גזלנין שאין גוזלין כל כך תדיר והוי בידם לעשות תשובה אח"כ ושוב עיינתי בר"ן שכתב בקצרה וז"ל רועי בהמה דקה שהם עוסקין בעברה תדיר נראה שכיוון לתרץ קושיות התוס' מ"ש מגזלנין ומתרץ כמ"ש ות"ל כוונתי לדעתו בכך:
גמרא, א"ל אני שונה לכל אבדת אחיך לרבות המומר ואת אמרת מורידין לעיל הקשיתי בדברי התוס' ד"ה והרועים דמהו פריך נימא דמן התור' באמת חייבין להשיב לו אבדתו וגופו אך מדרבנן גזרו להיות מורידין ולא מעלין וכעת נראה די"ל דכוונת פרכת הש"ס כך דבשלמא ברועים הוי רק תקנה אחת שמן התורה מחויב אף להעלותו ואתו רבנן ותקנו שלא להעלותו אבל עכ"פ אין מורידין אבל במומר דקתני נמי מורידין אם איתא דמן התורה חייבין אף להשיב גופו כמ"ש התוס' א"כ נהי דאחמרו רבנן הי' די להחמיר בחד מעלה שלא להעלותו אבל האיך החמירו עלי' בתרתי להורידו נמי ולא הוי מתקנו רבנן מהיפוך אל היפוך שמן התורה מחויב אף להעלותו ורבנן יתקנו אף להורידו זה אינו סברא ומה יומתק בזה לשון הש"ס דקאמר ואת אמרת מורידין ולא סיים כל הלשון ואת אמרת מורידין ולא מעלין אך לפמ"ש מדויק דעל ולא מעלין לא קשה לו כלל די"ל דהוי מדרבנן רק דהוי קשה לו למה מורידין ודאי תרתי לריעותא לא החמירו רבנן וא"ש ודו"ק ועיין מ"ש לקמן בזה עוד בד"ה גמרא השתא מורידין וכו':
גמרא. השתא מורידין אמרת ולא מעלין מבעיא יש לדייק למה תחלה הקדים הש"ס מ"ש ר' יוחנן אני שונה לכל אבידת אחיך וכו' ואח"כ פריך על לשון הברייתא השתא מורידין אמרת ולא מעלין מבעיא ולא כן דרך הש"ס דדרכו תמיד תחלה לפרש גוף הלשון של הברייתא ואח"כ להקשות ברייתא על ברייתא וכאן עשה להיפוך ותחלה הו"ל לפרש גוף הלשון ואח"כ לרמות ממנו על הברייתא דלכל אבידת אחיך אך נראה דא"ש דהנה לכאורה קשה מהו פריך הרי י"ל דלעיל הקשינו מהו פריך הש"ס מלכל אבדת אחיך הרי הרי התוס' כתבו דבור המתחיל הרועים בהווה דקה שרבנן תקנו להיו' לא מורידין ולא מעלין דיש כח ביד ב"ד להכות ולענוש שלא מן התורה א"כ י"ל דמן התורה משיבין אבדתו ורבנן תקכו להיות מורידין ולא מעלין אך כתבנו דקושייתו הוי דתרתי לריעות' לא הוי מתקני רבנן אם מן התור' הוי חיוב אף להשיב גופו לא הוי מתקני רבנן תרתי לריעותא אף להוריד והוי סגי בחדא כמו ברועי בהמה דקה ולפ"ז קשה כיון דמסמי כאן מומר מהו פריך השתא מורידין ולא מעלין מבעיא נימא דכוונת הברייתא הוי דמורידין מדרבנן ולא מעלין מן התורה ונ"מ בין ד"ת לדרבנן כגון שיש איבה אז להוריד אינו מחויב כיון דיש חשש איבה אבל שלא להעלותו מחויב אף שיש חשש איבה כיון דהוי מן התורה ואף דלענין שלא להעלותו מפורש לעיל דלא שייך איבה מכח דיש לו התנצלות מ"מ ודאי דמשכחת לה אופן דגם בזה שייך איבה ואעפ"כ כתבו הפוסקים הובא במג"א סי' ש"ל דהיכי דלא מצי לאשתמוטי מותרת משום איבה והוא דליכא איסור תורה ייע"ש א"כ ה"כ י"ל נ"מ זו דנ"מ היכי דשייך איבה ולא מצי לאשתמוטי אעפ"כ אינו רשאי להעלותו דהוי מן התורת אבל שלא להורידו שרי משום איבה כיון דהוי דרבנן ולעולם יהי' כוונת התנא מורידין מדרבנן ואין מעלין מן התורה ולכך כראה דמזה יהי' ראי' למ"ש לעיל בישוב קושיית התוס' ד"ה לכל אבדת אחיך וכתבנו כדרך דפריך כיון דקאמר מורידין ולא מעלין מוכח דס"ל דמומר לד"א הוי מומר לכל התורה ולכך פריך דא"כ למה מרבה מלכל אבדת אחיך להשיב למומר אבדה בסימנין הרי לרמאי לא מהני סימנין ומכ"ש אם הוי מומר לכל התורה ייע"ש לעיל ולפ"ז נראה דקושיא זו לא תקשה רק אי נימא דמורידין קשה שפיר דאם לא הוי מומר לכל התורה למה מורידין בשביל עברה אחת כיון דבשאר עברות הוא כישראל מהו אולמא דהך מהך אבל אם נימא רק דלא מעלין לא הוי מוכח דהוי מומר לכל התורה די"ל אם הוי רק מומר לעברה אחת הוי שקול בשב ואל תעשה לא להוריד ולא להעלות וכמו ברועי בהמה דקה דלא הוי ודאי מומר לכל התורה ומ"מ לא מורידין ולכך הוי עיקר קושיות ר' יוחנן רק מורידין וכן דייק בלשונו ואת אמרת מורידין ולפ"ז קשה מהו פריך ר' יוחנן נימא דמורידין הוי רק דרבנן ואין לומר דתרי חומרי לא מחמרי רבנן דדלמא באמת שלא להעלותו הוי מן התורה ולעולם מן התורה הוי דמומר לד"א לא הוי מומר לכל התורה ולכך מחזירין לו אבדתו ולא מורידין ולא מעלין ומה דתנא מורידין הוי מדרבנן ובאמת מדרבנן אין מחזירין לו אבדתו ומהו פריך ר' יוחנן אלא ודאי דלא הוי משמע לי' לר' יוחנן לפרש כן דלצדדין קתני להיות מורידין מדרבנן ולא מעלין מן התורה או דלא ס"ל להיות כח בדרבנן לתקן להורידו דבקום ועשה אין כח ביד חכמים לעקור ד"ת ואף דב"ד מכין ועונשין היינו רק בדבר שאין סכנה אבל בדבר שהוי סכנות נפשות אין כח ביד חז"ל לעקור ד"ת בקום ועשה ואין דומה למה דתקנו רבנן שלא להעלותו דשם הוי רק בשוא"ת בזה יש כח ביד חז"ל לתקן דיש כח ביד חז"ל לתקן ד"ת בשוא"ת ולא בקום ועשה וכו' ולכך אי אפשר לומר דמורידין הוי מדרבנן ולכך אחר שאמר ר' יוחנן סמי מכאן מומר ולא ס"ל לפרש דמורידין מדרבנן ולא מעלין מן התורה פריך שפיר השתא מורידין לא מעלין מבעיא אבל בלא זה לא הוי קשה די"ל כנ"ל דמורידין מדרבנן ולא מעלין מן התורה וא"ש ודו"ק:
גמרא וסבר ר"י ארמאי שפיר דמי והתניא מניין למילה בעכו"ם שהוא פסולה וכו' הנה מכאן יש להוכיח דלא כדעת הרב מח"א שהביא השעה"מ בה' תרומות דס"ל דנהי דאין שליחות לעכו"ם מ"מ בשכר יש שליחות לעכו"ם וכבר הוכחנו מכמה מקומות דלא כוותי' וגם מכאן יהי' מוכח כן דאל"כ קשה מהו פריך נימא הא דס"ל לר"י מילה בנכרי פסולה היינו אם הנכרי מלו בחנם דבזה כיון דאין שליחות לעכו"ם א"כ נכרי אדעתא דנפשי' קעביד ומילה בנכרי פסולה אבל ברייתא דפלוגתא דר"מ ור"י מיירי בשכר ולכך מתיר ר' יהודא דבזה כיון דיש שליחות לעכו"ם א"כ הוי מעשה של ישראל וכאלו הוא עצמו מל ולכך כשרה המילה בכותי פסולה כיון דמכוין לשם ע"ז ומחשבתו פוסל בזה לא מהני מה דהוי שלוחו של ישראל גם י"ל דבכותי דהוי גרי אמת א"כ אין שליח לדבר עברה אבל בנכרי דסתמא קעביד ואינו פסול רק מכח דליכא מחשבתו לשמה ובזה כיון דיש שליחות ונחשב ישראל המל ומהני לי' מחשבת ישראל שמכוין לשמה ור"מ הפוסל בנכרי הוי מכח חשש סכנה ובזה לא מהני בשכר ובע"כ מוכח דלא כדעת המח"א מיהו י"ל דהוא ס"ל כדעת הג"א המובא בסי' קנ"ה דס"ל דבשכר לא חיישינן לסכנת נפשות ובע"כ הברייתא בחנם מיירי דבשכר לא הוי פליג ר"מ לאסור בנכרי גם י"ל דע"כ לא ס"ל כן להמח"א רק בדבר הרשות ואין קפידא בזה רק מכח אתם גם אתם מה אתם בכי ברית אף שלוחכם בני ברית בזה י"ל דבשכר מהני חבל היכי דביטול השליחות הוי בלא"ה מכח דליתי בנפשי' וכל דליתי' בנפשי' לא שייך שליחות אף אם לא הוי ככרי בזה לא מהני אף אם הוי בשכר ולכך י"ל במילה דלא שייך בנכרי והוי ליתא בנפשי' לכך לא שייך בזה שליחות אף בשכר כן י"ל בזה והנה אמת דתמי' לי לדעת הג"א שהבאתי לעיל והובא ביו"ד סי' קנ"ה דבשכר לא חיישינן לש"ד מהו פריך הש"ס דר"מ אדר'מ' נימא דכאן בחנם כאן בשכר דבחנם אוסר ר"א דחייש לש"ד ובשכר לא חייש ועיין דף זה ע"א מה שפלפלתי בדברי הג"א ומכאן כמי תמוה עליו ביותר ועוד קשה לי להסוברים ביו"ד סי' רס"ב דמל תוך ח' לא יצא א"כ מהו פריך דר"י אדר"י ממ"ש מילה בנכרי פסולה נימא דהחילוק כך דהרי הטעם דמילה בנכרי כשרה אף דלר"י בעינן מילה לשמה היינו משים דמילה סתמא לשמה קאי משא"כ בגט ייע"ש וא"כ תינח בזמנה אבל בתוך ח' כיון דלא הוי זמנו עדיין אז ודאי סתמא לאו לשמה קאי ולכך פסולה בנכרי ולכך מה דקאמר ר"י בנכרי כשרה מיירי בזמנו או אחר זמנו ומה דקאמר ר"י מילה בנכרי פסולה היינו לפני זמנו ומהו פריך וזה ראי' גדולה להסוברים דמילה תוך ח' פסולה וצ"ע בזה:
והנה אין לדחות קושייתם דקושיית הש"ס הוי ממה דנתן טעם ואתה את בריתי תשמור ואם הכונה דלא הוי לשמה ומיירי תוך זמנו למ"ל הקרא דואתה את בריתי תשמור אך ז"א דהרי גבי מצה דבעינן לשמה יליף בש"ס מקרא דושמרתם את המצות מזה דרשינן דבעי שימור לשם מצה א"כ מוכח דלולי הך קרא לא הוי ידעינן דבעי שימור לשם מצה רק מהך קרא ילפינן לי' א"כ י"ל ה"ב כוונת הברייתא דכולי הך קרא ואתה את בריתי תשמור לא הוי ידעינן דבעי שימור לשם ברית ולא הוי ידעינן דבעינן עילה לשמה רק כיון דכתיב ואתה את בריתי תשמור ומוכח דבעי שימור לשם ברית ממילא בעינן מילה לשמה ונכרי אינו עושה לשמה ולכך פסול בנכרי היכי דסתמא לאו לשמה קאי ובע"כ מוכח דמילה שלא בזמנו פסולה בלא"ה מיהו אכתי לא הונח בזה דהוי מצי לאוקמא אכתי במילת נכרי דבסתמא לאו לשמה קאי וזה פסול בנכרי דאינו עושה לשמו ובאמת קשה עוד במה דקאמר הש"ס כ"מ בין למ"ד מואתה את בריתי תשמור ובין למ"ד המל ימול ולמה לא קאמר נ"מ כך דלמ"ד ואתה את בריתי תשמור ס"ל דבעי מילה לשמה ודרוש לי' דבעי שימור לשם ברית ופוסל בכותי ג"כ דלא הוי לשמה ובנכרי ממילא מכשיר דסתמא עומד לשמו ואינו פוסל רק במילה שלא בזמנה או במילת גר דסתמא לאו לשמו קאי בזה קאמר דמילה בנכרי פסולה דהיינו בחד מהני גוני דכתיב ואתה את בריתי תשמור ובעינן לשמה ממילא פסול בנכרי דלאו לשמו הוא היכי דסתמא אינו עומד לשמו ולמ"ד מהמל ימול הוי להיפוך לא בעינן מילה לשמה וכשר בכותי לגמרי ובנכרי פסול אף במילה בזמנה אף דסתמא עומד לסתמו והו"ל לומר הך נ"מ דמ"ש קרא ואתה את בריתי תשמור מושמרתם את המצות וכמו דהתם דרשינן לי' לשמה נדרוש גם כאן ונאמר דמזה ילפינן דבעינן שימור לשם ברית ובעינן לשמה וצ"ע בזה הנה עוד הי' מקום לדבר הרבה בסוגיא זו אלא שלא גרם הזמן אולי יזכיני ה' בזמן אחר לפרש יותר בזה:
שייך לעיל בגמרא ד"ה השתא מורידין וכו' ועיין ראי' לדברינו הנ"ל בר"ן בפ"ה דגיטין מ"ש שם בשם אחרים גבי ס"ת שכתבו מומר דמשמע שם דמן התורה לא הוי מומר לד"א מומר לכל התורה ומדרבנן הוי נומר לכל התורה ואינו בקשירה ייע"ש:
תוס' ד"ה אני שונה לכל אבדת אחיך וכו' הנה ליישב קושייתם חוץ ממ"ש לעיל י"ל כיון דמפורש במשנה פ"ב דב"מ והרמאי אע"פ שאומר סימנים לא יתן שנאמר עד דרוש אחיך אותו עד שתדרוש את אחיך אם הוא רמאי או אינו רמאי וכו' א"כ מפורש דברמאי לא מהני סימנין ועיין בתוספת שם לעיל דף ך"ז ע"ב ד"ה דרשהו אם הוא רמאי שכתבו לחד תרוצא דאף אם סימנין ד"ת מ"מ ברמאי לא מהני סימנין מן התורה ייע"ש ואם כן י"ל דבזה המה מחולקין דודאי אם הוי אמרינן מומר לד"א לא הוי מומר לכל התורה לא הוי סברא להורידו בידים על כל פנים כיון דלא הוי לכל התורה מומר והי' די לומר שלא להעלותו אבל למה יורידינו ועיין בר"ן מפורש כן דמומרין דנקט כאן הוי לעברה אחת וא"כ אם לא הוי מומר לכל התורה אין ראוי להורידו ובע"כ הך תכא דהמומרין מורידין ס"ל דמומר לד"א הוי מומר לכל התורה לכך מורידין ולפ"ז י"ל דר' יוחנן ס"ל סימנין דאוריית' וא"כ מה דכתיב דרוש אחיך אותו היינו בסימנין וא"כ מה דכתיב לכל אבדת אחיך לרבות אבדת מומר היינו נמי להשיבו בסימנין ולכך פריך שפיר דאי ס"ד דהוי מומר לכל התורה א"כ הוי כמו רמאי וגרע מרמאי ולכך אין לו להחזירו בסימנין וזה דקאמר ר' יוחנן אני שונה לכל אבדת אחיך לרבות אבדות המומר ומוכח דמחזירין לו בסימנין ואי ס"ד דמומר לד"א הוי מומר לכל התורה א"כ הוי רמאי וגרע מני' ולמה יחזיר לו בסימנין ובע"כ דלא הוי דמאי ומומר לד"א לא הוי מומר לכל התורה ואת אמרת מורידין דמומר לד"א הוי מומר לכל התורה וכן הי' נראה לפרש הסוגיא ונתיישב קושיית התוס' דעיקר פרכת הש"ס הוי למה נחזור לו בסימנין הרי אף לרמאי אין מחזירין בסימנין ומכ"ש למומר אם הוי מומר לד"א מומר לכל התורה אך אם נפרש כן נתחזק קושייתינו הנ"ל בש"ס יותר כיון דזה הוי פלוגתא דתנאי אם מומר לד"א הוי מומר לכל התורה נימא הא כמ"ד דהוי מומר לכל התורה הא כמ"ד דלא הוי מומר לכל התורה לכך נראה באופן הנ"ל בדרך אחר קצת והוא דנראה דאף למ"ד סימנין דאורייתא מ"מ ודאי לא עדיפי סימנין מרוב דהרי רוב ודאי הוי מן התורה ובסימנין יש דעות דהוי רק דרבנן וא"כ לדידהו הוי סימנין גריעי מרוב וא"כ אף למ"ד סימנין דאורייתא אין לומר דס"ל דעדיפי מרוב דאיך יהי' מחולקין בסברות הפוכות מהיפוך אל היפוך ולכך אף למ"ד סימנין ד"ת לא עדיפי מרוב ולפ"ז מה שסומכין כלל על סימנין ולא אמרינין הרי אין הולכין אחר הרוב בממון וה"ה דאין ראוי לילך אחר סימנין בממון אך הטעם הוא כמ"ש הה"מ והובא באה"ע סי' ד' בח"מ וב"ש דלכך באסופי אם אם רוב ישראל ישראל להחזיר לו אבדתו ולא אמרינן דהמוציא מוחזק ואין הולכין במא"ה היינו משום דאין להמוציא חזקה מעלייא בו ייע"ש ולפ"ז ה"כ מה דסמכינן על סימנין היינו נמי מה"ט מכח דאין להמוציא חזקה מעלייא בו וא"כ תינח בכל ישראל דיש לבעלים הראשונים חזקה מעלייא בממונו וכיון דלהמוציא אין לו בו חזקה מעלייא לכך אזלינן בתר סימנין או רוב כיון דע"י רוב יתחזק חזקת הבעלים הראשונים וחזקה זו דוחה לחזקת המוציא אבל באבדת המומר אף אם יחזיר לו לא יתחזק חזקת ממון בכך דאין חזקה שנו חזקה לכך הוי הרוב נגד חזקת המוציא ולא מהני רוב וא"ש והבן אבל היכי דהוי מורידין ואין לו בו חזקה כלל ועיקר מה דאסור לאבדו ביד הוי מכח יכין רשע וילבש צדיק ועכ"פ השתא אין לבעלים בו חזקה כלל וא"כ נגדו עדיף חזקת המוציא ושוב ראוי שלא יועיל סימנין מכח דלא אזלינן בממון אחר הרוב וזה דפריך אני שונה לכל אבדת אחיך לרבות המומר שמחזירין לו בסימנין ואת אמרת מורידין דחם מורידין אין לו בו חזקת ממון וראוי שלא יועיל סימנין דבזה אלים חזקת המוציא טפי וא"ש ודו"ק ובהיות כן תמוה לי גוף דברי התוס' דמה התחילו להקשות כלל ממה דממון מסור אסור לאבדו ביד נחזי אנן באסופי במחצה על מחצה דאמרינן שם דאין מחזיר לו אבדתו מכח דהמוציא מוחזק בו והרי לאבד ממונו ודאי אסור דהרי אמרינן שם דלכך הוי ישראל בנגח תורא דידי' לתורא דידן דפלגא משלם ופלגא אמר לי' אייתי ראי' דלאו ישראל אנא ושקול וא"כ מוכח דאפילו במקום שיש צד לומר שחייב מדינא לשלם אם הוא נכרי מ"מ מספק אין גובין ממנו ומכ"ש דבחנם אסור לאבדו ביד ואעפ"כ אבדתו אין מחזירין כיון דהמוצא מוחזק וח"כ ה"ה כמי בזה אף דממון מסור אסור לאבדו ביד מכח ספק דלמא יכין רשע וכו' מ"מ להחזיר לו אבדתו אין להחזיר כיון דהמוצא מוחזק כמו באסופי במחצה על מחצה וצע"ג על התוס' בזה:
תוס' בד"ה סמי מכאן מומר ובפ' השולח ס"ת שכתבו מין ומומר ומסור הנה מדבריהם משמע דאף במומר לתיאבון פסול בכתיבת ס"ת ועייע"ש בזה בתשובה לק' שדה לבן בא"ח הלכות קה"ח ייע"ש תוס' דיה וחד אמר להכעיס נמי מומר תימה וכו' קשה לי מה הקשו הרי לפי מ"ש הפוסקים וש"ע יו"ד סי' ב' דמומר נקרא מי שהרגיל בכך ופסול לעדות היינו שעשה רק פ"א ולפי הסכמת הפוסקים שהביא הש"ך שם הוא דאפילו בפ"א הוי מומר וא"כ מה הקשו נימא דהכא פליגי בעושה פ"א בזה ס"ל לחד דכל להכעיס הוי כמו מומר לע"ז ואף בפ"א הוי מין וחד ס"ל דאף להכעיס כמי הוי מומר כיון דהוי פעם אחד אבל התם בהוריות יהי' מיירי בעושה כן הרבה פעמים ויהי' הכונה כך דבאכל חלב אפילו הרבה פעמים הוי מומר לתיאבון להכעיס הרבה פעמים זה הוי מין ואיזה מומר שסתמו מין הוי באכל נבלות שקצים ורמשים הרבה פעמים בזה הוי סתמא מין ותדע דבע"כ משמע להש"ס דהכא איירי בפ"א דאל"כ מהו פריך מברייתא מאכל פרעוש אחד או יתוש אחד הרי זה מומר והא הכא דלהכעוס הוא וקתני מומר ומהו פריך הרי התוס' כתבו דאכל פרעוש אחד או יתוש אחד מיירי רק פעם אחד וא"כ נימא דהתם מיירי בפ"א לכך הוי רק מומר ומ"ד מין מיירי בהרבה פעמים ובע"כ משמע לי' דפלוגתתם הוי בפ"א והיינו מכח דבהרבה פעמים לא הוי פליג אידך לומר דהוי מומר דאיך נפרש הברייתא דהוריות כקושיות התוס' וא"כ מכח קושיות התוס' הוכיח הש"ס דפליגי רק בפ"א ומוכח דמ"ד מין הוי אף בפ"א ולכך פריך שפיר מברייתא דאכל פרעוש אחד וא"ש ודו"ק ועיין בחבורי ליו"ד מהדורא ה' סי' קי"ב ע"ש בסוגיא הנ"ל השייך לכאן בהשמטה סי' ג' ב תוס' ד"ה איזהו מין זה העובד ע"ז וכו' י"ל דהא דאמר שחיטת מין לע"ז היינו בכומר לע"ז וכו' הנה לכאורה בתירוץ זה לא הועילו רק לתרץ קושייתם השני' אבל מה שהקשו בתחלה במהו דפריך הש"ס השתא שחיטת מין דישראל אסורה דעכו"ם מבעיא ומהו קושיא הא אשכחנא ישראל עובד ע"ז חמור מעכו"ם וכו' הנה קושיא זו לא מתרצא בכך דסוף סוף י"ל עובד ע"ז יוכיח וכו' מיהו מדברי המרש"א יש ללמוד כוונתם דס"ל בסתם עובד ע"ז גרע ישראל מסתם מאומ"ה אבל בכומר גרע עכו"ם מישראל ובזה מתורץ הכל עיין במהרש"א והבן ועיין בחדושי לחו"מ סי' רמ"ו מ"ש השייך לסוגיא הנ"ל: תוס' ד"ה לאפוקי לשם מורנא וכו' תמוה לי למה הוצרכו להביא ממרחק לחמם להביא ראי' דמותר לרפאותם בשכר ולמה לא הביאו ראי' ממקומו דהרי לעיל מתיר למיילדת ליילד לנכרית בשכר משום איבה ומה לי ליילד או לרפאותם ואדרבא ליילד גרע דאית בי' תרתי שמרפא אותה וגם מיילד בן לע"ז ג"כ ואעפ"כ מותר משום איבה וצ"ע:
תוס' ד"ה אני שונה לכל אבדת אחיך וכו' תימה מהו פריך וכו' דהא ממון מסור אסור לאבד ביד וכו' הנה בעניי לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דמה מדמה התוס' מה דאסור לאבדו ביד למצות השבת אבדה לאבדו בקום ועשה י"ל דאסור כיון דאפשר שיהי' יכין רשע וילבש צדיק לכך אין לו לאבדו ביד אבל להיפוך נמי אין ראוי לחייבו להיות מחויב להשיב אבדתו לעשות ממנו חיוב ומצוה מספק ודאי מכח הך ספק דינין רשע וילבש צדיק אין לחייבו בקום ועשה ולעשות ממנו מצוה ובפרט הרי בנכרי איכא דעות דס"ל גזל נכרי אסור מן התורה וא"כ נמי אסור לאבדו ביד ולהזיקו ולהשיב לו אבדתו ליכא מצוה ואדרבא אסור לא להשיבו מכח למען ספות הרוה וכו' ועוד בשלמא לאבדו לגמרי שלא יהי' ראוי לו לנפשי ולא לאחרים אסור מכח יכין רשע וילבש צדיק דאפשר שיהי' ראוי לאחרים אבל ליטול לנפשו אפשר דשרי דנכסיו הפקר כיון דמורידין ולא מעלין וכמו דלמ"ד גזל נכרי מותר אף דלא מורידין ולא מעלין א"כ אף למ"ד גזל נכרי אסור אינו כהפקר היינו מכח דעכ"פ אין מורידין אבל במינין דמורידין וכן מומר שפיר י"ל כיון דמורידין הוי נכסיו להפקר ולכך מותר ליטול לנפשו ומכ"ש שאין חיוב להשיב אבדתו ולכך פריך כיון דלכל אבדת אחיך לרבות המומר מוכח דאין מורידין ודברי התוס' צע"ג לדעתי:
בא"ד ובכל מקום שונה מסור אצל מין ולא אתרבי אצל אבדה ושמא מאן דאית לי' ממון מסור אסור לאבדו ביד אית לי' נמי דמשיבין אבדתו הנה דבריהם אלו סותרין לריש דבריהם שכאן כתבו תחלה בפשיטות דמסור לא אתרבי אצל אבדה אף דקיי"ל ממון מסור אסור לאבד ביד מ"מ אין משיבין אבדתו הרי דס"ל דאבדה שאני מלאבדו ביד רק אח"כ כתבו בלשון שמא דחד דינא אית להו ומשיבין נמי אבדתו ולעיל בתחלת דבריהם כתבו בתימא להיפוך והוי ס"ל בפשיטות דאבדה ואסור לאבדו ביד חד דינא אית להן עד שהקשו דרך תימא כן ודבריהם סתרי אהדדי וצ"ע:
גמרא סמי מכאן אומר וכו' קשה לי מה קושיא הרי ידוע פלוגתא דר"מ וחכמים אם מומר לד"א הוי מומר לכל התורה דר"מ ס"ל דהוי מומר לכל התורה וחכמים ס"ל דלא הוי מומר לכל התורה וא"כ נימא דברייתא דלכל אבדת אחיך לרבות המומר אתיא כרבנן דס"ל מומר לד"א לא הוי מומר לכל התורה וכיון דלשאר התורה הוי דינו כישראל ממש לכך משיבין לו אבדתו והברייתא דמורידין אתיא כר"מ דהוי מומר לכל התורה וכיון דהוי לכל התורה מומר לכך מורידין וצ"ע דה כז גמרא אתמר מניין למילה בנכרי שהוא פסולה ור' יוחנן אמר וכו' הנה ראיתי בת"ח הקשה דכאן משמע דס"ל לר"י מילה בנכרי פסולה ולעיל אמר כי אתא ר"ד אמר ר' יוחנן במומחה לרבים משמע דס"ל מילה בנכרי כשרה ותירץ בשם הכ"מ דמה דפליגי ר"י ורב בטעם דמילה בנכרי פסולה היינו אליבא דר"י הנשיא ולהו לא ס"ל כן ייע"ש ולפע"ד אי אפשר לומר כן דא"כ תקשה מהו פריך הש"ס לל"ק דקאמר ערבי מהול וגבעוני מהול א"ב ממשנה דקונם שאני נהנה מן הערלים אסור במולי אומ"ה וקשה מה קושיא נימא דדין זה אם הנכרי נחשב מהול או לא תליא בהך פלוגתא דלעיל בכותי אם בעינן מילה לשמה או לא דהרי התוס' כתבו למ"ד דבעינן לשמה מה דכשר בנכרי היינו מכח דסתמא עומד לשמה וא"כ תינח בשל ישראל אבל מילת הנכרי ודאי סתמא לאו לשמה קאי ולכך למ"ד דבעינן מילה לשמה לא הוי מילת הנכרי מילה לכך נחשבו ערלים אבל למ"ד מילה לא בעינן לשמה נחשב מילת ככרי מילה וא"כ נימא דהך משנה דקונם שאני נהנה מן הערלים אתיא כהך מ"ד דבעינן מילה לשמה ולכך נחשבו מולי נכרים ערלים והש"ס דקאמר דגבעוני מהול וערבי מהול נחשב מהול היינו למ"ד דלא בעינן מילה לשמה לכך גם הם נמולים נחשבו ומהו פריך אלא ודאי יהי' מוכח דרב ור"י אליבא דנפשייהו פליגי ויהי' מוכח דקיי"ל דבעינן מילה לשמה ולכך כיון דקיי"ל דבעינן לשמה ואעפ"כ קאמר דגבעוני מהול כשר פריך שפיר דבמשנה מפורשת דגבעוני לא נחשב מהול כן הי' נראה לומר מיהו משיטת הרמב"ם וכל הפוסקים שהשמיטו הדין דלא ימול כותי משמע דס"ל דלא בעינן מילה לשמה וכן כתב הט"ז להדיא בסי' רס"ד בטעם מ"ש בש"ע דאם מל נכרי א"צ להטיף ממנו וכו' דלא בעינן מילה לשמה הן אמת דדברי הט"ז תמוהין בזה דהרי אף אם בעינן מילה לשמה י"ל דבנכרי כשר דנכרי סתמא קעביד כמ"ש התוס' ומאן דפוסל בנכרי הוי מטעם אחר ואין ראי' מזה דמילה כשרה שלא לשמה ועיימ"ש בחדושי ליו"ד סי' רס"ד ליישב זה מיהו מדעת הרמב"ם שהשמיט הך דינא דכותי יהי' מוכח דלא ס ל דבעינן לשמה דהן אמת דמהפוסקים דס"ל דלדידן אם מל נכרי אף בדעבד פסול י"ל דלכך השמיטו דין כותי כיון דעתה עשאום כנכרים גמורים לא עדיף מנכרי ולא הוצרכו לכתוב דין כותי אבל להרמב"ם שפסק דבנכרי אם מל צריך למול עוד קשה למה לא ביאר דכותי צריך למול שנית מכח לשמה וגרע מנכרי בע"כ דס"ל דלא בעינן מילה לשמה והנה לפ"ז נשאר קושייתינו דמהו פריך מן המשנה דנדרים נימא דשם אתיא כמ"ד בעינן מילה לשמה והם ס"ל כמ"ד דלא בעינן מילה לשמה וצ"ע:
שם גמרא אתמר מניין למילה בנכרי שהוא פסולה הנה הרמב"ם בפ"ב מה' מילה דעכו"ם לא ימול ואם מל א"צ לחזור ולמול שנית הנה מזה משמע דפוסק דבדעבד כשרה מילה בנכרי ומ"ש הב"י ביו"ד לפרש כוונתו דרק מילה לא בעי שנית אבל הטפת דם ברית צריך כדעת הסמ"ג הוא תמוה לפע"ד דא"כ פשיטא מה"ת הוי ס"ד דנבעי יותר הרי לא גרע מילת הנכרי מנולד מהול שלא נמול כלל בידי אדם שא"צ הטפת דם ברית ומה"ת הוי ס"ד דנבעי יותר בזה ובכ"מ תירץ דמשמע ליה דרבי יוחנן לאו אליבי' דנפשי' קאמר דמילה בנכרי פסולה רק לשיטת ר"י הנשיא ולי' לא ס"ל דאי אליבי' דנפשי' קשה דדבריו סתרי אהדדי דהרי תחלה קאמר קאמר ר' יוחנן אם הי' מומחה לרבים משמע דס"ל דמילה בנכרי מותר יע"ש והנה אי משום הא לא איריא די"ל לפמ"ש לעיל די"ל דדוקא המילה שנתנה לאברהם אסור בנכרי אבל פריעה דלא נתנה לאברהם רק ליהושוע מותר בנכרי וא"כ י"ל דלא כמ"ש לעיל רק גם בפריעה שייך חשש סכנה בנכרי שיעשנו כ"ש ולכך כדפריך דר"מ אדר"מ לא משני כאן בחיתוך כאן בפריעה דגם בפריעה שייך חשש סכנה ולכך משני בהי' מומחה לרבים בזה י"ל שפיר דמיירי בפריעה שמותר בנכרי וחשש סכנה בא שייך כיון דהוי מומחה לרבים אך במילה עצמה י"ל דפוסל ר' יוחנן ומה דלא משני כן כדפריך דר"י אדר"י דאמר מילה בנכרי פסולה ולא משני כאן במילה כאן בפריעה י"ל דנהי דס"ל לר' יהודא דבעינן מילה לשמה היינו בחיתוך דהוא עיקר המילה וההתחלה אבל כיון דנעשה החיתוך לשמו לא בעינן בפריעה לשמו ודומה לגט אם לא ראה רק שיטה אחת לשמה א"צ יותר ולכך מה דפוסל ר' יהודא בכותי היינו רק בחיתוך ולא בפריעה ולכך ממה דפוסל ר"י בכותי מוכח דבחיתוך מיירי ממילא מה דמכשיר בנכרי הוי נמי בחיתוך ולכך פריך דר"י אדר"י ולז' משני הש"ס במומח' כדאמר יוחנן דמומח' מות' וא"כ מוכח דר"י עצמו אינו מתרץ הברייתו' כן רק ר' יוחנן קאמ' לדין בפ"ע דאם הוי מומחה לרבים מותר ולכך א"ש דר' יוחנן עצמו מיירי בפריעה דבזה כשר בנכרי ואינו פוסל רק מכח חשש ש"ד ולכך במומחה לרבים מותר אבל בחיתוך אף במומחה לרבים אסור שהוא פוסל מילה בנכרי רק הש"ס משני דר"מ אדר"מ דהוא ס"ל מילה בנכרי כשרה אף בחיתוך ואינו רק מכח ש"ד אז לא קשיא דר"מ אדר"מ דמיירי במומחה לרבים וכדקאמר ר' יוחנן לשטתו בפריעה יהי' לר"מ הדין כן בחיתוך כן י"ל דברי ר' יוחנן ומה שתמה הכ"מ על הרמב"ם למה לא העתיק דין דמומחה לרבים מותר נראה נמי דלק"מ די"ל דס"ל להרמב"ם דע"כ לא משני הש"ס דמומחה לרבים מותר רק למה דס"ד דלא תיפוך בזה הוכרח לומר דבמומחה לרבים מותר והיינו דאף דאינו מומחה למילה כמ"ש התוס' והמרש"א דלא משכחת לה מומחה למילה מ"מ מהני כיון דהוי מומחה לדברים אחרים וזה להס"ד דלא תיפוך אבל למה דמסיק הש"ס דלעולם איפוך א"כ שוב א"צ עוד לומר במומחה לרבים שוב הדרינין לסברא מבחוץ כיון דאינו מומחה למילה לא מהני מומחה לד"א למה דלא אתמחו ולכך השמיטו הרמב"ם:
שם גמ' אתמר מניין למילה וכו' הנה לעיל הבאתי שיטת הרמב"ם דס"ל דנכרי לא ימול ואם מל א"צ למול פעם שנית ונראה ליתן טעם לדבריו ע"פ מה שהקשיתי בד"ה והכתיב ותכרות צפורה דלמא בנמול תוך ח' או בלילה כשר בדעבד ובאשה או נכרי פסול אף בדעבד דמה לי קרא דביום השמיני ומה לי קרא ואתה את בריתי תשמור ולמה בזה יפסול אף בדעבד וכעת נראה דהנה הש"ך ביו"ד סי' רס"ב תמה באמת דהרי אמרינן במנחות דף ס"ו דאם נקצר שלא כמצותו כשר למה דחיא שבת וא"כ במילה נמי כיון דשלא בזמנו כשר למה דוחה שבת וגם תמה על הרמב"ם שפסק בעומר גופו נקצר שלא כמצותו כשר ודחיא שבת ועיי"ש בחדושינו מ"ש ליישב שטתו ולפ"ז י"ל דודאי הרמב"ם פסק נמי כר' יהודא דדריש המול ימול דמילה לא שייך בנכרי רק דלשטתו אזיל דפסק אף דנקצר שלא כמצותו כשר אעפ"כ דוחה השבת א"כ אף במילה אין ראי' ממה דדוחה שבת דפסול שלא בזמנו ולכך פוסק דנמול שלא כמצותו כשר וכיון דנמול שלא כמצותו כשר אף מילה בנכרי אינו פוסל בדעבד ור"י דס"ל מילה בנכרי פסולה היינו דס"ל כהך מ"ד במנחות דאם נקצר שלא כמצותו כשר לא דחיא שבת וממילא מוכח דבמילה דדחיא שבת נמול שלא כמצותו פסול וכיון דנמול שלא כמצותו פסול ממילא ע"י נכרי נמי פסול אבל לדידן בזה קיי"ל כר"י דמילה לא שייכא בנכרי מדרש המול ימול אבל בדעבד פסול לא קיי"ל כוותי' די"ל דהכתוב גופו אינו פוסל בדעבד רק לכתחלה דנמול שלא כמצותו בשר ואין ראי' ממה דדחיא שבת דהרי בעומר נמי דוחה שבת ואעפ"כ נקצר שלא כמצותו כשר ולכך פסק דנכרי לא ימול ואעפ"כ כשר בדעבד וא"ש ודו"ק וזה נכון וברור ח"א דכתיב ואת בריתי תשמור וכו' יש להסתפק בפריעה אם כשר בנכרי כיון דאמרינן ביבמות דלא נתנה פריעת מילה לאברהם ואם כן כיון דואתה את בריתי תשמור או המול ימול כתיב גבי אברהם ולו לא ניתן פריעה יש לומר דדוקא במילה פסול בנכרי אבל בפריעה דלא ניתן לאברהם רק ליהושוע כשר בנכרי ואין לומר דילפינן מהדדי ז"א דהרי איכא למיפרך מה למילה שניתן גם לאברהם משא"כ מפריעה א"א דאעפ"כ בזה שוה פריעה למילה וצ"ע וממה דלא משני הש"ס דר"מ אדר"מ ולא משני כאן במילה כאן בפריעה משום דא"כ למה אוסר ר"מ בנכרי דבזה לא שייך סכנה כמ"ש לעיל ולמה פוסל ר"מ ובע"כ במילה איירי לכך פריך דר"י אדר"י גם בלא"ה לשון ימול לא משמע פריעה וצ"ע: גמ' והכתיב ותקח צפורה צור וכו' קשה לי מה ראיה דלמא באמת צפורה שלא כדין עשתה מדעתה דנפשה והרי בסוף ברכות אמרינן גבי התקינו להיות שואלין בשם קאמר שם הש"ס דכי תימא בועז מדעתי' עביד ת"ל אל תבוז כי זקנה אמך וכו' משמע דלולי קרא זה הוי ס"ד לומר דאף בועז מדעתי' דנפשי' עשה מכ"ש בצפורה י"ל כן וצריך לומר דעיקר הקושיא גמרא הוי כיון דחזינן שהועילה מעשי' שהרי וירף ממנו ואם לא הוי מילה למה וירף ממנו אך לפ"ז יהיה מוכח כהך דעה דס"ל ביו"ד סי' רס"ב דנמול שלא כמצותו פסול דאם נמול שלא כמצותו כשר מהו פריך דלמא לעולם לכתחלה אסורה אשה למול רק בדעבד מהני כמו דבנמול בלילה או קודם ח' הן אמת דמלשון הברייתא דקאמר מילה בנכרי פסולה משמע אף בדעבד פסולה אבל זה גופא צ"ע אם נימא נמול שלא כמצותו כשר אף דכתיב בפירוש ביום השמיני אעפ"כ בדעבד יהי' כשר קודם א"כ גם ע"י נכרי ואשה יהי' כשר בדעבד אף דכתיב ואתה את בריתי תשמור או המול ימול דלמא היינו רק לכתחלה ולא בדעבד ומה לי קרא ואתה את בריתי תשמור ומה לי קרא וביום השמיני ימול ובע"כ מוכח דנמול שלא כמצותו פסול ואין לומר דגם בנכרי הוי רק לכתחלה דא"כ מהו פריך מצפורה וצ"ע:
גמרא ואב"א אתי איהי ואתחלה אתי משה ואגמרה הנה מזה משמע דאם התחיל אחד מן הפסולין במילה ואתי כשר ואגמרי' כשר והדבר צ"ע דמ"ש משנים אוחזין בסכין ושוחטין ואחד מהם פסול דפסולה השחיטה ומ"ש ממילה דהרי שחיטה בנכרי פסולה ומילה בנכרי פסולה ומה לי מילה מה לי שחיטה ואף דהתם בעינין שיתחיל הפסול בדבר שעושה אותו נבילה הרי במילה נמי כל שהוא מעכב דהרי חוזר על ציצין המעכבין וא"כ למה לא יצטרך למול שנית כשהתחיל הפסול או גמר ואפשר דשאני מילה דדי בהטפת דם ברית. דהרי בנולד מהול וכדומה די בהטפת דם ברית וא"כ לא גרע מילת הכשר במקצת מהטפת דם ברית ואינו דומה לשחיטה דשם לא מהני הטפת דם רק בעינין שחיטת רוב שנים ולכך כל שהתחיל פסול ליכא רוב אבל במילה דדי בהטפת דם ברית מהני מקצת הכשר דלא גרע מהטפת דם ברית והנה ע"פ שני תרוצים של הש"ס הנ"ל י"ל בזה מ"ש הכתוב ותקח צפורה צור ותכרת את ערלת בנה ותאמר חתן דמים אתה לי וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולות והנה להבין המשך המאמר ובפרט אמרה למילות לשון רבים וכבר מלתי אמורה בזה בכמה אופנים וכעת נראה כך דהנה אם מילת האשה כשרה תליא בהני שני מטעמים דאם אשה כמאן דמהולי דמיא לשרה המילה ואם אינה כמאן דמהולא פסולה ולפ"ז הנה תחלה סברה צפורה דאשה לאו כמאן דמהילא דמיא ולכך סברה שמה שהוא כורתת את ערלת בנה אינו בתורת מילה ממש רק שעכ"פ צער הדמים יועיל להגין על משה לפי שעה להניחו וא"כ יניח לו המלאך לפי שעה ואז יגמור משה המילה או שיטיף ממנו דם ברית ואז ינצל משה לגמרי אך משה רבינו ידע הדין דאשה כמאן דמהילא דמיא ומילתה כשרה לכך לא עשה לילד עוד דבר וז"ש הכתוב תחלה אמרה חתן דמים אתה לי שאף שלא ינצל בתורת זכות מילה ממש עכ"פ יועיל קצת בזכות הצער והדמים שהוציאה ממנו וז"ש חתן דמים אתה לי כפי' רש"י מן הש"ס דנדרים דחתני אתה תהי' נתון לי בדמים הללו אם שאינו מילה ממש וסברה שגוף המילה יגמור משה שיטיף ממנו דם ברית אך אח"כ כשראתה וירף ממנו שמשה רבינו הרף מן הילד ולא הטיף ממנו דם ברית ולא מלו שנית כלל אז הבינה שמילה שלה הוי מילה ממש ובע"כ מוכח דאתתא כמי כמאן דמהולא דמיא לכך אז אמרה חתן דמים למילות עבור שני המילות שהיא כמהולא דמיא ושוב מילת הנער הוי מילה על ידה וא"ש:
גמרא. לתני מתרפאין מהם בשכר אבל לא בחנם לכאורה קשה מה קושיא דלמא אם הוי קתני בשכר הוי משמ' דאף אם קצב לו שכר בין אם יתרפאו לא ג"כ מותר לכך קמ"ל דמתרפאין ממנו רפוי ממון דהיינו דוקא אם מבטיח לו שכר לכשיתרפא לבד אז מותר אבל אם קוצב לו שכר בין אם יתרפא או לא אסור מיהו זה לק"מ דא"כ תקשה על הסיפא דנקט שאין מתרפאין ממנו רפוי נפשות דהיינו לגמרי בחנם כפרש"י לא שמעינין רבותא טפי דאפילו בשכר אין מתרפאין היכי דהשכר שוה בין יועיל או לא וא"כ קשה ממ"נ או מרישא או מסיפא ודו"ק מיהו זה קשיא דלמה דרוצה לומר אח"כ דרפוי ממון הוי דבר שאין בו סכנה ורפוי נפשות דבר שיש בו סכנה מהו פריך מר' יהודא דאמר אפילו ריברא דכוסילתא לא מתסינן מנייהו דלמא המשנה מיירי בשכר ובזה יש חילוק דדבר שאין בו סכנה סמכינן אאומדנא שלא יפסיד שכרו ודבר שיש בו סכנה לא סמכינן על אומדנא זו ואסור אף בשכר ור"י מיירי בחנם בזה אף דבר שאין בו סכנה אסור והמשנה מיירי בשניהם בשכר ומחלקת בשכר עצמו בין יש בו סכנה או לא וצ"ע גמרא והיינו דר"י הנה אכתי אין הוכחה לדר"י דדלמא מיירי המשנה ביש בו סכנה אך צריך לומר כיון דלפירוש זה מה דנקט רפוי ממון היינו בהמתו וא"כ הרי ברפוי בהמתו ודאי אין סכנה לבעלים וא"כ מדנקט רפוי ממון משמע דוקא בבהמתו מותר אבל רפוי גופו אף באין בו סכנה אסור לכך הוי היינו דר"י אך בהיות כן אכתי קשה מנ"ל דהיינו דר"י דלמא לעולם מה דנקט רפוי נפשות היינו ביש בו סכנה ובאין בו סכנה מותר ומה דקמ"ל רפוי ממון בהמתו דמותר ולא קמ"ל דרפוי גופו בדבר שאין בו סכנה מותר י"ל כך דהנה מפורש לעיל בר"פ זה דאין מתיחדין בהמה אצל עכו"ם דחיישינן לרביעה ולפ"ז י"ל דהנה קיי"ל בא"ח סי' ש"ה דמותר לומר לעכו"ם לחלוב פרה בשבת אף דהוי מלאכ' דאורייתא ואמירה לנכרי שבות מ"מ משום צב"ח לא גזרו וכן נמי אם נפלה לאמת המים מותר להשים כלי תחתי' אף דמבטל כלי מהיכנו מכח צב"ח א"כ י"ל דה"נ דהיכי דצריך לרפואה דהוי צב"ח לא גזרו לחוש לרביעה ולכך קמ"ל רבותא דמתרפא רפוי ממון דהיינו בהמתו בהמתו ולא חיישינן לרביעה דבמקום צב"ח) לא גזרו ולא חיישינן לרביעה אבל לש"ד חיישינן אף דאיכא סכנה לכך אין מתרפאין רפוי נפשות אבל לעולם בנפשו היכי דליכא סכנה דליכא שום חשש י"ל דשרי בפשיטות ומנ"ל דהיינו דר"י וצ"ע ובפרט דע"כ אנו מוכרחין לפרש כן דאל"כ מהו קמ"ל מה"ת לא ירפא ממנו בהמתו ודוחק לומר דהוי ס"ד דנגזור בהמתו אטו גופו זה דוחק ובב"כ דקמ"ל דלא חיישינן לרביעה בזה וא"כ מנ"ל דהיינו דר"י ודו"ק רש"י ד"ה מתרפאין מהם מקבלים מהם רפואה הנה לא ידעתי מה בעי רש"י בזה והרי י"ל כפשוטו דהיינו דהנכרי מרפאהו במעשה ידיו בגופו והוא עצמו עוסק ברפואתו כדרך הרופאים כמה פעמים ומי הכריחו לפרש שמקבלים מהם רפואה והן אמת דעל גוף הש"ס קשה לי למה לא מפרש כוונת המשנה דמתרפאין מהם רפוי ממון אבל לא רפוי נפשות דהיינו אם הנכרי אינו מרפאו בגופו רק בממונו שנותן לו סמים משלו מתרפאין ממנו דבזה ליכא חשש סכנה דהרי אפשר לו להראותו לאחרים ומתיירא כעין דאמרינן לקמן דשיולי שייל כן י"ל אף בנותן לו סמים שייך לומר כן שיראנו לאחרים לכך מותר אבל לא רפוי נפשות דהיינו אם הנכרי מרפאהו בגופו ונפשו בזה לא שייך מרתת לכך אסור והנה הן אמת דהרמב"ם פוסק דאף לקבל ממנו סממנין אסור והיינו שהוכיח כן מלשון הש"ס דקאמר אבל אומר סם פלוני יפה משמע דוקא באמירה מותר ולא בנותן משלו אבל עכ"פ על הש"ס קשה דעכ"פ לפי הס"ד הוי לי' לפרש כן וכמו דרצה לפרש דרפוי ממון היינו אין בו סכנה ורפוי נפשות ביש בו סכנה רק דדחאו מר"י דאמר אפילו ריבדא דכיוסולתא וכו' כן הו"ל לומר אילימא רפוי ממון היינו במרפאהו בממונו רפוי נפשו בגופו והאמר מר עוקבא אבל אם אומר סם פלוני יפה לה וכו' משמע הא ליקח ממנו סם אסור וצ"ע והנה רש"י פירש ד"ה שיולי שייל דאמר מדלא בעי למתסי מנאי משמע דוקא מכח הוכחה זו דלא בעי למתסי מנאי הא בלא"ה לא הוי חושש הנכרי דשיולי שייל ומי הכריחו לרש"י לזה ודלמא בלי הוכחה זו נמי חושש הנכרי לשמא ישאל גם לאחר אך נראה דרש"י ס"ל נמי כהרמב"ם דדוקא באומר סם פלוני יפה מותר אבל בנותן לו סם אסור וס"ל לרש"י דלא כהרמב"ם בזה כפי מ"ש המפ' בשמו דבסם לא שייך שיולי שייל רק ס"ל דגם בנותן לו סם אפשר שיולי שייל וא"כ קשה לו למה נאסר ליקח ממנו סמים לכך מפרש דעיקר הטעם דחושש לשיולי שייל היינו כיון דרואה ריעותא מדלא אתסי מנאי מוכח דלא מהימן לו אבל היכי דלוקח ממנו סמים דלא חזינן ריעותא לא אסיק הנכרי דעתי' לשיולי שייל לכך אסור וא"ש כן נראה שיטת רש"י ודו"ק:
רש"י דיה רפוי נפשות בחנם וכו' כמו אם יש את נפשכם עיין בנדרים דף מ"א ע"ב שם פירש"י פירוש אחר דהכוונה שאין החולה משלם לו רק מחזיק לו טובה בנפשו ייע"ש והר"ן פי' שם כפירש"י כאן תוס' ד"ה ברופא מומח' ע במהרש"א שכ' לא משכח' לה שיהי' נעש' מומח' דהרי אסור למול ודבריו תמוהין שהרי משכחת לה שימול ערבי וגבעוני ונעשה מומחה למילה גם י"ל דמשכחת לה היכי דנצרך המילה לרפואה במקום סכנה כיון דלהיפוך כמי יש סכנה מודה ר"מ דמותר להתרפאות מנכרי ומשכחת לה שיהי' מומחה בכך והנה עוד הי' מקום לומר דנ"מ בזה די"ל דמילת גרים ודאי מותר בנכרי דהרי עיקר טעמו דר"מ דס"ל דלא ימול אף דאחרים עומדין ע"ג מטעם דמפרש בש"ס דזמנין דמצלי סכיני' ועביד לי' כ"ש וח"כ חשש זה לא שייך רק בחיתוך אבל לא בפריעה דהרי אז כבר אין סכינו בידו ומועיל אחרים עע"ג וא"כ תינח בישראל שקודם המילה נמי ישראל הוא חיישינן שיעשנו כרות שפכה אבל במילת גרים ממ"נ ליכא חשש דאחר המילה אין חשש כרות שפכה דאין סכינו בידו וקודם הפריעה עדיין הוי נכרי ואין אנו חוששין על סכנתו כיון דבנכרי לא מעלין ולא מורידין ואף שנתן דעתו להתגייר קשים גרים לישראל וכו' ולכך מילת גרים י"ל דכשר בנכרי למאן דמכשיר מילה בנכרי ולא חייש רק לש"ד ובנכרי הבא למול לא חיישינן לזה וי"ל דמשכחת לה שהוחזק למול בגרים מיהו ז"א דא"כ תקשה מהו פריך דר"מ אדר"מ נימא דכאן במילת ישראל כאן במילת גרים ובע"כ ידי' מוכח דכא אמרינין כן דאף דבנכרי אין מעלין היינו בלא נתן דעתו להתגייר אבל בנתן דעתו להתגייר מעלין ומזה יהי' מקום להוכיח מה שנסתפק ספר יפ"ת בפ' שמות במה דאמרינן בש"ס שאמר משה אמול ואצא סכנה לילד והקשה הוא מי התיר למשה לבטל מצות מילה בשביל סכנה הרי וחי בהם ולא שימות בהם בישראל נאמר ולא בב"נ ייע"ש והנה משם לא הוי מוכח דוחי בהם שייך גם בב"נ די"ל דיצאו אז כבר מכלל בני נח כחד דעה ביפ"ת אבל מכאן שפיר יש להוכיח זה דגם בב"נ שייך דין זה והוא דבלא"ה קשה מהו פריך דר"מ אדר"מ נימא כיון דמיירי בליכא מוהל אחר רק נכרי וכותי וכדקתני מפורש בברייתא עיר שאין בה רופא ישראל בזה ס"ל דטפי ימול נכרי ואל ימול כותי ואין לומר דאף בליכא אחר נמי ראוי שלא ימול נכרי דהרי איכא חשש סכנה ואפילו בספק סכנה פטור ממצוה ואף בסכנת אבר מ"מ היינו רק בישראל שנאמר וחי בהם אבל בגר הבא להתגייר טרם שנמול ממש יש לו דין נכרי ולא שייך בו וחי בהם שפיר מותר לו למול ע"י נכרי ולא יחוש לנפשו לספק סכנה כי הוא רשאי בכך ובזה ס"ל לר"מ דימול נכרי ואל ימול כותי ובע"כ יהי' מוכח דגם בבני נח שייך הך מצוה דוחי בהם ואסור לו לכנוס בסכנה במקום מצוה מיהו זה אפשר לדחות די"ל דבמצוה שמחויב בה הנכרי לא שייך בו וחי בהם ורשאי למסור נפשו אך במילה שאין הנכרי מחויב בה א"כ הוי ממ"נ אם דין ב"נ יש לו פטור ממילה ואסור לו לכנוס בסכנה דאך את דמכם לנפשותיכם לב"כ נאמר ג"כ ואם דין ישראל יש לו שחייב במילה ממילא אסור לו לכנוס לספק סכנה בכך מיהו להרמב"ם דס"ל דבני קטורה חייבין במילה ועיין בש"א שהאריך בתשובה בזה שפיר הוי מצי לש"ס לתרץ דפלוגתא דר"מ ור"י בימול נכרי בבני קטורה הבאים להתגייר ולמול ובזה במילה הם חייבין בגיותן ומצות וחי בהם לא נאמר בב"נ לכך מותרין או חייבין לכנוס בסכנה בכך בזה פליגי אם ימול נכרי ולא כותי או כותי ולא נכרי ויהי' מוכח דגם בב"נ שייך וחי בהם מיהו אפשר דהוי דוחק לש"ס לפרש כל זה בבני קטורה ובגרים ודו"ק ולשיטת היפ"ת דבב"נ לא שייך וחי בהם יהי' מוכח דבני קטורה לא חייבין במילה כשיטת רש"י בסנהדרין שהביא הש"א בתשובה ולא כהרמב"ם ודו"ק ועיין בחדושי תורה בילדותי פ' לך מ"ש בענין זה בדברי היפ"ת הנ"ל ועוד בחדושי תורה בכמה דוכתא תוס' דיה וכי היכן מצינן מילה לשמה וכו' הנה לפמ"ש לעיל לחלק בשליחות לעכו"ם בין בחנם לבין בשכר בשם המח"א גם כתבתי דבשלד"ע אף בשכר אין שליחות והוא מוכרח מן המשנה דהשוכר עידי שקר פטור מד"א והוא מטעם דאין שליח לד"ע לפ"ז י"ל כך דמה דאמרינין התם נכרי אדעתי' דנפשי' קעביד היינו בעושה בחנם כיון דאין לו דין שליחו לכך אזלינן בתר דעתו ודעתו הוי שלא לשמה אבל כאן איירי בשכר ובשכר יש שליחות ונחשב המשלח העושה והרי המשלח ישראל ומכוין לשמה ובכותי פוסל אף בשכר כיון דהכותים גרי אמת הם וא"כ מצווין על ע"ז ואם הם מלין לשם הר גריזים הוי דבר עברה ואין שליח לד"ע ובזה לא מהני בשכר וא"כ כוונת המשלח לא מהני שהוא אינו עושה כלום ולא נחשב למעשיו והכותי שוב אדעתי' דנפשי' קעביד וליכא כאן לשמה לכך פוסל ולכך הרה וקושיות התוס' יהי' מוכח דלא כדעת המח"א בזה ודו"ק:
בא"ד וכי היכן מצינו מילה לשמה עיימ"ש בישוב קושייתם בתשובה לא"ח ה' קה"ת וגם בחבורי הנדפס סי' י"א כתבתי מזה וכעת נראה לתמוה על דבריהם דמה קושיא הרי י"ל דמה דנכרי פסול היינו מכח ספק דדלמא אינו מכוין לשמו דבישראל דיש לו נאמנות נאמן לומר שהוא מכוין לשמו אבל בנכרי דאין לו נאמנות לכך חיישינן שמא מכוין שלא לשמו ולכך פסול בגט מכח ספק והיינו בגט דודאי בעינן לשמה לכ"ע דכתיב לה לשמה אבל במילה הרי לר"מ ס"ל דלא בעינן כלל לשמה א"כ י"ל אף לר"י ספוקי מספקא לי' אם בעינן מילה לשמה או לא ולכך פוסל בכותי מכח ספק אבל בנכרי מכשיר מכח ס"ס דלמא לא בעינן במילה לשמה ואת"ל דבעינן לשמה דלמא נכרי כמי לשמו קעביד ולכך מכשיר מכח ס"ס והיותר קשה לי דמה הקשו התוס' דמנ"ל דהפסול בכותי הוי מכח דבעינן מילה לשמה דלמא טעמא דר"י הוי דס"ל גרי אמת הן והם מצווין שלא לעבוד ע"ז וא"כ י"ל דלכך לא ימול כותי מכח כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואינו דומה לצורם אוזן בבכור ששם כתבו התוס' דהוי כאלו נעשה ממילא אבל במילה כיון דנולד מהול צריך להטיף ממני דם ברית א"כ בנעשה ממילא לא מהני שוב אף ע"י כותי כיון שהוא מל לשם ע"ז הוי כל מלתא דאמד רחמנא לא תעביד ואי עביד לא מהני לכך פסולה המילה ואין לומר דהם הקשו לאביי דס"ל עביד מהני ז"א חדא כיון דמוכח שם בתמורה דף ו' דפלוגתא דאביי ורבא תליא בפלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן אם מערבין לקרנות ומוכח שם דלר' יונתן ודאי עביד לא מהני וא"כ נימא דר' יהודא ס"ל כר' יונתן וס"ל כרבא דעביד לא מהני לכך פסול בכותי ואביי ור' יאשי' דס"ל עביד מהני ס"ל באמת כר' יוסי דמילה כשרה בכותי ועוד י"ל דאף לאביי דס"ל קאי עביד מהני מכח לפני עור לא תתן מכשול כיון דהכותי מצווה על ע"ז לכך אסור ליתן לו למול כיון שהוא מל לשם הר גריזים עובר משום לפני עור וכמו דאסור ליתן לבני נח לסרס בהמה כמ"ש בש"ס ואה"ע סי' ה' ואפשר דמכח לישנא דר' יוסי דקאמר וכי היכן מצינו מילה לשמה משמע להו דטעמא דר"י הוי מכח מילה לשמה מיהו לפ"ז הקשה לפי האמת דמשמע שהוא מודה דכותי מל לשם הר גריזים רק דס"ל דלא בעינן לשמה ואכתי למה לא יפסול מכח כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וקשיא לרבא דס"ל דלא מהני ואפשר דלכך השמיטו הרמב"ם די"ל דר' יוסי ס"ל כמ"ד אי עביד מהני וכר' יאשי' או דס"ל דגרי אריות הן ואינו מצווה על השיתוף אבל לדידן דקיי"ל דגרי אמת הן וקיי"ל עביד לא מהני בלא"ה לא מהני מילת כותי ולכך השמיטו הרמב"ם דפוסק הלכה כר' יהודא ולא מטעמי' וכיון דאינו פוסק כר' יוסי וגם לא כר' יהודא לגמרי ולכך כל דאינו מפורש בש"ס השמיטו הרמב"ם כנלפע"ד נכון ודו"ק ושאר הפוסקים שהשמיטו זה היינו כיון דהם פסקו דמילה בנכרי פסולה ובעי הטפת דם ברית ולכך לא בעינן הדין בכותים כיון דעשאם כנכרים גמורים אבל להרמב"ם דפוסק דמילה כשרה בדעבד בנכרי הו"ל לפרש דבכותי אם בדעבד כשר כר' יוסי או פסול כר' יהודא לכך צריך לומר כמ"ש מטעם עביד לא מהני ודו"ק:
תוס' תוס' ד"ה אלמא אע"ג דלא מהילי כמאן דמהילי דמיא וכו' א"נ פריך דרמיא קרא אהדדי וכו' קשה לי עה רומיא הרי קיי"ל דמל ולא פרע כאלו לא מל גם מפורש ביבמות דלא ניתנה פריעת מילה לאברהם חבירו וא"כ י"ל דבמשנה דנודר מערלי אומ"ה דיליף מקרא דכל הגוים ערלים זה נאמר בנביא שאחר שנתנה פריעה לישראל שפיר הוי המולי עכו"ם ערלים דפריעה שלהם לא נחשב פריעה כיון דפריעה נתנה רק לישראל ולא לשום אומה לכך פריעה שלהם לא הוי פריעה וכיון דפריעה אינו פריעה ממילא הוי כאלו מל ולא פרע ולדידן הוי מל ולא פרע כאלו לא מל לכך נחשבו ערלים אבל בקרא דהמול ימול הנאמר לאברהם הוי הכוונה מי שאז הוי נקרא מהול והרי אז לא נתנה פריעה עדיין והוי רק מילה לבד ובמילה לבד י"ל אף הנכרים שלא נצטוו על המילה נקראו מולים דמילה לבד נתחייבו אף בני קטורה לשיטת הרמב"ם שהביא הש"א בתשובה אף גם לפרש"י שם דבני קטורה לא נתחייבו במילה היינו לדידן אבל עכ"פ אז בימי אברהם ודאי נתחייבו במיל' קודם מתן תורה וא"כ כיון דגם בב"נ הוי שייך מיל' לכך אז גם שאר הנכרים שמלו נקראו מולים ולכך בכוונת קרא דהמל ימול דמיירי ממי שנקרא בימי אברהם נמול שפיר אף גבעוני מהול נקראו אז נמולים ולכך שפיר קאמר דעי שנקרא בימי אברהם נמול מותר לו למול אחרים ומהו פריך קרא אהדדי וצ"ע בזה:
בא"ד וקשה למ"ד דסבר למימר דהוי ערבי וגבעוני בכלל מהולים הנה זה הוי שפת יתר בלשונם ולא הבנתי למה כתבו כן דהרי זה פשיטא דלהך מ"ד פריך ואינו שייך לדבריהם דוקא וצ"ע:
תוס' ד"ה איכא בינייהו אשה וכו' ואור"י דמומר לערלות מיהו בר שמירת ברית הוא וכו' הנה לכאורה דבריהם סותרין לדברי התוספות בסנהדרין והובא במג"א סי' קפ"ט וב"ש סי' קמ"א דמומר אינו נקרא בן ברית ואפשר ליישב ולחלק בין לשון בן ברית ובין לשון בר שמירת דלשון בן ברית משמע שהוא עכשיו בן ברית ומומר עכשיו אינו בן ברית אבל לשון בר שמירת ברית הוי אף מומר דבידו עכ"פ לשמור הברית וצ"ע ועיימ"ש בזה בחבורי לתשובת בה' שלוחין שנת תקפ"ג ייע"ש שישבתי דבריהם על נכון בעזה"י:
תוס' ד"ה אשה כמאן דמהולא דמיא וכו' ולרב דאמר אינה כשרה למול צריך לומר הא דאיצטריך בפ"ק דקידושין למעט אותו ולא אותה וכו' הנה לולי דברי קדשם הי' נראה דבלא"ה א"ש דדוקא עתה דידענו מכבר דאשה אינה חייבת למול את בנה אז אמרינן דאשה אינה בכלל ואתה את בריתי תשמור כיון דאינה שייכא בשמירת ברית כלל אבל אם לא הוי כתיב אותו ולא אותה אז הוי אמרינן דהיא חייבת למול את בנה ואז הוי כשרה באמת למול דממ"נ למ"ד המל ימול אתתא כמאן דמהולא דמיא ולמ"ד את בריתי תשמור גם היא בכלל שמירת ברית למול את בנה דגם זה שייך בכלל לשון שמירה מה ששומרת למול אחרים רק עתה דכבר ידעינן דרש דאותו ולא אותה אז אמרינן דאינה בכלל שמירת הברית וז"ב ונכון לדעתי ועיימ"ש בחבורי על התורה שנת תקצ"ז פ' וירא בפסוק וימל אברהם בענין השייך לסוגיא הנ"ל גם עיין בחבורי לתורה שנת תר"י בפ' שמות מ"ש בזה דדברי התוס' כאן תמוהין דהרי כל מידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח ייע"ש הארכתי בזה בעז"ה: